ספור מחיי ישראל בימי קדם    🔗

א    🔗

בימי המלך צדקיהו היה בכפר מעון, בין הררי יהודה, איש ושמו שמעון בן אביתר בן יואב בן איתמר; ואבותיו ישבו שם מימי שפוט השופטים, לפני היות מלך בישראל. ולו שדות וכרמים, נחלת אבות, ומקנה בקר וצאן, חמשה בנים ובת אחת מרים שמה נערה צעירה יפת־מראה מאד, והיא מכלכלת את דברי הבית מיום מות אמה.

וכפר מעון, בו היה בית שמעון, בנוי בגבעה דרך חצי יום מנגב לחברון, העיר העתיקה שם מלך דוד על יהודה לפני מָלכוֹ בירושלים על כל ישראל ויהודה. ואנשי מעון ישכימו בבקר בבקר וְיָצאו לעבוד עבודתם בשדות אשר מסביב לגבעה. ולעת בוא השמש, כצאת הנשים לשאוב מים מן הבאר אשר מחוץ לכפר, ישובו האכרים ובניהם מן העבודה. וכצאת הכוכבים יתאספו בני העם ברחוב, אלה בכֹה ואלה בכֹה, ונדברו ושוחחו על הכֹּל: על מִשְלַח ידם ועל הכפרים הקרובים, ועל חברון ועל ירושלם, ועל ממלכת יהודה ועל הערים הגדולות אשר בארץ מצרים, ועל צֹר ועל בבל. כי, ככל בני קדם, היו גם המה מהירים לשאול ולדרוש לכל דבר אשר נודע להם או שמעו עליו.

ויהי הערב והנה קול־הָמוֹן לא־מעט בכפר מעון על אדות ציר שָלוּח מירושלם אשר בא ביום ההוא אל שמעון בן אביתר, ויהי דבָרוֹ אליו כי שלם ישלם את החוב, וָלֹא – יהיה השדה הטוב, אשר אותו עָרֵב ערֻבּה לַנוֹשה, תחת הכסף. האיש רכב על סוס קל ויתן גליון ביד מרים בת שמעון, ואביה עודנו עובד עבודתו בשדה. והנערה נבהלה כשמעה את דברי האיש, ותהגה בלבבה לדעת מה לעשות. ולנשי הכפר לא הגידה דבר, כי כן היתה תמיד מושלת ברוחה ושומרת פיה. אך לפנות ערב יצאה מביתה ודמעתה על לחיה, ותלך לקראת אביה ואחיה השבים ממלאכתם. ובכן ידעו כל בני הכפר כי נפל דבר מה; ויהי בערב ויאספו ברחוב לפני בית שמעון לשמוע את אשר קרהו, לנחמו ולדעת במה יוכלו לעזרו. וידברו אל שמעון ויאמרו אליו: “הגידה נא לנו מה היה הדבר; כי מי יודע אם לא תקרינה גם אותנו כאלה”.

ויען שמעון ויאמר: “הלא ידעתם כי ממשפחת בית כלב אנכי, ולה היתה לפנים אדמה רבה במסִבֵּי הכפר הזה. אך השדות והכרמים, אחוזת אבותי, עברו מעט מעט לאחרים. ובכל זאת גם עתה, אם ישלח ה' את ברכתו והאדמה תתן את יבולה, עוד נוכל אני וביתי לחיות בַּנוֹתר. והלא תזכרו כי לפני שנתים ימים לא היה גשם בארץ; ורבים ממנו, בצר להם, לָוו כסף בחברון ובירושלם לשלם את מִסי המלך. את המסים שלמנו, אך חובותינו עומדים. ויש אשר השיגה ידם וישלמו את נִשְיָם, אבל רבים לֻקחו מהם שדותיהם אשר נתנו ערֻבּה למַלְוִים, והיא הרעה הנוגעת אלי עתה. כי כאשר חלתה רבקה אשתי לָמוּת, וחָלְיָהּ אָרַך חדשים רבים, לא יכלתי לשאת את משא העבודה וגם לשום עיני עליה. ובכן היה עלי לשכור עובדים עוזרים לבנַי בשדה ובכרם. ובגלל הדבר הזה לא השיגה ידי לשלם את נִשְׁיי. והנה בא ציר שלוח מאת הנושה, אחיקם בן שפן מירושלם, להודיעני כי עלי לעזוב לו אחד מן הטובים בשדותי, ולנו – לי ולביתי – אין מקור־חיים בלתי אם שדותינו אלה”.

וירע בעיני האנשים כשמעם את דברי שמעון, כי בהם רבים אשר כבדה עליהם יד הנושים; ויאמרו: מי הוא אחיקם בן שפן? הטוב טוב הוא ממנו? אם טוב בְּשָׂרוֹ מבשָׂרֵנו? הן בגללו ובגלל חבריו תחרב ארץ יהודה; הלא היו העשירים למוקש לממלכת עשרת השבטים האובדים והנדחים במרחקים, הלא חרבה ממלכה זאת בגלל אנשים כאחאב המלך, אשר גזל את כרם נבות בשמרון? ועתה אם לא נתקומם לחֻקי אחיקם בן שפן והאנשים אשר כגילו, תרד ממלכת יהודה מטה מטה ונפלה ונכבשה לפני אויבים בני נֵכר ויושביה ילכו בגולה, כדבר ירמיהו הנביא".

ויען שמעון ויאמר אליהם: “לא ידעתי הרבה על אחיקם בן שפן, ורק זאת ידעתי כי הוא אחד מעשירי הממלכה ויושב בארמון גדול בירושלם. ולו עוד בית גדול ליד היכל ה', ושם משרתים ופקידים עושי מלאכתו, שמה באנו – אני ויואל בני – לִלְוֹת כסף, ושם ערבתי ערֻבה את שדי לחובי, ואולם את אחיקם לא ראינו, אך דברינו היו עם סוכן אחד, איש קשה, ואת שמו אינני זוכר”.

אז נדברו האנשים על שמעון ותהי עצתם כי ילכו עמו אחדים מהם ישר ירושלימה לראות את פני המלוה ולזעוק אל המלך על יועצי רע השוכנים מרומים, למען יתן עזרה לעני ולאביון. אזי תִּבָּנה וְתִכּוֹנֵן ממלכת יהודה ובצל בני־חורים תחסה, כמו בהיות דוד מלך על ישראל, ויכנע את אויביו וירם קרן לעמו ולארצו.

אחריהם דבר בנימין בן זכריה לבית הלוי, איש שבע־ימים, הזקן באנשי הכפר. והוא מלא חכמה ודעת, כי עבר וסבב במקומות רבים בארץ יהודה ויקרא את מגלות־הקלף אשר העתיקו הסופרים. ויהי משפטו לחכות באמריו עד אם הביעו אחרים איש את דעתו; ובגלל הדבר הזה היו אזני האנשים קשובות מאד לדבריו. ויאמר בנימין בן זכריה: “הן זה מקרוב היתה כזאת וכזאת מִרְבָּה להכיל. כי שדוֹד ישדדו איש ונחלתו, והוסיפו שדה על שדה, ועבדו אותם בידי עבדים עד היות הארץ ומלואה לעשירים לבדם, וקהל הישרים הולכים ודלים. את המס מרבים עלינו מאד, ומחיר כל דבר־חפץ הולך וגדל, וביהודה מושלים אנשים השמים עלינו שרי מסים, כאשר שם פרעה מלך מצרים בהעבידו את אבותינו חנם בארץ גֹשן. וטוב לא יהיה לנו עד אם דֻכּאו מושלי ירושלם הגאיונים, כאשר נעשה להם במלכות יאשיהו המלך הטוב והישר, בימי נעורי. אכן מה גדולים היו הימים ההם! ולו ישב היום מלך כיאשיהו על כסא דוד, כי עתה נִצַּלנוּ”.

וכראות האנשים כי טוב בעיני בנימין אשר ילכו ירושלימה לדרוש צדק, ויבקשו ממנו כי יוסיף לספר להם על יאשיהו, למען ידעו מה יעשו ומה ידברו בבואם אל עיר דוד. על זאת ענה בנימין ויאמר אליהם: "בהיותי נער מָלַך מנשה בן חזקיהו על יהודה ואחריו מלך אמון בנו; אך שני המלכים הרעו לעשות ויענו את המון העניים והאביונים. וכל השרים והאצילים והשופטים אשר היו בימים ההם עשקו את העם ולחצוהו עד אשר היתה הארץ לבית עבדים.

"ויהי אחרי מות מנשה ואמון, ויקם עם הארץ ויֵמלך את יאשיהו בן אמון על יהודה. ובימי יאשיהו חָזקה יד העם על הממשלה ויהי משפט וצדקה בארץ, ככתוב במגלת הספר לירמיהו הנביא, המסַפר כי המלך יאשיהו ושריו עשו משפט וצדק, דנו דין עני ואביון, ואז היה טוב. על כן שַבנו – אני ושכֵנַי – איש אל אחוזתו, אל השדות והכרמים אשר גזלו ממנו העשירים בימי מנשה הרעים; וככה היתה לנו גאולה מחובות ומעַבדוּת.

"גם הנה ספר קטן נמצא בבית ה' בירושלם, ודברי הספר הזה קִיְמוּ את מעשי המלך והעם; בו נמצא כתוב אשר צוה ה' לאמר: שָמוֹט כל בעל מַשֵׁה ידו אשר יַשֶה ברעהו, לא יִגֹשׂ את רעהו ואת אחיו; ולא יהיה לאיש עבד מאֶחיו מבני ישראל, כי שַלֵח ישַלחנו חפשי מעִמו מקץ שש שנים; ואיש איש יעניק מהונו לעני ולאביון די מחסורו, ולא יֵרע לבבו בתתו לו כי ברך יברכנו ה' בעשותו זאת.

"עוד זאת צֻוה בספר הקטן, לבלתי היות לנו אלהים אחרים מבלעדי ה‘; כי עבודת האלהים האלה מחזיקה בעֹשק־דלים ובזנוּנים ובכל תועבה. אף כתוב בו, אשר לא יוסיף עוד העם לעבוד את האלהים בכל עריהם וכפריהם כאשר היו עושים לפנים, כי מעתה יביאו את קרבנותם אל מקום אחד, שם ישתחוו ושם יעבדו את ה’.

“אז יאסף המלך יאשיהו ושריו את העם קהל גדול מכל ארץ יהודה, וגם אני הייתי בתוך הקהל; וַנִִָבֹא בברית להיות הספר הקטן חֻקת משפט לכל הממלכה. ואחר צוה יאשיהו את העם להקריב קרבנותיו בירושלם לבדה. ואת עבודת הבעל והעשתרות בער מן הארץ; ואת הַקְדֵשות הוציא מן הלשכות אשר היו להן בהיכל ה‘. כי למן היום אשר בנה שלמה את בית ה’ טמאו את הבית במזבחות הבעל ויתר האלילים, אשר היו עובדים להם בירושלים לפני עלות בני ישראל מן המדבר לבוא אל הארץ אשר אנחנו יושבים בה”.

ובהגיד להם בנימין, כי ה' הוא האלהים העושה משפט וצדקה לעני ולאביון, וכי הבעל הוא אלהי עשירים ושָׂרים סוררים, התנגשו האנשים סביביו לבל תחטיא אזנם אף דבר אחד מדבריו. ויאמרו אל בנימין: “שמוֹע שמענו כזאת לפנים; אך מעולם לא שמענו את הדבר ככה מפֹרש ומבֹאר היטב. ועתה בלכת אנשים ממנו ירושלימה לדרוש משפט, הואילה נא והודיענו מי כתב את הספר הקטן ואיפה ימָצא, למען נביא אותו שנית לפני המלך ושריו”.

אך בנימין ענה ואמר להם: "גם כי נוכל למצֹא את הספר הקטן, או את מִשנה־הספר אשר העתיקו ממנו, הן לא תשיג ידנו לקנותו; כי רב מאד מחיר הספרים הנכתבים על מגלות־קלף. ואני עמדתי ליד המלך בקראו את הספר באזני הקהל ותקח אזני את כל דבריו; גם קראתי יום אחד את פתשגן הכתב בירושלם; על כן זכור אזכרנו היטב. אך לא ידעתי מי כתב אותו ואף לא איפה הוא נמצא היום.

“ואולם זאת ידעתי, כי הוּבא הספר מהיכל ה' אל המלך יאשיהו ביד שפן הסופר, הסופר הגדול, אשר איננו עוד עִמָנו היום. וגם ידעתי כי שפן ועוד אנשים מחבֵריו הסופרים לקחו את הספר הקטן הזה ויעתיקו אותו ואֹסף מגלות וכתבים עתיקים יחד, לעשות את הכל לספר גדול מאד; אך טרם כִּלו את המלאכה, ועוד יושבים סופרים ועושים בו עד היום הזה. וככה יכָּתב מעט מעט ספר להורות משפט וצדקה, ואשר בהיותו שָלֵם יודיע את כל הדברים והקורות מיום היות ישראל לעם ועד היום הזה, דבר דבר במקומו. אומרים אָמֹר כי בימים הבאים יהיה זה לספר־הספרים לכל העמים”.

כשמוע האנשים על פעולות יאשיהו ועל הספר הגדול אשר נעשה והולך ביד הסופרים בירושלם, וישמחו וייטב לבם. ויאמרו אל בנימין: “מי יתן ושבו ובאו ימי המלך יאשיהו, ומי יתן ומִהרו לכַלות את מלאכת הספר הגדול, ספר המשפט והצדקה, וקראו אותו בכל ממלכת יהודה”.

ואחר נועצו האנשים עם שמעון ועם בנימין על דבַר לכתם ירושלימה. ותהי עצתם למהר ולא לאַחֵר ולשלֹח את המשלחת ממחרת, פן ירֵד סוכן אחיקם על שדֵה שמעון בפתע פתאם לרִשתּוֹ. אז נדברו כלם איש עם רעהו לדעת מי ומי ההולכים מחר ירושלימה.

ומרים בת שמעון היפה עומדת פתח בית אביה, שם בקרוב עָמדוּ האנשים, ותשמע את כל דבריהם אך לא יצאה אליהם מן הפתח החוצה. עודם מתיעצים, ולבן בן שמואל נפרד מהם ויגש אל בת שמעון לדבר אליה כי אֲהֵבָהּ. ויאמר לה: “את ידעת כי אוהב אני אותך מימי ילדוּתנו, בהיותנו משֵׁחקים יחד פֹּה ברחוב ומלקטים פרחים בשדות שם מנגד. ועתה הנני הולך מחר בתוך האנשים ההולכים ירושלימה עם אביך. וכי נשוב משם, הבה נא היִי לי לאשה”.

ואולם מרים לא שמה לבה אל לבן להיות לו לאשה, אך גם לא חפצה להכאיב את לבבו. על כן נסוֹגה אחור ותדבר אליו רכות, לאמר: “אני דואגת מאד לאבי. אל תגע בי, לבן, ואל תדבר אלי כדברים האלה. כי אם אהיה לך לאשה, לא אוכל עוד להיות לעֵזר לאבי בעת מבוכה כזאת. גם הנה כל דבר לא יעצרני מִלכת מחר עמו ירושלימה, כי יראה אנכי פן יקרֶנוּ מקרה רע”.

ובטרם יכֵלו לדַבּר, והאנשים הלכו איש לביתו, ותהי דממה בכל הכפר. ולבן ברך את מרים בצאתו מאת פניה, ויאמר: מרים, הן אתּ השיבות את פני כפּעם בפעם. ואולם אני אל אביך אדבר כי לבו טוב לי".

ב    🔗

ושמעון והנלוים אליו השכימו קום בטרם בֹקר ללכת ירושלימה. וההולכים עמו – מרים בתו ויואל בנו, בעל מקנה צאן במדבר, בנימן בן־זכריה והוא עודנו צועד צעדי־אוֹן, אף כי הוא מְלֵא־ימים, יהושע בן־ישי שכן קרוב לשמעון, ולבן בן־שמואל אשר חשק בבת שמעון לקחתה לו לאשה.

החשך עודנו פרוש על פני הארץ והכוכבים נוצצים ממעל, ושמעון ואשר אתו יצאו לדרכם במסלה העולה צפונה אל מול חברון. ותזרח להם השמש בטרם יקריבו לבא חברונה; ובצהרים עברו מחומות חברון והלאה, הלוך ונסוע אל בית־לחם.

כאשר נטה היום לערוב לא סרו אל המלון אשר בבית־לחם, כי לא היה להם די כסף, כי אם נטו הצִּדה אל שדֵה־רועים, שם היו מוֹדָעִים ליואל הרועה בן־שמעון. ויגש אליהם יואל ויברך ואתם, ויגד להם את דבַר אביו ומה לו בירושלים, ויבקש מהם כי יתנו לו ולאשר אתו מקום ללון הלילה במשכנות הרועים. והרועים דברו אליו טובות. ויביאו מים מבאר בית־לחם ויתנו להם לחם לאכול.

עוד אנשי מעון מדברים עם הרועים, והשמש באה. הכוכבים יצאו והירח המלא עלה. וישאו עיניהם צפונה ויראו והנה אור כאור נרות רבים; אלה היו מאורות ירושלם אשר נראו למרחוק. ויהיה כשבתם בשדה ובת שמעון התרפקה על אביה ותשען אל כתפיו; ותאמר אליו: “אין נפשי אל העיר הגדולה; כי כל הרעות נאספו יחד בתוך חומותיה, וממנה יוצא כל העֹשק והלחץ על עם הארץ. על כן אהבתי את הכפרים אשר בשדה; אך מכלם אהבתי את כפרנו הנחמד, את מעון.”

ואחד הרועים פנה אליהם ויאמר: “הידעתם את אשר נהיתה זה מקרוב בעיר ההיא?”

ובנימין בן־זכריה ענה ואמר: “לא ידענו, כי כפרנו איננו ליד המסלה הגדולה; ואנשינו אינם מרבים לנסוע על פני חוץ. ועתה ספרה נא לנו על ירושלם, למען נרבה לדעת את אשר בה בבואנו אליה מחר.”

ויספר להם הרועה לאמר: “בימים האחרונים האלה מתעורר העם בירושלם פעם בפעם ותהיינה מהומות רבות בתוכה, כי ירמיהו הנביא העיר את רוחם; עובר הוא ברחובות, עבור וקרוא בשם ה' בקול גדול, וזועק חמס על השרים ועל השופטים ועל העוֶל ועל החמס אשר בכפיהם. והמלך ויועציו מבקשים תואנה לתפוש אותו ולהמיתו; אך יראים הם מפני ההמון הרב בני דלת העם אשר בירושלם ואשר בערי השדה ובכפרים, פן יתקוממו וימרדו בהם; ואף גם זאת, כי ליד ירמיהו נמצאים תמיד אנשים הדבקים בו והנכונים להלחם לו במבקשי נפשו.”

ויאמר בנימין: “כן הדבר, הלוך הלך ירמיהו גם אל הכפרים אשר ביהודה ויחַזק את ידי העם ויתן תקוה בלבם למשפט ולצדקה וינָבא קשה על המושלים הרשעים ועל העובדים אלהים אחרים מבלעדי ה'. ואני דברתי עמו רבות ביום היותו בכפרנו, וגם הלכתי עמו אל כפרים אחרים מן הקרובים אלינו. העם בוטח בו ומאמין באשר ידבר; ובכל זאת לא יבין בינה שלמה את כל דבריו, כי נעלה האיש בחכמתו על כל בני דורו.”

ויען הרועה ויאמר: “דבריך טובים ונכוחים, גם אנחנו מאמינים כי כן. ואנחנו, בהיותנו קרובים אל ירושלם, הננו שומעים רבות על ירמיהו ועל כל הנעשה בעיר. ואמנם בעינינו הוא נביא אשר יש אתו דבר ה' באמת. ואולם שם גם נביאים אחרים המדברים את ההפך מדברי ירמיהו, וגם המה אומרים כמהו: “כה אמר ה'”. ואדירי ירושלם, לוחצי העניים והאביונים, יצהלו לאמר: “הנה חלק לב הנביאים והיו לשני מחנות”. ובכן נע לב העם הנה והנה במבוכתו ויש אשר לא ידע במה יאמין.”

וכאשר שכבו אנשי מעון בשדה לישון, התלחשו הרועים וידברו איש אל רעהו לאמר: שמעון וחבריו אנשים תמימים הם מדלת העם יושב הנגב, וכי יבאו ירושלימה ישבעו רֹגז ודאבון־לב.

ויהי ממחרת בטרם יצא השמש על הארץ, וארחות גמלים עברו על פני המסלה הגדולה אשר ליד השדה. ובכן נעורו הישנים בעוד שַנה אוחזת שמוּרוֹת עיניהם, וילכו בדרכם לבא ירושלימה. ובזרוח השמש על הארץ והנה קרבו אל העיר, עד אשר נראו לעיניהם החומות והמגדלים והפנות הגבוהים מתנשאים בהדר־גאונם; וינע לבבם למראה. ועם רב ירדו בשבעה דרכים מעל הגבעות אשר מסביב לירושלם, והמה באים מן הכפרים אשר בשדה ומארצות נכריות; מהם נוהגים גמלים כבדים מאד בכל סחורה למינה, ומהם רוכבים על חמורים מביאים יבול הארץ אל שוקי ירושלם, ורבים הלכו ברגל.

ושמעון ואשר עמו מהרו ויבאו בתוך הבאים, קהל רב, דרך שער העיר הפונה נגבה־מערבה. וההמון הסואן הנָע הנה והנה הפריע אותם בהליכתם. ואך ברֹב עמל יכלו לעשות דרכם ברחובות הצרים, או למצא את הדרך העולה אל מקום אחיקם בן־שפן. כי אם אמנם לפנים היו שמעון ובנימין ויואל בירושלם, בכל זאת זרה להם העיר ולא ידעו ההולכים הם לפנים אם שבים הם לאחור אל השער אשר באו בו.

וכי שאלו את העוברים לדרך אשר ילכו בה, וענה האחד בחפזון “לא ידעתי”, וזה יהדפם ביד קשה ואמר “שאל מאשר תשאל”; אך רבים לא ענו ולא פנו אליהם. וילכו הלאה כאשר ימשש העור באפלה, עד אשר יצאו אל רחוב מרֻוח, שם עמד קצין לבוש בגדי צבעונים וחרבו חגורה על ירכו. וישאלהו שמעון ויאמר: “התוכל להגיד לנו איה בית אחיקם בן־שפן.”

ויאמר הקצין: “כן, יכול אוכל להורותך את בית אחיקם בן־שפן. הנכם עומדים עתה לפני מבוא החצר החיצונה להיכל ה', ולבן־שפן בנין מאחרי ההיכל, על ידו; ובכן סֹבּוּ לכם ימינה.”

וילכו לאֹרך הרחבה אשר לפני חצֵר בית־ה' ומשם פנו אל אחריו, פּה מצאו את בית אהיקם בן־שפן, כאשר אמר להם הקצין. והבית בנוי שתי קומות; התחתונה היתה מקוה־סוחרים, ובעליונה היו חדרים רבים, שם עשו משרתי אחיקם וסוכניו את מלאכתם.

וכבוא אנשי מעון הביתה, וישאל אותם אחד המשרתים לחפצם ויביאם אל חדר אחד פנימה, שם ישבו שני אנשים מאחרי שלחן ארֹך, וכתבים ומגלות רבות, גדולות וקטנות, פרושים לפניהם. האחד משני האנשים היה אליעזר, הסוכן הראש לאחיקם בן־שפן, המושל בכל אשר לו. והשני היה נתן בן־אחיקם, איש צעיר לימים כבן עשרים שנה; והוא חזק ויפה, מאיר פנים לכל ונושא חן בעיני כל רואיו, ולומד ליד אליעזר את מלאכת אביו ומעשהו. ושמעון נגש ויעמוד לפני השלחן, ויואל בנו לימינו ומרים בתו לשמאלו. וישאלהו אליעזר הסוכן קשות: “מה חפצך?”

ויען שמעון ויאמר: “הלא תזכרני? אנכי האיש אשר בא הֵנה לפני שנתיים ימים, ובני זה עמי, לִלְוֹת כסף.”

ויאמר אליו הסוכן: “אמנם, אלפים רבים היו בזה מלפני שנתים מים ועד היום; ואהה תדַמה כי אוכל לזכור אותך אחרי אשר ראיתיך אך פעם אחת? ועתה אל נשעה בדברי רוח, אך הגידה לי מהרה מה חפצך”.

ויאמר שמעון: “אנכי שמעון בן־אביתר מכפר מעון, הרחוק מירושלם מהלך שני ימים נגבה, לפני שנתים, כבוא הפקיד אשר על מסי המלך אל כפר מושבי, לא יכלתי לשלם את המס. אז הגידו לי כי עלי ללוֹת כסף ולשלם, וָלא – יבא פקיד המלך וימכור מאחוזתי. ובכן באנו – אני ויואל בני – ירושלימה; פה נודע לי, כי אחיקם בן־שפן יַלוֵני את הכסף אם נַעֲרֹב ערֻבּה חלקת־שדה מאדמתי. ובהיותי אני ואיש מָצוֹק ואין מושיע לי, נתתי ידי וערבתי את הערֻבּה. וככה שֻלם מס המלך; אך החוב לאחיקם עומד. ויהי כאשר כחש הקציר ושדֵמות לא עשו אֹכל, ואשתי רבקה חלתה למות, לא יכלתי לשלם את נשיי. והנה שלח אחיקם דבר, להודיעני כי יקח לו את שדי”.

ובדַבֵּר שמעון את דבריו לא הקשיב אליעזר הסוכן ולא שמע, כי עיניו היו במגִלות אשר לפניו; כי שנים רבות עשה מלאכת אחיקם; ועל כן, מדי בוא אליו אנשים, אך החל החלו לדבר, והוא ידע מראש את רֹב הדברים אשר יגידו לו. אכן מאן אליעזר להקשיב לשמעון לכל אשר ידבר, אבל נתן בן־אחיקם הטה אזניו אל האכר ויקשב וישמע את כל דבריו; ועיניו הביטו אל מרים, והיא נבוכה. אך לא לטש עיניו אליה כאחד הנבלים, כי הַבֵּט הביט אליה ברוח חן וידידות.

וטרם יכַלה שמעון לדַבּר, ואליעזר הסוכן פנה אליו פתאם ויאמר: "הן ידענו את כל הדברים אשר אתה מניד לנו, כי הנם כתובים בספרי הזכרונות אשר עמנו פה. ואולם אחיקם לא ידע מאומה בכל אלה; אני שלחתי אליך דבר בשם אחיקם, כי לָקֹח יקח את שדך. ועתה הגידה לנו מה עם לבבך לעשות בדבר הזה? היש בידך כסף לשלם את נִשְיך, אם יהיה שדך לאחיקם?

ויען שמעון ויאמר: “לא, כסף אין בידי; ואולם אנחנו באנו הֵנה, אני ואחד מבָּנַי ובתי היחידה ואנשים משכֵנַי, לראות את אחיקם בן־שפן ולשום את בקשתנו גם לפני המלך צדקיהו; אולי יֵעשה לנו משפט וצדקה כדבר ה' הכתוב בספר הקטן אשר נמצא בבית ה' בימי המלך יאשיהו, ואשר אותו שָׂם המלך לתורה ולתעודה, הלא הוא: כי שמוֹט יִשמוֹט הנושה את ידו מאשר יַשֵה באחיו האביון ולא יִגּוֹשׂ את אחיו.”

ויגש גם בנימין בן־זכריהו וידבר אל אליעזר הסוכן, לאמר: “אמנם כן, למצא משפט וצדקה באנו. הבה נראה, האמנם יהיה עם ה' לעבדים לאנשים השָׂמים מס על הממלכה ואל צדק לא ישימו לב ואל חסד ה' לא יביטו”.

אז קם הסוכן אליעזר ויעמוד על רגליו וידבר אליהם קול רם, לאמר: “לא עת לכם עתה לראות את פני אחיקם כי חולה הוא ואיננו רואה פני איש. ואף גם לולא היה חולה, לא תוכלו לראות פניו; כי מעשהו פרץ לרֹב וגם גָבר עליו זה שנים רבות. על כן יש לו סוכנים עושי מלאכתו; ועל כן בן־אחיקם אשר עמי בזה, היורש את כל טובו, לומד את מעשי אביו. ואשר למלך – הנקלה בעיניכם להגיש אליו בקשה? ואם יִקֶר מקרכם וראיתם את פני המלך, מה יועילכם זה? כי הנה המלך איש חכם ומושל בעוז, ולא איש כמוהו יחת מרגשת ההמון. ועתה אתה שמעון, אשאלך והודיעני, אך הגידה לי דבר אמת. הכי בא אחיקם בן־שפן אליך? אם שאֹל שאל ממך איש ממנו תָלוה מעמו? הלא אתה אתה באת אלינו ושאלת ממנו כי נלוֶך? והלא זה שנתים ימים כסף אחיקם בידך, וטרם שלמת מאומה?”

ושמעון ואשר אתו נבוכו מאד לדברים האלה, כי לא ידעו מה יענו להם. אך אליעזר האיץ בו מאד, וישאלהו: “מה בפיך? הֲבא אחיקם, הֶבאתי אנכי אליך לחר פניך כי תלוה כסף ממנו? אם באת אתה אלינו?”

ויאמר שמעון: “אמנם כי אנכי באתי אל המקום הזה ללוות כסף, ואולם קוֵה קויתי להפיק רצון מאחיקם, אשר לא תאבד ממני ומילדַי נחלת אבותינו, ככתוב בספר הקטן, ספר תורת ה'. הן אני ואחיקם בן־שפן מבני ישראל אנחנו, ושנינו אחים הננו בבית־יעקב”.

כדַבּר שמעון שנית על ספר התורה אשר ליאשיהו, ענה אליעזר ואמר לו: "אמנם, יש בספר יאשיהו המלך דבר טוב, הלא היא מצוה אשר יצוה לעבוד את ה‘, לכל עבודתו, אך בירושלם לבדה, והאוסר אִסָר לזבוח בבמות אשר בערי השדה; כי על כן יַרבה העם לבוא ירושלימה ובידיו כסף ותרומות וזבחים לה’. ובזאת ייטב לכהנים אשר בעיר הבירה ותעוז ידם. גם בעלות העם מערי השדה ירושלימה, יֵרבו להוציא כסף לסחורה ולכל מֶכר; והביאו בידם מטוב הארץ לעשות מקנה וקנין עם הסוחרים. הנה זה הוא הדבר הטוב מאד אשר בספר התורה; על כן ישקדו עליו המלך ושריו וישמרוהו עד היום הזה; ולא יתנו איש לעבוד את ה' בערי השדה מחוץ לירושלם או בכפרים על הבמות.

“ואולם יתר דבר הספר, אשר יורה כי על הנושה לשמוט ידו מכספו אשר הִלוה, וכי לא יהיה איש עבד לרעהו הנושה למען שלם בעבודתו את נָשיו, וכי אין להסיג גבולות שדה; כל הדברים האלה הכתובים בספר ההוא כמוהם כדברים הנשמעים על פי בן האדם המשֻגע, ירמיהו, אף כי יש קוראים לו נביא; ומצוות כאלה כולן טובות ורצויות בעיני בני העם אשר כמוכם הבאים הנה מן הכפרים ומן המדבר, שם לא ידע איש את דרכי ירושלם. ועתה יֵלוו נא עם הארץ ושבטי המדבר איש את אחיו, אם יש את נפשם; והמלוים לא יוּשב להם כספם מיד הלווים. ואולם בעיר הבירה לא יֵרצו דברי הספר האלה, כי לא יסכנו לדרכיה. גם המלך גם שריו גם השופטים אשר הפקיד בשער אינם שומרים אותם עד היום הזה, כי בחקים כאלה לא יִכּוֹנוּ מקנה וקנין ולא יבֹרַך כל משלח־יד; יען אשר זה משפט סחַר העיר להרבות ללוות כסף ולשלם איש את נִשיו במועדו; למען תלך מלאכת החרשים והבונים והסוחרים את דרכה לבטח. על כן אם אתה, שמעון, לא תוכל לשלם רבית לכסף אשר הלוינו אותך ואף לא להשיב את הקרן, הן נוכל להלוות את הכסף לאחרים ותהי לנו רבית וגם הכסף ישֻלם לנו במועדו. ומה לדברים האלה ולאחוה; אם תמשול האחוה בממלכה, הלא אז על אחיקם לשום שלט על פני הבנין הזה ממעל ולכתב עליו הדברים האלה: ‘אחיקם בן־שפן מַלוה כסף את העני ואת האביון ונוער כפיו מן הרבית ואף מן הקרן’. ולו עשו כן העשירים כי עתה באו במצוקה והיו עניים ואביונים גם הם. ואז ישבות כל מסחר וכל מעשה. אולי טובה ויפה האחוה, אך דרכי המסחר השָמר ישָמֵרו, ועל הלוה לשלם למלוה”.

את הדברים האלה דבר אליעזר הסוכן ובדַברו בערה בו חמתו, ויגש עד פתח הבית ויתן קול; והנה שני אנשים, אנשי מדה וגבורי כח, באו ויתיצבו על ידו והמה מחכים למוצא שפתיו. למראה האנשים המביטים בעיני זעם, בכתה בת שמעון מרה. אז קם נתן בן־אחיקם ויושט לה את ידו ויבקש לדבר אליה טובות. אך אליעזר הסוכן לא שת לבו לכל דבר, וידבר באפו אל שמעון ויאמר: “אני הנני לגרש אותך ואת כל הנלוים עליך”.

ונתן בן־אחיקם עודנו לא ידבר דבר. אך כאשר נתנה הנערה את קולה בבכי, שם פניו אל אליעזר הסוכן ויאמר אליו בקול מצַוה: “הוצא את אנשי החיל האלה, כי אין לנו חפץ בהם”.

ויפן אליו אליעזר ויאמר: “ההנך פה בדבֵר אביך ללמוד ממני, אם אני יושב בזה לקחת תורה מפיך?”.

ויאמר נתן: “אני אענה על זאת לפני אבי כאשר יקום מחליו, ואני אשא.” ואנשי החיל נסוגו אחור עד הפתח ויצאו וילכו לדרכם.

עודנו מדבר וקול רעש גדול ושאון ומהומה נשמע מן הרחוב מטה, וכל האנשים אשר היו בחדר נבהלו וימהרו אל החלונות לראות מה הדבר הנורא הזה. ויראו והנה המון רב, בְּלִיל־אנשים, בא ברחוב והולך הלוך וקרב; ובתוכו נראה ירמיהו, אשר רבים חשבוהו לנביא. והעם חומה לו סביב, מחזק את ידיו בזעקו חמס על המושלים הרעים ועל עושקי עני ואביון.

וההמון הסוער הולך ורב ויבא עד לפני בנין אחיקם; והאנשים אשר בחדר, בהביטם מטה, יכלו לראות והנה שלשה קצינים אנשי חיל, גבורים מגדוד השומרים הסובבים בעיר, ואיש כלי מלחמתו בידו. והגבורים התאמצו להבקיע אל תוך ההמון בחזקה, לתפוש את ירמיהו ולהובילו אל בית הכלא. אך לא יכלו לגשת אליו, כי בידי העם היו מקלות ואבנים, והמה נלחמים במרירות עם הגבורים, את האחד המיתו ואת הנותרים גרשו משם.

וההמון עומד ברחוב בין בית ה' ובין בית אחיקם, וירמיהו נצב בתוך העם. וישא ירמיהו את קולו ויקרא: "כה אמר ה', שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט… ואסלח לה. הנה כלה עשק מלאה, מקצה העיר ועד קצֶהָ. כי מקטן ועד גדול כלו בוצע בצע ומנביא ועד כהן כלו עושה שקר.

"ישכחו את שמי בבעל. כי נביאי השקר הנבאים בבעל רודים על ידי הכהנים, והכהנים לא אמרו: איה ה‘? ואם חי ה’ יאמרו, לכן לשקר ישבעו. ותופשי התורה לא ידעו את ה'. קרוב שמו בפיהם ורחוק מכליותיהם.

"והיה אם לא ישובו מדרכיהם הרעים; אם ימאנו והקשו את ערפם ולא ישמעו בקולי, אמר ה', הנני מביא את מלך בבל על כל בית יהודה, כאשר הבאתי את מלך אשור על בית אפרים. וכי אביא את מלך בבל על העיר הזאת, הרֹס יהרסנה כלה כאשר הרס חיל מלך אשור את שמרון. ונתץ מלך בבל את חומות ירושלם ושרפה באש, והוליך את עמי בגולה.

“אך אם שוב ישובו מעָוֶל ובקשו את שמי, אמר ה', ובשם הבעל לא יזכרו עוד; ובגנותי על העיר הזאת ועל הממלכה הזאת למען שמי, ועמי ישכון לבטח, במשפט ובצדקה”.

וההמון הלך ורב עד אשר כלה ירמיהו לדבר, ואחר הוליכו אותו משם בטח; וילך ויבא אל מקום סתר בשדה. זאת היתה לו, כי המלך וכל יועציו והגבורים לא יכלו לַחשׂוך אותו מבוא העירה ואף לא לעצור בעדו מצאת מן העיר. כי פתאם יבוא ובסתר ילך ביד עוזריו ומגניו. עם הארץ האמין בו ויקשב וישמע לדבריו בשמחת־לב. אך השרים והשופטים והכהנים ונביאי הבעל יראו מפני העם.

וכעבור השאון מן הרחוב והלאה, היו כל האנשים הנמצאים נבוכים, וידברו זה בכה וזה בכה. בנימין הביע תמהונו על אשר כה שֻנו פני ירמיהו. ושמעון קרא: “מאמין אני בירמיהו כי דבר ה' בפיו אמת!” אך אליעזר הסוכן אמר: “לשוא עורר המשגע הזה את עם הארץ; ואני אינני חושב אותו עד־מה לנביא־ה'. מי יתן והצליחו הגבורים להוציאו מידי העם, כי עתה שפט אותו המלך והשופטים משפט מות. אך מה בצע בכל השיח הזה? הן הוא לא יעלה ארוכה לעניננו ועודֵינו עומדים באשר עמדנו בראשונה.”

ואליעזר הביטו אל נתן בן־אחיקם ויאמר אליו: “ובדבר המעוני הזה כאשר דברתי כן יקום. לקוח נקח את אדמתו אשר ערב לנו ערֻבה, אם לא יוכל לשלם את נשיו.”

אך עם נתן בן־אחיקם היתה רוח אחרת, ויאמר: “אני אביא את הדבר הזה אל אבי בקומו מחליו. כי הוגה אנכי רעיון, אשר תוצאותיו תהיינה לבלתי קחת לנו את שדה שמעון ולבלתי הַסיג את גבולו.”

ויחר אף אליעזר ויאמר: “רעיונך רעיון ילד. ואם תביא את הדבר אל אביך, עלי תהיה תלונתו. כי דברים כאלה לא הובאו לפניו זה שנים רבות.”

בכל זאת חזקו עליו דברי נתן, כי אמר: “הן אבי אוהב אותי מאד, והוא ישמעני וְיִרְצֵנִי. ואני זה חפצי, כי שמעון המעוני ישוב מירושלם לביתו בשלום.”

ובדבר נתן את הדברים האלה הביט אל מרים וגם היא הביטה אליו; והנערה פנתה אל שמעון ותאמר: “אבי, בבן־אחיקם בטחתי כי שוב נשוב בשלום.”

ושמעון ענה ואמר: “כן דברת. לו יהי כדברי הנער; כי העיר ה' את לבו לעשות חסד עִם עני ואביון.”

עודם מדברים ובחורים מיֻדעי נתן באו החדרה, והמה מלֻבשים בגדי חמודות ולבם טוב עליהם. ויגשו אל נתן ויחזיקו בו; והאחד אמר: “דע, כי עמנו תבא הערב אל ארמון גדעון בן־שלום; כי הלילה יעשה חג גדול לתמר בתו, וכל הבחורים והבתולות הטובים אשר בירושלם קרואים לה אל המשתה; והיא צותה אותנו מפֹרש לצאת לקראתך ולהביאך אל המשתה”.

ונתן בקש לשַלח אותם מעל פניו ולהגיד להם כי אין נפשו אל משתה ושמחה ואל בגדי חמודות, וישא עיניו וירא והנה שמעון ואשר אתו פונים אל פתח הבית. ויקרא אליהם נתן ויאמר להם: “לכו לשלום; עוד תשמעו דבר עלי בענין הזה”. ועיני נתן ומרים כמו דבקו אלה באלה, וכל האנשים אשר היו בחדר ראו והתבוֹנָנו.

ועל לבן בן־שמואל עברה רוח קנאה ותלַהטהו; ויהי בצאתם ובלכתם ברחוב וילך הוא ליד הנערה ואמר אליה: הראית את הליכות הבחורים האלה, רעי בן־אחיקם. כי הנה כמהו כמוהם בני עשירים המה, אשר ממצוקת אנשים כאביך יִשְׂבעו טוב, והם מוציאים כסף רב לחגים ולשמחות ולחיי הוֹלֵלות. ונתן זה הלא רֵעַ הוא לכל בנות העשירים המתעַדנות בהיכלי ענג, ולנערה בת־כפר לא ישים לבו."

אך מרים החרישה ולא ענתה מאומה, כי רבו מחשבותיה בצאתם את העיר לשוב אל כפר מושבם.

ג    🔗

ומספר הבחורים אשר באו אל נתן שלשה, והם אבנר וצדוק ובן־עמי, בני משפחות עשירות בירושלם; ואבותיהם מאנשי המעלה, אף כי לא גדלו לעֹשר ולחַיִל כאחיקם אבי נתן. והבחורים האלה האיצו בנתן כי ילך עמהם, אחרי אשר לאה אם נתן ועכסה אם תמר בקשו מהם על זאת בסתר; כי זממו שתי הנשים האלה להטות את לב נתן אל תמר לקחתה לו לאשה. על כן הלכו הבחורים האלה לבקש את נתן באשר הוא ולשמור עליו, עד אשר יביאוהו אל היכל גדעון אבי תמר. והם אמרו אליו: “הן עוד היום גדול, כי אך עת הצהרים היא. ועתה בוא אתנו ראשונה אל ביתך, הוא בית אביך, לנוח מעט; ואחר תּכּוֹן לך ולבשת את בגדיך החמודות ובאת אתנו אל המשתה”. ויֵאות להם נתן בפיו אך לא בלבב שלם, כי הכיר והנה חבריו חושבים מזמה לפרוש רשת לרגליו; יען אשר ידע כי אמו ואֵם תמר וגם הנערה־היא מבקשות כי יקחנה לאשה; על כן היה עם לבבו להפר מחשבתן.

וכאשר פנה נתן והבחורים ללכת משם, בטרם יצאו את הבית, והנה הרחוב מלא גמלים נושאים כל סחורה ומרכֹּלת למינה, משאות כבדים מאד; והנוהגים בהם הורידו מעליהם את מַשָׂאם ויביאו את הסחורה, בצרוֹרות ובשקים, אל קומת הבית העליונה, והמשרתים והסוכנים אשר לאחיקם קבלוה מידם במסר ובחשבון.

והבחורים חברי נתן ראו וישאלו אותו: “מה הסחורות האלה ומֵאַיִן הן מובאות?”

ויאמר להם נתן: “סחורות בבל הן אשר שלח. גדליהו אחי משם, והוא פקיד על כל עסקי אבי במדינה הזאת”.

ויאמר אבנר אל נתן: “הן שמוע שמעתי על אחיך ועל מעשהו בבבל, אך מעולם לא ראיתי סחורות שלוּחות מאתו כיום הזה”.

והמשרתים פּתְּחו את הצרורות ואת השקים לעיני נתן ולעיני הבחורים, והנה שם כל אריג למינו, מרבדים, יריעות, שטיחים, משי ובוץ טוב, ועצים יקרים למיניהם מהֹדו ומשאר מדינות אסיה, ובשמים ועדָיִים ועֵשׁתוֹת זהב וכסף ומתכות אחרות לרֹב מאד, ועורות חיות; וישתוממו הבחורים למראה כל אלה כאשר השתוממה מלכת שבא בבואה לראות את המלך שלמה ואת כל כבודו.

ואחר שאל אבנר את נתן ויאמר: “האין משרתי אביך יראים לעזור את הזהב ואת הכסף ואת היקרות האלה ואת הסחורה הטובה הזאת, פן יבאו גנבים בלילה וגנבו אותם?”

ויען נתן ויאמר: “הכסף והזהב יוּקחו מיד אל לשכות בצורות אשר בבית ה', ויושמו בתבות ברזל; ועל הלשכות ישמרו אנשים חמוּשים יומם ולילה ולא יוכלו גנבים או המונים מתפרצים להגיע אליהן. כי כן יעשו גם בני בבל, מצרים ועמים אחרים, האוצרים במקדשי אלהיהן כסף וזהב ויקרות. ואשר ליֶתר הסחורות, הנה עוד מעט יקחו אותן סוחרים העיר הממהרים לבא הֵנה לעשות מקנה וקנין בטרם יעבור היום. ואף עם לא תִּמָכר כל הסחורה, הן הבנין חזק ובלילה יסגרו אותו ומשמרתו ביד אנשים גבורי חיל חמושים, המצֻוים להמית כל אשר ינסה לבא אל הבית לגנוב”.

