רקע
יאנוש קורצ'אק
מן הגיטו
יאנוש קורצ'אק
תרגום: צבי ארד (מפולנית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
שפת מקור: פולנית

הפרק האחרון: קורצ’אק בגיטו וארשה, מאת יצחק פרליס (1910 – 1983) יותר לפרסום בשנת 2054


 

רשימות־יומן

“עליך לקרוא יום תמים, כדי להבין במידת־מה את יומי. שבוע בשבוע, שנה בשנה.”

(מן היומן)


עגמוּמית, מדכדכת היא ספרות הזכרונות. האמן או המדען, המדינאי או המנהיג נכנסים לחייהם כשהם נושׂאים את מלוא שאיפותיהם היומרניות; את הריגוּשים העזים, התוקפניים והנינוֹחים – הניעוּת החיה של הפעולה. מטפסים הם ועולים, גוברים על מכשולים, מרחיבים את היקף ההשפעות, חמושים בנסיונם ועמם חֶבר ידידיהם, ושלב־שלב – ביֶתר קלות ופוריוּת – יצעדו אל מטרותיהם. עשר שנים נמשך הדבר, לפעמים עשרים, שלושים. ואחר כך…

אחר־כך העייפות בלבד, אחר־כך רק צעד־צעד, בעקשנות, בכיווּן שנבחר תחילה, וכבר בדרך נוחה יותר, בהתלהבות שפּחתה, מתוך הכרה מכאיבה שלא כך, כי פחות מדי, כי בַּבדידות קשה לאין־ערוך יותר, כי גובר והולך רק לוֹבן השׂיער, כי מתרבים הקמטים במצח שהיה חלק ועזפָּני, כי העיניים כבר כהו, והדם האֵט זרימתו, ובדי־עמל נושאות אותך הרגליים.

וכי מה? – הזיקנה.

האחד מתנגד ומגביר קצב, שואף כמימים ימימה, רוצה אפילו מהר יותר וחזק יותר, כדי להספיק. הריהו משלה את עצמו, מתגונן, מתקומם ומתחבט. האחר מתחיל, תוך השלמה נוּגה, לא רק לוותר, אלא אף לסגת.

“איני יכול עוד. – שוב איני רוצה אפילו לנסות! לא כדאי. כבר איני מבין. – אילו השיבו לי את אֶפרן של השנים שעלו באש, את האֶנרגיה שנתבזבזה בתעיה, את התנופה הפזרנית של הכוחות שהיו…” אנשים חדשים, דור חדש, צרכים חדשים. כבר הם מרגיזים אותו ואף הוא מרגיז – תחילה אי־הבנות, ואחר־כך כבר העדר הבנה מתמיד. תנועותיהם, צעדיהם, עיניהם, השיניים הלבנות והמצח החלק, אף־על־פי שהשפתיים שותקות…

הכל, וכל האנשים סביב־סביב, והארץ, ואתה עצמך, וכוכביך אומרים: “די… זו שקיעתך… עכשיו אנחנו… זה קצך…” אתה טוען, כי אנו כך… לא נחלוק עליך – את המיטיב לדעת, בעל נסיון, אך הרשה לנו לנסות באורח עצמאי.

זו דרכם של החיים.

כך האדם והחי, ואולי האילנות, ומי יודע, אולי אפילו האבנים.

להם עתה הרצון, הכוח והזמן.

לך הזיקנה היום, ומחרתיים התשישות.

ומאיצים והולכים בחיגתם המחוגים על דיסקוֹת השעונים.

מבטו האבני של הספינקס שואל את השאלה הנצחית:

“מיהו המהלך על ארבע בבוקר, ומאושָש, על שתיים, בצהריים, ולעת ערב על שלוש?”

אתה – נשען על המקל, ועיניך הלומות בקרניה הקרות, הכבות, של השמש השוקעת…

ברשוּמות חיי אנסה דרך אחרת. אולי יתמזל הרעיון, אולי יעלה הדבר בידי, ואולי דווקא כך ראוי לעשות.

בבואך לכרות באר, אינך מתחיל במלאכה מהקרקעית העמוקה: תחילה אתה מרחיב ומפורר את השכבה העליונה, מסלק את העפר, אֵת אחר את, בלי לדעת מה שם למטה, כמה שורשים סבוכים זה בזה, אילה הם המכשוֹלים והפגמים, ומה מיספרם של החפצים הקשים, השונים והמכבידים, והאבנים שנקברו שם בידיך ובידי הבריוֹת.

גמרת אוֹמר. כוחך, די בו להתחלה. ובכלל, האם מלאכה כלשהי מסתיימת באחד הימים? הטפּח ברוֹק את כפות ידיך. אחיזה איתנה באֵת. באומץ!

חת, שתיים, חת, שתיים…

– אלוהי יעזור, סבא! מה מעשיך?

– עיניך הרואות. מבקש אני אחר מעיינות תת־קרקעיים, את כוח־האיתנים הצונן, הזך, של המים, חושף ומגלה זכרונות.

– לעזור לך?

הוֹ לא, מחמל נפשי, כאן חייב אדם לטרוח לבדו. איש לא יאוּץ לסייע, ואיש לא יעשה במקומו. כל השאר נוּכל לעשות יחדיו, אם עדיין אתה מאמין בי ואינך מזלזל, אולם את מלאכתי זו האחרונה – אני לבדי.

– בשעה טובה!

ובכן…

אומר אני להשיב דברים לספר־התעתועים של נביא־שקר. ספר זה גרם נזק רב.

כה אמר זאראתוסטרה.

אף אני שוחחתי, זכיתי בכבוד לשוחח עם זאראוסטרה. מדרשי הסוד שלו, הכבדים הקשים והחדים, הביאו אותך, הפילוסוף המסכן, אל מאחורי החומות הקודרות והסורגים הצפופים של בית־חולי־הרוח, וכך הלא היה הדבר. שחור על גבי לבן נכתב:

“ניטשה נפטר במריבה עם החיים – מטורף!”

בספרי רוצה אני להוכיח, כי – במריבה מצערת עם האמת.

זאראתוסטרה זה עצמו הוֹרה לי תורה אחרת. אולי היתה שמיעתי טובה יותר, אולי הייתי קשוב יותר.

בענין אחד תמימי־דעים אנו: דרכו של הרב, ודרכי שלי, של התלמיד מייגעות היו. המפלות תכופות היו מההצלחות, והעקמימות רבה, ועל כן – זמן ומאמץ בכדי, לכאורה בכדי.

שכן בשעה של גמר־חשבון איני בתא העצוב ביותר של בית־החולים העצוב מכולם; אלא – פרפרים וחרגולים וגחליליות, וקונצרט הצרצרים, וסולן בַתכלת הרמה – העפרוני.

אלי הטוב!

התודה לך, אלי הטוב, על האֲפָר והשקיעות הססגוניות, על רוח הערב הרעננה לאחר יום שרב ועמל.

אלי הטוב, אשר בתבונה רבה תִכּנת, שהפרחים יהיו נודפים ריחות, והגחליליות מאירות על הארץ, ורשפי הכוכבים – בשמים.

מה מרנינה היא הזיקנה.

מה נעימה הדממה.

נעימה המנוחה.

"אדם, אשר הפלאת לו חסדיך,

אשר יצרת וקיימת…"

נו, יפה. אתחיל.

חת, שתיים…

שני ישישים מתחממים בשמש.

– אמור־נא לי, תרח זקן, כיצד קרה הדבר, שעדיין אתה חי?

– ראה, חייתי חיים מיוּשבים, חיים של שיקול־דעת, ללא זעזועים ותמורות פתאומיות. איני מעשן, איני שותה, בקלפים איני משחק ונשים איני רודף. לעולם לא רעב, לא מיוגע עד תום, ולא בחפזון, ולא בדרך הסכנה. לעולם כל ענין בשעתו וכמידתו. לא עיניתי את הלב, לא ייגעתי את הריאות, לא הטרחתי את המוח. מתינות, שלווה ושיקול־דעת. על כן עדיין אני חי.

ואתה, חברי?

– ואני, מעט אחרת. לעולם במקום שבו קל לחטוף חבוּרוֹת וכתמאוֹת כחולות. גור־כלבים הייתי בימי המרידה הראשונה והיריות הראשונות. היו לילות נדודים, ואף מנת בית־הסוהר ניתנה ככל הדרוש להראות לבן־תשחורת, כדי לרכּכו לפחות קמעה. אחר־כך המלחמה. כזאת משוּנה. צורך היה לחפשה הרחק, מעֵבר להרי אוּראל, לים הבּאיקאל, עבוֹר בין הטאטארים, הקירגיזים, הבּוּריאַטים ועד הסינים. כשהגעתי לכפר המאנדז’ורי טַאוֹלַאי־דזָאוּ – שוב מהפכה. אחר־כך שלווה קצרה, כביכול. ווֹדקה שתיתי, אדרבה, ולא אחת הימרתי על כל חיי ולא רק על שטר מעוך. רק למען הבנות לא מצאתי פנאי, כי לוּלא היו מיוּחמות, חמדניות, חושקות את הלילה, נו, וגם וַלדניות… מנהג קלוקל. פעם אחת אירע לי. נותר טעם תפל לכל ימי חיי. קצה נפשי בכך, ובאיומים ובדמעות. עישנתי בלי הרף. גם ביום, ותוך ויכוחי התהיה, אחת באחת, כארוּבּה. ואין בי מתום. גידולי־איחוי, מכאובים, שברים, צלקות. הריני מתפורר, חורק, פורם וחי. וכיצד אני חי! משהו על כך יודעים המתייצבים בדרכי. בעיטותי ראויות להתכבד. גם עתה קורה שכנופיה שלמה חומקת מפני. אגב, יש לי חסידים וידידים.

– גם לי. יש לי בנים ונכדים. ואתה? ואתה, חברי?

– יש לי מאתיים.

– ממזר אתה, נכבדי…


* * * * *


השנה עתה 1942. מאי. צונן הוא מאי השנה. והלילה הזה חרישי בחרישיים. השעה חמש בבוקר. הילדים ישנים. אכן מאתיים הם. באגף הימני הגברת סטאֶפה, ואני משמאל, בקרוּי חדר־בידוד.

מיטתי באמצע החדר. מתחת למיטה בקבוק ווֹדקה. על שולחן־הלילה לחם שיפון וכד מים.

פֶלק הישר והטוב חידד את העפרונות, כל עפרון משני קצותיו. יכול הייתי לכתוב בעט נובע. את האחד נתנה לי הדסקה, ואת השני – אביו של בן פרוע ומפונק.

עפרון זה טבע חריץ באצבעי. רק עתה נזכרתי, כי אפשר לכתוב אחרת, נוח יותר, כי קל יותר בעט.

לא בכדי היה אבי יקירי מכנה אותי בילדותי בטלן ומטומטם, וברגעים סוערים – אפילו חמוֹר ואידיוט. סבתי בלבד היא שהאמינה במזלי. אולם כרגיל – עצלן, בכיין, למך מנומנם (כבר דיברתי!), אידיוט ולא־יצלח.

אלא שעל כך אחר־כך.

צדקו שניהם. שווה בשווה. חצי חצי. סבתי ואבא.

אלא שעל כך אחר־כך.

עצלן… נכון הדבר… איני אוהב לכתוב. להרהר – כן. אין הדבר מכביד עלי. כאילו הייתי מסַפר לעצמי סיפורי מעשיות.

קראתי במקום כלשהו:

“יש אנשים שממש אינם חושבים, כדרך שאחרים אומרים: ‘איני מעשן’.”

אני חושב.

חת, שתיים, חת, שתיים. לאחר כל הטלה כושלת של אֵת עפר מבארי, הכרח שאבהה פתאום. אתהרהר כעשר דקות. ולא מפני שחלש אני היום, שכן זקנתי.

תמיד היה כך.

סבתא היתה נותנת לי צימוקים ואומרת:

– פילוסוף.

כבר בימים ההם, כפי הנראה, גיליתי לסבתא בשיחה אינטימית את תוכניתי הנועזת לשינוי פני העולם. לא פחות ולא יותר, אלא להשליך החוצה את הכסף כולו. כיצד להשליך ולאן, ומה לעשות לאחר מכן, לא ידעתי כפי הנראה. אין להחמיר בדיני. בן חמש הייתי אז, ואילו הבעיה מביכה בקשיותה: מה לעשות כדי שלא יהיו עוד ילדים מזוהמים, בלוּאים ורעבים, שעמם נאסר עלי לשחק בחצר, אשר בה, מתחת לעץ הערמון, קבור בתכריך צמר־גפן, בקופסת־פח של סוכריות, מֵתי הראשון הקרוב והאהוב, הפעם הכנרי בלבד. מותו העלה את הבעיה המסתורית של הדת.

רציתי להציב צלב על קברו. אמרה העוזרת שאסור, כי הוא ציפור, משהו הירוד בהרבה מהאדם. אפילו לבכות עליו חטא הוא.

עד כאן העוזרת. החמיר את פני הדברים פסק־דינו של בן השוער, כי הכנרי היה יהודי.

וגם אני.

גם אני יהודי, ואילו הוא פולני, קאתולי. הוא שרוי בגן־העדן, ואילו אני, אם לא אומר מלים גסות ואביא לו תמיד בצייתנות את הסוכר שגנבתי בבית – אגיע לאחר מותי למקום, שאמנם אינו הגיהנום, אלא שחושך שורר בו. ואני פחדתי מפני חדר חשוך.

המוות – יהודי – הגיהנום. גן־העדן היהודי השחור. היה ענין להרהר בו.


* * * * *

שוכב אני במיטה. המיטה באמצע החדר. דיירי־המישנה שלי: מוניושׂ הצעיר (ארבעה מוניושׂים לי), וכן אַלבּרט, יז’יק. בעברו השני של החדר, ליד הקיר, פֶלוּניה, גניה והאנֶצ’קה.

הדלתות אל חדר השינה של הנערים פתוחות. כששים הם. מעט מזרחה ישנות שינה חרישית ששים ילדות.

השאר בקומה העליונה. עתה מאי, ואף־על־פי שהוא צונן, יכולים לישון שם בלית ברירה הנערים המבוגרים יותר.

לילה. יש לי רשימות עליו ועל הילדים הישנים. שלושים־וארבעה פנקסי רשימות. דווקא משום כך נבצר ממני ימים רבים כל־כך להחליט על כתיבת הזכרונות.

אומר אני לכתוב:

1. כרך עבה אודות הלילה בבית־יתומים, ומשהו כולל על שנתם של הילדים.

2. רומאן בשני כרכים. העלילה מתרחשת בארץ־ישראל. ליל הנישואין של זוג חלוצים למרגלות הרי הגלבוע, במקום נביעתו של המעיין; על ההר הזה ועל המעיין מספרים כתבי־הקודש.

(עמוקה תהיה, אם אך אספיק, באר זו שלי).

3, 4, 5, 6. לפני שנים אחדות כתבתי סיפור על חיי פאסטר, לילדים. עתה יבוא המשך הסידרה: פסטאלוֹצי, דה וינצ’י, קרוֹפוֹטקין, פילסוּדסקי ועוד כמה מנינים של אישים נוספים, שכן גם פאבּר, מוּלטא־ טוּלי, ראַסקין וגיאוֹרג מאֶנדל, נאלקוֹבסקי וּשצֶ’פאנוֹבסקי, דיגאסינסקי, דויד.

אינכם יודעים נאלקובסקי מיהו?

אין העולם יודע דבר על פולנים דגולים רבים.

7. כתבתי לפני שנים סיפור על המלך מתיא.

עתה הגיע תורו של המלך־הינוקא: המלך דוד השני.

8. הייתכן לבזבז את החומר שבמחצית האלף דיאגרמות של מידות החניכים ומשקלם, ולא לתאר את העבודה היפה, הנאמנה, העליזה של גדילת האדם? בחמשת אלפי־השנים הקרובות, אֵי־שם בתהומות העתיד – הסוציאליזם, ועתה אנרכיה. מלחמת המשוררים והמוסיקאים ביפה מכל האולימפיאדות – המלחמה על היפה בתפילות – על הימנון לאלוהים, שיוּשר אחת לשנה בכל העולם.

שכחתי להזכיר, כי גם עתה מלחמה.

10. אוטוביוגראפיה.

כן. על עצמי, על אישיותי הקטנה והחשובה.

מישהו כתב ברשעות, כי העולם הוא טיפת בוץ שנתלתה בחלל, והאדם הוא חיה שעשתה קאריירה.

ייתכן גם כך. אבל נוסיף: טיפת בוץ זו יודעת את הייסורים, יודעת לאהוב ולבכות, והיא מלאה געגועים.

ואילו הקריירה של אדם, אם נשקול את הדבר יד־על־לב, מפוקפקת היא, מפוקפקת מאוד.

השעה שש וחצי.

מישהו קרא בחדר־השינה:

– בחורים, לקום לרחצה!

הנחתי את העט. האקום או לא? זה כבר לא זכיתי לאמבט. אתמול תפסתי על גופי, ורצחתי בלי ייסורי־מצפון, בלחיצת־ציפורן זריזה אחת – כּינה.

אם אספיק, אכתוב אַפּוֹלוגיה של הכינה. שכן יחסנו לחרק יפה זה מרושע הוא ולא צודק.

אמר האיכר הרוסי הממורמר:

– הכינה אינה אדם, ואת כל הדם לא תמוץ.

חיברתי אגדה קצרה על הדרורים, אשר האכלתי אותם כעשרים שנה. קבעתי לעצמי תפקיד, להחזיר את כבודם של הגנבנים הקטנים. אך מי יתן דעתו על קיפוחה של הכינה?

אם לא אני לה, מי לה?

מי יקום, מי יעֵז לקום להגנתה?


* * * * *

"על הנסיון הציני להטיל על שכם החברה את חובת הטיפול ביתום, על החוצפה שבגידופים, בקללות ובאיומים שהוטחו בחמת־זעם, לאחר שסוכל הנסיון – חייבת גבירתי לתרום חמש־מאות זהובים ל’עזרת יתומים', תוך חמישה ימים.

לפי שהבאנו בחשבון את רמתה הנמוכה של הסביבה ואפילו הבית, בהם את מצויה, הוטל קנס כה נמוך. חוזה אני מראש את ההצטדקות הכוזבת, כי לא ידעתן מיהו העורך את החקירה; וכשצעירת צאצאיך, שנשלחה ללווֹתני החוצה, כבר ראתה את תעודתי שהוצגה לפני השוטר, הטיחה כלפי לפרידה את הקריאה “נבלה”. לא עמדתי על מאסרה של הנערה בגלל גילה, ומפני שיצאה ללא סרט על זרועה.

אוסיף לסיום, כי היתה זו ההתנגשות השניה שלי עם המאוּרה המהודרת ואליצוּב 14 – שכן בימי המצור בווארשה סירבו אנשים אלה בנבזות להגיש לי עזרה, שעה שביקשתי להעביר חייל גוסס, מרוטש־חזה, אל צלו של השער, כדי שלא יגווע ככלב בבּיב."

והנה ההסבר:

בעלות הדירה שממנה גוֹרשתי, מלווה בקריאות: “החוצה, נוכל זקן, הלוואי שתשבור ידיים ורגליים”, הן ידידות של סטפאניה סמפוֹלוֹבסקה, לא פחות ולא יותר.

רצוני להרחיב דיבור על נושא זה, שכן הענין בעל חשיבות כוללת.

סמפולובסקה היתה דוברת קנאית של היהודים והגנה עליהם מפני ההשמצות והטענות הצודקות, שהוטחו כלפיהם בפי אויבים, קנאים אף הם.

שלוש היהודיות מוואליצוּב – הרי אלו הדמויות, אשר בעזרת מלים חלקלקות, ואפילו התנצרות, נדחקו בכוח וללא־בושה אל החברה הפולנית, אל הבתים והמשפחות, כדי לייצג שם את היהודים.

פעמים רבות וללא־הועיל הסברתי לגברת סטפאניה הנלהבת, כי לא ייתכנו הבנה, ואפילו מגע רופף, בין הנוכלים שבקרב היהודים לבין העילית הרוחנית והמוסרית של הפולנים, ואין אף צורך בכך.

במרחבן של שלושים שנות היכרותנו היו בינינו מריבות והתנכרויות מצערות דווקא על שום כך.

ווֹציאחוֹבסקי – פילסוּדסקי – נוֹרוויד – מיצקאביץ' – קוֹשציוּשקוֹ – זאיוֹנצ’ק, ומי יודע, אולי גם לוּקאסאֶביץ', ואפילו קריאון ואנטיגונה – האין הם רחוקים דווקא מפני שקרובים?

בימים ההם היו נאלקובסקי, לוּדביק סטראשביץ', אויבים לכאורה, ואילו לבם מלא געגועים זה אל זה.

מה קלה ההבנה בין שני נוכלים לשם שותפות בבגידה, בפשע, ברמאות, ומה בלתי־אפשרית פעולה משותפת ומוסכמת כששניים אוהבים בדרך האחת, אך מבינים באורח שונה, לפי שאוצר נסיונם שונה.

שנאה וסלידה חשתי כלפי יהודים הסוחרים־מוכרים באידיאות ובפראזות. וראיתי את האצילות של אותם יהודים, שברחו אף הסתתרו מפני ידידים שמעבר לחפירות.

כיצד לא אזכיר את “ווֹיטֶק” האהוב – האנדק הלוחם שהיה שואל, כמעט בנימת־יאוש, על קפה שחור:

– אמור, מה לעשות? היהודים כורים לנו קבר.

וגוֹדלֶבסקי:

– חלשים אנו. בעד כוסית ווֹדקה אנו הולכים בשבי היהודים.

ומוֹשצֶ’נסקה:

– מידותיכם הטובות הן גזר־דין־מוות לנו.

קרן ז’לאזנה וחלוֹדנה. חנות נקניקים. יהודיה מגודלת שומן מתפרקדת בכורסה, נועלת נעליים לנסיון. הסנדלר כורע לפניה. פניו רוחניות, שערו אפור, עיניו פקחיות וטובות, קולו רציני ועמוק, ובפניו ביטוי ליאוש אין־קץ.

– הלא הזהרתי, כי נעליים אלה…

– ואני מזהירה אותך, כי תטמין נעליים אלה למען אשתך. אם אתה סנדלר, אדוני, הרי אתה חייב לדעת. כיצד נראית רגלי הזאת?

והיא מנפנפת ברגל השמנה לפני אפו – כמעט נוגעת בו.

– האם אתה עיוור? אינך רואה כי היא נקמטת?

מעמד מהגרועים ביותר שראו עיני, אלא שאינו היחיד.

– אין אנשינו שלנו טובים יותר.

– ידעתי.

– מה עלינו לעשות, אם כן?


* * * * *

מַקלט הרדיו מצוי בידי אדם שקנה אותו. גם מכונית. וכרטיס להצגת־בכורה. ומסעות וספרים ותמונות.

אולי אספר על טיול פולני שפגשתי באתונה. לא פחות ולא יותר – מצטלמים היו על רקע הפנתיאון. מפטפטים, מתערטלים – כל גור־כלבים חג אחרי זנבו, מבקש לתופסו.

על שום מה, לאמיתו של דבר, אני כותב זאת?

כי כן. השטן ישנו. אלא שגם ביניהם אתה מוצא מרושעים פחות ומרושעים יותר.


* * * * *

עשו יאנוּשק ואִירצ’קה גינה של חול ובית קטן, ופרחים וגדר. היו מביאים מים בקופסת גפרורים, לחילופין. התייעצו, הוסיפו עוד בית. התייעצו: ארובה. התייעצו: באר. התייעצו: מאורה לכלב.

נצטלצל הפעמון וקרא לארוחה. פעמיים חזרו מדרכם לחדר־האוכל כדי לתקן, כדי להעיף מבט.

ואילו מוּסייק צופה היה מרחוק. ואחר כך בעט ברגלו, רמס, ושעה ארוכה חבט במקל.

כשחזרו לאחר ארוחת־הצהריים אמרה אירקה:

– יודעת אני: זה מוּסייק.

נולד בפאריס – הוחזר למולדת ושלוש שנים ירד לחייהם של שלושים יתומים בגן־הילדים.

כתבתי עליו מאמר ב“פדאגוגיקה ספציאלנה”, שדרושות מושבות־עונשין, ואפילו הזכרתי עונש־מוות. הלא קטן! הלא ישתולל־יתעלל חמישים שנים רצופות!

הגברת מאריה האהובה, בחיוך מבוייש:

– ודאי חמדת לצון?

– כלל וכלל לא. כמה עוול לאדם, כמה כאב, כמה דמעות…

– אם כן, אינך מאמין בתיקון?

– אין אני אדלר – עניתי בזעף.

אין אתה יכול להיות ברוגז זמן רב עם הגב' ד"ר גזֶ’גוזֶ’בסקה. פשרה: מחקתי את עונש המוות – רק מוסד לתיקון המידות (אף זה בקושי).

האם האנשים ההגונים בשלבים העליונים – נידונים מעתה ועד עולם לייסורי גולגלתא?

למה אני כותב זאת?


* * * * *

לילה, כמובן. מחצית השעה לאחר חצות.

יום קשה עבר עלי.

דיון עם שני האדונים, אשָפי הסעד החברתי. אחר־כך שתי חקירות – אחת מלוּוה שערוריה. אחר־כך ישיבת ההנהלה.

מחר – סזיאֶלנה 39.

אמרתי:

– אנא, אדוני (עורך־הדין), אם כל יום משתפר המצב במילימטר, יש עידוד למאמץ־יתר. כשכל יום גרוע מקודמו, יתרחש אסון ויבוא מפנה כלשהו. ואילו אנו דורכים במקום.

שים לב. הדברים שאומר עשויים להועיל.

יש דרכים ארבע למניעת פגיעתם הרעה של אורחים שאינם רצויים:

1. לשחד. להניח להם ליקרב אל הטרף, ולרמות.

2. להסכים לכל, ומשיסיחו דעתם, להוסיף לעשות כרצונך. אלא שאני אחד, והם חבורה, אני מהרהר בהם שלוש שעות ביום, אם לנקוט לשון נדיבה – והם חושבים כל היממה כיצד להערים ולרמות. אסביר את הענין כשאדבר על ההרהור בחלום. אגב, הדברים ידועים.

3. לחכות, להמתין עד שיחלוף, לארוב ובשעת הכושר – להבאיש ריחם.

– ראו! כך הורה הוא לעשות.

אפשר לשקר (רצו לתת לי את הקופה).

4. לעייף. או שיסתלק לו, או שיפסיק להשגיח. ומדוע לא?

אזלה הדיו.


* * * * *

שעה שאני נזכר בעבר, בשנים ובמאורעות שחלפו, הריני זקן. רצוני להיות צעיר, ועל כן אתווה תוכנית לעתיד.

מה אעשה לאחר המלחמה?

אולי יקראוני לשתף־פעולה בבנין אורח־חיים חדש בעולם או בפולין? הענין מאוד מוטל בספק, ואיני רוצה בכך. הדבר היה מאלצני לכהן במשרד, וממילא – העבדות של שעות־עבודה מחייבות ומגעים עם הבריות, שולחן־כתיבה כלשהו אי־שם, כורסה וטלפון. איבוד זמן בענייני יום־יום קטנים, ומאבק עם אנשים קטנים, בעלי אמביציות קטנות, פרוטקציות, היירארכיה ומטרה קטנה.

בסיכום, דישה בגורן.

מעדיף אני לפעול לבדי.

