רקע
בנימין זאב בכר
ר' אברהם אבן עזרא המדקדק
mנחלת הכלל [?]
vעיון
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחדות; תרצ"א

לידידי היקר, המלקט פנינים בשדה הספרות ומסדרם יפה

לענג עין הקורא ולנטוע בלבו אהבת הטוב והמועיל

ר' נחמיה שמואל ליבוביץ למלאות לו שבעים שנה

בברכת אריכות ימים, בריאות הגוף והנפש, למען יוסיף

להעניק לעמו מפרי חכמתו עוד שנים רבות

המחבבו ומעריצו א. ז. רבינוביץ


 

הקדמה

א

ר' אברהם ב"ר מאיר אבן עזרא נולד בעשרת האחרונה של המאה האחת עשרה בעיר טולידה, ואולם הוא מציין כעיר מולדתו את קורדובה, שהיתה מולדתם של המדקדקים הגדולים; ר' יונה אבן ג’נאח ור' שמואל הנגיד (אבן נגדילה) ור' משה הכהן אבן ג’יקטיליה. אחרי שעברו עליו כחצי שנותיו1 בהיותו מלא וגדוש בתורה וחכמה, עזב את ארץ מולדתו מבלי שוב אליה עוד. “בכל מקום גרתי, ספרים חברתי, וסודות ביארתי”2 וכך עברו עליו בגֵרות כשלושים שנה, עד פטירתו בשנת 1167, אחרי עברו ממקום למקום באירופה המערבית בתור מורה וסופר נודד. הוא היה נביא חכמת ישראל הערבית ליהודי צרפת, איטליה ואנגליה, שלא הכירו את השפה הערבית ובשבילם היו ספרי אבן עזרא שנכתבו עברית מעין התגלות חדשה. בין מקצעות החכמה שגילה אבן עזרא ליהודי “אדום” (כלומר הנמצאים בארצות הנוצרים) הגדיל לעשות בחכמת הדקדוק.

על דבר ערכם ההיסטורי של ספרי אבן עזרא יעיד בן דורו הצעיר ממנו – ר' יהודה אבן תבון (בהקדמתו לספר הרקמה של ר' יונה אבן ג’נאח): “אך בני גלות הַחֵל אשר בצרפת ובכל גבול ארץ אדום אינם מכירים בלשון הערבית ויהיו להם הספרים האלה [של ג’נאח וחבריו] כדברי הספר החתום ולא יכלו להגיע אליהם כי אם אחרי העתקתם אל לשון הקודש. וזה כמה נדבה רוח החכם ר' משה ב”ר שמואל הכהן בן גיקטיליה אותו והעתיק את שני ספרי ר' יהודה בן דוד הנזכרים בלשון הקדש לאחר מחבריהם ומבני נשיאותם3 ויהיו בידם למשמרת לאות ולמזכרת, עד אשר בא החכם ר' אברהם בן עזרא בארצותם ועזר להם גם הוא בענין הזה בחבורים קצרים, כלל בהם דברים נחמדים ויקרים" 4.

הדברים האלה משמשים בסיס לחֵקר ספריו של הראב“ע, הם ספרי לימוד בעצם המובן של השם הזה, ואין מטרתם לחדש דבר במקצוע הדקדוק אלא לתת לפני היהודים שאינם מבינים ערבית דעת ובינה בשיטת הדקדוק שיסד לפני מאה שנה ר' יהודה אבן חיוג' והבאים אחריו. ספרי הראב”ע באו למסור בהרצאה עממית מה שכבר חידשו הראשונים שהיו לפניו, למען יוכלו רבים ליהנות מפרי חכמתם.5


 

ב

מטרתו זו העיקרית נגלתה ברור בספרו הראשון שיסד במקצוע זה בשנת 11406 בהתגוררו ברומא – ספר ה“מאזנים”7 “והוא יהיה דיין למשקל כל בנין ועל זה הענין קראו מאזנים (זה הספר חברתיו להודיע עיקרי הבנינים לכן לא יתכן שאבאר אותם עד שאפרש בתחלה כל הדברים הנזכרים שהם תולדות הלשון”8, אבל מה שחשב לעשות מעין הקדמה נעשה לעיקר הספר9, כי החלק היותר גדול של הספר הזה עוסק בבאור הטרמינים של הדקדוק, וכל אחד מהם מתבאר פחות או יותר בכלל מיוחד ולכל ערך וערך ניתנו משלים וחוקים. וכך נעשה הספר “מאזנים” למלון של ערכי הדקדוק, שאמנם אינו מסודר על פי א“ב ולא לגמרי באופן שיטתי, אבל יש בו דרך פרינציפיוני שמקיל על הלומד, והספר הקטן הזה הוא מעין פתיחה למקצוע המדעי. בתחילתו הוא מדבר על התנועות וחוקי הניקוד; אחרי כן בא – אמנם בסדר קצת משונה – פרק בבנין המלה. בהתאמה לידיעת שרשי הפעלים באו בתור מעבר כללים אחדים על דבר זמנים ונטיות הפעלים10. לערכים שהם חמשים ותשעה במספר11 12 נתן שמות באופן מוזר, כל אחד במספר רבים ובמין זכר13. כנראה הלך הראב”ע בזה בעקבות דונש בן לברט שבפתיחתו לתשובותיו על דברי מנחם בן סרוק14 הוא נותן תכנית מפורטת לידיעת הדקדוק העברי ונותן לזה שורה שלימה של כללים שנעשו בצורה זו15. בפתיחה למאזנים נותן הראב“ע סקירה על ספרי הדקדוק שקדמו לו שהיא התעודה היותר עתיקה להיסטוריה של הדקדוק16. ובסוף הספר הוא אומר: ספרים רבים חיברו המדקדקים בכל שער ושער, והראב”ע נזהר מאד ללמד הכל בדרך קצרה, כאמרו בסוף שער התנועות: “ולא אאריך, והמבין יוכל להוציא דבר מתוך דבר”. וכן הוא אומר במקום אחר (דף 51 ב'): ולא ארצה להאריך“. – [אמנם קצרן היה הראב”ע והיה חס גם על מלה יתרה].


 

ג

הכלל האחרון שבספר מאזנים מדבר על הפעלים מגזרת הכפולים ומעיר שב“ספר הכפל” שחבר ר' יהודה בעל הדקדוק תמצא כל דרכי פעלי הכפל מבוארים“; כנראה אז גמר כבר הראב”ע את תרגומו לספרו של ר“י חיוג' שעסק בו גם כן ברומא. כי לולא זאת לא היה שולח את קוראיו ותלמידיו, שהבינו רק עברית, לעיין בספרי חיוג' הכתובים בשפה לא מובנה להם. מזה שהראב”ע נגש לתרגם מחדש את ספרו של אבן גיקטליא אפשר להבין כי באיטליא לא נודע התרגום העתיק של החיבור הזה, הראב“ע בעצמו כמובן, ידע את עבודת אלה שקדמו לו כאמרו בפתיחה למאזנים [כי הוא בא ל]באר ספרי הדקדוק גם הוסיף ענינים לא ידעום הקדמונים17. המלה “באר” מראה כי הראב”ע בתרגומו לספרו של הר“י ג’קטיליא היה מבאר ומוסיף על דברי המחבר. ההשואה בין שני התרגומים18 חשובה ביחוד בשביל לדעת את הטרמינולוגיה של שני המדקדקים הללו19, אבל חקירה זו יכולה להוציאנו רחוק מהגבול אשר שמנו לספר הזה. בכלל אפשר להגיד כי הראב”ע בטרמינולוגיה שלו היה יותר עקביי, וגם היה משתמש במלים יותר מובנות, אם גם הערבית לא נמסרה כל כך בדיוק. הראב“ע מתרגם לא רק את ספרי הרי”ג ע“ד הנחים והכפולים כי אם גם ע”ד הניקוד, מה שהרי“ג השמיט לגמרי אלא שהראב”ע הוסיף על דברי המחבר ממה שלקט מספרים אחרים20.


 

ד

בקיץ שנת 1145 ישב הראב“ע בלוקא (Lucca). כך כתוב בסוף ביאורו לישעיה21 ובתחלת הסתיו של השנה ההיא גמר במנטובה את הספר צחות22. שני ספרי הדקדוק שלו שחבר בלוקא23 נכתבו איפוא לפני 1145. אחד מהם הספר “שפת יתר” אינו בא ללמד דקדוק אלא להגן על רב סעדיה גאון נגד בקרתו של דונש בן לברט, זהו שכתב גם נגד המדקדק הגדול24 מנחם בן סרוק לפעמים בדברים צודקים, קולעים אל המטרה, ולפעמים סתם דברי מחלוקת, את הס' הזה25 הביא הראב”ע ממצרים, וכמו שאומר: “נדבה רוחי אותי להציל דברי הגאוֹן מיד אדונים קשה” (אדונים – רמז לדונש). הראב“ע מתנהג בזה מנהג סניגור ממש. הוא מגן על הרס”ג גם במקום שמכיר בעצמו בצדקת המבקר. ולפיכך בכל המקומות הללו כשהראב“ע בא לבאר את הכתוב בתנ”ך שם הוא מחזיק בדעתו של דונש26, אעפ“י שב”שפת יתר" הוא מצדיק את הרס“ג. לפעמים הראב”ע מראה שרב סעדיה ודונש שניהם צודקים27 או ששניהם אינם צודקים28. אם גם הוא מוצא שדעתו של הרס“ג אינה נכונה הראב”ע משתדל בכ“ז למצוא לו סינגוריה עד כמה שאפשר29. ולהפך נגד דונש, גם כשהוא מוצא שדעתו נכונה, הוא משתדל להראות אי-דייקנותו ושגגתו30. את ספר המגן שלו חושב הראב”ע גם כן על ספרי הדקדוק שלו, יען כי ביסודו הוא עוסק בשאלות הדקדוק. בהקדמתו הקצרה הוא מכנה את ספרו בשם ספר יסוד דקדוק31. השם “שפת יתר” מתכון אולי לסנגוריה שבו32 או שזהו דקדוק של שפה שיש לה יתרון, חשיבות מיוחדה33.


 

ה

ספר הדקדוק השני שחבר הראב“ע בלוקא הוא ספר היסוד. הספר הזה, אעפ”י שנזכר בפירושו לכה“ק כמה פעמים34 אבד באופן פלא. ר' יוסף בן אליעזר הספרדי שעשה פירוש לביאור אבן עזרא35 מזכיר ביחוד את כל ספרי הראב”ע36 ורק את ספר היסוד לא הכיר וגם לא ראה אותו37. חפזון היה מצד הר“א גייגר בכתבו (בשנת 1835)38: החבור שהראב”ע מזכיר תמיד בשם “היסוד” הוא הספר “צחות”39. כעבור עשרים שנה אפשר היה לגייגר בעצמו לצטט דבר מס' היסוד, שהוגש לו על ידי הר“ש פינסקר40. החוקר המדעי הזה שהצליח לגלות ספרים עתיקים מהספרות העברית, מצא בתוך שאר אוצרות כתבי היד גם את ספר היסוד שנחשב כבר לאבוד ופרסם אחר כך את השיר שבו פתח הראב”ע את ספרו41. אחרי מותו נתפרסמה מודעה על דבר כתבי היד שהשאיר אחריו42 שביניהם רובם היו חבורי הראב“ע שפינסקר העתיק בכתב ידו43. וביניהם גם ס' היסוד או כמו שנקרא ביתר דיוק: יסוד הדקדוק44. המאסף הזה הוא עכשיו קנינו של בית המדרש בוינה, והוא נשאל לי בהשתדלות מר ד”ר א' יילינק ועל יסוד הספר הזה באתי בפעם הראשונה להודיע על דבר תכנו של הספר הזה ומהותו.


 

ו

העתקתו של פינסקר המחזיקה 32 עמודים היא העתקה מכתב יד משנת ה“א נ”ז (1297)45. שינוי נוסחאות נתן פינסקר מכת“י שני שבסיומו כתוב: נשלם ספר יסוד הדקדוק ברביעי בשבת כ”ה לחודש סיון שנת ה’ר“י ליצירה. השינויים עפ”י הרוב לא חשובים ונרשמו על הגליונות מהצד. הכת“י הקדום מתחיל בדברים אלה: “זה ספר יסוד דקדוק להראב”ע ועוד דברי חידה, כנראה שנלקו בחסר, ומטרתם לספר בשבח איזה ידיד, שהקדיש לו את הספר. ופינסקר הדפיסו יחד עם ביאור46. בכת”י השני באו רק שני חרוזים מהמעתיק: “בעזרת נוטה שמים כדוק אחל לכתוב יסוד דקדוק”. הספר עצמו מתחיל במבוא כללי שבו הוא מציין את החשיבות שיש לידיעת הדקדוק בשביל הבנת המקרא נגד אלה המפרשים בפירושים רבים, ואין לסמוך בזה על הספרות התלמודית שהתכוונו להביא את המקרא רק בתור אסמכתא או בתור מדרש, והם בעצמם הבינו את ערך הפשט הפשוט (באמרם: אין מקרא יוצא מידי פשוטו)47. באותו המובן מבאר הראב“ע שם פסוקים אחדים בתרגום הארמי48. בסוף המבוא הוא חולק על מנחם בן סרוק בכמה דברים שטעה בהם מפני שידיעתו בדקדוק לא היתה שלמה ולפיכך נתן לאיזה מלים ביאורים לא נכונים49 ואולם עצם הספר מכיל רק פרק אחד שרק חלק ממנו מבאר ברחבה ע”ד מספר האותיות שמותיהן וצורתן. בדברו על שלשה חלקי הדיבור הוא פוסע ועובר לפרק של חלק הדיבור השלישי, אל המלה. ואחרי זה הוא עובר על דבר האותיות המשמשות לפני התיבה ועובר לדון בדבר י“א אותיות השימוש50. עד הנה הולך הראב”ע (בקירוב) בעקבות ר' יונה אבן ג’נאח בששת הפרקים הראשונים שבספרו (הרקמה). אולם אחר כך הוא נותן מסגרת חדשה לכללי השם והפעל ט“ו קיבוצים של אותיות נוחים לזכרון (מנימוניקים)51 א. אהו”י; ב. אמתי“ן; ג. אחה”ע; ד. אחהע“ר; ה. במ”ף; ו. בּומ“ף; ז. הוי כמנ”ת; ח. אינ“ת; ט. בכול”ם; י. בוכ“ל; י”א. בכל“ם; י”ב. בג“ד כפ”ת; י“ג. גיכ”ק; י“ד. ז”ס שר“ץ; ט”ו. דטלנ"ת. ועל פי הקיבוצים האלה הוא מסדר את פרקי ספרו ללמד גזרת כל חלקי הדיבור. החלק היותר גדול מספרו תופס הפרק על דבר הקיבוץ הראשון52. והוא הגרעין של כל הספר53. מקצר הוא בביאור הקיבוץ השני הנוגע לגזרת השם; וכן מעט הוא עוסק בביאור שאר הקיבוצים54. אחרי כן בא פרק על אודות שם המספר55. חקירה רחבה על דבר השם “חיים” ודעת המדקדקים ששרשו הוא “חיי”56. עוד הוספה על דבר ההבדל בין נפעל ובין התפעל ושתי התמונות של הנפעל בכפולים. בסיום הספר פרק קצר על דבר התנועות57.


 

ז

כֵּנוּתו של הספר הזה, שיצא מעטו של הראב“ע, אינה מוטלת בספק. הטרמינולוגיה, החכמים שנזכרו בספר, וביחוד רבוי הפרטים שנמצאים גם בשאר ספרי הדקדוק של הראב”ע מוכיחים כי מיד אחת יצאו. במקום שהראב“ע בעצמו מביא איזה דבר מס' היסוד אנו מוצאים אותו נכון בספר היסוד שלפנינו, מלבד אותם המקומות שבהם הראב”ע מביא מספר אחר שגם אותו הוא קורא בשם ספר היסוד58. זולת זאת יש עוד הוכחות ממחברים קדמונים לכנות הספר שמצא הר“ש פינסקר, שעד היום מפני איזו סיבה לא משכו עליהם את עיני החוקרים. את ספר היסוד שלנו הם מזכירים רק בשם אחר – היינו בשם “שפת יתר”, שהוא באמת ספר אחר של הראב”ע. הנה ר' יוסף ב“ר אליעזר בביאורו לפירוש הראב”ע מביא הרבה דברים מהספר הזה והוא אומר בפירוש שאת ספר היסוד לא ראה. ויחד עם זה נראה כי כל מה שהוא מביא מ“שפת יתר” הוא כתוב באמת בספר היסוד, מלבד ציטט אחד59. זולת זאת הוא מציין “ראש הספר”, “סופו” וכמה פרקים ממנו, וכל זה מתאים עם הספר שמצא פינסקר. – עוד מבאר אחד לביאור לפירושו של הראב“ע בן דורו של המבאר הקודם, ר' שמואל מוֹטוֹט, מצטט גם כן מיסוד דקדוק והוא קורא לו “שפת יתר”60. מתוך יחס שכזה השוה ר' פרופיאט דוראן (האפודי) מראש המאה הט”ו בספר הדקדוק שלו “מעשה אפוד” דבר מספר יסוד דקדוק עם מה שדומה לו מספר צחות. ובראש המאה הט“ז פרסם אלישע בן אברהם ספר סנגוריה על הרד”ק נגד האפודי ומביא כמה דברים משפת יתר של אבן עזרא ומתכון אל ספרו “יסוד דקדוק”61.


 

ח

על ידי ההוכחות שהמחברים מהמאות הי“ד, הט”ו והט“ז הביאו דברים מס' “שפת יתר” ונתכוונו לס' “יסוד דקדוק”62 63 נפתרת החידה שהדברים הללו אינם בשאר ספרי הראב”ע שהיו מפורסמים בשמותיהם עד הֵנָה64. אבל מזה מתעוררת שאלה אחרת: איך זה כל המחברים השונים הללו נתנו שם אחר לספר, שהראב“ע, כמו שנראה מכת”י שפרסם פינסקר, קרא לו שם אחר לגמרי, אחרי שהשם הזה – שפת יתר – נועד לספר אחר של הראב“ע? פתרון החידה הזאת אפשר שתהיה רק השערה כל זמן שלא נתגלה עוד איזה כת”י, שממנו אפשר יהיה למצוֹא דבר ברור. בכל אופן שהוא מוכרחים לחשוב שלפני המחברים ההם מונח הספר “יסוד דקדוק” ושמו היה “שפת יתר”. אולי בטעות נכתבו בזמן קדום בראש הספר החרוזים שנמצאים בספר ההגנה של הראב“ע על רב סעדיה, אחרי שהחרוזים ההם מתאימים מאוד לספר דקדוק. אפשר ששני הספרים הללו שנכתבו בלוקא היו מתחילה ספר אחד65 שהיו לו שני שמות66, חלק ממנו המגן על הרס”ג נקרא שפת יתר והחלק השני העוסק בדקדוק – ושאותו מצא פינסקר – נקרא בשם יסוד דקדוק או ספר יסוד. בתור סיום יש לי להעיר כי בקטע מכת“י עברי שנמצא בספריה הלאומית שבפאריז67 על הדקדוק נמצא על גליון הכת”י התחלה מספר היסוד של הראב“ע; ואולם ההתחלה של הכת”י הזה68, כפי שהודיע לי בטובו הפרופ' דרנבורג, מוכיחה שזוהי יצירה זרה וכנראה מזמן מאוחר69.

בכת“י אחר של הספריה הלאומית הפאריזאית שערתי למצוא את הספר “יסוד דקדוק” של הראב”ע. כי 3, 1249 № של הקטלוג הוא ספר “שפת יתר” של הראב“ע ונכתב עליו כי הוא Traite de grammaire, אבל לזה באה הערה כי הוא הספר שפת יתר שנדפס. אבל אחרי שהספר שפת יתר הנדפס אינו ספר דקדוק כלל, חשבתי שהערה זו היא משפט חפזון, ובאמת הספר כתב היד הוא ספר דקדוק שנקרא “שפת יתר” (ואינו הס' “שפת יתר” הנדפס), והוא לפי שאמרנו לעיל – ספר “יסוד דקדוק”. ואולם הפרופ' דרנבורג בידידותו שלח לי העתקה מהעמוד הראשון של הספר והעמוד האחרון. והנהו באמת ספר דקדוק אבל לא מהראב”ע. התחלה שלו הוא ציטט מ“ספר הזכרון” – בודאי ספר הדקדוק של ר' יוסף קמחי – ע“ד חמש תנועות גדולות וחמש קטנות. סופו הוא ציטט מאבן חיוג' על דבר ההבדל שבין וְיָדעו ובין וַיֵדעו (הוצ' דוכֶּס דף 38 ולהלן, הוצ' נוט דף 20). אבל מקוצר ואינו דומה לשני התרגומים המפורסמים. בין הציטט הבא בסוף הספר ובין ה”סליק" כתוב “יסוד הר” אברהם אבן עזרא ושיר הקדמה של שפת יתר בשינויים בחצי השורה הראשונה ובשלישית שינוי גדול70. מהשנויים הללו והשמטת שם התלמיד, שהראב“ע הקדיש לו ספרו, בחרוז השני, נראה שהשיר הזה נכתב בסיום ספר דקדוק אחר; אבל המחבר הפלאי כותב מפורש שהוא מצא זה בספר “יסוד הראב”ע”. החרוזים הללו שלוקחו משם הם שגרמו לטעות שנשתרבבה בקטלוג71.