ויוסף אבנר וישאל: “הן צעיר אתה לימים מגדליה אחיך, ואיך היית היורש כל טוּב אביך בירושלם וביהודה”?

ויען נתן ויאמר: “על פי אחי היה הדבר הזה, אשר לו בבבל בתים ושדות ועֹשר רב. כי הושיב אבי את גדליהו בבבל להיות על סחַר ביתנו בארץ הזאת. וגדליהו נודע אל מלך בבל, והמלך אוהב אותו ונוטה אליו חסד; עד כי רב עֹשר ביתנו בבבל מאשר בירושלם. על כן היו דברי גדליהו עם אבי, כי בבוא העת יָרֹש אירש אנכי את כל הון ביתנו אשר בירושלם”.

עודנו מדבר ואיש בא ויאמר: “הנה מכתבים מאת גדליהו אחיך אל אביך ואל גמריהו דודך וגם אליך”. ויקח נתן מידו את המכתבים, וילך עם הבחורים לבא בית אביו.

והרחובות מלאו אדם ובהמה נושאת משא, עוברים הֵנה והֵנה; ונתן וההולכים עמו נלחצו מזה ומזה ולא יכלו ללכת כי אם לאִטם. וההמון העובר מרביתו אנשים מדַלת העם והמה לבושים בגדים בלים, כי יעשו כל מלאכת עבודה בעיר; וגם רבים אשר באו מן הכפרים הקרובים והרחוקים, לקנות ולמכור בשְוָקִים. אך היֹה היו כֹּה וכֹה גם אנשים לבושים בגדים טובים, כנתן וההולכים עמו. ויש אשר יעברו גם עשירים והמה נשואים על מטות ביד עבדים; גם נשים כבודות נשואות על מטות, ופניהן מכֻסות בצעיפים; ובין כל אלה אף נכרים מארצות זרות.

בעברם את הרחוב ברכו רבים מבני העם את נתן, וגם הוא השיב להם ברכה, עד אשר תמהו חבריו על זאת וישאלוהו: “איך ידעת אנשים רבים כאלה מן השפלים והריקים?”

ויאמר נתן: “אל תקראו להם שפלים וריקים, כי בלעדיהם לא תהיה ארץ נושבת, ואם לא ימצאו משפט וחסד יֵרדו מטה מטה ויאבד לבם; ועם אשר כזה יהיה לשלל לאויב אשר יעלה עליו מן החוץ”.

אך אבנר אמר: “עם הארץ זה משפטו להיות רק למטה, פן ירוּם ראשו עלינו, ובמה נחשבים המה לפני אנשים כמונו; כי כן אמר אבי, אשר לו עובדים רבים בבית מלאכת הברזל והנחשת, ובשדותיו”.

על זאת ענהו נתן ויאמר: “יש טוחנים פני עניים, ויש אומרים לעני אחינו אתה ומבקשים חסד וצדקה גם לדַלת העם. למען יבָּנה ויכּוֹנן הגוי כֻּלו ולכל איש ואיש יהיה טוב ושלום”. וחבריו שמעו וישתאו לו.

ויבאו אל ארמון אחיקם בן־שפן, ויקרא נתן למשרת ויצוהו לעמוד לפני הבחורים ולהביאם אל גג הבית, שם יחכו לו תחת יריעות הסֻכּה ויין יוּשם לפניהם; והוא בא אל חדר אמו לבָרכהּ ולהגיד לה כי באו מכתבים מאת גדליהו מבבל. ואחיקם אביו חולה שוכב על מטתו וכל דבר מסחר לא יובא לפניו. ונתן אמר אל אמו: “הנה מכתב בידי ולא אֲאַחר לשַלחו אל גמריהו דודי”.

ואמו בקשה לשאול את פיו אם יש את נפשו ללכת אל משתה תמר הלילה; אך יָרֹא יָראה פן יכיר כי ידה בדבר הזה; ותען ותאמר לו: “דודך בא זה מקרוב מלשכתו אשר בבית ה', ובידו מגלות כתובות, וַיַנח אותן כֹה בלשכה הבצורה”.

ונתן אמר לאמו: “שוֹם אשים את עיני על המכתבים הערוכים לאבי ואלי, ואגיד לך מה כתוב בהם, ועד כה ועד כה תוכלי לאמר לאחד המשרתים להביא לדודי את המכתב השלוח אליו, אך חכה יחכה לי כשובו בטרם יֵצא שנית”.

ותקרא אמו למשרת ותשלח בידו את המכתב אל גמריהו, אל הלשכה הבצורה אשר בארמון; והיא מדברת אל לבה: “מי יתן וידעתי ספר; כי אם אמנם ממשפחת סופרים בעלי, לא ידעתי קרֹא, כי לא יורו לנשים תורה כזאת”.

ונתן העיף עינו על המכתבים; ויאמר לאמו: “גדליהו שואל ממני כי אכתוב לו דברים מפֹרָשים יותר על שלום אבי; אך רֹב מכתבו יִסֹּב על דברי מסחר, ואני אשלחנו אל אליעזר הסוכן”.

ואחר פנה ללכת אל הלשכה הבצורה אשר בארמון, אל גמריהו בן־שפן דודו, לדעת מה כתב אליו גדליהו.

ודודו אמר לו: “בהיותך בבבל בשנה האחרונה, ראית כי מלך בבל אוהב את גדליהו אחיך ונוטה אליו חסד, עד אשר הון ביתנו הולך ורב; וכי פתח המלך לפניו את אוצרות הלוחות אשר במקדשי האלים ובהיכל מלכותו”.

ויאמר נתן: “ידעתי כי נתן המלך רשיון לגדליהו לשכור סופרים, וגם הנה שלחו לנו מגלות־קלף רבות כתובות עברית אשר העתיקו מספרי זכרונות בבל; ואני שמתי עיני על מקצת המגלות האלה אשר בלשכתך בבית ה'. ועתה מה עשה עוד גדליהו?”

ויען דודו ויאמר: “הנה עתה נתן המלך רשיון, וגדליהו הכין את הכל לשלוח לנו העתקות מזכרונות מרֹדך אלהי בבל, למִן הימים אשר היה אך אלהי עיר קטנה בלבד. עד היום הזה אשר בהיכל בבל הגדול יעבדו את מרֹדך כאלהי האלהים עושה שמים וארץ”.

ויאמר נתן: “אמנם כי נפלאת היא החדשה הזאת מן הראשונות”.

ודודו אמר: “וגם נותנת היא שמחה גדולה בלבי; כי מוסיפה היא על אוצר הדעת אשר בידי חכמינו וסופרינו בכתבם את הספר הגדול, ספר תורת ה' וישראל, אשר שפן אבי החל לעשות את מלאכתו בסתר זה ימים רבים, הוא ועוד אנשים מעדתנו. גם הנה הלכו אנשים מסופרינו עם סוחרים מצרימה ויקחו תורה מפי כהניה; ובכן יש לנו מגלות המספרות על אמון־רע, כי לפנים היה אלהי מדינה קטנה, וכי עובדיו יצאו גדודים ויעשו מלחמות וירחיבו את גבולם הלוך והרחב עד היותם מושלים בכל ארץ מצרים; וכי היום עובדים המצרים את אמון־רע כאל גדול, כאשר יעבדו אנשי בבל את מרֹדך אלהיהם”.

ככה דִבר גמריהו, ונתן אמר לו: “עוד הגד תגד לי על כל הדברים האלה בפעם אחרת. כי היום באו אלינו, אל מקומנו אשר ליד בית ה‘, אנשים מארץ הנגב מכפר מעון, והמה דברו רבות על ספר קטן אשר נמצא לפני ימים רבים בבית ה’, והובא אל המלך יאשיהו ביד שפן הסופר אֲבִי אבי; והנני מבקש לדעת יותר על אדות הספר הקטן הזה וגם על הספר הגדול, אשר אתם עושים בו”.

ועיני גמריהו אורו, ויאמר: “הנני ואשלחך אל אדוניה החכם היועץ לסופרים; והוא יודיעך את כֹּל”.

ויאמר נתן: “מי יתן ויכלתי ללכת כרגע אל האיש החכם. אך עתה עלי להאיר פָנַי אל שלשה בחורים המבקשים לעצור אותי ולהביאני הערב אל בית גדעון בן־שַלוּם, העושה משתה גדול לתמר בתו”.

כשמוע זאת דודו, אמר לו: “לך לשלום; אך השמר לך מפני גדעון בן־שַלוּם ומכל מעשיו”.

ואחר עלה נתן אל גג הבית לשבת עם הבחורים בסכה. המשרתים שָׂמו לחם ואחד הבחורים אמר: “הפעם נֹאכל מעט; כי כבואנו הערב אל משתה תמר, יהיה עלינו לאכול הרבה ולשתות הרבה ולשמח”.

אך נתן ענה ואמר לו: “עשה אתה כטוב בעיניך, וחלילה לי לאמר מה תאכל ומה תשתה בבית הזה. ואולם אנכי אהבתי לאכול לשׂבע בארוחת הצהרים ולטעם אך מעט בבוא הערב, אם בביתי אני ואם במקום אחר. על כן אינני אוכל הרבה בהיותי בבית משתה, ואולם עתות כאלה הן”.

ויצחק אבנר ויאמר לו: “הוי בן־אחיקם, גם אני כמוך אדברה. עשה כטוב וכישר בעיניך. ואולם לא מחשבותיך מחשבותינו ולא דרכיך דרכינו; ועל כן נלך אתך בשוּבה ונחת לטובתך”.

ויען נתן ויאמר: “אמנם כן; הן דברתם אלי ברחוב בלכתנו לבא הנה ותאמרו, כי על העשיר להראות את העניים קשה; ובדבר הזה לא היה לנו לב אחד, וכן בדבֵר המאכל והמשתה”.

ואבנר אמר: “הן אלה דעות לתורה, ועליהן שונות מחשבותינו; ואולם בכל זאת נוכל להיות ידידים איש לאחיו”.

ויען נתן ויאמר: “זה ענין לדעות וגם ללב; יען כהיות לב האיש כן מחשבותיו.”

אך אבנר לא התבונן בדברי נתן ויאמר עליו: “מה תאמר לאיש המשוגע ההוא, לירמיהו? התאמין בכל אשר ידבר? הנביא ה' הוא בעיניך, אם איש המדבר חזון לבו?”

ויאמר נתן: “לבי נוטה אחרי ירמיהו; ואולם לא שמעתי עדנה את כל תורותיו, ולא הגיתי בדבר הזה ככל חפצי. ואתה? הידעת אל נכון כי לא נביא ה' הוא?”

ויען אבנר ויאמר: “ירמיהו מתנבא תמיד לרעה; אמור יאמר כי חיל בבל יחריב את ירושלם וישים קץ לממלכת יהודה. העל כן נחשבנו לנביא ה‘, על כי ידבר רעות על ארצנו בשם ה’? לא, לעולם לא אחשוב אותו לנביא. כי אך המתנבאים בשם ה' ואומרים: לא יחריבו אנשי בבל את יהודה ואת ירושלם – אלה הם נביאים בעיני.”

ונתן צעיר בעל מחשבות טובות ולב ישר ודעתו בדברים רבים רחבה מדעת חבריו. אך לא למד הרבה, ומעולם לא הכין לבו ולא ערך דעתו ומחשבותיו לעת מצוא; על כן בהציק לו חבריו בדבריהם לא היה בפיו מענה. אך כדַבר אבנר את הדברים האלה על הנביאים הנִבּאים לשלום או לרעה, השיב נתן אל לבו את אשר הגיע אל עשרת השבטים, וישאלהו חיש מהר: “אם כדברך כן הוא ועלינו להאמין אך בנביאים הנבאים לשלום, מה תאמר לנביאים אשר נבאו בשם ה‘, אלה נגד אלה, לעשרת שבטי ישראל האובדים בארץ אשור? הלא אנשים מהם נבאו בשם ה’ כי ממלכת אפרים תִשָמד מעל פני האדמה, ומהם נבאו להפך. ועתה אם אמת הדבר אשר אמרת, כי רק הנביאים הנבאים בשם ה' לתקומת העם הם הם נביאים, מה תאמר לאלה אשר נבאו לעשרת השבטים כי קום יקומו בפני אויביהם, והן באמת, כאשר ידעת, עלה חיל אשור על הממלכה ויחריבה?”

ויען אבנר ויאמר: “לא הרבה ידעתי על הנביאים אשר נבאו לעשרת השבטים האובדים. אך אבי אמר לי, כי לולא נקרעו עשרת השבטים מעל בית דוד ולו דבקו בממלכת יהודה, כי עתה היתה יד ה' עליהם לטובה להציל אותם מאויביהם, ככל אשר נתן פליטה לבית דוד. ואולם הם סרו מאחרי בית המלוכה אשר בירושלם ולא עבדו עוד את ה' במקדשו, על כן השליכם מעל פניו. ועתה מה תאמר נפשך לזאת?”

ויוסף נתן וישאל: “הלא אחרי אשר כבש אויב את ממלכת עשרת השבטים, נקל לו יותר לכבוש את ארץ יהודה אשר איננה כי אם ממלכה קטנה, ממלכת שבט אחד – האף אין זאת?”

אך אבנר ענהו שנית לאמור: “הלא הנה בארתי לך, כי לו היו עשרת השבטים אחרי בית דוד, כי עתה היתה עליהם יד ה' להגן עליהם כאשר היה תמיד מגן ומושיע לבית דוד. גם ממלכת יהודה תִכּוֹן לעד, אף כי רק שבט אחד הוא; כי היכל ה' בתוכנו, וה' גדול ורב־כח ויש לאל ידו להושיע לעמו, אם מעט הוא ואם רב. על כן יכניע ה' אויבינו לפנינו. ואתה האמינה בה' ובטח אליו, כי אתה ובית אביך נשיאים בישראל.”

אחרי אשר הרבו הצעירים להתוכח וגם אבנר גם נתן לא יכלו להתגבר איש על אחיו מבלי תת עוד פתחון־פה, דבר אבנר אל נתן לאמר: “הנה היום נוטה לערוב; ועתה לבש את בגדיך החמודות כמונו, ואחר נלך אל בית תמר, אל ארמון גדעון בן־שלום. הן לא להתוכח על האלים באנו הלום כי אם להביאך אל תמר, והיא נערה חכמה, היא תורה אותך את אשר תעשה.”

ונתן בקש לדבר עוד, אך הם האיצו בו וירד ללבוש בגדיו.

והבחורים חכו לו על גג הבית.

ד    🔗

הבחורים נשארו על גג הבית, כי משם הוביל מעבר אל חומת העיר, אשר ממנה יכלו ללכת אל מקומות רבים מבלי רדת אל הרחובות. אכן רחבה היתה חומת ירושלם ומגדלים וצריחים על פני כלה; ועליה, לכל אָרכה, דרך רחבה ומעקה מזה ומזה, עד אשר יכול כל איש לעבור עליה בטח, לָסֹב את כל העיר ולשוב אל מקומו. ורבים מן הבתים הגדולים, ארמנות העשירים אשר בירושלם, היו קרובים אל החומה; ויהיו האצילים והשרים ונפשות בתיהם נפגשים יחד ונועדים איש אל אחיו בכל עת כרצונם ונבדלים מן ההמון, מדלת העם.

על כן לא הלכו גם נתן וחבריו הבחורים אל המשתה דרך רחובות העיר, כי אם בדרך החומה ממעל. וארמון גדעון בן־שלום רחוק מארמון אחיקם בן־שפן, בפַרְוַר העיר צפונה־מזרחה; וכי יעמוד איש על החומה בקרבת המקום ההוא, וראה את הר הזיתים אשר על פני העיר מנגד מאחרי נחל קדרון. וגג הארמון אשר לגדעון רחב־ידים מאד, והוא כדמות גן, ועצים נטועים ליד המעקה סביב, ופרחים רבים בו נחמדים למראה. ושם שלחנות רבים ערוכים. וממעל לגג, על פני כלו, נטויות יריעות בוץ טוב, למגן מפני חֹם השמש יומם.

ועל הגג נאסף קהל גדול, ועוד הקרואים מרבים לבא בדרך החומה גם הם. ואנשים לבושים בגדי חמודות, בגדי צבעונים, וצניפי תפארת בראשיהם; והנשים לבשו שמלות חג, עָדוּ עֶדִי, חגורות וצמידים וטבעות ונזמי־אף ועכסים אשר צלצלו לרגליהן.

ונתן בא ויגש עד גג הבית, והנה גדעון בן־שלום עומד בתוך הקהל ועכסה אשתו אם תמר על ידו מזה ולאה אם נתן על ידו מזה, ותמר עומדת אצלם והיא לבושה מכלול, שמלות נחמדות מאד. ונתן ברך אותם ועוד אנשים מן הקרואים, והמשרתים החלו לשום לפניהם לאכול, תֻּפִנים טובים ודגים ותאנים, וחריצי חלב ועגות ודבש, וממתקים ויינות שונים בנֹאדות. ונתן אמר בלבו: הנה האנשים האלה יש להם רב מדי מחסורם, והם אוכלים למלא בטנם כאשר הם עושים תמיד; ואולם ברחובות ירושלם ובכפרי יהודה ישנם עניים רבים חסרי לחם ורעבים.

ובהחל המשתה והמשרתים גללו הצדה את יריעות הבוץ, יריעות המסך, הפרושות מעל לגג הבית; והנה השמש באה ורקיע השמים מסביב מלא מראות־צבעים, והכוכבים יצאו בַהֲדָרָם והירח עלה ממעל לעיר. ונרות ומנורות רבים מאירים את המשתה, והקרואים אוכלים ושותים ומיטיבים את לבם.

ואחר הוסרו השלחנות; והמנגנים באו ובידיהם כנור ונבל, תוף וחליל וחצוצרות ומִנִים, ועמהם שָׁרִים ושָׁרוֹת. והקרואים יצאו במחולות ויאריכו לָחֹל. אז אמרה תמר אל נתן: “עיפה אנכי; ועתה הובילני נא אל החומה, שם ננוח מעט”. ויעש כן נתן, ויתהלכו על החומה אשר ליד ארמון גדעון.

ובת גדעון היתה היפה בבנות ירושלם. אך לבה היה קשה, ורוחה מלא הוללות ורמיה. ובגלל עֹשר אביה ויפי מראֶהָ יכלה לכבוש כמעט לב כל איש כחפצה; ולא אך את בחורי ירושלם הוליכה שולל בקסמיה, כי גם עוללה לנפש רבים מן הבאים בימים. אך לנתן בן־אחיקם לא הצליחה ולבבו לא נלכד לפניה. והיא חפצה בו מאד, לא רק בגלל אשר עודנו מושל בלבו, כי אם גם בעבור העשר הרב אשר היה לאחיקם בארץ יהודה ואשר יום יבא והיה כל ההון הזה ירושה לנתן.

ויעמדו שניהם ליד מעקה החומה ויביטו החוצה אל הרי יהודה, אשר פרש עליהם הירח את אורו. ותמר אמרה אליו: “הוי בן־אחיקם, מה מאד עמלנו עד כי יכֹלנו לך להביאך אלינו אל המשתה, אשר רבים יבקשו לבא אליו ולא יוכלו. כי אכן היה עלינו לבקש בחורים ממכריך למשוך אותך ברשתם ולשום עליך משמר ולהביאך עד הלום. ואולם מעתה היטב תיטיב את דרכך ועזבת את אוַלתך ותנהג בחכמה, כתור אדם המעלה; כי הנה מולדתך ממשפחת שרים ביהודה, וכמוך כאבשלום בן המלך דוד, אשר יצא לו שֵם בנשים עד היום הזה, ואשר כמוהו לא היה איש יפה בישראל. ואם לא תשנה את דרכך לטוב, אינני יודעת מה לעשות לך”. ככה התאמצה להטות את לבו בחלק שפתיה. ותֵּחזק בזרוע־מעילו ותקרב אליו, עד אשר היה יכול לחבק לה ולנשק לה, לוּ היתה זאת עם לבבו. והוא לא מהר לנטות מפניה לבלתי הכלימה.

ויעמדו כן יחד; ונתן ענה ואמר לה: “הלא ידעתָּני, תמר, מימי ילדותנו; והלא ידעת, כי לא נמנעתי מבוא אל בית אביך כמכל בתי הנכבדים. דעי וראי, אפוא, כי טובה את בעיני כיתר בנות ירושלם”.

ותאמר אליו בחפזה: “זה ענין רע, כי אינך מרבה להתהלך בכל מקום עם הבנות אשר כמונו; והנך מתרפה ללכת אל בתי משתה ושמחה”.

ויאמר אליה: “גם לב אבי לא הלך אחרי אלה, ואני דומה לו”.

ותשחק ותשאל אותו: “הזקן אתה כאביך, אם איש צעיר לימים?”.

ואמר נתן: אמנם כי אבי זקן היום, ואולם גם בימי נעוריו לא אהב את אלה. כי לפנים בהיותו צעיר לימים, הָפקד על כל הרכוש אשר ירש אביו שפן הסופר, הוא שפן אשר הביא ספר קטן אל המלך יאשיהו, ועל פי הספר הזה שִנה המלך את החקים למען עשות משפט וצדקה לעני ואביון".

ותאמר תמר: “מעולם לא שמעתי על שפן בלתי אם כי אבי־אביך היה; ומעולם לא שמעתי על כל ספר קטן אשר ישים חק ומשפט לעני ואביון. גם הנה כל הספרים, כקטן כגדול, הבל המה ורעות־רוח, ואך עמל הוא לכתוב אותם או לקרא בם. ואשר לעניים ולאביונים, בהם עֲוֹן דלותם. אדמה כי כבר ידעת הרבה מאד על אנשים כאלה, ואינך יודע כי אם מעט מאד על אנשים כמונו, אשר יושבים בבתים גדולים וטובים ויד ה' עליהם לטובה”.

ויען נתן ויאמר: “מה אדע על אנשים כמונו ולא ידעתי? הידוע אדע כמה ימי משתה ושמחה נעשים בירושלם? ומי ומי העושים את הימים האלה? או האדע בינה בתבנית הבגדים אשר ילבשו?”.

ותתן עליו בקולה: “לֹא, כסיל אדם, לא על זה דברתי”.

ובעוד תמר מבקשת להגיד לו את אשר עם לבבה, והנה עלו באזניה קול צעדי אנשים וחמורים העוברים בנחל קדרון; ולאור הירח נראו תמונות האנשים והבהמות בעברם בדרך הר הזיתים. והחמורים נָעֲרו בקול רעש גדול, והנוהגים בם נתנו עליהם בקולם.

ותאמר בת־גדעון: "הלא תוכל להגיד לי מה האנשים האלה שם, העובדים ככה אחרי בוא השמש?

ויען ויאמר לה: “אלה הם עושי פחם, אשר ישרפו עצים לפחמים ויביאו אותם בלילה העירה, למען יהיו מוכנים לַבּקר בצאת החרשים למלאכתם. ומן הפחם הזה יֻקח למלאכת העובדים והסוחרים השוכרים בתי העבודה אשר לאביך ואשר לאבי בחוצות ירושלם”.

אז נתנה תמר קולה בצחוק ותאמר: “הוא אשר דברתי לאמור ידֹע ידעת על בני העם, אשר מחשבותיהם הבל כעושי הפחם האלה, ואשר רוחם כרוח הבהמה הנהוגה בידם”.

ויען עוד נתן ויאמר: “מבקש אנכי לדעת את עסקי אבי; ואם לא אדע את דרכי בני העם, לא אדע לשפוט נכונה כי יהיה להם דבר. על כן לומד אנכי את מלאכת הסוכנים בבית מסחרנו; והנני מתהלך ברחובות העיר, במקומות אשר ההמונים עובדים שם ונִקְרֶה אל אנשים מכל פנות העם ומדבר עמהם; רוכב על עַיִר קל החוצה אל השדה, ומתבונן אל השדות ואל הכרמים אשר לאבי, ורואה איך הסוכנים והעבדים עושים את מלאכתם. וככה למוד אלמד דברים רבים אשר טוב לדעת אותם, כאשר עושה גדליהו אחי היושב בבבל, והוא פקיד על כל העסקים אשר לנו עם הממלכה ההיא. ועתה האין הדברים האלה ענין ראוי לענות בו?”

ותאמר תמר: “הדברים האלה הם ענין לסוכנים ולפקידים לענות בו. אך איש יפה־תאר כמוך ואשר לו אב עשיר – מקום כבוד לו בתוך הנכבדים אנשי המעלה, אשר לא יעבדו וכסף תועפות להם”.

ובת־גדעון דִבּרה בערמה, בחָשבהּ לשית בחלקות לבן־אחיקם למען יִפתה לבבו. ואולם הוא ראה והתבונן, כי אם אמנם תתאמר כיודעת הליכות עולם ורבת חכמה, איננה בלתי אם נערה קלת־דעת אשר כל מחשבותיה אך על תענוגיה. בכל זאת לא חפץ להראותה כי רואה הוא ללבה. על כן, בשובם מן החומה, אמר מטוּב־לב: “רואה אנכי כי עודני נער אשר עליו לקחת תורה; ויען היות עם לבבך להורותני, הנני לבוא בכל עת מדי עשותך משתה, וכי אֹכַל ואשתה ובאה גם חכמה בלבי”.

אך היא לא הבינה לרֵעוֹ ויהי לה לחידה".

וכשובם אל גג הבית ואחד המשרתים לבית גדעון צֻוה לשַלח את אֵם נתן הביתה דרך החומה. וימהר נתן ויכּוֹן ללכת גם הוא, ויברך את גדעון ואת נפשות ביתו; וירץ וידֵבק את אמו ויפתור את המשרת. ויהי בלכתם על החומה ללכת הביתה, ותשאלהו אמו ותאמר: “ומה, בני – הֲדִברת ידידות עם תמר? הן בעיני כל בית גדעון טוב אתה; וגם ידעתי כי הנערה אוהבת אותך, כי כן הגידה לי אִמהּ, ועתה עליך לדבר אך אל אביה והוא נתֹן יתן אותה לך לאשה”…

ונתן ענה את אמו כדברים אשר דִּבּר אל תמר. כי נקל הדבר בעיניו, יען אשר לא אהב את בת גדעון ואל עֹשר אביה לא נשא נפשו. ויען ויאמר: “כן, דברנו ידידות. ואני הגדתי לה כי עודני נער אשר עליו לקחת תורה ועל כן בוא אבוא פעם בפעם מדי עשותה משתה, והיה בבוא אל פי אֹכֶל ומַשקה ובאה גם חכמתה אל קרבי”

ואולם היה נתן לחידה לאמו כאשר היה לחידה לבת גדעון; ולא ידעה מה תאמר לו. ובלכתם לשוב הביתה תעה לבבה.

וארמון אחיקם היה לו ירושה מאביו שפן הסופר הגדול, אשר ירש אותו גם הוא מאביו אצֵליהו בן־משֻלם, אשר עשה עֹשר בימי מנשה הרעים, בעת לחצו ועשקו מאד את העניים ואת האביונים. והבית גדול ורחב־ידים ובו חדרים מרֻוָחים ולהם חלונות רבים בקומה העליונה אך לא בקומה התחתונה, מפחד גנבים ומהומות־עם; ויהי ספוּן בארז ומשוּח בששר, נחמד למראה עד להפליא; והבית היה בפַרְוַר העיר נגבה־מערבה, קרוב אל השער בו יֵצאו אל בית־לחם ואל חברון ואל ארץ הנגב.

ולנתן משכב על הגג תחת יריעות־סֻכה, לישון שם, והמשרת יכין לו יום יום את משכבו. ויהי בעלותו על משכבו אשר על הגג, בטרם יישן, וילך אט דרך המבוא העולה אל חומת העיר, ויעמוד לאור הירח וישקף על הדרך היורד אל הנגב; ויאמר: “בדרך הזה באה ובדרך הזה שבה עם שמעון אביה וכל הנלוים אליהם” וישב אל גג הבית וישכב לישון. וירא והנה הוא רוכב על עַיִר קל אל מעון, הוא הכפר אשר מרים יושבת בו; והעלמה יוצאת לקראתו ויהיו שניהם לבדם; ויחבק את ראשה וינשק לה, וישאל מאת שמעון אביה כי תהיה הנערה לו לאשה; אך בטרם ישיב שמעון דבר והנה חלום.

ה    🔗

ויהי ממחרת ויקם נתן בבקר פתאם ולבו חרד בקרבו פן נהיתה רעה. ויאמר אל אמו: “לו יקום אבי מחָליו, ולא ישכב עוד ככה אל מטתו אשר לא יוכל איש לדבר עמו, כי עתה הָבֵא אביא אליו דברים אחדים”.

וימהר נתן וילך אל בית מסחר אביו. הוא עולה במעלות לבא אל החדר שם יֵשב הוא ואליעזר הסוכן, והנה שני אנשים יורדים במרוצה; והאחד אומר לרעהו: "דע וראה, הנה צונו אליעזר צו נמרץ להחיש מעשינו ולא לאחר. ויעברו על פניו ולא שמו אליו לבם; ולולא נלחץ הצִדה, כי עתה הפילו אותו בהֵחפזם.

וכבואו החדרה והנה אליעזר יושב אל השלחן והוא בוחן מגלות־קלף וכל מעיניו בהן, מבלי נשוא עיניו. ונתן אמר אליו: “כמעט הוּטלתי מעל המדרגות ביד המשרתים עושי דברך. ועתה הגידה לי מה הדבר מדברי אבי שכָּכה היה נחוץ היום?”

ויען אליעזר ויאמר: “כל עסקי אביך נחוצים; וכל דבר אשר יאחרו אותו לא יבֹרך”.

ונתן ראה כי אליעזר מבקש להטותו הצדה, ויאץ בו ויאמר: “גם אני ידעתי כמוך, כי עסקי אבי נחוצים; אך הן טרם עניתני מאומה לשאלתי, ואני מבקש לדעת מה הדבר”.

וכאשר בקש אליעזר שנית להשיבו ריקם, ויחר אף נתן ויאמר: “ידעתי את אשר אתה עושה; כי אכן הוצאת גזר־דין מבית המשפט לאחוזות; והנך שולח את הכתב ביד שליח השופטים להביא פחד בלב שמעון ולקחת תא השדה אשר נתן בערבון ולהסיג את גבול אדמתו”?

וכראות נתן כי אין אליעזר מכחד את הדבר, וישען על ידו אל השלחן, ראשו מוּרד ולבו דַוָי. וכשוב רוחו אליו כמעט, לא דִבּר דבר אל הסוכן ויפן וילך מהרה אל בית־המשפט לאחוזות. שם הגיד לו המזכיר, כי הפיק אליעזר משפט כתוב על שדה שמעון בשם אחיקם בן־שפן, וגם הנה נחתם הכתב ויושם למשמרת בלשכת ספרי הזכרונות אשר בבית ה'.

אז ידע נתן אל נכון, כי האנשים אשר נפקדו לבצע את המשפט עוברים עתה בחפזה בדרך הנגב. וישם ידו אל מצחו ובאזניו עלה שנית קול הזעקה המרה אשר השמיעה בת שמעון בקרֹא אליעזר לגבורי החיל לגרש בחזקה את שמעון ואת הנלוים עליו.

ואחר מהר נתן וילך אל אחד ממכיריו אשר בעיר, ולאיש סוסים; כי לא חפץ ללכת אל אֻרווֹת בית אביו, פן יודע הדבר בביתם. וישכור את הטוב בסוסים, ויאמר אל מכירו אשר לא יגיד דבר לאיש. וימשוך את קצה הצניף אל פניו מטה לבלתי הכר אותו כל רואהו; וירכב את מחוץ לעיר ללכת ארצה הנגב. וידפוק את סוסו למהר דרכו ויקו לעבור את האנשים, ואולם המה הרחיקו ללכת לפניו בדרך הזה.

ונתן רכב בסערה במסלה הגדולה היורדת בית־לחם; ויהי כל רואהו ויאמר: "הנה הוא רוכב כיהוּא. "והנה עדת אנשים רוכבים על חמורים באים מבית־לחם לעלות ירושלימה, ויעצור אותם וישאלם לאמר: “הראיתם רוכבי סוסים עוברים בדרך הזה לפני?”

ויענו ויאמרו: “כן, ראינו ארבעה אנשים, והמה עוברים בחפזה.”

ויאמר: “התדמו כי עוד אוכל להשיגם?”

ויאמרו: “אכן רחוקים הם עתה מזה, אם מוסיפים הם לנהוג כמנהגם. ובכל זאת, אם תצליח דרכך אולי תוכל להשיגם.”

וירכב לדרכו, וכעברו ליד בית־לחם וירא והנה ענן־אבק עולה במסלה לפני חברון. אך בקרבו אל המקום ההוא והנה אנשים רוכבים על גמלים. וישאל גם אותם, ויענוהו גם הם כראשונים. וירכב ויבא עד חברון, וידרוש במלון; ויאמר לו בעל המלון, ארבעה אנשים רוכבי סוסים עברו בדרך הזה זה כמה והמה שאלו לכפר־מעון. ויחרד לב נתן כי אמר: אכן יעשו האנשים את דבר המשפט בטרם אבוא אל כפר־מעון, ובת שמעון תחשבני לאיש לא אמון בו, אשר ידבר דבר ולא יעשה.

ונתן חקר ודרש היטב איכה יבא אל כפר־מעון. כי אמנם ידע היטב את הדרך מירושלם אל באר שבע ואל קצה נגב יהודה אשר הלך שמה לפנים, אך דרך מעון זר היה לו, כי מעולם לא נסע מזרחה למסלה הגדולה. וכאשר הוגד לו מִהר לנסוע שמה, ויעבור בדרכו על פני כפרים רבים בארץ זיף. וישא עיניו וירא והנה השמש זורחת בהדרה על גבעת מעון, שם מרים בת שמעון.

וכבוא נתן עד לפני מעון והשמש טרם תבא, והאנשים עודם עובדים בשדות בתחתית הכפר. ויעל במעלה הגבעה, והנה אנשים עומדות ברחוב ומדברות בקול רם. וישאל לבית שמעון ותענינה ותאמרנה לו: אין איש בבית, כי שמעון וכל ביתו באחד השדות ושם אנשים מירושלם מעתיקים את גבול שדהו. ויהי אך הראוהו הנשים את השדה, הסב את סוסו ויריצהו במורד הגבעה אל המקום ההוא.

ויבא מהרה אל המקום, ושם כל נפשות בית שמעון ואנשים מיושבי הכפר, אשר שדותם גובלים בשדה שמעון. והנה שליח בית המשפט לאחוזות אשר בירושלם ועמו שלשה גבורים, אנשי מדות ורבי־כח, ובידיהם נשק; והשליח עומד הוא ושלשת האנשים עמו במבוא השדה נֹכח שמעון ואנשי הכפר. ונתן הביט וירא והנה הוּצא ציוּן־הגבול משדה־שמעון וגם הָשלך הצדה אל הדרך מחוץ לשדה.

ושליח בית המשפט קרא דברים רבים מתוך מגלת־קלף וישא קולו ויקרא בשם המלך צדקיהו להודיע גלוי לכל איש יהודה לאמר: אחיקם בן־שפן זכה בבית משפט המלך נגד שמעון בן־אביתר, בדבר השדה אשר נתן לערֻבּה; על כן הוּסר ציוּן־הגבול והשדה נכתב בכתב המוּנח בלשכת ספרי הזכרונות בהיכל ה'; וכי יבא איש אל השדה או כי יקצור קצירו או יזרע או יטע או יעשה בו כל דבר, מבלעדי אחיקם בן־שפן, יתן דין וחשבון על זאת בבית משפט המלך; וכי ירים איש את ידו על השליח המודיע גזר דין זה, והוּבא במשפט מטעם המלך."

וכל האנשים העומדים שם נעצבו נבהלו מאד. ונתן ירד מעל סוסו, ופניו מכֻסים אבק ורטובים מזעה, ואיש לא הכירוֹ. ויעבור אל המקום אשר הָשלך שמה ציוּן־הגבול אשר לשדה שמעון מצד הדרך; וירימהו ויבא וישיבהו אל מקומו אשר היה שם לפנים, במבוא השדה. ושליח בית המשפט והגבורים ואנשי הכפר הנצבים שם נפעמו מראוֹת, כי פתאם היה הדבר; וילטשו עיניהם לו. אך בקומו מֵהָשיב את ציוּן־הגבול אל מקומו וַיִכּוֹן לדַבּר דבר, ויגש אליו אחד הגבורים ויכהו, ויפול ארצה וראשו פצוע.

אז זָעקה מרים זְעָקה ותאמר: “בן־אחיקם הוא; ידעתי כי הוא יבא ויושיענו.” ותגש אל המקום אשר נפל שם ותדבר אליו בנחת; והוא לא נע, ואין קול ואין קשב. וכשמוע השליח והגבורים את שם בן־אחיקם וייראו מאד, ויאמרו איש לא רעהו: “הן אביו שר וגדול בישראל וכי ישמע זאת נָקֹם יִנָקם בנו.”

וההמון התגעש, ואנשים מהם הרימו אבנים לרגום את אנשי ירושלם. אך שמעון עודנו עומד תחתיו, וינופף ידו וירם קולו ויקרא: “אל תתגרו בם, כי אך רעה תביאו עלינו ועל כפרֵנו. הניחו להם וילכו בשלום; ונראה מה יעשה ה' עִמָנו.” ויֵרגעו האנשים, ושליח בית המשפט והגבורים אשר עמו הלכו לדרכם לשוב ירושלימה.

והאנשים לקחו את נתן וישאוהו ויעלוהו אל הכפר אל בית שמעון; ואת סוסו הובילו אחריו. כבואם הביתה פקח נתן את עיניו וישאל מים; כי לא ידע מאומה. ואת הפצע אשר בראשו רחצו ביין ובשמן, וישימון עליו תחבֹשת בד. ואחר נפלה עליו תרדמה גדולה ויישן כל הלילה; ויואל הרועה, בן־שמעון, שומר עליו.

ויהי ממחרת וייקץ משנתו והנה החליף כח ורוחו נכון בקרבו, אך עודנו חלש. וישא עיניו וירא והנה מרים יושבת ליד משכבו; והמה לבדם בבית. ותדבר אליו ותאמר: “שלום לך, בן־אחיקם. ירפאך ה' מהרה מן הפצע.”

ויאמר נתן: “הִכּוּני ואנכי לא ידעתי מאומה. אך הנה כחי שב אלי.” ויבקש לקום ממשכבו; אך מרים עצרה בו; וישכב וישקוט. ותבֵא לו יין ופת־לחם; ויאכל וישת. וַתֵּשב ליד משכבו ויביטו איש אל רעהו. אז אמרה מרים אל נתן: “ידעתי כי בוא תבא להושיע לנו; אך לא ידעתי במה, כי לא נֻסיתי בדברים האלה. ואולם ידעתי את לבך, כי היה אחרי אבי מיום בואנו אליך.” וימהר לענות אותה: “כן דברת, כי לבי נוטה אחרי אביך, כי רחם ארחם עניים ואביונים ואולם אם ככה יודעת אַתּ את לבי, הלא לבך יודע הרבה יותר.” ויבקש לדבר עוד, אך מרֹב יפיהּ נפעם והעתיקו ממנו מלים. וכן בקשה גם מרים לדבר עוד, אך לא ידעה מה תאמר לו; כי אמרה בלבבה: “הן הוא בן שר וגדול בעיר המלוכה, ואנכי אינני כי אם נערה בן השדה, בת אכר; ואם כן, איככה אוכל אני לדבר אליו על כל אלה דבר דבור על אפניו?”

עודם מביטים איש אל אחיו בלי דעת מה להגיד, ושמעון בא אליהם, ויברך את נתן וישאל לשלומו. וכראותו והנה הוא הולך ונרפא מִמַחץ מכתו, ויברך את האלהים ויאמר: “אתמול נפל לבי עלי. כי כמעט שבנו מירושלם והאנשים הדביקו אחרינו, רוכבים ויוצאים בעקבותינו לקחת את שדי. וכאשר הוּצא ציון־הגבול והפקיד קרא באזנינו את הקריאה ההיא להודיענו את דבר המשפט, והנה באת פתאם וַתָּשֶב את הציון אל מקומו. ובכן ידענו כי לבך אתנו, כאשר הגדת בירושלים. ובכל זאת, הן השיג אביך נגדי גזר־דין בבית המשפט מיד שופטי המלך. על כן המעשה הזה אשר עשית להשיב את ציון־הגבול למקומו, לא יועיל להשיב לי שדי בעוד הדין כתוב וחתום והשדה איננו נקרא עוד על שמי כי אם על שם אביך בספרי הזכרונות אשר בבית ה'.”

ונתן קם וישב על משכבו ויאמר אל שמעון: "לא אבי עשה זאת כי אם אליעזר, הסוכן הראש אשר על ביתנו, המֻפקד על כל הרכוש אשר לנו בארץ יהודה. וזה ימים רבים הוא בא־כח אבי לקַים כל דבר בשם אבי באשר לכספים ולאחוזות ולדברי משפט לפני השופטים. כי עסקי אבי והונו רבו מאד והוא זקן מאד מִכִּלכל הוא לבדו את כל דבריו, ורק הדבר הגדול יובא אליו.

"ועל כן האיש הזה אליעזר הוא לנו סוכן ראש, ותחת ידו ישנם עוד סוכנים אחרים; ואני, לפי דבר אבי ולפי חֶפצי־שלי, לומד ממנו ומאחי גדליהו, אשר על עסקינו בבבל. ואמנם קוה קויתי כי אליעזר ישים לב אלי באמרי להביא את הדבר לפני אבי. אך אליעזר קָצף קֶצף ולא נתנני להתערב בדבר לטובתך, ויהי המעט כי החיש מעשהו, כי גם לדבר בעדך אל אבי כאשר חפצתי לא יכלתי, יען היותו חולה.

“ויהיה בהוָדע לי כי השיג אליעזר משפט כתוב עליך בשם אבי, לא יכלתי לעשות מאומה כי אם למהר ולבא הנה. אמנם גם אני ידעתי כמוך, כי אין מועיל בהשיב את ציון־גבולך למקומו, אם לא ישוב גם שמך על שדך בספרי הזכרונות הערוכים כחק בבית ה'. ועל כן עלי לקום ולשוב ירושלימה לדעת מה לעשות בדבר שדך.”

אך שמעון אמר אליו: “לא תוכל ללכת בטרם תשוב לאיתנך, פן תפול בדרך ואבדת.”

ונתן ענהו ויאמר: “אין זה כי אם שרטת בבשר, ואך דבר קטן הוא; וכחי הולך ושב אלי בלי הרף.”

אך שמעון הפציר בו וגם חזקו עליו דבריו, וישב בביתו עוד ויאכל וישת. ויהיה כעבור הצהרים ויצא ויתהלך בכפר, וירד אל השדות ואל הכרמים וידבר עם האנשים בעשותם מלאכתם. ויואל בן־שמעון הלך עמו להחזיק בו אם יחלש, ולהראותו את המלאכה בעמק ובהר. ויַראהו יואל שדות רבים כה וכה, אשר לפנים היו אחוזת בני הכפר למשפחותם, ונושיהם אשר בירושלים לקחו להם את השדות בכסף אשר הלוו את בעליהם, והם שולחים עבדים מקנת כספם לעבוד אותם. ויגד לו עוד כי העבדים אינם גרים בכפר, אבל ישנים הם בסכות ובאהלים ועובדים עבודתם תחת יד נוגשים.

ובת שמעון נשמרה לבלתי היות באשר נתן שם, פן יחשבנה לנערה קלת הדעת. ובבוא השמש ואיש איש שב ממלאכתו, נאסף בית שמעון עם נתן לאכול לחם. ומרים משרתת לפניהם; וכאשר הביאה אל נתן קערת עדשים, ויגע בידה בלי ראות. ויהי כי ירא פן הכלים אותה, ויבט אחריה בפנותה ללכת אל הכירים, והיא שַׁחה אל הסיר; והנה כמראה שחוק על פניה; וייטב לבו.

ואחר הוציא אותו שמעון שנית אל רחוב הכפר, להתערב בתוך העם ולדבר עמהם לרוח היום. ויאספו סביבו ליד בית שמעון וישאלו אותו לדברים שונים. ובשמעם כי נסע נתן עם ארחות סוחרים אל ארצות נכריות, וכי יש לאביו, לאחיקם בן־שפן, עבודה בבבל, שָׁאוֹל שאלו אותו לערים גדולות, צֹר וצידון, מצרים ובבל. ואחר דבר יהושע בן־ישי, שכן קרוב לשמעון, אשר הלך עמו ירושלימה; וישאל את נתן לאמר: “הגידה נא לנו, הגם יושבי כל הערים הגדולות אשר בארץ הם אנשי בצע ורָעי מעללים כיושבי ירושלם?”