בתקופת הטיפוס פקדה אותי הזיה זו:

אולם תיאטרון ענק, או אולם קונצרטים. המונים בלבוש־חג.

אני מספר על המלחמה והרעב, על היתמות והדלות.

אני נואם פולנית. המתרגם מוסר את דברי בקצרה באנגלית (הכל מתרחש באמריקה). לפתע נקטע קולי. דממה. אי־שם בירכתיים פורצת צעקה. רגינה רצה לקראתי. היא נעצרת לפני הבימה, מטילה עליה שעון ואומרת: “הריני נותנת לך הכל!” והנה גשם שוטף, של שטרי־כסף, זהב ועדיים. מטילים אלי טבעות, צמידים, סיכות. נערים מבית־היתומים עולים בריצה על הבמה: האחים גלבּלאט, פאלקה, מאיר קוּלאבסקי, גלוּזמן, שייבאץ' – ואוספים את השלל אל מזרונים. בוקעות קריאות, מחיאות־כפיים ופורצות דמעות של הקהל הנרגש.

אין אמונתי בנבואות רבה, ואף־על־פי־כן, זה למעלה מעשרים שנה אני מצפה להתגשמותה של ההזיה.

על רגינה אספר כשיגיע תור הגורלות המופלאים של חניכי הבית הלבן ברחוב קרוכמאלנה, בווארשה האפורה.

יהיו, אם כן, בידי אמצעים לא־מוגבלים, ואני מפרסם תחרות על בנין בית־יתומים גדול בהרי הלבנון, בקרבת כפר־גלעדי.

יהיו שם חדרי־אוכל וחדרי־שינה קסרקטיניים גדולים. יהיו גם “בתי מתבודדים” קטנים. על גבי גג שטוח יהיה לי חדר אחד לא־גדול וקירותיו שקופים, כדי שלא אפסיד אפילו זריחה או שקיעה אחת, וכדי שאוּכל, בשעת כתיבה בלילה, להציץ מפעם לפעם בכוכבים.

ארץ־ישראל הצעירה טורחת בנאמנות וביגיעה רבה לבוא לכלל הבנה עם האדמה. אך יגיע גם תורם של השמים. שאם לא כן, הרי כאן אי־הבנה ומשגה.

מדוע לא בירוֹ־בידז’אן, אוּגאנדה, קליפורניה, אֶתיוֹפיה, טיבּט, מאדאגסקר, הודו, דרומה של רוסיה או פּוֹלאֶסיה? אפילו אנגליה, האוהדת והיודעת יפה את העולם, אינה יודעת היכן לרכז את הקומץ, המוּעט אגב, של היהודים.

מדי שנה הריני בא אל עיר המולדת ואל הידידים לכמה שבועות, ומשוחח על עניינים חשובים ונצחיים…

והנה, איני חוזר חדגונית על חלומות. כפעם בפעם שינוי כלשהו.

דאגותי כרוכות בעיקרן בבנין הבקתות למתבודדים. הזכאים לבדידות חותרים אל האושר מבעד לבדידות הם קוראים בה ועליהם לתרגמה ללשון מובנת – Orbi et Urbi – הכרח, הכרח, הכרח לתת להם. אבל מה לתת – זה הקוץ שבאליה.

שוב נתן מוֹשֶק פחות מדי קארביד. המנורה דועכת.

אפסיק.


* * * * *

השעה החמישית בבוקר,

אלברט הישר באדם סילק את מסך־ההאפלה מחלון חדרי.

שכן החלונות מואפלים בגלילי נייר שחור, כדי שלא יפריע האור לשלטונות הצבא לשוחח בקוֹד־של־אורות, ואולי כדי לא להקל על טיסתם של מטוסי האויב. כביכול, אין בידיהם עשרה מכשירים ומורי־דרך אחרים. אף ־על־פי־כן מאמינים האנשים התמימים.

והנה שוב אור בחדר.

תמימים ומהוגנים הם הבריות. אין זאת כי אומללים הם. אין הם יודעים ברור, מהו עיקרו של האושר. כל אדם מבין אותו לפי דרכו.

האחד: חמין טעימים או כרוב בנקניק. השני: שלווה, מוֹתרוֹת, נוחוּת. השלישי: נשים – רבות ושונות. הרביעי: מוסיקה, או קלפים, או מסעות.

כל אחד מתגונן לפי דרכו מפני השעמום והגעגועים.

השעמום – רעבון הנפש.

הגעגועים – הצמא, הצמא למים ולמעוף, לחירות ולאדם – איש־אמונים, כוהן־וידוי, יועץ – לעצה, לווידוי, לאוזן אוהדת הכרויה לתלונתי.

הנשמה כמהה בכלוב הצר של הגוף. הבריות חשים את המוות ודנים בו מנקודת־הראות של הקץ, ואילו הוא אינו אלא המשכם של החיים, חיים אחרים.

אם אינך מאמין בהשארת־הנפש, הלא תיאלץ להודות, כי גופך חיה יחיה כעשב הירוק, כענן. הלא אתה מים ואפר.

“העולם הוא תמורתו של הרע, הקיים לעד” – אמר טאטמאייר.

גם קטן־אמנה זה, הפסימיסט, האירוני, הניהיליסט, מדבר על הנצח.

בת־בלי־מוות היא האמיבּה, והאדם הוא משובה של ששים ביליארדים יצורים כאלה, כפי שקובע מטרלינק. היתה לו האפשרות להגיע אל אנשי־הסמכות. ואני, עשרות שנים אחדות טרחתי ללא הצלחה להיוודע, כמה פעמים עלי להכפיל שני מיליארדים.

הקולגה פרופסור פאשקביץ' אמר, כי המיספר אסטרונומי. עד שבמקרה מצאתי את התשובה ב“טרמיטים”.

שני מיליארד אנשים חיים בעולם, ואילו אני חברה הגדולה פי מיליונים רבים, ומכאן זכותי, אף חובתי, לדאוג למיליארדים שלי, אשר כלפיהם יש לי התחייבויות.

אולי מסוכן להגיד את הדברים באוזני הכלל, אף על פי שבלאו־הכי כל אדם מרגיש זאת, גם אם אין ידיעתו ברורה. וככלות הכל, האין יקום חייו והצלחתו תלויים בהצלחת הדור כולו, החל מאיי אוכלי־האדם באוסטרליה ועד חדר־העבודה של המשורר, של המדען, עד האיש הצמוד אל עין הטלסקוף בפסגה מושלגת, במישור הקוטב?

כאשר גנקה הקטנה משתעלת בלילה, הריני חש בצערה מתוך אהבת־הזולת, אולם מתוך אנוכיות אני שוקל את ההטרדה בלילה, את החרדה לבריאותה: ואולי מידַבק? הוצאות ההזנה הנוספת, הטרחה שבשילוחה לכפר, וההוצאות.

רוצה לישון, עד שתיפתח ההמיה בכוורתי, אנמנם שעה.

מובטחני, כי בחברת העתיד הנבונה תסתיים הדיקטטורה של השעון.אני ישן ואוֹכל בכל שעה של רצון.

מה רב האושר, כי נבצר מהרופאים ומהשוטרים להכתיב, כמה פעמים בדקה מותר לי לנשום, וכמה פעמים רשאי לבי להלום.

לא ברצון אני ישן בלילה, לפי שאיני יכול אחר־כך לישון ביום. הלחם והמים ערבים לחכי יותר בלילה.

הבלות היא להשכיב ילד במיטה לשינה רצופה של עשר שעות.

בתמיהה ישמע איש העתיד, כי לקישוט הדירות השתמשנו בפרחים שנקטמו מגבעולם. ובתמונות על הקירות. ובעור החיות – כשטיחים. קרקפות, קרקפות של פרחים ושל אחינו הצעירים והאצילים עלי אדמות.

ובד מרוּח־ממורח, אשר כעבור זמן־מה חדלים להסתכל בו, והאבק רובץ עליו, ומתחתיו החרקים שורצים.

מה קטן, מסכן ופרא היה האדם הקדמון מלפני אלפי שנים!

ומתוך השתתפות־בצער יהרהרו על צורות ההוראה הפרימיטיביות שלנו.

הבּורות של הלשון המתה.

מש“באתי אל העם” – העליתי מפעם לפעם כשרונות בין הילדים.

אי־שם בסוֹלץ, בבקתת שכיר־יום, הוצגו בפני ציורי נער: הסוס היה סוס, העץ היה עץ, והספינה ספינה.

לקחתי עמי גליל תמונות, שנראו לי כמעולות שבהן, כדי להראותן לצייר נודע.

הסתכל, העווה פניו:

– זה חסר כל ערך. מועתק. וזה – יצלח בדוחק.

דבר תמוה אמר:

– אדם חייב לדעת להנציח בעפרון את הדברים שהיה רוצה לשמור בזכרונו. מי שאינו יודע זאת אנאלפביתי הוא.

פעמים רבות נזכרתי אמת בלתי־מעורערת.

הנה מעמד, הנה פנים, הנה עץ, אשר כהרף־עין ייעלמו מעיני לעולם. מה צר, איזה הפסד!

התיירים מצאו עצה: הצילום. ואפילו סרט קולנוע. גדלים ילדים ונערים היכולים לראות את צעדיהם הכושלים הראשונים.

תמונות לא־נשכחות של חדר־השינה המתעורר. המבט, התנועות הכבדות, או זינוק פתאומי מהמיטה. האחד מחכך עיניו השני מנגב בקצה השרווּל של כותנתו או זוויות־פיו, וזה מחליק אוזנו, מתמתח כשהוא מחזיק בידו מלבוש כלשהו, ומאריך בקפאונו כשמבטו הלום.

בערנות, בפלגמאטיות, בזריזות במסורבל בבטחון, בחרדה, בקפדנות, ברשלנות, בדעה צלולה או כמעשה־מוכני.

הרי אלה מבחנים: מיד אתה רואה מי, מה ומדוע תמיד כך, או דווקא היום כך.

המרצה מסביר את הסרט:

"הסתכלו, בבקשה, בתשומת־לב (מצביע בחוטר, כמו על גבי מפה). מבטי אי־הרצון של שניים אלה מימין מעידים, שאין הם מחבבים זה את זה, ואין מיטותיהם צריכות לעמוד בשכנות.

צמצום העפעפיים של ילד זה מעיד במפורש כי קצר־ראוּת הוא.

אל תתנו אמון בכוח־העמידה של נער זה: ניכרים המאמץ, עצבנות התנועות, הקצב המשתנה, ההפסקות בחפזון התקיף־למראית־עין. אולי הימר עם מישהו, התחייב, מתחרה עם הלה, משמאל, שהוא מעיף בו מבט מפעם לפעם.

ולזה אני מנבא יום רע. משהו מציק לו. בשעת הרחצה, תוך כדי הצעת המיטה, בארוחת־הבוקר, בעוד רגע או בעוד שעה יתקוטט או יכה, או ישיב למחנך תשובה לא־מנומסת".

שניים היינו ליד החלון כשהלכה ונערכה חבורה חדשה למישחק “שתי ערים”.

מישחק אציל, אבירי.

מומחה בן־עשר הרצה באוזני:

“את זה יעיפו מיד, מפני שהוא עייף. את זה יעיפו רק במחצית, כשיתחיל להשתדל. את זה ידחו. לזה יש עיניים בגבו: מביט ימינה ומרביץ שמאלה. הלה ייכנע בכוונה, שהוא רוצה לסלק את השניים האלה. זה ייעלב, יריב, יפרוץ בבכי.”

אם תכזיב הנבואה, המומחה יודע מדוע ומסביר. אכן, לא נתן דעתו על משהו בחישוביו ובהערכתו:

“הוא משחק ככה, כי אתמול שבר שמשה, אז עכשיו הוא מפחד. זה השמש מסנוורת אותו, וזה לא רגיל לכדור, כי הוא קשה מדי בשבילו. לזה כואבת הרגל, וזה חייב תודה לידידו בעד הזריקה היפה: תמיד עוזר לו.”

הילד קורא במישחק כמו בפרטיטורה מוסיקלית, ומפרש את התנועות כמו במישחק השחמט.

אם הבינותי משהו במישחק, הריני חייב תודה על כך למסירות־הנפש של מורי. כמה הם סבלנים, מסורים, ידידותיים, ואיזה תלמיד כושל וחסר־כשרון אני.

ולא ייפלא: בן ארבעים ומעלה הייתי כשנולד אצלנו הכדורגל, ואילו הם כבר זחלו על ארבע כשהכדור תחת בית־שחיים.

חמישה כרכים עבים:

1. כדור רגיל.

2. כדורגל (פוּטבּוֹל).

3. שתי ערים.

4. הפסיכולוגיה והפילוסופיה של מישחק הכדור.

5. ביוגראפיות, ראיונות. תיאור זריקות מפורסמות, מערכות, מיגרשים. ומאה קילומטרים של סרט.

אין הדבר מגרה, אינו מרגיז, אינו מכעיס, אינו מוציא מהכלים, שכן חזיתי את התגובה מראש.

היום תהיה הכיתה רוגשת, כי האחד באפריל, כי שרב, כי בעוד שלושה ימים הטיול, כי בעוד שבוע החגים, כי אני חש בראשי.

זוכר אני מחנכת ותיקה למדי, שהיתה מתרגשת על ששׂערם של הנערים גדל כה מהר, וזוכר אני תלמידת־פנימיה צעירונת, שהיתה פותחת את הדו"ח על התורנות בהשכבת הילדות בהערה:

“הילדות היו היום בלתי־נסבלות. בתשע עוד עמדה מהומה. בעשר עדיין לחישות וצחקוקים. וכל זה מפני שהמנהלת נזפה בי, כי הייתי רעה, כי מיהרתי, כי מחר יש לי סמינר, כי נעלמו לי הגרביים, כי קיבלתי מכתב רע מהבית.”

יאמר מישהו:

“מה ערכו של הסרט, אם הילדים יודעים שמצלמים אותם?”

קל להסביר:

המצלמה מוכנה תמיד על־כנה. בשעות שונות של היום מכוון הצלם את המכשיר בכיוונים שונים, ועושה צילומי־סרק. הוא מבטיח לילדים להראות להם את הסרט המוגמר, אלא שתמיד משהו אינו עולה יפה. מצלמים חזור־וצלם ילדים טרדנים, לא־חביבים, לא מקובלים על חבריהם ומעמדים חסרי־ענין. לעולם אין מזהירים אותם, שעליהם לנהוג באורח טבעי, שעליהם להביט לכאן ולא לשם, אלא מבקשים כי “יעסקו בשלהם”. ללא־סדר מדליקים את הזרקורים ומכבים אותם. ופתאום מפסיקים את המישחק, ועורכים חזרה מייגעת.

לאחר ימי החידוש המרעיש באים ימים של קוצר־רוח. לבסוף אין הם רואים את המתרחש. כעבור שבוע, כעבור חודש. ללא צורך אני כותב על כך. ודאי כך נוהגים הכל. ודאי שנוהגים כך – ולא ייתכן אחרת.

בוּר הוא המחנך שאינו יודע זאת, ושוטה גמור אם אינו מבין.

בעתיד יהיה כל מחנך קצרן וצלם־קולנוע.

והרשמקול, והרדיו?

וניסוייו מחוללי־התקופה של פאבלוב?

ואותו גנן, המשיג בדרך ההצלבה או הטיפוח ורדים־ללא־קוצים, ו“אגסים על עץ הערבה”.

כבר מצוי בידינו רישומו הכולל של אדם – ואולי אפילו תצלומו? אולי אין החסר מרובה עוד? ולא דרוש לנו אלא אמן־דִיוּת מחונן וישר?

יש החוששים לישון ביום כדי שלא לפגום בלילה. ואני להיפך. לא ברצון אני ישן בלילה – היום עדיף בעיני.


15 במאי, השעה שש

הילדות, כבר הן במחצית בשילותן.

וכך היה, פחות או יותר. אומרות:

– התדעי, האֶלציה, את בן־אדם לא שקט.

– אני בן־אדם?

– בוודאי. הלא את לא כלבלב.

נתהרהרה. לאחר אתנחתא ארוכה, בתמיהה:

– אני בן־אדם. אני האֶלציה. אני ילדה.אני פולניה. אני הבת של אמא, אני מווארשה… כמה הרבה אני!

ובפעם אחרת:

– יש לי אמא, אבא, סבתא, שתי סבתות, סבא, שמלה, ידיים, בובה, שולחן קטן, כנרי, סינר. גם אותך יש לי?

אמר לי אחד הלאומנים:

– יהודי, פטריוט כן, הריהו לכל היותר בן־וארשה או בן־קראקוב טוב, אבל אינו פולני.

הפתיעני הדבר.

הודיתי בהגינות, כי לאמיתו של דבר אין מרַגשים אותי לבוּב, פּוֹזנאן, גדיניה, אגמי אוּגוּסטוֹב, ולא זאלשצ’יקי ולא זאוֹלזיה. ולא הייתי בזאקוֹפאנה (איזו מפלצת), ואזור פּוֹלאֶסיה, הים, יערות בּיאלוֹבייז' אינם מלהיבים אותי. זרה לי הוויסלה ליד קראקוב, ואין בי כמיהה להכיר א גנייזנוֹ. אולם אוהב אני את הוויסלה שבווארשה, ובניתוקי מווארשה הריני חש געגועים כוססים.

וארשה שלי היא, ואני שלה. יתירה מזו: הנני וארשה. יחד עמה שמחתי והתעצבתי, ימיה הנאים היו ימי, גשמיה ורפשה אף הם שלי. יחד עמה גדלתי. לאחרונה נתרחקנו זה מזו. קמו רחובות ופרברים חדשים, ואותם כבר לא הבינותי. שנים רבות ידעתי רגשי נכר בז’וֹליבּוֹז'. לאין־ערוך יותר קרובה לי לוּבּלין, ואפילוּ הרוּבּישוב, שלא ראיתיה מעולם.

וארשה היתה תחום עבודתי או סדנתה, כאן מקומות החניה, כאן הקברים.

פעם אחת, בשעת הצגת בובות, נזכרתי בקבוצה מרחוב מיוֹדוֹבה, ובחזיון־המולד ברחוב פראטה.

וכך היה הדבר:

החל בחג־המולד היו הבנאים, המובטלים בעונה זו, מהלכים בחצרות האמידים, ועורכם הצגות־מולד בדירות, ככל שהוזמנו.

הבמה – תיבה, מפוחית או תיבת־נגינה. על הבמה הדמויות: הורדוס על כיסא־המלכות, השטן בעל הקלשון.

ההצגה היתה נערכת במטבח, כדי לא לזהם את הדירה. הטבחית נהגה להטמין כלים קטנים, שכן גנבו – פעם אחת, שתי כפות מוכספות מהסדָר. ההצגה היתה יפה ומפחידה ומאלפת.

בסיום היה יוצא סב בעל שק ומבקש תרומה.

אבא ציווה עלי כי אטיל בעצם ידי לשקו של הזקן מטבעות כסף של עשר פרוטות, ואני פרטתי את כל המזומנים למטבעות של שתי פרוטות, והייתי מטילם לשק, רועד כולי מרוב ריגוש. ואילו הזקן היה מציץ לשק, מטלטל זקנו האפור הארוך ואומר:

– מעט מעט, בחורי, תן עוד.

באותה תקופה ביקרתי עם אבי בהצגת חזיון־המולד.

אולם ארוך בבית־היתומים, מסך, מיסתורין, צפיפות, ציפיה.

יצורים מוזרים בסינרים כחולים וכובעים לבנים לראשם וכנפיהם קשוחות.

פחדתי. דמעות חנקו את גרוני.

– אל תלך, אבאלי.

– אל תפחד.

גברת מיסתורית הושיבה אותי בשורה ראשונה.

אל תעשו זאת, אם אין הילד רוצה. הייתי מעדיף לשבת מהצד, כדי שמישהו יסתיר אותי, לכל הפחות, ואפילו במקום הגרוע ביותר ובמירב הצפיפות.

באזלת־יד:

– אבאלי!

– שב. טיפש אתה!

בדרך שאלתי, האם יהיו שם הורדוס והשטן.

– תראה.

מייאשת היא הסתייגותם זו של המבוגרים. אל תכינו לילדים הפתעות, אם אין הם רוצים בהן. עליהם לדעת, להיות מוזהרים מראש, האם תישמענה יריות, האם בטוח, מתי ואיך. הלא צריך להתכונן למסע ארוך, רחוק, מסוכן.

רק זו דאגתם:

עשה פּיפּי, כי שם אי־אפשר".

ולי אין פנאי עתה, וגם איני זקוק. ואיני יודע לעשות מראש, בשביל המלאי.

ידעתי, כי יהיה זה תיאטרון־בובות חשוב יותר, מפואר פי מאה, ובלי זקן בעל תרמיל.

ומוטב, בלי זקן.

כבר אמרתי. שעה מאלפת. כן. הסב הזה. לא הוא בלבד, אבל הוא ראשית כל.

לא ידע שׂבעה.

אל השק שלו נדדו מיד מטבעות הכסף האדישים של ההורים, ואחר־כך מטבעות הנחושת שלי, שנאגרו בעמל. מלומד נסיון מר ומשפיל, אגרתי אותם ימים רבים ומכל הבא ליד. תכופות היה הקרבן סב חי ברחוב. הרהרתי:

“לא אתן, אטמין בשביל הסב שלי, בעל השק, מתיאטרון הבובות.”

הסב שלי לא ידע שׂבעה, ובשקו לא היתה תחתית. קטן היה, וגם השק קטן פי חמישה מהארנק שלי, ואף־על־פי־כן בלע, טרף, סחט פרוטה אחרונה.

נתתי, הוספתי, אנסה עוד פעם אחת, אולי יאמר סוף־סוף די.

אבאלי! סבתא! קאטאז’ינה, אני אחזיר, הלווי לי! אני ממשכּן מראש את חסכונות כל השנה.

סקרנות, אולי אצליח לראות כיצד הוא נעלם לרגע מאחורי הבמה, ושוב מפציר ומעודד.

והחרדה, ההכרה העצובה, כי לאחר הסב כבר הסוף, ולא עוד.

ורע מזה: הטקס הטרדני של הרחצה לפני השינה, ואולי אפילו שמן־דגים? בימים היוצאים מגדר הרגיל אין להעמיס על הילדים כל מה שהעניקו לנו ההיסטוריה, המדע והנסיון לצורכם־של־פעוטות, ואין להרגיזם בכל אלה. אבל בחופשה:

כל הריכוז, החרות כולה, כל האגדה השזורה באפרויות.

הסב מתיאטרון־הבובות ברחוב מיוֹדוֹבה הדווּי לאחר המצור על וארשה – הלא לימדני הרבה. חוסר־התקווה שבהתגוננות מפני בקשה טורדנית, ואין־קץ התביעות שנבצר מאתנו לספקן.

תחילה אתה נותן ברצון, אחר־כך בלי התלהבות, מתוך הרגשת חובה, אחר־כך לפי חוקי ההתמדה, מצוַות אנשים מלומדה, ללא שיתוף הלב, ולאחר מכן שלא־ברצון, בכעס, ביאוש.

ואילו הוא רוצה את כל אשר לך, וגם אותך.

בתיאטרון־הבובות נצמדתי לסב הזה, כאוחז בחוט האחרון המקשר עם האגדה הקסומה בחיים, עם המיסתורין המכושף של החיים, עם המאגיה של הריגושים הססגוניים והחגיגיים.

חלף – לא ישוב. גווע – נקבר. רק אותו מופלא […] וזה המבהיל אותו. הטוב, הרע.

הרצון הלוהט, החולשה, הריבוי, האפסות.

אולי אספר, כיצד האכלתי את הדרורים כעבור ארבעים שנה.

אל תסרב כשהילד מבקש לחזור על האגדה, עוד ועוד, ופעם נוספת אותה אגדה עצמה.

ההצגה למען ילדים מסויימים, שמספרם רב אולי יותר משאנו סבורים, חייבת לכלול קטע אחד ויחיד, החוזר חלילה.

מאזין אחד – פעמים הרבה הריהו קהל רב ואסיר־תודה. לא תפסיד את זמנך.

המטפלות הזקנות והבנאים – פעמים הרבה הם פדאגוגים טובים מהפסיכוֹטכנאית המדוּפלמת.

הלא גם המבוגרים קוראים “הדרן”.

הדרן!

האגדה שאנו חוזרים עליה לאין קץ – הריהי כסוֹנאטה, כסוֹנטה אהובה, כפסל אשר בלי מראיתו מפסיד היום את גוניו.

גאלריות האמנות מכירות את המטורף למוצג אחד.

יאן הקדוש שלי למוּרילוֹ במוזיאון בווינה, ושני הפסלים של ריגר בקראקוב: אוּמנות ואמנות.

לפני שישקע אדם ללא שיוּר וישלים עם זוהמת החוויות… יתגונן… יתייסר.. יתבייש על ששונה הוא, אחר מההמון; ואולי אינו אלא חש תוך ייסורים את בדידותו שלו ואת נכריותו בחיים?

תיאטרון בובות בלי הזקן, לא תיאטרון בובות אלא חזיון־המולד.

רע היה, רע מאוד.

צדקה אמא באי־רצונה למסור את הילדים לטיפולו של אבא ולא בכדי בירכנו אף זכרנו – אחותי ואני – ברטט של התפעלות ובפרץ שמחה את ה“תענוגות” שהיה מגלה למעננו באינטואיציה מופלאה אבינו, פדאגוג לא שקול ביותר, ואפילו את התענוגות הקשים, המייגעים, הכושלים ומעציבי־התוצאות ביותר.

עד כאב היה מורט את אזנינו, על אף הגינוי החמור ביותר של אמא וסבתא.

“אם יהיה הילד חרש, הרי זו אשמתך.”

באולם היה חם לבלתי־נשוא… ההכנות נמשכו עד אין קץ. הרחשים שמאחורי המסך מתחו את תשומת־הלב אל מעבר לתחום־המותר של העצבים. המנורות פייחו. הילדים נדחקו.

“זוז! סלק את היד! הזז את הרגל. אל תשכב עלי.”

הפעמון. הנצח. הפעמון. רגשות כאלה יודע הטייס בקרב פנים־אל־פנים, לאחר שירה את כל התחמושת ועדיין לפניו המשימה העיקרית.

אין דרך חזרה, ואין כוח ורצון לחשוב על הנסיגה.

איני סבור כי ההשוואה אינה במקומה.

הדבר התחיל. משהו שאין לחזור עליו, משהו יחיד, אחרון.

את האנשים איני זוכר. אפילו איני יודע, אם היה השטן אדום או שחור. ודאי שחור, ובעל זנב וקרניים. לא בובה. חי. לא ילד שהתחפש.

ילד שהתחפש?

בסיפורי ילדים כאלה עשויים להאמין רק המבוגרים.

המלך הורדוס עצמו אומר אליו:

– השטן!

וצחוק כזה, וקפיצות כאלו, וזנב אמיתי כזה, ו“לא” כזה, וקלשון כזה, ו“בוא” – לא ראיתי, לא שמעתי, וחש אני במופלא, ואולי אמת הדבר, כי אכן הגיהנום שריר וקיים.

הכל היה אוטנטי.

המנורה דועכת, סיגריות, משתעלים – זה מפריע.

רחוב מיודובה ופראֶטה. ברחוב פראֶטה היה בית הספר של שמוּרלוֹ. שם היו מלקים. גם זה אוטנטי. אלא שאין להשוות כלל.


* * * * *

השעה ארבע.

סילקתי את ההאפלה מחלון אחד בלבד, כדי שלא להעיר את הילדים.