 

ט

בסתיו 1145 חיבר הראב“ע במנטובה ספר דקדוק, שבו הכניס את כל מה שכתב בספרים שונים זעיר שם זעיר שם72, זהו הספר שעסק בו הראב”ע בחיבה יתרה וידיעת הדקדוק, שאליה נשא נפשו73. ואמנם בספר הזה הרבה הראב“ע לעשות לדקדוק הרבה יותר מאשר עשה בשאר ספריו. בלי הקדמה כללית הוא מתחיל באותו הענין שבו הוא סיים בספר “יסוד הדקדוק”, על דבר התנועות והרחיב כאן את הדיבור ששם הובא בקיצור. “ואחר שדברתי על התנועות אדבר על המשקלות” – יאמר הראב”ע (דף ט' א'). והם על שני דרכים: הדרך האחד משקל בעלי הדקדוק (בפעלים ובשמות… הָלַךְ על משקל פָּעַל, אֶרֶץ על משקל פֶּעֶל וכו')… והדרך השנית של משקל הפעלים והשמות היא על דרך בעלי החרוזים (כלומר משקל מטרי Metrische) ומונה שמונה עשר משקלים ולכל אחד מביא דוגמא משיריו או משירי הקדמונים שהלכו בזה בעקבות משוררי ערב. ואחרי שמשקלי השירה הם חידוש בעברית יאמר הראב“ע (שם י“א ע”ב): “אולי יטעון טוען לאמר מה טעם להיות המשקלים כאשר אמרתי, והנה אני אעשה משקלים אין קץ להם, כי אשים יתד אחר יתד ואוסיף או אגרע מהם? אולי זה הטוען יקיץ משנת אולתו וילמד חכמת הערביים אז ידע בראיות גמורות למה נבחרו אלה המשקלים ולא אחרים ותנוח דעתו עליו”. אחרי זה בא פרק גדוֹל על דבר האותיות לפי סדר א”ב, צורתן ושמושן74 75. כאן הוא מביא בקיצור מה שכבר הביא ב“יסוד דקדוק”. פרק קצר על דבר חלקי הדיבור76 ואחרי הפרקים (=השערים אצל הראב"ע) מלות הטעם (ל"ד א') שער השמות (ל"ד ב'). והנה אדבר על המספר (ל"ט ב'), שער הפעלים (מ"ב ב'). בפרקים מיוחדים הוא דן על דבר הפעלים ששרשם שתי אותיות (ביחוד נחי ע"ו), שער הבנינים (מ"ט ב'), שער בנין פִּעֵל (נ' א'), שער בנין הפעיל (נ"ח ב'), שער בנין פיעל הדגוש (ס"ב א') שער בנין הכפל (ס"א א'), שער בנין נפעל (ס"א ב'), שער בנין התפעל (ס"ו ב'), שער הבנינים הנלקחים מאחרים (כלומר שנוספה עליהם אות שאינה בשורש כמו התבונן משורש בון) (ס"ז ב'), שער המורכבים (ס"ט א') (כלומר שתי מלות המחוברות יחד כמו מַלָכֶם, ישעי' ג' ט"ו), שער הרביעיים (ששרשם ארבע אותיות כמו כרסם, יכרסמנה, תה' פ' י“ד (עי' עמוד א'). אח”כ באה הוספה ע“ד היוצאים מהכלל והם: א. דגש שבא רק לתפארת הקריאה; ב. חילופי אותיות; ג. חילופי התנועות; ד. חסרי אותיות; ה. השמטת המלה; ו. קרי וכתיב; ז. מלא וחסר; ח. שינויי נוסחאות; ט. התנגדות לדעתו של מדקדק אחד (ר' יונה אבן ג’נאח), שיש בתנ”ך יותר ממאה מקומות, שבהם תחת שם אחד בא שם אחר, השגות הראב“ע נגד אחדים מהם; י. מלות שכוונתן אחרת מהכוונה הרגילה; יא. נגד הדעה שחסרות באי אלו מקומות מלות השלילה; יב. נגד אלה האומרים שבכמה מקומות אין הטעם המספיק עומד במקום הראוי; יג. על דבר תיקוני סופרים77. – הוספה זו שהיא מלאה תוכן עשיר אבל נתונה בתוך מסגרת צרה של דפים אחדים מעידה אולי, כי בדעתו של הראב”ע היה מתחלה לבאר כל דבר בפרוטרוט כמו שעשה בשאר פרקי הספר. – כונתו היתה שהספר הזה יהיה ספר לימוד לשפת התנ“ך – ואנחנו צריכים להוסיף לזה – לתלמיד ולקורא המכיר את התנ”ך ואינו יודע את דקדוק השפה78. כך נראה מתוך שיר ההקדמה וגם מתוך עצם הספר, באמרו: "והנה אתן לך כלל (י“ז ב'; כ”א ב‘; כ"ג ב’; מ“ב ב'; מ”ח א‘; נ"ה א’ וב')79. את חכמי הדקדוק הוא מזכיר לעתים קרובות בספר הזה, לפעמים חולק עליהם, וביחוד על ר' יונה אבן ג’נאח80 ור' משה אבן ג’יקטיליא. פעם אחת מצאנוהו כולל עצמו עם חבורת המדקדקים81 הוא מתקן כמה שבושים שנפלו בסדר התפלות82.


 

י

אחרי גלותו הראשונה בארץ איטליה נדד הראב“ע לצרפת ששם ישב איזה שנים. בעיר בדרש (Beziers) כתב – לפני שנת 1155 – את “ספר השם”, ע”ד שם הוי"ה; משמונה פרקי הספר שלשה הראשונים ושני האחרונים עוסקים בדקדוק83.

ועוד חבר שם (ג"כ לפני 1155) מונוגרפיה ע“ד שמות המספר84. הוא גם בחבור הזה הוא חוזר על מה שכתב בספרו צחות בשער הספר ורק שכאן הרחיב את הדבור. מעין זה נתן הראב”ע גם בספרו יסוד דקדוק"85.

בתור אפיזודה לגרותו בצרפת היא נסיעתו לאנגליה. שם חבר בשנת 1158 את ספרו הפילוסופי “יסוד מורא”. בפרק שלפני האחרון בספר הזה עסק הראב"ע בענין החביב עליו בדקדוק בדבר האותיות באמרו: “לא אוכל לדבר על סוד השם הנכבד עד שאזכיר קצת טעמי אותיות, לשון הקודש”.

לא נודע בברור את הזמן, אבל נראה שסמוך לזמן הנזכר קודם חבר הראב"ע חידה על דבר אותיות “אהוי”86, ועוד חידה יפה מצוינה בסגנון המוּסיבי (הכנסת איזה פסוק בסוף כל בית) על אותיות “מן”87.


 

יא

כשמלאו לראב“ע ס”ד שנה התחיל לבאר את התורה שמזה נשאר לנו (ואפשר שלא כתב יותר): ההקדמה88, חלק מבאורו לבראשית89 וכל ספר שמות90. בבאורו לבראשית הוא מבדיל לגמרי בין החלק הדקדוקי מהחלק האכְּסָגָזי (הבאורי) ולכל סברה וסברה הוא מתחילה בדקדוק ואח“כ מתחיל את הבאור91. ואולם בבאורו לס' שמות – שם הוא נותן איזה חרוזים בתחלת כל סדרה – סר מהדרך הזאת. אמנם גם כאן הוא מקדיש מקום לדקדוק הרבה יותר משאר המבארים הצרפתיים. כוונתו של הראב”ע היתה לתת לפני היהודים יושבי צרפת בהקבלה לפשט הכתיב גם את ידיעת הדקדוק ביד רחבה. ומטעם זה שם בסוף ההקדמה לספר שמות את כללי הדקדוק בקצור נמרץ. וכמו שאמר שם בעצמו: “ובעבור כי חכמי דורנו לא התעסקו בדקדוק אזכיר מוסדותיו ובניניו ותוצאותיו ועניניו להיות מפתח למסגרותיו”. ושם הוא מדבר על אבות התנועות וברחבה יתרה על דבר השוא ואותיות השמוש; בחלק השני – ע“ד חלקי הדבור, בקצרה ע”ד שם ומלה, וביניהם ביתר אריכות על דבר הפעל, ובסוף בסוס פילוסופי לחלקי הדבור92.


 

יב

על דבר קביעות הזמן שבו כתב הראב“ע את ספרו “שפה ברורה”. אעפ”י שישנה דעת יחיד, שהיא אמנם די ברורה, שחבר אותו ברומא בשנת ד' תתקכ“ז (1174), עדיין הדבר מוטל בספק93. שהספר לא נכתב ברומא יש, מלבד טעמו של גרץ (געשיכטע דער יודען VI, 449), כי ר' יונה הנזכר בספר הזה עשר פעמים (לפי עדותו של הר"מ וילנסקי בדביר II. המתרגם), לא נהג לקראו ר' יונה כמו שנהג בשאר הספרים שחבר באיטליה, אלא – ר' מרינוס. וזוהי הוכחה שנתחבר בצרפת בכל אופן יש לנו כאן עסק עם החבור האחרון שכתב הראב”ע בדקדוק. בסוף הפתיחה לס' שפה ברורה (ט"ו א') הוא אומר: “וישמע אחד מהתלמידים שהיית אומר דברים כאלה על אלה המשוררים (הפייטנים), בקש ממני לחבר לו ספר שיוכל להכיר בו דקדוק הלשון ויקשה ממני לשאול בעבור שכבר חברתי בדקדוק במדינת רומא ס' המאזנים ובעיר לוקא ס' היסוד ובעיר מנטווה ספר צחות ויען ויאמר כי אין איש מהם שהספרים הם אצלו שירצה לתתם לו, ולא היו הספרים אצלי כי מנהגי לכתוב כל אשר יעלה על לבי, גם יש פעמים (כלומר שלא היה נוהג לשמור אצלו הספרים שחבר והיה תמיד כותב מתוך הזכרון. המתרגם) שאין לבבי מפונה ממחשבות ואף כי היום. וכאשר אלצני התלמיד הנזכר בראשית השירים (שמו שלמה) נתתי לו שאלתו ועשיתי בקשתו”. מצבו הרע של הראב“ע נשקף מתוך הספר הזה שאינו מסודר כראוי ולא כל החלקים שבו נתבארו אצלו במדה שוה. פתיחה גדולה שאין כמדתה רגילה בשאר ספרי הראב”ע ובה הוא מבאר ברחבה (אותו הדבר הוא מבאר בדרך קצרה בפתיחה לס' יסוד דקדוק) שאלות כלליות בביאורי הכתובים ובחקירת הלשון; עוסק בהשואות בין השפה העברית ובין הארמית והערבית, ומראה את חשיבות השפה העברית בתור שפת בכורה; את היחס שבין הפשט ובין הדרש, הפאראפראזים שבתרגום; שפת המשנה וקלקולי השפה של הפייטנים. החלק העיקרי של הספר94 מתחיל בחוקי אותיות הגרון95 וארבע האותיות הרפות. מבאר את החוקים השונים של התחלפות התנועות, ובא לדבר על הפעלים, על ששת הבנינים96. דן על החסרים ומרחיב הדבור על הכפולים, ובתוך כך הוא נוטה לדבר על אדות ענינים שונים בדקדוק. את סיום הספר הוא מקדיש לאותיות אחדות. בשיר הפתיחה

מהוללת כמו אבן יקרה / תהי על ראש שלמה כעטרה

לאברהם בנו מאיר שמורה / לדור ודור בכל רגע זכורה.

בלב משכיל ועל פיהו נצורה / לכן קרא שמה שפה ברורה.

(בסוגר האחרון במקום “לכן” צ"ל בשביל המשקל “וכן”).


 

יג

מלבד ספרי הדקדוק של הראב“ע הנמנים כאן צריך להוסיף את באורו לתנ”ך, שבו ישנם הרבה מקומות מוקדשים לכמה הלכות של דקדוק97. היחס של הבנת הלשון כמו שהיא בטהרתה אל באור הכתוב אינו שוה בכל ספרי הראב“ע העוסקים בבאורי התנ”ך. ביחוד נראה באלה שנכתבו ע“י הראב”ע בצרפת וכן בבאורו לקהלת. בבאורו לאיכה ולשיר השירים הוא מפריד לגמרי בין הבאור הדקדוקי ובין פשט הכתוב. כמו שעשה בבאורו הראשון לבראשית. ותמיד הוא משתדל, כמו שאמר בשיר הפתיחה לבאורו לבראשית – “שיהיה הכל בעבותות הדקדוק נקשר”.

סך הכל נשארו מהראב“ע פירושים לתנ”ך: לתורת משה, לישעיהו, לתרי עשר, לתהלים, לאיוב, לחמש מגילות ולדניאל. מלבד זאת יצאו לאור מחדש על פי כתבי היד הבאור הקצר לשמות (פרג 1840) [ועכשיו וינה תרפ“ו, על-ידי פליישר עם באור לבאור]. שה”ש, הוצ' Mothews, לונדון 1874. אסתר, צֶדְנֶר לונדון 1850. דניאל, הוצ' Mothews, לונדון 1877. [הפירוש לס' משלי במקראות גדולות נתיחס להראב“ע ובאמת הוא של ר' משה קמחי. ובשנת תרמ”ד הוציא לאור בפרנקפורט דמיין ר' חיים מאיר הורויץ מכתב יד פי' הראב“ע לס' משלי, ואולם יש אומרים שגם פירוש זה אינו מהראב”ע – המתרגם].


 

יד

על יסוד ספרי הראב“ע שנזכרו בהקדמה זו נסיתי לכונן את שיטתו הדקדוקית, בבקשי לבנות מתוך הערותיו הנפרדות הפזורות בספריו בנין שלם לפי דרישת המדע של הזמן הזה, ושביחד עם זה לא יהיה רחוק מדעתו של הראב”ע עצמו. סדרתיו פרקים, פרקים והייתי מוכרח לא רק לסדר, אלא ליצור תמונה כוללת מהשקפותיו של הראב“ע ודעותיו בעניני הדקדוק העברי. והדבר הזה יועיל מצד אחד להבנת באורי הראב”ע לתנ"ך, כי על ידי זה אפשר יהיה לראות מאיזו נקודת השקפה הוא בא לבאר, ומהצד השני יביא הספר הזה עזרה לדורשי תולדות המדע הבלשני של השפה העברית.



 

פרק ראשון: על דבר השפה בכלל.

הקב"ה הנחיל את הכשרון לאדם לחשוב מחשבות ולבטא אותן בטוי ברור. האדם המחונן בחכמה יש בו הכח להוציא מפיו מלים שלהן יש יחס אל התוכן, כמו יחס הגוף אל הנפש. וכמו שאין הנפש נגלית אלא על ידי הגוף שאִוְתָה למשכן לה, כך גם הרעיונות שהם התוכן של הדבור אינם מתגלים אלא על ידי המלים98.

המלים אינן מתקשרות עם הרעיון בקשר טבעי מוכרח. הדעה על דבר שפה טבעית, שרבים חושבים כי היא הארמית99. ואם יושיבו ילד עם מינקת אלמת במקום שאין בני אדם נמצאים שם, יתעורר מעצמו לדבר בשפה הטבעית100 “לשון תולדה” כמו שקורא לה הראב“ע בראש ספרו שפה ברורה. דעה זו, לפי דברי הראב”ע, אין לה שום יסוד, כי אלולי היה זה בחוק הטבע, כי אז אי אפשר היה לשפה אחרת לדחוק את רגלה101.

השפה היא יתרון לאדם, אבל לא שהוא עולה בזה למדרגה עליונה על מלאכים. כי המלים אינם אלא רמזים וסימנים לתודעה הפנימית (ערקענטניס) בשביל שיכירו בה אחרים הרואים או השומעים102 וידיעת השפה אינה תודעה כשהיא לעצמה, אלא רק אמצעי להביע לאחרים את התודעה הפנימית103 “והלשון איננו רק מליץ בין הלב ובין השומעים”104. וזה מה שנאמר על דניאל וחבריו “מְביני מדע” (דניאל א' ד') פירושו שהם יכולים להסביר לאחרים מה שידוע להם. “כי יש חכמים ילאו להוציא בלשונם מה שיש בלבם, כי אם בדרך רחוקה ובארחות עקלקלות”105.

הוא (השי"ת) יבורך נטע בכח האדם לבטא באותיות וכל הגוים בכל אי שוים באותיותיהם רק יפרדו מעט לדבר באותיותיהם דרך צאת (כלומר כל הגוים יושבי האיים שוים בכלל באותיותיהם ורק נפרדו באופן הבטוי)106.


 

פרק שני: על דבר השפה העברית

השפה העברית107 היתה מלפנים עשירה יותר מכל השפות, כי היא היתה עתיקה מכולן. אחרי שהגלה עם ישראל מארצו הקדושה שכח את שפתו ונשתייר אצלו ממנה רק מה שכתוב בתנ"ך, וכמובן שאין בו בטוי לדברים שאינם שייכים לתוכן הספר108.

“לשון הקדש ולשון ארמית ולשון קדר שפה אחת היתה ודברים אחדים”109. את זה אפשר להכיר על פי הסימנים הללו110: א. בכל שלש השפות האלה אותיות הגרון משפיעות על האותיות שלפניהן ושלאחריהן; ב. “אותיות אהוי מתחלפים להם בלשונם כמו בלשוננו”111; ג. בניני הפעלים דומים בכולן112. ד. החלק היותר גדול מאוצר המלים: השם והפועל, שוה או דומה בכל שלש השפות הללו113; ה. מלות הגוף והכנויים שבפעלים שוים בכל שלש השפות114; ו. בכולם הה"א היא סימן הנקבה115; ז. ההבדל בין מין זכר למין נקבה במספרים פשוטים ומרכבים שוים בשלשתן116; ח. רק העברית והערבית דומות בצורת הסמיכות, ואולם בארמית באה לפני הסומך “די” או “ד”.

משלש השפות הללו הבכירה היא העברית. עליה אמר הכתוב (בר' י"א א'): ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים117. על זה מעידים השמות של האנשים הקדמונים שנגזרו רק מהלשון העברית118. ביחוד אנו רואים זאת מהתחלפות הה“א עם הת”ו שבאה רק מתוך שצורותיהן דומות זו לזו ומזה נראה כי הלשון העברית היא הקדומה כי אין דמיון בין שתי האותיות הללו לא בשפה הערבית ולא בשפה הכלדית (הסורית). ובכן העברית היא הקדומה ושתי השפות האחריות נגזרו ממנה119.

“כל מלה שלא נמצא לה חבר במקרא ויש לה דומה בלשון ישמעאל נאמר אולי פירושו כן, אף על פי שהדבר בספק”120


 

פרק שלישי: המקורות לידיעת חוקי השפה העברית

ידיעת התורה ושפתה הגיעתנו מהנביאים ותלמידיהם אנשי כנסת הגדולה וכן שאר אנשי הקבלה, חכמי המשנה והתלמוד121. "ואחרי כן עמדו לישראל כיד אלהים הטובה עלינו שתי תודות גדולות: האחת – שומרי חומות המקדש המעוז, מוסד ידי אלהינו, אשר לא יכול זר (צר?) להחריבו; וזה המקדש הם ספרי הקדש, ואנשי התורה (התודה?) הם אנשי המסורת, שהבדילו כל ערב מן הקדש ויספרו מְתֵי (אנשי כלומר מלות) המקדש מבין (מבן) שתים עד שתים-עשרה (כלומר יש מלות שהן רק בנות שתי אותיות ויש בנות אחת עשרה122. והתודה השנית, ההולכת למול ואני אחריה הם מלומדי מלחמת התורה, והם אנשי הדקדוק לדעת תהלוכות לשון הקדש ומוצאיה ומובאיה123… אלה הם העמודים אשר בית החכמה נכון עליהם.

בעלי המסורה היו חכמי טבריא ומהם נתקבלו חוקי הניקוד124 הודות לחכמי טבריה אנו יודעים איך לבטא את האות שלפני אחה“ע הנקודות בשוא נע125. וכן מודיע הראב”ע בס' צחות 3 ע“ש כי “רק אנשי טבריא גם חכמי טבריא גם חכמי מצרים יודעים לקרוא” הקמץ הגדול126 בכלל אומר הראב”ע על כללי הנקוד כי צריך להזהר בהם “ככה קבלו הקריאה מפי האבות הקדושים דור אחר דור” גם זה יקרה אם יהיה האות הבא אחר הויו אחד מאותיות השפה כמו: ובאו בביתך (שמות ז' כ"ה) [אז נקרא הוּ כמו אוּ]. וכן נקרא יו“ד במלה יְרוּשָלִַם ואיננו כתוב מלא במקרא. (ועי' לקמן 57 הע' 2). וכן השם נֹחַ נקרא נֹאַח127. קריאות אנשי מזרח את המלה מִמֶנוּ (כנוי לרבים מדברים) בלי דגש להבדיל בין ממנו (כמו ליחיד נסתר) היא לדעת הראב”ע לא נכונה128.

ביחוד חשובה מאד המסורה על דבר הטעמים וחלוקת הפסוקים, באמרו: אזהירך שתלך אחר בעל הטעמים וכל פירוש שאיננו על פי הטעמים לא תאבה לו ולא תשמע לו129 130 ונמצאו כאלה שחברו פסוקים נפרדים יחד “וכל זה אירע בעבור שמצאו בדברי היחיד (אחד מהגאונים שיש עשרה פסוקים במקרא שהיו ראויים להיות דבוקים, ואני לפי דעתי אתמה מזה תמהון גדול איך טעה המפסיק? ואף (כלומר וביותר) כי אם הוא עזרא הסופר, והכלל כי המפסיק לא היה אחריו חכם כמוהו, כי הנה ראינו בכל המקרא לא הפסיק כי אם במקום ראוי131. “והנה ראינו שגם הטעם במלות ויקרא שָם בשם ה' (בר' כ“א ל”ג) דבוק בְשֵם עם הַשֵם, (כלומר במרכא) ובפסוק “ויתיצב עמו שָם ויקרא בְשֵם” (שמות ל"ב ה') הפסיקו (כלומר בטעם טפחא) וכן הוא באמת132. ולפיכך דוחה הראב”ע את דעת הרס”ג שמבאר לפעמים את הכתובים לא לפי הטעמים133.