ויאמר נתן: לא נקל להשיב על שאלתך. ואולם מֵחֵל אנכי להאמין כי בכפרים אשר ביהודה יש הרבה חנינה ורחמים, הלא הוא ה“חסד”, אך ליושבי הערים אין נראה חסד רב כזה. ואדַמה כי כן הדבר בכל הארצות אשר עברתי בהן."

ויוסף יהושע ויאמר: “בבואי עם שמעון ירושלימה, ואנחנו בקומה העליונה עמך ועם האדם הקשה ההוא. הסוכן אשר לאביך, שמענו קול המון; השקפנו בעד החלון למטה וראינו את ירמיהו הנביא; והוא עומד וקורא בשם ה': ‘שוטטו בחוצות ירושלם וראו אם יש עושה משפט; כי כֻלה עֹשק מלאה’. העוד תזכור זאת?”

ויאמר נתן: “כן, זוכר אני את דבריו”. ובזכרונו עלתה תמר, והבחורים אשר הביאוהו אל המשתה, ואליעזר ורבים אחרים ממיֻדעיו; ויאמר: “נכונים דברי ירמיהו מאד. ואולם עוד ישנם אנשים בירושלים אשר חסד בלבבם; וירמיהו דבר ברוחו הקשה וזעמו הכהו בסנורים. אבל חושב אנכי את ירמיהו לנביא שכם אחד על כל אנשי ריבו המדברים גם הם בשם ה'.”

ובנימין בן־זכריהו דבר אליו לאמר: “אמת הדבר אשר אמרת, כי יש גם בעיר הבירה אנשי חסד. אך לרוב מעון היא למעללים רעים וקשים; ואם אין הטובים מכריעים את הרעים והקשים, אז העיר קרית פועלי און. וידעתי, כי אל זה כונן ירמיהו אמריו. אני דברתי עמו, וגם ספר לי את אשר קרהו לפנים בעוד היותך ילד קטן, כי תפשו אותו וישפטוהו למות בשער בית ה‘, אך יד אחיקם בן־שפן אביך היתה אתו לבלתי תתו ביד מבקשי נפשו להמיתו. אכן ידֹע ידע ירמיהו, כי יש גם צדיקים בעיר; בכל זאת נִבא בשם ה’ כי הרס תֵּהרֹס העיר ביד מלך בבל. וככה נִבאו לפנים כל הנביאים אשר היו דבריהם כדברי ירמיהו היום.”

ויאמר יואל הרועה בן שמעון: “כן הדבר; הנה מצאתי אנשים זקנים אשר היו רועים במדבר ליד תקוע והמה אומרים, אבותיהם שמעו מספרים על נביא ושמו עמוס, אשר בא שומרונה לפני גלות עשרת השבטים ואשר נבא על הערים ועל הארמונות אשר לממלכה הזאת.”

ובנימין בן־זכריהו מִלא אחרי דברי יואל ויאמר: “אמת הדבר אשר דברת, כי לפני שנים רבות ראיתי מגלה קטנה אשר נאספו אליה כל דברי עמוס; ואני שקדתי על המגלה לקרא אותה אחת ושתים ויותר; וזוכר אני ביחוד את אשר אמר בשם ה': ‘מתעב אנכי את גאון יעקב וארמנותיו שנאתי. והכיתי את בית החרף על בית הקיץ ואבדו בתי השן וספו בתים רבים. והסגרתי עיר ומלואה’. ככה נבא עמוס על הערים בימיו כאשר יתנבא ירמיהו היום. גם הנה ראינו כי באו דברי עמוס ועשרת השבטים הלכו בגולה; וכן יבאו דברי ירמיהו, אם אנשי ירושלם לא יחזיקו בחסד ולא יחדלו לעשוק עני ואביון.”

ויגבה לב האנשים בבנימין בשמעם אותו מדבר כן; ויהי בעיניהם כחכם מלֻמד בכל חכמה; כי העם לא ידע קרא ובנימין יודע ספר, וגם עבר במקומות רבים ביהודה ומכיר את גדולי העם ונכבדיו.

ונתן אמר אליו: “הדבר אשר אמרת לי על עמוס יזכירני את אשר הגיד לי ברוך בן־נריה אשר כותב את דברי ירמיהו על מגלת־קלף, ועובד היום עם דודי גמריהו הסופר בן־שפן. כי סִפר לי על עמוס ועל נביאים אחרים ועל דבריהם הכתובים במגלות בירושלם. ואני עם לבבי לקרא את דבריהם במלואם. אך טרם יכלתי לשום עיני עליהם, כי מלאכה רבה עלי ואני עודני צעיר לימים.”

ובנימין ענה ואמר לו: “מגלות עמוס וירמיהו ויתר הנביאים, ועוד הרבה יותר מאלה, את הכל תמצא באֹסף הכתבים הגדול אשר דודך גמריה הסופר עובד בו הוא וסופרים אחרים, ואשר מלאכתו החלה לפני ימים רבים.”

ונתן אמר: “הלא אך שלשם דברתי עם גמריהו דודי. ואמנם הוא וסופרים רבים עובדים בספר הזה זה שנים רבות. ולהם לשכות בהיכל ה', שם עושים הם באֹסף־הכתבים הגדול; והנם שולחים בכל הארץ לדרוש אחרי כל הכתבים הנמצאים, וגם אל ארצות נכריות ישלחו לדרוש אחרי כתבי העמים האחרים. טרם כִּלו את המלאכה, אך מכל אשר יכתבו יעתיקו מִשְנים; ומשנה אחד שלם וכליל יניחו בלשכה הבצורה אשר בבית אבי, בתבות ברזל; וככל אשר יוסיפו לכתוב, כן ישלחו מִשְנִים גם לגדליהו אחי בבלה לשום אותם למשמרת.”

וכל השומעים הקשיבו בדממה עד כי יכלו לשמוע קול נֵטף מים בנָפלוֹ; ויאמרו אל נתן: “הלא זה הספר אשר עליו ספר לנו בנימין לפנים. ומי יתן ושָלמה מלאכתו מִהרה, וקראת אותו אתה, או בנימין יקרא אותו באזנינו.”

עודם עומדים עָמֹד ודַבּר ברחוב, וקול סער גדול נשמע מרחוק ממדבר הנגב, בואך הר סיני. וַיוֹר בנימין אל המקום ההוא ויאמר: “אם יש את נפשכם לדעת מה שרש דבר נמצא באֹסף הספרים הגדול אשר הסופרים עובדים בו בירושלם, הביטו אל המדבר נגבה ושימו אליו לבבכם, והאזינו לי, ואני אַראכם מהרה כל שֹרש דבר”. ואחר פנה אל נתן ויאמר לו: “הקשב ושמע, בן־אחיקם, ובשובך ירושלימה יַראך דודך גמריהו את הדבר הזה מפֹרש יותר.”

ונתן וכל הקהל הקשיבו היטב לבנימין; ויור שנית אל הנגב ויאמר: "הלא ידעתם כי שם המדבר אשר התגוררו בו שבטי ישראל במסעיהם לפני בואם אל הארץ הזאת. בעצם המדבר הזה מתהלכים שבטי־ערבים רבים עד היום הזה, לבקש מחיה למקניהם ולבהמתם וכל שבט הוא קהל־אחים העושים תמיד טוב וחסד איש עם אחיו, הוא החסד אשר דברנו עליו. ואף כי רבים מן השבטים האלה נלחמים במרירות שבט ברעהו על בארות ועל מקומות־מרעה במדבר, וצוררים אלה לאלה עד להחרים ולהשמיד, בכל זאת בקרב כל שבט פנימה, שורר חק חסד וצדקה, ואך צדק ואחוה שמים משטרם בתוכו בכבוד ובעוז, על פי נשיא השבט וזקניו.

"ואף גם זאת בכל היות מלחמות רבות בין שבט לשבט, יש אשר יהיה לעתים שלום בין שבטים אחדים; ואז יָשֹר טוב וחסד בין שבט לרעהו; והשבטים אשר יהיו שלמים איש עם אחיו, יהיו לאחדים גם במקומות המרעה ובבארות המים; והיו משכנותיהם קרובים אלה לאלה ועזרו איש לאחיו בבוא עליהם אויב.

"את הדברים האלה יודעים ומבינים רבים מאתנו היושבים פה בכפר, יען כי קרוב אלינו המדבר ודברים לנו עם אנשים מן הערבים הבאים אלינו משם. אך עלי להזכיר את הדברים האלה הנודעים לכם היטב, למען הראותכם דברים אשר אינם כה נודעים לכם.

“ויהי היום, בעוד היות שבטי ישראל במדבר, והמה מצאו טוב וחסד להפליא בשבט־רועים אחד, הוא שבט הקיני. ולשבט הזה היה כהן לה' לפני היות עוד כהן בישראל; כי הקינים היו עובדי ה‘. ובמקום הלז, במדבר הנגב בדרך הר סיני, שם רואים אנחנו ברקים ושומעים קול רעם, שם היו שבטי ישראל לעובדי ה’. גם מזמור שיר היה לאבותינו מימים קדמונים, הלא הוא: “ה' רועי לא אחסר… אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”. ועתה הנה הסופרים אשר בירושלם, העושים היום את הספר הגדול לישראל, מיסדים אותו על החסד אשר בשבטי המדבר וביושבי הכפרים ואשר בהיותו זרוע בלבבות יהיה פריו משפט וצדקה; תחת אשר, בקום ערים גדולות ובשוּמָן משטרן־הן בארץ, אין עִמָן חסד כי עֹשק וחמס וכל רע.”

והאנשים אמרו אל בנימין: “הספר הזה אשר אתה אומר, יהיה הנפלא בכל הספרים אשר נכתבו מעולם.”

ויען בנימין ויאמר: “אמנם כן; וכי יִשְלַם, וְיֵצא מישראל אל כל עמי הארץ, יחל להָסַב לב כל בשר אל מעשי צדקה ושלום.”

עודם מתמהמהים ברחוב והשמים התקדרו עבים וסער גדול נֵעוֹר מן המדבר מנגב, ויקדיר את הירח ואת הכוכבים; והנה קול המון הגשם. וילכו האנשים איש לביתו; ושמעון לקח את נתן הביתה לנוח, למען ישוב ממחרת ירושלימה. המה הולכים אל בית שמעון ולבן האוהב את מרים בא לקראתם. וישאל את נתן לאמר: ההלכת אל משתה הנערה היפה בירושלם? ויאמר נתן: כן; ויבקש לדבר עוד אל לבן לדעת מדוע הוא שואל זאת; והנה חלף הנער, כי הלך להגיד זאת לבת שמעון. ויהי בשכב נתן על משכבו ולא יכול לישון מהרה מפני הסער המתחולל על הכפר, ועל לבו עלו מחשבות רבות על חסד שבטי הרועים מבדבר ועל מרים ועל הספר הגדול ועל בית משפט האחוזות ועל דברים שונים מלבד אלה; וכל מחשבותיו התבוללו יחד.

ויהי ממחרת ויעירו אותו בבקר השכם לפני צאת השמש על הארץ, ויאכילוהו וישקוהו. ומרים עשתה כה וכה להכין לו קָלִי וצמוקים, צידה לדרך. נפשו אִוְתה מאד כי תדבר עמו, אך לא יכול לגשת אליה ולשיח עמה לעיני כל נפשות בית אביה.

וכצאתו את הבית עמדה מרים בפתח, ותושט לו את ידה ותברכהו כי ילך לשלום. וירכב על סוסו ויסע מרחוב מעון לרדת במורד הגבעה. ויואל אחי מרים הלך עמו לשלחו בדרך חברון, אחריהם הלכו רבים לראות בצאתו מאתם. ויצנח מעל כר הסוס ויאמר אל יואל: “אם יקרה־מה את בית אביך, ובאת אלי ירושלימה להודיעני. ואַל תבוא אל בית מסחרנו אשר ליד בית ה', שמה באת בראשונה, כי אם שאל תשאל לבית אחיקם בן־שפן; ואני אצוה עליך את עובדיהו אשר על הבית.”

ויפרד מהם; ובבואו עד רגל הגבעה, הפנה את ראשו וישא עיניו וירא והנה בת שמעון לבושה לבנים נצבת בצלע הגבעה; והיא עומדת לבדה. ויתנו אותות איש לרעהו; ובהביטו אל הנערה מְלוֹא עיניו, ותהי בעיניו כאחד המלאכים אשר עמדו על הסֻלם בבית אל בראות יעקב מראות אלהים בחלומו.

ו    🔗

כשוב נתן ירושלימה והנה עוד אביו חולה ואין להביא אליו כל דבר. גם אל הסוכן לא יכול נתן ללכת, כי לא היה אליעזר עמו כלבבו, ויהי נבוך מאד. ובחשבו לדעת מה יעשה, ויתהלך ברחבה אשר לפני מבוא בית ה‘; שם מצא את ברוך בן־נריה, אשר מכין עם סופרים אחרים את הספר הגדול, ספר ה’ וישראל, וכותב גם את דברי ירמיהו הנביא על מגלת ספר. ויספר נתן לברוך הסופר את כל הקורות את שמעון ואת שדהו; ואחר שאל אותו לאמר: “ועתה מה אעשה? הן הבטחתי את שמעון המעוני להושיעו מצרתו.”

וישאל ברוך ויאמר: “האין לשמעון לחם חֻקו? היש לו דֵי כַלְכִֵּל את ביתו עוד שבועות מספר?”

ויען נתן ויאמר: “אמנם יש עוד לשמעון דֵי מִחית ביתו כעת; ואולם אם ינֻשל משדהו ולא יוכל עוד לזָרעו לתקופת השנה, אז לא יוכל לכלכל את ביתו מאשר לו.”

ויאמר ברוך אל נתן: “אם יש לאיש די מחיתו ומחית ביתו בשבועות הקרובים האלה, הֵרָגע והשקט; הן בואך אל ביתו אות הוא לו כי מצא חן בעיניך. אולי ישוב אביך לאיתנו בטרם תגע אליו הרעה, ותוכל להביא אליו את דבר האיש. על כן אל תבהל ברוחך; ויהי לבך שקט ושאנן.”

וייטב לב נתן כשמעו את דברי ברוך; ויאמר אל ברוך: “שמעון המעוני הרבה לדבר על הספר הקטן אשר הובא אל יאשיהו ביד שפן הסופר אבי־אבי ואשר שם אותו המלך יאשיהו לחק ולמשפט ביום הקהל בהתאסף כל העם בית ה'. גם איש אחר מיושבי מעון, בנימין בן־זכריהו, הגיד כי שמע בהִקָרא הספר הקטן לפני העם ביום הקהל, ויען היות הכתבים האלה דוברים חסד וצדקה לדלים כשמעון המעוני, אִוְתה נפשי לשמוע עליהם ולקרא אותם; ולו הואלתם, הסופרים, לבלתי הִִכַּסות ככה במַשָׁאון בכל אשר אתם עושים בדבר הזה.”

אך ברוך ענה ואמר אל נתן: “בהיות הספר הגדול מיֻסד על חסד וצדקה, הולך הוא מנגד לעשירים ולאנשי הזרוע עובדי הבעל, המרבים הונם בִסְפוֹת שדה על שדה ובעשקם עניי עם, כאיש כפר מעון. ובהיות מושלי הארץ רֻבּם אנשי מעשקות ולא צדיקים כיאשיהו, על כן יעבדו תמיד הסופרים העושים בספר הגדול את עבודתם בנחת ובַלָט, כפי היות לאל ידם, מבלי הודיע על מעשיהם החוצה. ואף כי לבית אביך יד ושם במפעל הזה, לא הודיעו לך כי אם מעט, יען אשר לא דרשת הרבה עד כה.”

ויאמר אליו נתן: “ואולם עתה הנני רעב וצמא לדעת את הכל על אדות הדבר הזה.”

ויאמר ברוך: “טוב; ובכן הלך תלך עמי אל גמריהו דודך ודברת עמו.”

ולגמריהו בן־שפן הסופר לשכה בהיכל ה‘, בחצר העליונה’ במבוא השער החדש לבית ה'. והוא היה סופר־ראש, תחת שפן אביו אשר היה בימי המלך יאשיהו. ובהיותו בן לשפן היה גמריהו נשיא נכבד ואיש־שם בירושלם וביהודה. והוא עבד עם סופרים אחרים, כלם ברורים, אשר יחדו הכינו את הספר הגדול לישראל.

וכבוא ברוך ונתן אל גמריהו אל לשכתו, וברוך הגיד לו כי נתן מבקש לדעת על אדות הספר הגדול, בֵרך גמריהו את ה' ויאמר אל נתן בן־אחיו: “הנני אשלחך אל אחד החכמים יועצי הסופרים, הלא הוא אדוניהו בן־ברכיהו, אשר דברתי אליך על אדותיו, ואשר הוא טוב ממני לתת לקח; והוא יגדך דברים אשר עליך לדעתם בטרם תרבה לקרא בספר הגדול.”

אז אמר נתן אל דודו: “מימי ילדותי שמעתי על אנשים חכמים, אך טרם דברתי אף עם אחד מהם. ואולם עתה מקרוב שמעתי איש אחד מדבר, והוא חכם גדול בעיני, והאיש נודע גם לך, הלא הוא בנימין המעוני בן־זכריהו; והוא נשא דֵעוֹ על דברים רבים אשר מעולם לא ידעתים.”

ויען גמריהו ויאמר: “כן, ידעתי את בנימין; ולו לבב חכמה ותבונה רבה לפי דרכו. אך איננו מגיע עד חכמת החכמים היועצים את הסופרים בהכינם את הספר הגדול. כי החכמים אשר בירושלם נתנו לבם לכל דבר חכמה ודעת; והם עברו בכל ארץ ישראל ובמצרים ובבבל ובארצות אחרות, לאסוף דעת מפי עמים רבים; והם שומעים לשונות רבות, ויכול יוכלו לבאר דברי ימי עמים וממלכות רבים מימים קדמונים ועד היום הזה. על כן אשלחך אל אדוניה בן־ברכיהו, הוא ראש חכמי יהודה היום.”

ואחר כתב גמריהו מכתב ויתנהו ביד נתן, וישלחהו אל אדוניה החכם. ויצא נתן מלשכת גמריהו דודו אשר בהיכל ה' ויבא אל בית אדוניה, ברחוב הנשקף על פני ההיכל; ויתן את המכתב על־יד משרת. והנער שב מהרה ויבא את נתן אל גג הבית, שם ישב החכם בסכה ליד שלחן ועל השלחן מגלות וגוילים רבים. ואדוניהו ברך את נתן בשפתי רצון ויושיבהו אל השלחן ויאמר אליו: “ידעתי את בית אביך מימי שפן הסופר אבי־אביך. ועתה טוב כי יש את נפשך אתה, הבן לבית שפן, לדעת את דבר הספר הגדול, אשר הוא ראש מעשי בית אביך.”

וכשמוע נתן את דברי אדוניהו וישתומם, ויאמר: “זאת ידעתי מני אז, כי שפן אבי־אבי וגמריהו ואלעשה דוֹדֵי סופרים היו והכתב והמכתב ראש מעשיהם. ואולם אבי, אחיקם בן־שפן, איננו סופר; ואני חשבתי תמיד, כי ראש מעשי ביתנו לנהל נכסים ולאסוף הון במסחר. על כן אשתומם לדבריך; ואחלה פניך להגיד לי – – –”

אך אדוניהו ענה ואמר לו: “בפעם אחרת תשמע עוד על אבי־אביך. ועתה הגידה לי למה אתה מבקש לדעת את דברי הספר הגדול. גמריהו דודך כותב במכתבו רק, כי הנך מבקש ללמוד, אך לא מדוע אתה מבקש ללמוד.”

ויען נתן ויאמר: “הנך רואה כי עודני צעיר לימים. בכל זאת הרביתי לנסוע ובמסעי ראיתי והתבוננתי רבות, לא אך בארצנו לבדה כי גם בארצות נכריות; גם החלותי להשגיח אל מעשי אבי בירושלם. ואף גם זאת, מימי ילדותי הייתי יוצא ובא בתוך העם, וידעתי דרכיהם ומעשיהם; כי רבים מהם עושים מלאכתנו בירושלם גם במעוננו גם בבית מסחרנו אשר אחרי בית ה', וגם בשדה; ובית אבי היו תמיד טובים לעובדי עבודתנו. ויהי היום, כלפני שבוע, ואני ואליעזר הסוכן הראש לביתנו יושבים יחד, והנה איש בא מכפר מעון בנגב יהודה אשר לוה ממנו כסף לשלם את מסי המלך, והוא דואג ונעצב מאד, כי לא יכול לשלם את נִשיוֹ. ומאז חלה אבי את חליוֹ, נראה לי אליעזר זה כאיש קשה עד מאד.”

ואדוניהו אמר אל נתן: “אליעזר הוא איש מהיר במלאכתו ונבון־דבר, אשר לא נקל למצא כמהו; אך לבו איננו נוטה אחרי בני העם; ואולי נודעו הדברים האלה לאביך, ועוד יש יום ואתה תמשול באליעזר. ועתה הבנתי, כי חפצך לדעת את דברי הספר הגדול מקורו בדעתך את העם ואת מצוקותיו ובטוב לבך.”

ונתן שמח לשמוע זאת; ויספר לאדוניהו את אשר הלך אל מעון ואשר דִבּר שם עם בני המקום על דרכי הערים הגדולות ועל ועל דרכי הכפרים ועל דרכי שבטי המדבר. וגם הגיד לאדוניהו את כל דברי בנימין על החסד אשר עשה שבט הקיני עם בני ישראל במדבר סיני.

ואדוניהו אמר אליו: “שמח אני כי הוספת דעת על בני הכפרים ועל שבטי המדבר; כי על כן יֵקל לי לבאר לך את דבר הספר הגדול.”

ויאמר נתן: “זאת היתה לבנימין גם הוא כי הגיד לי את דבר החסד אשר עשה השבט הערבי ההוא עם ישראל; כי אמר: הספר הגדול מיֻסד על החסד, אשר פריוֹ משפט וצדקה.”

ואדוניהו ענה ואמר: “אמנם כן, כי בנימין איש מעון הזה הראך את הזרע אשר ממנו צמח ועלה הספר הגדול. ועתה הלא ידעת כי כאשר היו בני ישראל בראשיתם שבטים במדבר ואחר היו לגוי ולממלכה בארץ הזאת אשר אנחנו יושבים בה; כן צמחו כל עמי הארץ, כמצרים וכבבל, משבטים אשר נדדו בימים קדמונים במדבר.”

ויען נתן ויאמר: “ידעתי כי עמנו נִהיה משבטי מדבר; ואף זאת מצאתי: המצרים ידעו כי אנשי מדבר היו אבותיהם. אך דבר זה עודנו חדש בעיני: מה לכל זה ולחסד ולמשפט.”

ויוסף אדוניה ויאמר: “אכן ידעת כי משבטי המדבר נוצרו כל הממלכות, אבל עוד זאת עליך לדעת כי בהתכונן ממלכות ובהִבָּנות ערים גדולות בתוכן, תאספנה הערים אליהן את השלטון ותמשלנה על הכפרים ביד חזקה וברוח קשה; והיתה ממלכה לשני מחנות, עשירים ועניים; והעשירים הם תופשי השלטון.”

ונתן אמר: “גם את הדבר הזה ראיתי, ורבות הגיתי בו; אך לא העמקתי חקוֹר בו כמוך.”

ויוסף אדוניה ויאמר: “וכי יהיו השבטים לממלכה והממלכה לגוי גדול, ונבנו ערים בצורות, יבנה המלך ושריו להם ארמונות; והיכל יקר לתפארת יבנו לאלהיהם, אשר שמו הולך וגדול; וְשָכֵן אלהיהם בבית גדול כאיש עשיר והיה לאלהי העֹשר והעשירים, וחֻקיו יחזקו את ידי השרים והמלך בקחתם את השדות ואת הכרמים מאת העניים ויאסרו את העם בכבלי עבדוּת. וכי יצֵא הגוי ההוא למלחמה וגבר על עמים אחרים ושם אותם למס, ימשול המלך המנצח במלכים אשר נכבשו לפניו, וקֹרָא לו מלך מלכים. וכן יִקָרא אלהי העם ההוא אלהי האלהים.”

ויאמר נתן אל אדוניהו כְּאָץ בדבריו: “כאשר דברת כן ראיתי בבבל, בבואי שמה לראות את גדליהו אחי. הלא ידעת כי עיר גדולה בבל, והיא בירת עם גדול המושל בארצות אחרות; ומלך בבל מושל במלכי הארצות ההן. וכמשפט מלך בבל כן משפט אלהי בבל, כאשר אמרת; הלא כן יאמרו הכשדים: מרֹדך אלהינו הוא אלהי האלהים אשר ברא את השמים ואת הארץ. וכדבר הזה ראיתי גם במצרים, שם נקרא האל הגדול אמון־רע. והמצרים אומרים: אמון־רע אלהינו הוא אלהי האלהים יוצר הכל.”

וישאל אדוניהו את נתן ויאמר: “אם מרֹדך אלהי בבל נקרא בפי עובדיו אלהי האלהים, בורא שמים וארץ, ואם ה' אלהי ישראל נקרא גם הוא אלהי האלהים יוצר כל, התדע להבדיל בין שני אלה?”

ונתן ענה ויאמר: “לא, אינם נִפְִלִים זה מזה, כי היא האמונה והם הדברים לאלה ואלה. והנה עולה על לבי כי זה מקרוב דברתי עם בחורים מספר האומרים כי עשרת השבטים אבדו יען נקרעו מעל בית דוד אשר ביהודה וימליכו עליהם מלך לבדם; על כן הלכו בגולה ואבדו מתוך העם. ועוד אמרו לי: מלכות בית דוד לא תֵהרס ולא תִגְלה מעל אדמתה, כי גדול ה' מכל אלהים; והוא היה עם דוד בהקימו את כל שבטי ישראל לממלכה, והוא הושיע את דוד בכל מלחמותיו ויתנהו עליון על מלכי פלשתים ומואב ואדום וארם. ואחרי דוד קם שלמה בנו ויבן את בית ה' אשר עומד עד היום הזה ולא יֵהרס עד עולם. ואשר לא יאמין בזאת, הוא בן־בלי־אמון ומחשבותיו מרד ומעל כמחשבות ירמיהו, אשר איננו נביא אמת כי אם משֻגע ובן־מות.”

ואדוניהו אמר אליו: “אמנם האמונה אשר דברו עליה הבחורים ההם היתה תמיד בעמֵנו, אשר האמין ועבד את האלהים על פי הדרך הזאת והיא איננה שונה מן האמונה ומן העבודה אשר למצרים ואשר לבבל ואשר לעמים אחרים בדבר אלהיהם. אפס כי נביאי ישראל אשר כירמיהו הולכים מנגד למשטר השורר בארץ על פי חקי הממלכה.”

לדברים האלה ענה נתן: “מעולם לא ראיתי ברור כראותי היום: אכן הנביאים אשר כירמיהו האומרים, ה' חפץ חסד וצדקה לעני ולאביון, הם מורדים באמונה ובעבודת האלהים אשר התכוננו בעמֵנו על פי החֹק, יען כי אהב עמֵנו לעבוד את ה' לעֹשר ולכֹח כאשר עבדו את הבעל, כדברי ירמיהו.”

ויאמר אדוניהו אל נתן: “כן דברת. ועתה שימה לב לדברי, בן־אחיקם. בנפול ממלכה אשר לה אמונה ועבדות־אלהים כאלה ביד אויב, אשר גבר עליה במלחמה ויכבשהָ, והיא מתעתדת לכליון; אז ירד גם אלהיה פלאים ולא יעבדוהו עוד. ככה הגיע לאשור, העם הגבור אשר הקים ממלכה אדירה, גברת ממלכות, ועיר מלכותם נינוה ושם אלהיהם אשור; הוא העם אשר הגלה את עשרת השבטים מעל אדמתם. אך הנה באו ימים ואבדה ממלכה זו, ועיר מלכותה ומקדש אלהיה היו לחרבה; ואשור, אלהיהם האדיר, לא יעָבד עוד. ככה הגיע גם לממלכה הגדולה ממלכת החתים אשר היתה לחרבה; ואלהיה נשכח גם הוא ואין עובד אותו ואין דורש לו.”

ונתן שאל את אדוניהו לאמר: “הן ממלכות בבל ומצרים גדולות ועצומות היום והן שופכות ממשלתן ומשטרן על ארץ רבה. התהי ככה אחריתן ואחרית אלהיהן מרֹדך ואמון־רע?”

ויען אדוניהו ויאמר: כאשר הגיע לממלכת אשור וחת כן יגיע למצרים ולבבל, שהן היום ממלכות גדולות ועצומות והיכלי תפארה בתוכן לאלהיהן. כי הגוים האלה לוחצים עני ואביון, והמוני העם הם עבדים על אדמתם; ואלהיהם הם אלהי העשירים הגוזלים שדות וכרמים; ויושבי הממלכות לא ידעו איך יוכלו לשבת יחדו בצל החסד והצדק והשלום. אמנם היום עוד יושבות בבל ומצרים באיתן, אבל אבד תאבדנה ממלכותן גם הן וכליל תחלופנה; ולא יהיה עוד עובד אלהיהן, מרֹדך ואמון־רע."

וישאל נתן ויאמר: “הלא יגיע גם לעמנו כאשר הגיע לעמים אחרים אשר נחרבו ואבדו המה ואלהיהם? כי הנה האמונה ועבודת האלהים אשר היו לחק בעמנו בשם ה' הן הן השוררות בעמים ההם; וכאשר המוני העם במצרים ובבבל עשוקים ונעבדים בכח החמס המושל בארץ, כן עשוקים ונעבדים גם המוני עמנו.”

ויהי ככלות נתן לדבר דבריו וקול רעש, קול זעקת אנשים מרי־נפש, נשמע מרחוק; והשאון הולך וקרוב הולך וגדול, ויקם אדוניהו ונתן ויגשו אל המעקה אשר לגג הבית, וישקיפו למטה ויראו והנה המון רב נאסף ברחָבה אשר לפני בית ה', ליד מבוא השער החיצון, וההמון הולך ורב; וירמיהו עומד בתוכו והוא מנופף ידו אל העם להרגיעם.

אך בטרם יֵרגע ההמון ושר המשמר לבית ה' ראה ויָבן מה היה לעם כי נאספו יחד, ויקרא לגדוד גבורים אשר עמדו חמושים בבית ה' נכונים לפקודה; ויקרבו ויבקשו להבקיע אל תוך העם, לתפוש את ירמיהו ולתתו בבית הכלא. אך לב העם היה אחרי ירמיהו כי היו בהם מיושבי ההרים ועובדים מירושלם, ורבים מהם היו חמושים במקלות ובאבנים. ואף כי רב מספר הגבורים וגם הבקיעו אל תוך ההמון, בכל זאת לא יכלו להגיע עד ירמיהו כי הגֵנו עליו האנשים וילחמו על נפשו. והעם השתער באכזריות חמה על הגבורים, ויתנפל עליהם בחזקה ויכם ארצה וירמסם; עד אשר נפלו רֻבם חללים ודמם נשפך על אבני הרחוב. אז נלאה שר המשמר לשַלח עוד את אנשי חילו בעם.

וההמון הולך ורב ותמלא כל הרחבה אשר לפני בית ה‘, וימלאו גם הרחובות הקרובים גם גגות הבתים, וירמיהו נִשא על כתפי מגניו למעלה; וירם ידו וירגיע את העם ויקרא קול רם לעמת הבוטחים בהיכל ה’ כי לעולם לא ימוט וכי יעמוד על תלו עד נצח; ויאמר: “כה אמר ה‘, אל תבטחו לכם על דברי השקר לאמר, היכל ה’, היכל ה‘, היכל ה’ המה. כי אם היטב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם, אם עשה תעשו משפט בין איש ובין רעהו; גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה, ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לרע לכם; ושִכנתי אתכם במקום הזה… הגנֹֹב רצח ונאף וקטֹר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים?… המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו?… כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו, אשר שכנתי שמי שם בראשונה, וראו אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל… ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו, אשר אתם בוטחים בו… כאשר עשיתי לשילו. והשלכתי אתכם מעל פני כאשר השלכתי את אחיכם את כל זרע אפרים. ויען אשר הלכתם אחרי הבעלים, והגליתי אתכם מעל אדמתכם. כי אני ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'.”

ובעוד ירמיהו קורא את הדברים האלה, עמד נתן ואדוניהו על גג הבית ויאזינו וישמעו את כל דבריו, ונתן אמר אל אדוניהו: “אנא, הניחה לי וארדה אל העם ואדברה, עמהם, ואולי אוכל לגשת עד ירמיהו; ואחר אשובה אליך מהרה.”

וירד נתן מעל הגג ויבקש לבא בתוך העם, אך הלחץ היה גדול וההמון התנגש מסביב לירמיהו וינועו הנה והנה כגלי הים. ונתן נִשָא ליד הדרך ונדחף בחזקה אל רחוב אחר. ברחוב ההוא נממצא שוק הסוחרים בעָדְיֵי כסף וזהב ובכל אבן יקרה, רְכֻלַּת ארצות רחוקות. ונתן עודנו נשא ונדחף הלאה בכח ההמון, ולא יכול לעמוד באשר חפץ; ויוּבל עד מקום לוי בן־אשר, אחד הראשונים לסוחרי הרחוב; ולוי עומד בפתח חנותו; ובהנשא נתן בזרם ועוד מעט והובל מהלאה לחנות, והנה הפך ההמון פתאם, ונתן הוטל אל מול לוי; ואחר נפלו שניהם יחד, נתן בן־אחיקם ולוי בן־אשר, אל תוך הפתח פנימה. וכאשר קמו ויעמדו על רגליהם, שאל נתן את לוי: “מה תאמר נפשך לירמיהו?”

ויאמר לוי: “ירמיהו הוא מכשול למסחר, כי מדי התנבאו סוערת כל העיר ואינני מוכר מאומה. גם כל הסוחרים הנכבדים אשר בעירנו אומרים כן.”

ונתן ספר ללוי כי היה עם אדוניהו בן־ברכיהו על גג הבית וכי חפץ הוא לשוב שמה מהרה. ויראהו לוי מבוא צר מאד מאחרי בית מסחרו. וילך נתן דרך המבוא, ויעבור בין בתים רבים ויצא למרחב והנה הוא שנית ברחבה אשר לפני בית ה‘. והמון רב עודנו עומד ומדבר שם ומביט אל פִגרי הגבורים ואל דמם השפוך על הרצפה. אך ירמיהו חלף הלך לו כי הסתירה אותו עדת מגִנים; על כן אמר העם, ה’ הסתיר את ירמיהו. ונתן שב אל בית אדוניהו.

ז    🔗

וכשוב נתן אל גג הבית, אמר אליו אדוניהו: “הנה שמעת גם הפעם מפי ירמיהו כי מתקומם הוא לדרך האמונה ולעבודת האלהים אשר היו לחק בישראל. וכן דברו תמיד כל הנביאים אשר היו לפני ירמיהו ונבאו כמהו. כי באמת עבד ישראל את ה' כאלהי העֹשר והכח:; ושם ה' נשכח בבעל; והעשירים יעשקו את העני ואת האביון וידחו אותם לעבדות; עד כי בזאת ידמה עמנו לממלכות מצרים ובבל.”

אחרי הדברים האלה קם אדוניהו ויקרא לנתן לרדת עמו מעל הגג ויקחהו אל לשכה אשר בקומה העליונה:; וכבואם שמה והנה על השלחן תבת עץ־ארז; ואדוניה בא עד התבה ויגע בה ויאמר אל נתן: “הספר הגדול לישראל לא שלם עד כה, כאשר הֻגד לך. אך כאשר יוסיפו לכתוב את הספר, כן יניחו משנה שלם בתוך התבה הזאת, מגלה אחר מגלה. ועוד לנו מִשְנים אחרים לבטחון.”

ואחר הרים אדוניהו את מכסה התבה ויסמוך את המכסה לאחור אל הקיר, וישלח ידו אל התבה ויוצא משם תבות ברזל קטנות רבות, אשר מכסיהן סוגרים עליהן; ויערוך את התבות אחת לאחת בטור אחד על פני השלחן ויאמר אל נתן: "לפני צאת שבטי ישראל מן המדבר נקראה הארץ הזאת ארץ כנען. ויושב הארץ נקרא האמורי, ולו ערים בצורות וחומות אבן סביבן. ודרכי האמורי היו כדרכי בבל ומצרים, כי בכל ערי האמורי היו עשירים, ואיש איש מהם נקרא בעל; וכל הבעלים האלה היו אדוני ארץ כנען; והמוני העם בערים ובכפרים עבדים לאדוני הארץ, כאשר במצרים ובבבל ובעמים אחרים.

ואלהי הארץ נקראו על שם העשירים, ויהי שֵם אֵל וָאֵל בעל; ובכל אחת מערי האמורי היה מקדש או במה, שם עבדו את אחד הבעלים. וליד כל בעל היתה אלילה, כעשתרות אלילת בבל אשר יעבדוה בזמה.

ותהי כל עבודת האלהים בארץ האמורי, בטרם יבאו אליה בני ישראל, עבודת הבעל והעשתרות. עבודת אלהים זאת היתה נְכוֹנה בכח הממשלה ובחֻקי האמורי, ובה עשרו גברו חיל אנשים מעטים מן העם והרבים היו עניים ואביונים; ונשים עשו לקדֵשות וילדים קטנים העבירו באש לאלהי כנען."

ונתן אמר: “הדבר אשר השמעתני בזה נשמע כמו קרוב הוא לנו, וגם כזה וכזה נעשה בעמנו היום. אך מעולם לא חקרתי ולא ידעתי דבר על יושבי הארץ הזאת לפני עלות ישראל מן המדבר, על כן נראים לי הדברים האלה כחדשים.”

ואדוניהו אמר לנתן: "בשבת האמורי בארץ כנען נדדו שבטי ישראל במדבר, ולא הלכו בדרכי האמורי ובחקותיהם. והלא הנה הָראית לדעת כי במדבר לא היו השבטים מבדילים בין עשיר לעני; כי כל שבט הוא עדת אחרים עניים העושים חסד איש עם אחיו, וזקניהם מושלים בהם בצדק ובמשפט. וככה היה לכל שבט אֵלוֹ שלו, אלהי החסד והצדקה. ובכל זאת תהיה לרֹב איבה בין השבט האחד ובין יתר השבטים, ושבטי המדבר נלחמים אלה באלה.

"ואולם יש אשר יבאו שבטים אחדים בברית והתחברו יחדו נגד האויב. וכן היו שבטי ישראל בעלי ברית לשבט ערבי הוא הקיני, אשר ישב בגלילות מדבר סיני בערָב. וזה דבר הברית: שבטי ישראל באו אל גֹשן הקרובה למצרים, ושם רעו את עדריהם, ומלך מצרים התנכל להם ויבקש לשום אותם לעבדים. אך שבטי ישראל נמלטו ויבאו אל מדבר סיני.

"ומלך מצרים בקש תמיד לשפוך את ממשלתו על מדבר סיני, כי היו שם מִכְרֵי נחשת ותרשיש; ויעבידו מצרים את כל השבטים אשר ישבו במקום ההוא.

"ויהי בימים ההם והקיני עזר עֵזר רב לשבטי ישראל ויעש עמהם חסד בימים אשר העבידם מלך מצרים בפרך.

“ויען אשר עשו הערבים האלה חסד עם ישראל אף כי נכרים היו להם, ויען אשר הערבים האלה כבר עבדו אז את ה' ויהי להם כהן ה' בסיני; על כן, בגלל הדברים האלה, נטה ישראל אחרי ה' וַיָחֶל לקרא בשם ה' בהר סיני, אז יאמין ישראל כי חסד הקיני חסד ה' הוא. ובכן היה ישראל לעם ה' במדבר סיני, אחרי צאתם מארץ גֹשן אשר היתה תחת יד מצרים.”

אז אמר נתן אל אדוניהו: “בדבריך נוכחתי לדעת אל נכון, כי ה' והבעל שונים הם וגם צוררים זה לזה עד תכלית; אחרי אשר הבעלים היו תמיד אלהי העֹשר ואלהי אנשי־הזרוע המבקשים למשול בעם הארץ; בעוד אשר ה' לא היה בראשונה אלהי ממלכה, כי שבטים עניים ואביונים המאמינים בחסד ובצדקה, עבדו אותו במדבר.”

ויאמר אדוניהו: “כדברך. ועתה אראך מה היה לחסד ה' בצאת ישראל מן המדבר ובבואו אל הארץ אשר אנחנו יושבים בה.”

ויקח אדוניהו אחת מתבות הברזל אשר על השלחן וירם את מכסֶהָ; ויוצא מתוך התבה מגלת ספר, ויאמר: “זה ספר השופטים אשר שפטו את ישראל אחרי בואם ממדבר־ערב אל ארץ כנען, לפני מלוך מלך בארץ. הסופרים אשר עִמָנו היום ערכו את מגלת השופטים בהעתיקם זכרונות מני קדם; והמגלה מספרת כי בבוא שבטי ישראל אל ארץ כנען לא כבשו כי אם את ההרים ואת הכפרים אשר על פני השדה; אך לא את הערים, ראשי מושבות האמורי המוקפות חומות אבן בצורות.”

ויתמה נתן ויאמר: “והן אני שמעתי תמיד כי בעלות שבטי ישראל מן המדבר על הארץ הזאת השמידו את כל יושביה, והארץ כֻּלה וכל עריה היו להם לנחלה.”

אך אדוניהו ענה ואמר: “לא כן הדבר”. ויתן את ספר השופטים ביד נתן ויורהו מקום אחד בראש הספר ויאמר לו לקרוא את הכתוב שם בקול רם.

ויקרא נתן את הדברים האלה לאמר: “ויהי ה' את יהודה ויורש את ההר; כי לא [יכול] להוריש את יושבי העמק, כי רכב ברזל להם.”

ואחר אמר אדוניהו: “קרא הלאה בפרק הזה וראית, כי כאשר לא הוריש יהודה את האמורי יושב הארץ, כך לא יכלו גם יתר השבטים להורישם; ובכן היו האמורי אדוני הערים הבצורות אשר בארץ”. ויבט נתן ויקרא, כאשר אמר לו אדוניהו.

ויאמר אליו נתן: “הגידה נא לי, מה היה ליושבי הארץ מקדם, לאמורי?”

ויאמר אדוניהו: “בעיניך תראה את התשובה לשאלתך זאת ובשפתיך תקראנה בקול רם”. ויראהו אדוניהו מקום אחד בפרק השלישי אשר למגלה ויקרא בו נתן את הדברים האלה: “ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני… ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם.”

ויאמר אדוניהו אל נתן: “בדברים אשר קראת הנך רואה אפוא כי בבוא שבטי ישראל אל הארץ הזאת, ישבו בארץ־ההר והאמורי הוסיף לשבת בערי העמק; ואחר התחתנו יושבי ההר ויושבי העמק אלה באלה, ומהם יצא העם העברי אשר, אף כי נקרא בית ישראל, יש בו לא אך זרע ישראל כי גם זרע האמורי.”

וישאל נתן ויאמר: “אם כן אפוא, אם עמנו יצא מהתחברות שני עמים אשר התחתנו אלה באלה, מדוע זה אנחנו נקראים אך בשם ישראל לבדו ולא בשם האמורי גם הוא?”

ויען אדוניהו ויאמר: "לפני בוא ישראל אל הארץ לא היה האמורי מאֻסף יחד לממלכה אחת או לעם אחד תחת יד מלך אחד ואל אחד. כי לכל עיר מערי האמורי היה מלך לבד, ולכל עיר היה אל אחד, הבעל אשר לעיר ההיא. ויהי אחרי אשר הורישו שבטי ישראל את ההרים אשר בארץ כנען, היו לממלכה אחת שם ישבו רק אנשים מבני ישראל בערי ההר תחת יד שאול; ובממלכת ישראל זאת, ממלכת ההר, עבדו את ה'.

ואחרי מות שאול היה דוד למלך על ישראל; והוא לכד את העיר הזאת, את ירושלם, אשר היתה עיר האמורי עד העת ההיא; ולא השמיד את האמורי אשר בה; כי השלים עם יושבי ירושלם, ויקח לו מבנות האמורי לנשים, וכן עשה שלום לכל ערי האמורי אשר בארץ כנען ויפרוש כנפיו עליהן, ובכן היה דוד הראשון אשר כונן ממלכה ושלטון בכל הארץ, בערים ובכפרים.

ויען אשר לאמורי לא היתה מעולם ממלכה על כל ארץ כנען, כי אם ערים נפרדות ולעיר ועיר מלך לבד ובעל לבד, על כן ברֹב הימים כאשר קמו דורות חדשים נודע כל העם בשם ישראל ולא בשם האמורי. ככה הוסיפו לקרא בשם ישראל, והאמורי נחשב כמו כָלֶה מן הארץ, על כן נשמעה השמועה בפי כֹל עד היום הזה, כי השמיד ישראל את האמורי כֻלו לפי חרב."