לרגינקה Erythcma nodosum.

אין זאת כי השתמשתי היום באופן לא נבון בסאליציל, 10.0 ל־200.0, כף אחת כל שעתיים, עד המיה באוזניים וטמטום החושים. והנה אתמול הקיאה פעמיים. אבל התפיחוּיוֹת ברגליים כבר החווירו, קטנו ואינן מכאיבות.

חושש אני מפני כל תקלה אצל הילדים, הקרובה לרבמטיזם.

סאליציל – אמרו בפאריס, ומי: יוּטינאֶל, מארפן, ומה שמתמיה יותר, גם באגינסקי בברלין.

הבל ההקאות. אבל די בהן כדי שלא לשוב ולהזמין אחריהן את הרופא ביש־המזל, כמובן, אם יאמר שההסתבכות היא תוצאה של התרופה.

לאחר חזיון־המולד קדחתי יומיים בלבד. לאמיתו של דבר, רק לילה אחד. אולי לא היה החום כה גבוה, אך הכרח היה להפגין בחריפות, כדי שאפשר יהיה, לפחות עד האביב, להגיב ב“לא!” אימתני – שוֹמו שמים, אם אבא יביא גלידה.

איני בטוח שלא נכנסנו, בדרכנו הביתה, להתכבד בגלידה או במי־סודה, שהם מי־קרח במיץ אנאנס. עדיין לא היה אז קרח מלאכותי, ואילו הטבעי מצוי בחורף. וכך ניתן לנו לצנן את עצמנו לאחר חום־התופת.

זוכר אני שאבד לי הסוּדר.

ואזכור, כי בעודי שוכב במיטה ביום השלישי, קרב אלי אבא, אך אמא נזפה כו בחומרה:

  • ידיך קרות. אל תגש!

בצאתו את החדר חרש העיף אבא עלע מבט רב־משמעות,

עניתי לו בלשון הסתרים של מבט נכלולי, משהו מעין:

“יהיה בסדר”

סבורני, כי שנינו הרגשנו, כי בסופו של חשבון לא הן – אמא,סבתא,המבשלת, אחותי, העוזרת והעלמה מאריה (המטפלת) – לא עזרת־נשים זו שולטת, אלא אנו, בגברים.

אנו אדוני הבית. למען שלום־הבית אנו מוותרים.

מעניין הדבר. בפראקטיקה שלי רבת־השנים, אמנם בחוג חולים לא רב מדי, קרה תכופות שהוזמנתי על־ידי השבות. אלא שתמיד פעם אחת בלבד.

במקרים אלה ויתרו האמהות למען שלום־בית.

אספר עוד על […].

הערה, נכון יותר עצהלאלה אשר יתכננו תסכיתי־רדיו בעוד שלושים שנה:

תנו שעה– שווה בשווה לנכד ולסב (או לאב), לשיחונת שכותרתה “יום אתמול” – “הים שלי אתמול”. הפתיחה תהיה תמיד כך:

“אתמול התעוררתי בשעה… קמתי… התלבשתי”

שיחות אלה ילמדו כיצד לראות, כיצד לאיית את המאורעות השוטפים, כיצד לעקוף וכיצד להדגיש, כיצד להרגיש ולחוות, כיצד להעריךולזלזל, לתקוף ולהסתער– כיצד לחיות.

מדוע, בעצם, לא נשים, מדוע לא מורה ותלמיד, מדוע לא בעל־מלאכה ונותן לחמו, פקיד וקהל הפונים אליו, עורך־ דין ולקוחותיו?

הדבר מחייב נסיונות.

סיום,

אין הלשון הפולנית יודעת את הביטוי “מולדת”. ארץ־ אבות, הרי זה רב מדי, וקשה.

האם רק יהודי מרגיש כך, ואלי גם פולני? אולי לא ארץ־אבות, אלא בית קט וגינה?

האין איכר אוהב את ארץ אבותיו?

מה טוב כי גם העט הולך ומכזיב, יום רב־עמל מצפה לי.

תוספת מאוחרת:

אוּגוֹלינו – דאנטה, מן הדלות יינצלו. תיאטרון בובות… אילו חיו, היו לומדיםלדעת מי צדק.

שנים על שנים שמרתי כספית דוּכלוֹרית וגלולות מורפיום ביַרכתי המגירה. לקחתי אותן עמי רק בלכתי לקבר־אמי בבית־העלמין. מאז פרצה המלחמה נשאתי את הגלולות בכיס, ומעניין הזבר, כי בשעת החיפוש בבית־הסוהר השאירו אותן בידי.

אין לך התרחשות(הרפתקה) מאוסה יותר מהתאבדות שנכשלה. חכנית כדאת חייבת להבשיל עד תום, כדי שההוצאה־לפועל תבטיח לחלוטין את ההצלחה. אם חזרתי ודחיתי בלי הרף את תוכניתי, שחושבה עד אחרון פרטיה, הרי זה מפני שתמיד, ברגע האחרון, צף ועלה חלום חדש כלשהו, אשר נבצר ממני לנטשו ללא עיבוד, היו אלה כעין נושאים לסיפורים. נתתי להם את הכותרת הכוללת “דברים תמוהים”.

והנה:

המצאתי מכונה (פיתחתי מנגנון מפורט מאד ןמורכב). משהו הדומה למיקרוסקופ, מאה קווי־סימון. אם אסובב את המיקרומטר לתשעים ותשעה קווים, ימות הכל שאין בו אפילו אחוז אחד של אנושות. העבודה עצומה היתה. חייב הייתי לקבוע כמה אנשים (יצורים חיים) יֵצאו מדי פעם מהמחזור, מי יבוא במקומם, ומה צורה תהיה להזדככות זו; חיים חדשים, ארעיים. לאחר שנה של שיקול־דעת (כמובן, בלילה) קידמתי את הזיקוק עד כדי המחצית. הבריות שוב אינם אלא בהמות־למחצה, השאר הושמדו. מה קטנוניוֹת היו תחזיותי – ההוכחה, כי את עצמי סילקתי לחלוטין מאורגאניזם מיוחד־במינו זה. ואם כן, תוך סיבוב המיקרומטר של “המיקרווסקופ” שלי יכולתי ליטול את חיי. ומה הלאה?

במידת־מה של בושה הריני מודה, כי גם עתה אני חוזר אל נושא זה בלילות קשים יותר. לילות בית־הסוהר העניקו לי את הפרקים המעניינים ביותר של הרומאן.

על שולחן העבודה היו מוטלים לבחירתי כעשרה ומעלה חלומות כאלה. ובכן…

מצאתי את הניב הקוסם. הנני רודן האור.

כה מודאג הייתי בהירדמי, עד שהתחיל המרד עולה בי.

"מדוע אני? מה רצונכם ממני? יש צעירים יותר, נבונים יותר, טהורים יותר, מתאימים יותר למשימה זו.

השאירוני בשביל הילדים. איני סוציולוג. אקלקל הכל, ואבאיש את ריחי ואת ריח הנסיון."

לשם מנוחה והרפיה עקרתי לבית־החולים של הילדים. “עיר מקלט”. העיר מטילה אלי ילדים כצדפים, ואני איני ממחה בידם – ומקבלם בעין יפה. איני שואל אותם מאין, לכמה זמן, לאן, לטובתם של הבריות או לרעתם.

“הדוקטור הזקן” נותן סוכריות, מספר מעשיות, עונה על שאלות.

השנים השלווֹת, האהובות, הרחק מירידו של עולם.

לעתים ספר או ביקור של חבר, ותמיד אחד החולים שלך מרבה מכולם לתבוע טיפול, במשך כמה שנים.

הילדים מחלימים, נפטרים – כדרכן של התרחשויות בבית־חולים.

לא ביקשתי חשבונות רבים. לא טרחתי להעמיק בנושא, שהיה מוּכר לי עד קרקעיתו. הלא בשבע השנים הראשונות שימשתי רופא־בית צנוע בבית־החולים. כל השנים שחלפו מאז מלַווה אותי ההרגשה המאוסה, כי ערקתי. בגדתי בילד החולה, ברפואה ובבית־החולים. יומרה כוזבת גרפה אותי: רופא ופַסל של נפש־הילד. של הנפש. לא פחות ולא יותר (הוי, שוטה זקן, פיספסת את החיים ואת המשימה! ראוי אתה לעונשך!). הגברת, מופקרת היסטרית, עצלנית בעלת מנטליוּת של פועלת־נקיון בבית־החולים, מייצגת פרק־חיים חשוב זה, ואילו ה־Maître d’hôtel בוחש בעסקי היגיינה.

לתכלית זו התרוצצתי כשזרבובי רעב בקליניקות של שלוש בירות אירופה. מוטב לא לדבר על כך.


* * * * *

איני יודע כמה קישקשתי באוטוביוגראפיה זו שלי. איני מעֵז לקרוא, לראות שם את המטען. צפוי אני לסכנה, שהחזרות ילכו ויתכפו. והגרוע מכך הוא, שבסיפור העובדות והחוויות עשוי להיות וחייב להיות ויהיה שוֹני בפרטים.

אין בכך כלום. אין זו אלא הוכחה לכך, שהיו רגעים חשובים, שנחווּ בעמקות, ואליהם אני חוזר.

והוכחה, כי הזכרונות תלויים בחוויות שלנו כיום. בהעלותנו זכרונות, אנו משקרים בבלי־דעת. הדבר ברור, ואיני אומר זאת אלא למען הקורא הפרימיטיבי ביותר.

חלום עשוי היה להתגשם, אפילו בקלות.

יוּאוֹ־יא בת הארבע המסכנה שלי מימות מלחמת יפאן. כתבתי לה הקדשה בפולנית.

באורך־רוח לימדה את התלמיד חסר־הכשרון סינית.

אדרבה, ראוי לייסד מכונים ללשונות המזרח. אדרבה, פרופסורים והרצאות.

אלא שכל אחד חייב לעשות שנה בכפר מזרחי כזה, וללמוד קורס־למתחילים אצל בן ארבע.

אֶרנה לימדה אותי לדבר גרמנית – ואלטר ופרידה כבר היו זקנים מדי, כבר דקדוקיים, אנשי־סֵפר, אנשי ספרי־לימוד, בנוסח בית־הספר.

אמר דוסטוייבסקי, כי כל חלומותינו מתגשמים במרוצת השנים, אלא שצורתם כה מעוּותת, עד שאין אנו מכירים אותם. אני מכיר את חלומי מהשנים שלפני המלחמה.

לא אני לסין, אלא סין באה אלי. רעב סיני, זלזול סיני ביתומים, תמותת ילדים סינית.

אין רצוני לעסוק עוד בנושא זה. המתאר ייסוריהם של זולתו, הריהו כגונב מהם, כמתדשן מאסונם, כאילו לא דַי לו במצוי.

העיתונאים והפקידים מאמריקה שהגיעו ראשונים, לא העלימו את אכזבתם: לא כל כך נורא. הם חיפשו גוויות, ובבתי־היתומים – שלדים.

בשעת ביקורם בבית־היתומים שלנו, שיחקו הילדים בחיילים, כובעי־נייר ומקלות.

– אין זאת כי המלחמה לא נמאסה עליהם – אמר עוקצנית.

– עכשיו כן. אבל התיאבונות גדלו והעצבים קהו, ומשהו נע סוף־סוף – ובחלון ראווה אחד ושני מופיעים אפילו צעצועים, וסוכריות רבות, החל בעשר פרוטות ועד זהוב.

– בעיני ראיתי: פעוט קיבל נדבה של עשר פרוטות ומיד קנה סוכריה.

– אל תכתוב זאת, קוֹלגה, בעיתונך.

קראתי: אין לך דבר אשר אדם מסכין עמו קל יותר מאשר עם אסונו של הזולת.

כשעברנו באוֹסטרוֹלאֶנקה בדרך לפרוסיה המזרחית, שאלה אותנו חנוונית:

– מה יהיה אתנו, האדונים הקצינים? שאנחנו ציווילים – על שום מה עלינו לסבול? אתם, הרי זה ענין אחר – לקראת מוות בטוח אתם הולכים.

פעם אחת בלבד נסעתי בריקשה בחארבין. עתה, בווארשה, התנגדתי לנסיעה זו ימים רבים.

בעל־הריקשה אינו מאריך ימים למעלה משלוש שנים, והחזק – חמש.

לא רציתי לתת יד לכך.

עתה אני אומר:

צריך לתת להם פרנסה. מוטב שאשב בריקשה אני, משישבו שני ספסרים כבדי־משקל, המוסיפים גם צרור.

רגע מאוס, כשאני בוחר את הבריאים, החזקים יותר (אם ממהר אני). ומשלם חמישים אגורות יותר מהשכר שנקבו.

גם אז אציל, גם עתה.

כשהדלקתי סיגריה בשכבי בחדר משותף עם ילדים בריאים, אמרתי ביני לביני:

“העשן הוא אמצעי מעורר־כּחכּוּח. אני מביא להם תועלת”.


* * * * *

ההשראה יורדת עלי לאחר חמש כוסיות כוהל, המהול למחצה במים רותחים.

אחר־כך באה ההרגשה הנהדרת של לאות ללא כאב, שכן הצלקת אינה נחשבת, וה“צינה” ברגליים אינה נחשבת, ואפילו כאב העיניים והצריבה בכיס־האשכים אינם נחשבים.

ההשראה מעניקה לי את התודעה, כי הנה אני שוכב במיטה, וכך יהיה עד הבוקר. ואם כן, שתים־עשרה שעות עבודה תקינה של הריאות, הלב והמחשבה.

לאחר יום גדוש עמל.

בפה עומד טעם של כרוב כבוש ושום, וסוכריה, שהטלתיה לכוסית לשיפור הטעם. אֶפּיקוּרוֹס.

ועוד: שתי כפיות של משקע־קפה אמיתי, ותחליף־דבש.

ריחות: אמוניאק (השתן נפרד עתה מהר, ולא בכל יום אני שוטף את הדלי), ריח השום, הקארביד, ומזמן לזמן ריחם של שבעת שכני לחדר.

אני חש בטוב, בשקט ובבטחון. ודאי שאת השקט עשוי לפרוע ביקור של הגברת סטאֶפה, שתביא איזו חדשה, או פרי הרהור והחלטה נואשת.

ואולי העלמה אסתר’קה, כי הנה מישהו בוכה ואינו יכול להירדם, כי השן. או פֶלק המבקש מכתב, למחרת, אל פלוני השוע.

הנה חלף עש, וכבר כעס, תסיסה פנימית. הפשפשים, אורחים חדשים, לפי שעה נדירים – והעש, האויבים האחרונים, נאמר מספר חמש, זה כבר, לכל הרוחות, נושא למחר. רצוני להקיף במחשבתי בדממת לילה זו (השעה עשר) את היום הזה, כפי שאמרתי – יום גדוש עמל.

a propos הווֹדקה: מחצית־הליטר האחרונה מהחלוקה הקודמת; אמרתי לא לחלוץ את הפקק – לשמור לשעת חירום. אלא שהשטן אינו עוצם עין – הכרוב, השום, הצורך למצוא מרגוע וחמישים גראם של נקניק.

והנה בטחון ושלווה, בטחון – לפי שאיני צופה כל ביקור מבחוץ. ודאי שעלול להתרחש ביקור כגון שׁריפה, התקפה מן האוויר, ונפילת הטיח על ראשך. אלא שעצם ההגדרה “הרגשת בטחון” מעידה, כי סובייקטיבית אני רואה את עצמי כתושב העורף העמוק. לא יבין זאת אדם שאינו מכיר את החזית.

טוב לי, ורצוני להאריך בכתיבה, עד טיפת הדיו האחרונה בעט. נגיד, עד אחת לאחר חצות, ואחר כך שש שעות־מנוחה רצופות.

יש אפילו רצון להתלוצץ.

“יופי לנו” – אמר מיניסטר שלא היה מפוכח לחלוטין, ואף לא כיוון יפה את השעה, שכן פה ושם גאתה מגיפה של טיפוס־הרעב, וטור הנפטרים משחפת עלה לגובה מסחרר.

לאחר מכן ירדו לחייו יריביו הפוליטיים, מעל דפי העיתונות הבלתי־תלויה (ישמרנו אלוהים!).

“יופי לנו” – אומר אני, ומתחשק לי להיות עליז.

זכרון עליז:

כיום עולים חמישים גראם של הנקניק, הנקרא סֶרדֶלובה, זהוב ועשרים פרוטה, ואילו אז עלו רק שמונים פרוטה (הלחם עלה קצת יותר).

אמרתי למוכרת:

– גברתי היקרה, האין נקניק זה עשוי מבשר־אדם, שכן הוא זול מדי לגבי בשר־סוסים?

ענתה לי:

– לא יודעת, לא הייתי שם, איפה שעשו אותו.

לא גערה בי, לא הצטחקה בנימוס אל הלקוח השנון, לא גילתה במשיכת־כתפיים כי הבדיחה מפלצתית במידת־מה. לא, רק הפסיקה לחתוך, כשהיא מצפה להחלטתי. לקוח גרוע, בדיחה או חשד קלוקלים – אין הענין ראוי לדון בו.

היום נפתח בשקילה. מאי הביא ירידה גדולה. החודשים שחלפו לא היו גרועים, ומאי עדיין אינו מעורר דאגה. אלא שלכל המוטב מצפים לנו שני חודשי המחסור שלפני־קציר. בטוח הדבר. ואילו ההגבלות שבהוראת השלטונות והפירושים הנוספים, הריכוז הפנימי – עלולים להרע את המצב.

שעת שקילתם של הילדים בשבת היא שעה של ריגושים גדולים.

לאחר ארוחת־הבוקר ישיבה בבית־הספר.

גם הארוחה עצמה עבודה היא. הנה, לאחר מכתבי החצוף אל רם־ המעלה קיבלנו זריקה לא רעה יחסית של נקניק, אפילו קתלי־חזיר, ואפילו מאה עוגות.

גם זו לטובה, כי אף־על־פי שאין כאן הרבה “לגולגולת”, היה בכל זאת אֶפקט כלשהו.

ואחר־כך אפילו הפתעה בדמות מאתיים קילוגרם תפוחי־אדמה.

יש הד למכתבים. אבל גם רוגז. נצחון דיפלומטי, חולף, זכות שהוֹשׂגה על נקלה, אינם צריכים לעורר בנו תקוות אופטימיות ולהרדים את הערנות.

אֵי־כה ינסו להחזיר זאת לעצמם – כיצד למנוע את הדבר? מאין יגיחו העננים? אילו אוֹמים, ווֹלטים, ניאוֹנים יצטברו, ומתי יצטברו, למען הבָּרק הבא, או רוח הקדים?

ההרהור המענה “העשיתי טוב או רע?” – ליווּי עגום לארוחת־הבוקר השאננה של הילדים.

לאחר הארוחה בחטיפה, la fourchette ȧ – בית הכיסא (מראש, ועל כן גם זה מתוך מאמץ) ואסיפה, ובה תוכנית בית־הספר בקיץ, חופשות ומילוי־מקום.

נוח היה לנהוג כפי שנהגנו אשתקד. דא עקא, שדברים רבים נשתנו, חדר־השינה נשתנה, נוספו ילדים רבים, אף פחתו, מינויים חדשים, הכל נשתנה – אין חולקים על כך. והלא יש גם רצון לשכלל.

לאחר האסיפה – עיתון הילדים ופסקי בית־הדין. התגנבו המעילות לחיינו. לא כל אחד מוכן לשמוע בתשומת־לב שעה תמימה על כך, מי ניהל את המשק טוב ומי רע, מה נוסף לנו ומה נגרע, מה צריך לצפות מראש, מה עלינו לעשות. לילדים החדשים יהיה עיתוננו בבחינת גילוי.

אבל הוותיקים יודעים, כי יהיה אשר יהיה, להם לא ייוודע הדבר החשוב בעיניהם, החשוב ביותר. לא איכפת לו, לאמיתו של דבר, אינו מקשיב, ועל־כן אם אפשר להיפטר מהטרחה – מדוע לא?

מיד לאחר העיתון, המעייף אותי – שכן אני מסכים בתבונה ומתעלם באופן מיוּמן מכל ענין שנוח יותר לא להבחין בו, אם איני רוצה לפעול בכוח, ונבצר ממני לפעול בדרך השכנוע – מיד לאחר העיתון שיחה ממושכת עם גברת הממליצה על קבלת ילד; הרי זו מסה ממש, והיא מחייבת זהירות, נימוס ותקיפות; דעתך כמעט שהיא נטרפת. אלא שעל כך בפעם אחרת. שכן הגוֹנג קורא לארוחת־הצהריים.

במה נשתנתה ארוחת־שבת משאר הארוחות – לא אדע לומר בדיוק, על כן אדחה גם נושא זה.

בתוכניתי היום שלושה מענים בלבד ושלושה ביקורים, לכאורה, הביקורים קלים.

1. לבקר אצל אוהד שקם מחוליו.

2. שיחה בבית השכן־כמעט על שמרים בשביל הילדים.

3. לא רחוק מכאן, לקבל פני מהגרים־חוזרים מהמזרח, אנשים נעימים, רוחשי־טובה, שגם אני רוחש להם טובה.

אבל – אבל.

הביקור הראשון הוא המשך ויכוחי הבוקר על בית־הספר.

לא מצאתיו בביתו.

“אנא, מסרו לו את ברכתי שנתאחרה. רציתי להקדים, אך לא עלה בידי.”

המחשבות מענות – כה רבות הן.

שכן קשיש זה, תמהוני הוא ואינו טיפוסי כמוֹרה בבית־הספר היסודי. מה יודע אני עליו? אף לא שיחה ארוכה יותר, ואולי שום שיחה במשך השנה כולה.

לא היה פנאי? – משקר אני (שמורות עיני נדבקות. איני יכול. באמת איני יכול. אתעורר ואסיים.

… ברוכה תהיי, דממת־הליל היפה).

לא התעוררתי, ובבוקר עלי לכתוב מכתבים.

המשך בלילה הבא.

ברוכה תהיי, השלווה.

עיקר שכחתי. אמש הוציאו להורג ביריה רק שבעה יהודים, מה־שקוראים אנשי גסטאפו יהודים. מה משמעות הדבר? תכליתי יותר שלא לחקור בכך.

הרצאה בת שעה על השמרים. שמרים של בירה או של אפיה, חיים או מעוקרים? וכמה צריך להשהותם? כמה פעמים בשבוע וכמה?

בֶּטאבּיוֹן. ויטאמין B.

יידרשו לנו חמישה ליטרים לשבוע. כיצד? על ידי מי? ממי?

הרצאה על המטבח העממי בביקור השלישי. כיצד היו מכינים בימי ילדותו פשטידה וחמין.

התפוצצות הזכרונות של הישיש. חזרו מהגיהנום אל גן־העדן של וארשה.

וגם כך יקרֶה.

– פרחח אתה, אדוני, גם בגילך וגם באוצר חוויותיך. דבר אינך יודע.

נו, והחמין הללו.

פעמים הרבה הזכרתי בקיֶיב את המעיים נוסח־וארשה, ואכלתי אותם כשאני בוכה מגעגועים למולדת.

שמע – והינהן בראשו.

בשער עצר אותי השוער.

– הצילני, כל־יכול! אל ישאלו, אל יבקשו דבר, אל ידברו.

גופת נער מוטלת על המדרכה. לידה שלושה נערים מתקנים בחבל מושכות. ברגע מסויים העיפו מבט בשוכב – התרחקו צעדים אחדים, אך את המשחק לא הפסיקו.

כל אדם אמיד חייב לתמוך במשפחתו. המשפחה – הרי אלו האחים והאחיות שלו, ושל אשתו, אחיהם ואחיותיהם, ההורים הזקנים, הילדים. תמיכות של חמישה עד חמישים זהובים – וכך משחר עד מאוחר בערב.

כשאדם גוֹוע ברעב, ימצא משפחה שתודה בקשרי־הקירבה עמו ותבטיח לו שתי ארוחות ביום. מאושר יהיה יומיים, שלושה, לא למעלה משבוע, אחר־כך יבקש כותונת, נעלים, דירה אנושית, קצת פחם, לאחר מכן ירצה להתרפא, לרפא את האשה, הילדים – ולבסוף אין רצונו לקבץ על־יד, הוא תובע עבודה, רצונו לקבל משׂרה.

לא ייתכן אחרת, אלא שהדבר מביא עליך מידה כזאת של כעס, יאוש, פחד, סלידה, עד שאדם טוב ורגיש הופך להיות אויב המשפחה, אויב עצמו והבריות.

רוצה הייתי כי תהיינה ידי ריקות, כדי שיראו בעיניהם כי חסר־כל אני, כדי שכל זה יסתיים.

רצוץ חזרתי מה“סיור”. שבעה ביקורים, שיחות, מדרגות, שאלות. התוצאה: חמישים זהובים והצהרה על תשלום חודשי של חמישה זהובים. אפשר לקיים מאתיים נפשות!

שכבתי בבגדי. יום השרב הראשון. איני יכול להירדם, ואילו בתשע ישיבה חינוכית, כפי שאנו מכנים אותה. לפעמים מישהו פורץ לרגע קל, ונסוג (לא כדאי). לפעמים איזו הערה הססנית (סתם כך, למראית עין). הטקס נמשך שעה. הרשמיות באה על סיפוקה: מתשע עד עשר. ראו נא, הריני מגזים.

רבות מחשבות בלבי בטרם שינה. הפעם: מה הייתי אוכל ללא כפיה, אפילו ללא סלידה?

אני, אשר עוד לפני מחצית השנה לא ידעתי במדוייק איזה מאכל חביב עלי (בתקופות שונות – מאכל הכרוך בזכרון כלשהו).

ובכן, פטל (הגן של דודה מאגדה), מעיים (קייב), דייסת כוסמת (אבא), כליות (פאריס).

בארץ ישראל התזתי חומץ לרוויה על מזוני, בכל הארוחות.

והנה עתה, כנושא מרגיע – כדי להירדם: מה הייתי אוכל?

התשובה:

יין שאמפניה עם ביסקוויטים, וגלידה ביין אדום

זכר לתקופת תלאות־הגרון שלי, שכן כשנות עשרים לא אכלתי גלידה, שאמפניה שתיתי אולי שלוש פעמים בחיי, וביסקוויטים אכלתי כנראה בילדותי בימי מחלה.

ניסיתי והצעתי:

אולי דג ברוטב טאטרי?

שניצל וינאי?

פשטידת־בשר, ארנבת בכרוב אדום, מאלאגה?

לא! לאו מוחלט.

מדוע?

מעניין: האכילה עבודה היא, ואילו אני עייף.

לעתים. בהקיצי בבוקר, אהרהר:

“לקום, פירושו לשבת במיטה, להושיט יד אל התחתונים לכפתר, אם לא את כל הכפתורים, הרי לפחות אחד. לכפתר אל החולצה. בלבישת הגרביים צריך להתכופף. הכתפיות…”

מבין אני לרוחו של קרילוֹב, שבילה את כל תקופת הגברות על הספה, כשספרייתו ערוכה מתחת לספה. היה מושיט יד וקורא את כל הבא ליד.

מבין אני את פילגשו של החבר פ'. בדמדומים לא היתה מעלה אור במנורה, אלא קוראת לאורם של גפרורי־דונג, שקנה לה אלופה לתכלית זו.

משתעל. זו עבודה קשה, לרדת מהמדרכה למרצפת, לטפס מהמרצפת למדרכה. עובר־אורח דחף אותי: התנדנדתי ונשענתי אל החומה.