 

פרק רביעי: ידיעת הדקדוק. הדומים והזרים. ההבדלים.

תורת הלשון המלמדת להכיר את השרשים השונים, את אותיות השרש ואותיות השמוש, השם, הפעל העומד והפועל היוצא, האותיות המשמשות לפני התיבה ולאחריה, היא באמת מדע נכבד. כי מי שיודע אותה היטב יוכל לבטא יפה את הגיוני לבו במכתב או בשיר. גם ידיעת התוכן של כתבי הקודש, ואפילו ההבנה העמוקה של המצוות, תלויה בידיעת הדקדוק הנכונה. ואולם אף על פי שגדול הוא הערך של המדע הזה, אין האדם צריך להסתפק בזה שיהפוך בו תמיד וישים כל מעיניו רק בו134.

מי שמבין את הלשון ואינו יודע היטב את חוקי הלשון, הוא יגשש בלמדו את כתבי הקדש כעוֵר קיר, מבלי דעת איפה יכָּשל135.

המלות הזרות, שהמדע הדקדוקי מוכרח לציין136, אינן סותרות את הכלל137. “וזה מקרה כל חכמה, אם נמצא אחד מאלף שיצא מכלל החכמה אין משגיחין בו”138.

“אין רשות לאדם לומר, כי אם הנמצא כאשר מצאו, וכן נאמר בפעלים שלא יוכל לאמר פעל מבנין לא נמצא במקרא, לכן אם מצא אפילו אחד די לו139. למשל פעל שמח נמצא בהפעיל פעם אחת “השמחת” תה' פ”ט מ“ג אפשר על פי זה לבנות כל הזמנים. נגד זה יש יוצא מהכלל כמו “וישתחו” (בר' י"ח ב'), אין זכות לבנות על פי זה את הגוף הראשון והשני ואי אפשר לומר “יַרְא” אחרי שנאמר וַיַרְא140. רק זו הדוגמא הנמצאת בתנ”ך יכולה ללמדנו לגזור מלה אחרת על פיה141.

“והנה מלת הַיִּיטַב בעיני ה' (ויקרא י' י"ט) זרה, על כן אמרו מכחישי תורתנו שהיא על פה (הקראים) כי טעמו בה”א הדעת כמו אשר ייטב בעיני ה‘… והנה לפי דבריהם אנה מצאו ה’ הדעת (ה"א הידיעה) עם עתיד חוץ מזאת? כי אין ראיה ממנה כי עליה היא המריבה. והנה המלה זרה והנה נוציא זרה כנגד זרה142.

לפעמים בא השנוי, היציאה מהכלל, כדי להבדיל בין מלה זו ובין מלה אחרת שיש לה מובן אחר (כמו מבית בא ברבים בָּתִּים בקמץ להבדיל בין שם זה ובין בַּתִּים מן בַּת – מדה143). הראב“ע אומר שאין ל' הפעל ו”ו אחרי שהו“ו משמשת לכמה דברים שונים144. וכן הוא הטעם שאין אות יו”ד למ“ד הפעל; ומפני הטעם הזה אין ו”ו משמשת פ“א הפעל145. ם הכנוי שבא בסוף הלה וַיְגָרְשׁוּם במקום ויגרשון (שמות ב' י"ז) הוא מפני שנו”ן סופית רגילה לבוא כאות נוספת (תַעַבְרוּן).146 כ“ף הדמיון אינה מתחברת עם הכנויים בלי אמצעי ואין לומר במקום “כמוני” – “כִּי”, בעבור שיתערב עם מלת “כִּי” שהוא דבק לטעמים.147 במספר “שתים” לנקבה בא במקום הנו”ן לזכר, (שְנַים) יען כי “שנתים” פירושו שתי שנים148.

השם חוה שרשו חיה והיו“ד נשתנה לו”ו מ“חַיָה” (חית השדה); לעומת זה אנו מוצאים במקום הֹוָההוֹיָה (שמות ט' ג') מפני שהמלה הֹוָה פירושה אסון, כמו הֹוָה על הֹוָה (יחזקאל ז' כ"ו149). השם ולד (בר' י"א ל') במקום יָלֶד שלא לערבב עם יָלַד פעל עבר150. הנפעל מן ירה בא יִיָרֶה (שמות י“ט י”ג) במקום יִוָרֶה שלא לערבבו עם יִוָרֵא משרש ירא151. במלת וַתִּירֶאןָ (שמות א' י"ז) א נחה שלא לערבב מלה זו שהיא משרש ירא עם וַתִּרְאֶינָה משרש “ראה”152. מהפעל “ראה” באה הצורה הזרא וַיַרְא (במקום וַיִראֶה) שלא לערבב עם הפעל וַיִירֶה (מן “ירה”)153. בכמה שרשים פ' נ' הנו“ן לא נופלת שלא לערבב אותם עם מלות אחרות הדומות להם בבטוין154. האות שלפני ה”א נסתרת בשם יָדָהּ נקודה בקמץ שלא לערבב אותן עם הפעל עבר גוף שלישי גָבַהּ. וכן וְהָמָם (דברים ז' כ"ג) נקוד המ“ם בקמץ שלא לערבבו עם והָמַם (ישעי' כ“ח כ”ח)155. שם הפעל הוא פָּעוֹל ולא פָּעַל שלא יתערבב עם עבר גוף שלישי156. חֶבְלַי (תה' י"ח ה') במובן ענויים, יסורים, בא בסגול שלא לערבבו עם חַבְלֵי מלשון “חבלים – חַבְלֵי” שמקשרים בהם157. השם עִבְרִי בא העי”ן בחירק ולא בסגול שלא לערבבו עם עֵבֶר (עֵבֶר הנהר) כי השם עִברִי פירושו מבני עֵבֶר158. מהשם “אדונים” בא בכנוי היחיד אֲדוֹנִי ולא “אדונַי” שלא לערבב עם שמו של הקב“ה159. בשם אִשָׁה שנגזר מן איש אין יוד אחרי האל”ף שלא יתערבב עם אִישָׁהּ (כנוי לנקבה נסתרת160). אולם לא תמיד נזהרו להבדיל בין מלה למלה באות או בנקודה גם שאין טעמיהן שוה. לפעמים אין שום הבדל ביניהן בצורה ורק על פי התוכן והקשר שבינה ובין שאר המלות אפשר לדעת את טעמה161. לפעמים אפשר להבדיל ביניהן על פי מקום הנגינה (מלעיל או מלרע).162

(יָלַע קֹדֶש, (משלי כ' כ"ה) ילע – מבנין הפעיל מגזרת ושתו ולעו (עובדיה פ' ט"ז), והיה ראוי להיות בצירי הלמ“ד לולי כבד העין ובא בטעם מלעיל ביו”ד בעבור מלת קדש שהיא קטנה לעשות אחת משניהם(?) כמנהג הכתוב בהרבה מקומות (מבאורו למשלי כ' כ"ח הוצ' הורויץ).]


 

פרק חמישי: האלפא-ביתא

סדר האותיות של האלפא-ביתא163 נודע על פי מזמורי התהלים שפסוקיהם סודרו על פי א“ב, וכן במשלי ל”א ובמגלת איכה164 האות הראשונה היא א כי היא היותר קלה במבטא מכל אותיות הגרון – אחה“ע165. היא האות שהילד משמיע אותה קודם לכולן166. שאר האותיות באו בסדר כזה, שאותיות של מוצא אחד לא תהיינה סמוכות זו לזו167 ובעבור שאין מרחק יותר רחוק מאותיות הגרון עד אותיות השפה (בומ"ף) על כן שמו אחרי האל”ף – בי“ת ואחריו ג’ימל שהוא מאותיות החיך. ואחריו דל”ת שהוא מאותיות הלשון, ואחריו ה“א שהוא מאותיות הגרון, ושמו אחריו ו”ו שהוא מאותיות השפה, ואחריו זיין שהוא מאותיות השנים, ואחריו חי“ת מאותיות הגרון, ואחריו טי”ת מאותיות הלשון, ואחריו יו“ד מאותיות החיך, ואחריו כ”ף, אע“פ שהוא נחשב מאותיות החיך, הוא כדמות מורכב (כלומר משני מוצאות – חיך וגרון) ואחריו למ”ד מאותיות הלשון, ואחריו מ“ם מאותיות השפה ואחריו נון מאותיות הלשון, רק הוא מעט מורכב משנים (מהלשון ומהשנים), סמ”ך מאותיות הגרון ואחריו פ"א מאותיות השפה168.

האותיות אהוי חשיבות מיוחדת להן: “בעבור היות עיקר כל דבר הראש, אמצעיתו וסופו, היה האל”ף בלשון הקודש בתחלה והיו“ד (האחרון ליחידות והראשון לעשרות) בסוף, והנה היו הה”א והו“ו אמצעים, ואלה ארבע האותיות הן למשך, ולא יתכן שימצא אות או תנועה רק שיהיה אחד מהם נמשך עמו. זולת זאת המספר הכולל של אותיות אהו”י הם כ“ב כנגד כ”ב אותיות האלפא ביתא169.

חמש האותיות הסופיות מנצפ"ך אינן מרבות את המספר עד 27170 כי אינן אותיות מיוחדות אלא שצורתן באה בקצת שנוי להבדיל בין אלה שאינן סופיות171.

יש מחלוקת בין החכמים הקדמונים ע“ד צורת הכתב172. יש אומרים שהכתב העברי של עכשיו נבדל מהכתב העברי הקדמון, ונקרא כתב “אשורי” שמוצאו מאשור; דעתו של הראב”ע אינה מסכימה לזה והוא חושב שהוא נקרא אשורי, מפני שכתיבתו בקו ישר, והוא הוא הכתב העברי הקדמון173 ראיה לזה כי שתי אותיות שאינן דומות זו לזו כלל במבטא מתחלפות זו בזו, וזהו מפנו שצורותיהן דומות, כמו הה“א והתי”ו174, ביחוד בסמיכות בא קו קטן נוסף על הה"א מתחת שמורה על סמיכות. ומן ה נעשה ת.

עוד ראיה גדולה מזו שצורת האותיות שלנו הן הקדמוניות כי שמות האותיות מתאימות לצורתן175 ביחוד צורת הלמ“ד: “ואחר שמצאנו שאין אות שיגביה הלשון קצת רק עם הלמ”ד לבדה לאות כי מכתבנו על דרך התולדות, רק לא נדע עיקר כל האותיות כהוגן בעבור חסרון דעתנו”176.


 

פרק ששי: שמות האותיות וצורתן

צורת האל"ף גשם בן אדם שיש לו ראש וגוף יד ורגל177 ואחרי שהגוף מורכב מעצמים רבים על כן נקרא שמו אלף – מלשון אֶלֶף, כלומר הרבה מאד178.

הב שמו בית ותמונתו כעין בית. בתור אות השמוש הוא מראה על דבר שיש תוכו אחר (כמו ויוסף היה במצרים, שמות א' ה'). (ויש בית שטעמו בכלי, כמו באבן יד (במדבר ל“ה י”ז) ויש שטעמו בעבור כמו ויעבוד ישראל באשה (הושע י“ב י”ג) ויש תחת מ"ם כמו והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח' ל"ב).179

ג נקרא “גמל” מלשון שלימות כמו ויגמל שקדים (במדבר י“ז כ”ג) וצורתו קרובו לצורת הבי"ת וכאילו נשלם הבית הבנוי מלבנים או אבן על כן יבוא אחריו ד ששמו דֶלֶת (= דלת לבית הנשלם)180.

ד קרובה מגזרת תנודה ותנועה (כלומר הדלת דרכה להיות מתנועעת על ציריה) והצורה כשם (כלומר צורת הדל"ת דומה לשמה)181.

ה אין אות דומה לה בצורתה שאינה שלמה – שני קוין והקו השלישי קצר ועומד לבדו. הוא מראה בזה כי רק על-ידי קרבתו אל שם העצם יש לו ערך182.

גם המלה הֵא (בר' י“ז י”ג, יחזק' ט“ז מ”ג) מראה על איזה דבר נוכח183.

ו כפי שכבר אמרו הקדמונים שתמונת הו“ו היא וָו כמו וָוֵי העמודים שהיו במשכן (שמות ל“ו כ”ב) מתאים לזה שמושו של הו”ו בתור מחבר ומקשר דבר לדבר184.

ז יש לו שם וצורה כמו כלי זיין185.

ח. שמו חית הוא מלשון “חתת” (בר' ל"ה ה'). השרש “חתת” הוא הפך מן “עלס”186 ופירושו; הַסְתֵּר עצמו, הַחְבֵּא. תמונת הח"ת מורה על מחבוא.

ט. שמו טית מוצאו מפעל נטה. גם צורת הטית נוטה משני הצדדים.

י. היו“ד דומה ל(חצי) גלגל187. כמו שהספירה סובבת כל מה שבתוכה גם היו”ד שמספרה עשרה סובבת את כל מספר היחידות שלפניה. השם שלה – יו“ד – הוא מלשון “תודה” (נחמיה י“ב, ל”א, ל"ח) שפרושו קבוץ, אסיפה188. ואולי היא מלשון יָד, וזכר לדבר כי אחריה באה כ”ף – (כַּף-יד).

כ. דומה קצת לתמונת כף היד, כשמה. היא נקראה בשם כף כי משמשת לדמיון. כי בין כל האברים של האדם אין אחד מוכשר לשמש בשביל לדמות דבר לדבר, כמו כף היד189.

ל. היא הדמות היחידה בין כל האותיות שהיא עולה בקומתה על כולן. “והנה הוא כטעם עילת כל דבר וסבתו ואין חכמה למעלה הימנו על כן נקרא למ”ד190.

מ. בתור משרת היא מורה על חלק מדבר. השם מ"ם אולי זהו קצור ממלת “מהם” וגם צורתה מורה על גרעון מהו מהשלם191

נ. משרתת לרבות ולפיכך שמה נו"ן מן “ינון” (תה' ע“ב י”ז). “וצורתו כי מקו האורך עם קו הרוחב יהיה הרבוי”192.

ס. תמונתה דבר סגור ושמו סמ"ך מורה על משען, מגן, שמתאים תמונתה.

ע. דומה קצת לעין193 והשם הוא עין.

פ. מורה על פתיחה (פתיחת הפה) והרבה מלות שמתחילות בפה יש להן מאותו המובן: פער, פרץ, פרה, פצה, פתח. לתמונה יש איזה מובן יותר עמוק.

צ. שמו צד"י הוא מן צידה, ציד. תמונתה (כעין מלקחים) מורה על פעולת הצידה.

ק. היא האות היחידה שנמשכת למטה מהשורה (מלבד נצפ"ך שעיקר תמונתן אחרת) היא כמו למ“ד הפוכה. ומורה על ההפך מן האמת ומן המעולה. ובה מתחיל השם “קללה”. שמו קו”ף לקוח מהחיה קו"ף (מ-א י' כ"ג) שמחקה את האדם בלי הבנה.

ר. אות זו קשה לבטא, ושמה ריש מורה על הצער (“ריש” משלי ל' ח')

ש. יש לה תמונה של שלש שנים. (והמזלג שלש השנים, שמואל א, ב' י"ג) ושמו שי"ן נגזר מן “שֵן”. ואולי נגזר מן “שַנֵה”194. כשם המספר “שנים”, הראשון שמרמז על שני דברים שונים.

ת. השם ת"ו פירושו גבול. כי בה נגמר האלפא ביתא195.


 

פרק שביעי: האותיות על פי מוצאן

לפי האמור בספר יצירה196 עשרים ושתים אותיות…קבועות בפה בחמשה מקומות197 כלומר בחמשה כלי המבטא. “והאותיות שהאדם מדבר בם דמותם נכתבת באויר על דרך מוצאם מחמשה מקומות לא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם”198.

סדר צרופי האותיות על פי מוצאן, משונה מסדר האלפא ביתא – החי“ת למשל הוא קודם לה”א (אחה"ע)199. “והקדים בסימן החי”ת קודם העי“ן, בעבור שיקשה על המדבר לחבר חי”ת עם עי“ן גם לא ימצאו נחברים בלשון הקדש. ואם טען טוען הלא כתוב ושמו יַרְחָע (דהי“א ב' ל”ד)? יש להשיב כי הוא עבד מצרי ונקרא כן בלשון מצרים לא בלשון הקדש”200. החי“ת והעי”ן הם כבדים (קשה לבטאם) והנער הקטן לא יוכל לבטא בהם, והאדומים (הנוצרים) כולם לא יבטאו בהם כלל, אע“פ שיבואו בימים)201. העי”ן הוא תחלת כל האותיות בדרך התולדות בעבור שהוא יוצא מלפנים מהגרון202, וחכם גדול בדקדוק לשון ישמעאל חבר ספר בדקדוק הלשון, ושם הספר “ספר העי”ן“, בעבור כי ממנו החל, כי העי”ן הוא ה“אות היוצא תחלה מהגרון”203. אחרי אותיות הגרון באות כסדר מהפנים אל החוץ: ארבעה אותיות החיך והן גיכ“ק, וחמשה אותיות הלשון – דטלנ”ת, וחמשה בינות השינים ויקראו אותיות השריקה, והם ז“ץ שר”ס או הפך הסימן ז“ס שר”ץ204, וארבעה אותיות השפה והם בומ“ף. מהאותיות שבין השינים מצטיינים בזה אותיות זס”ש, שבבנין התפעל הם מחליפים את מקומם לפני תי"ו ההתפעל205. האות ר היא היותר קשה “והעד הנערים הקטנים שלא יוכלו לבטא בו עד שיתגדלו ויחזקו חבלי המוח” ומשום כך אינו נדגש206.

אותיות בומ“ף שהן מהשפתים נקראים אצל הראב”ע “החיצונים”. ו“ו החיבור שבא לפני במ”ף במקום שוא בשורק וּ. (ורק אם טעם המלה מלעיל אז אין הבדל בין אותיות בומ“ף ובין שאר האותיות, כמו לחם וָיין (בר' י”ד י"ח. ואכלכלם לחם וָמים (מ“א י”ח ג'), ולמען תזכרי וָבֹשת (יחזקאל ט“ז ס”ג), על שחל וָפתן (תה' צ“א י”ג)]207.

האותיות שאינן מצטרפות בלשון העברית208. גימ“ל עם טי”ת לא נמצא ולא עם סמ“ך וצד”י וקו“ף, דלי”ת עם טי“ת209 לא נמצא, זיי”ן עם טי“ת לא נמצא ולא עם סמ”ך צד“י ושי”ן210, טי“ת עם גימ”ל לא נמצא ולא עם זי“ן וסמ”ך וצד“י וקו”ף211 סמ“ך עם זיי”ן לא נמצא ולא עם טי“ת וצד”י,212. עי“ן עם חי”ת לא נמצא213, צד“י עם זיי”ן לא נמצא ולא עם סמ“ך ושי”ן214.


 

פרק שמיני: האותיות ושימושיהן

מכ“ב האותיות החצי הן אותיות שרשיות והחצי השני לפעמים שמושיות215 י”א אותיות שמושיות הן “כשתיל אב המון216 או שית לך אב המון217” י"א האותיות השרשיות הן: “קט צח גזע ספרד218” או “גט חסד קצר זעף”219.

על פי חלוקת אותיות האלפא ביתא לשתים, אנו רואים כי האותיות היותר קשות במבטא נקבעו להיות שרשיות והקלות לשמושיות220.

את הד והט אין לחשוב בין אותיות השמוש, כמה שחשב דונש בן לברט, כי הן באות לפעמים רק במקום התי“ו, כמו שנמצא בדוגמאות שהביא. הדוגמא שהביא ממלת “הזדמנתון” (דניאל ב' ט'), כי הד' היא אות שמושית אינה ראיה כי היא מלה ארמית221 וכן אינו מסכים לדעתו של ר' יונה שמלת הִזַכו (ישע' א' ט"ז) היא במקום “הזדכו” ויותר נכונה דעת הר”מ אבן גיקטיליא ש“הזכו” היא במקום “התזכו”222. ואולם לפעמים הד' נשמטת לגמרי כמו “אחת” במקום “אחדת”, ללת (שמואל א' ד' יט) = ללדת223. ולפעמים היא באה בתור הוספה לפני השרש “דמשק” (עמוס ג' י"ד)224.

הר אינה אות שמושית ולפיכך צריך לחשוב את השם שרביט לשם מרחב מן שבט225. לא נכון לחשוב שהשם “גדותיו” (ישע' ח' ז') מקצר מן “גדרותיו”226. האותיות השמושיות היותר חשובות הן אלה שתופסות המקומות היותר חשובים באלפא-ביתא227. הן קלות לבטא, אבל ערכן נכבד וסובלות שנויים רבים228. לפעמים הן נראות ולפעמים הן נחות ולא יתכן שימצא אות או תנועה רק שיהיה אחד מהם נמשך עמו“229 וזאת דעת כל המדקדקים כי הה”א איננו מאותיות המשך רק יתחלף עם שלשת רעיו230 בתור אות נחה לא תבוא הה"א באמצע המלה, יוצאת מהכלל המלה עשהאל פדהאל231.