ויאמר נתן אל אדוניהו: “מן הדברים אשר דברת לי, רואה אנכי, כי בהתחתן עובדי הבעל בעובדי ה', יצא עם אשר אף כי באמת היה חדש נקרא בשם ישן – בשם ישראל; והעם הזה ירש את הבעלים ויהיו לו לאלהי הערים, וירש גם את ' אשר היה לאלהי כל הממלכה.”

ויען אדוניהו ויאמר: “כדברך. על כן היו לממלכת ישראל, בכל עיר ועיר, אלהי העשירים, ולכל הארץ כלה היה גם אלהי החסד והצדקה לעני ולאביון.”

אך נתן מִהר וישאל: “אם ה' הוא אלהי העניים והאביונים והבעלים הם אלהי העשירים, מדוע איפוא לא היו דברי ריבות מבראשונה בין עובדי ה' ובין עובדי הבעל?”

ויען אדוניהו ויאמר לנתן: "דעת לנבון נקל. בבוא שבטי ישראל מן המדבר, לקחו את ארץ ההר מיד האמורי; על כן בראשית המלוכה היו ליושבי הכפרים אשר במרום הארץ שדות וכרמים, ולא היו עניים ואביונים בימים ההם; כי עשירים היו מאבותיהם שוכני המדבר. ובהיות להם נחלה בארץ היו חפשים ועבדוּת לא ידעו. אך אחרי כן, בדורות הבאים, היו מסי המלך הולכים וכבדים על העם; ובגלל המשא הזה וגם בגלל מהומות ופרעות, לָווּ יושבי הכפרים כסף על שדותם וכרמיהם; וידל העם הלוך וטָבוע בחובות ובעבדות, ואדמתם לֻקחה מהם; אז יחֵָלק העם לעשירים ולעניים, כאשר בבבל ובמצרים ובעמים אחרים.

"וְכִרְבוֹת עשרם כן הרבו לעבוד בקנאה גדולה את הבעלים אשר ירש ישראל מן האמורי ואשר היו אלהי הרכוש והבצע. שם האלהים האלה נקרא על כל החקים והמשפטים הישנים אשר בכחם יעשקו עני ואביון וישימו אותם לעבדים. על כן יתאמצו העשירים עד היום הזה להטות את כל העם אל עבודת הבעלים.

“ואף כי המלכים והשרים עובדים את ה' אלהי הממלכה כֻלה, בכל זאת קוראים הם בשם הבעל, ושוכחים את שֵם ה' בבעל, כדבֵר ירמיהו. רק בזאת יבדילו אצילי העם בין ה' לבעל, באמרם: הבעלים אינם כי אם אלהי הערים והמדינות בישראל, וה' הוא הבעל הגדול אשר לכל הממלכה:; והוא אלהי האלהים אשר ברא את השמים ואת הארץ, כאשר יאמרו הבבלים למרֹדך והמצרים לאמון־רע. אך מלבד זאת יורו אנשי העֹשר והכח בירולשם, כי בה' כבעלים מְאַשרִים בצע ועבדות.”

ויאמר נתן: “לדבריך אלה עולה על לבי שנית השאלה אשר שאלתיך: הֲכִי לא יאבד עמֵנו כאבוֹד יתר העמים ההולכים למות המה ואלהיהם? והן כָּלה רֹב עם ישראל באבוֹד עשרת השבטים, אשר לא נשמע דבר עליהם זה יותר ממאה שנה. וממלכתנו הקטנה, ממלכת יהודה, הפליטה הנשארת בישראל, הלא תהיה אחריתה גם כן לכליון ואבד ישראל וה' אלהיו יחדו?”

אך אדוניהו ענה ואמר: “אם יוכלו לירמיהו ולנביאים אשר כמוהו להדביק לשונם אל חִכּם, להמיתם, לבלתי היות להם עוד פתחון” פה בתוך העם; ואם יוכלו להשכיח גם כל שֵם וזֵכר לנביאים האלה ונביאים אחרים כמוהם לא יקומו עוד בתוכנו; אז לא יתעורר איש על דרך האמונה ועבודת אלהים אשר היו לחק בתוכנו, ועמֵנו ירד מטה מטה עד אבדוֹ, ככל יתר העמים האובדים המה ואלהיהם עִמם.

"אפס כי לא יחדלו נביאים כירמיהו לקום בקרבנו ולהקים עדות בישראל; וכי יומת האחד, וקם אחר תחתיו. כי הלא הראיתיך לדעת, כי מעולם לא צָמחה בארץ כל ממלכה על פי דרך ישראל, להעלות מן המדבר אלהי חסד וצדקה להיותו לאלהי הארץ אשר בה ערים ישנות עובדות את הבעלים, אלהי הבצע והעבדות. ואם מלכינו ושרינו משתחוים לה' וחושבים אותו לבעל הגדול בישראל; הנה פָנֹה יפנה לב העניים והאביונים אל זכרונות המדבר; ובגלל הזכרונות האלה לא יחדלו בישראל נביאים כירמיהו דורשי טוב לעניים ולאביונים בנפשותם.

"אך בכל יתר הממלכות הנודעות לנו עלה אלהי הממלכה בתחלה עם עלות אחת הערים ויהי לאלהי הבצע והעבדות, כמרֹדך אלהי בבל וכאמון־רע אלֹהי מצרים. ואחר התרוממה העיר ההיא ואלהיה עִמהּ, ותהי לעיר הממלכה, המושלת ביתר ערי הארץ ההיא ובממלכה כזאת לא יוכל לקום נביא לדרוש טוב לעשוקים ולהגיד כי אלהי הגוי כֻלו הוא אלהי חסד ומשפט לעני ולאביון.

"ועתה הלא תבין איך היה הדבר כי כל העמים מלבד ישראל צמחו ועלו בשם אלהים המגנים על העושק והבוצע, ורק בעמנו לבד היתה כזאת כי העניים והאביונים יוכלו להביט לאחור אל הימים אשר בהם היה אלהי הארץ אלהי חסד וצדקה, אשר לא כמשפט אלהי הערים. ועל כן בקראך בספר הגדול דעי וראה והָשֵב אל לבבך, כי הנביאים אשר היו לפֶה לעניים ולאביונים בישראל קמו רֻבָּם בכפרים ובמקומות הקרובים אל המדבר שם עוד יש זכרון לחסד ולמשפט־אחים נחלת שבטי המדבר, ושם עבדו את ה' בימי קדם.

“על כן גם אליהו הנביא הראשון, אשר נלחם בחזקה בבעל, בא מארץ הגלעד אשר בעבר הירדן, מזרחה, ובארץ הזאת אין ערים כי קרובה היא אל המדבר. ואליהו ירד אל מדבר סיני, ארץ הקיני, שם התחזק בה' ובבריתו”.

ואחר העמיד אדוניהו את פניו הִכֵן אל נתן. ויאמר: “רק בדבר אחד לבדו יִתֹּם הריב בין ה' לבעל.”

ויאמר נתן: “הגידה נא לי מה הדבר?”

ויען אדוניהו ויאמר: “אם תחרב ירושלם, יהיה ירמיהו והנביאים אשר כמהו לכבוד בימים הבאים; והנביאים המתנבאים בשם הבעל, אשר הם לכבוד היום, יהיו נבזים ושפלים ונשבים כנביאי שקר; ואך אז ישוב שאָר ישראל מאחרי אלהים אחרים לעבוד אֵל אחד לבדו.”

כדַבר אדוניהו את הדברים האלה השתומם נתן ויחרד מאד; כי אם אמנם גם לפני היום ההוא שמע מדברים על חרבן ועל גולה, לא שם את הדברים אל לבו. אך עתה אמר בלבו: “בטרם יבא הדבר הנורא הזה, עלי לעשות כל אשר יש לאל ידי למען הציל את מרים”. ויבקש לדבר עליה אל אדוניהו, אך לא מצא את לבו לדבר הזה.

ונתן נגש אל החלון וישקף על פני בית ה', וישא עיניו ויבט אל עבים קלים מעטים אשר נעו לאטם אל מול הים הגדול. ואדוניהו עומד ומתבונן אליו.

ויאמר נתן: “הן ירושלם היתה עיר המלוכה לישראל זה מאות בשנים, ואם אמנם יש בתוכה רשעים, אך הנה זאת מולדתנו היקרה, ובה ראינו ראשונה אור החיים, ואם אמת הדבר אשר דברת, לא ישוב ישראל אל אֵל אחד, אלהי המשפט והצדק, כי אם ברוב צרה ויגון ובמהפכת זרים; כי בוא יבא צבא ונתץ את חומות ירושלם ושרף את עירנו והרג רבים מבני עמנו ורבים יוליך שבי אל ארץ רחוקה. ועתה האין דרך אחרת אל אלהים אחד מבלעדי הדרך הזאת?”

ויען אדוניהו ויאמר: “הנך רואה את דרכי האנשים אשר ידם בממשלת הארץ; הלא ידעת, כי השליכו אחרי גֵום את הספר הקטן אשר נתן שפן הסופר אבי אביך אל המלך יאשיהו, ואשר אביך הוא המחזיק בו; וידעת מה מאד אוהבי בצע האנשים האלה ומה מאד ילחצו את עם הארץ בערך־נפשות ובמסים כבדים, ועני ואביון יעבידו ואת ה' יעבדו כעבוד את בעל אלהי הבצע ונשארה אך ממלכת יהודה לבדה, אין הנביאים המתנבאים כירמיהו בלתי אם מורדים בדרך האמונה ועבודת האלהים אשר היו לחק בארץ; כי אנושה מכת ישראל מאנה הֵרָפא, כדבר ירמיהו במגלת הספר אשר לו. וכי תשיב אל לבך את כל אלה, איך תוכל לשאול האין דרך אחרת מבלעדי חרבן וגולה למען סַבב את פני הדבר אשר ישליך שאָר ישראל את אלהי הרכוש והעשק, וישיבם פניו אל האל האחד האוהב חסד ומשפט וצדקה?”

ויען נתן ויאמר: “הלא אך נער אנכי; ואולם אתה העמקת חקוֹר בדברים האלה זה שנים רבות; ואתה רבות ידעת ולא אדע.”

ואדוניהו אמר אל נתן: “עוד לי אך אחת לבאר לך בטרם תלך מעמי. הנך רואה ברור, כי האמונה אשר יאמין ישראל כי ה' יוצר כל, היא היא אמונת הבבלים והמצרים גוי גוי באלהיו.”

ויאמר נתן: “אמנם כן; זאת ידעתי ברור לא אך על פי דבריך, כי גם מאשר למדתי במסעַי בארצות נכריות.”

ויוסף אדוניהו ויאמר: "אחרי אשר עמים וממלכות רבים מבלעדי ישראל נותנים את אלהיהם לעושי שמים וארץ, על כן לא יוכל נביא בישראל לקרא: “עִבדו את ה' לבדו, כי אך הוא בורא שמים וארץ”. וגם אמנם מעולם לא היה ראש הדברים אשר קרא ירמיהו ונביאים אחרים כמהו בישראל; כי אם כה אמרו: “דרשו את ה‘, כי הוא אלהי חסד ומשפט’. וכן באשר לספר הגדול לישראל; ועל כן בבואך לקרא בו, בינה זאת היטב ושימה על לב.”

ונתן ענה ואֹמר לאדוניהו: “כן אעשה ושוֹם אשים זאת אל לבי בקראי בספר הגדול, כי אתה ובנימין המעוני הראיתם אותי כי יָסוּד הספר ומיֻסד על חסד ומשפט.”

ויאמר אדוניהו: “והוא הדבר גם בהאמין ישראל כי ה' עושה אותות ומופתים ונפלאות. כי הנה הבבלים והמצרים ועמים אחרים מאמינים גם הם כי אלהיהם עושים נפלאות גדולות. ועל כן בבואך לקרא בספר הגדול ומצאת שם אותות ומופתים, בין תבין כי גם בדבר הזה אין ספרנו נבדל מספרי עמים אחרים.”

ויען נתן ויאמר לאדוניהו: “אף כי חפצתי מאד לראות דבר־פלא גדול, בכל זאת מעולם לא הרביתי להגות בנפלאות; ומעולם לא ראיתי כל פלא בארץ יהודה או באחת הארצות אשר עברתי בהן.”

ואדוניהו ענה ואמר לו: “כל המופתים אשר שמעתי עליהם, אם נתנו אותם למרֹדך אלהי בבל או לאמון־רע אלהי מצרים או לה' אלהי ישראל. כל כֻּלם יסֻפר כי נעשו בימים קדמונים או במקומות רחוקים. ובימים האחרונים האלה, אשר בהם רבה החכמה והדעת, שמו חכמי יהודה את לבם לחקור זאת; וַיִמַצֵא כי מעולם לא נעשה דבר אשר בו הֵפך מן הסדרים הנראים יום יום בהליכות העולם; וכי כל המעשים בשמים ובארץ הולכים תמיד במסִלתם יום יום, כמשפטם אשר נראה היום בירושלם, אשר איננו רואים בהם כל דבַר־פלא בלתי אם יום ולילה, קיץ וחֹרף, זרע וקציר.”

וישאל נתן ויאמר: "אם האותות והמופתים לא המה, מדוע זה שמו להם הסופרים מקום בספר הגדול לישראל? ומדוע לא יכתבו את הספר הגדול בלי כל מופת, לפי מתכֹּנת חכמת החכמים?

ויען אדוניהו ויאמר: “הספר הגדול נעשה ברֻבו בהַעתִּיק ממגלות עתיקות, שם נמצאו מופתים רבים, מגלות אשר הונחו למשמרת בימי קדם, כמו ספר מלחמות ה' וספר הישר ודברי מלכי יהודה, וספרים רבים כאלה. ויען אשר המון העם האמינו במופתים מימי קדם ועד היום הזה, כי היו בעיניהם לעדות על גֹדל האיש אשר יָצא ובא לפניהם או על גֹדל הדברים אשר באו ונהיו; ויען אשר להמון העם אין עת ללמוד ולחקור, כי עובדים הם ועמֵלים תמיד; על כן העתיקו הסופרים באמונה מתוך הספרים העתיקים ולא מחו את המופתים מספרם, כי גם החכמים יעצו אותם מפֹרש לעשות כן. יען אשר לוּ היה הספר הגדול בלי אותות ומופתים, כי עתה לא הרבה העם להאמין בדבריו מאד ואף היו נשגבים מבִּינתו.”

ואדוניהו הוסיף עוד לדבר: “אנחנו כֻלנו העובדים את עבודת הספר הגדול לישראל, אם כסופרים ואם אך כיועצים, כלנו העושים במלאכה הזאת, מאמינים בכל לבבנו, כי יש רק אל אחד יוצר כל, ללא שם ותמונה כאדם. וְכִפְעֹל רוח האדם יום יום בתוך הגוף לעשות את כל מעשיו, כן מאמינים אנחנו כי האל האחד פועל בלי כל אותות ומופתים בהליכות העולם יום יום. והוא מוֹצֵא חפצו בעבודת ה', אשר היתה בתחלה עבודת שבט ערבי, שבט מִצער במדבר; הוא מוצא חפצו בה, להעלות אליו מעט מעט את ישראל ואת כל בני האדם בחסד ובמשפט, בצדקה ובשלום, זעיר שם זעיר שם, צו לצו, קו לקו; ובימים הבאים, בבוא הדבר הזה, אז גם ישראל גם כל עם אחר לא יכַנוהו עוד בשם, כי אם קרֹא יקראו לו אלהים או האדון.”

כשמוע נתן את הדברים האלה נרעש מאד; ויאמר אל אדוניהו: “לו גם יהי הכל כדבריך ואין נפלאות בארץ, כנפלאות אשר יספרו על מרֹדך ועל אמון־רע ועל עוד אלהים אחרים; אך הנה הדברים אשר הוריתני היום גדולים מכל הנפלאות אשר סֻפר עליהן מעולם. כי אמנם אני דִמיתי בנפשי לאמר: כאשר אבדו עשרת השבטים כן תֹאבד גם ממלכת יהודה, ועמֵנו כליל יחלוף לנצח. ואולם הפעם ידעתי, כי אף אם תחרב העיר והממלכה ביד הכשדים, לא יבא בית ישראל כֻּלו עד קִצוֹ; כי היֹה תהיה לו פליטה ושארית בארץ, כי עוד מלאכה לנו לעשותה, מלאָכוּת לכל בשר.”

וכעמדם שניהם לפני השלחן אשר עליו תבות הברזל, נגש אדוניהו ויפתח את כל התבות, אשה אחרי רעוּתה, ובכל אחת מגלה לבדה. ובהביט נתן אל כל המגלות הערוכות כה במערכה, נראה לו כמו קָדשוּ בכח אמונת הסופרים ותפלתם ועבודתם, ובעצת החכמים ובפעולת הנביאים, אשר כירמיהו, כעמוס וכאליהו.

ולב נתן הָמה לוֹ מאד, ויבט מלוֹא עיניו אל המגלות, ולא יכול עוד להתאפק ויבך; ויבך גם אדוניהו ויחבק לנתן וישק לו ויאמר: "בני, אף כי תשָרף עירנו באש ועמֵנו יפוץ בארצות, ואף כי אבוֹ תֹּאבד ממלכתנו, יהיה ישראל לפליטה כאוּד מֻצל מאש; למען נקים עדות לאל האחד הנעלם, שוכן עד.

ח    🔗

ונתן יצא מבית אדוניהו לשוב אל ביתו, והנה המשרת לקראתו ויאמר לו: “אמך אמרה: אל תאחר ללכת אליה, כי בידה מכתב אשר הביאה עדת סוחרים היום מבבל.”

ויתמה נתן מאד על אשר מִהר אחיו ככה לכתוב שנית, וימהר וילך אל אמו, ויקרא את המכתב ויאמר אליה: “גדליהו דורש ממני כי אבא אליו שנית בבלה, כי יש לו להודיעני דברי־חפץ רבים ונכבדים. והוא מבקש כי אסע שמה עם אורחת הסוחרים אשר יצאו מזה בקרוב. ומוסיף: אם חָזַק אבי אקרא את המכתב באזניו; ואם לא, אסע ואשוב ולא אגיד לאבי דבר מכל זה.”

ותאמר אמו: “הבקר אחרי צאתך באו הרופאים; והמה מצאו, כי רָפתה מחלתו ממנו מעט; אך – אמרו – כל דבר־מסחר לא יבא אליו. ובכן לְכָה אליו וברכהו וּשְקָה לו; והיה כי ישאל לך אחרי לכתך בבלה, ואמרתי כי הלוך הלכת לשום עינך על אחוזותינו.”

ונתן בא אל אביו וידבר עמו, ואחר הלך אל המקום שם יוָעדו הסוחרים; והנה אורחת גמלים גדולה מאד והמה נכונים לנסוע ממחרת בבֹקר השכם. וישׂכֹּר לו גמל למסעו, ואחר שב הביתה ויִֹּכּוֹן לדרכו.

ובהיות עם לבבו להשכים קום ממחרת, עלה כבוא השמש על גג הבית לשכב על משכבו. אך שנתו נדדה מעיניו, כי הגה במרים ובגדליהו, ובספר הגדול לישראל. ואחרי שכבו זמן רב קם וילך דרך המבוא העובר מגג הבית אל חומת העיר ויעמוד וישקף על המסלה הגדולה היורדת אל ארץ הנגב; וידבר אל לבו לאמר; “בטחתי כי לא תבא עליה רעה בעת היותי בדרך, כי לא יארכו הימים עד שובי ירושלימה. בכל זאת אזהיר את עובדיהו אשר על הבית ואתאר לו את יואל הרועה בן־שמעון; והיה כי יבא יואל הנה ואני אינני פה, ישמע עובדיה את דברו ויגיד לו כי שוב אשוב בקרוב מבבל”. ואחר שב נתן אל משכבו ויישן.

ויהי ממחרת וישׁכם לקום בטרם בֹקר ויזהר את עובדיהו, ראש המשרתים, ויצוהו על יואל. ואחר הלך אל המקום אשר נאספו שם הסוחרים וגמליהם, ליד שער דמשק. והנה באו שמה אנשים רבים וסחורות שונות בידיהם, ויעמסו אותן על הגמלים. וירב השאון והקולות, ואבק רב עלה מן הארץ וימלא את המקום כתמרות עשן. וכאשר הוכן הכל, יצאה כל האורחה לדרכה לקול מְצִלוֹת הגמלים, ויעברו את נחל קדרון ואת הר הזיתים לרדת אל עמק הירדן בדרך הפונה המדברה.

ט    🔗

ויהי אחרי צאת נתן בבלה, ואליעזר, הסוכן הראש לבית אחיקם, שלח אנשים ועגלות אל ארץ הנגב אל כפר מעון; ויצום לקצור את התבואה בשדה שמעון כי הנה בָשֵל קציר. ושמען ובניו לא נגעו בו, כי ירא מפני צו פקיד המלך. וכאשר עשה אליעזר בהסיגו את גבול השדה, לבלתי שום לב אל הספר הקטן אשר היה לחק בישראל ביד המלך יאשיהו, כן עשה גם בפעם הזאת.

והאנשים באו עד לפני כפר מעון ויעמדו מרחוק וַיִתְחָרְשוּ עד בוא השמש. וכבוא השמש התגנבו לבוא אל שדה שמעון, ויכינו את הכל למען יחלו לקצור קצירו בבֹקר השכם בטרם ירדו אנשי הכפר אל השדות ואל הכרמים. כי אמר אליעזר: “אל תבאו בעוד אנשי הכפר עובדים את עבודתם, פן יתקוממו לכם והפריעו אתכם ממעשיכם. כי בוא תבאו בלט והחִלוֹתם לקצור בבקר בטרם יֵרדו האנשים מן הגבעה, אז תבטחו כי לא יִקְרְכֶם כל מקרה ופגע.”

ויהי בבקר בצאת השמש על הארץ ואנשי מעון ירדו לעשות מלאכתם, והנה אנשי אליעזר קוצרים בשדה שמעון אשר לֻקח ממנו בחובו. ושמעון ובניו וכל אנשי הכפר נגשו אליהם ויאמרו: “מדוע אתם קוצרים את תבואת השדה? ומי מִלא ידכם לעשות זאת?” עודם מדברים ויראו והנה שנים מן האנשים אשר באו שמה בראשונה עם הפקיד; אז הבינו אנשי מעון את אשר לפניהם.

ושמעון בא ויעמוד ליד מבוא השדה, ויאמר: "קוה קויתי, כי לא יבא הדבר הזה, אשר יֻקח ממני יבול שָׂדִי. ואני לא נגעתי בשדה פן ישלחו שופטי המלך וענשו אותי, כאשר אמר הפקיד. בכל זאת האמנתי כי תהיה לי תשועה, כאשר דבר לי הצעיר בן־אחיקם. וכי דגני יהיה לי למשמרת לימי החֹרף. והנה עתה אחרי אשר לקחו את שדי והסיגו את ציוּן־גבולי, באו ויקצרו את תבואתי; ואותי יעזבו עני לא־נֻחם, כי הדגן הנשאר לי מיתר שדותי לא יִשְׂפוק למחיתי ולמחית ביתי; ומנת חלקנו מעתה מצוקה ומחסור.”

ושכני שמעון נקהלו סביבו ויאמרו: "הלא ידעת, כי עד כה, מדי עבוֹר שדות כפרֵנו לנושים, נכנענו והתאפקנו, פן תבא עלינו רעה גדולה מזאת. ואולם אם נוסיף להחריש ולא נתקומם להם גם הפעם, כי עתה ירהיבו אדירי ירושלים עֹז בנפשם כזאת וכזאת; וזממו מזמות חדשות על עניי עם ה' יושבי הכפרים, עד היות כלנו להם לעבדים. ועתה נלחמה נא באנשים האלה ונגרשם מזה.

אך שמעון ענה ואמר להם: “אם נתקומם לאנשים האלה או אם יד נשלח בהם, לא נועיל מאומה; כי אז ישלחו שופטי המלך אשר בירושלים גבורים אחוזי חרב ונשק, והביאו רעות רבות עלי ועל ביתי ועל כפרנו.”

עוד שמעון ושכניו נדברים איש אל רעהו, והאחד מהר אל בית שמעון ויגד למרים: ותמהר מרים ותרד. וכראותה את אשר נעשה ותאמר לאביה: “הלא ידעת את אשר אמר בן־אחיקם בהיותו פה ליואל לאמר: אם תבא עליכם עוד רעה ושלחתם ירושלימה להגיד לי.”

ושמעון וכל אנשי הכפר חדלו לדבר וילכו משם איש לעבודתו; ואנשי אליעזר הוסיפו לקצור קציר השדה. ומרים שלחה אחד מאחיה אל יואל אל מדבר מעון שם רעה צאנו.

ויהי לפנות ערב ויואל שב הביתה, שם גם שמעון וכל ילדיו. ואחר בא אליהם בנימין בן־זכריה ולבן בן־שמואל. ויאמר אליהם לבן: “הראיתם את אשר עשה נתן בן־אחיקם זה בדבַר שדה שמעון? המעט כי אין בו כח לעשות מאומה, כי אכן גם יָצֹא יצא הדבר מלבו; ואולי בעצם העת הזאת חוגג הוא באחד הבתים הגדולים עם בנות העשירים.” וכל בני שמעון, מלבד יואל, רָצוּ את דברי לבן וימָלאו אחריו.

אך יואל דבר בלשון אחרת, ויאמר: “בהיות פה בן־אחיקם אמר לי מפֹרש, אשר אם תבא עלינו עוד רעה בדבר הזה, אבוא ואודיעהו. על כן הנני הולך מחר ירושלימה להודיע דברֵנו לבן־אחיקם, כי בָטַח בו לבי.”

אחרי כן דבר בנימין, ויאמר: “אין דעתי כדעת האומרים, כי לא יזכור בן־אחיקם את דבָרוֹ אשר דבר לשמעון. המדברים ככה, אינם יודעים להעריך את רוח האדם. ואף כי בן־אחיקם עודנו צעיר לימים, הן שוחר חכמה הוא, ואחריתו יִשׂגֶה מאד.”

ככה נפלגו לשני מחנות. מעֵבר מזה לבן ובני שמעון, מלבד יואל; ומעבר מזה מרים ויואל ובנימין. אך שמעון־הוא לא דִבּר עוד מאומה אחרי הדברים אשר דִבּר בשדה, וילך וישכב על מטתו סר וזעף.

ויהי ממחרת וימהר יואל וילך ירושלימה ויֶשב משם ביום השלישי. ורבים מאנשי הכפר ראו אותו מרחוק בבואו. ויֵאספו יחדו להוָעד עִמו ולדעת מה היה. ויואל החל לענותם ויאמר: “בן־אחיקם נסע בבלה” – ובטרם יוסיף לדבר והאנשים, כשמעם כי נתן איננו בירושלם, צעקו וידברו איש ככל העולה על רוחו. ויואל התאמץ להרגיעם למען יוכל לדבר דבריו ולא יכול.

אז הבקיעה מרים בתוך העם ותבא עד אחיה; ותנופף ידה וַתַּהַס את ההמון הסוער עד כי יכלו לשמוע את דברי יואל; ויאמר: “כבואי ירושלימה מצאתי את בית אחיקם בן־שפן, בית גדול מאד כהיכל מלך, כמהו לא ראיתי מימי. באתי אל אחרי הבית אל חדר המשרתים ואדפוק על הדלת. כצאתם אלי אמרתי: דבר לי אל נתן בן־אחיקם. אך הם הגידו לי כי נסע בבלה עם אורחת סוחרים וגמלים, ולפני צאתו צוה כי בבואי ישמעו את מַלאכוּתי ושׂוּם־לב ושמרו את הדבר עד שובו. ובהודיעי את דברַי לעובדיהו ראש המשרתים שאלתיו מתי ישוב הצעיר מבבל; אך לא ידע להגיד לי.”

ויהי כפנות יואל ללכת עם מרים אל שמעון אביהם הביתה, והנה לבן בא לקראתם ויעצרם בדרך ויאמר: "הלא בא דבָרִי אשר דברתי? כי הנה בן־אחיקם הגיד לנו במוֹ־פיו כי אך לפני שנה הלך בבלה; ועתה מדוע מִהר ככה לנסוע שמה שנית ולא הודיע מתי ישוב? הנכם רואים איפוא, כי בן־אחיקם משוטט בארץ לתענוגיו ואותנו שכח..

אך מרים ענתה ואמרה לו: “אל תעצרֵנו, לבן, פן נאַחר לבא אל אבינו. אתה תוכל לחשוב על בן־אחיקם כטוב בעיניך, ואולם אנכי מאמינה בו ובדבָרוֹ.”

הם שבו הביתה והנה אביהם שוכב על משכבו ונפשו מרה לו מאד. ובנימין עמו. ויגד יואל לאביו את אשר עשה בירושלם, ויאמר שמעון: “ידעתי כי לכתך שנית ירושלימה לא תהיה לנו לעֵזר ולא להועיל.”

אך בנימין אמר אל שמעון: “הלא הגיד לך יואל, כי בן־אחיקם שָקַד והזהיר את המשרתים על אות המַלאכוּת אשר תבא אליהם מאתנו? הלא האירו פנים ליואל כאשר צוה אותם בן־אחיקם? אם הלך הפעם בבלה, הלא דבר הוא; כי יש לו שם אח העושה גדולות; ואולי שלח אחיו פתאם לקרא לו. ועתה השמר לך פן תחשוב רעה בלבבך על בן־אחיקם. חכה נחכה לו באֹרך־רוח עד שובו ירושלימה, ומצא את מַלְאֲכוּתֵנוּ.”

אך שמעון מֵאן להתנחם, ויאמר: “אנחנו לא נדע מתי ישוב הצעיר מבבל; ולוּ היה היום ביהודה וזכר את דברוֹ אשר דֻבּר לנו, מי יודע אולי כאז כעָתּה אין בו כח להציל. הננו נעזבים אפוא אל צרות לבבנו ואל מועצותינו. כי צפויים אנחנו אלֵי מחסור ומצוקה, מבלי היות לנו דַי תבואה באסמינו למשמרת לימי החרף.” ככה דִבּר שמעון ויסב פניו אל הקיר ולא אבה לאכול להם.

ולמן היום אשר אספו אנשי אליעזר את תבואת שדהו ארכו הימים לשמעון ולביתו כי עבר שבוע אחר שבוע ומבן־אחיקם לא נשמע דבר. ויפול לב שמעון ובבשרו שֻלח רזון.

וכראות שמעון כי כלו אנשי ביתו לאכול את התבואה וצידה אין לימי החֹרף, זכר איש אחד ממיֻדעיו לפנים, אשר ישב בראשונה בכפר זיף, צפונה למעון, מקדם למסלה הגדולה העולה חברונה. ובעודנו יושב בזיף היה עני חורש שדותיו נחלת אבות, ואחר יצא מזיף וישב בחברון, שם השיגה ידו ויעש חיל ורכוש; ושם האיש חשביה בן־עכן.

ושמעון אמר בלבו: “אלכה נא חברונה ואראה העוד יזכרני האיש.” ויקם ויקח עמו את אמון בנו; וילכו לראות את פני חשביה בן־עכן. ויבאו חברונה וישאלו לאיש; ויֻגד להם כי חשביה אחד מזקני העיר. וימצאו את מעונו, בית גדול וטוב וחצר לפניו. וישלחו אליו דבר ביד המשרת, ויָשב המשרת ויביאם הביתה. ושמעון עלה וידבר עם חשביה בן־עכן על גג הבית ויספר לו את כל אשר קרהו.

וישאל חשביה את שמעון לנפשות ביתו; ושמעון הגיד לו הכל. ויאמר אליו חשביה: “אם יש את נפשך הנני אַלְוְךָ כסף דֵי קנוֹת דגן בשוק חברון, והיה לך הדגן למשמרת לימי החֹרף.”

ואחר יצא חשביה ושמעון ואמון אל השוק; שם ישב סופר, ויצוהו חשביה להכין שתי מגלות־קלף קטנות, האחת לו והשנית לשמעון. ויקרא הסופר לעדים ויכתבו ויחתמו כח. וחשביה שקל את הכסף במאזנים, עַשתּוֹת כסף טוב, עובר לסוחר.

ויקח שמעון את הכסף; ויהי הֵמה עוברים, הוא ואמון בנו, בדרך השוק ללכת אל סוחרי החטים, והנה אשה לבושה שָנִים באה ותברך את שמעון ותשאלהו: “הלא אתה שמעון המעוני?”.

ושמעון השתאה לה ויבקש לנטות מפניה, אבל אחרי כן ענה ואמר: “אנכי שמעון המעוני; אך לא הכרתי אותך.”

ויפן ללכת לדרכו; אך האשה הוסיפה לדבר אליו, ותאמר: “אנכי מלכה בת טוביה, אשר לו בית במעון, בעבר־הכפר הרחוק ממעונך; ואני זוכרת כי ראיתיך בעוד היותי ילדה קטנה”. ואחר הביטה אל אמון ותשאלהו: “איה רעך, אשר היה עמך לפני כן?”

ואמון נכלם, ואביו ראה ויתבונן זאת וישאלהו לאמר: “הידעת את האשה הזאת?”

אך אמון לא ענה מאומה גם אל אביו גם אל האשה לא דבר דבר; כי ירא, פן יוָדע כי הוא ולבן בן־שמואל הלכו חברונה ואביו לא ידע. עודם מתמהמהים וקהל רב נאסף מסביב להם; והאנשים נדברו איש אל רעהו; ויש אשר שחקו בקול. אז החזיק שמעון באמון ויאמר לו: “מהרה, חושה ונלכה אל הסוחרים, פן לא נוכל לשוב הביתה בעוד יום.”

ולא דברו עוד דבר אל האשה הלבושה שנים, כי עברו בתוך הקהל וילכו לדרכם. והאשה הביטה בעֹז־פנים אחרי שמעון ובנו. ואחר דבר אליה אחד הנצבים שם ויאמר: “היום לא יוציאו את כספם ללכת עמך להשתחוות לפני מזבח הבעל ולבא באהל עשתרות, כי הזקן זועף ואין לבבו פונה אליך להיות עמך; אך באשר לנער עוד יש תקוה, כי כבר היֹה היה בזה.”

עת הצהרים עברה, ושמעון ובנו באו אל הסוחרים, ואחרי התוַכחם על מחיר החטים, קנו מיני דגן אחדים. והסוחרים שמו את הדגן בעגלות רתומות לחמורים. והעגלות והנוהגים בהן עברו משם והלאה לבא אל מעון, ושמעון ואמון הולכים אחריהם.

בהיותם בדרך אמר שמעון אל בנו: “אכן יודע אתה את האשה הזאת הלבושה שנים; כי היא שאלה לאיש אשר היה עמך בזה לפני זמן־מה ואתה נכלמת. ועתה הגידה לי מי האיש אשר בא עמך אל האשה?”

ויירא אמון מאד מפני אביו ולבו נמס בקרבו; ויגד לשמעון, כי הלך יום אחד חברונה בסתר הוא ולבן בן־שמואל.

ושמעון הוכיח את בנו ויאמר: “מה הדבר הזה אשר אנכי שומע עליך ועל לבן? לוּ היתה עוד אמך בחיים, כי עתה לא יכלת לעשות את הדבר הרע הזה. ועתה אל תרַמני, והגידה לי הגם אחיך עושים כזאת?”

ולב שמעון דאג בקרבו עד מאד.

ויען אמון ויאמר: “לא ידעתי מאומה על אחַי, מבלעדי יואל, אשר הלוך ילך בדרך הישרה בלי נטות ימין ושמאל. ואשר לאשה הזאת אשר דברה אלינו, ידעתי אך זאת כי טוביה אביה בא בכף נושה ואת חובו לא שלם:; והנושה בא ויקח את בתו זאת להיות לו לשפחה, ולא שבה עוד אל בית אביה אשר בכפרנו.”

ויאמר שמעון: “עתה זכרתי מעט את מבוכת בית טוביה, ואולם הסתר הסתירו את הדבר; ואני דִמיתי כי היתה בתו לאיש וכי יושבת היא באחד הכפרים הרחוקים.”

ואמון ענה ואמר: “לטוביה שתי בנות אשר היו לאנשים והן יושבות בבאר שבע, אך בתו זאת אשר ראינו לא היתה לאיש.”

אז אמר שמעון: “בימי נעורי לא נהיו רעות כאלה, כי בימים ההם לא היו בכפרנו כי אם בתי־אבות מעטים; ובטרם יוכל כל דבר רע להתגלע, מהרו הזקנים להסיר מכשול. ובימים ההם היה רכושי די כלכל אותי ואת ביתי, כי חבלים נפלו לי בנעימים; וה' ברך אותי ויהי תומך גורלי. ועתה הנה שֻנו העתים. האנשים פרו ורבו, והבתים אשר בכפר רבים עתה מאז; ואיש איננו יכול עוד למצא מחיתו ומחית ביתו בשדה ובבהמה בלי דאגה ומצוקה; ואני הגעתי לעת זקנה ואשתי לֻקחה ממני; בני החלו לחטוא, ואני הייתי לאיש עני ואביון.”

עוד שמעון ובנו הולכים בדרך, והעגלות עברו לפניהם ולעת ערב הגיעו אל מעון. ותעלינה אל הכפר ותעמודנה בתוך הרחוב. ואחר באו שמעון ואמון, והנה נאספו שם רבים. וכשמעם כי יש בעגלות דגן, המוּבא משוק חברון, ויאמרו: “אכן לָוָה כסף לקנות דגן”. ויעזרו לשמעון ולבנו ולנוהגי העגלות לפרוק את הדגן מעל העגלות.

והנוהגים הכינו להם מקום בעגלות ללון למען ישובו לדרכם בבקר השכם, ויאמרו אליהם אנשי הכפר: “אל תלינו ברחוב, באו אל בתינו כה וכה”. אך בעלי העגלות ענו: “יש לנו מספוא ותבן לחמורינו, גם לחם ויין יש לנו; אין מחסור כל דבר”. בכל זאת הביאו אותם אנשי הכפר הביתה וייטיבו עמהם.

כשמוע בנימין בן־זכריה כי הלך שמעון חברונה וילוה כסף לקנות דגן, ויבא אל שמעון וישאלנו: “מדוע הלכת חברונה ולי לא הגדת מה לך?”

ויאמר שמעון: “נלכה נא אל ביתך, וכי נהיה לבדנו, אודיעך את הכל”. וילכו ויבאו אל בית בנימין.

ויגד שמעון לבנימין מדוע הלך חברונה, ויספר לו על חשביה בן־עכן, ועל הכסף אשר הִלְוָהו, ועל המגלה אשר נִתנה ביד שמעון ובנימין שאל: “הֲלָקח ממך האיש ערֻבה מאחוזתך, כאשר עשה סוכן אחיקם בן־שפן?”

ויען שמעון ויאמר: “לא דרש כל ערֻבה מאדמתי; אך את המגלה הזאת נתן לי, אביא אותה בידי, למען תקראנה.”

ובנימין לקח את המגלה שם עינו עליה לאור הנר, ויאמר אל שמעון: “אמנם, רואה אני במגלה כי כדברך כן הוא; כי לא יָעַד האיש כל ערֻבּה מאדמתך. ואולם הלא תדע, כי אם לא תשלם את נִשְיך במועדו יוכל הנושא לבא לקחת אחד מילדיך לעבד לו.”

ויפג לב שמעון כשמעו; ויאמר לבנימין: “קוה אקוה כי נֶגע כזה לא יקרב אל מעוני.”

ובנימין אמר: “הלא ידעת כי לֻקחו ילדים מן הכפר הזה וימָסרו לעָבדוּת בגלל חובות, ורבים מאלה עובדים עבודת עבד בכל ארץ יהודה עד היום הזה.”

ושמעון ענה ואמר: “כן, ידעתי את הדברים האלה, אך מעולם לא שמתי לבי להם עד אשֶר לקח סוכן אחיקם את שדי. ומעולם לא הרביתי להגות בעניים ובאביונים בלתי אם בבוא תקופת הקציר ואני לא כִליתי לקצור פאת שדותי, ולא לקטתי פרט כרמי, כי עזֹב עזבתי אותם לעניים, כאשר היו עושים אבותי לפנים. נחלת שדה וכרם הנחילוני הורַי, ונפשי לא בקשה דבר, כי אם לראות חיי מנוחה ושלום לי ולביתי בלי לנגוע באיש לרעה. ועתה מה עוני? ומה חטאתי לפני ה', כי קמה כל הרעה הזאת עלי ועל ביתי?”

ואחר ספר שמעון לבנימין על האשה הלבושה שנים, ואת אשר אמרה כי טוביה המעוני אביה, ואשר אמר אמון כי לֻקחה לשפחה בכסף אשר לוה אביה. ויאמר בנימין: “עתה זכרתי, כי טוביה שכננו לוה כסף ולא שלם והנושה בא ויקח אחד מילדיו, אך טוביה לא דבר מעולם על זאת; והנה הדבר ברור, כי בתו היא האשה הזאת אשר תעתה מני דרך ותהי לזונה אצל מזבח הבעל בחברון. ואנכי דמיתי כי כל בנות טוביה היו לאנשים בכפרים אחרים הרחוקים מזה.”

ושמעון אמר לבנימין: “אמנם ידעתי, כי לֻקחו ילדים בעד חובות כדברך; אבל מה יכלתי לעשות אם לא את אשר עשיתי? כי דרוש לי רֹב דגן לכלכל את ביתי בבוא ימי החֹרף. ובכפרנו אין איש אשר לו די דגן לתת לי; ולגנוב אינני חפץ ולבקש לחם בושתי. ואף כי טוב אתה לי, הן לא תוכל לעשות למעני מאומה בדבר הזה. ובכן לא היתה דרך אחרת לפני כי אם ללכת ולהשיג דגן מאשר יכלתי.”

ובנימין בקש לדבר אליו עוד; אך שמעון יצא מאת פניו וילך הביתה וישכב על משכבו, וימרר בבֶכִי. ויאמר בלבו: “אשתי מתה; ואני לא ידעתי כמה מבני סרו מן הדרך הטובה, הטוב בשדותי לֻקח ממני ואת תבואתו קצרו זרים; לויתי כסף לימי החֹרף, ועתה אם לא אשלם, ונחשבתי אני וביתי את יורדי בור.”

ושמעון נָפוֹג ונִדְכָּה מיום ליום וימאן להתנחם. ואף כי הוסיף לעבוד עבודתו, כהתה רוחו בקרבו וילך קודר שחוח. ויהי היום ואנשי ביתו קמו בבֹקר לאכל לחם וללכת לעשות מלאכתם, אבל שמעון לא קם. ויבא אליו יואל בנו לראות מה נהיתה, והנה שמעון שוכב על מטתו מת. ויספדו לו כל אנשי הכפר, ויקָבר בקרבת מעון וישכב עם אבותיו.

י    🔗

ונתן הלך במדבר ימים רבים הוא ואורחת הסוחרים, ואחר הקריבו לבא אל גבול ארץ בבל, וילכו מהלך רב לעמת פניהם עד אשר קרבו אל הנהר הגדול נהר פרת. וישאו עיניהם ויראו והנה מעבר־הנהר השני העיר הגדולה בבל, והיא גבוהה ובצורה מכל הערים אשר על פני האדמה. ואף כי כבר בא לפני־כן אל המקום הזה, נע לבבו בראותו מרחוק את החומות ואת הצריחים ואת המגדלים אשר לעיר מלכות נבוכדנאצר מלך מלכים; ועל הכל בתוך העיר, היכל מרֹדך אלהי האלהים אשר התרומם כמגדל בעל שבע קומות.

אחרי אשר עברו את הנהר, הלכו בדרך ישרה אל העיר; והנה שדות מזה ומזה לדרך ובשדות אנשי צבא לאלפים רבים, והמה הולכים חמושים טורים טורים עלה ורדת, הלוֹך ושוֹב, לפי פקודת ראשים וקצינים, הקוראים אליהם בקול גדול; ומספר אנשי הצבא כחול אשר על שפת הים לרֹב. ונתן פנה אל אחד מנהגי הגמלים וישאלהו: הזה צבא מלך בבל. וישחק הנוהג ויאמר לו: יש למלך גדודי צבא רבים מלבד אלה.

המה בשער העיר, ואיש בא לקראתם הוא משרת גדליהו; ויבקש האיש את נתן וימצאהו, ויביאהו מהרה אל גדליהו אל בית־מסחרו אשר על יד החצר החיצונה להיכל מרֹּדך. וכראות גדליהו את נתן ויחבק לו וישק לו. ונתן שאל את אחיו לאמר: “מדוע מִהרת ככה לשלח לקרא לי, והן אך לפני שנה הייתי פֹּה? ומדוע אתה נחפז ככה?”

ויקחהו גדליהו ויביאנו חדר בחדר ואת הדלת סגר; ויאמר אליו: התזכור, כי בעוד היותך נער קטן כרתה ממלכת יהודה ברית־שלום עם מלך בבל וגם באה באָלה להיות עמו על מלך מצרים?"