ואין זו חולשה. בקלות הרימותי נער, שלושים קילוגרם של משקל חי, מתנגד. לא כוחות חסרים, אלא כוח־הרצון. כמתמכר לקוֹקאין. חשבתי אפילו, אולי הוא מצוי בטבק, בירקות הלא־מבושלים, באוויר שאנו נושמים. שכן לא אני בלבד שרוי במצב זה. סהרורים – מורפיניסטים.

הוא הדין בזכרון.

לעתים הולך אני אל מישהו בענין חשוב. בחדר־המדרגות נעצר אני: “למה אני הולך אליו, לעצמו של דבר?” הרהור ממושך ואמירה שופעת רווחה: “אהה, כבר אני יודע (קוֹבּרינר – דמי מחלה, הארשאפט – תוספת־מזון. קראמשטיק – איכות הפחם ויחסו לכמות העצים)?”

אותה תופעה גם בישיבות. חוט הדיון ניתק בקלות רבה כל־כך. פלוני משסע אותך בהערה כלשהי – והנושא מתחלף לשעה ארוכה. במה דיברנו, בעצם?

לפעמים יאמר מישהו:

– ראשית…

לשוא תחכה ל“שנית”.

והרי לך מללנות.

הצעה: ראוי לקבל את הילד.

נרשם: “לקבל”. עלינו לעבור לדיון בבקשה הבאה. לא. ושוב לא איש אחד, אלא שלושה מנמקים את ההצעה. לעתים עליך להפסיקם פעמים אחדות.

הדיון “זורק הצדה”, כמכונית הנהוגה ביד כושלת.

הדבר מעייף, מרגיז.

כבר די!

והוא הדבר: די! רגש זה אינו מוּכּר בחזית. החזית – אלו פקודות:

“קדימה עשרה קילומטרים, חמישה לסגת – חניה, יציאה, לינה כאן.” פרש או רוכב־אופנוע – ביום, בלילה – לעתים פקודה קצרה, כתובה בעפרון על גבי פתק. יש לבצע ללא דיבורים.

בכפר חמש בקתות שלא נפגעו.

להתכונן לקבלת מאתיים פצועים. כבר הם בדרך הנה. ואתה, עשה כרצונך.

ואילו כאן לא כך, אלא אחרת:

“מבקש אני, אכיר לך תודה. הואל־נא ברוב־טובך.”

יכול אתה לעשות, לעשות אחרת, לעמוד על המקח.

לא נפל בחלקנו מפקד הראוי לשמו. מציק לנו מתוך איוולת, משפיל, מעלה תביעות חסרות־טעם, ברגע המכריע הוא נעלם ומשאירנו ללא פקודה. ובלי פקודה אסור.

מדברים בו, הוגים בו, רואים אותו בחלום. לא כן בחיי האזרחים:

אפשר להתפלמס, להוכיח, לריב, לאיים.

אין הבדל בתוצאות.

שעמום.

השעמום בחזית חולף הוא. מישהו הקיש על דלת הביקתה, סוס צהל על הכביש, חדשה תבוא. אולי הלילה בארמון, ואולי לחזית אחרת, ואולי האיוֹם מכל – השבי.

גם אנו כאן, היהודים, איננו יודעים מה יֵלד יום.

ואף־על־פי־כן הרגשת בטחון. ועל־כן שעמום.

האם לא היית מעדיף את הקרב ליד חארקוב?

התנערתי בזלזול מכל הבלותות העיתונים ועניתי:

– מעדיף הייתי.

אמנם גרוע יותר, אבל גם שונה.

על כן אלה נמלטים אל התעשיה, ואלה אל הספסרות, אל העבודה הציבורית, אל ה[…]

האיר היום. מפהק אני. עוד אחד.

השן הפוצעת את לשוני – יאוש. משייף אני אותה, וללא הועיל. ואולי סרטן הוא, ואולי כבר?


29 במאי, השעה שש בבוקר, המיטה

אם רצונך לבחון את כוח עמידתך בפני חמת־זעם – נסה לעזור לשלומיאלית.

נתת בידיה מסמך, ועליה למסור אותו – מחר – לידיו ממש – מען ושעה מדוייקים. ואילו היא איבדה את המסמך, או שכחה לקחתו, או שלא היה לה פנאי, או שנטלה עצה אחרת מפי שוער־המשרד. מחר תלך.

היינו הך. אגב, אין היא יודעת אם כך ייטב לה. על מי תניח את הילד, היתה לה כביסה, רק שמלה של הילדה.

– ולא יכולת, גברתי, לדחות את הכביסה למחר?

– חם מאוד, הבטחתי.

לא נעים לה. אולי לא יצא מכל זה שום דבר. לפני המלחמה היה בעלה מסדר הכל.

– אולי נהגתי רע, אבל אל תכעס, אדוני.

בודק אני את מצבה החומרי של המשפחה – הוגשה בקשה לקבל את הנער.

– יוכל לישון פה. נקי כאן.

– זה נקרא אצלך נקי, אדוני אילו באת לפני המלחמה…

– כל היום יוכל להיות אצלנו.

– וכשירד גשם?

– לא אני מכריע. כתבתי את הנוגע לי, והגברות יחליטו מה לעשות.

– אדוני הדוקטור! איזו מין ילד זה! אתה תכיר אותו. אתה תצטער שיש לך רק אחד כזה. בשעת הלידה היו לי חמישה רופאים.

איני אומר לה “אינך חכמה, גברתי.”

אמרתי זאת פעם אחת לאם, בבית החולים, לפני שלושים שנה.

ענתה לי: “אילו הייתי עשירה, כבר הייתי חכמה.”

לאם אחרת אמרתי:

– אפילו הבּרון רוטשילד מאכיל את התינוק חמש פעמים בלבד.

– לילד שלו יהיה אוכל מספיק כל ימי חייו.

אמרתי:

– אילו היה התינוק זקוק לתה, היה אלוהים נותן לך בשד אחד חלב, ובשני תה.

– אילו היה אלוהים נותן לילדים כל מה שהוא יכול לתת ומה שדרוש לילדים…

אמרתי:

– אם אינך מאמינה לי, היכנסי אל רופא אחר, שאת נותנת בו אמון.

– אל נא תיעלב, אדוני, אך כיצד אוכל להאמין לאנשים כשלפעמים כבר איני מאמינה לאלוהים.

והנה ניב כזה:

– כאשר כבר הרבצתי לו על התחת, שכולו היה כמו אש, אז ריחמתי עליו כל־כך, עד שבמחילה מכבודך התחלתי לבכות.

ברגע זה הביא לי סמי מכתב, כדי שאקרא בו במיטה: האם טוב יהיה כך?

"אל הכומר הנערץ, ראש עדת הכנסיה של כל הקדושים.

מתכבדים אנו לבקש מכבוד הכומר ראש־העדה להעניק לנו ברוב טובו רשות לבקר מספר פעמים בגן שליד הכנסיה בשעות הבוקר המוקדמות, אם אפשר (6.30 – 10).

מתגעגעים אנו לקצת אוויר וירק. מחניק אצלנו וצפוף. רוצים אנו להכיר את הטבע ולהתיידד עמו.

לא נזיק למיזרע.

בחום־לב נבקש לא לדחות את הבקשה שלנו.

זיגמוּשׂ, סמי, אבראשה, האנקה, אהרוֹנֶק."

כמה אבני־חן מפסיד אדם, מפני שאבד לו אורך־הרוח לדבר עם הבריות ללא תכלית־וכוונה, אלא סתם, כדי להכירם.

בקשה זו שפתחה את היום, נבואה טובה בה. אולי אאסוף היום יותר מחמישים זהובים.

הם ישנים בחדר־הבידוד. שבעה הם, הבכיר, עזרילביץ' הזקן בראשם (אנגינה פֶּקטוֹריס), גניה (כנראה ריאות), האנצ’קה (אוויר בחלל האדר). מולם מוניוּשׂ, רגינקה, מארילה.

האנקה לגניה:

– הוא כל כך נורא הקריב עצמו בשבילה. הוא היה מוסר למענה את החיים והכל, הכל שבעולם. והחזירה הזו לא אהבה אותו.

– מדוע היא חזירה? האם מוכרחים לאהוב אם הוא אוהב?

– זה תלוי איך אוהב. אם רק קצת אוהב, אז עוד איכשהו אפשר. אבל אם הוא רוצה למסור את החיים והכל, הכל?

– האם היא ביקשה ממנו?

– רק זה היה חסר!

– וזהו הענין.

– גם אני אומרת.

– לא, את אומרת שהיא חזירה.

– כי היא באמת.

– לא רוצה כבר לדבר אתך.

התקוטטו.

מרוצה אני ואיני מרוצה. כועס אני, שמח, חרד, זועם, שואף לַחווֹת ולהימנע, רוחש טובה, זועק לעונש מידי אלוהים או אדם. ממיין: טוב, וזה רע.

אלא שכל זה עיוּני. לפי הזמנה. שטוח, אפור, מצוָות אנשים מלומדה, מקצועי, כמו מבעד לערפל, רגשות ממורחים, חסרי ממדים, הם מצויים לידי, ואינם בקרבי. יכול אני לוותר ללא קושי, לדחות, למחוק, לבטל, להחליף.

השן החדה פוצעת את לשוני. הנני נוכח במעמד מעורר חימה: שומע אני מלים החייבות לזעזעני. נבצר ממני לכּחכּח את הליחה, אני מקדים קנה לוושט, נחנק.

אני מושך כתפיים, לא איכפת לי.

האדישות. דלות הרגשות, והאמירה היהודית הרווּיה יאוש והשלמה לאין קץ: “ובכן מה? ומה הלאה?”

“ובכן, מה בכך שלשוני כואבת, ומה בכך שיָרו בהם?” – “כבר הוא יודע שנגזר עליו למות. ומה הלאה?”

– “הלא אין מתים אלא פעם אחת בלבד?”…

לפעמים ירגש אותי משהו ואני תמה, ואז אבהיר לעצמי, או אזכר, כי כן הדבר, כי ייתכן כך, כי היה כך אי פעם. רואה אני כי גם שאר האנשים כמונו.

לעתים אנו פוגשים אדם שלא ראינוהו שנים רבות. בפניו שנשתנו אנו קוראים כיצד השתנינו אנו ממה שהיה וממה שהיינו.

ואף־על־פי־כן, מזמן לזמן…

והנה מעמד ברחוב:

ליד המדרכה מוטל נער, עדיין חי ואולי כבר נפטר. במקום זה נסתבכו החבלים (המושכות) של שלושה נערים, ששיחקו בסוסים. מתייעצים, מנסים, רוגזים מקוצר־רוח, בועטים ברגליהם בשוכב. לבסוף אומר אחד מהם:

– נזוז, הוא מפריע כאן.

הצטדדו צעדים אחדים והוסיפו לטרוח בהתרת המושכות.

או: בוחן אני בקשה לקבלת נער, יתום למחצה. סמוֹצ’ה 57, דירה 57.

שתי משפחות הגונות, גוועות.

– לא יודעת אם הוא ירצה עכשיו ללכת לבית־המחסה. ילד טוב. עד שלא תמות אמו, יצטער לעזוב אותה. הנער איננו: יצא “להשתדל”.

האם, שכובה־למחצה על הספה:

– לא אוכל למות עד שלא אשכן אותו בבית־היתומים. איזה ילד טוב: ביום הוא אומר לי שלא אישן, ואז אוכל לישון בלילה. ובלילה הוא שואל: מדוע את גונחת, מה יצמח מזה? מוטב שתישני.

ככל שהעגלונים אנשי ריב ומדון, צעקנים ומרושעים, כן בעלי הריקשות נוחים ושקטים. כסוסים, כשוורים.

בקרן סוֹלנה ולאֶשנוֹ רואה אני קבוצה, שמשתתפיה הם בעל־ריקשה זועם, בלונדינית של פלאטינה שתּלתלוּה עד־בלי־די, ושוטר, תמה כביכול, מאוכזב. במרחק צעדים אחדים צופה במעמד באי־רצון אשה מהודרת. מצפה היא לראות כיצד יסתיים הענין.

אמר השוטר בסלידה:– תוותר־נא הגברת לבריון.

שאל בעל הריקשה שאלה רטורית:

– כשגברת זו לא רוצה לשלם לי, אז אני בריון?

היא:

– אשלם לך שני זהובים, אבל אתה תביא אותי עד השער ההוא.

– השתווינו על שלושה זהובים. ועד קרן ציאָפלה.

הופך פניו, מסתלק, מציב את הריקשה בתור.

שואל אני את הגברת המהודרת, המודאגת:

– האם את יודעת, גברתי, מה התרחש כאן?

– יודעת אני. נסעתי עמה.

– והצדק עם מי?

– עמו. אבל מדוע הוא מעדיף להפסיד שני זהובים על נסיעה של עוד מאה צעדים?

– התעקש. – אכן, רואה אני.

ניגשתי אל בעל הריקשה.

– מה היה כאן?

– שום דבר. הפסדתי שני זהובים. אז מה? עני יותר לא אהיה, ובריון כבר אני בין כך.

בשלושה מקומות ביקרתי, ונאלצתי לספר על המקרה בשלושה צוותי מאזינים.

לא יכולתי אחרת. חייב הייתי.

קוֹלגה או שניים מדזיאלנה, שלא בלי השתתפותה של גברת אחת לא מדזיאלנה, הלשינו עלי במועצת הבריאות, או במינהל הבריאות, כי מעלים אני מקרי טיפוס.

הזנחת כל מקרה גוררת עונש מוות.

ביקרתי בלשכת הבריאות, והענין יושב איכשהו ונקבע לו מהלך גם לעתיד. כתבתי שני מכתבים אל שני משרדים. למשרד אחד כתבתי, שמבטיח אני אלא שאיני מקיים את ההבטחה. למשרד השני שיגרתי שאלה, מה יש בדעתו לעשות בי ובעמדתי החדשה ברחוב דזיאֶלנה.

המכתבים לא היו אדיבים. לא, אדיבים לא היו. אך כלום אפשר לכנותני בריון בלי נקיפת מצפון?

ידעתי: שם הרופאה […].

אבל אם היא “ברוגז” עלי, אך למפעל בתי־החולים היא בבחינת נגע־צרעת, ואני כתבתי רק את הענין האחד, האחרון, על שום מה אני בריון?

מה הם רוצים מנפשי?

חנוונית, אשר הקונה באה עליה בתרעומת, אמרה:

– גברתי שלי, אין זו סחורה, ואין זו חנות, ולא את לקוֹחה, ולא אני חנוונית, ואין אני מוכרת לך, ואין את משלמת לי, כי הניירות הללו הרי אינם כסף כלל. את אינך מפסידה, ואני איני מרוויחה. מי מרמה היום, ולמה לו כל זה? אלא שצריך לעשות משהו. נו, לאאא?

אילו ניתן לי ספר־תפילות, הייתי עורך איכשהו מיסה.

אלא שלא הייתי יכול לדרוש באוזני הצאן עונדי הסרטים. בולע הייתי את הפסוקים, קורא במבטיהם את השאלה:

“ובכן מה? נו, ומה הלאה?”

לשוני היתה דבקה לחכי לחלוטין.


* * * * *

שׂליסקה, פאנסקה, מאריאנסקה, קוֹמיטאֶטוֹבה, זכרונות, זכרונות, זכרונות.

כל בית, כל חצר. כאן ערכתי ביקורים בחצי־רובל, בעיקר ביקורי־לילה.

תמורת ביקורים ביום אצל העשירים ברחובות העשירים דרשתי שלושה ואף חמישה רובלים. חוצפה – כמו אנדֶרס, יותר מקראמשטיק, מבּוֹנצ’קֶביץ' – שכר־טרחה של פרופסורים. אני, רופא־בית, פקק, הלכלוכי בבית־החולים של הבּרסוֹנים.

איזה כרך עבה של זכרונות.

רופאים יהודים לא הוזמנו אל חולים נוצרים, להוציא את הרופאים הנודעים, דיירי הרחובות הראשיים. ואפילו אלה – בגאווה:

“יש לי היום ביקור אצל מפקח־הרובע, אצל בעל המסעדה, אצל שליח־הבנק, אצל מורה הפרוֹגימנסיה בנובוליפקי, אצל מנהל סניף הדואר.”

היה בכך משום הישג.

ואילו אלי טלפונים, כמעט יום־יום:

“אדוני הרופא, הרוזנת טארנובסקה מבקשת לטלפון. התובע של בית־המשפט המחוזי. רעיית המנהל טיגאילו. עורך־הדין מאקובסקי, שישוקובסקי.”

על גבי נגיסת־פתק אני רושם את המען. שואל אני:

– האין אפשרות לבקר מחר? לאחר בית־החולים, באחת. מה החום?

אפשר לתת ביצה.

ופעם אחת אפילו:

– רעיית הגנראל גילצ’אנקו.

ומהו לעומת זה: הקאפיטן הוֹפר, טלפון לאחר כל יציאה של הילד, ולפעמים פעמיים.

כאלה היו ביקוריו של מחבר ילד הטרקלין, שעה שהלך גולדשמיט בלילה למרתף בשׂליסקה 52, לעליית הגג בפאנסקה 17.

פעם אחת נקראתי לבית פוזנאנסקי, אל ארמונם הקטן שבשדרות אוּיאזדוֹבסקה.

דווקא היום. החולים, רוחם קצרה.

– שלושה רובלים – אומר הד"ר יוּלק, המכיר את וארשה כולה. – קמצנים.

הלכתי.

– האדון הדוקטור יחכה רגע. אשלח לקרוא לנערים.

– יצאו?

– לא רחוק. הם משחקים בפארק. ובינתיים נשתה תה.

– אין לי פנאי לחכות.

– אבל הדוקטור יוליאן תמיד… מה אדוני הדוקטור כותב עכשיו?

– לצערי, רק מירשמים.

למחרת:

– אין אלוהים בלבך, קולגה! הם זועמים. אויבים.

מצפצף אני!

– נו־נו.

כרופא־בית קיבלתי דירה, ותוספת של מאתיים רובל בארבעה שיעורים.

את המשק ניהלה אמי ישרת־הלב בחמישה־עשר רובל.

מהפראקטיקה הרפואית מאה רובל לחודש, מכתיבת מאמרים פרוטות כלשהן.

הרבה הוצאתי לנסיעה בכרכרות.

– לרחוב זלוֹטה אתה לוקח כרכרה? עשרים קופיקות? בזבזן!

ריפאתי חינם ילדי סוציאליסטים, מורים, עיתונאים, עורכי־דין וצעירים, אפילו רופאים, כול אנשי קידמה.

לפעמים טילפנתי:

– לא אבוא לפני הערב. עלי להתרחץ ולהחליף בגדים, כי יש לנו כאן שפע של שָנית, שלא אדביק לכם את הפעוט.

את הפעוט!

אלה היו האורות.

והצללים…

הבטחתי:

– מכיוון שהרופאים הקשישים אינם שׂשׂים להטריח את עצמם בלילות, לא כל שכן אל העניים, הרי שאני, הצעיר, חייב להחיש עזרה בלילה. התבינו. עזרה מהירה. הייתכן אחרת? כי מה יהיה, אם לא יזכה הילד לאור הבוקר?

עוזרי־הרפואה, הפֶלדשֶרים, הכריזו עלי מלחמה בברית עם בתי־המסחר לתרופות ושני בתי־מרקחת עוינים.

דעתם מאוחדת, שמטורף, מטורף מסוכן. הבדלים בפסק־הדין: היש לו מרפא?

פעם אחת באה בלילה אשה בעטיף. גשם יורד.

– אל אמי.

– אני, רק ילדים.

– היא נעשתה ילדותית. יודעת אני שאתה לא תעזור, ולמה לטרוח. אבל הרופאים לא רוצים לתת תעודת־מוות. והלא זאת אמא. הלא גם ככה, בלי רופא.

הלכתי.

– לא ידעתי, מאוד אני מבקשת סליחה, שאדוני רק ילדים. הפלדשר בּלוּחארסקי שלח אותי. יהודי, אבל אדם הגון. אמר: ראי אשה, לי היית חייבת לשלם רובל, כי זה ביקור־לילה. אבל בבית־החולים יש רופא, הוא ילך בחינם ועוד ישאיר לך לתרופות".

התעקשתי לחתום על המירשמים בלי התואר ד"ר.

אמרו:

– לא מכירים רופא כזה. בוודאי פלדשר.

– אבל… רופא בבית־החולים.

ועל כן:

את התרופה רשם ד“ר בן־בלי־שם” (ללא־נישואין, תרופה שאין לידתה בטהרה).

קיבלתי שכר־טירחה של עשרים קופיקות, כי בתלמוד נאמר, שאין רופא־חינם מעלה ארוכה לחולה.

על־פי־רוב שיעששעו אותי החולים. אנשים מבדחים. לפעמים היו מוציאים אותי מהכלים.

פעמון־הפתח בלילה. אמבולאנס מביא ילד שנכווה.

– מה אדוני חושב?

– איני חושב. אין הצלה לילד.

– זה לא ילד רגיל. אני סוחר. יש לי בית. יכול אני לשלם.

– בבקשה לא לצעוק. בבקשה לצאת ולא להעיר את החולים.

– מה איכפת לי החולים?

עם העוזר נטלנו אותו באצילי ידיו – ואל חדר המדרגות! את הילד ומיטתו, אל קומת הקרקע, אל המרפאה.

– הנה כאן טלפון, והזמן לך, אדוני, את מחצית הפרופיסורים בווארשה!

– אני אתאר אותך בעיתונים, אני אקח לך את הדיפלומה.

נתבזבז הלילה.

או כך: שש בבוקר. היא נכנסת לחדר־השינה.

– אל הילד.

עדיין מנומנם אני לאחר לילה קשה.

– מה לו?

– דלקת לאחר שָׁנית.

– מי מרפא אותו?

– שונים.

– תזימיני, גברתי, את השונים.

– ואם אני רוצה בך? יכולה אני לשלם.

– איני יוצא בלילות.

– שש בבוקר זה לילה?

– לילה.

– אז אדוני לא ילך?

– לא אלך…

בעודה טורקת את הדלת הטילה אלי לפרידה:

– רוזן. הפסיד שלושה רובלים.

ודאי שהיתה נותנת ללא־עמידה על־המיקח עשרים וחמש קופיקות, ועוד שלוש קופיקות “לשוער”. אלא שביקשה להענישני: לא יירדם עתה, יתלוש שערו מרוב צער.

הפסיד שלושה רובלים.

אלה אזורי המכורה שלי. פאנסקה, שׂליסקה.

נטשתי את בית־החולים למען בית־היתומים. יש לי רגשי אשמה.

פעם אחת נסעתי על כורחי (המלחמה).

פעם שניה לשנה, לברלין.

פעם שלישית – למחצית השנה בקירוב, לפאריס.

אל האור, אל הדעת.

עתה, כשכבר אני יודע שאיני יודע, ומדוע איני יודע, כשיש בכוחי “לא להזיק לחולה”, כתביעת הדיבּר הראשי, הריני יוצא ומפליג אל ימים לא נודָעו.

בית־החולים העניק לי הרבה־הרבה, ואילו אני, כפוי־הטובה, נתתי לו כה מעט. עריקה מכוערת. החיים הענישו.

יצאתי אתמול לקבל תרומה בגז’יבוּב מס' 1. הבית האחרון לפני החומה. אתמול הרגו פה שוטר יהודי – כנראה אותת למבריחים.

– זה לא המקום לעסק סיטוני – מסביר שכן.

החנות נעולה.

האנשים מפחדים.

אתמול, לפני השער, עוזרו של שוער־הבית:

– האדון הדוקטור לא מכיר אותי?

– המתן… כבר אני יודע. שוּלץ!

– הכרת אותי?

– ראה! יפה מדי אני זוכר אותך. בוא, ספר. ישבנו על המדרגות של הכנסיה.

אל אלוהים, גז’יבּוּב: כאן ירו בשנת 1905 בסוֹבּוּטקה.

נשתלבו שני זכרונות. בּוּלה הוא כבר בן ארבעים. זה לא כבר היה בן עשר.

– יש לי ילד. אולי תיכנס אלי לחמיצת כרוב. תראה אותו, אדוני.

– עייף אני. אלך הביתה.

משוחחים אנו רבע שעה, חצי שעה.

קאתולים נדהמים עונדי־סרטים מעיפים מבטים בצנעה. מכירים הם אותי.

לאור היום, על מדרגות הכנסיה – קורצ’אק בחברת מבריח. אין זאת כי רע מאוד שם לילדים. אבל מדוע כה בגלוי, באורח הפגנתי, ועל כל פנים, בלי בושה.

פרובוקציה. מה יעלה על דעתו הגרמני, כשיראה. מה נאמר ומה נדבר: היהודים חצופים הם, מרגיזים.

שולץ ממתיק עמי סוד:

– בבוקר הוא שותה רבע הליטר חלב, אוכל לחמניה ועשרים גראם חמאה. זה עולה בכסף.

– למה זה?

– הוא צריך לדעת שיש לו אבא.

– שובב?

– די והותר. בני הוא.

– ואשתך?

– אשה מסוג אלף.

– רבים אתם?

– חמש שנים אנו חיים יחד, אז אני אף פעם אחת לא צעקתי עליה.

– ואתה זוכר.

נישוּב של בת־צחוק.

– לעתים קרובות אני חושב על בית־היתומים. לפעמים אני רואה בחלום אותך, או את הגברת סטאפה.

– מדוע לא הראית פניך שנים רבות כל כך?

– כשהיה לי טוב לא היה לי פנאי. כשהיה לי רע, אז למה הייתי צריך לבוא קרוע־ובלוא ומזוהם?

– האינך פוגש את לייבוש?

– לא.

עזר לי לקום. התנשקנו בכנות, בלבביות.

הגון הוא מכדי להיות בריון. ואולי זרע בו בית־היתומים משהו, ואף קיצץ משהו? סבור הייתי כי התעשר, או שכבר איננו.

– השותף שלי עשיר.

– האם הוא עוזר לך קצת?

– קדחת.

מה מהירה ריצתן של השעות. זה־עתה היתה שעת חצות, והנה כבר שלוש. אורח שהה במיטתי.

מנדלי הקטן. חלם משהו. הבאתי אותו אל מיטתי. ליטף את פני(!) ונרדם.

הוא מצייץ. לא נוח לו.

– אתה ישן?

– חשבתי שאני בחדר־השינה.

מסתכל בי בתמיהה בחרוזי הקופים השחורים שלו.

– כי היית בחדר־השינה. אתה רוצה לחזור למיטתך?

– אני מפריע לאדוני?

– תשכב בצד השני, אביא לך כר.

– טוב.

– אני אכתוב. אם אתה מפחד, שוב.

– טוב.

גם הוא נכד. הצעיר בבני נאדאנובסקי.

יעקב כתב פואמה על משה. אם לא אקרא היום, עשוי הוא להיעלב.

בעונג ובעצב אני קורא את היומן שלו ושל מוניושׂ. שונים הם בגילם, שונים מאוד בשכלם, בטון החיים – אך דומים ברגשותיהם.

אנשי המישור הבהיר, אנשי רמה משותפת.

אתמול נשבה רוח חזקה ואבק עלה. עוברי־אורח מיצמצו והאהילו על עיניהם.