אין להתפלא שאותיות אהו“י שבאות כל כך הרבה לשמוש לפעמים נשמטות232. מלבד אלה עוד שתי אותיות לפעמים חסרות והן: נו”ן בּתור פ“א הפעל עי' הפעל ול' הפעל. (דוגמא: תנו בַּת ומתי)233 ולמ”ד כמו בפעל “דק”. (המלה “נתעו”: איוב ד' אינה מגזרת “לתע” כמו שאמר ר' יונה)234 אלה שתי האותיות נגד התי“ו לפעמים נבלעות235 ר' יונה בר חסדאי חושב ש”לקח" היא מגזרת “נקח” שאין לחשוב שלמ"ד הפעל יהיה חסר או נבלע236.


 

פרק תשיעי: התנועות. השוא. הדגש

כשמעיינים בענין התנועות הנקראות בשם “שבעה מלכים”237 אנו מוצאים כי שלשה מהם: חולם, חירק, פתח הם יסודות לכל התנועות238. אלה שלש התנועות היסודיות שבעולמו של הקב"ה239: תנועה למעלה (האויר והאש) – וכנגדה החולם (מקומה למעלה על האות); תנועה למטה (העפר והמים) וכנגדה החירק (נקודה למטה תחת האות); תנועה סובבת של הגלגל וכנגדה הפתח הגדול ושמו סימנו קו להורות על הגלגל הסובב שכל התנועות בקרבו. החולם מראה על התנועה שעולה מלמטה למעלה וכן קראו לה גם המדקדקים הערבים (اارﻎ); וכשמבטאים אותה הלשון אז מתרוממת240. ולפיכך שומה על האות בתור נקודה, אבל שלא לערבב אותה עם הנגינה “רביע” או עם הנקודה של שׁ ימנית. השם חולם פירושו “שָלֵם” כמו בתלמוד (ר“ה כ”ח א') – חלים, וכמו הפעל העברי (ישעי' ל“ח ט”ז) “ותחלימני”, מה שאין כן אצל שאר התנועות. גם קוראים בשם “מלא-פום” – מלא הפה. את החולם אפשר לקרוא מלך מלכים בעבור שהוא לבדו גבוה (מכולם)241.

החירק הוא ההפך מן החולם, ומתבטא מלמטה (מהגרון) למעלה ולפיכך הוא עומד בתור נקודה תחת האות. את שמו חירק ניתן לו מפני שמבטאו כאלו חורק שיניו. הערבים קוראים לו (ﻛﺱ) (שבר) בנגוד לחולם שהוא “שלם”.

הפתח כשמו מורה על פתיחת הפה… ואותו שמו למטה, מפני שיש ששמים קו למעלה להורות על הרפה.

הקמץ הגדול242 מורכב מן קמץ ופתח יחד ולפיכך תמונתם קו ונקודה מתחת. שמו מורה שצריך לקמץ הפה כשמבטאים אותו.

השורק מורכב מן קמץ וחירק ולפיכך נכתב וּ. הנקודה היא באמצע בין העליון אוֹ ובין התחתון אִי. ואם הוא נכתב בלי ו“ו אז צורתו נקודה אמצעית בין שתים קיצוניות גם כן מטעם הנ”ל. השם שורק לקוח מתמונת הפה בעת שמבטאים אותן, שהוא כולו מוכן לשריקה. הוא נקרא גם כן “קיבוץ פום”, מפני התכווצות הפה243.

הקמץ הקטן (צֵירה) יסודו גם כן אוֹ ואִי ואולם יותר נוטה לאִי מאשר לאוֹ, כמו שהערבים רגילים לבטאו244 והשורק מטה יותר לאוֹ. ומטעם זה תמונת הצירה היא שתי נקודות ברוחב. ולא זו תחת זו, כי היא תבנית שוא. תנועה זו נקראה קמץ קטן, יען כי אחריו כמו אחרי קמץ גדול באה איזה אות נחה – או בפירוש או בדמיון.

הפתח הקטן (סגול) מורכב מן אֶ ואַ. בארצות המזרח קוראים אותו אותו בתנועה שהיא אמצעית בין אַ ובין אֶ. – תמונתו היא שתי נקודות ברוחב שדומה לקמץ קטן (צירה) והנקודה היחידה שמתחת בין שתי הנקודות באה להשלים בתור עגול קטן שמורה על הגלגל הסובב כמו קו הפתח.

השורק הוא קרוב מאוד לחולם, ולפיכך הם מתחלפים זה בזה בפעלים בשמות245. במלת וַיָקָם בא במקום חולם “קמץ חטף” (קטן),246 או במקום שורק247 לפעמים בא במקום זה חירק248. במקום חירק בא לפעמים צירה249. והחירק בא לפעמים במקום פתח250.

שבע התנועות הן כנגד שבעה כוכבי הלכת: שצ“ם חנ”כל251. "ודע כי מלת “שוא” מגזרת נשתוה (משלי כ“ג ט”ו) כי הוא כנגד גלגל העליון שיש לו תנועה אחת שוה והוא משתי נקודות נגד שתי התנועות שלגלגל העליון252.

השוא אינו נקרא כשהוא לעצמו אלא עם האות שלאחריו ואז נקרא שוא נע, או עם האות לפניו ואז נקרא נח253. הראב“ע חולק על ר”י חיוג' האומר כי השוא השני במלה ויפְתְּ בַסֵתר (איוב ל“א כ”ז) כשוא נע הדבוק אל האות שאחריה כמו וַיִפ תְּבַסתר. וזה איננו נכון בעבור שמצאנו “יַפְתְּ אֱלהים” (בר' ש' כ"ז) והנה התחברו שלשה שואין. ואלו היו דבריו אמת לא היה בעל הטעמים מפסיק באתנח וסוף פסוק וַיֵבְךְ (שם כ“ז ל”ה); וַיֵבְךְ (שם מ“ח י”ד)254.

אחרי שוא נע לא יבוא דגוש. יוצאה מן הכלל המלה שְתַּיִם. באיזה מקומות קוראים העברים המלה אֶשְׁתַּים, ועושים את השוא לנח255. – על דבר המלה מִשְׁתֵּים אינו אומר כלום256.

הדגש257 מורה: א. על בנין פעל. ב. חסרון אות כפולה. ג. בסוף פסוק258. ד. להדגשה, כמו חָדֵלּוּ, (שופטים ה' ז') נָזֹלּוּ (ישעי' ס“ג י”ט). ה. לפעמים לא מובן הטעם של הדגש.259. ו. במקום שאותיות ל נ ת חסרות יבוא דגש להראות על החסרון260. ז. באותיות בגד כפת בא דגש לפעמים להורות על חֹזק הבטוי261. – אל האותיות שהן לפעמים דגושות ולפעמים רפויות מונה ספר יצירה גם את הרי"ש על פי מבטא ארץ ישראל262.


 

פרק עשירי: הנגינה. ההפסק.

שתים עשרה הטעמים הן נגד שנים עשר המזלות263. ישנן מלות שהנגינה היא מלעיל על ההברה שלפני האחרונה ויש שהנגינה היא מלרע על ההברה האחרונה264. על ידי השתנות מקום הנגינה במלוות שוות משתנה גם מובנן265.

סוף פסוק ואתנח כחם שוה לשנוי התנועות, וכאלו הוא (האתנח) חצי החרוז266. גם הזקף קטן מראה על הפסק, ולפיכך הוא לפעמים משפיע על שנוי המלה. הטעם הזה (זקף קטן) בא, כתמונת שוא, שתי נקודות על האות מפני שגם הוא כשוא (נח) מורה על המנוחה בתוך הדבור267. השנויים הבאים בעקב הטעמים המפסיקים “הם על דרכים רבים וספר לא יכילם”268.

מה שאנו מוצאים שאין התנועות משתנות גם בטעם המפסיק כמו בשמות רֹחַב, נֹעַר וכן בפעלים וילַך, וירַד, ויאמַר זהו מפני שהתנועות שם אינן מקוריות אלא כבר נשתנו מתנועות אחרות (פתח מסגול)269.

לפעמים גם בטעם מפסיק באה אותה התנועה שבטעם סמוך, "ויתכן שלא עשה זה בעל הטעמים כי אם לטעם שהענין יתחלק כה וכה (כלומר אפשר לחבר את המלה עם מה שנאמר קודם וגם עם מה שנאמר אחריה270 271


 

פרק אחד עשר: התחלפות האותיות. התנועות של אותיות הגרון, הקלת המבטא.

אלה הן האותיות המתחלפות זו בזו272: א. אהו“י על פי טבען273. ב. מ' ונו”ן אעפ“י שהן משתי מוצאות (מ' מהשפתים, נו"ן מהלשון) אבל יש צד שוה בהן ששתיהן נעזרות על ידי נחירי החטם274 ג. ה' ות' מפני שדומות בצורתן275. ד. השי”ן והסמ"ך שקרובות זו לזו במבטא מתחלפות לפעמים זו בזו276. את הביאורים שנוסדו על חלופי שאר האותיות הוא דוחה277.

התחלפות ממין אחר נמצא בפעלים שהאות הראשונה של שרשיהם היא יו“ד (נחי פ' יו"ד). יו”ד זו מתחלפת בנפעל הפעיל והתפעל אם לא – בלי יוצא מהכלל – בו"ו278.

אותיות הגרון משפיעות על התנועה שלהן וגם על התנועות שלפניהן להרחיבן279. במה שנוגע לחקי הלשון280 נמצא באות ע פחות יוצאים מהכלל מאשר בשאר האותיות281. השוא הבא תחת האות שלפני אות הגרון נקרא באותה התנועה שבה נקראת האות הגרונית. כך לימד אבן חיוג' ע"פ קבלת הטבריינים282.

יש הרבה תמורות בתיבות וכן שנויים דקדוקיים שבאים להקל על הלשון (המבטא)283. מסבה זו מתהווים שנויים בתנועות284. ובאותיות285. התעלמות אות אחת במקום שהיא כפולה בין בקריאה286 ובין בכתיבה287. השמטת אחת האותיות לפני אות הדומה לה במבטא288, או לפעמים לפני אות שאינו דומה289. השמטת דגש290. וכן לפעמים האות נכתבת ולא נקראת291.


 

פרק שנים עשר: חלקי הדבור.

"לשון הקדש – גם כל לשון – יתחלק לשלשה חלקים:292 החלק האחד הוא השם, והוא בעיקר עצם הדבר (סובסטאנץ), והנה הוא כמו הגוף הנושא את המקרים, וישחת המקרה ויעדר בבוא הפכו (כשבא מקרה אחר מתנגד לו) והעצם עומד293; והחלק השני הוא הפעל, והנה הוא כמו מקרה, והחלק השלישי הטעם, פעם הוא אות או מלה…294 והנה העצם והמקרה ושם עם שם לא ידבקו כי אם בתוספת אות או מלה, כמו “ראובן בית”, “ראובן יצא בית”, אין לדברים האלה טעם, עד שתאמר: “ראובן בבית”, “ראובן יצא מן הבית”295

"השמות הם על שלשה חלקים: החלק האחד עצם בגוף, כמו ראובן, בגד, שמש… והחלק השני שאיננו עצם דבר רק הוא מקרה, כמו חכמה וגבורה, עצה… והחלק השלישי תאר השם, והנה הוא מורכב מהשנים הנזכרים, כמו איש חכמה, והטעם איש שיש בו חכמה, והנה הוא חכם (כלומר אפשר לומר חכם לבד והכונה היא איש שקנה חכמה)296.

החלק הראשון של השם מתחלק שוב לשלשה חלקים:297 האחד שם פרט, כאדם הראשון ומשה ואהרן; והשני שם מין,298 כמו אדם כי יהיה בעור בשרו (ויקרא י"ג ב')? ויאמר יהודה לשמעון אחיו (שופטים א' ג') (שם שבט); כי שַם שֵם פרט כמו מין, וכן: ויהי לי שור וחמור (בר' ל"ב ו') והדרך השלישי שם על רבים ולא יתכן שיקרא בו היחיד, כמו טף וקהל ועם וגוי ומחנה299 – בתור “שם” נקרא ביחוד החלק הראשון, שהוא שם העצם300 המלה שם פירושה מקום (שֵם-שָם) כי השם הוא המקום של העצמ שבו הוא נקרא301.

בשפה העברית נבדל שם העצם משם התאר בארבעה סימנים302. א. שם התאר נגזר מהפעל, ושם העצם לא נגזר מהפעל וגם אם לפעמים שם העצם נגזר מהפעל כמו יצחק, יעקב303 אי אפשר לעשות הימנו זמן עבר או עתיד304 ב. שם עצם פרטי לא יבואו ברבים305 ג. אין להוסיף עליהם ה“א הידיעה306. ד. איננו משתנה בסמיכות לשם אחר ואין מוסיפים עליו מאותיות הכנויים307 ומשם העצם נבדל שם מקום308 כי נמצא בסמיכות כמו מבית לחם יהודה (רות א' י"ד)309 וכאלו יש לו גם ה”א הידיעה למשל בקרקור (שופטים ח' י"א), בטלאים (ש“א ט”ו ד')310.

בשם פעל נקרא כל מה שאפשר להטותו לעתיד311. יש פעלים שנגזרו מן שמות כמו “עוין” (ש“א י”ח ט') נגזר מן “עין”, האזינו מן אזן, חודרת (יחזקאל כ"א ט') מן חדר312. שמות כאלה הם מועטים. הפעל וַיַדו (איכה ג' נ"ג) יש אומרים שנגזר מן יד, והוא רחוק313.


 

פרק שלשה עשר: מספר אותיות השרש. שרש אחד שיוצא לכמה מובנים.

אחרי שכל מלה מוכרחה להתחיל באות שיש לה תנועה ולהסתיים באות נחה, אי אפשר שתהיינה לכל מלה פחות משתי אותיות314. המלות העבריות על פי יסודן הן משתים – שלש וגם ארבע אותיות שרשיות, יש שמות שהם גם בעלי חמש אותיות,315 אבל לא פעלים316.

המלות ששרשן רק שתי אותיות רובן משונות (כלומר האותיות שונות זו מזו) והמעט הן כפולות317, כן בשמות וכן בפעלים וכן במלות משרתות318

מספר המלים ששרשן רק שתי אותיות הוא קטן. 482 אם נכניס בחשבון גם את אלה שאותיותיהן כפולות; 462 אם נוציא מהן הכפולות319.

ואחרי שהדברים הנקראים הם רבים עד מאוד320 היו מוכרחים להמציא שרשים בעלי שלש אותיות וגם מארבע אותיות. אבל אלו נמצאים רק מעט מפני שהם מכבידים על הלשון321. ומפני הטעם הזה נתון לפעמים לשני דברים שונים שם אחד כדי לקמץ במלים, כמו תנשמת שם עוף ושרץ. ויש שהוא עיקרו ענין ידוע ויקרא בו אחר שהוא קרוב ממין, כמו ערב. שעקרו מן המלה ויתערבו (תה' ק“ו ל”ה), ונקרא ערב בעבור שיתערב האויר ואין יכלת להבדיל הצורות והענינים322.

הרבה מחוקרי הלשון323 וביחוד מנחם בן סרוק אומרים שיש בעברית מלים משני מובנים, דבר והיפוכו. אבל דבר שכזה לא יתכן בשום שפה, כי השומע לא יבחין למה מתכון הדובר. ורק להזהר מחלול הקדש מתירים לשנות כמו הפעל “ברך” יש שכותבים אותו במקום “קלל” אם יש בזה פחיתות הכבוד של מעלה (מ“א כ”א י"ג, איוב ב' ט')324, הדוגמאות שהביא מנחם לראיה325. אחרי העיון בחקירת הלשון נמצא שזה תלוי בהבדלי המובנים שבצורת השרשים, ורק מפני חסרון ידיעה הרס(מנחם) חומת הלשון326


 

פרקי ארבעה עשר: משקלי השמות.

תחת שבפעלים השרשים הם מוגבלים, באים השמות באפנים שונים רבים בלי מספר. ולפיכך בפעלים אפשר לדון מפעל אחד על חברו, אבל ממשקל שם אחד אי אפשר ללמוד גזרה שוה לשם אחר327 ואחרי שאין גבול למשקלי השמות, על כן אין להשתמש בשם אלא באותה הצורה, שהיא נמצאת בתנ"ך328

אותו הדבר צריך לשמור גם בנטית השמות, שפעם היא נמצאת על פי משקל זה ופעם על פי משקל אחר329 וזהו לא רק בשמות העצם אלא גם בשמות התאר330 וגם משקלי שמות הפעלים משתנים331.

דע כי אנשי לשון הקדש שומרים הפעלים במתכנתם בכל הבנינים ואינם חוששים לשמור שמות בני אדם, על כן אל תתמה שאמר (שמות י"ח ג') “גֵרְשֹם” בעבור שגר שם332, כי הנה “קין” בעבור קניתי ואינו נכון בדקדוק וקשה מזה “נח” מגזרת “ינחמנו”,ופעם יהפכו השם שוחם-חושים (והרבה כאלה)333.

מלות רבות בשמות שהם על משקל ארץ, כמו סֵפֶר שהוא בקמץ קטן (משקל פֶעֶל ומשקל פֵעֶל אחד הוא וכן במכלול דף קס"ז ב') (ובנטיה) האות הראשון בפתח קטן אַרְצִי (ובחירק) צֶדֶק-צִדְקִי. ויש שישתנה מהם (בהפסק) אֶרֶץ-אָרֶץ, וכן כֶּסֶף-כָסֶף. ויש מהם שלא ישתנה תֶבֶן, צֶדֶק, ויש מקומות שלא ישתנו גם הם בעצמם כמו ועל רגעי אֶרֶץ (תה' ל"ה כ')334. ודע כי ספר וצדק וכל מה שהוא על משקלם לא ישתנה כאשר יִסָּמֵך335, אע"פ שמצאנו מלות זרות והם מעטים: ובַחֲדַר (שמות ז' כ"ח), דְלָתְךָ (ישעי' כ"ו כ'). חמתך (חבקוק ב' ט"ו) שהיא מגזרת ויכלו המים מן החמת (בר' כ“א כ”ו); ודרך אחרת הֲבֵל הבלים (קהלת א' ב') וכן שְׁגַר אלפיך (דברים ז, י"ג)… ויש שנאמרו על שני דרכים: קֶרֶן קַרְנָיִם (עמוס ו' י"ג) קְרָנַים (דניאל ח' ג')336.

כל המדקדקים הסכימה דעתם כי אותיות אמתי"ן סימן הנוספים (על שורש השם)337.

הערתו של אדונים בן תמים שמלת “אביונה” (קהלת י"ב ו') היא הקטנה מן אביון והכונה היא לנשמה המסכנה וכן “אמינון” (שב' י"ג כ') הוא הקטנה מן “אמנון”. גַשְמוּ (נחמי' ו' ו' הקטנה מן גשם – צריך לדחות). כי אין בלשון הקדש מלה שהקטינו כלל ואילו היה זה ביסוד הלשון להקטין היו נמצאים במקרא למאות ולאלפים338.

יש שאותיות השרש האחרונות נכפלות בשמות וזה מורה על הקטָנָה.339 ואולם הכפלת שתי האותיות הראשונות של השרש מורות להפך על הַגְדָלָה340.

השמות הלקוחים משפות זרות קבלו בתוך העברית תורה עברית כמו אחשדרפנים, זמזמים, חרטומים341 ויש כאלה שמתחילים בו"ו שאין כזה בלשון קדש342.


 

פרק חמשה עשר: המין והמספר של השמות

(שם) הזכר היחיד בא בלי סימן באחרונה וסימן הנקבה באחרונה ה' או ת'343. יש לפעמים שמות נקבה שאין להם סימן באחרונה כמו שֶגָל אבן344. יש שמות עצם פרטים של נקבות וצורתם כמו של זכרים – אחינעם, אביגיל, ולהפך יש שמות עצם פרטיים של זכרים עם סימן נקבה כמו שַמְלָה345. ויש שמות שהם משותפים לזכר וגם לנקבה346 ויש ישמות שבאים בתור שמות זכרים (בלי סימן נקבה באחרונה) ובתור שמות נקבות (עם סימן נקבה)347.

יש הרבה שמות (בלי סימן נקבה באחרונה) שהם גם מין זכר וגם מין נקבה348 349.

שמות בעלי חיים הם תמיד מין זכר, וגם בעלי חיים ממין נקבה בכלל350.

הרבה שמות ישנם רק במספר רבים351. שמות המורים על ממשלה באים ברבים כמו אדונים, אלהים, בעלים (וגם ליחיד אומרים בלשון רבים דרך כבוד)352 ואמנם מצינו (חבקוק א' ה') בלשון יחיד “לאלהוֹ”, אבל זהו כשמדבר בדרך בזיון על עבודת האלילים353. יש שם הקבוץ שאפשר לומר גם ברבים כמו עם (–עמים), בקר (בקרים), ויש שם קבוץ שאין לאמרו ברבים, כמו צאן354

אמר ר' משה הכהן ספרדי נ"ע בספר “זכרים ונקבות”, כי זהב וברזל ונחושת ובדיל ועופרת לעולם יהיו לשון יחיד. וזה תימה גדול כי שכח: ואסירה כל בדיליך (ישעי' א' כ"ה) ולהשיב כספיהם (בר' מ“ב כ”ה) ואלו היה אחד היה “כספם”355.