ויען נתן ויאמר: “אמנם, לא רבות ידעתי בדברים האלה. ואולם זכוֹר אזכור מימי נעורי, כי שמעתי מדַבּרים על מלכי בבל ומצרים; גם ידעתי, כי פעם בא נבוכדנאצר ירושלימה הוא וצבאו, אך לא לכד את העיר.”

ויאמר אליו גדליהו: “אמת הדבר אשר דברת; אך עוד יש להוסיף על זה, כי לפני שנים רבות בא נבוכדנאצר מלך בבל ארצה יהודה, יען הֵפֵרה יהודה את ברית השלום אשר כרתה עם מלך בבל ואשר נשבעה לו. אז הוליך גולה מירושלם בבלה רבים משרי יהודה ואת החרש והמסגר; גם את יהויכין, מלך יהודה בעת ההיא, הוליך גולה בבלה. ונבוכדנאצר יכול להחריב את ירושלם, אך נמנע מעשות זאת; ואת צדקיהו דוֹד המלך המליך על יהודה; ויבא אותו באָלה לשמור לו את בריתו שלום, והנה הוא מולך עתה בחסד מלך בבל. ואף כי יכול אז נבוכדנאצר להחריב את ירושלם ולשרוף אותה באש אך יען אשר נמנע מעשות זאת, ויען אשר לא עלה שנית על העיר זה שנים רבות, על כן יאמרו שרי ירושלם בגאונם: נבוכדנאצר לא יוכל לנו ולא יחריב את עיר אבותינו כי היכל ה' בקִרבּה, וכי ה' אלהי ישראל גדול מכל אלהים והָגֵן יגן על ירושלם ועל יהודה ויעמידן לעד לעולם.”

ויאמר נתן אל גדליהו: “אף כי ידעתי כי ישנן ממלכות גדולות בארץ אשר צבאותיהן רבים ועצומים מצבא יהודה, לא השיבותי אל לבבי כי בית ישראל הוא ביד מלך בבל אם לשבט אם לחסד. אך עתה אחרי שמעי את כל דבריך ואחרי ראותי את צבא החמושים אשר לבבל, נפשי יודעת מאד כי יכול יוכל נבוכדנאצר לכבוש את ירושלם אם יחפוץ בזאת.”

ויאמר גדליהו: “כדברך. ועתה הנה באה אלי השמועה כי צדקיהו, אשר הקימוֹ נבוכדנאצר למלך על יהודה, הֵפר את השבועה אשר נשבע למלך בבל. וזה הדבר אשר מהרתי ככה לקרא לך שנית; כי לא אדע אל נכון מה יעשה מלך בבל; ואני יש לי רבות להודיעך, אשר לא חשבתי לחכמה לכתוב אותן על ספר.”

ונתן אמר: “ובכן עלי ללכת אל ארץ נכריה למען דעת מה עושה מלך ארצי”.

ויען גדליהו ויאמר: “וכמה מאנשי יהודה יודעים דבר־מה מאשר יעשו המלך ויועציו? כי הנה המלך ושריו היועצים אותו שמור ישמרו להסתיר דברים כאלה כל עוד יש לאל ידם; ורק מעטים מכל המון העם יודעים דבר, עד אשר תפול הרעה כשׂואת פתאם לעיני כל, אז יראו וידעו כלם כי ברע הם; וככה סבול יסבול העם אל חנם בפשע שריו.”

וישאל נתן ויאמר: “ומה יעשה אפוא מלך בבל לצדקיהו וליהודה ולירושלם?”

ויען גדליהו: “אחר אשר הפר מלך יהודה את השבועה אשר נשבע למלך בבל, יכול נבוכדנאצר לתפוש אותי, באשר אני עבד צדקיהו, ולשוּמֵני בכלא או גם להמיתני; יכול להחרים את כל רכושנו אשר רכשנו פה בבבל, בתינו, שדותינו, כספרנו וזהבנו ורכולתנו, אשר רבו מכל הרכוש אשר לנו ביהודה. אך מלך בבל ויועציו לא עשו לי כל רעה; ידוע ידעו כי משפחתנו לבית שפן מחזיקה בידי ירמיהו הנביא, הקורא לעם לעבוד את מלך בבל. בגלל הדבר הזה, וגם בגלל אשר יעצתים איך להגדיל את סחר בבל ולהאדירו, מצאתי חן בעיני נבוכדנאצר והוא טוב מאד לי ולביתי. ואולם יען היותי עבד צדקיהו, על כן לא הודיעני המלך עד כה ברור את אשר הוא אומר לעשות לצדקיהו ולארץ יהודה. ובכל זאת עת לי עתה לדבר אליך בשפה ברורה ולהגיד לך כי על פי כל מראה עיני ומשמע אזני, ידעתי אל נכון כי יעץ מלך בבל להחריב את ירושלם.”

כשמוע נתן את זאת ויפג לבבו; ויזכור את הדברים אשר דבר אליו אדוניהו החכם; ויבקש מאד לדבר עם אחיו על אדות מרים; אך לא מצא את לבו; וישאל את גדליהו ויאמר: “ומה נעשה אפוא?”

ויען גדליהו ויאמר: “ראשית, שים לבך לאשר אני דובר אליך, ואל תדבר דבר על כל אלה בעודך פה בבבל כי אם בהיותך עמי לבדי. ואף בשובך ירושלימה אל תגיד דבר מכל אלה בלתי אם על פי אשר אוֹרֶךָ, כי אם תדבר עליהם בירושלם ושמע צדקיהו או שריו ופקידיו, אז תִכלה הרעה אליך ואל אחיקם אבינו ואל גמריהו דודנו, ולא ישראל שריד ופליט לכל בית שפן ביהודה.”

ונתן אמר אל אחיו: “מדבריך נראה לי כי מעֵבר מזה אין ביתנו נוטה אחרי מלך יהודה, ומעבר מזה גם איננו נוטה בכל אחרי מלך בבל. ועל כן אם לא נשמור סוד, תהיה בנו יד האחד או יד השני למשחית.”

ויענהו גדליהו: “אמנם כן.”

ויאמר נתן: “אם כן אפוא רעה נגד פנינו.”

ויאמר גדליהו: “לא, אך אם תשמור לעשות כל אשר אֹמר לך, כי מלך בבל טוב לי ולכל ביתנו ולירמיהו הנביא. ועל כן עלינו להִכּוֹן בטרם יבא יום. כי אם אמנם מצאנו חן בעיני נבוכדנאצר ויועציו, בכל זאת אם ישלח צבא ומכונות מלחמה לצור על ירושלם ולהצית אותה באש ולהרוס את העיר ולהִגלות את יהודה, ידוע תדע כי תהיה עת מהומה ומבוכה והרג רב ובלהות גדולות; ואיש איש ידאג אך לנפשו ולנפשות ביתו, ולא יפנה אל אחיו. ועל כן עלינו להיות נכונים בעוד עת.”

אחרי אשר דבר גדליהו את הדברים האלה, הביא את נתן אל חדר אחד, שם היתה תבת־ארזים על השלחן. ובטרם יוכל גדליהו להודיעו דבר על אדות התבה, אמר נתן: “ראֹה ראיתי תבה כזאת בארץ יהודה, בבית אדוניהו החכם.”

וישמח גדליהו כשמעו ויאמר: “אם כן, אפוא, הֻגד לך דבר הספר הגדול לישראל אשר יעשו בו הסופרים והחכמים, הָחֵל בשפן הסופר אבי־אבינו, עד היום הזה.”

ונתן ענה ואמר: “כן, רבות הגיד לי אדוניהו החכם. ועתה הלא תגיד לי מה לביתנו, בית שפן, ולענין הזה.”

ויאמר גדליהו: “מימי נעוריך ידעת, כי שפן אבי־אבינו ושנים מבניו, גמריהו ואלעשה, דודינו, היו סופרים, וכי סופרים אחרים, אשר לא ממשפחתנו, עבדו עמהם יחד.”

ונתן ענה ואמר: “כן, ידֹע ידעתי זאת. אך עד עתה לא הרביתי לדרוש ולחקור למלאכתם מקרוב, כי היה לבי פונה לדברים אחרים.”

ויאמר גדליהו: “ובגלל הדבר הזה לא הֻגד לך מאומה. כי מלאכת הספר נעשתה בנחת וגם בתוך ביתנו לא הרבו לדבר עליה. ובגלל הדבר הזה גם הוא שלחני לקרא לך שנים בבלה, למען הודיעך על דברי ביתנו. בית שפן, ועל אשר לנו ולספר הגדול לישראל. חפצתי כי תֵעזָר־לנו להוציא בַלָט את מִשְנֵי הספר הגדול, ולהעבירם בטח מירושלם בבלה; יען אשר מלאכת הספר הזה היא מלאכה גדולה ויקרה יותר הרבה מאד מאשר יוכל איש לדבר; כי לא אך כסף רב הוּצא עליה, כי גם הרבה הרבו לדרוש לספרים מימי קדם ולהכין משְנים רבים על פי הכתב הראשון ורַבּה מאד יגיעת בשר ורוח והגיון־לבב. על כן בטרם יבא יום חרבן ממלכת יהודה, יש לעשות הכל למען הציל את המגלות ולהביאן הנה להיותן למשמרת לעתים הבאות; והסופרים והחכמים יוסיפו לעשות את המלאכה עד כָּלותם את הספר.”

ויאמר נתן אל אחיו: “אנכי אשמור לעשות כדבריך, ולבי ישמח להיות לעזר ולהועיל ככל היות לאל ידי בדבר הספר הגדול לישראל.”

ויגש גדליהו אל תבת העץ ויפתחֶהָ, ויאמר אל נתן: “בתבה הזאת יש תבות־ברזל קטנות, כתבות אשר ראית בבית אדוניהו: ובהן מגלות הספר הגדול, כל אשר נכתב עד כה.”

ויוצא משם שתים מתבות הברזל, האחת מכילה מגלת ספר המלכים, אשר לא שָלֵם עֲדֶנה, והשניה – מגלת ספר ירמיהו, אשר כתב ברוך בן־נריה הסופר, וגם הוא טרם שָלֵם עד אז; ויסר מעל תבות הברזל את מִכסיהן ויוצא מתוכן מגלות שני הספרים האלה, וישימן על השלחן.

ואחר פתח גדליהו את מגלת המלכים ויפרוש אותה על השלחן; ויפן אל הפרק אשר ראשיתו “בן שמונה שנה יאשיהו במלכו”, ויַראהו את נתן ויאמר: “בפרק הזה יסֻפר על הספר הקטן אשר בימי המלך יאשיהו היה לתורת החק והמשפט, ואשר מצא אותו כהן אחד בהיכל ה' ויובא אל המלך ביד שפן אבי־אבינו הסופר הראש אשר היה בימים ההם. ובפרק הזה תראה כי שפן הוא בן־אצליהו, ואצליהו בן־משֻלם.”

ויבט נתן וירא כי כן; ויאמר אל גדליהו: “אמנם ידוע ידעתי, כי אבי־אבינו היה שפן הסופר הגדול, אך על אבותיו אשר היו לפניו לא שמעתי בבית אבינו ושָמֵחַ אני לראות, כי בספר הגדול לישראל נזכרים רבים מאבותינו בשמותם לדורותם. למשפחת בית אבינו.”

ויוסף גדליהו ויאמר: “האנשים האלה, אצליהו אבי־זְקֵנֵנו ומשֻלם אבי־אבי־זקנֵנו, היו בימים הרעים ימי מנשה מלך יהודה. ואבותינו אלה אספו הון ועֹשר רב, זהב וכסף, בתים ושדות, ועבדים ושפחות. ורכוש האנשים האלה היה לנחלה לשפן הסופר, אבי־אבינו; הוא ראשית גדולת בית אבינו ביהודה לעֹשר ולכח.”

וישאל נתן: “ואיך היה הדבר כי היה לשפן אבי־אבינו ענין רב כזה בספר הקטן אשר הובא אל יאשיהו?”

ויען גדליהו ויאמר: "בימי מנשה מָלאה הממלכה עֹשק ומרוּצה, ואנשים צדיקים הומתו בכל ארץ יהודה; גם ירושלם מָלאה דם נקי פֶה לפה, והעם היו עבדים על אדמתם, ועבודת הבעל פרצה מאד בארץ; העשירים היו הולכים וגדולים והעניים הולכים ודלים; מֵרֶשַע ומחמס באה הממלכה עד עברי פי פחת. וימי מנשה ארכו מאד, כי חמשים וחמש שנה ישב על כסא אבותיו; ואחריו מלך אמון בנו, אשר הִרבה לֶאֱשׁם גם הוא כמנשה אביו.

"בימים ההם נועדו בסתר אנשים מגדולי ירושלם ונדברו איש עם רעהו לבקש עצה לכונן ביהודה חסד ומשפט וצדקה. וראשיהם היו אבי־אבינו שפן, ובנו אחיקם אבינו ועכבור בן־מיכיהו ושלום בן־תקוה בן־חרחס ואשת שלום, היא חולדה, אשר היתה נביאה לה', ואשה כבוּדה, אשר יצא לה שֵם גדול בכל העם, כעשיר כעני.

"אך האנשים הגדולים האלה היו מעטים ועליהם רבו העשירים אשר היו יועצים ושרים ושופטים וכהנים בימי המלך מנשה ובימי אמון בנו. על כן לא יכל שפן והשרים, דורשי חסד ומשפט אשר היתה ידם עמו, לעשות דבר מלבם בלעדי עזרת העם. וישלחו דבר בסתר אל זקני הכפרים וערי השדה; ויעירו ויעוררו את עם הארץ בכל ממלכת יהודה, וכל פנות העם רגשו סערו מאד, עד אשר מאנו לשלם עוד מסים ותרומות למלך ולשריו ולאדירי ירושלם.

"ובהתעורר הממלכה על העֹשק ועל המרוצה בקשו היועצים והשרים, עבדי המלך אמון, להפיק רצון מן העם בשקר ובחֹנף ויקשרו על אמון וימיתוהו בביתו; והמה קוו כי בהמיתם את המלך ימצאו חן בעיני עם הארץ והיתה להם הממשלה. אך העם לא האמין באנשים האלה “ויך עם הארץ את כל הקושרים על המלך אמון”, אשר היו תופשי השלטון בימי מנשה ובימי אמון בנו.

"אחרי כן באו עם הארץ אל ארמון המלך ויקחו את יאשיהו בן־אמון, והוא אז ילד בן־שמונה שנים, וימליכו אותו תחת אביו. ואחרי אשר הכה עם הארץ את היועצים ואת השרים עבדי מנשה ועבדי אמון, הפיל הֶרג האנשים האלה פחדו ואימתו על כל העשירים אנשי החמס אשר בירושלם, בשגם לא היו בהם עוד אנשים אשר הסכינו לעמוד בהיכלי מלך ושרים. ובכן היתה העת ההיא עת רצון לאנשים אחרים להיות יועצים ושרים ולמשול ביהודה בשם המלך יאשיהו.

"והממשלה נָסַבּה אל הגדולים אשר בית אבינו היו הראשונים בהם. כי שפן אבי־אבינו היה לראש הסופרים; ומלבדו היו עוד עִם המלך: אבינו אחיקם בן־שפן, ועכבור בן־מיכיהו; ושלום בן־תקוה בן־חרחס היה בעת ההיא לשומר הבגדים אשר למלך; הוא בעל חולדה הנביאה, אשר נטתה אחרי יאשיהו. ואף כי היועצים החדשים אשר עזרו ליד המלך היו מעטים לעמת כל עשירי ירושלם, אך יען אשר יד המון העם היתה עמם ושרי מנשה ואמון הומתו, על כן היו פחדם ומוראם על עשירי ירושלם הרבים אשר לבבם לא היה שלם עם העם ויכָּנעו מפני יועצי המלך יאשיהו.

“אז שמו שרי המלך שופטים בשערים לשפוט את העם בחסד ובצדקה ולהגן על כל דַכָּא ושפל־רוח. והגבוהים הָשפלו ואנשי הזרוע לא יכלו להרים ראש; ועם הארץ שבו איש אל שדהו ואיש אל כרמו, אשר החזיקו בהם הנושים. וכן הוּסר משכמם סבל המסים אשר היו משלמים לעשירים. על כן יֵאמר במגלת המלכים: יאשיהו עשה הישר בעיני ה'. גם במגלת ירמיהו, הפרושה לפנינו בזה, רואים אנחנו בפרק שנים ועשרים, כי יאשיהו עשה משפט וצדקה ודן דין עני ואביון, ואז היה טוב. אך יען אשר ישב יאשיהו על כסא המלוכה בהיותו ילד בן שמונה שנים, ואת צעדיו כוֹננו מדריכיו אשר הורוהו, על כן באמור הספר הגדול יאשיהו עשה הישר ידֻבר על שריו ויועציו.”

ויאמר נתן אל אחיו: “מתי, בימי המלך יאשיהו הובא הספר הקטן אל המלך ביד אבי־אבינו שפן ויושם לחק ולמשפט בישראל?”

ויען גדליהו ויאמר: “מקץ שנים רבות אחרי אשר נעשו כל המעשים ההם והעניים והאביונים שבו איש אל שדהו ואל כרמו אשר היו חבולים בידי עושקיהם; והצדק התכונן בארץ, והמון העם האמין בשרי המלך, והממלכה נכונה ביד המלך יאשיהו; אז ידעו שרי המלך עם לבבם כי הממשלה חזקה למדי וכי יוכלו לשנות את דרך עבודת־האלהים ירושת האמורי אשר התחתן עם בני ישראל, את עבודת הבעל, אלהי הבצע והעשק, ואת עבודת העשתרות, אלילת הזמה והפריצות.”

ונתן אמר: “הגידה נא לי איך שֻנתה עבודת האלהים בעם?”

ויען גדליהו ויאמר: “בהיות עם לבב יועצי המלך לבער את הבעלים ואת העשתרות מן הארץ וגם כלה ונחרצה מעִמם לעשות זאת. הובא הספר הקטן אל המלך יאשיהו ביד אבי־אבינו שפן הסופר הראש. והספר הזה קִים את חקי המשפט והצדק אשר כבר היו להם מהלכים בארץ מטעם יועצי המלך; וגם הורה לבלתי עבוד אלהים אחרים מבלעדי ה‘, ולאבד את כל המזבחות אשר בערי השדה, ולבלתי עבוד אף את ה’ כי אם במקום אשר יבחר, בירושלם; בספר הזה כתוב כי גם כל קרבן אשר יקריבו לה' לא יזבחו עוד כי אם בבית ה' לבדו, למען תהיינה עיני המלך ושריו וכהניו פקוחות על עבודת ה'.”

וישאלהו נתן ויאמר: “הנך אומר אפוא כי לא נמצא הספר הקטן כי אם מקץ שנים רבות אחרי אשר התקומם העם ויַמלך את יאשיהו?”

ויען גדליהו ויאמר: "אמנם כן, כאשר תראה בפרק ההוא במגלת ספר המלכים אשר לפנינו. כי בשנת השמונה עשרה למלך יאשיהו נמצא הספר הקטן בבית ה‘. וכאשר הובא לפני המלך, צוה את שפן הסופר ואת אחיקם אבינו ועוד אנשים מיועציו וישלחם אל חולדה הנביאה, והיא הגידה כי דבר ה’ הוא הספר. והמלך ויועציו בִשרו את דבר הספר בכל ארץ יהודה, ויאספו את כל העם לאספה גדולה, והמלך והעם שמו את הספר הקטן לחק ולמשפט בארץ. זאת היתה הפעם הראשונה בישראל אשר ישים המלך או העם לחק לעבוד את ה' על פי ספר.

“ואחר בִער המלך ושריו ועבדיו את עבודת הבעלים והעשתרות מערי יהודה ומן הכפרים ומבית ה' אשר בירושלם, ויוציאו את הקדֵשות מבית ה' וגם את האנשים משרתי הקדֵשות אשר היו שם. והמלך צוה את העם לזבוח לה' לבדו, במקום אחד ועל מזבח אחד, בהיכל ה' בירושלם. ככה רומם יאשיהו ויועציו לעיני כל העם את ה' כאלהי החסד המשפט והצדקה, ולא יעבדוהו עוד כעבוד את הבעל על פי דרכי האמורי.”

וישאל נתן ויאמר: “ואיך היה הדבר כי נזוֹרה הממלכה אחור, כי שב העם לעבוד את הבעל והעשתרות, וכי טמאו את בית ה‘, ואת שם ה’ שכחו בבעל, ועובדי האדמה היו לעובדים תחת יד לוחצים, כיום הזה?”

ויען גדליהו ויאמר: “ברֹב הימים גָבר הרע מעט מעט על כל הטוב אשר עשה יאשיהו ושריו. ואף גם זאת, כי פרעה נכֹה מלך מצרים העביר את חילו דרך ארצנו; וכאשר יצא יאשיהו לקראתו להלחם בו, נפל במלחמה וירכיבוהו עבדיו מת ממגדו ויביאוהו ירושלם. ואדירי ירושלם, אשר היו צוררים ליאשיהו ולבית שפן, שבו והרימו ראש כאשר בימי מנשה; והמה ונביאיהם אמרו: לא היה ה' עם יאשיהו. ובכל הארץ רבה המבוכה, ואוהבי הבעל מצאו חפצם וישיבו אליהם את הממשלה, ועודנה בידם כיום הזה.”

ונתן אמר “אכן זה הדבר אשר הסירו עובדי הבעל ביד רמה את הספר הקטן אשר למלך יאשיהו מהיות לו עוד תֹּקף בתוך החקים והמשפטים אשר לממשלה.”

ויאמר גדליהו: “כדבריך כן הוא: השב השיבו את הבעל על כַּנוֹ בכל הערים ובכפרים הרבים, ובבתי המשפט שמו שופטים אחרים, ועני ואביון יעשקו. ואך מקצת דברי הספר הקטן עוד יוסיפו לשמור, היא המצוה לזבוח לה' לבדו; כי בזאת יגדל כח הכהנים וְיִרב סחַר העיר. והכהנים הרחוקים מצדק ומשפט מצאו להם בספר הזה, המיֻסד על דברי נביאים כעמוס וכירמיהו, משען־עז להתכונן בארץ לבטח.”

וישאל נתן ויאמר: “ומה עשה שפן אבי־אבינו כראותו את כל אשר נעשה?”

וגדליהו ענה ואמר: “עת צרה וחשכה היתה העת ההיא; אז יאסף שפן אליו עדת אנשים אשר היו תמימי דעות עמו ויבֵא אותם בברית, ויחלטו לאסוף ולכנוס את כל הדברים אשר יש בהם ענין לישראל אל אֹסף מגלות לעשות ספר גדול לימים הבאים. ושפן קרא אליו את גמריהו ואת אלעשה בניו, סופרים גם הם, ויִסְפַּח אליהם עוד סופר אחד, אלישמע שמו; ואחר נוסף על עדתם ברוך בן־נריה אשר רֹב מעשהו עתה לעזור לירמיהו. וכרבוֹת המלאכה משכו חמשת הסופרים האלה אליהם עוד סופרים אחרים. ועוד זאת: כלם נועצו עם אנשי חכמה ומדע כאדוניהו, אשר היית בביתו ואשר הוא מורה ויועץ להם. וככה עובדים המה יחדו ועושים את הספר הגדול, וכי ימות האחד ובא אחר תחתיו.”

ויאמר נתן: “עתה נפקחו עיני על דברים רבים בביתנו, אשר לא הודיעונו אותם עד כה”.

לזאת ענהו גדליהו: אכן חק היה בבית אבינו למימי שפן לבלתי דַבּר בדבר הזה, כי אם מעט לפי הצֹרך. כאשר נבנה בית ה' אבנים מגֹרָרות במגֵרה במקור מחצבתן, אשר לא נשמע עליהן קול גרזן ומקבות; ככה עושים הסופרים את מלאכת הספר הגדול בשובה ונחת; ולא יֻגד דבר לאיש, אם לא יֵראה בראשונה תאות־לבו זאת."

ונתן אמר: “הנה כי כן הולך ומתברר לי מדוע הרבו סופרים רבים, אנשי חכמה וכֹבד ראש, לצאת ולבא בביתנו מימי ילדותי; ואדַמה כי בעבור זאת לא היו עורכים ימי משתה ושמחה בביתנו, אף כי מְרֻוָח הוא כאחד הארמונות אשר בירושלם.”

ויען גדליהו ויאמר: “צדקת בשָפטך. כי בהיות עם לבב שפן אבי־אבינו לגשת אל מלאכת הספר הגדול הזה, לקח את כל אשר ירש מאבותיו, אצליהו ומשֻלם, ארמונו וכל קנינו ויתן אותם על יד בנו אחיקַם אבינו למשול בהם; ומאז ועד היום הזה יכלכלו את מלאכת הספר הגדול, לכל אשר יֵצא על המלאכה, מרכוש בית־שפן – דֵי מִחיַת דודינו גמריהו ואלעשה, ומחית כל הסופרים העושים במלאכה. ומאז עלה על לב שפן להחל את מלאכת הספר הגדול, עלה הון ביתנו הלוך ורב מאד, עד היות כל הרכוש וכל העשר אשר שֵם אחיקם אבינו נקרא עליהם,עולים על רכוש כל שר וגדול ביהודה ובירושלם; והרכוש אשר שמי נקרא עליו מבבל, רב ועצום מכל הרכוש אשר לנו ביהודה.”

ויאמר נתן אל אחיו: כאשר מצאו עובדי הבעל את חפצם אחרי מות המלך יאשיהו, וישיבו אליהם את הממשלה, מדוע נמנעו מהתקשר על ביתנו, להכריתו מקרב ישראל?"

ויען גדליהו ויאמר: “אולי בעת מלחמה יָסֹבּוּ עלינו יחד, אם אנשי ביתנו לא ינהגו בחכמה. אך בעת שלום לא יעזו עובדי הבעל לבקש להשחיתנו, פן יתקוממו המון העם ונלחמו לנו, כאשר בימי הרוֹג עם הארץ את שרי מנשה ואמון. גם מפני הדבר הזה נמנעים המה מחרוש עלינו מזמות להכרית את ביתנו: בגלל עשרנו כי רב הוא, וכי הוא הולך ורב ונותן לנו כח גדול. כי אנשי הבעל נותנים כבוד ומורא לאשר לו הון ועֹשר.”

וגדליהו פנה שנית אל השלחן ויקח את מגלת ירמיהו ויפרשנה בפרק הששה ועשרים, “בראשית ממלכת יהויקים בן־יאשיהו”. ויאמר אל נתן: “קרא נא בזה, וראית כי גם אחרי מות יאשיהו, אשר משפחתנו תמכה בו, בהיות יהויקים בנו למלך בעזרת עובדי הבעל ובעצתם; גם אז נגלה כח ביתנו לעיני כל יהודה וירושלם. כי בראשית ממלכת יהויקים תפשו כהני בית ה' ונביאי הבעל את ירמיהו הנביא ויקראו: בן־מות האיש, בוגד הוא. ויביאו אותו במשפט, והזקנים והשרים ישבו בשער בית ה' החדש לשפטו, ואבינו אחיקם בן־שפן היה בתוך השרים אשר שפטו את ירמיהו. וכח אבינו ובית שפן היה גדול מאד בירושלם וביהודה, כי המון העם נטו אחריהם; ויד אחיקם בן־שפן היתה את ירמיהו לשַׂלח אותו לנפשו ולבלתי המיתו.”

ויקרא נתן את כל הדברים האלה כתֻמם במגלת ירמיהו, בפרק אשר הראהו גדליהו. וככלותו לקרא את כל המסֻפר, ויאמר: “ידעתי, כי אבינו היה טוב לירמיהו, אך לא ידעתי את כל המעשים האלה; ועתה גָדַל לבבי עוד יותר לשום עיני על כל מגלות הספר הגדול לישראל.”

ויאמר גדליהו אל נתן: “אם תדע ותבין איך שָקדה משפחתנו בדאגה רבה ובאֹמץ לב על הדברים האלה, תוסיף מאֹד אמונה בעשותך את הדבר אשר אנכי נוטל עליך, להעביר את כל מִשְנֵי הספר הגדול ולהוציאם מארץ יהודה להביאם בבלה. דע אפוא כי אחרי אשר מִלט אבינו את ירמיהו ממשפט השרים נפל דבר, ושנים ממשפחתנו מבית שפן באו אל בית המלכוּת ויעמדו נגד המלך ונגד יועציו, שרי הבעל; ובני משפחתנו אלה לא יראו ולא פחדו ויפגיעו במלך לבלתי שרוף את מגלת ירמיהו אשר כתב ברוך ואשר נועדה להיות בתוך הספר הגדול לישראל במחלקת הנביאים.”

אז לקח גדליהו שנית את מגלת ירמיהו וישם עינו על פרק שלשים וששה הפותח באִמְרה “ויהי בשנה הרביעית ליהויקים בן־יאשיהו.” וגדליהו אמר אל אחיו: "הדבר היה בבוא כל יהודה מן הכפרים לזבוח לה' בירושלם. וירמיהו נתן את המגלה על יד ברוך הסופר ויצוֵהו ללכת אל דודֵנו, גמריהו הסופר, אל לשכת גמריהו אשר ידעת כי היא בחצר בית ה' העליונה, פתח שער בית ה' החדש; וירמיהו חפץ כי יעמוד ברוך בחלון הלשכה ויקרא את המגלה באזני כל העם אשר בחצר מטה. וברוך הלך שמה, וימצא שם את דודנו, וגם את מיכיהו בן־גמריהו, העוזר לו במלאכתו. וגמריהו נתן את ברוך לעמוד בחלון ולקרא את המגלה באזני העם קול רם.

"ויהי אך כַּלֵה כִלה ברוך לקרא את המגלה באזני כל הקהל, ומיכיהו בן־דודנו מהר ויבא אל בית המלך ושם כל שרי יהודה יושבים. ויגד להם מיכיהו את כל הדברים אשר שמע. וישלחו השרים ויקראו לברוך בן־נריה אשר יקרא את המגלה גם באזניהם. ויבאו השרים אל המלך והוא יושב בבית החֹרף ואש־האח לפניו מבֹערת, ויגידו לו את כל הדברים. ויצו המלך להביא את המגלה ולקרא אותה באזניו. אך בקרא לפניו שלש דלתות וארבעה לא עוללו הדברים לנפשו; ויקח את המגלה ויחל לקרוע אותה בתער הסופר ויבקש להשליך אותה אל האש. וגמריהו דודנו ועוד אנשים עמו הפגיעו במלך לבלתי שרוף את המגלה. אך רֹב השרים היו עם המלך במעשהו אשר עשה. ויאמר המלך: “הן גם לאבי, אשר מלך לפני, הובאה מגלה ביד שפן הסופר, והיא לא היתה לו לעזר ולהועיל כי הומת במלחמתו עם המצרים. על כן אין חפץ לי במגלה החדשה הזאת אשר בני שפן סומכים את ידיהם עליה.” ולא שמע המלך לעצת דודנו וישלך את המגלה על האש עד תֻּמה. ויצַו את עבדיו לתפושׂ את ירמיהו הנביא ואת ברוך הסופר. אך לא מצאום; כי הזהירו אותם גמריהו בן־שפן ומיכיהו בן־גמריהו ועוד אנשים מפני הרעה הנשקפה להם.

“אחר הדברים האלה לקח ירמיהו מגלה אחרת ויתנה לברוך בן־נריה. ויכתב ברוך שנית מפי ירמיהו אה כל הדברים אשר היו על המגלה הראשונה אשר שרף יהויקים באש, ועוד נוספו עליהם דברים רבים, ואת המגלה החדשה העתיקו אל תוך המגלה אשר לפנינו בזה.”

ונתן לקח את המגלה ויקרא בה במקום אשר הראהו גדליהו, בפרק השלשים וששה. ויאמר אל אחיו: “מכל דבריך ומן הדברים הכתובים במגלת ספר המלכים ובמגלת ירמיהו הנני רואה עתה, כי בית אבינו היו נאמנים לדברי החסד הכתובים בספר הגדול לישראל, למן היום אשר עזר שפן אבי־אבינו ואחיקם אבינו למלך יאשיהו בכל הטוב אשר עשה, עד היום הזה.”

ויען גדליהו ויאמר: "אמנם כן. וככה נהיה נאמנים גם בימים הבאים לקַיֵם את הספר הגדול לישראל ולכלותו, עד היותו באחרית הימים לכבוד בישראל ויָצא מעמנו על ארץ רבה; והאדם ישליך את אליליו ויבקש לעבוד אל אחד לבדו בחסד במשפט ובצדקה.

“כי מעט מעט ילכו בני האדם קדימה לקראת האמת, והיטיבו את דרכם זעיר שם זעיר שם; עד בוא היום הנעלם מעין כל חי, אשר יָשׂר צדק בכל גוי וממלכה ובין כל עם ועם על פני האדמה; כאשר נבא מיכה וישעיהו אשר מגלותיהם נמצאות פה בספר הגדול, ובבוא היום ההוא לא ישא עוד גוי אל גוי חרב וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות.”

ונתן אמר: “דבריך כדברי אדוניהו החכם, ולשִמעם חַם לבי בקרבי.”

ויאמר גדליהו: “הרבה למדתי מאדוניהו, ומי יתן ויכלנו לשיח בדברים האלה לאין קץ. ואולם עתה עלינו ללכת אל ביתי, לנוח ולהחליף כח.”

וילכו משם לבא אל בית גדליהו, ויעברו ברחוב רחב־ידים ובו בתים גבוהים ומקומות־מסחר גדולים וקטנים, ובהם אנשים רבים קונים ומוכרים. והמונים המונים הולכים הנה והנה בחפזון, איש איש למלאכתו ולמעשהו; ולא רק בבלים, כי גם בני נֵכר מכל עמי הארץ, והמה לובשים מלבוש נכרי. והרחובות מלאים סוסים וגמלים ועגלות, עוברים הנה והנה על פני כל העיר. גם מרכבות רבות, מהן נהוגות בידי אצילים לבושם הדר ורוכבים בגאון; ומהן נושאות בחיקן קצינים וחילים חגורים כלי מלחמה. ויהי רעש גדול וקולות ומהומה רבה; ונתן היה כאיש נדהם ולבו סחרחר.

ויפנו ויעברו אל רחוב אחר, והנה מרכבה רצה ובאה לקראתם, והרַכּב הריץ את סוסיו הצִדה, ועוד מעט ועלו על גדליהו ועל נתן, אך גדליהו אחז בנתן וימשכהו אל תוך הפתח אשר לבית סוחר אחד ולא אֻנה להם כל רע. והמרכבה עברה הלאה ותתפוצץ אל קיר, והרַכּב הוּטל מַטה ויומת; והסוסים נִתּקו מוסרותיהם וירוצצו כברקים.

וכשוב רוח גדליהו ונתן אליהם, אמר גדליהו אל אחיו: “יכלתי להוליך אותך בדרך אחרת, ארֻכה, ברחובות שוקטים; ומה טוב לוּ עשיתי כן. ואולם אך מקרה קָרָנו. וכי יפקח המהלך את עיניו היטב ימינה ושׂמאלה ולפניו ואחריו ויזָהר לרגעים יוכל לשבת בטח בבבל שנים רבות, כאשר ישבתי אנכי; לא אהבתי את העיר הגדולה אך עלי לגור בה. על כן אל תשים לב לדברים האלה, כי מי יודע אולי עוד מעט והתגוררת בה גם אתה.”

וילכו משם והלאה ויעברו ברחובות אשר אין בהם בנינים גבוהים ושוקי־מסחר רבים כראשונים, כי אם בתי מושב ושלות השקט. ויבואו אל בית גדליהו, והוא עומד לבדו ומסביב לו דשא־עשב ופרחים.ובהיותם קרובים לפתח השער, ויפן נתן אחריו וישקף על הדרך אשר באו בו; ויבט על הבנינים הגבוהים. וישא עיניו וירא מרחוק שנית את המגדל אשר להיכל מרדך אלהי בבל. ונתן אמר: “לפנים חשבתי את ירושלם עירנו לעיר גדולה, רבת ארמנות ורבת־עם. אחרי כן דמיתי, כי צור וצידון, דמשק וערי מצרים הן ערים גדולות. ועתה הנה בבל גדולה מכלן. וגם רואה אני כי גדולה היא מאשר בהיותי פה בראשונה.”

ויען גדליהו ויאמר: "אמנם כן הדבר. כי מאז היותך פה בראשונה הרחיקו יושבי בבל הנה והנה לבנות להם עוד בנינים רבים ומגדלים גבוהים, וגבולות העיר רחבו ונסבו; ומן הכפרים יבואו הנה בני העם להוסיף עוד על ההמון הרב הממלא את העיר. והשדות אשר בארץ חֲבוּלים לנוֹשים, ואצילי בבל מאספים את כל אדמת בבל אל תחת ידם, והאכרים נהפכים לעבדים. וכמו אין עוד העיר גדולה למדי, יעצו הסוחרים בבית מועדם, כי יש להרחיב עוד את העיר. וכי יעז איש לדבר אחרת, ולאמר: “הבה, נבנה את הכפרים ונהיה לעזר לערי השדה”, וקראו: “גש הלאה.”

יא    🔗

ויהי ממחרת ויאמר גדליהו אל נתן: “חג גדול היום לבבל, בו יאספו יחד אנשי העיר ואנשי הכפרים בהיכל מרדך, להקריב עולות וזבחים. ואתה בהיותך פה בראשונה לא ראית את המראה הגדול הזה, כי לא היה כל חג בימים ההם. ועתה חפצתי כי תלך עמי אל היכל אלהי בבל”

ויאמר נתן: “הן אנחנו בני ארץ אחרת ובני עם נכרי, ואיך נוכל לבוא אל היכל אשר בו יעבדו אלהי עם אחר?”

ויען גדליהו ויאמר: “הכהנים שלֵמים הם אתי ויֵאוּתו לתת לנו מקום משם נוכל לראות את הכל, ובהמון החוגגים לא נתערב.”

ובלכתם אל ההיכל אמר גדליהו: “הנה בן־בוזי הולך לפנינו ברחוב. הבה נרחיב צעדינו ונדביקנו.”

וישאל נתן ויאמר: “ומי הוא בן־בוזי? ואני לא ידעתי דבר על אדותיו.”

ויען גדליהו ויאמר: “הוא היה בתוך הגולה אשר הגלה נבוכדנאצר מירושלם לפני עשר שנים. והוא בן למשפחת כהנים; אך גם הוא מדבר בשם ה‘, כאחד הנביאים. והוא מתנבא לגולי יהודה היושבים פה בממלכת בבל על נהר כבר; אך הם אינם מאמינים בו באמרו: ירושלם הרֹס תהָרס ביד נבוכדנאצר. ואף כי בן־בוזי תמים־דעות עם ירמיהו בדבר הזה, וגם כתב מגלת חזון בשם ה’; טרם יאבו סופרי ירושלם לפקוד את מגלתו בתוך המגלות אשר לספר הגדול, והנה נפלגו הסופרים על אדותיו וגם על אדות הספר הגדול אי־זה הדרך יכַלו אותו.”

וישאו רגליהם וידביקו את האיש. וידבר אליו גדליהו ויאמר: “מה לך פה, יחזקאל בן־בוזי?”

ויסב האיש את פניו מהרה, ובראותו מי הוא הדובר בו, אמר: “ומה אתה עושה בזה, בן אחיקם?”

וגדליהו ענה ואמר: “הנני הולך אל היכל מרדך, למען יראה אחי אשר בא אלי שנית מירושלם את כל פרשת הדברים הנעשים ביום חג, אַחְלַי, לכה גם אתה עמנו; כי יכול אוכל להביא עמי את האיש אשר אחפוץ בו.”

וילך יחזקאל עם גדליהו ועם נתן, ויקרבו הלוך וקרוב אל היכל בבל הגדול. ויהי בהיותם בצלע ההיכל, וישלח גדליהו את ידו וידפוק על דלת קטנה אשר בקיר. ויפתח להם שומר הסף, ויבאו פנימה ויפנו אל לשכת הכהנים. וגדליהו נתן שקל כסף לאחד הכהנים ויביאם אל יציע, משם יוכלו להשקיף מטה ולראות את האולם הגדול אשר להיכל, ואת הפסל השגיא, תמונת מרדך, ואת המזבח אשר לפני הפסל. והכהן הלך לו ויעזוב אותם שם. אך טרם הגיעה השעה לעשות הזבח; ורבים ממשרתי המקדש שוטטו הנה והנה להכין הכל.

ונתן דבר אל יחזקאל ויאמר: “אחי הגיד לי כי מתנבא אתה, כירמיהו, לחרבן ירושלם וכי כתבת את נבואתך על מגלת ספר בשם ה'. ועתה הגידה נא לי מדוע לא יחפצו הסופרים לשום את מגלתך בספר הגדול אשר הם עושים בו?”

ויען יחזקאל אל נתן ויאמר: “רֹב הסופרים נוטים אחרי ברוך, תלמיד ירמיהו, ומחשבותיהם כמחשבות ירמיהו, האומר: “עשׂה משפט וצדקה הלא היא הדעת את ה”; וכהושע, האומר: “חסד חפצתי ולא זבח”; וכמיכה, האומר: “מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת”, ועל כן כוננו הסופרים עד כה את הספר הגדול על דברי הנביאים האלה; כי ברוך והסופרים אשר עמו יאמרו לאמר: בשוב שארית ישראל אל ה' לבדו לא יהיה להם עוד חפץ בקרבנות. ואולם לדעתי אני, המוני העם בכל הגוים כמוהם כילדים, ודרושה להם דרך־עבודה אשר יוכלו לראותה בעיניהם, לשמעה באזניהם ולמששה בידיהם, כאנשי בבל אלה העובדים את אלהיהם בהיכל הזה, ועל כן יש במגלת־ספרי חקים רבים לדברי עולה וזבח. אשר הכינותי בשם ה' לימים הבאים. והסופרים ההולכים אחרי ברוך אינם אוֹבים לקבל את מגלתי ולתתה בתוך המגלות אשר לספר הגדול. אך ישנם סופרים מעטים אשר דעתם כדעתי; ומאמין אנכי כי באחרונה יתנו לי צדק וימצאו את מגלתי טובה להאסף אל הספר הגדול לישראל.”

עודם מדברים ועם רב החל לבוא אל היכל מרדך, המון עצום מאד עד אשר מלא ההיכל פה לפה. וקולות העם עלו כקולות מים רבים. וההמון מתבונן אל דמות מרֹדך אלהי בבל הגבוהה והשַׂגיאה אשר מאחרי המזבח. באשר מלא הקהל את הבית, בא הכהן הגדול ויעמוד לפני כל העם וישא קולו ויקרא: “אלהינו ברא את השמים ואת הארץ, והוא ברא אותנו בכחו הגדול; על כן השתחוו לו ועבדוהו, כי הוא אדוננו ומברכתו תבֹרך ארצנו”.

ואחר באו הכהנים השנִיִים מירכתי ההיכל והמה מביאים אילים וכבשים, שעירי עזים וגדיים, הרבה מאד ויזבחו זבחים. והכהנים שמו את הקרבנות על המזבח ויערכו תחתיהם את האש. ומנגנים באו ויעמדו מסביב למזבח. וכשמוע המון הנאספים את קול השופר והחליל, הכנור והנבל וכל כלי שיר, וכראותם את העשן עולה מעל המזבח, ויקדו כלם וישתחוו.

אחרי כן החל הקהל לצאת מן האולם הגדול לפַנות את המקום לאחרים המחכים לבוא לראות את הזבח. ונתן עמד וישקף מן היציע, ויאמר: “הן ככה יעבדו את ה' ואת הבעל ואת העשׁתרות בהיכל אשר בירושלם, ורק היכל מרֹדך גדול יותר ולוֹ עובדים רבים מהֵמה.”

וגדליהו אמר: “אכן דומה הוא להיכל אמון־רע במצרים, שם המון עובדים וכהנים רבים וקרבנות מֵחִים על המזבח.”

ויחזקאל אמר: “בכל הגוים והממלכות אשר על פני כל הארץ דרושים לעם כהנים וסדר לעבודת קרבנות. על כן בימים הבאים, בשוב עם יהודה מאחרי הבעל ואלהים אחרים אל אל אחד, אלהי הצדק, עוד דרוש ידרשו דורות רבים קרבנות, בטרם יבא היום אשר יעבדו בית יהודה את האלהים עבודת הלב בלבד בלי כל קרבן־אִשִים, כחזון מיכה והושע ויתר הנביאים”.

ואחר יצאו מן ההיכל; ויחזקאל נחפז ללכת אל מושבו אשר על נהר כבר, ויאמר אליו נתן: “אנכי אדבר עם סופרי ירושלם על דבר מגלת־ספרך, מאמין אנכי כי מלאכה לך לעשות בבית ישראל.”

ונתן ואחיו הלכו אל בית־הרְכֻלָּה אשר לגדליהו. ויהי נתן שם ימים רבים עם גדליהו ועם הסוכנים ועם כל המשרתים ועושי המלאכה, למען יקנה דעת בכל הדברים ולמען ילמד את לשון בני בבל. ויהי היום, והמה קוראים חשבונות כסף ורכוש, והנה ציר שלוּח מאת השר אשר על בית המלך ובידו מכתב, בו מועיד המלך נבוכדנאצר את גדליהו ליום מחר לדבר עמו.