שמרתי בזכרוני מעמד ממסעי באניה:

ילדה קטנה עומדת על הסיפון, על רקע ים של ספיר. ופתאום נשבה רוח עזה. עצמה עיניה. והאהילה עליהן בידיה. אולם מתוך סקרנות פקחה עיניה, וראה זה פלא: לראשונה בחייה רוח צחה. אינה זורה אבק בעיניים. פעמיים ניסתה בטרם תאמין, וסמכה ידיה על המעקה. והרוח טילטלה וסרקה את שערה. בעוז פקחה עינים ונדהמה. משנבוכה הצטחקה.

– יש רוח בלי אבק מלוכלך, אך אני לא ידעתי זאת. לא ידעתי, שיש בעולם אוויר צח. עתה אני יודעת.

אמר לי נער בצאתו את בית היתומים:

– לולא הבית הזה לא הייתי יודע כי ישנם בעולם אנשם ישרים, שאינם גונבים. לא הייתי יודע, שאפשר לומר אמת. לא הייתי יודע, שישנם בעולם חוקים צודקים.

תוכנית היום הראשון הזה.

בבוקר לדזיאלנה 39. בדרכי לשם, להיכנס אל קוֹן.

קיבלתי הודעה על תשלום הקנס שהוטל עלי בבית־המשפט. כל חודש חמש־מאות זהובים. המכתב שנשלח במחצית מארס הגיע רק אתמול, ובכן, יחד עם תשלום היום הזה (I.VI) חייב אני לשלם אלף וחמש־מאות זהובים. פיגור בשיעור אחד יחייב לשלם את כל הסכום בבת־אחת, היינו שלושת אלפים או חמשת אלפים – איני זוכר.

המדובר בכך, שיקבלו כשווה־כסף את פנקס־החסכון שלי בבנק־הדואר, שערכו שלושת אלפים. הצעתי להם אותו בשעת החקירה באַלֵייה שוּך. הצעתי זאת כששאלו אם תוכל הקהילה להפקיד דמי־ערבות, כדי שאשתחרר מבית־הסוהר.

– אינך רוצה שתשלם הקהילה במקומך?

– לא.

לאחר־מכן רשמו כי יש לי בבנק הדואר שלושת אלפים זהובים.

חלפו כמה שבועות עתירי מאורעות.

לא כתבתי, כי הנייק חלה, ולא נמצא כביכול מי שיעתיק במכונת־הכתיבה את וידויי־הלילה שלי.

מעניין הדבר, כי אכן האמנתי שזו הסיבה, אף־על־פי שידעתי כי לחילופין יכלו לעשות זאת כמה נערים אחרים.

הכל היה שונה בתכלית אילו החלטתי, כי הכרח לכתוב כל יום. כמו בימי המלחמה. כיצד לאהוב ילדים נכתב אפילו בחניות של שעות אחדות. ביאזיוֹרנה התמרד אפילו וַאלאֶנטי.

– כלום כדאי למחצית השעה?

גם אחר־כך, בקייב, שוב יום־יום, חוק בל יעבור.

ועתה מסיים אני דפדפת. ושוב עילה שלא לכתוב גם היום, אף־על־פי שישנתי להפליא ושתיתי ארבע כוסות של קפה חריף, אמנם של משקע־קפה, אלא שחושד אני כי בתוספת קפה טחון לא־משומש.

אנו מרמים את עצמנו: אין לי נייר. אקרא את ז’אק הפאטאליסט לדידרוֹ.

זו לי, כנראה, הפעם הראשונה ששכחתי, כי עומד אני בתקופת־השבע העשירית לחיי, 7x9.

במירב החרדה ציפיתי ל־7x2. אולי דווקא בימים ההם שמעתי על כך לראשונה.

השביעיה של הצוענים שבעת ימי השבוע. מדוע לא העשיריה המנצחת של הימים ההם (מספר האצבעות)?

זוכר אני את סקרנותי, כשציפיתי לצלצול השעון בחצות. בשעה זו עמדה להתרחש אותה תמורה.

פרצה אז איזו שערוריה של אנדרוֹגינית אחת. איני בטוח כי דווקא אז. איני יודע אם חששתי שעשוי אני להתעורר כילדה. אילו היה הדבר מתרחש, גמרתי אומר להעלים עובדה זו בכל מחיר.

גֶפנֶר 7x10, אני 7x9. אם אסקור במרוצה את חיי, הרי נתנה השנה השביעית את תחושת ערכה. הנני. בעל משקל אני. בעל ערך. רואים אותי. אני יכול. אני אהיה.

ארבע־עשרה שנה. אני מסתכל סביבי. מבחין בדברים. רואה… עיני עמדו להיפקח. נפקחו. המחשבות הראשונות על רפורמות בחינוך. אני קורא. אין־מנוחות ואין־נחמות ראשונות. פעם אחת מסעות והרפתקאות סוערות, ובפעם אחרת חיי משפחה שלווים, ידידות (אהבה) לסְטַאך. חלום ראשי בין רבים, בין עשרות רבות: הוא כומר, אני רופא באותה עיירה קטנה. מהרהר אני באהבה, עד עתה הרגשתי בלבד, אהבתי משנתי השביעית ועד הארבע־עשרה הייתי מאוהב תמיד, כפעם בפעם בנערה אחרת. מעניין, כי רבות מהן אני זוכר. שתי אחיות ממגרש־ההחלקה, הדודנית של סטאך (הסב איטלקי), זו בבגדי האבלות, זוֹשׂה קאלהוֹרן, אניילקה, אירנקה מנַלֶנצ’וּב – סטאֶפציה, שלמענה קטפתי פרחים מהערוגה שליד המזרקה בגן הזאכּסי. והנה לוליינית קטנה, שבכיתי על מר־גורלה: אהבתי שבוע, חודש, לפעמים שתיים בבת אחת, שלוש. רציתי כי האחת תהיה אחותי, השניה אשתי, גיסתי… האהבה למאניה החל בשנתי הארבע־עשרה (בוואַוֶור, בקיץ) היתה אחד ממרכיביו של אותו […] רגשות שטילטלוני ולחילופין – זיעזעו אותי. העולם המלא ענין כבר לא היה מחוצה לי. עתה הוא בקרבי. איני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהַב. אין הסביבה חייבת לעזור לי, אלא אני חייב לדאוג לעולם, לאדם.

7x3. בשנה השביעית בית־הספר, בארבע־עשרה – הבגרות הדתית, בעשרים ואחת – הצבא. זה־כבר חשתי בצפיפות. אז כלא אותי בית־הספר. עתה צר לי בדרך־כלל. רוצה אני לכבוש, להיאבק על מרחבים חדשים.

(ייתכן, כי מחשבות אלו העלה על דעתי יום ה־22 ביוני, כשלאחר היום הארוך בשנה נגרעות כל יום שלוש דקות שמש. באין־מבחין ובאין־רואה, אבל בהכרח־בל־יעבור שלוש־שלוש ועוד שלוש, ועוד שלוש דקות־יום פחות. שותף הייתי לצער הזיקנה והמוות, ועתה פחת בטחוני שלי, מתחיל אני לחשוש לגורלי. צריך לכבוש ולעשות הרבה, כדי שיהיה לך מה להפסיד. אולי דווקא בימים ההם עקר רופא־השיניים לראשונה אחת משיני הקבועות, שלא תשוב ותצמח עוד. גמל מרדי, לא בתנאים החברתיים, אלא בחוק הטבע. כְרע, כוֵון, אש).

7x4. ההכרח לפעול במיומנות בסדנה מוגבלת משלי. רצוני לדעת הלכה־למעשה, לדעת, לא להתעצל, לא לתעות. חייב אני להיות רופא טוב. אני מעצב דוגמה משלי. אין רצוני ליטול דוגמה מבעלי־סמכות מוכּרים (היה היה אחרת. גם היום אני חש לרגעים שצעיר הנני, חיים רבים לפני, וכדאי לי לתכנן ולפתוח במעשים. בתקופת־השבע השניה, ובשלישית בוודאי, חשתי את עצמי לרגעים כה זקן, עד שכבר הכל חוזר־חלילה, וכבר מאוחר מדי, ולא כדאי. ואכן החיים הם שלהבת: מתעמעמים, אף־על־פי שהדלק עצום ורב ולפתע יזנקו באלומת כשפים ובשלהבת בהירה, כשהם דועכים והולכים. וכבים והולכים. יום סתיו שרוּב, והידיעה, כי זה לך שחר צונן אחרון ביולי, יוצא מהכלל).

7x5. בהגרלת החיים כבר זכיתי בסכום־ההימור. המספר שלי כבר יצא מהגלגל. סכום ההימור – הרי שלא אפסיד בהגרלה זו, אם לא אסתכן מחדש. טוב הדבר: עלול הייתי להפסיד. אלא שהפסדתי את הסיכוי לפרס הראשי, הפרס הנכבד – חבל. דמי־ההשקעה שלי הוחזרו לי ביושר. עסק בטוח. אבל אפור – וחבל.

אין הבדידות מכאיבה. מחשיב אני את הזכרונות. חבר לספסל הלימודים – שיחה נעימה על כוס קפה שחור בבית־קפה שליו שנזדמן בדרך, בו לא יפריע לנו איש. איני מבקש לי ידיד, לפי שיודע אני כי לא אמצא. איני שואף לדעת יותר מן הניתן. באתי לכלל הסכם עם החיים: לא נפריע זה לזה. לא נאה להתחצף כלפי עצמו, ואגב אין בכך מהתועלת. דומני, כי גם בפוליטיקה מכנים זאת: תיחמנו את אזורי ההשפעה. עד כאן ולא עוד, ולא הלאה, ולא למעלה מזה. אתה ואני.

7x6. ואולי? כבר, או עדיין לא הגיעה השעה. הדבר תלוי בכמה גורמים. הבה נערוך מאזן. זכות, חובה. אילו ניתן לדעת כמה שנים עוד לפניך, מתי הקץ. עדיין איני מרגיש בקרבי את המוות, אלא שכבר אני מהרהר בו. כשהחייט תופר למעני חליפה חדשה, איני אומר: כבר זו אחרונה, אבל שולחן הכתיבה והארון האלה ודאי שיבלו אותי. בלי תעלולים והפתעות. יהיו תקופות־חורף זועמות יותר ונוחות יותר, יהיו תקופות־קיץ גשומות ושרוּבות. וצינות חביבות, וסערות וסופות־אבק. ואז אומַר: מגיל עשר, מגיל חמש־עשרה לא היה ברד כה, שטפון כזה. זוכר אני שריפה דומה: הייתי צעיר, הייתי בן, רגע – כבר סטודנט או עדיין תלמיד.

7x7. מה הם החיים, לאמיתו של דבר, מהו האושר? ובלבד שלא ישתנה לרעה, ובלבד שיימשך המצב הקיים. שבע ושבע נפגשו, בירכו זו את זו בנימוס לשלום, שמחות דווקא, וכאן דווקא, ובתנאים אלה, העיתון – רק לכאורה הוא ספרות נטולת־דעת. ואפילו כך. אי־אפשר בלי עיתון. יש בו מאמרים ראשיים וקטע של רומאן, ורשימות־הספד, ורשימות מהתיאטרון ומבית־המשפט. בקולנוע – סרט חדש. רומאן חדש. תאונות קטנות ומודעות זעירות. אין כל זה מעניין ביותר, אך עומד לבחירה. מישהו נדרס על ידי החשמלית, מישהו המציא משהו, מפלוני נגנבה פרווה, לפלוני פסקו חמש שנות מאסר. האחד מבקש לקנות מכונת־תפירה, או מכונת־כתיבה, או מוכר פסנתר, או מחפש שלושה חדרים עם שירותים. אפיק רחב, הייתי אומר, של הוויסלה הזורמת בהדר־גדלות. דווקא כזוֹ שבעיבורה של וארשה.

עירי שלי, רחובי שלי, החנות שבה אני קונה תמיד, החייט שלי והעיקר – סדנתי.

ובלבד שלא נדע ימים רעים מאלה. שכן, אילו ניתן לומר לשמש “דום!”, הרי עתה השעה (יש מסה קטנה כזאת, על התקופה המאושרת בחיים – ומי היה מאמין כי של קאראמזין היא. אכן נמאסה עלינו בבית הספר הרוסי).

7x8=56. כיצד ברחו השנים הללו. דווקא ברחו. עוד אתמול היה 7x7 דבר לא נוסף, דבר לא נגרע. מה עצום ההבדל בגיל: שבע וארבע־עשרה, ארבע־עשרה ועשרים. ואילו לגבַי בעל 7x7 ובעל 7x8 – גילם אחד, ממש.

אל נא תטעו בפירוש דברי. הלא אין שני עלים או שתי טיפות דומים, אף לא גרגרי חול. זה קרחתו גדולה יותר, וזה שׂערו הלבין יותר. הלה שיניו תותבות, ולהלה רק כותרות. האחד מרכיב משקפיים, והשני כָּבדה אוזנו. זה עצמותיו מרובות, וזה בשרו שופע. ואילו אני מדבר בתקופות של שבע שנים.

ידעתי: אפשר לפרק את החיים לתקופות־חומש – ואפשר שגם כך החלוקה תעלה יפה. ידעתי: תנאים. עושר, דלות. הצלחות, דאגות. ידעתי: מלחמה, מלחמות, אסונות. אלא שגם זה יחסי. אמרה לי גברת נכבדה אחת: “המלחמה פינקה, גִחמה אותי, וקשה היה לי להסתגל אחר כך”. אפילו מלחמה זו מפנקת רבים. אלא שדומה עלי שאין היום אדם שאינו סבור, כי פְּחת הכוח, הבריאות, המרץ מקורו לא במלחמה, אלא באותם 7x8 או 7x9.

אילו חלומות לבלתי־נשוא! אמש: הגרמנים. אני בלי סרט, בשעה אסורה בפראגה. מתעורר אני. שוב חלום. ברכבת מעבירים אותי אל תא, מטר על מטר, שבו כבר נמצאים יהודים אחדים. הלילה שוב מתים. גופות ילדים. ילד מת, בגיגית. גופה אחרת שעורה נפשט מוטלת על דרגש בחדר־המתים, והיא נושמת, בבירור. חלום חדש: עליתי גבוה בסולם כפול ואבא תוחב לפי מפעם לפעם נתח עוגת־שמרים. נתח גדול, מצופה סוכר מוּתך ומלא צימוקים, וכל מה שעודף מפי המלא הוא מפורר ונותן לכיסו.

מיוזע כליל אני מקיץ ברגע האיום ביותר. האין המוות מעין יקיצה כזאת ברגע שדימית כי שוב אין מוצא?

“הלא כל אדם עשוי למצוא את חמש הדקות, כדי למות” – קראתי במקום כלשהו.


קיץ. דזיאֶלזנה 39. תקצירים.

לאחר שהאיש העשירי תוקפני בדבר ההחלטה על הסוכריות והעוגיות – הריני מגיע לכלל טירוף. אין בעיות מלבד העוגיות!

אתמול חזר ילד מבית־החולים לאחר קטיעת רגל שקפאה. סנסאציה. כל אחד רואה חובה לעצמו להודיעני על כך. איזו הבלות טרדנית – אני אעמוד בזה. אולם ילד זה – גיבור היום?

מעטה פה מדי ההיסטוריה.


* * * * *

שני מודיעים ויועצים נבונים, אובייקטיביים, הכזיבו: המאזניים והמד־חום.

חדלתי להאמין להם. גם הם משקרים כאן.


* * * * *

אומרים כאן: קבוצה ראשונה, קבוצה שניה – שטח א‘, שטח ב’, שטח ג‘. אומרים: אגף (באגף לא קיבלו ארוחת־בוקר). אומרים שטח ק’, שטח כ‘, לחילופין – קבוצת נערים א’, קבוצת בנות…

מקרה, שרידים היסטוריים כלשהם, או הרצון להפחיד ולהדהים את האורח־מקרוב־בא?

קשה לאדם למצוא כאן את ידיו ואת רגליו.


* * * * *

ישנם כאן “גברים” – פעם עגלון, פעם שליח, פעם שוער או חצרן. ישנן פועלות לעבודת־כפיים, השירות, עובדות הנקיון, המחנכות – היום נולדה היגייניסטית. ישנן ראשי מחלקות או קומות, ממוּנות על המסדרון, ויש בוודאי גם אמרכליות. בבית־הסוהר לא ענין אותי הדבר הרבה, ואילו כאן הוא מפריע.

קשה לאדם למצוא כאן את ידיו ואת רגליו.


* * * * *

ישנן עובדות־בוקר, אחר־הצהריים, עובדות־לילה, חולות, לאחר־מחלה, קודחות, עוברות, ראשי־קבוצות, מוּצבות, בעלות־חופשה, משוחררות.

קשה לדעת מי עושה מה.


* * * * *

היא תולה בי מבט נבהל ועונה: איני יודעת.

כאילו אינה עובדת כאן עשר שנים אלא אתמול הגיעה, כביכול. כאילו נגעה שאלתי בקוטב או בקו־המשווה.

אינה יודעת. עושה את המוטל עליה.

מפלט יחידי: לא להתערב ולא לדעת מה עושה סגל־העובדים של מאה ראש.


* * * * *

ילדים?

לא רק ילדים, אלא גם בהמות ופגרים וזבל.

תפסתי את עצמי תוך מעילה בתפקיד: לילדים כאלה אני נותן כף לא מלאה של שמן־דגים. סבור אני, כי על קברם יגדלו עשבים שוטים, סרפד ולַפה ושכּרון, ולא ירקות מזינים, ולא פרחים, וכלום ייתכן שיגדלו.


* * * * *

נראה לי כי שולחים לכאן את הפסולת, ילדים ואנשי־סגל, מהמוסדות הדומים.

הנה נמצא כאן טורף רשע מפגר־בהתפתחותו, שסילקוהו מבית־יתומים. כשבא לאחרונה לטפל בעניינו גם חייל גרמני, אמרתי לשוטר שנכון אני לקחת מידיו את הרובה ולעמוד על המשמר, ואילו הוא יואיל לנהל את בית־היתומים, אם פוּלה צריך לחזור לכאן.

אמו שיכנה אותו אצלנו.


* * * * *

סגל העובדים.

מנקה־הארובות חייב להיות מפוייח.

הקצב חייב להיות מגואל בדם (גם המנתח).

מנקה הבורות הסופגים נודף ריח רע.

המלצר חייב להיות ערמומי. אוי לראשו אם אינו כן.

חש אני שהנני מפוייח, מגואל בדם, מסריח.

ערמומי, שכן חי אני – ישן, אוכל, ואפילו מתלוצץ לעתים רחוקות.


* * * * *

הזמנתי להתייעצות את:

בּרוֹקמן

הגברת הלר.

פּשאֶדבּוֹרסקי

גאנץ־קוֹן

ליפשיץ

מייזנר

הגברת זאנד.

עוצו עצה: מי־סיד: יפה. ומה עוד?


* * * * *

ימים רבים לאחר המלחמה לא יוכלו בני־אדם להישיר מבט איש בעיני רעהו, בלי שיקראו בהן את השאלה: כיצד קרה הדבר, שאתה חי, שעמדת בכל אלה? מה עשית?

אנקה האהובה…

1. ביקורים לא ערכתי. מהלך אני כדי לקבץ על יד כסף, מיצרכים, ידיעה, עצה, הוראה. אם את אלה תכַני ביקורים, הרי זו מלאכה קשה ומשפילה. וחייב אני להעמיד פנים, לפי שאין הבריות מחבבים פנים עגומות.

מרבה אני לבוא אל משפחת המיאֶלאז'. הם מאכילים אותי קצת. גם אלה אינם ביקורים. אני סבור כי חסד הם עושים עמי ואילו הם – כי אלה חילופי שירותים. אף־על־פי שהאקלים אוהד, נוח ומרגיע, הדבר מעייף לעתים תכופות.

המנוחה שבקריאה מתחילה להכזיב. זו תופעה מאיימת. הגעתי לכלל טירוף, והדבר מדאיגני. איני רוצה ליהפך לאידיוט.

2. שלחתי חמש־מאות זהובים. אם עדיין צפויה לי סכנה, הרי מיעוטה מצד זה, בענין זה. על משמר הענין עומד ידיד חזק ובעל־נסיון – עורך דין מיומן. איני עושה דבר ללא אישורו.

3. אבקר אצל מנהל המחלקה הפרסונאלית. לא הקלתי ראש בענין, לפי שהענין לא היה קיים. לא ידעתי מה אמרה, הבטיחה ויזמה הגברת סטאֶפה, כן לא אמר לי איש דבר על כך. שמרתי סוד.

4. את חובתי אני עושה לפי הבנתי הצנועה, כמידת כוחי. איני מסרב, אם לפי כוחי הדבר. לא התחייבתי לטפל בשוטרים, ועל כן אין מן הצדק בטענתך.

26. ביוני 1942

סוף החלק הראשון


קראתי. בקושי הבינותי והקורא?

לא ייפלא, שאין היומן מובן לקורא. כלום אפשר להבין זכרונות של הזר, חיים נכריים?

דומה הדבר, שעלי להבין ללא קושי את אשר כתבתי.

דא עקא! האם עשוי אדם להבין את זכרונותיו שלו?


* * * * *

סלוֹבאצקי הניח אחריו מכתבים שנכתבו אל אמו. יש בהם משום תמונה בולטת של חוויותיו במשך שנים אחדות. הודות למכתבים אלה נשמרה תעודת התמורה שחלה בו בהשפעת טוֹביאנסקי..

אמרתי בלבי:

אולי לכתוב יומן זה בצורת מכתבים אל אחותי?"

מכתבי הראשון אליה, צונן, נכרי, יהיר. הריהו תשובה על מכתבה אלי.

והנה:

“אהובי”…

…………….

איזו אי־הבנה גדולה ומכאיבה.


* * * * *

פּרוּסט מאריך־משעמם ומפרט לאסימונים?

הו, לא!

כל שעה – הריהי מחברת עבה, שעה של קריאה.

ודאי.

עליך לקרוא יום תמים, כדי להבין במידת־מה את יומי. שבוע בשבוע, שנה בשנה.

ואילו אנו מבקשים לחווֹת תוך שעות אחדות, בתמורה על שעות אלו שלנו – חיים שלמים ארוכים.

ואין לדבר רגליים. עשוי אתה ללמוד בתקציר רופס, בסקיצה רשלנית – אפיזודה אחת מאלף, ממאה אלף.


אני כותב את הדברים בכיתה, בשיעור עברית.

עולה על דעתי זאמנהוף. תמים, חצוף: ביקש לתקן טעותו של הבורא, או את עונשנו משמים. ביקש לשוב ולאחות לאחת את הלשונות המבולבלות.

היי, היי!

להפריד, להפריד, להפריד. לא לאחות.

מה היו הבריות עושים.

צריך למלא את מרחב הזמן, צריך לתת להם עיסוק, צריך להעניק לחיים מטרה.

“הוא יודע שלוש לשונות. לומד לשון. יודע חמש לשונות.”

הנה שתי קבוצות גדולות של ילדים, המוותרים על המשחק, הספרים הקלים, השיחות עם בני גילם. לימוד־רשות של הלשון העברית.

כשסיימה הקבוצה את שיעורה, תמה אחד מהם בקול רם:

– כבר? כבר שעה?

כן. רוסית: “דַא”, גרמנית: “יַא”, צרפתית: “אוּי”, אנגלית: “יס”, עברית: כן. גם אם תשליש את חייך, לא יחסר העיסוק.


 

חלק שני

יום שני היום. משמונה עד תשע שיחה בפנימיה. אגב, כל הרוצה יבוא וישמע. ובלבד שלא יפריע.

הנושאים שהוגשו לי:

1. האמנציפאציה של הנשים

2. התורשה

3. הבדידות

4. נפוליון

5. מהי החובה

6. על מקצוע הרפואה

7. יומנו של אמיאֶל

8. מזכרונותיו של האדון הדוקטור

9. על לונדון

10. על מנדל

11. על ליאונרדו דה וינצ’י

12. על פאבּר

13. החושים והשכל

14. הגאון והסביבה (ההשפעה ההדדית)

15. האנציקלופדיסטים

16. כיצד יצרו לפי דרכם סופרים שונים.

17. לאום – עם. הקוסמופוליטיות

18. הסימביוזה

19. הרע והרשעות

20. החירות. הייעוד והבחירה.

כשערכתי את “מאלי פשאֶגלוֹנד”, משכו את לב הנוער שני נושאים בלבד: הקומוניזם (פוליטיקה) ושאלות המין.

שנים מנוּולות, מחפירות – מפוררות, נבזות של ערב מלחמה, כוזבות, צבועות. ארורות.

לא היה רצון לחיות.

רפש. רפש מסריח.

הגיחה הסערה. נזדכך האוויר. העמיקה הנשימה. נוסף חמצן.


* * * * *

לשמעונק יעקובוביץ'

מקדיש אני אגדה

מהמחזור:

“מאורעות מופלאים”

נכנה כוכב־לכת זה רוֹ, ולו נקרא פרופסור, אסטרונום, או כפי שייטב בעיניכם. ונכנה “סדנה” את המקום על כוכב־הלכת רוֹ, שם ערך הפרופסור זִי את תצפיותיו.

שמו של המכשיר בשפתנו חסרת־השכלול יהיה ארוך־ארוך: “אַסטרוֹפְּסִיכוֹמִיקרוֹמטר”, היינו מדיד זעיר של הריגושים הפסיכיים בכוכבים.

בתרגום ללשון תצפית־הכוכבים הארצית נעזר הפרופסור בטלסקוֹפּ, אשר הסביר על ידי זמזום מה מתרחש פה־ושם ביקום, וייתכן כי מכשיר מורכב זה הטיל תמונות על גבי אֶקרן, או רשם ריטוטים כדרך הסייסמוגראף.

אגב, אין הדבר חשוב כלל.

חשוב הדבר, כי המלומד מכוכב־הלכת רוֹ ידע לווסת את האנרגיה הפסיכית ולהפוך קרני חום לקרני רוח, ליתר דיוק – קרני מוסר.

בוודאי. אם נכנה בשם מוסר את ההארמוניה של החישוֹת ואת איזון הרגשות.

עולה על הדעת עוד השוואה אחת: מיתקן רדיו שאינו משדר זמרה, מוסיקה וידיעות מהמלחמה, אלא קרני שלום רוחני. ולא רק בחיי הכוכבים ממערכת השמש שלנו.

שלום ושלוות־נפש.

יושב לו הפרופסור זִי, מודאג ומהרהר:

"שוב תוסס ניצוץ חסר־מנוחה זה של האדמה. אנדרלמוסיה, אי־מנוחה, הרגשות השליליים ידם על העליונה, שולטים הם. דלים, מכאיבים, לא־טהורים הם חייהם אלה. אי־הסדרים שם פורעים את מהלך הזמן והרשמים…

שוב רטט המחוג. קו הייסורים זינק כלפי מעלה."

אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש.

האסטרונום זי קימט מצחו.

“האם להפסיק משׂחק חסר־תבונה זה? משׂחק־דמים זה? ליצורים המאכלסים את האדמה דם. וגם דמעות. והם גונחים כשכואב להם. האין רצונם להיות מאושרים? התועים הם, ונבצר מהם למצוא? חושך שם אצלם וסערה, וסופת־האבק מסנוורת.”

המחוג מציין בחפזון זעזועים חדשים, חוזרים ונשנים.

הברזל שהשתמשו בו שלא כדין, מטיל עונש. בעת ובעונה אחת הוא מדריך, מלמד, מכין את הרוח לכיבושים ולסודות חדשים.