ישנם שמות שבאים במספר זוגי356. האברים שהם שנים בטבע: ידים, רגלים, עינים, מספר הזוגי שלהם הוא גם מספר רבים.357

ישנם שמות של זכרים שבאים ברבים כמו שמות של נקבות358. ויש להפך שמות של נקבות שברבות הן כמו של זכרים359. ויש שמות של מין נקבה, שברבות הם באים כזכרים ונקבות, ויש שמות של נקבות שברבות הן בתמונת זכרים ונקבות.360

יש שמות ממין זכר, ואותו הדבר רבות נקבות ויחידה נקבה, כמו אמרים – אֹמר; אֲמָרוֹת – אִמְרָה361.

על דבר המספרים צריך לציין את הכללים האלה362: אם תמיד הה“א שבסוף הוא סימן נקבה, אבל במספרים הוא להפך. משלשה ועד עשרה בא מספר זכרים בה”א בסוף אבל בנקבות בא בלי ה"א363 רק בסמיכות יש לשני המינים צורה אחת – “שלשת” (איוב א' ד' ול"ב ג')364. במספר שמונה מבדילים בין מין זכר (שמונָה) ומין נקבה (שמונֶה). במספרים מן 11 עד 19 העשרות באו על פי החוק הכללי (עָשָׂר לזכר, עֶשְׂרֵה לנקבות) והיחידות באופן מיוחד365.

הדרגה השניה – עשרות, בא ברבים מין זכר – עשרים, הדרגה השלישית – מאות בא עם ה"א בסוף – מאה, מאות. הדרגה הרביעית במין זכר – אלף אלפים. הדרגה החמשית שוב מין נקבה – רבבה, רבבות.

לפי משפט הלשון העברי אפשר להקדים את המספר הגדול לפני הקטן וגם להפך, להקדים את המספר הקטן (הדרגה הראשונה) לפני הגדול. משפט הלשון הוא לומר שנים עשר – שתים עשרה, שלשה עשר – שלש עשרה בלי ו“ו החבור בין היחידות והעשרות ומצאנו עשרה וחמשה שקל (יחזקאל מ”ה י"ג ואין הטעם חמשה עשר, רק זה מספר למשקלים שונים366.

המספרים ארבעה ושבעים כשהם באים ברבים – ארבעתים, שבעתים – פירושם כפול 2X7, 2X4 ‏ 367


 

פרק ששה עשר: הבנינים. שרשי הפעלים

הבנין הראשון368 הוא (בנין) הקל, משקלו פעל כמו שמר. והמדקדקים יקראו לשין פ“א הפעל369 בעבור כי הוא נגד הפ”א. והמ“ם עין הפעל והרי”ש למ“ד הפעל. והנה פ”א הפועל לעולם קמוץ בקמץ גדול, רק עין הפעל פעם יהיה בפתח גדול והוא הרוב אָכַל, גָדַל, ובהיותו באתנח או בסוף פסוק יקמץ בקמץ גדול. ויש שהוא בקמץ קטן – כאשר אָהֵב (בר' כ“ז י”ד), רק בעתידים ישובו (להתנקד) כמו פעל. גם בסמוכים370 הנה נא “זָקַנְתִּי”. ויש שהוא בחולם, והוא המעט, כמו יָגֹרְתִּי, יָקֹשְת יָכֹלתי קטֹנתי ובעתיד וַתִּקְטַן זאת בעיניך (ש“ב ז' י”ט).

הבנין השני הוא הכבד על משקל הפעיל, הִשְלִיך, הִשְלַכְתָּ, אַשְלִיך והפועל (בינוני פועל) בתוספת מ"ם מַשְלִיכִים, מַשְלִיכָה או מַשְלֶכֶת מַשְלִיכוֹת. ודע כי מַבְלִיגִיתי (ירמ' ח' י"א) מלה מורכבת בין לשון זכר ונקבה, והיא דרך קצרה, כי לשון זכר מבליגי ולשון נקבה מבליגיתי… וכמוהו: וַתִקְרְבו עצמות (יחזקאל ל"ז), כי הוא מורכב מן ותקרבנה ומן ויקרבו בעבור, שימצא עצם לשון זכר ונקבה והעד: אל עצמו (יחז' ל"ז ז'). ורבים אמרו כי אין זאת ראיה בעבור שהטעם עצם אל עצם, כמו שבת בשבתו (ישע' ס“ו כ”ג), וכל שבת לשון נקבה. התשובה (כלומר דחית דעה זו) כל שומר שבת מחללו (ישעי' נ"ו ו').

והנה בבנין הקל יבוא (הבינוני) הפועל בלא תוספת מ"ם: שומר, שומרים, שומרה, האומרה בלבבה (ישעי' מ"ז ח') או שומרת שומרות, וככה הפעול שמור, שמורים, שמורה שמורות. וככה שם הפועל (המקור שָמֹר תשמרון והסמוך (לאות השמוש) לִשְמֹר, לְקָרְבָה אל המלאכה (שמות ל"ו ב') ולשון צווי: שְמֹר את האיש (מ“א כ' ל”ט).

והנה בבנין הכבד הנוסף (הפעיל) יבוא הפעול בתוספת מ“ם מֻשְלָך מֻשְלָכִים, מֻשְלָכָה מֻשְלֶכֶת מלעיל, מֻשְלָכוֹת, ושם הפועל (מקור) במ”ם וּמִשְלוֹחַ מנות (אסתר ט' י"ט). והרוב371 בתוספת ה"א סחוב והשלך (ירמי' כ“ב י”ט) להשליך – בסמוך (כלומר עם בכל"ם) גם כן הצווי וְהַשְלֵךְ לפני פרעה (שמות ז' ט' ), השליכהו ארצה (שם ד' ג').

ויש מפעל בבנין הזה שלא נקרא שם פועלו372 כמו הָכְרַת מנחה ונסך (יואל א' ט'), כלה בחכה הֹעֲלָה (חבקוק א' ט"ו), נשתנה בעבור אות הגרון, גם ככה: כי הָחֳלֵתִי (מ“א כ”ב ל"ד), הֻשְלַך, אֻשְלַך, וככה חבריו, כי סימן אית"ן הם לעתיד…

הבנין השלישי פעל הדגוש בתוכו373 והוא העי"ן. כמו דַבֵּר דַבְּרוּ, דִבְּרָה לשוני (איוב ל"ג ב') דִבַּרתי דִבַּרנוּ אֲדַבֵּר374 והצווי: בֹּא דַבֵּר (שמות ו' י"א) דַבְּרִי שיר (ישעי' כ“ג ט”ז) דַבְּרוּ נא (בר' נ' ד') ושם הפועל: כי דַבֵּר ידבר (שמות ד' י"ד) ומשקל אחר יַסֹר יסרני (תה' קי“ח י”ח) והפועל: מְדַבֵּר, מְדַבְּרִים, מְדַבֶּרֶת מְדַבְּרוֹת שפת כנען (ישעי' י“ט י”ח), והפעול: מְדֻבָּר בך (תה' פ"ז ג') מְדֻבָּרִים, מְדֻבֶרֶת, מְדֻבָּרוֹת.

ואשר לא נקרא שם פועלו375 שֻׁלַּח ברשת (איוב י"ח ח') אֲשֻׁלַּח תְּשֻׁלַח וכו', כי גֹרשוּ ממצרים (שמות י“ב ל”ט) בעבור הריש (בא חולם על הג' במקום שורק) כי מנהג העברים שלא ידגישוהו כמו אֲבָרֵךְ וחבריו. והכלל אין ריש דגושה במקרא רק מלות זרות הזכירם בעל המסורה כמו לא כרת שרך (יחזקאל ט"ז ד') והנה דגשות הריש במלת כָרַּת, בעבור שהוא מהבנין הכבד הדגוש. ואם לא מוצא רק ככה דרך הסברא להיות. ואל תשמע אל דברי ר“מ הכהן נ”ע, האומר כי אם מצאנו שהפועל יוצא בקל נאמר שהוא קל, ואלה דברי שגעון, כי מה טעם לדגש? ואין תשובה עלינו בעבור שלא נמצא, כי הנה השְׂמַחְתָּ כל אויביו (תה' פ“ט מ”ג) מהבנין הכבד הנוסף ואין אחרת ורבים ככה.

הבנין הרביעי יקראוהו המדקדקים פועל376 כמו כונן למשפט כסאו (תה' ט' ח'), שובב, שובבה העם הזה (ירמי' ח' ה') שובבתי, אשובב… משובב, משובבים, משובבת, וככה הפעול על דעת ר' משה הכהן נ"ע משובבת מחרב (יחזקאל ל"ח ח'). ולפי דעתי שלא יתכן זה כלל רק להית הבית קמוץ בקמץ גדול כי זהו ההפרש בין מחולֵל ובין מחולָל. וככה פירוש הפסוק הוא חסר מלה “משובבת נפשה”, וכמוהו: קודר הִלכתי בלא חמה (איוב ל' כ"ח), כי הנה מצאנו: ערום יהלכו בלי לבוש (איוב כ"ד י')377.

הבנין החמשי יקרא בנין נפעל, כמו: נעשה פתגם (קהלת ח' י"א), כצל כנטותו נהלכתי ( תה' ק“ט ר”ב), ונשמע פתגם המלך (אסתר ב' כ'), אחת מהנה לא נשברה (תה' ל“ד כ”א), נעדרה (ישעי' ל“ד ט”ז), ולעולם יהיה הנו"ן נראה, רק בעתיד יבולע.

הו“ו הפתוח השיבו עבר, כמו וַיִּשְׁמַע יתרו (שמות י"ח א'), והפך הדבר – כאשר יכנס הו”ו על פועל עבר, ישוב לעתיד, כמו: ועשה בצלאל (שמות ל"ו א'), ופעם ישאר פועל עבר והו“ו הוא לדַבֵּק הפעלים (ו"ו החבור), כמו: מי פעל וְעָשָׂה (ישעי' מ"א ד'). והנה אם יהיה בעתיד יהיה בשוא נע, רק אם יהיה עם סימן אל”ף המדבר (בעדו) הוא קמוץ הנו עבר בפעלי הבנין הקל כמו וָאֶשְׁמַע את קול אדני (ישעי' ו' ח'). והנה אם יהיה לעתיד יהיה בשוא נע, כמשפט עמדו וְאֶשְׁמְעָה (במדבר ט' ח'). רק אם יהיה מהבנין הכבד הדגוש שהאל“ף לעולם מתנועע (בחטף פתח) לא יכלו העברים להניע את הו”ו בשוא נע, כי שני שואים לא יתחברו אם שניהם נעים… והנה וָאֲדַבֵּר אל העם בבקר (יחזקאל כ“ד י”ח) קמוץ כמשפט בעבר. וַאֲדַבֵּר אותך (יחזק' ב' א'), פתח הו"ו להראות שהוא עתיד… ולנקבה יחידה שם התאר הוא תמיד מלרע, כמו: זבחי אלהים רוח נשבָרָה (תה' נ“א י”ט). ואם היה פועל עבר היה מלעיל, אחת מהנה לא נשבָרָה (תה' ל“ד כ”א).

הבנין הששי בנין התפעל378 והתגדלתי והתקדשתי (יחזק' ל“ב כ”ח) יתברך באלהי אמן (ישעי' ס“ה ט”ז), והפועל אשר המתברך בארץ (שם שם) ושם הפועל להתהלל עם נחלתך (תה' ק"ו ה'). ויש מקומות הכנוי (כלומר סימן הבנין) כמו המתקדשים וְהַמִּטַּהֲרִים (ישעי' ס“ו י”ז), אחרי הֻכַּבֵּס (ויקרא י“ג כ”ה), רחצו הִזַּכּוּ (ישעי' א' ט"ז) על דעת ר“מ הכהן נ”ע והוא הנכון בעיני… וזה בנין התפעל יבוא בפעלי הכפל על שני דרכים – מתהלל – מתהולל – להתעולל עלילות (תה' קמ"א ד'). גם בפעלים השניים לפי דעתי שהם עלומי העי“ן, והם שלישיים לפ”ד כל המדקדקים: איש רעים להתרועע (משלי י“ח כ”ד).

והנה אפרש לך דעת החכמים. דע כי כל הקדמונים היו אומרים כי שרש יִדֹּר – דר לבדו ושרש שב ככה, ושרש עָשָה – עש לבדו, וככה ימצאו ברובי הפיוטים הקדמונים ושרש נגע – גע, ושרש נטה – טי“ת לבדו, ויז על אהרן (ויקרא ח' ל') זיי”ן לבדו, ושרש מכה אביו (שמות כ“א ט”ו) כ"ף לבדו.

זאת היתה דעת ר' יהודה קריש ור' מנחם בן סרוק, רק ר' אדונים הלוי הקיץ מעט משינת האולת, כי הנזכרים תרדמת ה' נפלה עליהם, ויפקח אלהים את עיני ר' יהודה ב“ר דוד379 הנקרא חיוג' להכיר אותיות הנוח, ואיך הם נוספים ונעדרים ומתחלפים ויאמר ר”י הנזכר נ“ע: אם אמרנו ששרש ירד – רד לבדו וככה שב ועש, הנה משקל אחד לשלשתם, הנה נוכל לומר מן ירד – רַדְתִּי, כמו עוד רָד עם אל (הושע י“ב י”א) והנה יהיה לו טעם (=מובן) אחר, ומן ישב שַׁבְתִּי, ומן שב יָשַׁבתי, רָדיתי שָׁביתי ומן עָשָׂה – עַשְׂתִי, יָעַשְׂתִי, וכמו לָרֶדֶת נאמר מן שָׁב לָשֶּׁבֶת ומן עָש לעשות ונאמר מן יָשַׁב לִשְׁבוֹת גם לָשׁוּב. והנה כל אלה מהרסי בניני הלשון – והדין עמו. והאמת ששרש רֵד, שֵב – ירד, ישב, והיו”ד נעדר בצווי, רק בלשון עתיד נוח נעלם, תחת האות החסר אמרו: אֵרֵד, יֵרֵד, נֵרֵד, וה[בינוני] פועל: יוֹרֵד, יוֹרְדִים, יוֹרֶדֶת, יוֹרְדוֹת והוא העבר לכל הפועלים לפי דעתי"380.

מהכלל הזה כי אין פעל פחות משלש אותיות שרשיות381 אין ר' יהודה מוציא גם הפעלים כמו שב, קם הוא מביא ראיה מאותן המלות מהמין הזה שנמצאה בהן אות שלישית נחה או גם נראה. למשל: וקאם (הושע י' י"ד) דאג (נחמי' י“ג ט”ז), ראש (משלי י' ד'), קִיֵּם (אסתר ט' ל"ב) איום (חבקוק א' ד') דין (ש“א כ”ד ט"ו) ודיגום (ירמי' ט“ז ט”ז) צידים (שם). – עוד ראיה שהתנועה הגדולה שישנה באות הראשונה של השרש אינה נעדרת בעתיד אלא משתנה לתנועה גדולה אחרת, כמו מן קָם – יָקוּמוּ382. – הר“מ גיקטיליא מחזק עוד דעתו שאי אפשר שיהיה בפעל פחות מג' אותיות השרש, כי אם לא כן אז הלא תהיה אפשרות שיהיה פעל בן שתי אותיות רפות (מאותיות אהו"י) ואז אפשר שתהיה כולה נעדרת, בעבור שמשפט אלה האותיות להיות נעלמות גם פעמים חסרות. ע”ז משיב הראב“ע כי זאת אינה ראיה. כי אין במקרא פעל שהוא אא או אה ולא או ולא א. ואין צורך להזכיר אלה שניהם באחרונה כי אין לו שרש לא בראש ולא בסוף המלה ולא יו”ד. ואם ה“א הוא פ' הפעל אז היא מתבטאה כמו האותיות החזקות. וכן השם יָהּ הוא ג”כ נח נראה383.

ואמר ר' שמואל הנגיד ז“ל כי עיקר (שרש) קָם וחבריו שני אותיות נראים ואות נח נעלם (נחי ע' ו') גם הוא עיקר (מאותיות השרש). ודעתי קרובה מאד אל דעתו בעבור שמצאנו הו”ו באמצע כאשר הוא שרש לא יסור, כמו גָוַע אהרן (במדבר כ' כ"ט) יְשַוְעו מזרוע רבים (איוב ל"ה ט'). – והנכון בעיני כי קָם וחבריו שרשיהם שתי אותיות ופעם יוסיפו נח נעלם ופעם יחסרוהו384.

מהשניים האלה שיש להם תנועה גדולה צריך להבדיל את אלה שאין להם תנועה גדולה כמו גַג, דַד385.

והנה הקדמונים שקלו כל מלה בפעלים בפעל עבר (גוף שלישי, אבל זהו טעות), והנה מצאנו והיום רַד מאד (שופטים י“ט י”א) שהוא חסר יו“ד; ואויבי תַּתָּה לי ערף (ש“ב כ”ב מ"א) חסר נו”ן, הוא עשנו (תה' ק' ג') חסר ה“א, כי אם תם הכסף (בר' מ“ז י”ח) חסר אות הפעל. והנכון לשקול בפועל (בבינוני פועל), כי לעולם יהיו שלמים. (אמנם המלה קָם אין בתנ”ך, אבל אחרי שיש קָמָה באמה (מיכה ז' ו'), קָמִם עלי (תה' ג' ב') הנה שם התאר האחד שהוא כמו הפועל קם. ע"כ אמרתי כי ככה שרשו, ובעבור שלא יתכן לשניים בנין דגוש, כי אין להם אות אמצעי שידגישוהו, כפלו אות האחרון: כונן למשפט כסאו (שם ט' ח'), אכונן, יכונן, נכונן, מכונן, מכוננים, מכוננת386.

ע“ד נחי ל”ה. ר' משה הכהן אמר כי שרש עשה יו“ד באחרונה (הוא מביא ראיה מן הֶעָשוי (שמות ג' ט"ז), חסה – חסיו, נטה – נטיו, יהמיון תה' ל"ט ז'). ובזה הוא מבאר שבעבר בא עשיתי (יוד אחר השין) בניתי וכדומה. ולא אמר אמת, כי היוד איננו שרש באחרונה ואלה שהזכיר בא יוד תחת ה”א, כי אותיות אהו“י יתחלפו, והראיה גמורה שאמרו העברים בלשון נקבה עשתה בנתה קנתה, והנה אין ספק שהה”א היה שרש רק בעבור התחברות ב' ההי“ן נחים נעלמים החליפו את ה' השרש בתיו, כי משפט עברים להחליף הה”א בתיו בסמוך, כמו “חכמה” אמרו: חכמתי עמדה לי (קהלת ב' ט'387).

רק פעם אחת מצאו גדולי המדקדקים ר' יהודה אבן חיוג‘388, ר’ יונה389 ור' משה הכהן כי היו“ד בא במלה אחת בתור עין הפעל ולמ”ד הפעל כאחד, היא המלה חיים, ומזה “חיי” והראיה היא מהעבר חי, שהוא כמו רך מן רכך. ואני אומר כי יש לנו מלות כמו זרות כנגד חביריו, כמו צַו לָצָו (ישעי' כ"ח י') תהיה כן מלת חַי (ושרשה חיה) ונדגש יוד חיים כיוד העבריים (שמות ג' י"ח). והעד הנאמן כי לא תמצא מלה מצטרפת390 כלל עם סימן עתיד או עבר עם סמוכים (כנויים) כי אם מבעלי הה“א. אמרו אם יְחַיונו נחיה (מ"ב ד') ולא אמרו יִחֶיונו בשבר החית כמשפט בעלי הכפל ויש יוד תחת ה”א: חָסָיָה נפשי (תה' נ“ז ב'391. אצל הפעלים הכפולים לפעמים במקום האות הכפולה באה אחת מהאותיות הרפות כמו בזאו (ישעי' י"ח ב') במקום בזזו. דליו (משלי כ"ו ז') במקום דללו (ישעי' י"ט ו') כך היא דעתו של ר”מ הכהן גיקטיליא392. וכך אפשר לחשוב שהמלה “רבאות” (דניאל י“א י”ב) נגזרה מן רבבות393 וכן “תמנו” (איכה ג' כ"ב) במקום תממו394.

פעלים אחדים מנחי פ“א מקבלים נטיה בעתיד – כפי שהעיר כבר הר”מ גיקטיליא – כמו נחי פ“י, כמו תֵשָם (בר' י“ז י”ט) מן אשם, תֵחַד (בר' מ"ט ו') מן אחד, וכן תישמנה (יחזק' ו' ו') מן אשם, כמו שהעיר כבר ר' חיוג'395. אחדים מנל”א נטייתם כמו נל“ה למשל שֶיוֹצֵא, (קהלת י' ה' (במקום שיוצאה)396, וְנָשוּ, יחזק' ל”ט כ“ו; נשוי, תה' ל”ו א‘; קראת, שופטים ח’ א'397 ולהפך נמצא במלת החלי[א]398.

יש פעלים שהם (בעלי) שני שרשים כמו יָעַץ – עֻצוּ עצה (ישעי' ח' י"א), והטעם (=מובן שניהם) אחד399. ויאמר ר' חסדאי הלוי ז“ל כי ויקח שרשו נקח, כי לא מצאנו למ”ד מבולע ועל דעת המדקדקים שהוא לקח, רק היא זרה כי אין אחרת זולתה400.

ואולם כל מה שנוכל שלא נעשה שרשים רבים בעבור המשקל הוא הנכון, לא צריך, למשל, כמה שחושבים אחרים כי מלת וַיִּקְּדוּ שרשה נקד מפני הדגש שיש בקו“ף. כי באמת גם כאן השרש הוא קדד, כמו שהמלה “ויתמו” (דברים ל"ד ח') הוא משרש תמם, והמלה ידמו (שמות ט“ו ט”ז) מן דמם401. אין טעם וריח לדעה האומרת כי נבלה (בר' י"א ז'), נבקה (ישעי' י"ט ג'), נסבה (יחזקאל מ“א ז”) שרשיהן פ' הפעל נו”ן402.