ויהי ממחרת ויקח גדליהו את נתן עִמו ויצאו ללכת אל המלך. ובבואם אל בית המלכות, אמר השר אשר על הבית אל גדליהו: “המלך מבקש לדבר עמך לבדך. עזוב אפוא את אחיך עמי ובוא אתה לבדך אל המלך”. וכבוא גדליהו אל חדר האורחים פנימה, האיר נבוכדנאצר פנים אליו ויברכהו וישאלהו לשלומו, ויאמר: “ומה שלום אביך?”

ויען גדליהו ויאמר: “אבי חולה שוכב על מטתו, ומי יודע אם יקום עוד מחָליוֹ. ועתה בא אלי אחי מארץ יהודה זאת הפעם השניה למען ילמד את עסקי ביתנו בארצך.”

כשמוע נבוכדנאצר את שם יהודה שֻנה מראה פניו ויאמר: “הממלכה הזאת העציבה אותי הרבה בעת האחרונה הזאת; כי לא אך סוֹר סרו ממני, כי גם פנו אל מצרים וישאלו ממנה עזר כנגדי אם אשלח את צבאי ירושלימה. ואף כי איש יהודה אתה, ידעתי נאמנה כי מרד צדקיהו מלכך לא טוב בעיניך. ואף גם זאת ידעתי היטב, לא רק מדבריך אשר דברת אלי לפני הימים האלה כי אם גם מידיעות־סתרים הבאות אלי, כי אנשים מנביאיכם תמימי־דעות עמך בדבר מרד צדקיהו, הלא המה ירמיהו אשר ביהודה ויחזקאל היושב בארץ ממלכתי. ואולם אחרי אשר אנכי לא נתתי על ידם מאומה, וגם אתה אמרת לי מפֹרש כי איש בארץ יהודה לא נתן להם אף אגורת־כסף אחת, אינני יודע מדוע נוטים הנביאים האלה אחרַי ולא אחרי מצרים.”

ויען גדליהו ויאמר: “אני אוכל להגיד לך, אדוני המלך, מדוע נוטים ירמיהו ויחזקאל אחריך ולא אחרי מצרים. ולבם עמך, יען כי אנשים חכמים הם.”

כשמוע המלך את גדליהו מדבר כן, וייטב מאד בעיניו. אך לא דבר מאומה, כי הבט הביט הָכֵן אל מגלות אחדות אשר היו פרושות לפניו על השלחן, וכתובים בהן דברים רבים על ממלכת יהודה ועל בית שפן ועל ירמיהו ויחזקאל הנביאים. וככַלותו לקרא נשא עיניו וידבר אל גדליהו לאמר: "לפני שנים רבות היה בית אביך, בית שפן הסופר, בראשונים אשר המליכו את יאשיהו לבית דוד, ואשר המריצו את ממשלת יהודה להשבית עֹשק וחמס מן הארץ ולעשות משפט וצדקה לעם. אך מקץ שלשים שנה הוּמת יאשיהו במלחמה ביד המצרים אויבי. בעת ההיא יצאה הממשלה מתחת יד משפחתך, בית שפן; ובמלכות יהודה היתה מהפכה והממשלה שבה ליד השרים בעלי ברית מצרים. ומלך מצרים שם על ארץ יהודה מס גדול, אשר יעלו לו שנה שנה. ולמען שלם את המס הזה העריכו ערך־נפשות את דלת העם בארץ יהודה. כי לא שלמו שרי יהודה את המס הזה מרכושם; והם לא דרשו שלום העם וטובתו. ויהיו שרי יהודה הולכים הלוך והַעשִיר, ועם הארץ הולכים ודלים, הולכים ונאחזים בחבלי עבדות למלך מצרים.

"ואני עליתי על הארץ בראש צבאי, נלחמתי עם מצרים ותעז ידי עליהם, ואת צדקיהו המלכתי על ארץ יהודה, והוא נשבע לי שבועת אמונים. אך כמעט עליתי מעל הארץ אני וצבאי ושבתי הֵנה בבלה, והנה רֹב החֹרים שבו להתנות אהָבים עם מצרים; ולהם יד חזקה בממשלת הארץ ועושים בעֹשק עם העניים והאביונים.

"אך משפחתך לבית שפן לא שתה ידה עם החורים אשר נטו אחרי מצרים. ואף כי לא היה עוד חלק לאנשי בית אביך בממשלת הארץ, עוד היה להם כח ושם גדול בתוך עם הארץ; עד אשר יכול אחיקם אביך להציל את ירמיהו הנביא ממות בשפוט אותו שרי יהודה משפט בוגד.

“ועתה אף כי פקד אפקוד על יהודה עון מרד ומעל, אך למען בית שפן ולמען ירמיהו ויחזקאל לא אעשה ביהודה שפטים רעים, כאשר עשה מלך אשור לעשרת שבטי ישראל. שַׁלְמַנְאֶסֶר הרס את עיר מלכותם, את שומרון, ויפץ את עם הארץ וישלח בהם אנשים זרים למשל־בם, ואני אעשה עם יהודה בדרך אחרת. בראשונה אסיר את צדקיהו ואיסר אותו ואת שריו הלוחצים את עם הארץ, ואחר אחלק שדות וכרמים לעניים ולאביונים; ותחת אשר אשלח זרים למשול ביהודה, אפקיד אותך, גדליהו בן־אחיקם, לנציב בארץ.”

כשמוע גדליהו את הדברים האלה וינע לבבו מאד וכמעט לא ידע מה יענה את המלך, כי לא חשב עוד לשוב לשבת בארץ יהודה; אדיר חפצו היה לגור בבבל ולאסוף עוד הון רב, די כלות את מלאכת הספר הגדול. אך לא יכול למאן עֲשׂה את דבר המלך, על כן ענה ואמר: “אדוני המלך, תמיד האמנתי לדברי ירמיהו, כי ממלכת יהודה תשא ענש; אך לא עלתה על לבי כי אֵקָרֵא לשוב לשבת בארץ מולדתי. ואולם לא אוכל להמנע משמוע בקול המלך לדבר הגדול הזה.”

ויוסף עוד המלך ויאמר: “לא אחפוץ לענוש צדיק עם רשע; כי בחר אבחר להציל נפשות ולא להחריב את ארצך. גם עתה, אם לא תכנע ירושלם מפני, אחריב את העיר הזאת לבדה ולכל ארץ יהודה אתן שלום. ובכן הועד בנפשך וראה אם לא טוב הדבר כי אתה, בן למשפחת שפן הנאמנה, תהיה מושל ביהודה ותנסה לשפוט את העם בצדק.”

ובדַבר המלך על הצלת נפשות ועל נסות לשפוט בצדק, נהפך לב גדליהו בקרבו; ויען ויאמר: “אם חפץ בי המלך להיות מושל ביהודה, הנני לעשות את רצון המלך כפי יכלתי.”

וייטב מאד בעיני המלך בשמעו את הדברים האלה; ויוסף לדבר אל גדליהו ויאמר: "בארץ מצרים היתה לפנים כל אדמת הארץ קנין המלכים והשרים; את רבת העם השליכו אל בור עבדות ואל כור הברזל; על כל החרשים והסוחרים אשר בכל גבולם הכבידו את ידם; כי לא נתנו את הסוחרים להרים ראש ולפרוץ בארץ למען יוכלו לעמוד בתוך בין האצילים שוכני מרומים ובין העניים והאביונים אשר בתחתית המדרגה. וכי קם להם מלך אחד מבקש לשום צדק ומשפט לחק בארץ, וישנאוהו וישטמוהו מאד, וימחו את כל חקיו, ויקראו לו מלך הרִשעה.

"ואולם בבבל כבר חקק אמרפל בימי קדם חקים לצדק ומשפט ולעצור ביד החזק מדכא חלש ממנו; ועוד אנחנו שומרים חקיו ושמו וזכרו לכבוד בתוכנו. ובבבל יחזקו מאד את ידי האנשים הזלים כסף מכיס, לשכור חרשים ואמנים לעשות כל מעשי חרשת ולהגדיל סחר הארץ פנימה ומחוצה לה בין עם לעם. ובממלכה הזאת לא הכבידו האצילים את ידם על הסוחרים ועל החרשים; כי גם נתון נתנו מכספם למסחר, וגם קראו דרור לאדמת הארץ לקנות ולמכור אותה כל החפץ, אשר לא כמשפטי ארץ מצרים.

"ואף כי בארצי עושים משפט לעם יותר מאשר בארצות אחרות, אגידה ולא אכחד. כי גם בהרבות המסחר והחרשת בארץ עוד יש רע להיטיב ומעֻות לתקון. כי הנה האכרים עובדי האדמה הולכים ודלים הולכים ומעטים, ואין אתנו יודע עד מה; והעיר בבל הולכת וגדֵלה בלי הפוגות; והסוחרים באולתם אך אל זה ישאו נפשם כאז כעתה להוסיף לבנות ולכלול את העיר, בעוד האכרים מטים להרס ואין ידם משגת לקנות להם די מחסורם. ואף כי בני האדם עשו גדולות ונפלאות בארץ, טרם מצאו דרך ליצור עם לפי מדת הצדק השלמה.

"ובגלל הרעה הזאת, אולי אבד תאבד גם בבל גם כל הממלכות אשר מסביב, והשלטון יִסב לעמים אחרים רחוקים, אשר סוחרי ומרגלי מודיעים לי על אדותם. גם היום שוקדים ושומרים קצינים מצבאי על גבולות ארצנו, פן יהרס חיל פרס ומדי או עמים אחרים ועלו ושטפו ארץ. ועל כן לקחתי בת מלך מדי לי לאשה, למען יהיה שלום ביני וביניהם. אך בברית הזאת אין די בטחון כי לא ישלחו מדי ופרס צבא על בבל.

“ועל כן, בגלל כל הדברים האלה, אני חפץ בך לנציב ארץ יהודה. ואני אשָׁפט עם המלך והחורים אשר לחצו את העם; ולקחתי את העניים והאביונים והוצאתי אותם מתחת סבלות ועבדות, ואדמה אחלק להם; ולירמיהו הנביא אתן חפש לשבת בתוך העם. ואולי תבקש ותמצא אתה דרך ישרה לכונן ממשלה בצדק ובמשפט.”

וגדליהו ענה ואמר לנבוכדנאצר: “הלא ידעת, אדוני המלך, כי מלאכתי היתה לסחור ולעשות עשר, ודרכי הממשלה זרו לי. ואולם אדמה כי נקל למשול על העם בצדק ובמשפט; והנני לעשות רצון המלך כפי יכלתי.”

אך נבוכדנאצר אמר לו: “אולי לא יקל לך למשול בארץ כאשר נקל לך לאסוף הון. בכל זאת שׁוֹה לך לנסות ולשוב ולנסות. ובכן מהרה חושה לשום סדרים במעשיך, וכי יבא היום אשלחך מזה אל ארץ יהודה.”

ככלות המלך לדבר יצא גדליהו מחדר האורחים אל המקום אשר נתן מחכה שם, וכצאתם מבית המלכות לשוב לביתם, ספר גדליהו לנתן את כל הדברים אשר דבר אליו המלך, ואך את רעיון המלך לשומו לנציב יהודה לא הגיד לאחיו.

בימים ההם ונתן עודנו נעצר בבבל ללמוד את הליכות העסק, ויסער לבו מאד על אודות מרים; ויגד לגדליהו את כל לבו, ויאמר: “מי יתן לי אבר כיונה ואעופה אל ארץ יהודה.”

וגדליהו לא ענהו אז מאומה, אך באחד הימם דִבּר אל אחיו ויאמר: “אני אהיה לך לעֵזר בדבר הזה, כי טובה לך נערה כזאת לאשה מבת אחד מעשירי ירושלם.”

וגדליהו הכין מכתב־סתרים לאדוניהו החכם, וישימהו באֵזור וַיָצַר בה כסף רב, ויאזרהו לנתן על מתניו וישלח את אחיו עם אורחת סוחרים וגמליהם נושאים רכֻלת בבל הולכים לעלות ארצה יהודה.

יב    🔗

ביום מות שמעון המעוני היה נתן בן־אחיקם בדרך המדבר בשובו מבבל, הַרחֵק מירושלם מהלך יומַיִם, ויואל הרועה, בכור שמעון, מתקוה כי שב נתן לביתו קם וילך מהרה ירושלימה להודיע דברוֹ שנית בבית אחיקם בן־שפן. אך בבואו הֻגד לו כי נתן עדֶן לא בא, ועובדיהו המשרת הראש לא יכול להגיד לו דבר ברור, ויָשב הביתה בדאגה ובדאבון־לב.

ובשוב יואל אל מעון, והוא עודנו רחוק מביתו, יצאו לקראתו אנשים מאחיו ויגידו לו כי חשביה, מזקני חברון, אשר הלוה כסף את אביהם, שלח דבר אליהם כי אם לא ישַלמו לו את החוב מבלי אַחֵר, לקֹח יקח את אחד מילדי שמעון לעבד לו. כשמוע זאת יואל נדהם ויפג לבו, ויאמר: “אין לנו כסף לשלם את החוב ואף לא מקצתו.”

ובהקריבם אל הרחוב אמרו לו: “הנושה שלח דברוֹ בכתב, על מגלת־קלף, אשר השאיר השליח אצלנו, ובנימין בן־זכריה לקָחה אליו לראות מה כתוב בה.”

עודם מדברים ובנימין בא ויבא להם את המגלה וילך עם בני שמעון אל ביתם. גם לבן בן־שמואל נִלְוָה אליהם. המה באו הביתה והנה מרים מכינה את הארוחה; אך היא ישבה ליד הכירים ותמאן לאכול. ולבן שאל אותה: “העודך מאמינה בשר ההוא, איש ירושלים, אשר הבטיח את אביך לַעֲזֹר־לו?”

ותאמר מרים: “כן, נפשי יודעת מאד כי בוא יבא אלינו.” ובדַבּרה נמרצו פניה, עד אשר לא ערב לבן את לבו לדבר אליה עוד דבר.

ויואל דִבּר אל בנימין על המַלוה אשר בחברון; ויען בנימין ויאמר: “הגיד לי אביך כי בלכתו חברונה לִלוֹת כסף שָאֹל שאל האיש לילדיו, אך ערֻבת שדה לא לקח, כמעשה סוכן אחיקם בן־שפן בירושלם. ואני הגדתי לאביך כי הנושה, אשר לא לקח ערֻבּת שדה לחוב, יוכל לבא לקחת אחד מיַלדי הלֹוה לעבד לו, לפי חקי הבעל המשתמרים בכל בתי המשפט בערי יהודה.”

ואָשֵר, אחד מבני שמעון, אמר: אם יבא המלוה מחברון לקחת אחד ממנו לעבד לו, נלָחם בו כלנו וגָרֵש נגרשנו מביתנו; כי אנשים חפשים אנחנו, מבית כָּלֵב לשבט יהודה. וכי נגרש אותו, לא יוכל לעשות מאומה, כי אין בידו ערֻבּת שדה לקחתה; עתה נֵחלץ ממנו. ואחרי כן, באחד הימים כי תשיג ידנו, נשלם לו."

וכל אחיו מלאו אחריו, מבלעדי יואל אשר אמר: “דבריך טובים, ואולם אם יבא המלוה ואנחנו נלחם עמו; או אם במקרה לא יבא הוא עצמו כי אם ישלח פקיד וגבורים, ואנחנו נלחם עמהם; אז נהיה כמתפרצים מפני החק, והשיאו אותנו השופטים אַשמה חדשה והוסיפו שלח אנשי חיל על הראשונים, עד גָברם עלינו; ואז יעשו בנו שפטים יען אשר עמדנו נגדם.”

ויוסיפו לדבר עוד זה בכֹה וזה בכֹה ועצה ותחבולה לא מצאו; ויהי בהיותם עיפים וילכו הביתה למנוחתם, ובקר הלכו לעבוד כמשפטם.

ומרים נשארה לבדה בבית. ותעש בצק ותָּלש ותֹּאפהו עֻגות קטנות במחבת על הכירים. בעת ההיא,אחרי צאת כל בני שמעון וכל אנשי הכפר אל השדות, והנשים עשו מלאכתן בבתיהן, והנה ארבעה אנשים רוכבי סוסים קרבו לבוא בחפזון; והמה נטו מן המסלה הצדה ולא עברו ברחוב, כי אם סֹב סַבּוּ את הבתים מאחריהם עד בואם אל אחרי בית שמעון, ושם עצים רבים. ויגשו עד הדלת, והאחד שומר על הסוסים; ויבאו אל בית שמעון והמה צועדים בלט, ומרים עומדת ליד הכירים ומוציאה את העֻגות הקטנות מן המחבת. ויהי כי באו בלט, לא ידעה מרים בבואם; וכאשר הסבה פניה ותרא אותם, נבהלה ולא יכלה לדבר. והאנשים החזיקו בה ויקשרו מטפחת על פיה וישימו צניף על ראשה ואת קצהו מָתְחו על פניה. וישאו את מרים מהרה וישימוה על סוס ויאסרוה אל הרוכב אשר עליו. ואחר רכבו האנשים משם בחפזון. וכה היו מהירים במעשיהם עד אשר עבר זמן־מה ואיש בכפר לא ידע מכל אשר נעשה. וגם אנשי מעון העובדים בשדות אשר נשאו עיניהם, דִמו לראות אך רוכבי סוסים עוברים בחפזון. והפרשים עפו הלאה כעל כנפי רוח בדרך העולה חברונה ונעלמו בענן־אבק.

אחר הדברים האלה היה הכפר שוקט זמן־מה, אך עוד מעט והנה קול זעקה ומהומה ומבוכה, ונשים וילדים רצו הֵנה והֵנה ברחוב ויבאו ויעמדו בצלעות הגבעה, וַיִזעקו ויַזעִיקו את הכל; ואנשי הכפר אשר בשדות נבהלו נחפזו וירוצו במעלה הגבעה אל הכפר. אז נקהלו כל יושבי מעון בתוך הרחוב, ויצעקו ויקראו איש ככל העולה על לשונו; וכמעט אשר לא יכלו האנשים לדעת מה פשר דבַר המהומה הזאת; הנשים הוסיפו לבכות והילדים הקטנים בכו לקול בכי אִמותם, ותהי תאניה ואניה מסביב.

ואחר בא בנימין ויעל בעגָלה אשר היתה שם ברחוב; וינופף ידו אל הקהל; וכאשר החרישו כלם דִבּר אליהם לאמר: “רעה ונבלה גדולה נעשו היום, כי באו אכזרים פתאם אל בית שמעון ושכננו, אשר מת זה מקרוב, ויגנבו את מרים בתו. ואף כי לא ידעתי מי המה, בטוח אנכי כי באו מאת המַלוה אשר בחברון, אשר לקח את הנערה להיות לו לשפחה תחת חוב אביה, כחק הבעל. ואתם ידעתם כי לא דבר חדש הוא בישראל; כי חקי הבעל ישליטו את הנושים לקחת קטן וגדול, בדרך שלום או ביד חזקה; וכי יִמָסרו העניים והאביונים לעבדוּת, יהיו עבדים לעולם, לא יֵצאו לחפשי כמצות הספר הקטן אשר היה לחק בישראל בימי יאשיה. עוד זאת ידעתם, כי גם מתמול גם משלשם לֻקחו אחדים מכפרנו לעַבדות; אך כל בית שכב בבָשתו ותכסהו כלמתו ויצטדק לפני השכנים ואמר: זה הלך בדרך רחוקה או עובד באחת הערים, וזאת היתה לאיש ויושבת בכפר אחר רחוק מזה. וכל הדברים האלה הנה הנם כאשר שמעתי מפי ירמיהו הנביא: עובדי הבעל לא יראו עֱנות יתום ולא ישימו לב לעני; כי במסתרים יארבו, יציבו משחית, ילכדו אנשים ונשים; ואחרי אשר ישימו אותם לעבדים ולשפחות לא עוד ישלחום חפשים מעמם. ועתה אם לא תתקוממו לעבדות, ואם לא יושם קץ לשערורות האלה, יתמוטט כל בית יהודה, תחרב הממלכה ואבד תאבד.”

כדַבר בנימין את הדברים האלה נסער מאד, כל יצוריו רֻתּחו מכעס ולבו נשבר בקרבו, ויפול אחורנית ליד העגלה ותשבר מפרקתו וימת; והוא בן־שמונים ושש שנה.

וכשמוע הקהל את הדברים האלה יוצאים מפי בנימין וכראותם אותו נופל מת לעיניהם, ותגדל המבוכה הרבה יתר מאד, וכל היום ההוא לא נעשתה עוד כל מלאכה במעון. ואנשים מהרו להרים את גוית בנימין ולהביאה אל ביתו, ואחרים חשו ובאו אל בית שמעון, שם נאספו אחי מרים ונשים בוכות ומיללות, ומראות את העֻגות הקטנות אשר עשתה הנערה, ואשר נפלו מתוך המחבת מפֻזרות על הרצפה.

ובני שמעון הילילו ובכו מר. אך יואל אמץ את לבו, ויאמר: “לא עת בכי העת הזאת לנו. מהרו, קומו ונעלה חברונה ונשיבה שבות אחותנו בחָזקה. היֹה לא תהיה לשפחה למלוה ההוא.”

וימהרו אחי מרים ויקומו; והאחד לקח בידו קרדֹם, והשני מַלמד־הבקר, והשלישי קלשון, והרביעי נשא גרזן והחמישי מאכלת גדולה. ובצאתם מביתם חמושים וערוכים לקרב כמשפט הזה, והנה אנשי הכפר התנגשו סביבם לשַלחם בדרך.

וצעירים אחדים מבני הכפר התנדבו ללכת עם בני שמעון חברונה, ויהיו עם אחי מרים לגדוד אחד. ובעברם ברחוב, קראו אנשים מהם: “מדוע לא ילך לבן בן־שמואל עמנו להוציא ממסגר את בת־שמעון? הלא בקש את הנערה לו לאשה”. אך לבן עמד מרחוק ולא נלוה עליהם. ויביעו לו רוחם חרפות וגדופים ויפנו וילכו אל המסלה העולה חברונה.

בעצם היום ההוא בבקר השכם שב נתן בן־אחיקם מבבל ירושלימה; ולבו חרד בקרבו, כאשר בקומו בבקר ממחרת יום משתה תמר ובשמעו כי שלח אליעזר הסוכן אנשים לקחת את שדה שמעון. וכבוא נתן הביתה ותאמר לו אמו: “אביך עודנו חולה, כאשר היה; עֲלֵה לברכו ואתה תלך נא עוד היום אל תמר בת גדעון, כי חפצה היא מאד לדעת את כל דברי שִבתּך בבבל, ומבקשת לשמוע זאת מפיך.”

אך נתן אמר לאמו: “אנא, אמי, חכי נא לעת טובה מזאת; כי רבה העבודה אשר נטל עלי גדליהו גם בעיר גם בשדה.”

ונתן הלך אל עובדיהו המשרת הראש וישאלהו, הבא עוד דבר מאת יואל הרועה אשר ממעון. ויספר לו עובדיהו כי בא יואל אחי מרים אל ביתו זה פעמַים ויגד לו כי שלח אליעזר הסוכן שנית אנשים אל מעון לקצר את התבואה בשדה שמעון, וכי לוה שמעון כסף למחיתו ומת זה מקרוב.

ויאמר נתן בלבו: “הלא עתה תחשבני בת שמעון כאיש אשר מוצא שפתיו הבל וריק ולא תאמין בי עוד.”

וימהר נתן לילך אל האֻרוה אשר ליד ביתם ויקח את הטוב בסוסים, וירכב אל אדוניהו החכם להביא לו את מכתב גדליהו ויתן את המכתב על יד משרת הבית וירכב ויצא את העיר, ועל מתניו אזור העור בו כל הכסף אשר נתן לו גדליהו.

בפעם הזאת היתה הליכתו מהירה מבראשונה, כי הנה כבר עבר בדרך הזה וידע להגיע אל מעון מבלי לשאול פי איש. ואחרי עברו את חברון לא הרחיק והוא במסלה היורדת אל מעון, והנה לקראתו בני שמעון והבחורים הנלוים עליהם, ובידיהם כל כלי עבודה לשדה ולכרם, והמה עולים להוציא את בת שמעון מיד הנושה.

וישא יואל בן־שמעון את עיניו וירא את נתן רוכב בחפזון ויקרא ויאמר לחבריו: “המנהג כמנהג נתן בן־אחיקם”. ויעמדו בחור מעון ליד הדרך וַיִדמו. אך יואל עמד בתוך הדרך ויוֹר בידו ויקרא בקול רם: “האתה זה בן־אחיקם?”

ונתן ראה את יואל וישמע את קולו ויכירהו וישתומם מאד וירף את מושכות הסוס וירד ארצה; ובטרם יוכל יואל לדבר אליו או להודיעו דבר על אדות מרים, הגיד לו נתן כי שב הבקר מבבל וכי לא התמהמה וגם הנה בא וכסף בידו לעזור לבני שמעון. ונתן שאל את יואל: “מה הגדוד הזה עמך?”

ובהחל יואל לספר לו כי שלח המלוה אנשי חיל בבקר היום ההוא וכי לקחו את מרים בחזקה תחת הכסף אשר לוה שמעון, חָוְרו פני נתן וישען על סוסו וידום, כי לא ידע בראשונה מה ידבר. אך כאשר הגיד לו יואל כי בני שמעון ואחדים מבחורי מעון היו לגדוד אחד ללכת חברונה, לבקש את הנערה ולהוציאה לחפשי, אמר נתן: “הנני הולך עמכם, ומצאנו את המלוה ושלמנו את החוב והוצאנו את אחותך לחפשי.”

כשמוע זאת יואל ואשר עמו וישמחו מאד. ונתן שב וַיִלָוה על עדתם. וילך עמהם חברונה, ויבאו העירה לפנות ערב.

ונתן שאל את יואל לאמר: “מה שם המָלוה? ואיך נבוא אליו? כי הנה בתים רבים בעיר ואנשים רבים בתוכה.”

ויוצא יואל כתב מחיקו ויאמר: “שם האיש ומכסת החוב, הלא הם כתובים במגלה הזאת; אך אנכי לא אוכל לקרוא אותם. וביתו יָדוּע לאמון אחינו אשר אתּנו פה, והוא יעזרנו למצֹא אותו.”

ויתן יואל את הכתב אל נתן; ויקרא בו שם חשביה בן־עכן ומכסת החוב־חמשים שקל כסף. ונתן אמר אל יואל: “יש לי באזורי דֵי כסף לשַלֵם את החוב ואת הנשך, והוֹתר. ועתה הן רבים אנחנו ופן נפחיד את יושבי העיר בהיות הלילה, על־כן נבואה אל המלון ואמרנו לאיש: מן הנגב באנו ועיפים אנחנו וַנָבֹא לנוח מעט ולהנפש עד אשר נעשה דרכנו. וְיָשבו רֹב אנשי העדה זמן־מה במלון, ואתה ואחיך אשר היה פה בראשונה תבאו עמי, ונתורה את העיר, וידענו את אשר נעשה.”

ויבאו אל המלון, ויתן נתן לבעל המלון שקל כסף ויאמר לו: שימה לפנינו לחם ומים; כי מדרך רחוקה באנו ועיפים אנחנו, ועתה נחליף כח והלכנו לדרכנו."

ויוּשם לפני כל העדה לאכול, ואחר נפרדו מהם נתן ויואל ואמון ויצאו החוצה לבקש את בית חשביה בן־עכן. וכצאתם והנה אשה לקראתם, ותשם ידה על אמון בן־שמעון ותברכהו; וישא עיניו וירא והנה היא מלכה, אשר דברה אליו ואל אביו בבואם חברונה לִלְוֹת כסף, והוא מכיר אותה. והאשה אמרה: "זה עתה ראיתי אותך ואת חבריך בבואכם העירה; וגם יודעת אנכי למה באתם; ואני אוכל להגיד לך את כל הדברים על אדות מרים אחותך.

ואמון ויואל ונתן, בשמעם את הדברים האלה, האזינו לה; והיא הוסיפה לדבר, ותאמר: “השבעו נא לי בה', כי אם אעשה עמכם באמת תעשו גם אתם עמדי באמת, ולא תגידו דבר לאיש.”

וישָבע לה נתן ויואל ואמון וישביעו גם אותה ויאמרו לה כי אם תעשה עמהם באמת ולא תַשלה אותם, לא יגידו לאיש את אשר עשתה ויתנו לה שכר טוב, כגמוּלהּ."

ותען האשה ותאמר: “כל שכר וגמול לא ארצה מידכם. ואך זאת חפצתי להפר מזמות חשביה בן־עכן, למען הציל את בת שמעון המעוני. ולוּ אך יכלתי לתת למָוֶת את חשביה, כי עתה הרגתיו בעצם ידי. ואולם מזקני חברון הוא, ולו כסף וזהב ורכוש לרב; ולו רֵעים רבים, והוא נחשב ונכבד מאד; על כן לא אוכל אני לבדי לעשות לו מאומה.”

וישאלה נתן ויאמר: “מדוע ככה מָלֵאת זעם על חשביה? ומה עשה לך כי תבקשי את נפשו?”

ותען האשה לאמר: “בהיותי ילדה קטנה כבת שתים עשרה שנה לָוָה אבי טוביה המעוני כסף מאת האיש הזה, חשביה בן עכן, וכי לא השיגה יד אבי דַי שַלֵם את חובו, לקחני הנושה אל ביתו להיות לו לשפחה. אחרי כן בא אלי בסתר ויענני, ואחר הביאני אל האהלים אשר בבמות בעל. ומדי בוא אלי אנשים ובחורים יהיה חלקי באתנן אשר הם נותנים לי מעט ורֹב הכסף לֻקח מידי ויחלקוהו חשביה וכהני הבעל ביניהם, באמרם לי כי טרם עלה הכסף הנִתן לי כדֵי שלם את החוב, אשר בגללו באתי הנה בתחלה; ואני אין ידי משגת אף לקנות לי לחם ושמלה, ובכן השתרגו עלי עוד חובות המחזיקים אותי תמיד בחבלי עבדות. וחשביה לא יחדל להמציא נערות ונשים לעבודת הבעל והעשתרות, ובאלה שָמַן חלקו וחלק כהני הבמות ועשו הון ועֹשר וקנו להם בתים ושדות. ואולם אנחנו, אנכי והנשים אשר כמוני, עֹני ומחסור מנת חלקנו, ולא נוכל לצאת לחפשי מתחת יד המושלים על גוִיוֹתינו. ועתה מה חַפץ לי עוד בחיים? הלא טוב מותי מחיי. ואשר למרים בת שמעון, הנה זה גורלה אשר נחרץ עליה מאת חשביה מאז נודע לו מפי שמעון, כי נערה כמרים נמצאה בתוך נפשות ביתו. לולא היה לאביה בת בתוך ילדיו, כי עתה לא מצא מָשְׁאת־כסף מאת חשביה. ועתה האזינו ושמעו לי, ואני אוֹרכֶם את אשר תעשו; כי היום הייתי בבית חשביה, במעון המשרתים, בעצם היום אשר בו הובאה מרים בת שמעון אסורה הביתה, ותּכּלא בחדר אשר בקומה העליונה; ואני ידעתי היטב את המקום הזה.”

ויאמר אליה נתן: “מהרי נא והָראינו, אותנו ואת כל עדתנו, את הדרך העולה שמה. ואת הלוך תלכי בתוכנו; ואם תעשי עמנו ברמִיה, דעי כי בנפשך הוא.”

ותען האשה: “הרֹג תהרגוני, אם לא אגיד לכם אך אמת.”

וישב יואל אל המלון ויוצא את אחיו ואת יתר הבחורים החוצה, ואז עת ארוחת הערב ואנשי העיר יושבים איש איש בביתו אל שלחנו. ויואל אמר לכל אנשיו ללכת בלט ולבלתי דבר דבר. וילכו עם האשה דרך רחובות רבים ויקרבו אל בית חשביה. והאשה הביאה אותם אל חֶלְקָה אשר מאחרי הבית ושם עצים רבים; ותאמר אל יואל ואל נתן בלחש: “כאשר הובאה הנה בת שמעון היום, צוה חשביה להביאה אל העליה, אשר בה הוּטלתי גם אני בהביא אותי אבי בראשונה אל חברון. ושם לחדר אחד דלת חזקה ובריחים להבריח אותה בהם מבית ומחוץ; ולדלת אשנב עָגֹל קטן מלמעלה, רחבו כרֹחב יד איש, בעד האשנב הזה יעבירו אֹכל גם יוכלו לדבר. וכאשר הטילו את בת שמעון אל החדר הזה היום שָׂמו אותה שם לבדה ואת הדלת סגרו מחוץ, ושפחה אחת הָעמדה שם על משמרת. זאת ידעתי ואגידה לכם. ועתה אם ינתן לי צניף־איש, להתחפש בו, אלך עמכם בתוככם והוריתי אתכם את הדרך.”

ויתן לה יואל את צניף אחד הבחורים, וישאל אותה: “כמה נפשות בבית חשביה זה? היש בו שומרים אנשי חיל, אשר עלינו להתגבר עליהם?”

ותען האשה ותאמר: “לחשביה שתי נשים וילדים רבים; ועוד לו שתי נשים שפחות ושני עבדים. אך לא ידעתי איה נפשות ביתו או מה עליכם לעשות בבואכם אל הבית פנימה.”

וישאל אותה יואל: “התדַמי כי ילחמו העבדים והשפחות לאדוניהם? או הנוכל להפיל עליהם אימה ופחד וְיִדמו כאבן?”

ותען ותאמר: "לא אדע מה יעשו העבדים; אבל אין בהם אחד אוהב את אדוניו. ואף נשיו אין חולה מהן עליו, ואיבה בין האחת ובין השניה. והנה זכרתי את אשר אמרו לי המשרתים היום, כי כאשר הובאה הנה בת שמעון ונשי חשביה ראו אותה כי יפת מראה היא וטובת חן, רעמו פנים ותאמרנָה: “הַאוֹמֵר הוא לקחת לו אשה חדשה לרומם אותה ולהשפיל אותנו?' ואולם לא ידעתי מה יעשו כל אלה בבואכם אל הבית פנימה?”

ואחרי הודיעה אותם האשה כל זאת, אמרה: “הבה נקרב עתה ונראה אם נוכל לבוא פנימה למצא את הנערה; כי אולי עושים אחדים מן המשרתים את מלאכתם בירכתי הבית, וכי נדפוק בנחת ופתחו לנו ויכלנו לבוא פנימה.”

בעת ההיא היה חשביה בן־עכן באחד החדרים בַּעֲלִיַת ביתו הפונה לפנים, ויעמוד על יד החלון וישקף למטה אל הגן אשר לפני ביתו; והוא צוה את נשיו ואת עבדיו ואת שפחותיו אשר בבוא הערב יהיו כלם בגן, והעלו נרות רבים ועשו משתה ואכלו ושתו, והיו שם עד אשר ישלח דבר אליהם. בצַווֹתו זאת היה עם לבבו, אשר בהיות כלם נאספים בגן לפני הבית יבא הוא אל החדר האחרון אשר בעליה, שם היתה בת שמעון. ובהשקיפו למטה בעד החלון, וירא והנה כל משפחתו נאספה כמצותו, ונרות רבים העלו, ואֹכל ומשקה לרֹב הביאו, והנם אוכלים ושותים וחוגגים בגן.

ואחר נגש אל שלחן אחד אשר מגלות־קלף פרושות עליו ובהן זכרונות ורשימות על רכוש וקנין ועל הכסף היוצא והבא. ויבט וירא את חשבון היום ההוא, וישמח לבו; וישא ידו וידפק ברגש על לבו ועל מצחו, ויאמר: “עוד מעט וחשביה יהיה העשיר בעשירי חברון.”

אחרי כן לקח נר דולק ויצא בלט, לבוא אל החדר, שם כלואה מרים. וכבואו אל הדלת שלח את השפחה העומדת על משמרתה ויצוֶהָ ללכת אל הגן, לאכול עם אנשי הבית ולהיות עמהם עד בוא דבר מעמו. אחרי לכת השפחה פתח את הדלת ויבֵא את הבריח הביתה ויסגור את הדלת ויַברַח מפנימה לבל יוכל איש לבוא.

ומרים שכבה על משכבה ואימה חשֵכה סביבה, והיא בוכה תמרורים עד אשר נפלה עליה תרדמה ותישן ותחלום והנה בן־אחיקם הולך וקרב, והנה הוא פותח את הדלת ובא להצילה. עודנה חולמת והנה חשביה בא ונר בידו ואת הדלת סגר מבית, ותיקץ מרים ותקם מהרה מעל משכבה ותעמוד על רגליה ותבט אל האיש ולא דבּרה דבר, כי גמרה אֹמר לבלתי זעֹק, כי אם להתאפק ולאמץ כֹּחה.

והאיש נגש אליה עד היות עוד כארבעה צעדים בינו ובינה; ויאמר: “עד כה לא באתי אליך, כי חפצתי ללכת אתך בידידות. אַת שפחתי ואני אדוניך ותמיד אַראך טוב. הלא אצלת לי ברכה?”

אך מרים, בחפצה לחשׂוך כחה ולהביא את האיש במבוכה, עמדה הכן ותבט אליו ולא ענתה אותו דבר.

אז אמר חשביה: “אינך עונה אותי, ואולם לי הרבה להגיד לך. כי הנה יכול אוכל לשום אותך בראש נָשַי לגבירה, ולכבדך, ולתתך עליונה על כל נפשות ביתי; אבל אוכל גם למכרך לשפחה בכל עיר ובכל מקום אשר אחפוץ; או אוכל להביאך אל אהלי הבמות לבעל ולעשתרות, ולחלוק אתננך עם כהני הבעל; ואיש לא יוכל להפריעני או להניא אותי מעשות לך אחת מאלה.”

אז התקוממה מרים מלוא קומתה, ותדבר בנחת ותאמר: “אף אחת מאלה לא תַעָשה לי בעודני חיה.”

וחשביה השתומם מאד; ויאמר אל מרים: “הלא ידעת כי חק הוא, חק לבעל? הן אני הלויתי את אביך כסף; ואחרי מותו לא שלמו אחיך מאומה. על כן שלחתי ולקחתי את אשר היה לי המשפט לקחת. ואם אחפץ אוכל לתת לנשי האחרות ספר כריתות ולשלחן מביתי ולשום אותך לאשתי היחידה. ועתה השכילי ושמעי לי. ואני הנני לתת לך מעון טוב מאשר היה לך בבית אביך ואחיך. הן עזבתי אותך בחדר הזה לנוח מן הדרך, גם ארוחה שלחתי לך ביד אחת השפחות; תחת אשר יכלתי לבא ול – –”

אך מרים נשאה ידה ותאמר: “אין לי ענין באשר יכלת או תוכל עֲשׂוֹת על פי חק־מה. ואני אמור אמרתי לך: אף אחת מכל אשר דברת לא תַעשה לי בעודני חיה. גם אשתך לא אהיה, גם לא אמָכר לשפחה, ואף כי היֹה לא אהיה קדֵשה בבמות בעל.”

ויאמר חשביה: “ועתה מה? אמנם כי נערה טובת שֵכל את. ועל כן אחת אמרתי: לי תהי ואני אכניע את ערפך הקשה. כי חקרתי ודרשתי על אדותיך והנה מצאתיך מבינה דבר ויודעת הליכות בית; והנני חפץ כי תהיי לי בעצם הלילה הזה, בלי התמהמה.”

וחשביה הלך ויצג את הנר על שלחן אשר היה ליד הקיר וישב ויפן אל מרים. וחשביה לא היה איש מדה כי אם בעל קומה בינונית; והוא זולל וסובא ופרוּע בכל תענוגיו. ויהי בגשתו אל מרים לאחוז בה, והנערה האמיצה מרֹב עבודה אשר היא עובדת בבית אביה השתערה עליו פתאום ותאחז בו ותטילהו ארצה; ויהי שוכב על הרצפה נשבר ונדכה ונדהם מאד; כי לא קרהו עוד כזאת, כי תשלח אשה בו יד, והוא זקן את זקני העיר.

ובעוד מרים מביטה אל האיש ואיננה יודעת מה תעשה, שבה רוחו אליו ויקם ויעמוד על רגליו וחמתו בערה בו ויאמר: “עתה תשאי עֹנש כגמול ידיך”. ובלי דעת נפשו כמעט, נגש אליה בשצף קצף ויבקש להכותה. אך מרים השגיחה אליו ותאחז בו ותטילהו שנית על הרצפה וחשביה היה לבדו ואין עוזר לו, כי הִרחיק את כל אנשי הבית בשַלחו אותם אל הגן למען יוכל לעשות עם בת שמעון כאוַת נפשו; והוא לא ידע את כחה ואת רוחה. ויהי בשכבו על הרצפה והוא נבוך מאד ואובד עצות, לא העז להרים קולו ולקרא לעזרה, פן תוסיף הנערה להודיעו את ידה בטרם תבא העזרה. ואולם מרים עמדה דוּמם ולא הרימה עליו יד.

בעצם העת ההיא ונתן וחֶבר המושיעים אשר עמו באו לתוך הבית, לאגף האחרון, ומלכה בת טוביה בתוכם והיא מורה אותם בלחש איך יעשו. וכל העדה צעדה בלט, ונתן ויואל בראשה. ועלותם במעלות אל קומת הבית העליונה, והנה חשביה נופל שנית מֻשלך ביד מרים על הרצפה; והבאים שמעו קול מפלתו.

ומלכה מִהרה ותַּראם את הדלת אשר בה האשנב הקטן. ויבא יואל ויעמוד אצל הדלת ויקרא למרים. והיא הכירה את קול אחיה ותענהו ותאמר: “מַהרָה ובוֹאה, אין בי עוד כח; כי זה פעַמיִם הדפתי מעלי את האיש הזה המבקש להרע עמדי; והנהו שוכב עתה על הרצפה.”

ויואל ונתן דפקו על הדלת ויבקשו לבוא הביתה ולא יכלו. ויקרא יואל לחשביה ויאמר לו: “פתח לנו, כי באנו לקחת את אחותנו מזה. ועתה מהר ופתח, פן נשבור את הדלת.” אך חשביה נבהל ולא ידע מה לעשות, כי ירא לענות, גם ירא לקום ולפתוח להם, פן יכוהו נפש. ומרים יָראה לגשת ולהסיר את הבריח, פן יקום חשביה השוכב ליד הדלת ויקַדם פניה בטרם תוכל לעשות זאת.

אז הרים יואל את קרדֻמו וישבר את הדלת, ולאנשיו אמר לעמוד על משמרתם שוקטים ולבלתי דבַּר דבר; והוא לקח את נתן עמו ויבאו החדרה. ויראו והנה מרים עומדת על יד השלחן. וידברו אליה, ויגשו אל מקום עָמדָתה, והיא מתעלפת. וימהר אליה נתן ויאחז בה וישכיבֶהָ על משכבה. וכשוב רוחה אליה ותרא והנה נתן אוחז בידה. ותאמר אליו: “ידעתי כי בוא תבוא, ועתה הוציאני נא מהרה מן המקום הרע הזה”.

ויואל נגש אל חשביה ויקימהו על רגליו, והוא – נבהל מאד, ויאמר: “אל תעשה עמדי רעה כי לא עשיתי כל רעה לנערה.”

ויען יואל ויאמר: “אנחנו לא נשלח בך יד, אם לא יניאו אותנו לקחת את הנערה מזה. בעצם הלילה הזה גאל נגאל את חוב אבינו, ואתה תתן לנו תעודה כתובה על הגאולה.”

כשמוע חשביה את דבר הכסף ובהכירו כי אין זומם לעשות לו רעה, ובטרם ידע את מספר המושיעים המוכנים למרים בביתו, כי עמדו מחרישים מאחרי הדלת, התאזר עֹז, ויאמר לדרוש מהם מכסת־כסף רבה; ויאמר אל יואל ואל נתן: "אתם עברתם חק, כי באתם אל ביתי ללא צדקה וללא משפט. ואתם – – אך בטרם יוכל חשביה לדבר עוד, ונתן נגש אליו ויאמר: “מי אתה כי תדבר על בוא לבית איש בלא משפט? הלא אתה שלחת אנשים והמה גם באו לבית איש וגם נשאו משם נערה בחזקה?”

ויבט חשביה אל נתן וישחק ויאמר אליו: “אכן לא ידעת חק ומשפט, כי הנה אנכי הלויתי כסף את אבי הנערה, ובמות האיש ובניו לא הרימו ידם לעשות מאומה בדבר הזה, ובכן היתה לי הצדקה לבוא לקחת אחד מילדי האיש לי לעבד; זאת יאַשרו השופטים אשר בארץ יהודה. ועל פי החק הזה שלחתי ולקחתי את הנערה, אם בדרך שלום ואם בחזקה – אחת היא. ואולם אין לך כל צדקה לבוא אל ביתי, ואף לא כל צדקה להוציא את הנערה בחזקה, כי קניני היא לפי חקי הבעל שהם חקי הארץ הזאת מקדם, מימים אשר טרם יהיה להם זכרון בעמים.”