“על גבי ניצוץ מרוחק זה מצויים מיכלי מים. מאילנות שנרצחו בניתם בתים צפים, פירזלתם אותם בברזל. איזה מאמץ. פרועים, שלומיאלים, אך מוכשרים. גם כנפיים לא צימחו עדיין. מה גדולים בעיניהם רום הטיסות ומרחב האוקיאנוסים.”

בזזז… בזזז…

"ובמקום לשמוח בכל לב, בשיר, במאמץ הקיבוצי המוגבר, במקום לקשור חוטים, הם מסבכים ותולשים.

וכיצד עלי לנהוג? לבלום – פירושו לכפות עליהם דרך שלא לפי השׂגתם, עמל שמעל לכוחם ומטרה הנשגבה מבינתם בשעה זו. אין זאת כי הם נוהגים כך. שבי, כפיה, אונס. כל דבר המעכיר, הממַגל ופוגע."

נאנח הפרופסור זִי. עצם עיניו. הקריב את חוד האסטרופסיכומיקרומטר אל החזה והקשיב.

ואילו על פני האדמה התחוללה מלחמה. דליקות, אֵפר, שדות קטל. האדם האחראי לאדמה וכל אשר בה אינו יודע, או שהוא יודע ומבין מבחינתו שלו בלבד.

החלל מעל כוכב־הלכת רוֹ (אולי לוֹ) מלא היה תכלת, ניחוח זיווניות ומִתקן של יין. כשלג חגו רגשות מכונפים, נושאים שיר אלי שיר, שלוותנים וזכים.

עדיין אדמתנו צעירה. וכל התחלה מאמץ מכאיב היא.


* * * * *

מהיומנים הניתנים לי לקריאה.

כותב מארצאֶלי:

“מצאתי אולר קטן. אני תורם לעניים 15 אגורות. כך הבטחתי לעצמי.”

שלמה:

“בבית יושבת אלמנה ובוכה. אולי יביא הבן הבכור משהו מההברחה. לא יודעת, כי הז’אנדראם ירה בבנה… והאם אתם יודעים כי עוד מעט יהיה טוב?”

שמעונק:

“אבא שלי היה לוחם בשביל פרוסת לחם. אף־על־פי שאבא היה עסוק כל היום, הוא בכל זאת אהב אותי.”

(ושני זכרונות מזעזעים).

נַתֶק: “את השח המציא חכם פרסי או מלך.”

מיֶיטק: “זה הסידור, שאני רוצה לכרוך, אז הוא מזכרת, כי היה של האח, אשר מת, והוא קיבל אותו לבר־מצווה מהאח בארץ־ישראל.”

ליאון: “דרושה היתה לי תיבה בשביל מזכרות שונות. הרש רצה למכור תיבה עם פּוֹליטורה בעד 3.50 זהובים” (ההיסטוריה המסובכת של העיסקה).

שמואליק: “קניתי בעד 20 אגורות מסמרונים. מחר יהיו לי הוצאות גדולות.”

אבּוּשׂ: “כשאני יושב קצת יותר זמן בבית־הכיסא, מיד אומרים שאני אגואיסט. ואני רוצה שיאהבו אותי” (מכיר אני בעייה זו מבית־הסוהר).

חיברתי מחירון לבית־הכיסא:

1. תמורת סידור פעולה דקה צריך לתפוס חמישה זבובים.

2. פעולה גסה – מחלקה שניה (דלי מתחת לדרגש בעל פתח) – עשרה זבובים.

3. מחלקה ראשונה – אסלה – חמישה־עשר זבובים.

אחד שואל:

– האוכל לשלם אחר כך (בזבובים), כי אני נורא צריך?

השני:

– עשה לך, עשה… אני אתפוס במקומך.

זבוב שנתפס בחדר הבידוד נחשב כשניים.

– האם זה נחשב, כשזבוב שנפגע בורח?

… אם ישנו, ישנו. אך הזבובים מועטים.

…לפני עשר שנים ומעלה, בגוצלאוֶוק, צדו ילדי הגנון באופן זה את כל הפשפשים.

רצונה הטוב של העדה – כוח אדיר.

אַוּתאנאזיה

הכנסיה אפפה בטקסיה את הלידה, הנישואים והמוות.

הטקס שבעבודת־האלוהים ריכז את כל חיי הרוח של האדם, ומווסת אפילו את חיי המשק של צאן־מרעיתו.

כשדחו הבריות (ומדוע בזעיפות כזאת) את הבגד הילדותי של הכבשה – שהיה כבר צר וקצר ותמים ומטולא חזור־והטלא – צמחה ועלתה מן הכנסיה סידרה של מוסדות.

שוב אין הבנאוּת משמשת לבנין בתי־אלוהים בלבד. הראשונה היתה כמובן צרפת, ופאריס הקימה את מגדל־בבל המודרני. שמו מגדל אייפל.

בניינים של בתי־ספר ואוניברסיטאות חילוניות, תיאטראות, מוזיאונים, אולמי־קונצרטים, משׂרפות־קבורה, מלונות, איצטדיונים – בניינים גדולים, מפוארים, היגייניים, מודרניים.

כבר יש הרצאה ברדיו, ולא רק דרשה, הטפה של הכוהן.

ספריות, בתי־דפוס, בתי־מסחר־ספרים, ולא רק ספר־תפילות או מגילה על המזבח, ודוכן של קמיעות.

הרופא – בנין אדיר של הרפואה. שוב אין תפילתו של הכוהן מגינה מפני המגיפה.

לשם הגנה מפני ברד ומבול, שׂרפה ודבר, מצויות קופות־חולים וחברות־ביטוח.

שירות הסעד מצוי במקום שפעלה תחילה אגורת־הנדבה היתומה.

הפיסול והציור על גבי הבד ירדו לגאלריות, ושוב אינם מצויים אך ורק על תקרות המקדשים ועל קירותיהם.

מכונים מטאוֹרוֹלוגיים במקום מיסוֹת.

מהכנסיה צמח ועלה בית־חולים.

הכל שכן בכנסיה, ובה מקוה הכל.

עתה הבורסה מווסתת את המחירים, ולא הכיכר שלפני המקדש.

כינוסים בינלאומיים של מומחים מלומדים וכתבי־עת רבים, ולא עוד תכתובת וביקורים הדדיים ויכוחים ומסיבות של לוויים.

הדיפלומטיה שווה ביעילותה לתפילות במניעת המלחמה.

החוק הפלילי, האזרחי והמסחרי, הלא הם עשרת־הדברות עתיקי־היומין ופירושיהם הרבים.

בתי־הסוהר – הרי אלה המנזרים לשעבר. גזרי־הדין – הנידויים.

האדם המודרני בגר, אך לא הוסיף חכמה ומתינות.

בימים ההם היה הכל בכנסיה, כל הנעלה, החגיגי, הנבון, היפה וההומאניטרי, האנושי. מעבר לכנסיה בהמות־משא בלבד, המומות, מיוגעות בחרישה, אובדות־עצה.

והלא גם היום ריכזו הפסגות הלבנות של ההתפתחות והמדע את דיוניהם החשובים ביותר בטקסי טבילה ונישואים, בטקסים הקשורים בשעת הפטירה, ובירושה – בשביל הנותרים בחיים.

כה מקרוב, ודומה, רק אתמול, הופיעו על שולחן הדיונים: האיכלוס או ויסות הלידה, הוויכוח על הנישואים המושלמים ו־האֶוּתאנאזיה.

הזכות להרוג מתוך רחמים שמורה לאיש האוהב ומתייסר – כאשר גם הוא אינו רוצה להישאר בחיים. וכך יהיה בעוד שנים מעטות.

מימרה תמוהה משׂתרכת לה:

“למען החברותא הניח הצועני לתלותו.”

כאשר הצעתי לאחותי, לאחר שובה מפאריס, התאבדות משותפת, לא היה בכך משום מחשבה או פרוגראמה של פשיטת־רגל. נהפוך הוא. צר היה לי המקום בעולם ובחיים.

מה תועלת תצמח מאותן עשר שנים ומעלה? האשמה היתה אולי, אולי בכך, שלאחר־מכן שוב לא חידשתי את ההצעה. העיסקה לא הגיעה לכלל מימוש בגלל חילוקי־דעות.

בשעות מצוקה, כששקלתי את התוכנית להמית (להרדים) את העוללים והזקנים בגיטו היהודי שנידונו להשמדה, תפסתי את המעשה כרצח לגבי החולים והתשושים, וכרצח־מהמארב לגבי התמימים.

סיפרה מטפלת בבית־מחסה לחולי סרטן, כי נהגה להשאיר ליד מיטת החולה מנה מרעילה של תרופה, והוסיפה הסבר:

– לא לשתות יותר מכף אחת, כי זה רעל. כף אחת תשכך את הכאבים, כתרופה.

במשך שנים רבות לא שלח שום חולה את ידו אל המנה המרעילה.

מה יהיו פניו של הענין זה בעתיד?

מוסד, כלום ייתכן אחרת? מוסד שנבנה בכובד־ראש. אולם נרחב, חדרים קטנים. שולחנות־כתיבה. משפטנים, רופאים, פילוסופים, יועצי־מסחר, שונים בגילם ובמומחיותם.

המבקש מגיש בקשה. הזכות נתונה לכל. אולי הגבלות רבות, כדי שלא יוגשו בקשות מתוך קלות־דעת או מתוך העמדת־פנים, מתוך מרמה, לשם ניצול המוסד, או לשם הטעיית המשפחה.

בקשת־המוות עשויה לשמש נסיון של לחץ:

"שובי אלי, אשתי האהובה, כי הנה ההוכחה, הקבלה על הבקשה שהוגשה. תן, אבאלי, כסף, לשם חיים עליזים.

אם לא תתנו את תעודת הבגרות, יענה אתכם מצפונכם, וידריך את מנוחתכם."

ועל כן:

הבקשה תיכתב רק על גבי נייר מסוג מסויים. נניח, ביוונית או בלאטינית. לבקשה תצורף רשימת עדים. אולי אַגרה כלשהי. אולי בארבעה שיעורם רבע־שנתיים, או שלושה שיעורים חודשיים, או שבעה בני שבוע.

הבקשה חייבת להיות מנומקת:

"איני רוצה לחיות, כי מחלה, כי אסון כספי, כי אבד הענין בכל, כי שׂבעתי, כי הכזיבו האב, הבן, הידיד.

הריני מבקש לבצע את הפעולה תוך שבוע, ללא־דחיה."

האם אסף מישהו את המקרים והנסיונות, הווידויים, המכתבים, הזכרונות במחנות, בבתי־הסוהר, מידי הנידונים שגזר־דין מוות תלוי על ראשם, ערב קרב כבד, בבתי הבורסה ובבתי ההימורים?

הבקשה נתקבלה. הפעולות הרשמיות הושלמו. מתחילה החקירה – בנוסח בתי־המשפט.

בדיקה רפואית. התייעצות פסיכולוגית. אולי וידוי, אולי פסיכואנליזה.

שיחות מועדים ושינויים.

מומחים ויודעי־דבר.

סירוב או דחיית הביצוע של החלטה חיובית. או אותאנאזיה לנסיון. הלא יקרה כי אדם שטעם פעם אחת מחינה של התאבדות ומתענוגותיה, לא יחדש את הנסיון עד זיקנה מופלגת.

דומה, כי אחד הנסיונות של הכנסה־בסוד־המסדר אצל הבונים החופשיים הוא נסיון כושל כזה של קפיצה אל הנעלם.

מקום הביצוע. זו כבר המצאה שלי – לאחר המועד האחרון.

או: "סע למקום פלוני – שם תזכה במיתה הרצויה. – תקבל את מבוקשך בעוד עשרה ימים, בשעת בוקר, בשעת ערב.

אנו מבקשים מהשלטונות לשתף פעולה ביבשה, בים ובאוויר."

נראים הדברים כאילו התבדחתי. לא.

יש בעיות, המוטלות כסמרטוטים מגואלים בדם על גבי המדרכה. אנשים נוהגים לעבור למדרכה השניה, או מפנים ראשם, כדי שלא לראות.

גם אני נוהג כך.

אולם כשמדובר בבעיות, ולא בקבצן הגווע ברעב, אסור לנהוג כך. לפנינו לא דלפון אחד, או מאה, בשנת־מלחמה קשה, אלא מיליונים במהלכן של מאות שנים.

הפעם עלינו להישיר מבט.

קשים היו חיי, אבל מעניינים. דווקא חיים כאלה ביקשתי מאלוהים בימי נעורי.

“תן לי, אלוה, חיים קשים אבל יפים, עשירים, נעלים.”

כשנודע לי, כי גם סלובאצקי ביקש כך, הצטערתי שאין זו המצאתי, שמישהו קדם לי.

בהיותי בן שבע־עשרה התחלתי אפילו לכתוב סיפור התאבדות. הגיבור החל שונא את החיים מפחַד הטירוף.

אימת־מוות פחדתי מפני בית חולי־הרוח, שבו אושפז אבי כמה פעמים. ובכן, בנו של מטורף אני. ובכן עול התורשה רובץ עלי.

כבר חלפו כמה עשרות שנים, ואילו מחשבה זו מענה אותי תקופות־תקופות.

אהבתי לטרופי רבה מכדי שלא תפחידני המחשבה, פן מישהו ינסה לרפאני על־כורחי.

כאן חייב הייתי לציין: חלק שני. לא. כל זה ביחד, ורק הדיבור ארכני. אלא שאיני יודע לצמצם.


15 ביולי 1942

שבוע של הפסקה בכתיבה, שדומה עלי כי לא היתה דרושה כלל. חוויה דומה חוויתי בימי כתיבתו של “כיצד לאהוב ילדים”. לפעמים כתבתי בחנָיות, באפָר, מתחת לאורן על סדן כרות. הכל חשוב, ואם לא ארשום, אשכח. והרי זו אבידה־שאין־לה־שילומים לאנושות. לפעמים חלה הפסקה של חודש: למה ישתטה אדם? דבר של חוכמה יודעים מאות אנשים. כשתבוא שעת הכושר – יאמרו הללו, יממשו בחיים את הדברים החשובים יותר. לא אדיסון המציא את המצאותיו, אלא שתלויות היו כביכול על גבי החבל, ככבסים המתייבשים בשמש, ואילו הוא רק הסירן מהחבל.

הוא הדין בפאסטר, הוא הדין בפסטאלוצי. הכל מצוי. ואין צורך אלא לבטאו.

ואלה פניה של כל בעיה.

בדרך מקרה ינוע הראשון אל החלל פלוני ולא פלמוני.

ימים רבים נבצר ממני להבין, במה שונה בית־היתומים הנוכחי מקודמיו, מהקודם שלנו.

בית־יתומים – קסרקטין. ידעתי.

בית־יתומים – בית־סוהר. כן.

בית־יתומים – כוורת, קן־נמלים. לא.

בית־היתומים הוא עתה בית־זקנים. בחדר הבידוד גרים אצלי עתה שבעה דיירים, ושלושה מהם חדשים. גיל הפאצייאנטים משבע ועד עזריאל שהוא כבן ששים, וגונח לו בישיבה על המיטה, רגליו תלויות וכולו נשען אל מיסעד הכיסא.

שיחות הבוקר של הילדים – תוצאה של מדידת החום. כמה חום לי, כמה לך. הרגשתו של מי רעה יותר. כיצד עבר עליו הלילה.

סאנאטוריה לפנסיונרים עשירים, קאפריזיים, מאוהבים בחוליים.

ליאון התעלף זו הפעם הראשונה בחייו. עתה הוא חוקר ובודק מה הזיק לו.

הילדים מתרוצצים. רק קרום עורם תקין. אך מתחתיו נחבאים עייפות, רפיון־ידיים, זעם, מרי, חשד, צער, געגועים.

כובד־הראש המכאיב שביומניהם. כשאני משיב על וידוייהם, הריני פתוח לפניהם כשווה בין שווים. חוויותינו המשותפות – שלהם ושלי. שלי מימיות יותר, מדוללות, ובכל השאר – דומות.


* * * * *

עמדתי אתמול, תוך כדי מניית קולותיהם של אנשי הסגל בדזיאלנה, על מהות הסולידאריות שביניהם.

שונאים הם זה את זה, אך איש מהם לא יניח לנגוע ברעהו.

“אל תתערב בעניינינו. זר אתה, אויב. אפילו נראה הדבר כמועיל לנו, הרי זה לכאורה, וסופו שיגרום נזק.”

נפטרה המטפלת שלא היתה כמוה למסירות: העלמה ויטלין. שחפת.

וחבל – ויטלין. נתייתמו שניים: בית־הספר – חדר הבידוד. הולך ונמס “מלח־הארץ” – ונשאר הזבל.

מה יצמח מזה?

“קשה יותר לחיות כהלכה יום אחד מאשר לכתוב ספר.”

כל יום, לא יום אתמול בלבד, הוא ספר – מחברת עבה, פרק שדי בו לשנים רבות.

מה ארוכים–להתמיה חיי אדם.

חשבונות השנים שבכתבי־הקודש אינם הבל: אכן חי מתושלח קרוב לאלף שנה.

ליל ה־18 ביולי

בשבוע הראשון לשהייתנו האחרונה בגוֹצלאווק לקו כל הילדים, וחלק מאנשי הסגל, בהרעלת קיבה, לאחר שאכלו לחם שלא נודעו הרכבו ומקום אפייתו.

שלשולים. הצואה רתחה בסירי־הלילה. על פני הממרח הזפתי עלו אבעבועות, שנדפו בפקיעתן צחנה רקבובית־מתוקה. הצחנה תקפה לא את חוש־הריח בלבד אלא פרצה לגרון, לעיניים, לאוזניים, למוח.

וגם עתה משהו מעין זה, אלא שיש הקאות והצואה מימית.

במשך הלילה הפסידו הנערים שמונים קילוגרם, בממוצע קילוגרם לגולגולת, והנערות ששים קילוגרם (קצת פחות).

הוושט של הילדים עובד בלחץ גבוה. לא חסר הרבה לגרימת אסון. אולי החיסון מפני הדיזנטריה (לפני חמישה ימים), אולי הפלפל הטחון, שזרינו על־פי מירשם צרפתי על הביצים הלא־טריות של פשטידת יום־הששי.

למחרת לא נתאזן משקל הנערים אפילו בקילוגרם אחד.

פעולת העזרה למקיאים, הנאנקים בכאביהם – היא נערכה כמעט בחשיכה – כללה מי־סיד (גיר לצחצוח־שיניים, בכמויות, כל הרוצה וכמה שירצה, ספל אחר ספל. מלבד זאת, לאחדים, תרופה לכאב־ראש). ואילו לסגל, בחסכנות – מורפיום. זריקה אחת של קוֹפאין בגלל אבדן־ההכרה לחניך ההיסטרי החדש.

אמוֹ, שלקתה בגידולים במעיים סירבה להחליט על פטירתה בטרם תשכּן את הילד בבית־יתומים. הנער לא רצה להיכנס לבית־היתומים לפני שתמות אמו. לבסוף ויתר. האם נפטרה בהצלחה, והמצפון מייסר את הילד. במחלתו הוא מחקה את נוסח אמו: מיילל (צועק) שכואב לו, אחר־כך, שהוא נחנק, אחר־כך, שחם לו, ולבסוף, שהוא מת מצמאון.

– מים!

מהלך אני באולם. האם תהפוך ההיסטריה לנחלת הכלל? הדבר עלול היה לקרות!

ניצח אמונם של הילדים בהנהלה. האמינו, כי אין סכנה נשקפת להם, אם הדוקטור שליו.

לא הייתי שליו מדַי. אולם נזיפתי בחולה הפרוע והאיוּם לגרשו הוכיחו את בטחונו העצמי של ההגאי. חשוּב: צועק, סימן שיודע.

למחרת, היינו אתמול – הצגה. הדואר לטאגורה. תודת הקהל, לחיצות־יד, חיוכים, נסיונות לפתוח בשיחה לבבית (הגברת יושב־הראש ביקרה לאחר ההצגה בבית ופסקה כי צפוף בו, אלא שקורצ’אק הגאוני הוכיח בעליל, כי הצליח לחולל פלאים במאורת־עכברים).

ומשום כך הוקצו לאחרים ארמונות.

(נזכרתי בהילולא בפתיחת הגנון בבית הפועלים ברחוב גוּרצ’אבסקה, בהשתתפות הגברת מוֹשציצקה – זו השניה).

מה מגוחכים הם.

מה היה, אילו התחילו השחקנים־אתמול להמשיך היום בתפקידיהם.

ליז’יק היה נדמה, שהוא פאקיר.

לחיים הקטן, כי באמת רופא הוא.

לאדֶק, שהוא ראש־עיר מטעם המלך.

(אולי ישמשו לי כנושא בשיחתי ביום הרביעי בפנימיה – “האילוזיות” – ההשליות; תפקידן בחיי האנושות…) הולך אני לדזיאֶלנה.


* * * * *

בו ביום. חצות

אילו אמרתי, כי מימי לא כתבתי שורה אם לא רציתי לכתבה, הייתי אומר את האמת. אלא שגם זו אמת, אם אגיד כי הכל כתבתי מתוך כפיה.

הייתי ילד, אשר “שעות על שעות יכול הוא לשחק לבדו”, ילד אשר “אין יודעים שהוא בבית”.

קוביות קיבלתי בהיותי בן שש, והפסקתי לשחק בהן בהיותי בן ארבע־עשרה.

– איך לא תבוש? בחור זקן כזה. מדוע לא תעשה משהו? קרא. קוביות – איך אפשר…

בהיותי בן חמש־עשרה נתקפתי טירוף של קריאה. היה העולם נעלם מעיני, ורק הספר קיים…

הרביתי לשוחח עם אנשים: עם בני גילי, ועם גדולים ממני בהרבה, עם מבוגרים. בגן הזאכסי היו לי חברים ותיקים לשיחה. “מפליא” הייתי אותם. פילוסוף.

דיברתי עם עצמי בלבד.

כי אין שיחה דומה לדיבוור. החלפת הלבוש ופשיטת הבגד – שתי פעולות שונות הן.

מתפשט אני לבדי, ומדבר כשהנני לבדי.

לפני רבע השעה סיימתי את המונולוג שלי בנוכחות הנייק עזרילביץ'.

ואולי לראשונה בחיי אמרתי ביני לביני בתוקף:

– מוח חוקר לי, ולא מוח ממציא.

לחקור, כדי לדעת?

לא.

לחקור, כדי למצוא, להגיע אל הקרקעית?

אף זה לא.

אין זאת כי אם לחקור כדי לשאול ולהוסיף לשאול.

אני מציג שאלות לאנשים (לתינוקות, לזקנים), לעוּבדות, למאורעות, לגורלות. אין האמביציה להשיב תשובה סוחפת אותי, רצוני לעבור אל שאלות אחרות – לאו־דווקא באותו ענין.

היתה אמא אומרת:

– לנער הזה אין אמביציה. לא איכפת לו מה הוא אוכל, מה ילבש, אם משחק הוא עם בן־מעמדו, או עם בני השוער. אין הוא מתבייש לשחק עם ילדים קטנים.

שאלתי את קוביותי, שאלתי ילדים ומבוגרים, מי הם. צעצועים לא קילקלתי, ולא איכפת היה לי, מדוע הבובה השוכבת עוצמת עיניה. לא המנגנון, אלא מהות הדבר – הדבר כשהוא לעצמו, בתוך עצמו.

בכתיבת יומן או תולדות־חיים חייב אני לשוחח, לא לדבר.

אשוב אל האֶוּתאנאזיה.

משפחת המתאבד.

אותאנאזיה לפי הזמנה.

מטורף, נתון לאפוטרופסות – לא מוכשר להכריע בעצמו.

דרוש ספר־חוקים בן אלף סעיפים. החיים יכתיבו אותם. העיקרון חשוב: כי מותר, כי ראוי.

באי רחוק, יפה, חביב, מן האגדה, בבית־מלון יפה, בפנסיון, המתאבד משׂחֵק־הכרעה האם כדאי לחיות?

כמה ימים או שבועות דורשת ההכרעה? חיים לפי דוגמתם של השועים בני־זמננו? אולי עבודה?

עובדי המלון. תורנות. עבודה בגינה. תקופת השהיה?

אנה בא האיש?

נסע. לאי הסמוך או אל קרקעית הים.

אולי לומר:

– גזר־דין המוות יוצא לפועל בעוד חודש, גם אם תסרב. כי חתמת על הסכם, חוזה עם הארגון, אמנה עם החיים החולפים. מה־גם שאתה מתחרט לאחר המועד.

או שהמוות – הגאולה – בא תוך שינה, בכוסית יין, בריקוד, בליווי מוסיקה, בלתי־צפוי ופתאומי.

"רצוני למות. כי אוהב אני.

למות שאפתי, כי שונא אני.

המיתו אותי, לפי שאיני יודע לא לאהוב, ולא לשנוא."

כל זה קיים, אלא שתוך אנדרלמוסיה חסרת־תבונה, מעלה־מוּגלה, מזוהמת.

המָתה למען הרווח, בתשלום, לשם נוחות, למען ההקלה.

קשר חזק ביותר עם בעיית המוות קשוֹרים העיקור, מניעת ההריון והפסקתו.

“בווארשה מותר לך להוליד ילד אחד, בעיר קטנה שניים, בכפר שלושה, בכפר בספָר ארבעה בסיביר עשרה. בחר כרצונך.”

“מותר לחיות, אך ללא ילדים.”

“מותר לחיות, אך ללא נישואים.”

“נהל את משקך לבדך, שלם את מסיך האישיים בלבד.”

“הרי לך בת זוג. בחר אחת מעשר בנות, ממאה.”

“מותר לך להחזיק בשני זכרים. אנו מרשים שלוש נקבות.”

שׂישׂו ושמחו: כמה משׂרות, כרטסות, לשכות, משרדים!

(המכונה העשוייה ברזל פועלת, נותנת דירה, רהיטים, מזון, לבוש. עניינכם הוא אך ורק להתארגן).

דרך חדשה בעיבוד הקרקע או בגידול בעלי־החיים, או מוצרים סינתטיים חדשים, או יישוב שטחים החסומים כיום בפנינו – קו המשווה והקטבים. אפשר להגדיל את מספר אוכלוסי האדמה עד חמישה מיליארד.

נקשר קשר עם כוכב־לכת חדש. התיישבות. המאדים, ואולי הירח, יקלטו מהגרים חדשים. אולי יצלח קשר יעיל אף יותר עם שכן מרוחק יותר. ובכן, עשרה מליארד אנשים הדומים לי ולך.

האדמה תחליט מי, לאן, כמה.

המלחמה בימינו, הרי זו מסכת יריות תמימה, אך לא כנה. מה שחשוב יותר, שהיא משמשת נדידת עמים גדולה.

הפרוגראמה של רוסיה – להטמיע ולהצליב. של הגרמנים – לרכז את הדומים זה לזה בגון העור והשיער, בצורת האף, בממדי הגולגולת או אגן־הירכיים.

המומחים נחנקים היום באבטלתם. חיפוש טראגי אחר עבודה לרופאים ולרופאי־השיניים.

נתגלה מחסור בשקדים לניתוח, בתוספתנים לכריתה ובשיניים לסתימה.

מה לעשות? מה לעשות?

יש: אצאֶטוֹנאֶמיה. יש: פילוֹרוֹספאזם. יש: אנגינה פֶּקטוֹריס.

מה יהיה כשנגלה ונוכיח, כי השחפת לא זו בלבד שניתנת לריפוי, אלא שמרפאת אותה זריקה אחת לווריד, לשריר, מתחת־לעור?

עגבת – תבחין שש מאות ושש. שחפת, אלפיים וחמש מאות. מה יעשו הרופאים, האחיות?