ויש שתי מלות דומות זו לזו בצורתן ושונות זו מזו בטעמן, כמו וַיָגָר אברהם (בר' כ' ל"ד), וַיָגָר מואב (במדבר כ"ב ג'). ותעו האומרים כי יש הפרש ביניהם בדקדוק כאשר הם בטעם, הנה הם שורש אחד ובשני טעמים403.

לפעמים אנו מוצאים בשמות סרוס באותיות, כמו כבש–כשב, שמלה–שלמה, ולא ימצא ככה בפעלים כי אם בשמות404.


 

פרק שבעה עשר: (המשך)

הפעלים השניים (נח ע"ו) כשבאים בבנין הדגש (פִּעֵל) מכפילים את האות האחרונה כמו כונן. הפעלים הללו לא ישקלו במלת פעל (שהיא בת ג' אותיות) אלא באחד מהם או הדומה להם ואינם על משקל יפועל או יפעלל405 – והטעות הגדול שאמר המדקדק הראשון שמשקל מכונן – מפועל, והאמת מה שאמר ר“מ הכהן שמשקלו מפעלל406 וכן אין לחשוב, כדעת ר”י חיוג', כי יש בנין כבד הוא פועל והעתיד אֲפוֹעֵל, יְפוֹעֵל, תְפוֹעֵל. כי הראיה שהביאו המדקדקים איננה גמורה והיא – למשופטי אתחנן (איוב ט' ט"ו) ואת הנערים יודעתי (ש“א כ”א ב')407 ואיך יתכן להיות בנין בלשון ולא ימצאוהו לאלפים כמוהו? בעבור יודעתי שהיא מלה זרה אי אפשר לקבוע על פיה בנין408.

והנה נשאר עתה הבנין הרביעי שהוא אומר אֲסוֹבֵב יְסוֹבֵב, ויאמר ר“מ הכהן נוכל להפריש בין פעלי הכפל (כפולים) ובין עלומי העין (נע"ו), כי בעלומי העין יהיה לעולם (בינוני) בתוספת מ”ם: “מכונן” ובפעלי הכפל בלא מ"ם, כמו סוֹבב הולך הרוח (קהלת א' ו')409.

על דבר הפעלים בין, שית, שים, יש אומרים שהוא מבנין הפעיל וה"א הבנין חסר; ויש אומרים שהכל מבנין הקל410.

משלש הבנינים הכבדים הפעיל, פיעל ופעלל (הוא פועל) נגזרים בניני הְפַעל או הֻפַעל411 פֻּעַל412 ופֻלעל (פועל) ע"י חלוף התנועות413.

ויאמר ר' משה הכהן ז"ל כי לֻקַח עמי (ישעי' נ"ב ה') מהבנין הקל, ואמר כי יוכל האדם להפריש איזה מהם הוא מהקל או מהבנין הדגוש, כי אם מצא פועל יוצא בבנין הקל, שהוא ממנו, ואם איננו יוצא הוא מהכבד. ואחרי שמלת לקח מהיוצאים על כן הוא מהקל. ולא אמר כלום. כי מה הפרש יש בין הקל והכבד כי אם בעבור הדגש הקבוע. והנה לֻקַּח אֲלֻקַּח ילֻקַּח כמו ואתם תּלֻקְּחוּ (שם כ“ז י”ב) לא יסור לעולם הדגש414.

ואמר ר' יונה נ“ע, כי יֻתַּן מים (ויקרא י“א ל”ח) מבנין הָפְעל ואם לא נמצא הנתין וכן אמר היֻקח מגבור מלקוח (ישעי’מ“ט כ”ד) מן הלקיח. ור' שמואל הנגיד ז”ל חבר עליו ספר ובאר כי אלה מהבנין הקל, ודבריו נכונים415.

בהתפעל הפעלים התהולל (ש“א כ”א י"ד), מסתולל (שמות ט' י"ז) אמר ר' יונה ששרשם הלל, סלל, אבל הראב"ע אומר ששרשם הול, סול416.

וכלל אומר באלה השלשה שהם: נפעל והתפעל ואשר לא נקרא שם פועלו (פֻּעַל). יש מלות שתבין ההפרש ביניהם כמו יְכֻבַּד – אחר יכבדנו; ונכבד – בעצמו יש לו כבוד; מתכבּד – יראה עצמו כאילו הוא נכבד ואיננו כן וכן “מתעשר”. ויש מלות בבנין נפעל שענינם כמו אשר לא נקרא שם פועלו כמו נשבר, נכרת, ורבים כמוהם417.

בעבור שאין לשניים אות להדגש בו אמרו בכפל: התבונן, התבוננו, התבוננתי… אתבונן, מתבונן418.

מלבד אלה השנים שנזכרו למעלה ישנם שרשים נכפלים והם על מינים רבים: א. הפ“א והעין שוים יש מהם שיחסרו האחד, כמו בבת עינו (זכרי' ב' י"ב), שאמרו בת עין (תה' י"ז ח')… וששיתם (יחזקאל מ“ה י”ג) וכן ושאשיתך (שם ל"ט ב'). – ב. והפ”א והלמ“ד שוים, כמו שרש ושלש. ג. העי”ן והלמ“ד שוים כמו בלל, גלל. ד. הפ”א כפול עם העין, כמו וגלגלתיך (ירמי' נ“א כ”ה), לחרחר ריב (משלי כ“ו כ”א). ה. העי“ן לבדו כפול כמו שרשרות (שמות כ“ח י”ד). ו. הפ”א והעי“ן כפול והלמ”ד חסר, כמו תשגשגי (ישעי' י“ז י”א), שהוא מן ישגה אחו בלי מים (איוב ח' י"א). – ז. הפ“א והלמ”ד כפול והעין חסר, כמו מטלטלך (ישעי' כ“ב י”ז) מן ויטילו את הכלים (יונה א' ה') – ח. העי“ן והלמ”ד כפולים, כמו שחרחרת (שה"ש א' כ'); סחרחר (תה' ל“ח י”א), הפכפך (משלי כ"א ח'), ירקרק, אדמדם (ויקרא י“ג מ”ט). – ט. הלמ“ד כפול והעי”ן נעלם כמו אכונן והוא הנקרא בנין פעלל419.

מדקדק אחד אמר, כי רִדְפָה (הושע ב' ט') בפיעל מורה על חזרת הפעולה כמה פעמים וחוזק הפעולה, ואולם מהפעלים “דבר, גרש” ראיה כי אין הבדל בין קל לפיעל במובנם420. ואולם לפעמים יש במובנם הבדל421. יש פעלים שהם שוים במובנם בקל ובהפעיל כמו חלץ, שלח, שמח422. גם קל והפעיל של פעל אחד יש שטעמם שוה כמו ירה, משה423; הפעל שרש בהפעיל מובנו להרחיב, להגדיל שרשיו ובפיעל – לעקור את השרשים424. וכן אנו מוצאים מסעף (ישעי' י' ל"ב) שפירושו לכרות את הסעיפים, ויוצא כי שרש אחד משמש לדבר והפכו425. נטיות פיעל כאלה ישנן בשרשים סעף, פאר (דברים כ"ד כ'), שרש, (תה' נ"ב ז')426, עלל (ויקרא י"ט י')427, סקל (ישעי' ה' ב')428, עקר (יהושע י"א ו')429.

ודע כי יש בדברי קדמונים ז“ל (בעלי המשנה והתלמוד) פעלים אינם על דרך דקדוק המקרא, והם יורו כן, שאמרו “לשון המקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד”, והנה אמרו מן תרומה – תורמין (פרק קמא בתרומות) גם אמרו מָדִיחַ ומַלִיחַ (חולין קי"ג א'). והאומר כי כמוהו: את מוצאך ואת מובאיך (ש”ב ג' כ“ה430, לא אמר כלום כי מליח חסר מ”ם (מַמְלִיחַ), וכן מי שהיה נשוי (ריש פרק י' דכתובות) כי האיש הוא הנושא (כמ"ש): וישאו להם נשים (רות א'), רכוב על חמור (בבא מציעא ח' ב'). יש לדחות במלת היה לבוש בגדים צואים (זכריה ג' ז'), שתוי אל יתפלל (עירובין פ"ב א') להפריש בינו ובין השכור. והאמת כי היין הוא השתוי, רק לשון קדמונים דרך היא בפני עצמה ולא יזיק זה, כי העיקר שיבין האדם431.


 

פרק שמונה עשר: נטיות הפעלים

ר' משה אבן גיקטיליא אמר כי (בעבר גוף שלישי) צריך להוסיף הוא כמו ועבד הלוי הוא (במדבר כ“ח י”ג): והטעם לפי דעתי הוא בעצמו432. העבר בא על שני אופנים: א. באופן הפשוט הרגיל בלי ו“ו המהפך. ב. עתיד עם ו”ו המהפך נקוד פתח ולפני א' בקמץ433.

ודע כי יש מלות בפעלים ולא יוכל אדם לעשות מהם כפי חפצו, אם ימצאו ככה בלשון עבר ולא יֵאָמֵר עתיד מהם. כי הנה “ויולד” גם “הולידו” שם הפועל (בהפעיל) הוא האמת, (אבל) מלת יָלַד (בר' ד' י"ח) על זכר שהיה לו ילד, לא יוכל הזכר לומר אלד או נלד. והעד תִּלֵד לנקבה יִוָלֵד לזכר (בר' י“ז י”ז)434.

ואולם זולת זאת אפשר לעשות על פי המשקל מעבר עתיד ומעתיד עבר, רק בפֻעל והפעל אי אפשר לעשות מהם את הגוף הראשון בעבר יען כי אין דוגמא לזה בתנ"ך, מלבד מלה אחת אוּבל (איוב ו' י"ט)435.

א בתור האות הראשונה מורה בעתיד על גוף ראשון לזכר ולנקבה436. היו“ד מורה על הגוף השלישי, יען כי גם הוא מורה על אחד (עשרת אחת)437, אותיות אינ”ת המשמשות לעתיד אינן נופלות אחרי ו“ו השמוש. ולכן לא צדק ר”י חיוג באמרו כי “ואבדך” (יחזקאל כ“ח ט”ז) נפלה האל“ף שמשמשת לגוף ראשון. יותר נכון הוא שנפלה האל”ף פ“א הפעל ונשאר האלף של אינ”ת, כמו האל"ף מאלפנו-מלפנו (איוב ל“ה י”א)438.

אין הבדל בטעם בין אם עי“ן הפעל בעתיד נקוד בחולם או בפתח. ע”פ הרוב הן נקודות בחולם רק אם עי“ן או למ”ד הפעל אות גרונית אז תבוא עי"ן הפעל תמיד בפתח – יִפְעַל439.

ודע בעתיד בכל הבנינים פעמים שיוסיפו (בגוף ראשון ובגוף שלישי ליחיד) ה“א באחרונה: אֶשְׁמְעָה מה ידבר (תה' פ"ה ט), אֶשְׁמְרָה דרכי (שם ל"ט ב'), ואם היה באתנח או סוף פסוק אמרו אֶשְׁמָעָה בקמצות עין הפועל והמלה מלעיל, כמו עֻזי אליך אֶשְׁמֹרָה (שם נ"ט י'), רק לא מצאנו במקרא עם יו”ד העתיד (גוף שלישי) ה“א נוסף באחרונה רק ימהר יָחִישָה (ישעי' ה' י"ט) ומלת יִשְׁתַּחֲוֶה, וכן עם ת”יו (גוף שני) תָּעוּפָה כבקר תהיה (איוב י“א י”ז) , תְּתַחֲרָה את הסוסים (ירמי' י"ב ה') וכבר הזכרתי שהמדקדקים אומרים שהוא משקל הרביעיים440.

אמר ר' יהודה המדקדק הראשון (חיוג'), כי יִסּוֹב כל הארץ כערבה (זכרי' י"ב י') כמו יִסְבּוֹב, ואמר כי משקלו יִפְעוֹל, ולפי דעתי שהוא מהבנין הנקרא נפעל וכמוהו וַיִּדֹם אהרן (ויקרא י' ג'), רק יִדְמוּ למו עצתי (איוב כ“ט כ”א) גם וַיִתְּמוּ ימי בכי אבל משה (דברים ל"ד ח') הן זרות441. לא כן יִטּוֹל (ישעי' מ' ט"ו), שהוא קל מן נטל, ולא נפעל מן טול, כמו שחושב ר“י חיוג'442 ודע כי מלת יְהִי, יְחִי זרות, כי הן שניהן מבנין הקל ואין מנהג אותיות העתיד (אית"ן) להיות בשוא כי אם האל”ף בפתח קטן (סגול) (ושאר) השלשה (ית"ן) בשבר (חירק) – אם אין שם אות מהגרון, ואם היה מהגרון יהיה פתח קטן או גדול – יֶחֱסוּ (ישעי' י“ד ל”ב). יַעֲלוּ443.

וְנָבְלָה שם שפתם (בר' י"א ז'). כל המדקדקים אומרים שהוא מבנין נפעל, וכמוהו: ונבקה רוח מצרים (ישעי' י"ט ג'), וכן אבלה נבלה (שם כ"ד ד'), וזה רחוק, רק נבלה כמו ונעשה, והראיה שאמר בסוף כי שם בלל (פסוק ט"ו). וזהו דקדוקו (של ונבלה) הוא מבנין הפעיל, והיה ראוי להיותו שלם “ונבלילה”, ובבלוע הכפל “ונבלה” על משקל וְנָסֵבָּה את ארון (דהי“א י”ג ג')444.

ושמות הפעלים (המקור) יבואו על דרכים משונים אין קץ להם. והענין כל שם שהוא מקרה שיבוא ממנו פועל עבר או עתיד ואיננו עצם כמו הפועל או הפעול או תאר השם. הוא הנקרא שם הפועל… כמו שָׁלוֹחַ שלחתי (במדבר כ“ב ל”ז)… והענין “שלוח” – השליחות. ומשלוח מנות (אסתר ט' כ"ב). – שם הפועל מבנין הפעיל. שַׁלֵחַ תשלח (דברים כ"ב ז') מבנין פיעל הדגוש. בכל הבנינים ימצא שם הפועל. ודע כי מנהג כל שם הפועל אם היה עם פועל עבר או עתיד… ימצא שם הפועל קודם הפעל, כמו יָרֹד ירדנו (בר' מ"ג כ') שמור תשמרון (דברים ו' י"ז); ובלשון צווי הדבר הפוך: שמעו שָׁמוֹעַ (ישעי' ו' ט') וראו רָאוֹ (שם)445.

ויֹאמֶר ר' יהודה המדקדק, כי שם הפועל בבעלי היו“ד [והנו”ן] עם למ“ד בראשונה נמצא בתוספת תי”ו, כמו לרדת, לגשת, לשבת. וככה בסמוכים (עם כנויים) בְּגִשְׁתִּי, לְרִדְתִּי. בעבור חסרון הפ“א.446 והנה מה יש במלה לְהִתְעַנוֹת (שאין פ"א הפעל חסר בה)? אם בבנין נפעל – וביום הֵרָאוֹת (ויקרא י“ג י”ד)447. – לְאַהֲבָה – שם הפועל מבנין פיעל כמו זַמְּרָה (תה' קמ"ז א'); ויש אומרים שהוא מהבנין הקל והשתנה בעבור אות הגרון448. נַכֶּה (במדבר כ"ד ו') הוא שם הפועל בבנין פיעל כמו נַקֵּה (ירמי' ל' י"א) וכן כַּלֵה (דניאל ט' כ"ד) כדעתו של הרס”ג שהוא עתיד הפעיל (גוף ראשון ברבים)449גָדֵל, (בר' כ“ו י”ג), איננו שם הפועל אלא עתיד450. – לא כן וְנַחְתּוֹם (אסתר ח' ח') ונַעְתּוֹר (דהי"א ה' כ') אינם פועל עבר, כמו שאמר ר' משה הכהן ז“ל, אלא שמות שבאו במקום הפועל, כמו זָכוֹר את יום השבת (שמות כ' ח')451. משלוח מנות (אסתר ט' כ"ב), לְמִשְׁמַע אזניו (ישעי' י"א ג') הם שם הפועל מבנין הפעיל452. – רק פעם אחת מצאנו כי הר”מ גיקטיליא (המדקדק הכהן) העיר שלא יתכן שימצא שם הפועל סמוך עם פעל עבר ועתיד כמו שָׁמוֹר שמרתי, בָּנוֹת בניתי, ואמת אמר רק מלה אחת זרה והיא הֱיוֹת אהיה כמוך (תה' נ' כ"א)453.

בבנין פֻעַל והפעל אין בינוני פעוּל454. אמר ר' יהודה בעל הדקדוק: ארבעה מלות במקרא ואין להן חמישית שהם על משקל פועלים והם פעולים. ואלו הן: והסנה איננו אֻכָּל (שמות ג' ב'), אם תראה אותי לֻקַּח מעמך (מ"ב ב' י'), ורגל מוּעָדֶת (משלי כ“ה י”ט), כהם יוּקָשִים (קהלת ט' י"ב); והוסיף ר' יונה נ“ע מלה אחרת חמישית והיא לנער היוּלָד (שופטים י"ג ח'). ואמר ר' שמואל הנגיד כי ה”א “היולד” במקום אשר, כה“א הַהֻלָלָה (יחזקאל כ“ו י”ז), ובא פועל עבר במקום עתיד. אמר ר' משה הכהן נ”ע כי ארבעה הם בלבד, לכן תוסר מלת מועדת מן החשבון ותהיה תחתיה מלת “היולד”, בעבור היות בחשבונם יוקשים ואֻכָּל ולֻקָח ויוּלָד מהפעלים היוצאים, ומועדת – מהפעלים העומדים. ואמר כי השורק (במועדת) הוא במקום חולם להיות על משקל ובחומה היא יושבת (יהושע ב' ט"ו)455. בבנין נפעל אין כלל בינוני ובהתפעל אין בינוני פעול456. המלה מִדַּבֵּר (במדבר ז' ס"ט) איננה, כמו שכל המדקדקים אומרים, בינוני מבנין התפעל (במקום מתדבר), כי אין בינוני פעול בבנין התפעל, אלא זו היא כמו מִן דַּבֵּר457.

מן הפעלים העומדים אין לגזור בינוני פעול, ולפיכך המלה אבוּד לא נכונה458. מהפעל העומד יָרֵא לגזור בבינוני פעול יָראוּי=יָרוּא במקום שם התאר459 ולהשתמש בזה כלפי הקב"ה הרי זה משום חלול השם, כי ירוי הוא מגזרת ירה (שמות ט"ו א')460. – וטעו האומרים כי סוּג לב (משלי י“ד י”ז) פעול, רק הוא תאר השם, כי הכל סָג (תה' נ"ג א') איננו פועל יוצא ואיך ימצא ממנו פעול?461. ואולם בשפת המשנה שם נמצא נשוא, רכוב, שתוי, וכבר נאמר לשון מקרא לחוד ולשון משנה לחוד. לשון קדמונינו דרך היא בפני עצמה ולא יזיק זה, ובלבד שיבין האדם462.


 

פרק תשעה עשר: מלות הגוף והכנויי"ם

ודע כי עיקרי סימני כל הדברים שידבר אדם עליהם הם עשרה. ורב סעדיה הגאון ז“ל יקראם עשרת הקונים (הכנוים הבאים במקום מלות הגוף). והטעם כי הם קונים כל הדברים ואלו הן: אֲנִי, וסימנו בסוף המלה יו”ד. והשני אנחנו, וסימנו בסוף המלה שנים, נון עם ו“ו. והשלישי אַתָּה, וסימנו בסוף המלה לזכר בתי”ו וקמוץ בקמץ גדול, והרביעי אַתְּ לנקבה, וסימנו תי“ו בשוא נח נראה, והחמישי אתם, וסימנו בסוף המלה תי”ו עם מ“ם לזכרים, והששי לנקבות רבות אַתֶּן בהתחלף המ”ם בנו“ן או עם כ”ף ומ“ם או כ”ף ונו“ן יֶדְכֶם יֶדְכֶן, והשביעי הוא לשון יחיד זכר וסימנו ו”ו יָדוֹ, שְמָרוֹ. ובפעלים בלא סמיכה (כנוי) לפועל הוא לבדו בלא סימן – שָׁמַר… והשמיני כמו שָמְרָה יָדָהּ, והתשיעי לשון רבים זכרים שמרו, וישמרו, ידם, והעשירי לשון רבות נקבות שמרו כמו הזכרים וַתִּשְמֹרְנָה, יָדָן463.

במלות אתה, את, אתם, אתן, אפשר להכיר כי שרשם “אנ”464 (וחסרון הנו“ן משלים הדגש שבתי”ו) מגזרת אָן הלכתם (ש“א י' י”ד), כי המקום כיר המדבר465.

אמר ר' משה הכהן: בעבור רי"ש וזמרָת (שמות ט"ו ב') קמוץ כי הוא וְזִמְרָתִי, אם אתן שנת לעיני (תה' קל"ב ד') קמוץ כמו שְנָתִי, והנה נחלָת שפרה עלי (תה' ט"ז ו') קמוץ, כמו נחלָתִי; מנָת חלקי וכוסי (תה' שם ה') קמוץ, כמו מנָתי. והנה מה יעשה במלת ומְנָת המלך שהוא קמוץ והוא סמוך? ולפי דעתי שמלת עזי מושכת עצמה ואחר עמה כמשפט לשון הקדש, כאילו כתוב עזי וזמרת עזי יה… ועל דבר השאר צריך לחשוב שזהו דרך קצרה כי נשמט הסומך466.