ובדַבר חשביה את הדברים האלה, זכר נתן את הדברים אשר אמר לו אדוניהו: כי לפני בוא ישראל מן המדבר ישבו עובדי הבעל בארץ כנען; כי בני ישראל לא השמידו את יושבי הארץ מקדם, כי אם התחתנו בהם; כי חקי הרכוש, אשר שֵׁם הבעל נקרא עליהם, לא סרו מפני החסד והצדקה אשר ליושבי המדבר, מפני החקים המובאים ביד שבטי ישראל אל ארץ כנען בשם ה'. ובעלות כל הדברים האלה על לבו, אמר אל חשביה: “חקך, חק הבעל, אשר אתה אוהב, שָׂם כסף ורכוש מעל לנפש האדם; ואני לא אתוכח עמך על החק הזה. ועתה הננו לשלם את הכסף אשר אתה נושה באבי הנערה; ולקחנו את הנערה והלכנו.”

ויען חשביה ויאמר: “הן לא באתם לקחת את הנערה בחזקה, כי הנכם מודים בחק, והנכם מבקשים לגאול את החוב ולהוציא את הנערה לחפשי.” וַיָשף את ידיו אחת לאחת ויאמר: “ואני הנני לחַשב את מחיר גאולתה.”

ויאמר יואל: “נקל לעשות זאת, כי הנה בידי הכתב אשר בו רשום חוב אבי וחתום בשמך. ועתה הבה נשלם אותו מהרה ונלכה לדרכנו.”

אך חשביה ענה ואמר: "אל נא בחפזה, פן יֵעשה לי עוֶל. כי על החוב יש לטפל נשך, ואת הכסף המוּצא על משלח אנשי בית המשפט אחרי מות אביך ואתם לא הודעתוני את אשר תאמרו לעשות והמוּצא על משלוח רוכבי סוסים אל הבית לקחת את הנערה, ואת הארוחה אשר המצאתי היום לאחותך, וגם – – "

ובעמוד חשביה מִדַּבֵּר, אמר אליו נתן: “שים לב לבלתי שכֹח דבר, כי הביא תביא בחשבון לטובת הבעל את כל אשר לבעל.”

אך חשביה לא הביט אליו, כי הוסיף לחפש ברוחו; ופתאם הביט וירא את שברי הדלת אשר שבר יואל בגרזן, ואשר היו נטושים סביב; ויאמר: “ידעתי כי עוד יש דבר־מה: עליכם לשלם את נזק דלתי.”

אך באמרו זאת נשמע קול תלונה וקולות זעם מתוך החשך מחוץ לחדר. וחשביה פנה אל יואל ויאמר: מה זאת? העוד עמך אנשים בביתי?"

אך בטרם יוכל יואל לענותו והנה מתוך החשך שֻלחו שני קצות הקלשון אשר ביד אחד מבחורי מעון לאמר: “אני וחברַי לא נוכל לעמוד במקום הזה כל הלילה, הלא עוד מעט, כראות אותנו האיש, ידרוש ממנו שכר המקום. ועתה מהרו לכלות את הדבר, פן נבא הביתה והתנפלנו על האיש והרגנוהו.”

כשמוע חשביה מדברים על הֶרג החזיק ביואל ויאמר לו: “הנני נוקב את מחיר גאולת הנערה.” ויקֹּב את מכסת הכסף. ונתן פתח את אזורו ויספור את הכסף לחשביה, וידרוש ממנו לכתוב תעודה על המגלה אשר ביד יואל.

ויאמר חשביה: “בֹאו עמי אל לשכתי, שם אשקל את הכסף ובחנתיו ונתתי לכם תעודה.”

ותרד כל העדה, ויחכו עד שְקֹל חשביה את הכסף, ויתן תעודה לאמר: שֻלם כל החוב. ואחר פנה נתן אל חשביה ויאחז בגרונו ויאמר: “אם תשוב לשלוח אנשים אל מעון או אם תעשה דבר־מה בענין הזה, אבא אליך בראש גדוד אנשים חמושים, את ביתך אשרוף באש ואותך אמית.”

ואימה נפלה על חשביה, והם המריצוהו כי ירד עמהם דרך הבית אל החֶלקה אשר מאחרי ביתו. שם עזבוהו וימהרו ללכת לדרכם, ואיש לא ידע את הנעשה. וכאשר דרשו למלכה והנה איננה, כי התגנבה לצאת בלאט.

וימהרו ויבאו אל המלון שם עזב נתן את סוסו. וירכיבו את מרים עם נתן על הסוס וילכו כל הלילה וישובו אל מעון כאור הבקר. וכבואם אל הכפר היו עיפים מאד, וכמעט לא יכלו לדבר אל אנשי הכפר או להשיבם דבר.

ויסר נתן אל בית שמעון וישב עמהם ביום ההוא. וממחרת דבר אל יואל, כי הוא היה ראש הבית באשר הוא הבכור. ויאמר אליו: “חפץ אנכי לאַרֵש את אחותך; אך טרם אוּכל לקחתה לי לאשה, כי אין לי כל רכוש על שמי, ואבי חולה ואין להביא אליו כל דבר. ואולם דברתי על מרים עם גדליהו אחי היושב בבבל והוא יורש אבינו, וייטב הדבר בעיניו.”

ונתן ויואל היו שניהם לבדם בצלע הגבעה בקרבת בית שמעון; והם עומדים תחת אֵלָה. וישמח יואל ויען את נתן ויאמר: “אלכה ואבקשה את הנערה ואשלחנה אליך, כי אתה ידעת כי בנפש חפֵצה אתננה לך.”

ויבא יואל הביתה; ונתן עמד תחתיו, וישא עיניו ויבט למרחוק וישמע את קולות העובדים בשדות ובכרמים אשר בעמק; וירא מרחוק את גבעת מעון, אשר מקצתן שְדֵי־מרעה, ויִתְרן כֻּסו בעצי יער. ובצלע אחת רעה עדר צאן, והנער הרועה מחלל בחליל על יד עדרו; וקול נגינת החליל הגיע אל נתן על כנפי רוח קלה אשׁר הניעה את העץ הסוכך עליו. ויאמר בלבו: “אכן נחמדה ארץ־ישראל מכל הארצות אשר על פני האדמה; אבל מה רבו סבלותיה.”

עודנו מדבר אל לבו, והנה מרים באה, והיא ידעה את הכֹּל, כי הגיד לה יואל. ויחבק לה נתן וישק לה, והמה לבדם תחת האֵלָה. ואחרי אשר הרבו לשוחח,אמר לה: מי יתן וגרתי במעון וישבתי פה כל הימים. ואולם עלי למהר ולשוב ירושלימה, כי ענינים רבים יקראוני שמה, ועוד אסַפרֵם לך אחרי כן."

ומרים ענתה ואמרה לו: “בשובך ירושלימה, אל נא תלך בדרך העובר בחברון, כי אם יראך האיש הרע ההוא מי יודע מה יעשה לך. אך יש דרך אחרת, העולה דרך מדבר מעון ומדבר זיף, ועוברת ליד גבעת תקוע; את הדרך הזאת יוֹרך יואל היודע אנשים רועים בגלילות ההם.”

נתן הבטיח אותה על פי שאלתה לבלתי לכת בדרך חברון, וישובו הביתה. ויהי לעת הצהרים וַיִכּוֹן נתן לדרכו. ומרים נתנה לו צרור קטן ובו צידה לדרך, ותלך עמו אל פתח הבית וישקו איש לרעהו. והיא עומדת בפתח ודמעתה על לחיה, אך לא יצאה מן הבית החוצה, ויואל הלך עם נתן ויורהו את דרך המדבר.

יג    🔗

ונתן עשה דרכו לאטו כי עקלקלה דרך המדבר, ועליו לשאול פעם בפעם מיושבי הגלילות ההם להורותו את השביל. ולעת בוא השמש ירד אל מקום שם רעו רועים מתקוע המה ועדריהם. ובהגידו להם את דבר מסעו, וידברו האנשים אליו טובות ויאמרו: “לין פה עמנו. כי רד היום מאד. ועתה סורה הלום סעד לבך פת־לחם; ואחר, בהיות הבקר, תלך לדרכך.”

וילך נתן בלילה ההוא עם הרועים, ויאכלו וישתו יחד; והמה ליד סלע גדול קיר למכלאת צאן, ויתר הקירות בנויים אבנים, יוצאות גם הן מן הסלע כסעיפים לו; והצאן נאספו בתוך המִכְלָה. ונתן ישב עם הרועים ליד מדוּרת העצים אשר האירה את כל המקום מסביב.

ובסַפר להם נתן את אשר יצא מירושלם לעזור לבית־אב במעון, לחַלֵץ אותו מנוֹשיו, אמר אליו זקַן הרועים: “מעולם לא שמענו על איש לָבוּש בגדים טובים כמוך, כי יבקש לעשות צדקה ומשפט לעניים ולאביונים; כי כל הגדולים, החורים והשרים, המלכים והשופטים והכהנים, ישימו יד אחת למען יֵקַל להם ללחוץ את העם ולטחון פני דלים.”

אך נתן ענהו ויאמר: “בתוך הגדולים נמצאו תמיד אנשים הדואגים לעניים והמבקשים משפט לעשוקים. האמנם לא שמעת על שפן הסופר הגדול, אשר בא בברית עם בתי שרים אחדים ויהיו לאגודה אחת להמליך את יאשיהו בהיותו ילד בן שמונה שנים, למען יוכלו לכונן חסד ומשפט וצדקה בכל ארץ יהודה?”

ויאמר הרועה: “מלכים רבים ישבו בירושלם על כסא ממלכת הארץ; ורבים השרים אשר רָדוּ על ידיהם. ואולם אנחנו העניים אנשי המדבר לא ידענו מי המה; וכמעט לא נדע את שם המלך המולך היום על הארץ. ואשר ליאשיהו, אֲדַמה כי אבי, איש זקן, נקב את שם המלך הזה לפנים. אך מה נועיל כי נזכור את השמות. הן קשה גורלנו ודרכנו רבת־עמל, אם זה ואם זה יושב על כסא המלוכה.”

וישאלהו נתן: “הלא ידעת את ירמיהו המתנבא זה שנים רבות בשם ה' לטובת העניים והאביונים?”

והרועה ענה ואמר: “שמענו מזכירים את שם הנביא הזה; אך לא ידענו על אדותיו מאומה, עד אשר אין אתנו יודע אם עודנו חי או מת. ואף אם צעק יצעק יומם ולילה לטובת העניים והאביונים, בזאת לא תבוֹאֵנו כל טוֹבה. מי או מי המתנבא, מי או מי היושב על כסא המלוכה, עלינו לשלם הרבה בכל אשר נִקנה בחברון או בבית־לחם, ולמכור את גֵז צאננו במחיר מִצער. וכי יהיה לנו דבר עם סוחרי הערים, יעשו עול במדה ובמשקל. ומדי בואנו העירה והנה פקיד שָׂם עלינו מכס.”

כשמוע נתן את הדברים האלה התעצב אל לבו; וישאל את הרועה לאמר: “התדַמה כי עוד יבאו ימים טובים מאלה?”

והרועה ענה ואמר: “מה נדע על הימים הבאים? ואולם על הימים הראשונים שמענו, כי כאשר הביא ה' את אבותינו מן המדבר אל הארץ הזאת, היה טוב להם בראשונה. ועתה הנם עובדים את הבעל, והכל הולך ורע מיום ליום.”

ככה שוחחו הרבה אחרי צאת הכוכבים. וזקַן הרועים אמר לנתן: “בלכתך מפֹּה ירושלימה, תעבור בדרך מהלאה לבקעת תקוע; שָם בית אבותי, ושם יושב איש זקן מאד, אלקנה בן־בתואל, ולו מגלה וכתובים עליה דברי נביא אחד, עמוס שמו, אשר ישב לפנים בתקוע. האיש הזה, אלקנה, לא ידע את הנביא; אך אבי־אביו ידע אותו. ואם תִּטֶה הצדה ועלית בגבעת תקוע, תוכל למצא אותו ולדבר עמו, וקרא באזניך את דברי המגלה הקטנה. אך הנביא עמוס לא השיג כל דבר למעננו, ומה יועיל אפוא הנביא או הדברים אשר הוא מתנבא?”

ונתן בקש להוכיח לאיש ולהראותו את אשר הורו הנביאים את הדרך אל אלהי אמת, ואת המלאכה אשר יעשו הסופרים בירושלם בהכינם את הספר הגדול. אך בהִכּוֹנוֹ לדַבּר, הביט לאור המדורה אל פני הרועה וישתומם על היגון השפוך על פניו; ויבט אל בגדיו, בגדי עור בהמה, והנה הם רעים מאד, ויאמר בלבו: “איש המִדבר הזה הוא קשֵה־יום הנלחם מלחמת־תמיד למחיָתו; ובכל זאת עשה עמי חסד, עם איש נכרי; ומי אנכי כי אביע לו תוכחות?” ויתעשת ולא דִבּר אליו דבר.

אחרי כן שכבו אצל המדורה לישון, ורק האחד עמד על משמרת. ויהי בהיות הבקר וַיִכּוֹן נתן ללכת לדרכו, והרועה הזקן נִלְוָה אליו בצאתו, להראותו הדרך, אחר נסע נתן לבדו עד חצות היום ויבא עד גבעת תקוע ויעל בה.

ובבואו אל רחוב הכפר והנה נער קטן רץ לקראתו; וישאל לאיש אשר דבר עליו הרועה. ויבֵא הנער את נתן אל בית אחד, והאיש יצא אליו הפָּתחה; וישאלהו נתן: “האתה אלקנה בן־בתואל?”

ויאמר: “אנכי האיש.”

ויאמר נתן: “מבית אחיקם בן־שפן איש ירושלם אנכי, והנני שב דרך המדבר הזה מכפר מעון; ורועה אחד, אשר פגעתי אתמול, הגיד לי כי אם אעלה בגבעה הזאת ומצאתי פה איש ובידו מגלת־ספר חזוֹן־נביא אשר היה בזה לפנים וידבר בשם ה' בעד העניים והאביונים. ועתה אם תחת ידך המגלה הזאת, הראני נא אותה ואשימה עיני עליה מיד; כי דבַר מסעי נחוץ.”

ואלקנה בן־בתואל ענה ואמר: “ברוך אתה לה' ושלום יהיה לך, כי בן אתה לבית הנאמן התומך בידי הסופרים עושי הספר הגדול להודיע דבר ה' לישראל, ועתה בוא הביתה וסעדה; ואנכי אַראך את מגלת עמוס הנביא מתקוע.”

ויקרא האיש לאשתו ויאמר לה למהר לחם ויין. והוא הלך ויבא את מגלת עמוס הנביא ויפרשה על השלחן לעיני נתן. ואלקנה אמר אל נתן: “לפני ימים רבים עברו סופרים מאנשי בית אביך, עבוֹר וסֹב בכל הארץ לדרוש אחרי מגלות עתיקות; וכשמעם על מגלה הנמצאה בכפר הזה, בא אלי אחד הסופרים ובידו גליון ועט וקסת־הסופר; ויַעתק נאמנה את דברי המגלה ואת המשנה לקח עמו ירושלימה; וחבריו ספחו אותה אל מגלות יתר הנביאים הנאספות אל ספר גדול, אשר הם עושים בו עד היום הזה.”

וכשמוע נתן כי העתיקו הסופרים את מגלת עמוס, וישמח ויאמר אל אלקנה: “לא אתמהמה לקרוא את מגלתך, כי אץ אנכי לדרכי; אך כשובי ירושלימה קרֹא אקרא את משנֶהָ.”

ויוציאהו אלקנה אל רחוב תקוע, ויראהו בית אבנים ישן מאד בקצהו, שם ישב עמוס ובניו לפנים; ויביאהו אל שדה הקברים אשר לכפר, שם קבר הנביא. ויאמר אל נתן: נוקד היה עמוס, רועה צאן במדבר הזה מסביב לתקוע. ולו היו גנים לעצי מאכל בשפלה. ופעם בפעם יעזוב את הצאן על יד אָחיו, והלך כֹה וכֹה בארץ יהודה לדרוש לשלום העם, לדרכיהם ולמעשיהם. והוא שכן לאבי־אבי ויתן לו את המגלה הזאת, ספר־חזיונו; ואבי־אבי נְתָנה לי, למען תהיה בידי למשמרת לימים הבאים, עדוּת עולם."

ואלקנה הביא את נתן אל מקום אחד על ראש הגבעה מחוץ לכפר, ויאמר אליו: “שא נא עיניך סביב וראה. בהביטך נגבה וימה, והנה גבעות אחדות הגודרות בעדך מהשקיף למרחוק. ובהביטך מזרחה והנה המדבר יורד במורד עד ים המלח אשר ליד הרי מואב. ובִפְנוֹתך צפונה, והנה כפר בית־לחם וממנו והלאה הר הזיתים, אך ירושלים צפונה מנגד עיניך כי הרים סביב לה. ומהלאה להר הזיתים תראה את הרי אפרים, צפונה לירושלים, שם ישבו לפנים מקצת עשרת השבטים אשר הגלה מלך אשור מן הארץ. השבטים האלה היו בארץ אפרים בימי עמוס. ובהביטו מן הגבעה הזאת החוצה היה רואה מושבות ישראל מרחוק; אז נשאו לבו ללכת להנבא עליהם. וילך ויבא בית אל אשר בארץ אפרים, וינבא על העושקים “השואפים על עפר ארץ בראש דלים” והמוכרים אביון לעבדות בעד נעלים; ויקרא בשם ה' וידרוש כי “יִגַל כמים משפט וצדקה כנחל איתן”. אך הכהן אשר היה בבית־אל בא ויגרש את עמוס. את כל הדברים האלה תראה בקראך במגלת עמוס”.

אחרי הַגד אלקנה כל זאת לנתן ברך בן אחיקם את הזקן בשלום וירד מן הגבעה ללכת דרך שבילי המדבר עד בואו לבית־לחם. שמה יצא למרחב אל המסלה הגדולה וישב מהרה ירושלימה אל בית אביו לפני בוא השמש.

ובהשיבו את הסוס אל האֻרוה והנה עובדיהו, ראש המשרתים בארמון אחיקם, בא אל נתן בסתר. ועובדיהו משרת בביתם זה ארבעים ושש שנה, ואחיקם הפקידהו על כל ביתו בחיי אשתו הראשונה אֵם גדליהו. ובמות אֵם גדליהו לקח לו אחיקם את לאה לאשה ותלד לו את נתן; ולאה היתה עוינת את עובדיהו המשרת הראש. אך בהיות עובדיהו איש חכם ונבון ומכלכל את דברי הבית ביֹשר ובאמונה, לא יכלה אם נתן למצא בו כל עון. אולם בנפול אחיקם למשכב, החֵלה לאה ללבוש גֵאוּת ולעשות מעשים אשר צוה אחיקם לבלתי עשות מאלה. ועובדיהו נִסה דבר אליה להניא אותה, אך ללא הועיל. על כן היו עיניו פקוחות על דרכיה ויצו על אחדים ממשרתיו, אשר בטח בהם, להודיעו יום יום על אדותיה. וזה הדבר אשר בא עובדיהו בסתר אל נתן בטרם יביא את סוסו אל האֻרוה.

ועובדיהו אמר אל נתן: “חפצתי לדבר עמך על דבר אמך; כי מאז חלה אביך, וביחוד בעת רחקת מן הבית והיית בבבל, היא עוברת את מצות אדוני. ואני בקשתי לדבר עמך ביום שובך מבבל; אך לא יכלתי כי מהרת ללכת לדרכך.”

ויען נתן ויאמר: “גם בכל דבר אין אני ואמי אחדים בדעותינו כי אם מעט; ואף היא אומרת כי דומה אני לאבי ולא לה.”

ועובדיה אמר: “הלא ידעת, כי היא מבקשת להביאך בברית עם תמר.”

ונתן ענה ואמר: " ידעתי זאת. אך דבריה לא יַטו את לבי עד מה. ועתה הגידה נא לי מה עשתה."

ויספר לו עובדיהו לאמר: “נלאתה אמך נשׂוא את האִסָר אשר אָסַר עליה אביך זה שנים רבות לעבוד אלהים אחרים, בלתי את ה' לבדו. ובכן הלכה עם בית גדעון בן־שלום, ותשתחוה לבעל ולעשתרות, גם בבית ה' גם בבמות בעל. וכה תאמר: העובדים את ה' לבדו הם אנשים קודרים וקשֵי־רוח, המתקדשים והמִטהרים יתמרמרו על כל איש, כאשר יעשה ירמיהו הנביא; ואולם בעבודת הבעל והאשרה רֹב שמחה וששון ושעשועים והמון חוגג, עשיר ורש יחדיו. והיא איננה מקַוה עוד כי יקום אביך מחָליוֹ; ובכן, תאמר, לא יֵדע לעולם את מעשָי.”

ויאמר נתן אל עובדיהו: “אמי שנוּנת לשון ומהירת־חֵמה, ואם למצות אבי לא תשמע, אף כי לדברי אחרים. על כן לא ידעתי מה לעשות.”

ויוסף עובדיהו ויאמר: “לא אך זאת חפצתי להגיד לך על דבר אמך. דע אפוא כי אליעזר הסוכן שלח להגיד לה את כל הדברים על אדות שמעון המעוני, וכי אוהב אתה את בת שמעון. וגם אליעזר וגם אמך מבקשים למנעך מִקַחת את הנערה לאשה.”

כשמוע נתן את הדברים האלה מפי עובדיהו ויחר אפו, ויבקש למהר אל אמו. אך עובדיהו החזיק בו ויאמר: “המדַבּר קשות לא יקח נפשות. על כן בראותך פניה עליך לעשות בחכמה ובערמה ולבלתי דַבּר מאומה על הדבר הזה; וכל אשר תאמר או תעשה אמך תשוב ותודיעני.”

ועובדיהו עצר את נתן עד אשר נרגע כמעט, ובהבטיח אותו נתן לשמוע לעצתו ולעשותה, נתָנוֹ ללכת.

וילך נתן לביתו; ואמו קִדמה פניו ואמרה לו: “ובכן בני אוהב נערה בת כפר, בהיות לאל ידו לקחת לו לאשה בת עשיר יועץ בממשלת הארץ. ראה כי דרכיך תהפוכות, ומעשיך אינם כדרך בני שרים.”

אך נתן שמר פיו ויען ויאמר: “אחי אשר בבבל, אשר הגדתי לו את כל לבי, לא יחשב את דרָכַי לתהפוכות.”

ותאמר אמו: “מה לי ולמחשבות בן־נעות המרדות? אני בך כל תקותי; ואם תקח את הנערה הזאת, אשר אחֶיה רועים מעט צאן במדבר, הנה עוד מעט יפלו כל בית אביה על ביתנו כארבה; ואתה אומר לעשות זאת להיות לי לחרפה לפני כל בית גדול ונכבד בירושלם. ועתה אם תקח אשה כזאת מדַלת העם, למה לי חיים?”

ותבך אמו בדַבּרה את הדברים האלה. ונתן ירא לדבר עוד, פן יגָלה את אשר הודיעוֹ עובדיהו; ומבלי דעת מה יאמר ומה ידבר יצא מאת פניה ללכת אל מנוחתו.

ויהי ממחרת ותבא אמו אליו ותאמר: “לכה מהר כי יחפצו לדבר לך”. ונתן חשב, אולי מחכה לו ציר שלוח מאת אדוניהו החכם או מכפר מעון, וימהר וילך אחרי אמו; ובגשתם אל החדר, פתחה את הדלת ותאמר: “בואה!” ויצעד נתן אל תוך החדר, כי פתאם היה הדבר; ואמו עמדה בחוץ ותסגור עליו את הדלת.

כבוא נתן פנימה לא ראה איש. ויבט כה וכה, והנה אשה יוצאת מאחרי מסך; ויתמה ויאמר: “האַתּ זאת תמר? ואיך באת הלום? ואני לא ידעתי כי היית בביתנו.”

ותמר נגשה אליו ותאמר: “אהובי, אל תדבר בקול רם פן יִשָמע קולך.” ותתפשהו בבגדו ותנשק לו ותחבק לו, אך הוא נִתּר לאחור ויעזוב בגדו העליון בידה ויבקש להמלט החוצה, והנה פתחה אמו את הדלת ותעמוד בפתח החדר.

אך כרגע, בטרם יוכל איש מהם לערוך מלים ולדבר דבר, והמה נבהלו מפני קול רעש אשר עלה באזניהם ולא ידעו אי־מזה בא. עודם משתאים, וּפֶתח נפתח בקיר החדר מאליו, ובפתח נראה איש, הוא עובדיהו אשר על הבית. ויבט אל שתי הנשים ויאמר: “חשבתן לפרוש רשת לרגלי הצעיר, למען תוכלנה לשלוח דבר אל הנגב ביד אנשי אליעזר הסוכן; ושמעה אז הנערה בת הכפר וכל אחֶיה את השמועה אשר יעבירו שם לאמר: הנה נמצא בן אחיקם אחוז בזרועות תמר בת גדעון. אף זְמַמתּן לשלוח דבר אל הנערה ונתן לא ידע כי ככה עשיתן. ועתה הנה הופרה עצתכן הנבערה אשר יעצתן, לא תקום ולא תהיה.”

בדַבּר עובדיהו את הדברים האלה לא מצאו שתי הנשים דבר לענות אותו, ותהיינה כמו הוּשמה מוּעקה כבדה על הלב. ולוּ יכלו כי עתה מהרו לצאת משם, אחרי אשר היו לחרפה; אך עובדיהו עמד לפניהן ויאמר: “הלא תיראנה פן יגָלה הדבר; ואולם גם אנכי גם נתן לא נגיד מאומה, וכל דבר לא יוָדע בחוץ, אם אך תהיינה עיניכן על דרכיכן ולא תבקשנה עוד לחרוש מזמות כֶֹסל על נקי.”

ואחר נתן אותן עובדיהו לצאת. ואחרי לכתן אמר אל נתן: “אל תירא מפני הנשים האלה, תַעשינה אשר תעשינה; כי אלהים עמנו והוא ישים לאַל מחשבות אִוַלתן. ועתה שִמעה נא דברי. הנה משרת בית אדוניהו החכם בא הֵנה, והלכת עמו וישבת בבית אדוניהו ימים אחדים. ואם הִדָּרש תִּדָּרש בבית אביך, ומהרתי ושלחתי דבר אליך. מהרה נא והיֵה נכון.”

ונתן שמח לשמוע את שם אדוניהו, ויכון וילך לבוא אל בית החכם. אך אמו ובת גדעון מלאו זעם עליו ועל עובדיהו, ותבקשנה עצה לדעת מה לעשות ולא מצאו.

יד    🔗

אחר הדברים האלה הלך נתן עם משרת האיש החכם לבוא אל בית אדוניהו. ובעברו בעיר נזכר כי כמעט נמכרה מרים לעבדות עולם, וכי העניים והאביונים בכל ארץ יהודה עשוקים ונלחצים ביד הגדולים תופשי השלטון בירושלם; אז שבו עלו על לבו דברי ירמיהו כי ירושלם מלאה עֹשק בקרבה, וכי ממנה יצאה הרִשעה על כל הארץ. ובעברו מרחוב לרחוב הביט מסביב אל הבתים הגדולים ואל המון העם ההולכים הנה והנה; ויאמר בלבו: “הכל נראה לי עתה שונה מאשר היה זה מקרוב.” וידבר אל משרת אדוניהו לאמר: “ממלכת יהודה בית עבדים היא; העשירים רֻבם הולכים אחרי הבעל, חיים על עמל העניים והאביונים; על כן יפָּקד עליה עונה, כאשר דבר ירמיהו בשם ה'.”

ומשרת אדוניהו ענה את נתן ויאמר: “זה שנים רבות דבר אדוני כדברים האלה; וכן ידבר המון העם, העניים והעשוקים. ואולם עודם מתאפקים מהביע תלונתם על גורלם, כי אם תחרב הממלכה אין מהם יודע את אשר יבוא עליהם אחרי כן. וככה עוברים יום אחר יום ומה שהיה הוא שיהיה. ואני, אף כי אדוני אדוניהו קנני בכסף בעודני נער קטן, היה תמיד טוב לי; גם עבדי אחיקם אביך רואים טוב, כי עובדיהו אשר על הבית מיטיב לכלם. ולו היו כל השרים והמושלים ביהודה כאדוניהו וכאחיקם, כי עתה שֻנו חקי הארץ הזאת, ויושביה היו גוי צדיק עושה משפט וצדקה.”

ובעברם משם והלאה ברחובות העיר אמר נתן: “ראה את כל העובדים האלה הנושאים משאות כבדים. עובדים המה עבודת עולם, אבל בגדיהם רעים והאֹכל אשר הם אוכלים קלוֹקל. והעשירים, אשר אינם עובדים, לבושים שש וארגמן ומתענגים על רב טוּב כל ימיהם.”

עודנו מדבר וקהל עבדים עברו לפניהם ועל כתפיהם עמוס משא לעיֵפה; ונוגש דופק אותם ומניף עליהם שוט־חבלים עבֹת, נותן עליהם בקולו, קורא להם חמורים עצלים ומאיץ בהם למהר לכת. ואחד העבדים נושא צרור כבד מאד כשל ונפל; ויקללהו הנוגש ויכהו בשוט אשר בידו, ויז דמו.

ויגש נתן אל הנוגש וידבר עמו קשות, והנוגש הרים עליו שוט ויאמר להכותו; אך כראותו את בגדי נתן וכשמעו את דבריו, אשר לא כדברי איש מבני העם, שאל אותו בחמתו: “מה לי ולך כי תחרפני? ואני לא לפניך עלי לתת דין וחשבון. ומה ידעת על עבדים ועל דרכיהם? כי הנה מלבושך ומִדְבָּרך כאחד השרים; ואותך לא יקחו לשאת משא. ועתה שים לבך אל דרכיך ואל תעצרני, פן ייַסר אדוני גם אותי”.

אך נתן לא שעה אל הנוגש ואל דבריו ויָקם את העבד אשר נפל על הרצפה וידבר אליו טובות, ויאמר: “אנכי אשא תחתיך את המשא אל המקום אשר אתה הולך שמה.” וירם נתן את הצרור מעל הארץ וישאהו על שכמו, ויאמר אל הנוגש: “עתה לך הלאה”. וילך נתן עם הסבלים; ואחריהם בא הנוגש והעבד הפצוע ועבד אדוניהו; וכלם תמהו בלבבם ובלשונם אין מלה. ובהיות העיר הומיה, מלאה תשואות, לא התבונן איש מן העוברים אל המראה.

אחרי לכתם מהלך רב, באו אל מקום אחד, שם הורידו איש את צרורו ויניחום על הארץ. ובהוריד נתן את צרורו וירא והנה הם בחלקה אשר מאחרי בית גדעון בן־שלום, אבי תמר; וכל קהל העבדים היו מאנשי בית גדעון.

והנוגש שאל את נתן, לאמר: “מי אתה?”

ויאמר אליו נתן: “אל תבקש לדעת את שמי, כי אם זאת תבקש להיטיב עם האנשים אשר תחת ידך.”

אך האיש אמר אליו: “ראה, אתה מצוֵני להיות טוב; ואולם אדוני, גדעון בן־שלום, מצוני להיות קשה, למען ירבו העובדים לעבוד. ואני זה כמה חכיתי למשרה הזאת הנותנת לבעליה עֹז וממשלה; אך אם אעשה כדבריך, לא ירצני אדוני ואז יסירני מנוגש וישפילני להיות כאחד העבדים. על כן לא טובים דבריך ועצתך.”

ונתן לא הוסיף דַבּר עם הנוגש: ויפן אל העבד הפצוע ויתן לו שקל כסף. ואחר פנה אל עבד אדוניהו ויאמר: “בוא ונלכה מהרה.”

וימהרו וילכו משם ויבואו אל בית אדוניהו. ויעל העבד את נתן הגגה. והנה שם עַדת אנשים נאספים, יושבים תחת יריעות סֻכה בעבר הגג אשר פוֹנה לפנים ונשקף על פני הרחבה אשר לפני בית ה'. וכראות אדוניהו את נתן קם ממושבו ויגש אליו ויברכהו, ויאמר: “מרבה אתה לנסוע למסעיך, על כן יראתי פן לא ימצאך עבדי.”

ונתן שאלהו לאמר: “מה כל העדה הזאת אשר אני רואה? ואיך נשיח יחד על הדברים אשר בקשתי לדבר עמך?”

ויען אדוניהו ויאמר לו: “אל תירא לדבר עמי לעיני הנאספים בזה, כי המה כאבני מוסד אשר יָרָה ה' לישראל החדש ואשר אחדים מהֵמה כבר ידועים לך. ועתה ספר נא לנו, לכלנו, על מסעיך ואחר אודיע את דברי גדליהו אחיך הכתובים במכתב־הסתרים אשר הבאת לי אז.”

ויבא נתן עם אדוניהו אל הסכה. שם מצא אנשים נאמני־רוח העושים בספר הגדול לישראל, את גמריהו דודו, בן־שפן הסופר הגדול, ואת ברוך בן־נריה אשר כתב את מגלת ירמיהו הנביא, ואת אלישמע הסופר, ועוד רבים מאנשי המלאכה הזאת. ושם מצא גם את החכמים אשר אדוניהו היה ראש להם.

ואחרי אשר ברכו כלם את נתן, ישב לו בתוך העדה. וידברו אליו וישאלוהו שאלות שונות; והוא עָנָם ויספר להם על כל דברי מסעו אשר נסע בבלה ועל גדליהו אחיו ועל נבוכדנאצר המלך הגדול ועל יחזקאל הנביא. וגם ספר להם על לכתו אל ארץ הנגב ביום שובו מבבל, ואשר עזר לגאולת מרים בחברון, ועל לכתו דרך מדבר תקוע ושובו שנית ירושלימה, ועל עובדיהו המושל בכל בית אביו ועל אמו עובדת הבעל ועל תמר בת גדעון. והמה האזינו והקשיבו קשב רב לכל דבריו, ויעירו את רוחו לספר להם את כל פרָשת הדברים.

ואחר דבר נתן אל אדוניהו, וישאלהו לאמר: “הלא כבוגדים נהיה בעיני כל הדורות הבאים, אחרי אשר ידענו כי שלוּחה היד להחריב את ירושלם ולא גלינו את אזן צדקיהו ושריו להזהירם מפני הרעה?”

ויען אדוניהו ויאמר: “לא כן. כי הנה צדקיהו ושריו הפרו את הברית ואת השבועה, אשר נשבע המלך לנבוכדנאצר בשם ה‘; וימאנו לשלם את המס וישלחו מלאכים מצרימה לבקש מאת מלך מצרים סוסים ואנשי מלחמה. על כן יֵדעו זאת כל הדורות בימים הבאים, הלא את כל אלה הודיע יחזקאל בשם ה’, הוא יחזקאל הנביא אשר ראית בבבל ואשר את מגלתו יכינו היום, אך טרם נערכה להיות כאחד החלקים לספר הגדול.”

ואדוניהו בא אל לשכת הכתבים אשר לו, ויבֵא משם אל גג הבית משנה למגלת יחזקאל הנביא; ויקרא מתוך הפרק השבעה־עשר שם נאמר בשם ה', כי בית יהודה, אשר בא בברית עם מלך בבל וימרד בו ויפר את האָלה, גלֹה יִגלה מעל אדמתו. ואחרי קרוא אדוניהו את הפרק הזה מעל מגלת יחזקאל, אמר אליו נתן: “אמנם, דומים הדברים האלה לדברי ירמיהו, אשר קרא בקול רם בחוצות עירנו, כי עלינו לעבוד את מלך בבל. ואם היום נחשבים דברים כאלה לדברי מעל ובגד לעמנו, הנה בימים הבאים תדע שארית יהודה את האמת.”

ואחר דבר גמריהו הסופר בן־שפן אל נתן בן אחיו לאמר: “בכל זאת דע והשב אל לבך כי בנפשנו אנחנו עושים את הדברים האלה; לא אך באשר יודעים אנחנו כי חרֹב תחרב עירנו, כי אם באשר תופשי השלטון בממלכה הזאת לא יאבו כי יהיה למעשיהם זכרון בספר. כי בוזים הם לספר הקטן, ספר תורת המלך יאשיהו, ומתעבים גם את מגלת ירמיהו אשר קרע המלך יהויקים בתער הסופר וישרפה באש לעיני שרים וחוֹרים רבים הנצבים עליו, אף כי אנכי ועוד אנשים הפגענו במלך לבלתי השחיתה. על פי הדברים האלה ידענו, כי לו היה כח ביד מושלי הארץ, כי עתה נתנו לאבדון את הספר הגדול, אשר לא תכלה מלאכתו עד עולם.”

ונתן ענה את גמריהו דודו ויאמר: “הן לא יהיה לבית ישראל דבר, אשר יתן לו שם וזֵכר בין העמים בדורות הבאים, כי אם הספר הזה לבדו המגיד לבני האדם איכה יֵדעו את ה'. ובכל זאת עלינו להכין ולעשות את הספר הגדול הזה ביראה ובמסתרים, כאילו היה כלו רע. מה נורא הדבר בעיני.”

ויוסף גמריהו וידבר אל נתן לאמר: “אמנם, הספר הגדול הולך מנגד לכל הדברים אשר נכונו בירושלם על פי החק; ועל כן כפשע הוא בעיני האנשים המושלים היום ביהודה; כי הודֵעַ יודיע את כל הרעה אשר עשו המה ואבותיהם בעבדם את הבעלים ואת העשתרות, ובעבדם את ה' בשם הבעל לדַכּא עני ואביון ואשר בעבור זאת רדפו את הנביאים המתנבאים כירמיהו. אכן שנא ישנאו מושלי הארץ את הספר הגדול.”

ויען נתן ויאמר: "כל הדברים אשר הודעתני אזכור ואשמור; ולא אדבר עליהם דבר אל איש. אך אחת פליאה דעת ממני: “מדוע לא תֵאוֹתוּ, אתם הסופרים, לאסוף את מגלת יחזקאל אל תוך הספר הגדול, והן הנביא הזה דורש גם הוא כירמיהו כי נעבוד את מלך בבל? מדוע תספחו את מגלת ירמיהו אל הספר הגדול ואת מגלת יחזקאל עודכם ממאנים לספח אליו?”

אז הביטו כל הסופרים והחכמים איש אל אחיו, אף נדברו זה אל זה ויאמרו: “ההַגד נגיד לצעיר את הדבר הזה, אם נחדל?” ויאמרו זה בכֹה וזה בכֹה. אך אדוניהו יעץ להגיד, ועצתו נשמעה; וידבר אדוניהו אל נתן ויאמר: “ריב־דעות התגלע בינינו, אשר יִסֹב לא רק על מגלת יחזקאל לבדה, כי גם עוצר הוא את הסופרים מֵעבוֹד עוד יחד את עבודת הספר הגדול; והנם נפלגים עתה לשני מחנות, הרבים נוטים אחרי ברוך בן־נריה, והמעטים אחרי גמריהו דודך. והנך רואה כי הסופרים, אשר עד כה היו כאיש אחד חברים, מתפלגים עתה. ואם לא ישתוו בדעותיהם, לא יגמר הספר הגדול עד עולם. ובגלל הדבר הזה נועדנו זה מקרוב, למען נשתעה ונראה יחדיו ונגיע לתוצאות טובות.”

ואחר פנה אדוניהו אל ברוך הסופר, תלמיד ירמיהו, ויבקש ממנו כי ידבר בעד הסופרים המחזיקים בדעתו, והגיד איך יש עם לבבם לגמור את הספר הגדול. ויקם ברוך ויאמר: "אתם ידעתם כי מימים קדמונים ועד היום הזה עבדו אבותיהם אלהים רבים; וכי גם ארצנו הקטנה, ממלכת יהודה, לא היתה אחרי ה' לבדו כי אם פעם אחת, כאשר התכוננה הממלכה לימי דור אחד על יסוד הספר הקטן, ספר תורת יאשיהו. ואף גם זאת ידעתם כי הספר הקטן הזה נבזה עתה בעיני המושלים ביהודה ולא ישימו אליו לב, מלבד לאשר יצוה לעבוד את ה' בירושלם לבדה ולא על הבמות בערים ובכפרים. על כן ראה נראה, כי תחת אשר הבעל והעשתרות נעבדים בכל מקום ביהודה ובירושלם, הנה בהיות עם לבב העם להאסף יחד ליום חג ולכרוע ולהשתחות לה', עליהם לעלות ירושלימה ולתת מִזְבְחֵיהם את מתנות הכהנים, בשר השור או השה, תרומת גֹרן ויקב וזית־שמן וראשית גז צאנם.

"ובעלות העם ירושלימה בוא יבאו אל בית ה‘, ושם המעט כי יעבדו את הבעל ואת העשתרות כי גם ה’ נקרא בשם בעל; ושם קדשות לרֹב מתהלכות ללא בושה; ושם לעשירים לשכות בְּצוּרוֹת לאצור בהן את העֹשר אשר עשו מעמל העניים והאביונים, כי על כן קורא ירמיהו את בית ה' מערת פריצים. סוף־דבר אך זאת פעולת הספר הקטן, כי המון העם בא אל מערה גדולה הנועדה לעבודת אלילים ולזִמה ולשוד, ומשחיתים את דרכם ונותנים עֹז לכהנים.

"ועתה הנה יום הפקודה, יום חרבן עירנו, הולך וקרֵב. ולקראת בוא היום הזה עבדנו עבודה גדולה, להכין אֹסף המגלות להיות לספר אחד; והיה בשוב ה' את שיבת ציון והעלה את שאר יהודה אל הארץ הזאת, יקראו בו וראו את עונות אבותיהם ולקחו מוסר, והתכוננו בארץ על יסוד עבודת אל אחד במשפט ובצדקה ובטהרה. את העבודה הזאת נעבוד למען אשר לא אך בית ישראל לבדו ידעו את ה', כי גם יצֹא יֵצא הספר על כל הגוים.

"ובכל זאת הנה אנחנו העושים במלאכת הספר הגדול, נִפָּלֵג הלום והִפָּרד עד אשר היינו לשתי מחנות כיום הזה; הסופרים אשר דעתם כדעתי מבקשים לכונן את הספר כלו על פי דברי ירמיהו והנביאים אשר כמהו; ולעמתם, הסופרים הנוטים אחרי גמריהו בן־שפן, אומרים לערוך ולשום בראש הספר הגדול מגלות המכילות המון מצות וחקים על קרבנות ועל עבודת האלהים אשר – כה יאמינו הסופרים בני עדתי – יסֵבו את עיני העם מן המצות אשר ערכן רב הרבה יתר מאד, הלא הן חסד ומשפט ואמונה, אשר עליהם הוכיח והעיד ירמיהו ונביאים אחרים כמהו מדור דור.

"ועתה האזינו ושמעו והתבוננו זאת: לבעבור מלא אחרי ירמיהו והנביאים אשר כמוהו, שלֹח שלחנו בכל הארץ וגם אספנו זכרונות רבים; מאלה הכינונו מגלות על השופטים, על שמואל ועל מלכי יהודה וישראל; והמגלות האלה ערוכות ברוח הנביאים. ואף גם אספנו את המגלות לעמוס, למיכה ולהושע, לישעיהו ולירמיהו; וגם אלה נערכו בספר הגדול.

"ועתה לכו נא ונוָכחה יחד על הדבר הזה, פן נשחית את הספר גם בטרם יֵצא אל העם. למה לנו עוד מגלות? למה זה לנו ללכת ולאסוף המון מצות וחקים על קרבנות ועל עבודת אלהים ולשומם בראש הספר הגדול? כי התבננו נא לדברי ירמיהו בפרק השנים ועשרים במגלתו, שם יעיד על יאשיהו כי עשה משפט וצדקה, דן דין עני ואביון, וירמיהו שואל “הלא היא הדעת אותי? אמר ה''‘. ועתה ראו, הדברים האלה רק אחת יגידו, כי ה’ נודע במעשי משפט וצדקה, ולא בהקריב קרבנות על המזבח, במקום אחר, בפרק השביעי ממגלתו, אומר ירמיהו בשם ה‘: “לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח”. ועמוס שואל, בפרק החמישי ממגלתו: “הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?” והושע אומר: “חסד חפצתי ולא זבח”. ומיכה אומר: "ומה ה’ שואל ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך”. גם עמוס אומר בשם ה': “ויְִגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן”.