מה יקרה כשנחליף את הכוהל בטיפת גאז? המכשיר מספר 3. המחיר עשרה זהובים. אחריות לחמישים שנה. הוראות השימוש על גבי האריזה. אפשר לשלם בשיעורים.

שתי גלולות איקסבּיוֹן ליום מספקות לאדם את מזונו. ומה על הטבחים, המסעדות?

אספראנטו? עיתון יומי אחד לכל העמים ולכל הלשונות. מה יהיה על הבלשנים, ובעיקר על המתרגמים והמורים לשפות זרות?

הרדיו – משוכלל. האוזן הרגישה ביותר לא תבחין בין המוסיקה החיה לבין הלחן “בחבילה, במשומר”.

מה יהיה, אם כבר כיום דרושות קאטאסטרוֹפות, כדי לספק עבודה ומטרה לדור אחד בלבד.

לא ייתכן כך, יקירי. שכן יבוא קפאון שלא נודע כמוהו, ומחנק שבו עדיין לא נתנסה אדם, ורפיון־אדם שלא ידע איש כדוגמתו.

נושא לנובילה:

מחר נפתחת תחרות רדיו לתפקיד אמן־הכינור לשנה, לסימפוניה או דיספוֹניה זו או אחרת.

כל העולם נצמד לרמקולים.

אולימפיאדה שלא נודעה כמותה.

חסידי הכנר מאי־התוכים חיים תוך חששות טראגיים.

הלילה האחרון.

חביבם נכשל.

הם שולחים יד בנפשם, לפי שאין בכוחם לשאת את תבוסת אהובם.

יש נובילה של צ’כוב: אומנת בת־עשר רוצה לישון, ועל כן היא חונקת את התינוק הצעקן.

האומנת המסכנה לא ידעה לנהוג אחרת. אני מצאתי תחבולה. איני שומע את השיעול המתגרה, ומזלזל אני במפורש בהתנהגות העוינת, הפרובוקאטיבית של החייט הזקן.

איני שומע. שתיים לאחר חצות. דממה. אני שוכב לישון – לחמש שעות ביום אשלים את החסר.

רוצה הייתי להשליט סדר כלשהו בכתיבה. הדבר יקשה עלי.


21 ביולי 1942

מחר תצא שנתי הששים־ושלוש או הששים־וארבע. שנים אחדות לא טרח אבא להכין לי תעודת־לידה. משום כך ידעתי כמה רגעים קשים.

אמא כינתה את מעשהו הזנחה נפשעת: כעורך־דין חייב היה אבי לא לדחות את הכנת תעודת־הלידה.

שמי ניתן לי על פי סבי, ושם סבי הֶרש (הירש). רשאי היה אבי לקרוא לי הֶנריק, שכן לו ניתן השם יוּזֶף. לשאר הילדים נתן סבא שמות נוצריים: מאריה, מאגדלנה, לוּדביק, יעקוּבּ, קארול. ואף־על־פי־כן היסס ונשתהה.

חייב הייתי להקדיש לאבי מקום רב: הריני מגשים בחיים את תכלית שאיפתו, את התכלית ששאף אליה סבי בייסורים, שנים רבות.

והאֵם. אי־פעם, במאוחר יותר. הנני אם ואב כאחד. יודע אני, ומכוח ידיעה זו הריני מבין הרבה.

סבו של אבי זגג היה. שמח אני: הזכוכית נותנת חום ואור.

להיוולד וללמוד לחיות, מלאכות קשות הן. נותרה לי מטָלה קלה לאין ערוך: למות. ייתכן, כי לאחר המוות שוב יהיה קשה, אלא שאיני מהרהר בכך. השנה האחרונה, ואולי החודש, ואולי השעה.

רוצה הייתי למות בהכרה, מתוך צלילות. איני יודע מה הייתי אומר לילדים לפרידה. שואף הייתי לומר להם, כי ניתנה להם חירות גמורה בבחירת הדרך.

השעה עשר. יריות: שתיים, אחדות, שתיים, אחת, אחדות. אולי דווקא האפלתו של חלוני לקויה.

אלא שאיני מפסיק את הכתיבה.

נהפוך הוא: המחשבה מתכנפת יותר (יריה בודדת).


22 ביולי 1942

לכל גבול, אך חוסר־הבושה החצוף אין גבול לו.

השלטונות ציוו לפנות את בית־החולים שבסטאווקי. הגברת הראשית תצטרך לקבל למוסד בזֶ’לאזנה את החולים הקשים מסטאווקי.

מה לעשות? ההחלטה מהירה, הפעולה נמרצת.

מאה שבעים וחמישה ילדים מחלימים מצויים אצל x ו־z.

נמנו וגמרו לשכן אצלי למעלה משליש הילדים האלה. יש למעלה מחמישה־עשר בתי־ילדים, אך שלנו נמצא בסמוך.

אלא שאיש לא נתן דעתו על כך, כי במשך מחצית השנה לא היה מעשה־נבלה שלא עשתה גברת זו לחולים, לשם נוחות, מתוך עיקשות, מתוך טפשות, וכי בערמומיות שטנית נלחמה בפרוייקט האנושי שלי, הקל להוצאה לפועל – […]

שעה שנעדרתי מהבית הסכימה הגברת ק‘, והגברת ס’ ניגשה לביצוע התביעה המעַוולת, חסרת־הבושה, המזיקה במידה שאין למעלה הימנה לילדיהם ולילדינו […]

לירוק ולהסתלק. זה־כבר שוקל אני רעיון זה בדעתי. יתירה מזו – עניבת־חבל – עופרת קשורה לרגליים.

(שוב אין הדברים מובנים. אלא שעייף אני מכדי לכתוב בהרחבה) עזרילביץ' נפטר הבוקר. הו, מה קשים החיים, מה קל המוות!


27 ביולי 1942. חלום באספמיא

חלום באספמיא.

ירח גדול מופלא נתלה מעל מחנה הגולים.

מדוע איני יכול להרגיע את הרובע האומלל, המטורף.

רק הודעה אחת, לא ארוכה.

השלטונות יכלו להתיר.

ובמקרה הגרוע, לאסור.

התוכנית כה שקופה:

הַצהירו, בַחרו. אין אנו מציעים לבחירה דרכים נוחות. לפי שעה הכרח לוותר על הברידג', גם על הפלאז’ה, וגם על סעודות־הצהריים הטעימות, שמחירן דם המבריחים.

בחרו: או לדרך או עבודה במקום.

אם תישארו, תצטרכו לעשות את הדרוש למתיישבים החדשים.

הסתיו ממשמש ובא. יידרשו להם מלבושים, נעליים, לבנים, כלים.

את המבקש להשתמט, נתפוס, והמבקש לפדות עצמו – ברצון ניקח את עדָייו, את המטבע הזר, כל דבר־ערך. לאחר שימסור את השארית – ובלבד שיזדרז – נשוב ונשאל אותו:

“כאן, או שם? ומה – בעצם מה?”

ובלבד שלא תהיה פלאז’ה, ולא ברידג' ולא התנומה החביבה לאחר קריאת העיתון.

עסקן ציבורי אתה? בבקשה. עד בוא מועד יכול אתה אפילו להעמיד פנים, וגם אנו נעמיד פנים, כי מאמינים אנו. בדרך־כלל אנו מאמינים כל עוד נוח הדבר, ורק במה שנוח לנו. סליחה: לא במה שנוח. במה שנאמר בתוכנית.

מפעל אדיר אנו מנהלים. שמו: מלחמה. אנו פועלים לפי תוכנית, תוך משמעת, באורח שיטתי. ענייניכם הקטנים, האמביציות, הסנטימנטים, הקאפריזות, היומרות, הטענות, התיאבונות – אינם מענייננו.

אדרבה – אֵם, בעל, ילד, ישישה – רהיט טעון זכרונות, מאכל חביב – כל אלה חביבים, מהוגנים, מרַגשים. אלא שכיום ישנם עניינים חשובים יותר. בשעת הפנאי נחזור גם אל העניינים ההם.

ולפי שעה, כדי שלא להשהות דברים, נזדקק אולי למידת־מה של גסוּת וייסורים. ובייחוד יש לומר – לוויתור על עודף קפדנות ואלגנטיות, ואפילו – על דקדוקים יתרים. לשימוש השוטף, עד־מועד, הכל בהקצעה גולמית.

הלא אתם עצמכם מבקשים באנחה שכל זה יסתיים, וגם אנו. על כן אל תפריעו לנו.

היהודים מזרחה. בענין זה אין עמידה על המיקח. לא בסבתא היהודיה המדובר, אלא בכך, איפה אתה דרוש יותר – ידיך, מחשבתך, הזמן, החיים. סבתא היא סבתא. צריך היה למצוא נקודת־התחלה, איזה מפתח, איזו סיסמה.

אינך יכול לצאת מזרחה –– תמות שם. על־כן בחר לך דרך אחרת. חייב אתה לבחור בעצמך ולהסתכן. ואנו חייבים הלא להפריע למַראית־עין. לאיים, לרדוף ולהעניש בלי־חמדה.

שוב אתה מזדחל בטרדנות ובידיך צרור כסף חדש. אין לנו רצון לכך, אף פנאי. אין אנו משחקים במלחמה, במלחמונת, שכן נצטווינו לנהל במהירות וביסודיות ככל הניתן, וביושר האפשרי.

עבודה זו אינה נקיה, ואינה נעימה ואין ריחה ערב. על כן עלינו לנהוג בסלחנות בעובדים הדרושים לנו ברגע זה.

האחד אוהב ווֹדקה, השני בנות, השלישי רודף שׂררה, ואחר, לעומתו, מפחד ואינו מאמין לעצמו.

ידענו: שגיאות, פגמים. אולם הם התייצבו במועד, ואילו אתה התפלספת, דחית. סליחה, אולם הרכבת חייבת להלך לפי לוח־המסעות, לפי תוכנית ערוכה מראש.

הנה מסילת הברזל.

לכאן האיטלקים, הצרפתים, הרומנים, הצ’כים, ההונגרים. לשם היפאנים, הסינים, אפילו תושבי איי־שלמה, ואפילו אוכלי־אדם. חקלאים, הררים, עירונים, אינטליגנציה.

אנו גרמנים – לא השלט עיקר, אלא המחיר, יעוֹּדם של המוצרים.

הננו מעגילת־ברזל, או מחרשה, או מגל. ובלבד שיעלה לחם מעיסה זו. והוא יעלה אם לא תפריעו. אם לא תכשילו. תייבבו – תעצבנו – תפגלו את האוויר. אפילו צר לנו עליכם לרגעים, הרינו חייבים לטפל בכם בשוט, במקל או בעפרון – כי הסדר חייב לשׂרור.

כרזה.

“כל העושה כך וכך – יוּצא להורג ביריה.”

“כל מי שלא יעשה זאת וזאת – נהרוג ביריה.”

אחד כמפקיר עצמו. מתאבד? אין עצה.

אחד אינו מפחד. כל הכבוד! גיבור?

שמו יזהיר לעד, אבל – פנה דרך, אם אי־אפשר לנהוג אחרת.

השלישי מפחד – מכחיל מאימה, מרבה לרוץ לבית־הכיסא, מטמטם עצמו בטבק, בכוהל, באשה, ומתעקש לנהוג לפי דרכו. מה תעשה בו?

היהודים בעלי זכויות הם. גם כשרונות, וגם משה, וגם ישו, והשקדנות, והיינה, וגזע עתיק, וקידמה, ושפינוזה, ושמרים, וראשונים ומוסרים־נפשם. כל זאת אמת. אבל מלבד היהודים קיימים עוד מישהו ועוד משהו.

היהודים חשובים, אבל אחר־כך – מחר תבינו. אדרבה, יודעים אנו וזוכרים. ערך חשוב, אך לא היחידי.

אין אנו מאשימים. כך אירע גם לפולני, וזה דינם עתה של פולין וארץ־ישראל, ומאלטה, ומארטיניק, והפרולטריון המכובד, והעלמה התמה והיתום, המיליטאריזם והקאפיטליזם. אך לא הכל בבת־אחת. חייב להישמר תור כלשהו, וסעיפים כלשהם של סדר־היום.

קשה לכם, וגם לנו לא קל. מה־גם שנעדר המזנון, אשר בשעתו ניתן להיחבא בו מאימת ויכוח טרדני.

חייב אתה, אחי, לשמוע את נאום־הפרוגראמה של ההיסטוריה על הדף החדש.


מדוע אני אוסף כלים?

ידעתי כי רבים אין דעתם נוחה מכך, שאני אוסף כלים לאחר הארוחות. דומה, שאפילו התורנים אינם מחבבים את המעשה. הלא יספיקו לבדם. מספרם מספיק. אילו היו מעטים מדי, אפשר להוסיף אחד או שנים. ובכן, מהי תמהונות זו, התעקשות זו, ואולי אפילו העמדת־הפנים המכוערת שהנני חרוץ כל־כך ודמוקראט.

יתירה מזו, כשמישהו ניגש אלי בענין חשוב, אני מבקשו לחכות ואומר: – עתה הנני עסוק.

גם זה עיסוק: איסוף מגסים, כפות וצלחות.

למרבה הרעה אני עושה מלאכה שלומיאלית, מפריע בחלוקת התוספות, ופוגע ביושבים צפוף אל השולחנות. בגללי לא יספיק פלוני ללקק את המגס או את קעריתו. אולי יפסיד מישהו את התוספת. פעמים אחדות נפלו מידי כלים, שנשאתי בידיים לא־מיומנות. אילו קרה הדבר למישהו, ודאי שהיה חוטף נזיפה ובירור. בגלל תמהונות זו מרגישים מקצתם של אנשים אשמה כביכול, שכן הם מרשים לי את הדבר, ואילו אחרים רואים עצמם אשמים, כביכול ניצלו אותי.

מדוע איני מבין, או איני רואה את המצב לאמיתו? כיצד אפשר להבין את הטעם למעשה שלי, אם אני כותב כרגע, כי ידעתי, ראיתי והבינותי שבמקום לעזור הנני מפריע?

תמוה הדבר: מרגיש אני כי כל אדם סבור שאיני צריך לאסוף כלים, אך איש מהם לא שאל מדוע אני עושה זאת. איש לא שאלני: – מדוע אתה עושה זאת? למה אתה מפריע?

והרי ההסבר שלי:

כשאני אוסף בעצם ידי, רואה אני את הצלחות הפקועות, את הכפות המכופפות, את הקעריות השרוטות. מוקדם יותר אני משחרר שולחנות לעבודת הנקיון למען התורנים, ושולחן לחנוּת. רואה אני, כיצד השולחנות הרשלניים מפזרים, קצת כדרך האריסטוקרטיה וקצת מתוך גסות־רוח, את הכפות, הסכינים, הממלחות והספלים, במקום להציבם כסדרם. לפעמים אעיף עין כיצד מחלקים את התוספות, או אראה מי יושב ליד מי, ואהרהר לי על דא ועל הא. כי לעולם אין דעתי מוסחת בעשותי משהו. עבודת מלצר זו היא בעיני מועילה, נעימה ומעניינת.

אבל לא זה העיקר. העיקר אחר הוא לחלוטין. הרי זה משהו שבו דיברתי ועליו כתבתי פעמים רבות, ענין שאני נאבק עליו זה שלושים שנה, משעת היווסדו של בית־היתומים, נאבק ללא תקוָת נצחון, ללא תוצאה גלויה, אלא שאיני רוצה להניח מאבק זה, אף נבצר ממני להניחו.

נאבק אני כי בבית־היתומים לא נדע עבודה עדינה או גסה, חכמה או טפשית, נקיה או מלוכלכלת – עבודה לעלמות חמודות ולאספסוף פשוט. לא יהיו בבית־היתומים עובדי־גוף בלבד ועובדי־רוח בלבד.

בהתמרמרות ובאי־רצון רואים אנשי הפנימיה העירונית בדזיאֶלנה שאני מושיט יד לעובדת־הנקיון, ואפילו שעה שהיא שוטפת את המדרגות וידיה לחות. אבל לעתים קרובות שוכח אני לברך את הדוקטור ק‘, ואפילו לא עניתי על ברכתם של הדוקטור מ’ וב'.

מוקיר אני עובדים ישרים. ידיהם נקיות בעיני, ובמשקל הזהב אני שוקל את דעתם.

הכובסת והשוער היו מוזמנים לישיבות ברחוב קרוכמאלנה לא כדי לגרום להם נחת־רוח, אלא כדי שיעוצו עצה ויעזרו כיודעי־דבר, שעה שענין קשה עלול להידון, בלי השתתפותם, לפי סעיף 3.

בשבועון מלפני עשרים שנה ומעלה נתפרסמה בדיחה כזאת. לא בדיחה, אלא הערה מבדחת.

יוֹסֶק אחד, איני זוכר איזה מהם, שכן רבים היו, התקשה לפתור תרגיל חשבון, טרח שעה ארוכה, עד שאמר לבסוף:

– לא יודע איך לעשות. אני נותן לו סעיף שלוש.

העובד במחסן ולא בהסעת עגלת־היד אינו טוב יותר משום כך, אף לא חכם יותר. גם האיש שמותר לו לצוות אינו טוב יותר, אף לא חכם יותר. איני טוב יותר וחכם יותר מפני שאני חותם על תעודות, או על קבלות־התרומות. עבודה טפשית זו היה עושה באופן שקוד וטוב יותר מישהו מהכיתה השלישית, ואפילו השניה.

גובַת־תרומות גסה נבערת היא בעיני ופרחחית. מר לייזר הוא אדם יפה, אף על פי שהוא מחטט בזוהמה של הצינורות והביבים. אילו קלפה העלמה נאציה תפוחי־אדמה, היתה ראויה לכבוד בעיני כפי שהיא ראויה עתה, ככתבנית. ולא אשמתי היא, שהסאניטרית אירקה כבר מעסיקה במקומה בעבודות הגרועות את מירה, ואילו רוּז’ה שטוקמן, שגם אותה אני מכבד, אינה מכבדת מזמן לזמן, לשם מנוחה, לפחות, את בית־הכיסא או את רצפת המטבח.

בחקלאות מכנים את התהליך מחזור־זרעים, בהיגיינה וברפואה מכנים אותו שינוי האקלים, בכנסיה מכנים אותו אקט הענווה. כינויו של האפיפיור הוא האב הקדוש, ומושלי־עולם כורעים ברך לפניו ומנשקים את נעלו. אפיפיור זה עצמו רוחץ בכנסיה שנה־שנה את רגליהם של שנים־עשר קבצנים.

היהודים יהירים, ועל כן כה בזים להם. מאמין אני כי הדבר ישתנה, ולא ירחק היום. ולפי שעה אל־נא תרגזו, בבקשה, כשאני אוסף את הכלים, או שופך את הדליים שנתמלאו בבית־הכיסא.

האומר: “עבודה מלוכלכת, מפני שהיא גופנית”, משקר. גרוע יותר כשאומר הצבוע: “שום עבודה אינה ממיטה חרפה”, אך הוא עצמו בוחר לו רק את העבודה הנקיה, הלבנה, ומתחמק מהעבודה הקרויה שחורה, ודומה עליו כי הוא חייב להצטדד מהעבודה השחורה.

1 באוגוסט 1942

כשהיו גבעוליהם של תפוחי־האדמה מתגדלים יתר על המידה, העבירו על פניהם מעגילה כבדה שרמסה אותם, כדי שתהיה לפרי באדמה שהות להבשיל יותר.


* * * * *

האם קרא מארקוּס אַוּרליוּס את משלי שלמה? מה מרגיעה השפעת יומנו.


* * * * *

שונא אני כמה יחידים, ואולי איני אלא טורח ללחום בהם. כיוצא במר ה‘, כיוצא בג’. איני מאשים את הגרמנים: הם עובדים, ולמעשה מתכננים בהגיון וביעילות, וחייבים הם לכעוס, שכן מפריעים להם. מפריעים באופן מטופש.

גם אני מפריע. הם אפילו סלחניים. הם “צדים” בלבד ומצַווים לעמוד במקום, לא להשׂתרך ברחובות, לא להיות למכשול.

חסד הם עושים עמי, כי בהתלבטי ברחובות עלול אני לחטוף כדור תועה. ואילו כך עומד אני בבטחון ליד הקיר, ויש בידי להסתכל ולחשוב בשלווה ובתשומת־לב – לטוות מחשבות.

טווה אני.


* * * * *

במישיניֶיץ נשאר זקן יהודי, עיוור. מהלך היה, נשען על מקלו, בין העגלות, הסוסים, הקוזאקים, התותחים. איזו אכזריות היא להשאיר כך זקן עיוור.

– הם רצו לקחת אותו – אומרת נאסטקה. – הוא התעקש שלא יֵלך, כי מישהו צריך לשמור את בית־הכנסת.

הכרתי את נאסטקה כשעזרתי לה לחפש את הדלי הקטן שלה, אשר חייל לקח אותו, ועמד להחזירו ולא החזיר.

הנני היהודי העיוור ונאסטקה כאחד.


* * * * *

כה רך וחם לי במיטה. יקשה עלי לקום. אלא ששבת היום – בשבת אני שוקל את הילדים מבעוד בוקר, לפני הארוחה. זו לי, כנראה, הפעם הראשונה שאיני סקרן לדעת את תוצאות השבוע. הם צריכים לעלות במשקלם (איני יודע מדוע הגישו אתמול לארוחת־הערב גזר לא מבושל).


* * * * *

במקום עזרילביץ' הזקן מצוי עמי כאן יוּלק הצעיר. מים בצלעות. מסיבה אחרת, אך יש קשיי נשימה.

אותו נוסח הגניחות, התנועות, המחוות, אותה הטינה אלי, הרצון האנוכיי, מעשה־שחקן, למשוך תשומת־לב; אולי אפילו נקמה על כך שאיני מהרהר בו.

היום זכה יולק בלילה השליו הראשון מזה שבוע. גם אני.


* * * * *

גם אני. משעה שהתחיל היום להעניק מספר כה רב של רשמים וחוויות עוינים ועגומים – תמו החלומות.

חוק האיזון.

מענה היום, מרגיע הלילה. יום שפיר, לילה של עינויים.

הייתי כותב מונוגרפיה על הכסת.

האיכר והכסת.

הפרוליטארי והכסת.


* * * * *

זה לי ימים רבים שלא בירכתי את העולם. הלילה ניסיתי – הנסיון נכשל.

איני יודע אפילו במה טעיתי. הנשימה המזככת הצליחה במידת־מה. אך האצבעות נותרו רפויות, והאנרגיה לא זרמה בהן.

…המאמין אני בתוצאה? מאמין, אבל לא בהודו שלי! הודו הקדושה!


* * * * *

מיום ליום משתנים פני הרובע.

1. כלא הפושעים

2. מוכי דבר

3. זירת־עגבים

4. בית משוגעים

5. בית הימורים. מוֹנאקוֹ. סכום ההימור – הראש.

ועיקר העיקרים – כי כל זה אכן היה.

דלפונים, התלויים בין כלא־הפושעים לבין בית־החולים. עבודת עבדים: לא מאמץ השרירים בלבד, אלא הכבוד, כבוד הנערה.

האמונה, המשפחה, האמהוּת שנרמסו.

מסחר בכל ערכי הרוח. בורסה שמציינים בה את משקל המצפון. השער משתנה – כפי שמשתנה היום מחיר הבצל והחיים.

הילדים חיים באי־בטחון מתמיד, בפחד. “היהודי יקח אותך.” – “אמסור אותך לזקן.” – “יקחו אותך בשק.”

יתמות.

זיקנה. ההשפלה שבה והנבילה המוסרית.

(בימים ההם טוב היה להיות ראוי לזיקנה, לעבוד ולהגיע. הוא הדין בבריאות. עתה קונים כוחות ושנות־חיים. לנבל סיכוי לשׂער־שיבה).


* * * * *

העלמה אסתרקה.

העלמה אסתרקה אינה מבקשת חיים עליזים, אף לא קלים. היא רוצה לחיות יפה – חיים יפים היא מבקשת.

נתנה לנו את הדואר לפרידת־ארעי זו.

אם לא תחזור אלינו עכשיו, ניפגש אחר כך במקום אחר. בטוחים אנו שבתקופת הביניים תשרת אנשים אחרים, כפי שהועילה לנו ונתנה מטובה.


4 באוגוסט 1942

1

השקיתי את הפרחים, את הצמחים המסכנים של בית־היתומים, את הצמחים של בית־יתומים יהודי. האדמה החרוכה נשמה לרווחה.

זקיף הסתכל בעבודתי. פעולת שלום זו בשש בבוקר, האם היא מרגיזה אותו, או מרגשת?

הוא עומד ומסתכל. את רגליו פישק ברחבות.

2

לא הועילה השתדלותנו כי יחזירו לנו את אסתרקה. לא הייתי בטוח כלל, האם בהצלחתי להחזירה אועיל לה, או שאזיק לה ואגרום עוול.

– לאיזה פח נפלה? – שאל מישהו.

אולי לא היא שנפלה בפח, אלא אנו (שכן נשארנו).

3

כתבתי לקומיסאריאט כי יקחו מכאן את אַדזיוֹ: מפגר וחסר־משמעת להרגיז. לא נוכל לסכן את שלום הבית בגלל תעלול שלו (אחריות קיבוצית).

4

לפי שעה טון של פחם לדזיאָלנה – אל רוּזיה אברמוביץ'. מישהו שואל, אם הפחם יישמר שם.

התשובה היא בת־צחוק.

5

בוקר מעונן. השעה חמש וחצי.

לכאורה, פתיחה תקינה של היום. אמרתי להאנה:

– בוקר טוב!

השיבה במבט תמיה.

ביקשתי:

– חייכי.

ישנם חיוכים חולניים, חיוורים, לקויי חזה.

6

שתיתם, רבותי הקצינים, שתיתם בשפע ובהנאה, ובזכות הדם הצללתם את עיטוריכם תוך כדי ריקוד, לחיי החרפה, אשר בעיוורונכם לא ראיתם אותה. או שמא העמדתם פנים שאינכם רואים.

7

השתתפותי במלחמת יפאן. תבוסה – מפלה.

במלחמת אירופה – תבוסה – מפלה.

במלחמת העולם…

איני יודע מה מרגיש חייל הצבא המנצח, וכיצד הוא רואה את עצמו…

8

העיתונים שבהם השתתפתי סופם שנסגרו, שהופסקו – שפשטו את הרגל.

המו"ל ירד מנכסיו ושלח יד בנפשו.

וכל זה לא מפני שיהודי אני, אלא מפני שנולדתי במזרח.

יכולנו ליהנות מהנחמה העצובה, כי גם למערב המפואר לא טוב.

יכולנו, ולא נהנינו. איני מאחל רעה לאיש. איני יכול. איני יודע כיצד עושים זאת.

9

אבינו שבשמים…

תפילה זו עיצבו הרעב והגורל המר.

את לחם חוקנו.

את הלחם.

חווייתי זו, הלא היתה. היה היתה.

מכרו רהיטים, בגדים, בעד ליטר נפט, בעד קילוגרם גריסים – בעד כוסית ווֹדקה.

כששאלני יוּנאק פולני בנימת אהדה במפקדת המשטרה, כיצד נחלצתי מהבלוקאדה, שאלתי האם יכול היה לפעול “משהו” בענין אסתרקה.

– מובן מאליו, שלא.

אמרתי בחפזון:

– תודה על דיבור של ידידות.

תודה זו היא הילד נטול־הדם של הדלות וההשפלה.