היו"ד שבסוף מלת לסֻסָתִי (שה"ש א' ט')467 היא יתרה. לאטי (בר' ל“ג י”ד) אפשר שהיא יתרה ואפשר שהיא כנוי מדבר בעדו468.

ך (כ"ף סופי) עם קמץ לפניה משמשת כנוי לגוף שני זכר או נקבה. אולי לזכר רק בהפסק. רק באיוב ז' כ' אנו מוצאים יוצא מן הכלל לָךְ שלא בהפסק469. ואולם זה נמצא רק במלות הגוף, אבל בשמות אין יוצא מן הכלל בכל התנ“ך470. באורו של הרס”ג כי הֵילִיכִי (שמות ב' ט') מורכבת משתי מלים הֵא לךְ, לא נכון. כי לא מצאנו במקרא “ליכי” במקום לך. – במלת “מלאככה” (נחום ב' י"ד) הה“א באה במקום יו”ד שבגוף שני לנקבה כמו תחלואיכי, עינָיְכי (תה' ק"ג ג')471. – לפעמים בא הכנוי ליחיד במקום שהיה צריך לבוא לרבים למשל מכּוֹתְךָ (דברים כ“ח נ”ט)472. – ההפך מזה אנו מוצאים במלת עצתַיִךְ (ישעי' מ“ז י”ג)473. רק פעם אחת אנו מוצאים מקור עם כנוי לרבות – בִבְנוֹתַיִךְ (יחזקאל ט“ז ל”א)474.

ונמצא בשמות נוסף יָדוֹ=ידֵהוּ נשא (חבקוק ג' י'), ועֵינֵיהוּ (איוב כ“ד כ”ג). ויאמר ר“מ הכהן ז”ל475, כי הה“א סימן לשון רבים, כי הכתוב אומר: עיני ה' אל צדיקים (תה' ל“ז ט”ו. עֵיני לשון רבים), וראייתו – בהתפללו בעד רעהו (איוב י"ב י') [וזהו במקום רעיו] מגן גבוריהו (נחום ב' ד'). ולא אומר כלום, כי גבוריהו הוא לשון יחיד, כמו מעל פני מתוֹ (בר' כ"ג ד'), כי שניהם שמות התאר476. והנה שכח: הנה עֵין ה' אל יראיו (תה' ל“ג י”ח); “בעד רעהו” – הזכיר אליפז שהוא הנכבד מחבריו477, ואם היה דברו (של הר"מ) נכון, הנה יהיה רעהו עדולמי (בר' ל“ח י”ג) שנים. ומה הפרש בין אביו לאביהו, אחיו ואחיהו, איש שֵׂיוֹ (דברים כ"ב א') ואיש שְׂיֵהוּ (ש“א י”ד ל"ד), הנה בְיָדֶךָ (איוב ב' ו'), והנהו עושה מלאכה (ירמי' י"ח ב'). ואיננו חסר אלף (– הנה הוא), כי מלה אחת היא, אעפ”י שאנשי המסורה אמרו שהוא חסר. ושמא יטעון טוען איך תכחיש דברי אנשי המסורה שהיא בידם לכתוב “והנהו” חמש אותיות, כאשר הם, הוא האמת, רק הם חשבו דרך סברה שהוא חסר.

הכנוי ֵם במקום ָם כמו רודֵם (תה' ס“ח כ”ח), המעלֵם (ישעי' ס“ג י”א) מתבאר על ידי זה שזהו בינוני מגזרת נח ל“ה478 הם במלת פִתְאוֹם, שִלְשֹׁם נוסף, ויותר נכון היות המ”ם סימן היום ותמול (כלומר המ"ם הוא סימן הרבים – היום ותמול ביחד)479.

על דבר הכנוי מדבר בעדו “ני” לפניו באה האות נקודה בפתח480.

המקור עם כנוי מדבר בעדו הוא גם כן תמיד “ני” ורק יש שני יוצאים מן הכלל – לְתִתִּי (במדבר כ“ב י”ב) ויַבְמִי (דברים כ"ה א')481. אלה היוצאים מן הכלל נעלמו מעיני הר"מ גיקטיליא.

ור' יונה המדקדק אמר כי יו“ד יבמי גם לתתי נוסף כמו חוצבי מרום (ישעי' כ“ב ט”ז), היושבי בשמים (תה' קכ"ג א'), גם בבנין הפעיל בפועל – המגביהי, המשפילי, מקימי, (תה' קי"ג ו' ז'), גם בלשון נקבה אוֹהַבְתִּי לדוש (הושע י' י"א), גם בשמות התאר כמו רבתי בגוים (איכה א' א'), גם בפעול גנובתו יום (בר' ל“א ל”ט), כי הטעם – גנובת יום. (עי' רקמה 23, 37, 118. עי' מעשה אפור 73) בבאורו לתה' קי”ב מבאר הראב“ע חולי – מקור עם יוד נוסף. – הו”ו בא בתור נוסף רק בשמות ולכן הוו שבמלת יתקפו (קהלת ד' י"ב) צריך לחשוב רק בתור כנוי לנסתר482. – הנון של וְקָבְנוֹ צריך לחשוב בתור נון נוסף ולא כמו שחושב ר"י חיוג' שהוא מאותיות השרש483. – הצווי עם ָהּ במקום ֶה נמצא בשלשה מקומות: וְלַמְדָהּ (דברים ל“א י”ט) שִׂימָהּ (שם) גְאָלָהּ (תה' ס“ט י”ט)484. – בגוף שלישי עבר הכנוי לרבים או לרבות נוכחות שְמַרְכֶם, שְמַרְכֶן והנכון להפרידם: שמר אתכם או שמר אתכן485. וכן גוף שני לרבים עם כנוי נוכח הנכון להפריד כולם (שמרתם אותו וכו'). ודרך סברא: שְׁמַרְתּוּהוּ שְׁמַרְתּוּם שְׁמַרְתּוּנִי486.


 

פרק עשרים: מלות הטעם487

מלות הטעם, כמו הפעלים באות להסברת הענין המדֻבר, כמו: גם, אשר, אך, רק, בלתי, לפעמים באה אות אחת במקום מלת הטעם. כמו: למשה (שמות י"ט כ') במקום אל משה (שמות כ“ד ט”ז). כאלה יש ארבע אותיות – בכל“ם488 – לפעמים – מלבד המ”ם – מתוספים על כל אחד אותיות “מו” – בָמוֹ (איוב י“ט ט”ז), כמו (תה' נ“ח, ט”ז) למו489. האות ב באה עם כנוי בי בו וכו‘. בָן לא נמצא ויש בהן). ה כ בהוסיף עליו כנוי ליחיד לא נאמר כי, מפני שאז תהיה למלת הקשר, אלא צריך לומר “כמוני” וכו’ רק המלה כָּמוֹךְ נראית קשה. אל ל אפשר להוסיף כנוי כמו לב490. ה מ כשבא בכנוי מוסיפים ל ה עוד מנ ויצא מִמֶּנִּי (-מִנְמֶנִי) וכן מִמֶּנּוּ כמו ליחיד נסתר כך לרבים מדברים בעדם491. במלה זו מצד אחד נבלעה נו“ן ומהצד השני ה”א, זו האות בכנוי הוּ באה כמו בשמות אָבִיהוּ, רֵעֵהוּ. וכן בפעלים – יִרְדְפֵהוּ (שופטים ט' מ') וכן אנו מוצאים במקום מִנְמֶנְהוּ – מֶנהוּ (איוב ד' י"ב) וכן מנו (ישעי' כ"ב ד')492.

מלות הטעם מתחלקות לסוגים שונים. אחדות מהן נגזרו מפעלים כמו עַל מן עלה; אַחֲרֵי מן אחר (בר' ל“ד י”ט), הן מן ותהינו (דברים א' מ"א). השוה “הננו” (במדבר י"ד מ')493; פן מן אפונה (תה' פ“ח ט”ז) שמובן הפעל הזה הוא חרדה ודאגה494; בַל מן בלו (דברים כ"ט ה'); לא מן נלאו (שמות ז' י"ח); בין מן תבונה, שתפקידה להבדיל בין העצמים והמקרים; עם מן עממוהו (יחזקאל ל"א ח') שפירוש, “לא עממוהו” שאינם עמו מסוג אחד495 מלות אחרות לא נגזרו מפעלים. ישנן מלות שצורתן היא במספר יחיד כמו: רק, גם, אך, אף, וישנן בצורת רבים כמו לִפְנֵי ויש שלפעמים באות ביחיד כמו עד, על, אל! ולפעמים ברבים. וכשמתוספים עליהן כנוים אז הן תמיד ברבים – עליהם, עדיהם, אליהם. ישנן מלות שצורתן מספר רבים, ואף על פי כן הכנוים שלהן הם במספר יחיד, כמו אַשְרֶיךָ, אַשְרָיו (=אַשְרֵהוּ, משלי ט"ז כ')496. ישנן מלות שלפעמים באות בלי יוד בסוף ולפעמים ביוד – בַל, בְלִי; זולת, זולתי497. יש מלות שעליהם נוספות הכנויים, כמו בכן (קהלת ח' י'), וככה (שמות י“ב י”א), כעל (ישעי' נ“ט י”ח), לבלתי (שמות כ' כ'), למען (איוב י“ט כ”ט), מאשר (ישעי' מ"ג ד'), שככה (תה' קמ“ד ט”ו); גם שתי אותיות שמושיות מתוספות לפעמים למלת “גם” – בְשַׁגָם (בר' ו' ג'). ויש מלות שאינן סובלות הוספה, כמו “לולא”. יש כאלה שאינן מקבלות שום כנו“י כמו, אך, אף, גם498 [רק ה”א התמה בלבד].

המלה “אֲשֶר” תאמר על יחד ורבים זכרים ונקבות499 וככה מלת “אֵלֶה”, [=אֵל] ויוסיפו עליה ה“א הדעת הָאֵלֶה. – זה – סימן יחיד זכר. זוּ – רבים זכרים – עם זו יצרתי לי (ישעי' מ“ג כ”א)500; זאת, לשון נקבה; הלז – לזכר ולנקבה, דבר אל הנער הלז (זכר' ב' ח'), השונמית הלז (מ“ב ד' כ”ה), הארץ הלֵזוּ (יחזק' ל“ו ל”ה) בתוספת וא”ו לשון נקבה, גם יתכן להיותו לשון זכר או תהיה מלת לֵזוּ כמלת לָז, כי מצאנו נעתם הארץ (ישעי' ט' י"ח, במקום נעתמה) ורבים כן501.

ישנן מלות ששנוי מקומות אותיותיהן אינו משפיע על מובנן כמו אַל, לא. חליפות אותיות יהו"א יש במלת איך, היך.

ישנן מלות מרכבות משתים, כמו מַזֶּה (שמות ד' ב'), מַלָכֶם (ישעי' ג' ט"ו), איפה, מדוע, בלעדי. יש כאלה שהאות הראשונה נכפלת כמו “ככה” מן כה502.


 

פרק עשרים ואחד: זרות. צורות מלים מֻרכבות באופנים שונים.

אמנם במלות הטעם אנו מוצאים, כאמור, הרבה שהן מורכבות משתים, אבל לא כן בשמות, בהם אין הרכבה שכזו נוהגת. ולי דעתי לא יתכן להרכיב שם עם שם או שם עם פועל, כי לא נמצא. רק בפעלים ימצאו שהם מורכבים503 כמו יוֹדַעְתִּי (ש“א כ”א ב') שהוא מורכב מעבר ועתיד [=ידעתי – עבר, יודע – בינוני]504; מְקֻנַּנְתְּ (ירמ' כ“ב כ”ג) מורכב מפועל עבר מהבנין שלא נקרא שם פועלו (=פֻּעַל – קֻנַנְתְּ) עם פעול מהבנין הכבד הדגוש (בינוני פעול בנין פעל – מְקֻנֶנֶת), יוֹשַבְתְּ (ירמי' שם) ויוֹלַדְתְּ (בר' ט“ז י”א) מורכבות מפעל עבר מהבנין הקל ומפועלות (בינוני)505, צִמְתֻתוּנִי – אמר ר' יהודה המדקדק ז"ל שהמלה הזאת גם היא מרכבת מהפועל עבר מבנין הדגוש ומנוכח לשון רבים עם סמיכה (כמו) אל יחיד. מבליגיתי (ירמי' ח' י"ח) לפי דעתי מלה מרכבת לזכר ולנקבה506. לזר תַּחְשְבֻני (איוב י“ט ט”ו) מורכבת בין זכרים ונקבות; וַתִּקְרְבוּ עצמות (יחזקאל ל"ז ז') (במקום ויקרבו או ותקרבנה) גם כן. וכמו וַיִשַרְנָה הפרות (ש“א ו' י”ב), וַיֵּחַמְנָה507 (ׁבר' ל' ל"ח).

הרכב בפעל אחד מבנינים שונים: נִכֵּפר (דברים כ"א ט') – נפעל והתפעל כאחד508, וכן נשתוה (משלי כ“ז ט”ו), וְנִוַסְרוּ (יחזקאל כ“ג מ”ח). הֻכַּבֵּס (ויקרא י“ג ל”ה) – מהפעל והתפעל509; נְגוֹאֲלוּ (איכה ד' י"ד) – נפעל ופֻעַל. נוּלדוּ (דהי"א כ' ח')510; וְהוֹשְבוֹתִים (זכריה י' ו') משני שרשים שוֹב וישב511.


 

פרק עשרים ושנים: יחס השמות בתוך המשפט

סמיכת היחיד לרבים בענין אחד על שני דרכים: א. לגדולה, כמו מלך מלכים. ב. להפך (להשפלה) כמו עבד עבדים512. – ודע כי הסמיכה (כלומר הכנויים הבאים בסוף השם) פעם היא מהנכבד לנבזה והפך הדבר (מהנבזה לנכבד) ואתה מלכי אלהים, (תה' מ"ד ה'), ואני נסכתי מלכי (תה' ב' ו'), ה' הוא נחלתו (דברים י' ט'), והם עמך ונחלתך (דברים ט' כ"ט) וכמוהו: והשתחוו למלך ה' צבאות (זכרי' י“ד ט”ז) שהוא המשיח, כדרך: ישתחוו לו כל מלכים (תה' ע“ב י”א)513 – פעם יבוא שם פעולה עם כנוי מדבר בעדו והכונה היא לא שהוא עושה הפעולה, אלא להפך הוא רק מקבל הפעולה, כמו ותוכחתי לבקרים (תה' ע“ג י”ד), ופירושו התוכחה שאני מקבל מאחרים; לא כן ותוכחתי לא אביתם (משלי א' כ"ט) ששם המדבר הוא המוכיח514 – לפעמים באים שני שמות בצורת סומך ונסמך, ובאמת אין הסומך אלא פירוש המגביל מי הוא הנסמך, כמו עַם בני ישראל, שאין השם עַם נסמך אל בני ישראל, אלא שהשמות בני ישראל מפרשים ומגדירים מי הוא העם הזה515

פעם מצינו בדברי הימים (א' ט' י"ג) מלה סמוכה זו אחר זו עד חמס והיא זרה: גבורי חיל מלאכת עבודת בית ה‘516. לפעמים באים נסמכים אחדים זה אחר זה מפני שהכתוב בחר דרך קצרה, למשל: חכמי יועצי פרעה (ישעי' י“ט י”א), שזהו כאלו כתוב חכמי פרעה, יועצי פרעה. וכן נהרי נחלי דבש (איוב כ' י"ז) כאלו כתוב נהרי דבש, נחלי דבש517. לפעמים בא השם נפרד במקום שהיה צריך להיות נסמך, אלא שהכתוב בחר דרך קצרה ודלג על הנסמך המובן מאליו כמו: ה’ אלהים [אלהי] צבאות (תה' פ' ה')518 – וכן “המלך אשור” (ישעי' ל"ח) שהגאון (רב סעדיה) אמר שהוא כמו הארון הברית (יהושע ג' י"ד) ולפי דעתי היא דרך קצרה המלך [מלך] אשור, הארון [ארון] הברית; העם העם המלחמה (יהושע ח' י"א) העם [עַם] המלחמה; האהלה שרה אמו (בר' כ“ד ס”ז) – האהלה [אהל] שרה אמו519. וכך הוא מבאר במקום שבא השם עם כנוי הקנין ואחריו שם אחר520 וצריך להוסיף שם מלה אחת במחשבה מאותן המלות שכבר הובאו שם521 או מלה אחרת שקשר המאמר דורש אותה522. לפעמים במקום שני שמות שאחד נסמך והשני סומך נשאר רק הסומך ואת הנסמך צריך להוסיף במחשבה או ממה שנאמר קודם523 או ממה שדרוש לפי הבנת הענין524.

הסמיכות יכולה להיות לא רק אל שם, אלא גם אל פעל עבר, כמו: בראשית ברא; תחלת דבר (הושע א' א'); קרית חנה (ישעי' כ"ט א')525. אותו מנהג הלשון של דרך קצרה בין שני שמות, נוהג גם בין שם ובין תואר, כי לפעמים נשאר התואר לבדו והשם נעלם, וצריך להשלימו אם ממה שנאמר קודם526 או על פי הסברא527. לפעמים צריך להוסיף על השם איזה תאר וגם כן או מזה שכבר בא שם במאמר528, או להוסיף על פי הסברא529.

התואר בא תמיד אחרי השם, ולפעמים להפך530.

וענין ה“א הידיעה כמו אומר: ויבוא אל בית-איש ויאמר לו האיש. הודיע שהבא הוא האומר, ואם אמר “איש” בלא ה”א לא יהי האומר הוא הבא531.

וכלל אומר: שאין בלשון הקדש סימן קריאה, רק הענין יורה עליו כמו: אברהם אברהם (בר' כ“ב י”א). וכן: הקהל חקה אחת לכם (במדבר ט“ו ט”ו) הה“א של הידיעה הוא532. ולא נכון אמרו המדקדקים, כי ה”א זו היא הקריאה, וכן (מיכה ב' ט') הֶאָמוּר533.

מלת לְאִיש הֶעשיר (שם י"ב ד') זרה (כי לא נזכר קודם וגם הלמ“ד של לְאִיש היה צריך להנקד בקמץ אחרי שעל “עשיר” באה ה”א הידיעה) וכן יום הששי (בר' א' ל"א), יום השביעי (ב' א ) שה“א הידיעה בהן לא לפי חקי הלשון534. בשתי המלים הקשורות ביניהן לפעמים הה”א הבאה על הראשונה מוסבה גם על השניהם כמו: החמשים ו[ה]מאתים (במדבר ט“ז ל”ה)535 וכך הכבש [ה]אחד, במדבר כ"ח ד'536.

יש לפעמים שבא ה' לפני פעל עבר בקל: השבה משדה מואב, רות ב' ו‘. האמר, איוב ל“ד ל”א; לפני הפעיל: ההושיבו, עזרא, י’ י“ז; לפני הנפעל: הנמצאו, דהי”א כ“ט י”ז; לפני הפֻעל: הַהֻלָלָה, יחזקאל כ“ו י”ז537, לפני העתיד אין כלל ה"א538.


 

פרק עשרים ושלשה: פעלים עומדים ופעלים יוצאים

הנה אתן לך כלל בפעלים כולם. דע כי הם נחלקים על שנים חלקים… ועתה שים לבך, כי על כל המדברים אשר לא ידעו אלו החלקים יתעו. הנה החלק האחד פועל עומד, והטעם שלא יפעל הפועל באחר רק פועלו הוא בעצמו, כמו קָם, עָמַד, יָשַב. והחלק השני פועל יוצא, והטעם שיצא פועל אל אחר ואיננו בו כלל כמו: בָז לדבר (משלי י“ז י”ג), הרג, לקח, נתן539.

הנה הפועל שמר לא יתם הענין (כלומר אין המשפט שלם) עד שתזכור השמור540 ואם ימצא נגרע מהמכתב, הוא בכח הדעת (כלומר נשלם ע"י הסברא) כמו ובאשה שמר (הושע י“ב י”ג), וענינו – שמר הצאן). אולם יש גם פועל עומד שהוא צריך לבאר, כמו מָלֵא צ"ל מלא מים, או מלא חכמה וכן: חסר משגעים (ש“א כ”א ט"ז)541

אף על פי שכנויי הפעול מקומם רק בפעלים יוצאים (כמו שְמָרַנִי וכו') בכל זאת אנו מוצאים (שגם אל פעלים עומדים נלוו כנויים, אלא ששם צריך תמיד להשלים במחשבה איזו מלת הטעם שתקשר את הפעל עם הכנוי. כך למשל: יְצָאוּנִי (ירמ' י' כ')= יצאו ממני; קדשתיך; ישעי' ס“ה ה‘=קדשתי ממך; חזקתני (ירמי’ כ' ז'=חזקת ממני, והענין: התגברת עלי; לעמדה (יחזקאל י”ז י“ד= לעמוד בה542. לפעמים נמצא אחר פעל עומד מלה שהיא נדמית כמו פעול, אבל באמת אינו פעול, אלא סבה לפעל שבא קודם, כמו ותאבדו דרך (תה' ב' י"א), אובד הוא פועל עומד ו”דרך" בא לפרש שתהיו אובדים מפאת הדרך, כמו נובלת עליה (ישעי' א' ל'), כי היא בעצמה אינה נובלת, רק עליה נובלים543.