“ועתה אם במדבר עבדו בני ישראל את ה' בלי קרבנות, למה לנו כהנים וזבחים בעבודת האלהים בישראל? נכונן אפוא את הספר הגדול על עדות הנבואה אשר היתה ראשונה ביד אליהו ואשר הרשיע את המלך אחאב על קחתו את כרם נבות. והן אליהו היה איש המדבר, וילך אל הר חורב שם נודע בראשונה חסד ה' לישראל ביד שבט הקיני אשר ישב במדבר סיני. ואליהו לא מצא את ה' ברעש ובאש, ברעמים ובברקים אשר יצאו מן ההר, כי אם בקול דממה דקה אשר דבּר בנפשו־הוא. ויען היות אליהו הראשון לנביאים הגדולים המורים לישראל את הרעיון הנעלה אשר לברית בין ישראל ובין ה', על כן יאמין העם כי לא מת כי אם עלה למרום אל אור חיי־עולם בשמים ממעל. על כן הסופרים אשר אתי מבקשים לכונן את הספר הגדול על פי תורת אליהו והנביאים אשר כמהו; ודעתנו היא כי אם יערכוהו על פי כל תכנית אחרת, החטא יחטיא את המטרה.”

ככלות ברוך לדבר, קם אדניהו מתוך החכמים ויאמר: "הנה שמעתם את דברי ברוך וידעתם כי הוא כונן מחשבותיו לפי תורת ירמיהו. ועתה נשמעה נא מה בפי האיש המדבר בעד עדת הסופרים האחרת, הלא הוא גמריהו, אשר עליו מִשרת שפן אביו. ואף כי מחשבותיו לא כמחשבות ברוך, נאזינה לו גם הוא אולי ייטב בעיני ה' להיות תורות שונות בספר הגדול.

ויקם גמריהו הסופר ויאמר: "הלא תדעו כי סופר אנכי בבית ה‘, ולשכת עבודתי ממעל לשער בית ה’ החדש. ואף כי לבי נוטה מאד אחרי דברי ברוך, בכל זאת בעשותי את מלאכתי בלשכת בית ה‘, רואה אנכי דברים רבים הנעלמים מעיני ברוך. כי אם אמנם רעות רבות בבית ה’ כדבר ברוך, הן ידענו נאמנה כי בימי שפן אבי טהרו את בית ה‘, והמקדש והכהנים היו מסִבים את לב העם מאחרי הבעל אל ה’. ועתה אחרי אשר לָמד העם לשאת עיניו אל המקדש, להביט אל מזבח ה‘, הלא נוכל לטהר את המקדש הלוך וקַדש, עד אשר יעבוד העם את ה’ בהַדרת־קֹדש.

"ואף גם זאת: אנחנו היודעים את נפש העם, המבינים את דרכי ההמון ומנהגיו, יודעים עם לבבנו כי לדורות רבים עוד דרושים יהיו סדרי עבודת אלהים, אשר יוכלו לראותם בעיניהם ולעשותם בידיהם, ואשר תהיה משמרתם תחת יד כהנים ישרי לב. כי מימים קדמונים אשר אין זוכר ראשיתם, עבדו כל העמים את אלהיהם בקרבנות; על כן לא יוכל העם להבין עבודת אלהים בלי זבח ומנחה.

“ועל כן נאמר לנפשנו, כי אם נכונן את הספר הגדול אך על עדות אליהו ועמוס וירמיהו ונביאים אחרים כמוהם, והיינו כמביאים מספא לבהמה באֻרוה ושָׂמים אותו בגֹבה אשר לא תוכל להגיע אליו.”

וככלות גמריהו וברוך והסופרים משני המחנות לדבר ולא היה עוד דבר בפיהם, קם אדוניהו וידבר בעד החכמים ויאמר: "אנחנו אשר איננו כותבים בספר הגדול, כי אם יועצים לסופרים, הננו מוציאים משפט כזה: "האמן נאמין כי טובה הנבואה אשר במגלת יחזקאל הנביא מבבל; וכי עליכם לאסף את מגלתו אל הספר הגדול, לא אך בגלל אשר הוא מיסד אותה על עדות נביאים כירמיהו, כי אם יען אשר הוא חוזה לימים יבואו, ימים אשר בהם תהיה תורת קרבנות ואִשים בשם אל אחד לבדו. המגלה אשר הכין יחזקאל, מקומה בספר הגדול אחרי מגלת ירמיהו.

“יבקשו נא הסופרים מגלות חדשות המכילות חקים רבים על הקרבנות, וכאשר ימצאון יכינו אותן וספחוּן אל הספר הקטן, ספר תורת יאשיהו, ושמו אותם יחד בראש הספר הגדול.”

בדַבּר אדוניהו את הדברים האלה, נעצב ברוך ואשר אתו אל לבם. אך גמריהו והסופרים אשר עמו שמחו למשפט החכמים. ואחר הוסיף אדוניהו ויאמר: “ואולם בימים הבאים לא יהיה עוד חֵפץ לשארית ישראל בזבחים ובעולות; ואז תכלה הכהונה מיהודה. ואולם אליהו וירמיהו והנביאים אשר כמוהם יזהירו עד עולם ככוכבים ברקיע השמים.”

ויהי בהשמיע אדוניהו דעה זו ובהביעו חזון לימים הבאים, כי אך עד עת וזמן יָקְרבו הקרבנות בישראל, עד אשר יעלו את שאר יהודה מעבודת האלילים אל האל האחד, נשא ברוך וחבריו את ראשם וישמחו גם הם. גם גמריהו והסופרים אשר עמו שבעו רצון. וכל הסופרים עושי מלאכת הספר הגדול שבו ויהיו לאחדים, עדה אחת ולב אחד, כבראשונה; ויאמרו: “אלהים אתנו וגם הגדיל לעשות עמנו היום.”

אחר הוסיף אדוניהו לאמר: “ועתה עת לי להודיעכם דברים אחדים אשר כתב גדליהו במכתב־הסתרים אשר שלח ביד נתן. הוא יודע עתה נאמנה, כי מלך בבל אומר להחריב את ירושלם, זאת תהיה נקמת אלהים בבית ישראל, אשר שלח ה' אליהם נביאים רבים, ולא האזינו ולא שמעו לדבר ה' ביד נביאיו. על כן יש להעביר את מִשְנֵי המגלות אשר לספר הגדול מן המקומות אשר הם טמונים שם; ואנחנו נקח אותם בידינו וירדנו אל יריחו, אל בית אחיקם אשר בעיר הזאת. לדבר הזה צֻוה עובדיהו, אשר על בית אחיקם בירושלם, לקחת עמו עבדים ולרדת לפנינו אל יריחו להכין את הבית ולנטות אהלים בגנים מסביב לבית.”

וגמריהו בן־שפן ענה ואמר: “הן אנחנו עושי מלאכת הספר הגדול האמַנוּ זה מימים רבים, כי בוא יבוא יום פקודה על ירושלם, על כן לא נבהלנו לשֵמע הדברים האלה; ידענו כי אלהים יתמכנו. ובכל זאת, נורא הדבר, כי עירנו הגדולה, עיר המלוכה, תהָרס ביד חזקה.”

כשמוע העדה אשר על גג הבית את דברי המכתב התעצבו מאד כי נגעו עד לבם; במראה רוחם ראו והנה מלך בבל חונה על ירושלים עירם לשחתה, ועמו חיל כבד ודגלים וסוס ורכב ומכונות־מלחמה, מגור מסביב. ויבכו כל הנאספים. אך עוד מעט התחזקו באלהים ויבליגו על יגונם.

בימים ההם, והחכמים והסופרים הכינו הכל לצאת מירושלם, ועובדיהו ונתן לקחו מכל טוב בית אחיקם, רכוש וצידה וכלים לרב ויעמסו על עגלות רתומות לחמורים, ועמהם עבדים וירדו אל יריחו, אל בית אחיקם אשר בעיר התמרים. וכבוא החכמים והסופרים, איש וביתו, ליריחו, מצאו הכל נכון לפניהם.

ונתן ישב עמהם ולבו מלא דאגה למרים ופחד מפני כל הבאות. ויהי בערב יום אחד, והוא יושב עם אדוניהו על גג הבית ביריחו; ואדניהו מגַלה לו עוד דברי־סתר מתוך מכתב־גדליהו: כי מלך בבל חושב לבלתי החריב את ארץ יהודה, כי אם את ירושלם לבדה' ולעשות שפטים במלך צדקיהו ובשָׂרים הלוחצים את העם; וכי יחָלק המלך שדות וכרמים לעניים ולאביונים, ואת גדליהו יפקיד למושל בארץ יהודה, והוא ינסה לשפוט את העם בצדק.

ונתן השתומם מאד כשמעו את הדברים האלה; וישאל את אדוניהו לאמר: “מה הדבר אשר ישים אחי עלי ואעשה, אחרי אשר יהיה הוא מושל ביהודה?”

ויאמר אדניהו: “רצון אחיך הוא, כי גם אתה גם אנחנו כלנו נשב פה ביריחו עד בוא דבר מעמו להודיעני מה נעשה.”

אך לב נתן נסער בקרבו ובדברי אדוניהו לא מצא מרגוע. ויהי ממחרת, והוא מחַשב בלבבו לדעת מה יעשה, והנה המון אנשים רצים הנה והנה וקול זעקה נשמע בעיר: באה השמועה כי חיל מלך בבל חנה פתאם בתוך גבול ארץ ישראל, מהלך שלשה ימים מירושלם. אז נבוך נתן וכל מחשבותיו נתָֹקו. ולא זכר עוד דבר מכל אשר הֻגד לו על הספר הגדול או על פעולת בית שפן; ולבו הטהו בכל ע­ֹז לשוב מהרה ירושלימה לקחת סוסו ולרכב משם אל מעון. ולא התמהמה ולא דבר עם איש מאומה; וכמעט בלי דעת נפשו מהר ויצא בסתר ויברח מיריחו.

טו    🔗

ביום ברוֹח נתן מיריחו אמר ירמיהו בלבו: “עתה ראֹה יראה המלך והשרים וכל העם, כי שקר דברו נביאי הבעל. אלכה נא ירושלימה ואקרא באזני כל העיר קול רם, כי יִכָּנעו מפני מלך בבל ומִלטו את נפשותם בעוד עת; אולי ישמעו לדבַר ה' מפי.”

ויקם ירמיהו ויבא העירה ויעבור ברחובותיה, ואיש לא שלח בו יד בראשונה. וידבר ויקרא קול גדול לאמר: “כה אמר ה', איה נביאיכם אשר נבאו לכם לאמר לא יבא מלך בבל עליכם ועל הארץ הזאת? והנה חיל מלך נבוכדנאצר על אדמת ישראל. ועתה עבדו את מלך בבל ואל תתיצבו בפניו; כי למה תלחמו עמו, והרג אתכם ושרף את ירושלם באש?”

עוד ירמיהו מתנבא בעיר, ונתן בא ירושלימה, והנה בכל העיר מהומה ומבוכה מקצה העיר ועד קצֶהָ, ולבב העם נע כנוע עצי יער מפני רוח. וכאשר בקש נתן לקחת את סוסו ולצאת לדרכו בחפזון, והנה שר המשמר מזהיר אותו, אשר לא יֵצא מן העיר לא על סוס ולא ברגל.

והמלך צדקיהו ויועציו ושריו לא אבו שמוע לירמיהו; כי אמרו: “אף כי באו הכשדים בגבול ישראל, לא יחריבו את ירושלם; כי ה' יהיה עמנו כאשר היה עם אבותינו, וְיָפר עצת אויבינו.”

וחיל בבל לא התמהמהו עוד, וימהרו ויעלו על ירושלם בסוס וברכב ובמכונות־מלחמה. ושערי העיר נסגרם ומסוגרים, ואיש לא יכול עוד לצאת ולבוא. ואנשי המלחמה אשר למלך צדקיהו מכינים הכל להלחם בצבא נבוכדנאצר. ויאספו אליהם כל איש חיל עושה מלחמה, מהם הציבו על החומה מאחרי המגדלים, ומהם העבידו בעיר בכל עבודה, לעזור לאנשי המלחמה. ובהיות נתן ידוע כקַשָּׁת מלֻמד, הָעמד על החומה בתוך המורים; ויֵצר לו מאד ונפשו מרה לו.

והכשדים בנו מְצוֹדים וסוללות לשום מצור על העיר מסביב, ויקימו מגדלים גבוהים אשר נשקפו על פני העיר, לירות מהם חצים. ויקימו מכונות ולהן קפיצים חזקים מאד לקַלע חניתות ברזל. והחניתות והחצים ירדו על הבתים ועל הארמונות ועל הרחובות, ויפילו חללים רבים. אחר הקריבו הכשדים אילי־ברזל אל החומה אשר מצפון לעיר להשחיתה ולהבקיע לתוכה. מִנגיחות האילים נשמע קול רעש גדול יומם ולילה בלי הפוגות.

וחלוצי הצבא אשר בירושלם עמדו על חומות העיר ובידיהם מגנים, קשתות ומכונות מלחמה; ויורו על אויביהם חצים וחניתות ברזל. ובהביא הכשדים סולמות לעלות על החומה, השליכו עליהם אנשי המלחמה אשר לצדקיהו אבנם גדולות וישפכו עליהם ברזל נִתּך.

ולאה אֵם נתן יצאה מארמון בעלה, אחיקם בן־שפן, ותלך אל ארמון גדעון בן־שלום להיות שם עם תמר בת גדעון. ויהי היום ושתי הנשים מביטות בעד החלון הקרוב אל החומה, ואיש מחיל הכשדים, אשר עמד על אחד המגדלים הקרובים, משך לתֻמו בקפיץ־המכונה אשר בידו, ויור חניתות רבות, והאחת עפה אל חלון בית גדעון ותך את לאה אשת אחיקם ותפול ארצה מתה לרגלי תמר.

והבלהות והמבוכות גברו הלוך ועצום, כי החצים והחניתות אשר ירה האויב ירדו כגשם; וקול רעש האילים מרעישי החומות לא חדל; והכשדים אספו עצים רבים ליד החומה ויציתום, ועשן השרפה עלה הלוך ועַוֵּר את עיני שומרי החומות. ולא יכלו אנשי ירושלם לכבות את האש.

אז שלח המלך צדקיהו מלאכים אל ירמיהו, לאמר: “התפלל נא בעדנו אל ה'; אולי ירחם על עמו ויעלו הכשדים מעלינו.”

וכבוא האנשים אל ירמיהו אמר אליהם: “אמרו לאדוניכם, למלך יהודה, כה אמר ה': היוצא ונפל אל הכשדים ועבד את מלך בבל – וחי. והיושב בעיר ימות ברעב, בדבר ובחרב. ועתה מהר ועשֵׂה משפט עני ואביון ושַׁלַח את כל העבדים חפשים מתחת ידי לוחציהם.”

וכשוב המלאכים ויגידו למלך את דברי ירמיהו, אסף המלך את יועציו ושריו אל היכל מלכותו, ויאמר: “הנה יד האויב הולכת וכבדה על העיר, חניתותיהם וחציהם יורדים עלינו כעננים; וקול רעש הכָּרים המנגחים את החומה נורא מאד, יומם ולילה לא יחדל; והרעב כבד על העם, ובלהות מכל עבָרים. ועתה כרתו ברית ואמָנה לשַׁלח כל איש את עבדו ואת שפחתו העברים, ולא יעבדו בם עוד. אולי ירחם ה' עלינו ועלו הכשדים מן העיר.”

וישמעו החוֹרים והשרים, כל אשר היה לו עבד או שפחה או ילד עברי מקנת כסף, ויעשו כדבר המלך; וישלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים, לבלתי עבד בם עוד איש ביהודי אחיו. והמלך והשרים שמרו לעשות אך מקצת דברי ירמיהו כי לא נכנעו מפני מלך בבל, למען הציל נפשות ולשמור את העיר מהֶרס, כאשר אמר ירמיהו.

אחר הדברים האלה יצא חיל פרעה מלך מצרים לעזור למלך צדקיהו ולהלחם עם חיל נבוכדנאצר. אך בטרם יקרבו המצרים אל העיר, וחיל כשדים עלה מעל ירושלם וילך לקראת חיל פרעה.

ותשקוט העיר כמעט, וקול רעש הכָּרים לא נשמע עוד, וחצים וחניתות לא נפלו עוד על הבתים ובחוצות, ועשן שרפת העצים חדל. ואנשי ירושלם עלו על החומות ויראו כי אמנם עלה חיל נבוכדנאצר מעל העיר. ושרי ירושלם הרימו ראש וילבשו גֵאוּת, וישובו ויכבשו את העבדים ואת השפחות אשר שִלחו לחפשי.

וכראות ירמיהו את מעשיהם וירם קולו ויקרא: “כה אמר ה', יען אשר שַבתם ותכבשו את העניים ואת האביונים לעבדים ולשפחות, ולא קראתם דרור להם באמת ובאמונה, הנני קורא לכם דרור אל החרב. ועתה הנה חיל פרעה ינָגף במלחמה וישוב לארצו מצרימה. וחיל מלך בבל ישוב ירושלימה, ולכד את העיר ושרפה באש.”

בעת ההיא, כאשר הוּסר המצור מעל העיר ימים אחדים ושומרי החומות ירדו העירה, הלך נתן אל ביתו ויבא אל אחיקם אביו. ואנשי הבית כִּזבו לאדוניהם בגלל מחלתו ויכחידו ממנו דברים רבים כי כן צוו אותם הרופאים. אכן ידע כי ירושלם במצור, אבל לא הֻגד לו מאומה מכל הנעשה בעיר; גם דבַר מוֹת לאה אשתו העלימו ממנו. אך נתן, בהיותו נעצב ומר־נפש, הגיד לאביו את הכל. ויהי כשמוע אחיקם כי אשתו הוּמתה, וכי לֻקח נתן להלחם בנבוכדנאצר, וכי מֵאן המלך והשרים לשמוע לעצת ירמיהו, להכנע מפני מלך בבל, ותצא נפשו ויגוע ויאסף אל אבותיו, ויקברו אותו בגן ביתו בירושלם.

ויהי בהעֵלות הכשדים מעל ירושלם, ויפָּתחו שערי העיר להביא לחם ומזון. אך עיני שרי החילים אשר לצדקיהו היו פקוחות מאד על כל המבקש לבא העירה, פן מְרַגל הוא בעד האויב, ועל כל המבקש לצאת – פן ילך לנפול אל הכשדים, כעצת ירמיהו אשר יעץ את המלך.

בימים ההם,ונתן היורש את רכוש אביו אחיקם בן־שפן, בקש לצאת אל מעון לקחת את מרים לאשה. אך כבואו רוכב על סוסו עד השער השיבוֹ הקצין אחור באמרו: “אם נִתּן אנשים כמוך לצאת את העיר, לא ישארו בה אנשים להגן עליה.” ונתן אמר בלבו: “אהה, מי יתן ולא ברחתי מיריחו.”

ובעת ההיא מִהר ירמיהו לצאת את העיר ללכת אל כפר מולדתו בארץ בנימין למען יביא לו מזון מן השדה אשר לו בענתות. אך כאשר בקש לצאת דרך השער תפש אותו אחד הקצינים ויגער בו: “אל הכשדים אתה נופל.” ויאמר ירמיהו: “שקר, אינני נופל אל הכשדים.” אך הקצין לא שמע לו ויאחז בו ויביאהו אל השרים ואל החורים.

והגדולים האלה כבר שמעו כי ירמיהו נִבּא להם “דרור אל החרב” בגלל אשר שבו ויכבשו לעבדים את העניים ואת האביונים, וכי הוא מתנבא על חיל מצרים כי ינגף לפני הכשדים ולא יציל את ירושלם. על כן מָלאו השרים והחוֹרים זעם. ויאמרו אל הקצין לתת את ירמיהו אל בית הכלא אשר היה בבית איש ושמו יהונתן. ויובא ירמיהו אל בית יהונתן ויהי שם בבית הכלא ימים רבים.

וחיל כשדים שבו ירושלימה לקול תרועת חצוצרות וקול מצהלות. ותחרד כל הארץ שנית; כי הכו את חיל פרעה מכה רבה ושאריתו נמלטה מצרימה. וישובו ירושלימה ויחזקו את המצור מבראשונה, ויפחד המלך והשרים וכל העם פחד גדול מאד, כראותם כי באה נבואת ירמיהו ונהיתה.

בלילה ההוא שלח המלך צדקיהו גבורים בסתר – כי ירא מפני שריו ויועציו – אל בית יהונתן לקחת את ירמיהו אל המלך. כבוא ירמיהו אל בית המלכות שאל אותו המלך: “היש דבר מאת ה'?” ויאמר ירמיהו: “יש. בידי המלך בבל תנתן.” ויוסף ירמיהו ויאמר: “מה חטאתי לך ולעם הזה כי נתתם אותי אל בית־הכלא הרע הזה? ועתה תִפָּל־נא תחנתי לפניך ואל תשיבני אל בית יהונתן, ולא אמות שם.”

ואף כי האמין המלך בירמיהו וגם רבה אמונתו בו מיום ליום, לא מלָאוֹ לבו לשלחו לנפשו, חפשי מכל משמר, כי ירא מאד מפני השרים. ויצו המלך את הגבורים לבלתי השב את ירמיהו אל בית־הכלא אשר בבית יהונתן, כי אם לתת אותו במשמר במקום טוב מזה, בחצר המטרה, ולתת לו ככר לחם ליום מחוץ האופים, וישב ירמיהו בחצר המטרה.

כשמוע השרים כי דבר המלך עם ירמיהו בסתר וכי העביר אותו אל בית כלא טוב מן הראשון, וירע מאד בעיניהם; ויבאו אל המלך ויאמרו: “יומת נא האיש הזה, ירמיהו, כי על כן מרפה הוא את ידי אנשי המלחמה, ולא יוכלו להלחם בכל כחם עם הכשדים.”

וכשמוע צדקיהו את הדברים האלה, וכראותו את פני השרים המלאים אימה וזעם, אמר להם: “הנה הוא בידכם, כי אין המלך יָכוֹל אִתכם דבר.”

וישלחו השרים את עבדיהם לקחת את ירמיהו. ויצוו אותם להוציאו מחצר המטרה ולהשליכו אל בור נורא, הוא בור מלכיהו, העמֹק מאד; והוא אז מלא טיט, והמָשלך שם אחת אחריתו למות. וילכו עבדי השרים ויקחו את ירמיהו ויביאוהו אל בור מלכיהו; שם שמו חבלים מתחת זרועותיו ויורידו אותו אל הבור, ויטבע ירמיהו בטיט.

אז קם אחד מאנשי בית המלך לעזרת ירמיהו. והאיש לא מבני ישראל הוא, כי אם איש נכרי מארץ כוש, ושמו עבד־מלך. ויהי כשמוע עבד־מלך את אשר עשו השרים לירמיהו וימהר ויבא אל המלך ויאמר: “אדוני המלך, הרעו האנשים האלה את אשר עשו לירמיהו הנביא אשר השליכו אותו אל הבור הנורא הזה, בור מלכיהו, ואם לא יוציאוהו משם מות ימות.”

ויצו המלך את עבד־מלך הכושי לקחת אתו שלשים אנשים להוציא את ירמיהו מן הבור. ויקח עבד־מלך את האנשים וימצאו בלויי סחבות וחבלים, ויגשו אל פי הבור וישַלחו את בלויי הסחבות אל ירמיהו בחבלים. ויאמר עבד־מלך הכושי אל ירמיהו: “שים נא בלויי הסחבות תחת אצילות ידיך מתחת לחבלים”. ויעש ירמיהו כן. וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אותו מן הבור, וישיבוהו לחצר המטרה; כי לא העז המלך לשלח אותו חפשי לנפשו. ובהיות לב העם ורצון המלך ואנשי ביתו אל ירמיהו, לא יכלו עוד השרים לעשות לו מאומה.

והכשדים הוסיפו להקריב אילי הברזל אל החומה אשר מצפון לעיר ולהרעיש החומה, עד אשר כמעט הֻכּו אנשי העיר בשגעון מפני הרעש. ובכל העיר רעב, דבר ומגפה. אך השרים יראו לתת את צדקיהו להכנע מפני מלך בבל; כי אמרו: “הכשדים עבדו עבודה גדולה וקשה מאד בהלחמם על עירנו ובהכותם אחור את חיל מצרים, וחמַת־רוחם הולכת ורַבּה מיום ליום, על כן טוב לנו למות בתוך העיר מנפול בידיהם.”

ואחרי אשר הרבו אילי הברזל לנגח את החומה יומם ולילה, פרצו פרץ רחב בחומה מלוא עביה. וכראות זאת צדקיהו מהרו הוא ובניו אל נגב העיר ויפתחו את השער ויברחו דרך הערבה. אך חיל כשדים רדפו אחריהם וישיגום ויביאו את צדקיהו ואת בניו אל נבוכדנאצר. וידבר אתו מלך בבל משפטים; וישחט את בניו, ואת עיני צדקיהו עִוֵר ויאסרהו בנחֻשתים להביא אותו בבלה.

וחיל כשדים באו ירושלימה ויוציאו את ירמיהו מחצר המטרה וישימו עינם עליו לטובה, כאשר צוה אותם נבוכדנאצר. ויקחו את חורי יהודה, לוחצי העניים והאביונים, וימיתום. ויתפשו את אנשי המלחמה אשר היו בעיר אשר נלחמו עם נבוכדנאצר, ויאסרום בנחשתים להגלות אותם מן הארץ. וגם את נתן, אשר נתפש בתוך אנשי המלחמה החמוּשים על החומה, הוליכו שבי אסור בזִקים.

וכעבוֹר נתן בתוך השבוים בשער דמשק, והנה ברוך בן־נריה סופר ירמיהו עומד שם להתבונן אל כל הנעשה; וירא את נתן אסור בזִקים. ונתן נשא עיניו וירא את ברוך ויקרא לו, אך לא נשמע קולו מפני השאון הרב. וברוך בקש לגשת אל נתן לדבר עמו, אבל שומרי חיל כשדים הדפו אותו בחזקה, וירימו עליו יד להכותו. עוד ברוך מביט כה וכה לדעת מה יעשה, ועדת השבוים ונתן בתוכם יצאו דרך השער ושבוים אחרים הובלו אחריהם.

ואנשי המלחמה אשר לנבוכדנאצר אספו את כל המוּעָדים לצאת בגולה. והמון העם אשר גֹרשו מן העיר אל הגבעות אשר סביב לה, עמדו והביטו אחריהם לראות מה יהיה בעיר. והכשדים נתצו את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בית גדול, וכל בתי העם; ויהרסו את החומות וישרפו את כל העיר באש, שרפה גדולה מאד, מקצה העיר ועד קצֶהָ.

והעם ראה את תמרות העשן המתנשא מן העיר, כעמודי ענן עבים עולים השמימה. ויהי אֵבל כבד מאד, קינים והגה והִי; הזוָעה והבהלות עברו כל דמות ודמיון; וזִכרָן לא יסוּף עד עולם.

טז    🔗

בימים ההם, עת נחרבה ירושלם, נסע גדליהו בן־אחיקם מבבל ארצה ישראל ועמו עבדים וגמלים וסוסים וכסף וזהב. וישב ימים אחדים ביריחו עד אשר יודיעו בדבר המלך כי הָפקד למושל ביהודה. שם מצא את אדוניהו ואת יתר החכמים ואת הסופרים ואת עובדיהו אשר היה פקיד־ראש על בית אחיקם בירושלם. וכשמוע גדליהו כי ברח נתן מיריחו בסתר, ויצר לו מאד, כי לא ידע אנה הלך אחיו ולא ידע מה יעשה.

ויהי ככַלות חיל הכשדים להרוס את ירושלם, שלח שר צבא בבל בכל ארץ יהודה, ויקח את השדות ואת הכרמים אשר היו לערֻבה בידי השרים והחורים בני ירושלם ויחַלקם לעניים ולאביונים בעלי האדמה לפנים. אכן רבים נושעו בזאת, אבל עוד היו המונים חַסרי כל מאומה. והעם התעורר וישא נפשו לצדק ולמשפט מאת המושלים החדשים אשר השפילו את בית דוד. אפס כי לא ידעו פקידי מלך בבל וגם לא יכלו להשביע רצון את העם אשר אמרו לתתו ביד גדליהו.

אחר הדברים האלה שמו הכשדים פניהם לשוב אל ארצם, ורב השרים העביר קול בשם המלך לאמר: גדליהו בן־אחיקם בן־שפן הָפקד למושל על כל ארץ יהודה.

וגדליהו קם ויקח עמו את אדוניהו ואת עובדיהו ויצא מיריחו וילך אל מצפה, בין הררי יהודה, לשום את המקום הזה לעיר הראש ביהודה, שם ימשול בעם במשפט ובצדקה.

וכשמוע ירמיהו כי היה גדליהו למושל, ויבא אליו המצפתה לשבת עמו בתוך העם. וברוך הסופר הלך אחרי ירמיהו לכתוב פרקים חדשים במגלת ספר המלכים ולהודיע בהם את דברי מצור ירושלם ואת עלוֹת גדליהו להיות מושל ביהודה.

וכראות ברוך את גדליהו, הגיד לו כי נתן מוּבל אסור בזקים בתוך השבי אשר הָגלה מירושלם. ויבך גדליהו כשמעו זאת, אך התאושש ויכתוב מכתב בלשון בבל וישלח ביד הרצים רוכבי עֲיָרים קלים להדביק את חיל נבוכדנאצר ולאמר לשרי החילים לחפש את נתן ולפַתֵּח אסוּריו ולשלוח אותו אל בית גדליהו בבלה.

אחר הדברים האלה בא איש אחד, יוחנן בן־קרח, ויאמר אל גדליהו: “הלא ידעת כי שארית בית דוד מקנאים בך מאד על ממשלת יהודה אשר נסָבַּה אליך, בראותם כי אתה, בן לבית שפן, נַעלֵית על בית דוד? והלא שמעת כי איש אחד אשר היה פקיד־ראש במלכות צדקיהו מבקש לקחת את נפשך, הלא הוא ישמעאל מזרע המלוכה?”

אך גדליהו לא האמין לדברי יוחנן; ויען ויאמר לו: “מדוע יבקש איש מבית דוד לקחת את נפשי?”

ויאמר יוחנן: “אנשי בית דוד אומרים: להם משפט המלוכה על יהודה; ובכן לא לך למשל בארץ.”

ויען גדליהו את יוחנן ויאמר: “הנותרים מזרע המלוכה יודעים אל נכון, כי ירמיהו והנביאים אשר כמֹהו הרשיעו את מלכי בית דוד (מלבד המלך יאשיהו), יען אשר לא עשו משפט וצדקה בישראל. ואף גם בית שפן נכון היה בשמחת לבב להחזיק הממלכה בידי בית דוד, כאשר החזקנו בידי יאשיהו, לוּ הואילו המלכים האלה לעשות משפט וצדקה בישראל. ואולם יען אשר הלכו מלכי בית דוד אחרי הבעל, לתת את הממשלה בידי העשירים עושקי העם, על כן החריב ה' את ירושלם ביד מלך בבל וישם קץ למלכות בית דוד, כאשר נבא ירמיהו מראש. גם נבוכדנאצר המלך יודע את משפחתנו לבית שפן, כי לבבֵנו לצדק ולמשפט; ובהיותו הולך בחקי אמרפל הקדמונים, לבלתי תת את החזק לדכא את החלש, שם אותי למושל ביהודה, אף כי בחרתי להיות אשר הייתי ולבלתי קבל עלי את הממשלה. ואולם שמעתי בקול המלך להיות למושל לעם הזה, כי אוהב אני את העם ואדיר חפצי לראותם שָבִים בכל לבבם אל אלהי המשפט. הלא תראה את אשר עשה אלהים לישראל: הקים שבט נכרי, הוא שבט הקיני, להורות חסד לאבותינו במדבר. ובימים האחרונים האלה הקים עלינו עם נכרי לשפוט אותנו על חטאותינו. ואחרי אשר אלהים מדבר אלינו ביד נכרים, על כן על כל בית ישראל לעבוד כרצון האלהים לא אך למען עמנו לבדו כי אם גם למען הנכרים אשר לא מבני עמנו. ועל כן לא יתנני להאמין לבי לדבריך. כי איש מזרע המלוכה מבקש את נפשי. אני אצא ואבוא בתוך העם, ובאהבה אחַבשׁ לפצעיהם, אֶמחה את דמעותיהם, אכלכל את הרעבים ואעשה חסד לאלמנה וליתום ואכונן את הממשלה בצדק ובמשפט.”

אך יוחנן אמר אל גדליהו: “לבך תמים כלב ילד קטן ותדמה כי כל האנשים הם כמוך; אבל תֻּמתך תהיה לך למשחית.”

וילך יוחנן מעִמו, וגדליהו לא האמין לו.

ורבים מבית ישראל נדדו הלכו אל מואב ואל אדום ואל עמון ואל ארצות אחרות. ויהי כשמעם את הדברים האלה וכי ידעו כי גדליהו הָפקד למושל ביהודה, וישמחו וישובו אל ארץ יהודה. והארץ נבנתה והתחדשה לא אך ביד בני העם אשר נשארו בכפרים אחרי חרבן ירושלם, כי גם ביד השבים מבין הגוים מסביב.

בימים ההם וגדליהו הולך וסובב כֹה וכה לאסוף מזון לרעבים ולכונן את הכל במישרים, ויאמר בלבו: “עתה אָקִים את הדבר אשר דברתי לנתן אחי ואשלח לקרא לנערה אשר הוא אוהב.” ויקרא לעובדיהו ויאמר לו: “קח לך עבדים וסוסים ולך אל מעון אשר בארץ הנגב וראֵה שם את מרים בת שמעון וגם את יואל אחיה והגדת להם כי הָגלה נתן מן הארץ בתוך השבי וכי שלחתי אל שרי החילים אשר למלך בבל לחפש אותו. ואם הנערה עודנה אוהבת אותו ואם חפֵצה היא ללכת אחריו, ולקחת אותה ואת אחיה והבַאתָם אל ביתנו אשר ביריחו, ואני אבא שמה ושלחתי אותם בבלה.”

ויקח עובדיהו עבדים וסוסים וילך אל מעון וימצא שם את יואל בן־שמען ברחוב הכפר. ויכירהו יואל וישמח לקראתו ויביאהו אל מרים הביתה, ויאמר: “הנה האיש אשר אליו הבאתי דבָרִי בלכתי אל ארמון אחיקם בירושלם.”

ומרים אמרה אל עובדיהו: “אחי חשבו כי נפל נתן בנופלים ביום אשר נחרבה ירושלם. אך אני האמנתי תמיד כי חי הוא, וכי יבא הנה או ישלח דבר אלי.”

ויספר להם עובדיהו את כל המוצאות את נתן, וכי נשלחו מלאכים לחפשו ולהביאו אל בית גדליהו אשר בבבל. ויאמר ליואל: “אם תלכו עמי, אתה ואחותך, אקחכם אל יריחו לבית אחיקם אשר בעיר הזאת; ואחר יבוא גדליהו הנציב ממצפה ושלח אתכם בבלה. כי הנה המָצא יִמָצא נתן, ואלהים יביא אליו את הנערה.”

ותאמר מרים: “הלוך אלך עמך, וידעתי כי יואל אחי לא יעזבני.” ותמהר וַתָּחל להכין את הדָרוּש למסעם. ביום השני קמו בבֹקר השכם לצאת לדרכם. וכל אנשי הכפר נלוו עליהם לשלחם בדרך, לרדת אל יריחו בדרך מדבר יהודה.

בעת ההיא ישב גדליהו ואדוניהו החכם תחת האֵלָה הגדולה במצפה, ואנשים באו אליו מקרוב ומרחוק ובפיהם משאלות ותלונות, ויעמדו על גדליהו מבֹקר עד ערב.

ואנשים נגשו אליו ויאמרו: “מלך בבל חִלק שדות וכרמים לעניים ולאביונים ולנו לא נתן מאומה. ועתה הן אותך הפקיד המלך למשול ביהודה ולעשות משפט וצדקה לכל.”

ויאמר להם גדליהו: “מאין באתם ומה אתם אומרים ואעשה לכם?”

ויאמרו אליו: “אנשים עניים אנחנו מקעילה, ואין לנו אדמה די מִחיָתֵנו ומִחיַת ביתנו, אך לאחרים יש יותר. ועתה צוה נא ויתנו לנו אחוזה ולא יִגָרע משפטנו.”

ויען גדליהו ויאמר: “אנכי אראה מה לעשות לכם, למען יֵעשה משפט לכל איש ואיש.” ויקרא לסופר ויכתוב את הדברים לזכרון, ואחר שלח את האנשים מלפניו.

ואחרים באו ויאמרו: “שְׂכִירים אנחנו, אך שכר עבודתנו מעט מִדֵי מחיתנו, ועתה צוה נא ויַרבו את שְׂכָרֵנוּ.”

ויכתוב הסופר את בקשתם לזכרון, ואחר שלח גדליהו גם אותם מלפניו.

ויפן אל אדוניהו לדבר עמו, והנה נגשו אליו אנשים ויאמרו: “אנחנו שוכרים אנשים לעבוד שדותינו. אך מאז חרבה ירושלם הרחיבו השכירים נפשם והנם דורשים שכר־מִשנה, וָלֹא – יאמרו – לא יעבֹדו. והננו מבקשים מאתך, כי תוציא פקודה אשר תשים חק וקֶצב למשכֹּרת.”

ויאמר גדליהו: “אנכי אועיד מועצה לחקור בדבר הזה, כי לא אוכל לחרוץ משפט בחפזון.”

ובעוד אנשים נצבים עליו ומחכים לו כי ישמע שאלתם ובקשתם, פנה גדליהו אל אדוניהו ויאמר: “אנכי אפקיד שופטים צדיקים, שונאי בצע, אשר יעברו ויסֹבּו בעם וישפטו את המשפטים האלה.”

ואדוניהו ענה ואמר לו: “הטיבות כי היה עם לבבך לעשות זאת. ואולם כאשר תַּרבה להתבונן כן תוסיף לדעת, כי עשׂוֹת משפט בין השוכרים ובין הנשכרים, בין אנשים אשר יש להם רב ובין אשר להם מעט, בין עם ובין עם, איננו דבר אשר יִגָלה ויקום מהרה לעיני כל בני האדם. אלהים, אלהי המשפט, נתן את לבנו לחקור ולדעת משפט. כי אמנם ענן וערפל סביבו, אך צדק ומשפט מכון כסאו. ועל כן אומר ירמיהו במגלת ספרו, כי עשות משפט וצדק היא הדעת את ה‘. והיטיב אשר דבר ישעיהו כי דעתנו באה מעט מעט, זעיר שם זעיר שם, קו לקו, צו לצו. וכל חכמת הנביאים אצוּרה בדברי הושע: "ונדעה נרדפה לדעת את ה’”.

וגדליהו אמר: “האשלח לקרא לירמיהו הנביא ונוָעץ עמו בדברים האלה?”

ויאמר אדוניהו: “אל תקרא לירמיהו ליעץ אותך במלאכתך. כי פקודת הנביא להעיר את הלבבות לצדק ולמשפט, אך לא לכונן ממשלות ולָחֹק חקים. ואולם אף כי אל לנו להָלאוֹתוֹ בדברים כאלה, הנני ללכת אליו ואל ברוך לראות איך יערכו את הפרקים החדשים על מגלת ספר ירמיהו; כי חפצתי אשר יֵדעו כל הדורות הבאים, כי לולא ירמיהו והנביאים אשר כמהו, המקימים עֵדוּת בישראל, כי עתה גם חרבן ירושלם גם כל הרעה אשר באתנו בגללו, לא הפכו לעם את לבו להטיב את דרכו והועֵל לא הועילו מאומה. ואולם בגלל פעולת הנביאים האלה, ויותר מהמה בגלל אמונת ירמיהו אשר בעתים האלה נשא עוֹנות עמו בצרות נפשו ובסבלות גֵווֹ, ישוב בית יהודה בימים הבאים אל אֵל אחד.”

אחרי צאת אדוניהו מעִמו ללכת אל ירמיהו, בא אליו שנית האיש אשר הזהיר את המושל מפני איבת בית דוד, הוא יוחנן בן־קרח, וידבר אל גדליהו בסתר, לאמר: “ישמעאל מזרע המלוכה קשר עליך קשר. ועתה למה יככה נפש, ונפוצו כל יהודה הנקבצים אליך ואבדה שארית יהודה? ועתה אלכה נא ואכה את ישמעאל, ותחי נפשך.”

אך גדליהו אמר אל יוחנן: “אל תעשה את הדבר הזה, כי שקר אתה דובר אל ישמעאל.”

ויבא גדליהו אל ביתו לאכל לחם, ובשבתו אל השלחן בא העבד ויאמר לו: “בא ישמעאל מזרע המלוכה ועשרה אנשים עמו; והוא מבקש לראותך, כי דבר לו אליך.”

ויאמר גדליהו: “יבא. ואתה לך והָבֵא עוד לחם ויין וְיאכל וישת עמי.”

וישמעאל ואנשיו באו הביתה. וגדליהו קִדם פניהם ברצון ויברך אותם, ויאכלו וישתו יחדו. ויקם ישמעאל והאנשים אשר היו עמו, ויכו את גדליהו בחרב וימיתו אותו. ככה רצח ישמעאל מבית דוד את גדליהו בן־אחיקם בן־שפן, למען אשר לא יעלה בית שפן על בית דוד לִמְשׁל בארץ יהודה.

וכשמוע העם כי מת גדליהו, ויתעצבו מאד וירוצו ברחובות הנה והנה וימאנו לתת ידם אל ישמעאל אשר מזרע המלוכה לבית דוד. ושאון העם עלה באזני אדוניהו, וכאשר נודע לו מה נהיתה אמר אל ירמיהו: “ומה לנו לעשות עתה אחרי אשר מת בן־אחיקם?”

וירמיהו ענהו: “מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה את חללי עמי. יָשב אשב פה ואקונן על חרבן ירושלם.”

ויקם אדוניהו וימהר וירד אל יריחו. והנה עובדיהו ומרים ויואל באו ממעון בדרך מדבר יהודה; והנם יושבים עם הסופרים והחכמים ביריחו. ויבא אליהם אדוניהו ויאמר: “גדליהו בן־אחיקם, נציב הארץ, הומת ביד איש משארית בית דוד, אשר שבו מרדו במלך נבוכדנאצר למען חַדש את ימי עבודת הבעל ולעשוק עניים ואביונים. אך אל יאמר איש כי ממשלת גדליהו היתה ללא הועיל; כי הוא היה מלאך האור אשר רגליו עומדות בדרך הנצח; ומחשבת אלהים אשר חשב עליו ועל ביתו, לא תופר. ועתה, אחרי אשר באו עלינו הרעות האלה, הִכּוֹנו ונמהר לצאת מארץ יהודה בבלה.”

עודם עושים כה וכה, ומלאך בא מן המצפה, מאת ברוך בן־נריה וכתבים בידו, אשר יסֻפחו על מגלת ירמיהו ומגלת המלכים בספר הגדול, וכתובים עליהם דברי מצור ירושלם, ומעשי ירמיהו בימי המצור, ואת אשר הָפקד גדליהו על ארץ יהודה ודבַר מותו.

והמלאך דבר אל אדוניהו לאמר: “העם נוער כפיו מתמוך בישמעאל מבית דוד, אשר המית את גדליהו. אך הולכים המה אחרי יוחנן, אשר הזהיר את גדליהו מפני ישמעאל. ואימה גדולה נפלה עליהם, כי אמרו: מי יודע מה יעשה מלך בבל בבוא אליו השמועה על מות גדליהו. על כן קמו רבים מהם והנם מבקשים לרדת מצרימה לשבת שם בטח.”

אחרי לכת המלאך, כִלו להכין לדרך. ואדוניהו אמר: “קומו ונצא לדרכנו.” והמה עודם מתמהמהים, ויעמדו על יד הגמלים ויבכו, כי ידעו כי לא יראו עוד את ארץ ישראל.

וידבר עובדיהו, אשר היה הסוכן הראש על בית אחיקם בירושלם, ויאמר:

“על גדליהו היתה תקותנו, והנה איננו; ובית ישראל חרב ויהי לאין, ועל כל הארץ חשך. על כן נפוג לבי ונפשי בקרבי תשתוחח, כי אלך אל ארץ נכריה לבלי שוב עוד. ועתה לכו אתם בלעדי, ואני אשאר פה ביריחו, למות בארץ מולדתי.”

ויאמר אליו אדוניהו: “איש טוב אתה, עובדיהו, וטוב עשית; אך הנך חסַר־אמונה. ואולם לו יכלת לראות בעינך את הימים הבאים, כי עתה ידעת כי לא בא הקץ. כי הספר הגדול הכָּתב יכָּתב עד תֻּמו על נהרות בבל, ועמֵנו עוד ישוב ויתכונן בארץ יהודה; וזכור יזכרו והשיבו אל לבם את חרבן ירושלם; ולא ישתחוו עוד לאלילים; כי יֵהפך לבבם ושבו ועָבדוּ אל אחד, אלהי המשפט והצדק, ועתה בוא עמנו והיטבנו לך; כי הנה גם כי נלך בחשך ובגיא צלמות, דרכנו נכונה לפנינו לדעת את ה'.”