10

אני משקה את הפרחים. קרחתי מציצה בחלון – איזו מטרה מצויינת. בידיו רובה. מדוע הוא עומד ומביט בשלווה?

לא ניתנה לו פקודה.

בחייו האזרחיים היה אולי מורה בכפר, אולי נוטריון, מטאטא רחובות בלייפציג, מלצר בקלן?

מה היה עושה, אילו בירכתי אותו בניד־ראש? אילו בירכתיו בידידות בתנועת־יד?

אולי אין הוא יודע אפילו, כי אלה פני הדברים?

ייתכן כי רק אתמול הגיע מרחוק…


 

תעודות


מכתב למערכת

נערי היקר!

בתשובה קצרה זו בעיתון אעשה אולי את רצונך.

בכתבה שכותרתה “שקט בווארשה”, פגע בך קטע זה: “מטרידים רק הצעירים ביותר, אשר כל מקום מלא אותם. כל מלה הם מעבירים מפה לאוזן.”

ודאי הצדק אתך, כי מחבר הרשימה התכוון לנערים בני גילך. אמת הדבר: מספרכם הוא כמספר הנולדים בעשרות השנים האחרונות. על כן הטינה כי “כל מקום מלא אתכם” – חסרת־יסוד.

צודק אתה בסרתך, כי באמירה זו חבויה הערה קנטרנית, כי הנה אתם מתחַבטים בטרדנות בין המבוגרים, ומפריעים להם במחשבותיהם ובדאגותיכם הרציניות.

אתה שואל: “מה עלינו לעשות?”

נבצר ממני לעוץ עצה להורים כיצד עליהם לנהוג. אין רצוני להחריף את הענין, ועל כן איני משיב על שאלות אחרות. אומַר רק כיצד אנו נוהגים ב“בית היתומים”, אשר עליו שאלת.

  1. פעולתו הראשונה של חבר־העובדים, לאחר שחזרו הילדים מהכפר, היתה חלוקת ספרי־קריאה וצעצועים. מלבד מלאי המזון, הרי מלאי

הספרים והצעצועים שייך לתחום חובתנו הראשונה.

  1. בשבת יצאו הילדים לבקר אצל משפחותיהם, ויש בדעתנו לערוך טיולים, אפילו של הילדים הצעירים, בהשגחת הנוער.

  2. איננו דורשים “פרצופים קודרים”. הילדים עצמם קבעו את התנהגותם. אופטימיות, שלווה, עליזות לא־קולנית. השתתפות בנפש חפצה בכל

מפעל.

צריך לדעת לשאוב כוח ולנוח באווירתכם הבהירה, נערי החביב.

בלשון סגי־נהור אתה מזכיר את “השקעת־ההון הבטוחה היחידה”: לחלק אותו עם העניים. והערה קולעת: מדור התרומות לצרכי הצבור אינו הולם את חומרת השעה.

בסוף חייב אני לומר לצידוקי, כי בעל קריאה קשובה פחות נעלם ממני הפרט אשר עורר את התרגשותך, ועל כן הנני משיב רק עתה.

לחיצת־יד והוקרה כנה. יאנוש קורצ’אק

[נאש פשאֶגלונד, שנת xvll מס' 48/8949 מיום 4 בספטמבר 1939]

אל היהודים!

הבורח מההיסטוריה, ההיסטוריה תשיגנוּ.

תנאים יוצאים מהכלל מחייבים מאמץ יוצא מהכלל של המחשבה, הרגש, כוח־הרצון והמעשה. בית־היתומים עמד בכבוד בשבועות הטראגיים. שבעה פגזים, שני נסיונות שוד. לא זו השעה להכביר מלים, חלף־עבר. אלוהים הציל. אנו אובדים מחוסר עזרה מיידית. אני דורש:

הלוואה של 2000 זהובים.

נקדים להחזיר משֶמשערים אתם.

זו לי המלחמה הרביעית, המהפכה השלישית, אשר לא רק ראיתי אותן, אלא חייתין בממש. יודע אני לקרוא בדפי המלחמה.

לא לבית־היתומים אנו אחראים במשותף, אלא למסורת העזרה לילד. נבלים נהיה אם נתכּחש לה, עלובים, אם נפנה לה עורף, מזוהמים, אם נלכלך אותה – את המסורת בת האלפַּיים.

לשמור על כבודנו בַּמצוקה!

אבוא בעצמי לקבל את התשובה. אספר על הרוזן ב' – הנגיד מקִייב. הכותרת: “אלף רובל וקערית המרק”. אנא, קראו את הקול־הקורא פעמים אחדות. אבקש לחשוב – ולא לסרב. איני מאיים., אבל מזהיר אני. אם אינך רוצה, אף על פי שבעל יכולת אתה, הן עצה לנבון ממך, כי יעריך את חשיבות הביטוח!

הנני כותב קול־קורא זה בשמי ועל אחריותי.

נובמבר 1939.

בשמחה אני קובע, כי להוציא מעטים, האדם הוא יצור נבון וטוב. כבר לא מאה ילדים, אלא מאה וחמישים מאכסן בית־היתומים.

פברואר 1940.

מנהל בית־היתומים רח' קרוכמאלנה 92

חברת “עזרת יתומים” ד"ר הנריק גולדשמיט יאנוש קורצ’אק הדוקטור הזקן מהרדיו.


כרוז מס' 3

חולפים שבועות קשים, נבונים, עשירים, יפים.

כשפגע הפגז בבית־היתומים, ירדו הילדים ללא בהלה שלוש קומות, מחדר־השינה למקלט; ילד אחד בלבד פרץ מהטור הממושמע. מאה ילדים היו. כשערכנו אחר־כך תמרון־אזעקה למקרה התנפלות (הרובע לא־בטוח, התקופה הרת־סכנו), עמדו הילדים במבחן למופת. עתה הם כבר רבים יותר – מאה וחמישים.

הנער האחרון שהגיע מבית־החולים לאחר הבידוד: האב נעדר, את אמו ואחותו הרג פגז לעיניו, הפצע ברגלו עוד לא הגליד, ולאחר ההתפוצצות יראה את העולם בעין האחת שנותרה לו. אנו נעלה חיוך על פניו המעוּנות.

הילדים המשחקים ומתעסקים כאן בנחת, הגיעו זה לא מכבר כשפצעים באצבעות ידיהם ורגליהם שקפאו, הגיעו מוזנחים, רעבים, מופחדים.

הילדים עוזרים לסֶגל בעבודה החינוכית: החוג למשחקים מועילים, החוג לשיפור המידות, בית הבובות, החוג להשתלמות, ועדת הנקיון, המועדון, מועצת ההנהלה העצמית, העיתון, בית־הדין.

אנו מחזיקים טובה לאלה שאינם מפריעים לנו בעבודה הקשה, והכבוד והתודה לרבים שעזרו ומוסיפים לעזור. נמוגה הטינה אל האיש האחד, אשר ניסח את סירובו התקיף והנזעם כך: “רבים אתם ללקיחה, ומעטים לנתינה.” סירב לתת לנו חלק ממה שנותר לו: נאלץ לתת את הכל – אך לא לנו – לא לילדים, קרבנות ההוֹוה האכזר.

הריני מבקש:

  1. עזרה בכסף,

  2. תרומה בעין (כל חפץ יועיל),

  3. כתובות של מכרים בעלי־אמצעים.

  4. קבלת הגליון המצורף ומילוי הפרטים בו. לשם איסוף הגליון ותשובה על הפניה אבוא בימים הקרובים.

מנהל בית־היתומים, רח' קרוכמאלנה 92

חברת “עזרת־יתומים” ד"ר הנריק גולדשמיט יאנוש קורצ’אק

מארס 1940 הדוקטור הזקן מהרדיו.


חברת “עזרת יתומים” בווארשה

קרוכמאלנה מס' 92

טלפון 62401

ההנהלה

28 ביוני 1940

לכבוד

מר קרופקה

ראש המועצה בוואוור

אדון נכבד.

במקום כרטיס ביקור, הריני מרשה לעצמי לשלוח לכבודו מספר ספרים קטנים, שאני הנני מחברם.

לא נוחה לי השיחה במשרד המועצה. האם יסכים אדוני, שאבקרו בדירתו הפרטית: באיזה יום, באיזו שעה?

ברחשי כבוד מנהל בית היתומים והפנימיה ד"ר ה' גולדשמיט

(י' קורצ’אק)

הריני להודיע (לפי שעה באורח פרטי) שבלילה, אור ליום שבת, גנבו לנו אופניים (אבידה מכאיבה) ומנדולינה. י"ק

חברת “עזרת יתומים” בווארשה

קרוכמאלנה מס' 92, טלפון 62401


בקשה

במרוצת השנה לא עשו לנו השלטונות הגרמנים עוול ולא הטרידו אותנו. אך רבים היו המחסור והקשיים. שאבנו אמצעים מתרומות ובעמל רב עמדנו בשנה זו, זו השנה העשרים ושמונה לחיינו עם הילדים ושיתוף הפעולה אתם.

כוחנו ואמונתנו נבעו מעזרתם היפה של חניכינו־לשבר. מספרים על כך הכרוזים שהנני מצרף והעתק הדו"ח של החברה לשנת 1938־1937.

סגל בית־היתומים: הטבחית, העוזרת שלה ושוטפת הכלים ־ חניכות בית־היתומים, מסיק־מסגר. אקונומית, מזכירה, מחנך ומחנכת, אף הם חניכינו. עובדים ללא דופי.

לאחר הצו בדבר שירותם של אריים יש לנו הצעות רבות לתפקיד החצרן והכובסת. בימי המצור על וארשה הקריב את חייו הצעירים להצלת הבית מדליקה של החניך שלנו, שטוקמן, מפקד הקומות העליונות בבנין. על קברו נדרו הילדים: אמת, עבודה, שלום.

העובדה, כי על אף אי־הבטחון שלנו ביום המחרת ניגשנו לשיפוץ הדלתות והחלונות, סיידנו בימים האחרונים את המקלחת ושמרנו על הנקיון – מעידה כי זכרנו את נדרנו.

במשך השנה לא חלה אף ילד במחלה מידבקת, לא הוטל עלינו אף פעם הסגר ומרחץ חובה.

במלוא האמון אנו מפנים אליך את בקשתנו שתתמוך בהשארת הילדים בבית, אשר קשה לנו מאוד להיפרד ממנו. בכבוד רב מנהל בית היתומים והפנימיה

גולדשמיט קורצ’אק


 

4 נספחים


חניכים לשעבר מושיטים עזרה

ל. א. – רוכש חברים חדשים, בוחן את בקשות המועמדים לבית־היתומים.

ל. א. וכ. ס – מסייעים בחיפוש עבודה לחניכים־לשעבר.

ב. פ. – תרמה 40 מזרנים, מבצעת ללא־תשלום עבודת ריפוד.

ב. צ. – עשה משאריות צמר כמה עשרות אפודות לילדים, והוסיף חינם תוספות כלשהן.

מ. ר. – תפרה חינם לבני טריקו לילדים, וסירבה לקבל סכום כלשהו על אף תנאיה החומריים הקשים.

ח.ש. וה. זל. – מספרים סיפורים לילדים בלילות שבת.

א. ר. וד. ב. – הכינו הצגות.

ל. ג. – מארגן משחקים.

מ. צ'. – מלמד נגינה במנדולינה.

ב. א. – לימדה שירים, דואגת לפעולות־בידור לילדים.

א. מ. – היה בא לאחר העבודה להקרין בפנס־הקסם, ולימד את הילדים להקרין.

ת. ר. – החליפה ללא־שכר את התורנית אצל החולים.

פ. א. – מחפשת עבודה לחניכים לשעבר. במקרים רבים סייעה להם בהלוואה ובעצה.

א. ר. – מסַפֵּר את הילדים.

אי. ב. – מלמד תִספוֹרת.

ג. מ. – עזר בסידורים לקייטנת גוֹצלאווק.

ב. י. – שולחת זרעים ושתילים.

ה. ש. – מתקן ללא־שכר את המנוע במכבסה, וקיבל על עצמו את השמירה על מערכת החשמל.

ס. ק. – הושיט עזרה בריפוי־השיניים, ודאג לציוד מרפאת־השיניים שלנו.

אל האזרחים הנוצרים! “בשעת פורענות חובה להושיט עזרה לילד לפני כל השאר.” הצהרת המועצה הבינלאומית הכללית בז’נבה,

מיום 23 בפברואר 1923 – סעיף שלוש.

למעלה ממחציתם של מאות חניכינו בווארשה ובלודז' כבר יצאו אל העולם הגדול. את תרבותה של פולין, שקנו בבית־היתומים, ישאו עתה במקום אחר.

תפקידו של בית־היתומים כיום הוא לטפל בילדים אשר משפחתם יצאה לחפש מקום־חניה חדש. שאיפתנו למסור את הילדים כעבור כמה שבועות או חודשים לידי אפוטרופסים כילדים שנתייתמו – אך לא שורצי כנים, לא מוכי גרדת – פגועי דלות מרקיבים. הן לא יהלום הדבר את כבודה של פולין, ולא יעיד לטובה על הטיפול בילד היהודי ועל הגנתו מפני עוולה־ללא־חטא.

עמדה זו נותנת לנו את הזכות המוסרית לבקש תמיכה. המאמץ שלנו רב, והרגע מכריע. הסירוב לא יפליא, לא יעליב, אף לא יכעיס – ולא ישפיע על יחסנו הרגשי אל האזרחים הנוצרים, אשר על רצונם הטוב עמדנו בימי האסון, ולעולם נזכּרנו סירוב תקיף יעציב אותנו, אך לא יכאיב.

בפנוֹתנו אליך, אדוני הנכבד, אנו יוצאים ידי חובה כפולה, שלא להשפיע מראש באורח חד־צדדי על החלטתך, שלא ליטול ממך את הזכות להשתתף בעמלנו הקשה כיום, שלא לפסוח עליך מתוך אי־אמון.

מנהל בית־היתומים, רח' קרוכמאלנה 92

חברת “עזרת יתומים” ד"ר הנריק גולדשמיט יאנוש קורצ’אק הדוקטור הזקן מהרדיו.

דצמבר 1940


“עזרת יתומים”

בווארשה

בית־היתומים

קרוכמאלנה 92

כעת חלודנה 33

וארשה, 29 באוגוסט 1941

לכבוד מר זילברברג כאן

אדוני הנכבד,

מטעמים שונים אנו רוצים שתפילות החג תתקיימנה בבית־היתומים. מצדדים שונים מוּבּעים חששות, שמה שחייב להיות רציני וטהור, עלול להתקבל כחסר־טעם ופגום.

אם האדון X אינו מסוגל להשיג סכום פעוט על חשבון ההכנסות, איך להאמין שיצליח לבצע כראוי עניו שאינו קל כל־עיקר?

לוועד עמדה נוחה: על ההנהלה לבדה להחליט. זה מכיל עלינו חובת־יתר להחליט מתוך זהירות ושיקול־דעת. בכבוד קורצ’אק מנהל בית־היתומים והפנימייה.

מכתב למערכת

עורך נכבד!

תודה על ההערכה הידידותית של עבודת בית־היתומים. אולם… “אהבתי את אפלטון, אך את האמת אהבתי יותר”.

בית־היתומים לא היה, אינו, ולא יהיה בית־היתומים של קורצ’אק. האיש קטן מדי, חלש מדי, ענו מדי ושוטה מכדי לבחור כמעט מאתיים ילדים, לכנסם, להלבישם – להאכילם ולחממם – להבטיח להם טיפול, להכשירם לחיים… עבודה גדולה זו עשה מאמץ משותף של מאות אנשים בעלי רצון טוב, ובעלי הבנה נאורה של ענייני הילד – היתום. מצויים ביניהם שמות יפים רבים, אך רבים גם האלמונים… – עבודתם, עזרתם, נסיונם בנו את ערכיה של סדנה זו ומפעל רב זה, בחומר וברוח.

וילצ’ינסקה, פוֹזוּבנה, קורצ’אק (אם דרושים השמות) – אלה הפקידים והנאמנים על רכוש ניכר.

לאחר שניתַן להם הדרוש לחייהם האישיים, הריהם משתדלים – ככל שהם יכולים, מסוגלים ויודעים – לקיים באורח תקין ותכליתי אם תנאי ההסכם עם ועד החברה “עזרת יתומים”, ובאמצעות הוועד – עם החברה. לזכותו ולחובתו של המוסד נזקפים המעלות והחסרונות של כל הרובע היהודי, של כל יושביו. בזכותם של הילדים, של משפחותיהם, של מחנכיהם היום ובעבר, הקרובים והרחוקים מלב ומזכרון, קנה לו בית־היתומים יחס אוהד ואמון, שם טוב ואפשרות להוסיף ולהתקיים.

לא הייתי גוזל זמן, תשומת־לב ונייר לתיקון טעות שחשיבותה מועטת, לולא היה הפירוש המוטעה בעל חשיבות כללית: על פי טעות מזהים אנו את היקף העבודה, את הטכניקה, היעילות והתוצאות, עם אישיות הפקיד, שעליו הוטל ביצועה.

י' קורצ’אק

עיקר שכחתי: בבית־העלמין בפאריס עומדת מצבה יפה ועליה הכתובת: “לנפטרים. לזכרם של כל אלה שנסתלקו.” בקרוב תיערך ביוזמת הפאטרוֹנאט תפילה לעילוי נשמתם של ידידי בית־היתומים וחניכיו שהלכו לעולמם.

הרינו מזמינים אתכם לשמוע אגדות יפות, שלווֹת (הצגת בובות), אשר יספר דוקטור יאנוש קורצ’אק בשבת, 10 בינואר, ש' ז' בשעה 12 בצהריים בבית ביתומים, רחוב שֹליסקה 9. מחיר הכרטיס לילדים ולמבוגרים 2 זהובים.

[“גאזטה ז’ידובסקה”. מיום 7 בינואר 1942]


מאת הנריק גולדשמיט

(יאנוש קורצ’אק)

מקום מגוריו רח' שיאננה 16 – שליסקה 9

המחלקה הפרסונאלית של המועצה היהודית, כאן

בקשה

ידידי תובעים ממני, כי אכתוב צוואה. הריני עושה זאת בתולדות־חיים אלו, המצורפות להצעה לקבלת משֹרת מחנך בבית־היתומים שבדזיאֶלנה 39.

בן 64 אני. במבחן הבריאות עמדתי בבית־הסוהר לפני שנה. על אף תנאי־החיים הקשים לא חליתי אפילו פעם אחת, לא פניתי אל הרופא, לא השתחררתי אפילו פעם אחת מן ההתעמלות, אשר גם חברים צעירים היו משתמטים ממנה באימה. התיאבון כשל זאב, ישן שנת ישרים, וזה לא כבר, לאחר שתיית עשר כוסיות ווֹדקה חריפה, חזרתי לבדי בשעת לילה מאוחרת, בהליכה מהירה, מרימארסקה לשיאֶננה. בלילה אני קם פעמיים, ומרוקן עשרה דליים גדולים.

הריני מעשן, איני שותה, וכושרי השכלי לצורכי יום־יום מתקבל על הדעת.

אמן אני בחסכון המאמץ: כהארפגון הריני שוקל תכליתיותה של כל יחידת אנרגיה שנוצלה.

הריני רואה את עצמי כבר־הכי בתחומי הרפואה, החינוך, האוֹיגניקה, המדיניות.

מכוחו של נסיון הריני בעל ידיעה רבה בחיים משותפים ובעבודת־צוות אפילו עם טיפוסים פליליים ומטומטמים מלידה. שוטים עקשנים ובעלי־אמביציה פוסלים אותי, אך לא אני אותם.

מבחן אחרון: השארתי שנה ומעלה בבית־היתומים שלי מנהלת, שלא התאימה כלל, ובניגוד לצורכי נוחותי ושלוותי דיברתי על לבה להישאר. היא ברחה בעצמה. העקרון שלי: טובים הליקויים של הסגל הקיים, מיתרונותיו של החדש.

צופה אני מראש, כי הטיפוסים הפליליים מאנשי הסגל בבית־היתומים בדזיאֶלנה יעזבו את מקום־העבודה השנוא, אשר רק הפחדנות והאינרציה קושרות אותם אליו.

סיימתי בווארשה את הגימנסיה והאוניברסיטה, והשלמתי את לימודי בקליניקות של ברלין (שנה) ופאריס (חצי שנה). גיחה בת חודש ללונדון איפשרה לי להבין את העיקר בפעולות הסעד (רכוש רב).

רבותי ברפואה היו: פרופ' פשבוסקי (אנטומיה ובאקטריולוגיה), מאסונוב (זואולוג), שצ’רבאקוב (פסיכיאטריה) והפדיאטרים פינקלשטיין, באגינסקי, מארפאן, יוּטינל (ברלין, פאריס).

(בימי הפנאי – ביקור בבתי־היתומים, במוסדות לתיקון המידות, במוסדות סגורים לילדים הקרויים פושעים).

חודש בבית הספר למפגרים, חודש – בקליניקה הנוירולוגית של ציהאֶן.

רבותי בבית־החולים בשליסקה: קוֹראל הניהיליסט האירוני, קראמשטיק השופע טוב־לב, גאנץ הרציני, המאבחן המזהיר אליאסברג, וכן – החובש במחלקה החירורגית סליז’בסקי והמטפלת המסורה לאה.

מקווה אני למצוא לֵאוֹת־גיבורות אחדות כאלה בבית־המטבחיים לילדים (ובבית־הלווייות) אשר בדזיאֶלנה 39.

בית־החולים הראה לי באיזו צורה מכובדת, מבוגרת ונבונה יודע הילד למות.

ספרי סטאטיסטיקה העמיקו את הבנת מקצוע הרפואה. הסטאטיסטיקה הקנתה את תורת החשיבה ההגיונית והערכת העובדות האובייקטיבית. לאחר ששקלתי ומדדתי את הילדים מדי שבוע במשל חצי־יובל, יש בידי אוסף שאין־ערוך־לו של דיאגרמות, – פרופילים של ילדים בגיל הלמידה ובגיל ההתבגרות.

עם הילד היהודי נפגשתי לראשונה כמפקח בקייטנה על שם מארק־ אֶביץ' במיכאלובק.

חומר תצפית רב נתנה לי העבודה במשך שנים אחדות בספריית־השאלה ללא דמי קריאה.

מעולם לא השתייכתי למפלגה פוליטית כלשהי […]

מחנכי בעבודה הצבורית: נאלקובסקי, סטראשביץ', דויד, דיגאסינסקי, פרוס, אסניק, קוֹנוֹפּניצקה, – יוזף פילסודסקי.

בסוד עולם החרקים והצומח הכניסני מטרלינק, בסוד חיי האבן – ראַסקין (האתיקה של האבק).

מן הסופרים הריני בעל חוב בעיקר לצ’כוב – המאבחן והקליניקאי החברתי הגאוני.

פעמיים ביקרתי בארץ־ישראל, עמדתי על “יופיה המר” (“היופי המר של ארץ־ישראל” – ז’בוטינסקי); למדתי את הדינמיקה והמכניקה של חיי החלוץ ואיש המושב (שמחוני, גור־אריה, בראוורמן).

שוב למדתי את המנגנון המופלא של האורגאניזם החי במאמץ ההסתגלות לאקלים זר – במאנז’וריה ועתה בארץ־ישראל.

למדתי לדעת את המרשמים של המלחמות והמהפכות, בגופי השתתפתי במלחמת יפאן, במלחמת אירופה [..] במלחמת האזרחים (קייב), במלחמת פולין עם הבולשביקים, – ועלה, כאזרח, הריני קורא בעיון את מבנה “העורף” והקלעים. שאם לא כן, הייתי מוסיף לשמור טינה לאזרח ולזלזל בו.

מקומות העבודה:

  1. שבע שנים, בהפסקות, כרופא מקומי יחיד בבית־החולים בשליסקה.

  2. למעלה ממחצית היובל בבית־היתומים.

  3. חמש־עשרה שנה ב“ביתנו” – פרושקוב,שדות ביאֶלאני.

  4. כמחצית השנה בבתי־ילדים אוקראינים ליד קייב.

  5. שימשתי מומחה לענייני ילדים בבית המשפט המחוזי.

  6. ארבע שנים סקרתי כתבי־עת מגרמניה ומצרפת בשביל קופת־חולים.

מלחמות:

  1. תחנות הפינוי בחארבין ובתָאוֹלייג’אוּ.

  2. רכבת סאניטרית (חולי־מין של צבא המהפכה), מחארבין לחאבארובסק.

  3. סגן הרופא הראשי בבית־חולים חטיבתי.

  4. בית־חולים למחלות מידבקות בלודז' (מגיפת דיזנטריה).

  5. בית חולים למחלות מידבקות בקאמיונק.

כאזרח וכעובד אני צייתן, אבל חסר־משמעת. את העונשים על אי־ציות קיבלתי בשלוות־נפש (על ששיחררתי מבית־החולים משפחה של קצין שאיני מכירו, מכיוון שאושפזה שלא כחוק, כיבדוני בטיפוס הבהרות). אינני שאפתן: הוצע לי לרשום את זכרונות ילדותו של המארשאל ־ סירבתי; לא ראיתיו אף פעם בעודו בחיים, אמנם שיתפתי פעולה עם הגברת אוֹלה. בתורת מארגן, איני יודע כלל להיות מנהל. בכך, ובעניינים רבים אחרים, הפריעו לי קוצר־הראיה והעדר גמור של שכרון חזותי. רוחק־הראייה של ישישים איזן את הפגם הראשון, אך השני התגבר. אמנם גם זו לטובה: לפי שאיני מכיר אנשים, הריני מרכז את תשומת־לבי בענין עצמו, איני נתפס לדעה קדומה, איני שומר טינה. מפוזר, חסר־איזון ומתלהב – אך הודות לבלמים שפותחו ביגיעה רבה הריני מתאים לעבודת־צוות.

הריני מעמיד את תקופת־הנסיון על ארבעה שבועות. החל ביום הרביעי, או החמישי – לכל המאוחר, בשל דחיפות המשימה.

אבקש דירה במקום ושתי ארוחות ביום.

שום תנאים אחרים איני מעלה, שכן למדתי מנסיונם הרע והפוגע של אחרים. באומרי דירה הריני מתכוון לפינה, – ארוחות מהסיר המשותף, אגב, גם על זה אוכל לוותר. גולדשמיט – קורצ’אק

9 בפברואר 1942

העזרה העצמית היהודית

הוועד העירוני לענייני סעד, וארשה

המחלקה לטיפול בילד

“בית־היתומים”

קרוכמאלנה 92, כעת שליסקה 9

וארשה, 15 ביולי 1942

אין אנו נוטים להבטיח, כל עוד אין אנו בטוחים.

סבורים אנו, כי שעת אגדה יפה של הוגה הדעות והמשורר תעניק חווייה – “השלב הגבוה בסולם הרגשות.”

על־כן הרינו מזמינים אותך לבוא בשבת, 18 ביולי 1942, בשעה 4.30 אחרי הצהרים. מנהל בית־היתומים גולדשמיט קורצ’אק

(מתוך רשימת ביקורת שלא נכתבה על “העתון החי”)

.. ההצגה האמנותית האמיתית הראשונה מאז 1939.

משהו למעלה מטכסט – שכן הלך־נפש;

משהו למעלה מרגש – שכן חוויה;

משהו למעלה משחקנים – שכן ילדים; ולאדיסלאב שלאֶנֹגל

הכניסה חינם.

המלצות קוראים
תגיות