הפעלים היוצאים מתקשרים עם הפעול ישר או על ידי מלת הטעם: כמו ה' מבטן קראני (ישעי' מ"ט א' – קשר ישר); ויקרא אל משה (ויקרא א' א') – קשר על ידי אל, או למ"ד – למשה544. ואנחנו נרדף תמיד אחר הנמצא ( כלומר לנו יותר נאה להשתמש במלת הטעם). ויש פעלים עם מלות ענין ידועות, כמו זנה (דברים ל“א ט”ז) שיבוא הפועל דבק עם הפעול במלת “אחרי”, וכן ויחל משה (שמות ל“ב י”א), שהוא דבק עם פנים, כמו רבים יחלו פני נדיב (משלי י"ט ו') וכן ויצו עליו (בר' י"ב כ') פרעה – צוה על האנשים שישמרו מגעת באברהם545.

יש פעלים שהם לפעמים יוצאים ולפעמים עומדים למשל: אץ546, מלא547, מש548, שב549, שרץ550.

ויש פעלים שהם לכאורה פעלים עומדים ובאמת הם פעלים יוצאים אלא שהפעול צריך להיות נשלם במחשבה551. ביחוד בפעלים בבנין הפעיל ופיעל, ששרשם בבנין הקל הוא פועל עומד (כי הפעלים שהם בבנין הקל פעלים עומדים, כשהם באים בפיעל או בהפעיל נעשים פעלים יוצאים) ואין אחריהם פעול (בפיעל או בהפעיל) אז צריך להוסיף את הפעול מן הסברא552. ואולם ישנם פעלים בהפעיל שהם באמת עומדים כמו הֵקיץ553, הלבין554.

יש פעלים שיוצאים לשני פעולים כמו: הודע (יחזקאל ט"ז ב'555), יִדַעְתְּ (איוב ל“ח י”ב556); המצמיח הרים חציר (תה' קמ"ז ה'557). ואולם יש פעלים גם בקל שיוצאים לשני פעלים, כמו ינחלו (במדבר ל"ה ח'), יתננו (קהלת ב' כ"א)


 

פרק עשרים וארבעה: הזמן. בינוני. המקור. הצווי.

הזמן יתחלק לשלשה: עבר ובינוני ועתיד, ואין בלשון הקדש סימן לבינוני כאשר ימצא בלשונות אחרות558 ולהביע את הבינוני היו כותבים במשפט אחד את העבר ואת העתיד כמו: וינועו (ישעי' ו' ד') – עבר, יִמָלֵא (שם) – עתיד, והוא בינוני559 וכן תה' ק“ו, י”ט: יעשו; ישיר, שמות ט“ו א‘. אחרי המלה אז בא העתיד ישיר; מלאכים א’ י”א ז‘; יהושע י’ י“ב; דברים ד' מ”א560. לפעמים בא העבר במקום העתיד כמו המלה “אבדתי” השניה אסתר ב' ט“ז, “שכלתי” השניה בבר' מ”ג י“ד561. דברים כ”ט ט‘: תצליחו; ל“ב כ”א: אקניאם; ישעי’ מ“ט ז': מתעב; שם, נ”ז י“א; מחשה; שם, ס”ב ו‘: המזכירים; הושע ב’ ז‘: מאהבי; תה’ ה' י“ג: תעטרנו; שם, כ”א ד‘: תקדמנו; שם קל"ח ג’: תרהיבני; קהלת י"ב י': חקר.

ביחוד הדבר נוהג אצל הנביאים שבעיני רוחם העתיד נחשב לעבר562, באיכה א' כ"א: “הבאת” תחסר מלת “זה” טרם “הבאת”. כאלו הוא מתאוה (שכך יהיה) ויתכן להיות כמשמעו.

בתור עבר563 בא לפעמים דבר שכבר היה קודם ממה שמסופר בענין564.

ומלת פועל ופעול מורה על זמן עומד (=הֹוֶה)565; אולם בקשר עם פעל עבר או עתיד יכול גם הוא להיות עבר או עתיד566.

משפט הלשון להקדים שם הפועל (=מקור) בלשון עבר ועתיד (לחֹזק הפעולה) כמו יָרֹד ירדנו (בר' מ"ג כ'), שָמֹר תשמרון (דברים י“א כ”ב) ובצווי יבוא שם הפועל אחריו: שִמְעוּ שָמֹעַ (ישעי' ו' י"א)567 וּרְאוּ רָאֹה (שם)568. לפעמים יבוא שם הפועל אחר העתיד אם ביניהם יש מלת הקשר “גם”: אעלך גם עָלֹה (בר' מ"ו ד') ואולם יש גם שם הפועל בא אחרי דרך היעוד בלי מלת הקשר כמו: וּבָא בוֹא (דניאל י"א י')569. לבינוני אין שם הפועל מצטרף, ולפיכך לא צריך לחשוב את המלה וּבָשֵל (שמות י"ב ט') בתור שם בפועל ל“מְבֻשָל”570.

בכח שם הפועל תמיד מצורף אל העבר או העתיד, כי כל פועל ראוי להכתב עמו שם הפועל, רק פעם יאחזו העברים דרך קצרה, כי סמכו על דעת הקורא או השומע571. וככה אמר ר' משה הכהן ז“ל על מלת “ותצפנו” (יהושע ב' ד') – בכנוי יחיד – כי אחרי מה שנאמר: ותקח האשה את שני האנשים היה ראוי להוסיף לָקֹחַ (=לקחה לָקֹחַ) “ותצפנו” מוסב על הלקיחה, שהסתירה את הלקיחה572. הר”מ הכהן אמר כי יש לו דומים רבים, ואני מצאתי [אחד] מהם: וברוב יועצים תקום (משלי ט“ו כ”ב) והענין: “עצה”573.

שם הפועל (=המקור) משמש לפעמים במקום עבר וצווי574. דוגמא לראשון: התחפש וָבֹא (מ“א כ”ב ל')575. ולאחרון זָכור (שמות כ' ח')576.

הצווי לפי ענינו שייך לזמן עתיד, וכוונתו או לצוות, כמו שְמַע ישראל (דברים ו' ד'), או פיוס (=בקשה) כמו: שְמַע ה' (שם ל"ד ז'), ואין ביניהם הפרש כי אם כפי מעלת המדבר577. לפעמים אי אפשר לחשוב את הצווי לפקודה ממש והוא רק מנבא מה שיהיה לעתיד, למשל, בר' א' כ“ב: פרו ורבו; שם מ”ב 16: הֵאָסְרוּ578. לפעמים הצווי מגיע לעג ובוז כמו מ“א י”ח כ“ז: קראו; הושע ב' ג': אמרו; קהלת י”א ט‘: שמַח; עמוס ד’ ד': בֹאוּ579.

לפעמים נוסף לצווי מלת “לך” או “לכם” לחזק הבטוי (בר' י“ב א' שמות ל' כ”ב, שם ל“ד א'; במדבר כ”א ג' 580.


 

פרק עשרים וחמשה: חלקי המשפט. יוצא מהכלל במה שנוגע למין, למספר ולאישיות.

ודע כי כל פועל הוא מקרה וצריך להיות לו עצם שהוא שרש ועיקר שישען עליו ויסמך אליו קודם הפועל או אחריו כמו: הצדיק אבד(ישעי' נ"ז א'), כי פסו אמונים (תה' י"ב ב'); ה' דִבֵּר (שם ג' א')581.

דע כי מלת “אֶת” תמצא עם הפועל והפעול, אכן ברוב הוא עם הפעול. והוא עם הפועל: ובא הארי ואת הדוב (ש“א י”ז ל"ד). לכן, יבוא עם (נ"א על) פועל יוצא ועם הפעול: ברא אלהים את השמים (בר' א' א'), ויחסרו מלת את: אשר ברא אלהים אדם (דברים ד' ל"ב)582.

גם הלמ“ד באה לפעמים בתור קשר בין הנושא ובין הנשוא כמו “לאבנר” (ש"ב ג' ל')583. – ואולם גם בלי “את” ולמ”ד אפשר להכיר בין הנושא והנשוא, כי הנושא הוא לפני הפעל והנשוא אחריו, או לכל הפחות ראשון הוא הנושא והשני הנשוא584.

אם שני שמות קשורים זה בזה בתור נסמך וסומך אפשר שהפעל מוסב דוקא על הסומך, כמו: ושני כפירים נתעו (איוב ד' י') – נתעו מוסב על הכפירים, כמו יתעו לבלי אכל (איוב ל“ח מ”א); וכן: קול דודי… בא (שה"ש ב' ח')585. לפעמים הפעולה מוסבה על זה שבא להלן בכתוב השני, והוא הנושא, כמו: וימעטו (תה' ק“ז ל”ט) וזה מוסב על “נדיבים” שבכתוב השני. וכן לפעמים בא פעל עם כנוי הנסתר, והמכוּנה כתוב להלן, כמו: אֶרְאֶנוּ, אֲשוּרֶנוּ…[כוכב] (במדבר כ“ד ט”ז); תה' ל"ד ו': אליו….[עני]586.

כל פועל עומד או יוצא צריך למקום ולזמן כמו: ושמואל מת ברמה ביום פלוני, והמקום והזמן מתקשר עם הפעל על ידי אות הענין (=ב' או ל'). ופעמים יחסרו אות הענין בעבור שהוא ידוע, כמו: הנמצא [ב]בית ה' (מ“ב י”ב י"א); ויבא [ל]ירושלם (דהי“א כ”א ד'); כי [ב]ששת ימים עשה (שמות כ' י"א) 587.

משפט הלשון להפריש בין זכרים לנקבות בלשון יחיד, רק בלשון רבים לא יחושו לאמר על נקבות בלשון זכרים, למשל: ויחמו (בר' ל' ל"ט) 588. ואולם לפעמים גם הפעל ביחיד בא בלשון זכר גם כשהוא מוסב על הנקבה כמו “יֻצע רמה” (ישעי' י“ד י”א), והיא דרך צחות, וככה בלשון קדר589.

אצל השם הבא ברבים נמצא במקומות רבים הפעל ביחיד. והנכון בעיני שדרכם דרך קצרה, כמו: זבובי מות יבאיש (קהלת י' א'), ענינו כל זבוב590.

וכן אנו מוצאים כי כנוי במספר יחיד בא במקום שהיה צריך לבוא ברבים591. ויש שמות רבים ותארים יחיד: כתהומות רבה, תה' ע“ח ט”ו; צריה לראש, איכה א'.

אצל השמות שמפני הכבוד בא ליחיד במספר רבים, הפעל בא ביחיד, כמו: “אדוניו יתן (שמות כ”א ד'592. יש אמנם להפך, כי הנושא הוא ביחיד והפעולה ברבים כמו (ישעי' ג' י'): אמרו צדיק… יאכלו593.

הפעל “היה” שהוא בא כל כך תדיר, נמצא במספר יחיד גם במקום שהיה צריך לבוא במספר רבים594. וכן הוא בא במין זכר במקום שהיה צריך לבוא במין נקבה595. אותו הדבר אנו מוצאים בצווי “הָבָה” “לְכָה” שאף על פי שזהו לזכר יחיד משתמשים בו גם לרבים וגם לנקבה יחידה596.

אחרי מלת הגוף למדבר בעדו יבוא – לפי דעת הר"מ גיקטיליא – הפעל בעבר או בעתיד נסתר, כמו: הנני יוסיף (ישעי' כ“ט י”ד)597; ונשאר אני (יחזקאל ט' ח'), אמלל אני (תה' ו' ג'); אני…ראה (איכה ג' א')[^602). וכן אחרי הפעל לרבים נוכחים תבוא מלת הענין עם כנוי לנסתרים: שמעו… כולם (מיכה א' ב'), כלם תשובו (איוב י"ז י')598.


 

פרק עשרים וששה: על דבר הקשר שבין חלקי המשפט ובין משפט למשפט

בהתחבר השמות הם על ששה דרכים וכולם נכונים599. האחד: כמו (בר' י' כ"ב): עילם ואשור וארפכשד (לכל שם ו"ו החבור). השני[כמו] (יחזק' כ“ז ט”ז): בנפך ארגמן ברקמה ובוץ600. השלישי כמו (שמות כ“ח י”ז: אדם פטדה וברקת601 (האחרון בו"ו). הרביעי כמו (שמות א' ד'): דן ונפתלי, גד ואשר (כל שני שמות מקושרים בו"ו). החמישי כמו (תה' מ"ה ט'): מור ואהלות קציעות (הוו קשר את שני השמות הראשונים והשלישי בלי קשר)602. הששי כמו (דהי"א א' א'): אדם שת אנוש (בלי ו"ו החבור כלל)603.

ויש ו“ו בראש המלה כמו נוסף: ואיה וענה (בר' ל“ו כ”ד)604. לפעמים אנו מוצאים מלה בודדה שמתחילה בו”ו החבור. אז צריך לחשוב כי יש שם לשון קצרה (העלם איזו מלה) שעליה מוסב ו“ו החבור. למשל ש”ב י"ב כ': ושוממה = מעונה ושוממה605.

אם שתי מלים ויותר קשורות יחד במלת “גם” אז אפשר שמלת הקשר הזאת תבוא גם לפני השם הראשון. כמו בר' מ“ג ח‘, שופטים ח’ כ”ב606.

יש שני פעלים עברו זה אחר זה בלא ו“וו חבור: ספו תמו (תה' ע“ג י”ט)… וימצאו שלשה: ארדף אשיג אחלק (בר' ט"ו ע'). ועם ו”ו רבים כמו: ויאכל וישת ויקם וילך ויבז (בר' כ“הל”ד) והם חמשה ובדברי הימים ב' (כ“ח ט”ו) ששה: וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום607 ושהו בעבר ובעתיד בלי הבדל608.

ויש בפעלים פועל אחר פועל (בלא ו"ו החבור) ואמרו המדקדקים כי המלה חסרה וא“ו, כמו נדעה נרדפה (הושע ו' ג') ולא דברו נכונה רק היא חסרת שי”ן, שהוא כמו אשר, וכן הוא ונדעה שנרדפה609. גם במקומות אחרים יותר נכון להשלים במחשבה את המלה “אשר” שנשמטה בכתב610.

לעתים קרובות יש לו"ו אותו הענין שיש בשפה הערבית לאות ڒ, ומקשרת611): א. שני משפטים שהשני מסוּבב מהראשון612. ב. את המשפט הראשי עם המשפט הצדדי שלפניו613. ג. חלק אחר מהמשפט עם החלק השני614 ואין יכולת לפרש זאת בלשון אחרת כי לא ימצא זה בלשון כי אם בלשון ישמעאל ובלשון הקדש615.

מנהג אנשי לשון הקדש כאשר יזכרו שני דברים יחל לספר דברי השני בתחלה ואחר כך ישוב אל הראשון באחרונה616, דוגמאות: ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו מצרימה617.

מנהג הלשון הוא לחזור ולקרוא שנית בשם העצם במקום שהיה אפשר להסתפק בכנוי. למשל: ונגש משה לבדו(שמות כ"ד ב') ולא אמר “ונגשת” – אחרי שנאמר בפסוק הקודם: ואל משה אמר עֲלֵה אל ה'618. לזה שייך גם כן מנהג הלשון לחזור ולכתוב את אותם השמות שנזכרו קודם במאמר מבלי לציין שהם אותם השמות שכבר נזכרו. למשל: ויפסל שני לחות אבנים, כראשונים ויעל אל הר סיני… ויקח בידו שני לחות אבנים (שמות ל"ד ד'), והיה צריך לומר: ויקח בידו את שני הלחות619. מנהג הלשון לחזור מה שכבר סֻפר קודם, כדי לחדש בו איזה דבר, כמו (שמות י "ד ח' – ט') וירדף אחרי בני ישראל… וירדפו מצרים אחריהם620.

לפעמים כשמדֻבר על אדות שורה שלמה של שמות אחרי כן כשהוא מגיע לעצם הענין הוא דולג על חלק מהנזכרים קודם וביחוד על השם שהוא הנושא האחרון בעצם הענין, והפעל מוסב רק על אלה שנאמרו תחלה621.

הכתוב לפעמים אינו בא לפי הסדר, אלא מקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם622.

לפני העבר באות לפעמים אות ב‘: בהכין (דהי"ב א' ד'), ואות ל’: לברם623 (קהלת ג' י"ח), אבל לא מ' ולא כ‘, רק בהוספות אותיות “מו” אולי חושב ר’ יונה מלת “כמו” הוא בא רק לפני שמות כמו בר' י“ט י”ח. אולם בצחוֹֹת מראה הראב“ע נגד זה “כמו רבו”. – לפני העתיד נמצא פעם אחת מלת “אֶל”, ירמי' נ”א ג'624.


 

פרק עשרים ושבעה: דרך קצרה625

כמו בשפות אחרות כך גם בעברית האדם נותן לבו בעיקר אל תוכן המאמר, ואין העברים מדקדקים הרבה למסור אותו התוכן פעמים בקצרה ופעמים בהרחבה. את המדה הזאת אפשר להכיר בכתבי הקדש בדברים שנאמרו פעם במקום אחד וחזרו ונשנו במקום אחר בשנוים רבים והשמטות ורק התוכן הוא אחד626 השאיפה לדרך קצרה אפשר למצוא בכתבי הקודש בהרבה מקומות שבהם נשמטו כמה משפטים או חלקי משפט חשובים שהם איברים שבהם תלוי המשך הענין, ובשביל הבנתו יש צֹרך להשלים במחשבה את החסר627.

ביחוד רבים המקומות בשיר השירים שבאו שם קיצורים כאלה, כי בהם חסרו המלות המורות על האומר628. לפעמים חסר הנושא או הפועל של הפעולה הבאה במאמר, וצריך להשלימו על פי תוכן הענין629. לפעמים נשמט השם מפני שלא מוחלט אם שֵם זה מתאים לפעל או אחר630.

על ידי מדה זו של דרך קצרה מתבאר מה שלפעמים אחר מלת “מי”, שהיה צריך לבוא פעל או מלת הגוף, והנה מוצאים שם מראה וכדומה – שעליהם חלה השאלה מה ולא מי631. את המלה “בי צריך לחשוב כי גם שם דרך קצרה. על דרך האמור בש”א כ“ה כ”ד; בי אני אדוני העון. ו“עון” הוא במובן עֹֹנש כמו בבר' ד' י“ג: גדול עוני = גדול ענשי. והטעם: עשה בי מה שתרצה ותשמעני632, – הבטוי “לעולם ועד” הוא גם כן דרך קצרה שהיה צריך לומר “לעולם ועד עולם”633. גם המלה “עַד” היא דרך קצרה בכתוב “שוכן עַד” (ישעי' נ”ז, ט"ו634.

כשנפגשים בעברית שני דברים הדומים זה לזה, אז מוסיפים על כל אחד מהם כ"ף הדמיון, להודיע ששניהם שוים, וזוהי גם כן דרך קצרה, למשל: והיה כצדיק כרשע, וכאלו אמר: הרשע כצדיק והצדיק כרשע635.

לפעמים חסרה הכ“ף וצריך להשלימה במחשבה636. אחרי משפט שלילי, כשבא משפט המגביל את השלילה צריך לפעמים להוסיף (במחשבה) את המלה “רק”, כמו בקהלת ב' כ”ד: אין טוב באדם [רק] שיאכל וכו'637.

המלה “לא” אי אפשר שתשמט, כי אז הלא יהיה המובן לגמרי ההפך ממה שהוא עכשיו638. ואולם אם כבר נמצאה המלה “לא” או אַל, אז במשפט השני אפשר להשמיטו על פי הכלל מושך עצמו ואחר עמו639.

המדה הזאת, שֶמִלה מושכת עצמה ואחרת עמה640, נהוגה ביחוד במה שנוגע לאותיות בכל"ם641 וכן במה שנוגע לאותיות השמוש האחרות642. גם שאר חלקי דבור נוהגים ככה, כי לפעמים מוסבים גם על המשפט השני643.


 

השקפה על מורי הלשון הקדמונים שנזכרו בספרי הראב"ע

השקפה זו מצטמצמת רק באותם מורי הלשון, שהראב“ע מזכירם בהקדמה לספרו “מאזנים” בתור “זקני לשון הקדש” בסדר כרונולוגי, ע”ד פרטי תולדותיהם לא נכנסתי כאן בחקירה. אותם ימצא לעיל ע' 3 בהערה 3, ואצל שטיינשניידר בקטלוג הבודליאני.


א. רב סעדיה גאון

(במחצית הראשונה של המאה העשירית)


“רב סעדיה ראש המדברים בכל מקום אגר ספר האגרון וס' לשון עברית וס' צחות”

זה התאר האפיוני שנתן הראב“ע להרס”ג “כאש המדברים בכל מקום” לקוח מהתלמוד (ברכות ס"ג) שמציין בו את ר' יהודה בר' אלעאי. ואחרי הראב“ע נמשך גם בן דורו הצעיר ממנו ר' שלמה פרחון (מחברת הוצ' שטרן 54 א') שקורא לרס”ג “ראש המדברים ותחלת המפרשים”. אולם הראב“ע אינו מביא בשום מקום מדעותיו הדקדוקיות והלשוניות. גם אינו מגלה מאין שאב הראב”ע את הידיעה שהרס“ג קורא לשם הגוף בטרמינוס מיוחד (עי' לעיל ריש פרק י"ט). ע”ד ספר הסניגוריה של הראב“ע על הרס”ג מדובר לעיל 10. בבאורו לתנ“ך הראב”ע מזכירו תדיר בשם “הגאון” סתם, ביחוד בפירושו בשתי המהדורות לספר בראשית ושמות. ידיעות דקדוקיות כמעט שאינו מביא כלל בשם הרס“ג, אבל הרבה דברים בלשניים. ע”ד השגות הראב“ע על הרס”ג בפירוש איזה מלים כבר הבאתי במאמרי Abhandlung über l. E'.s Einleitung zu seiner Pentateuch Kommentar S 26 – 36.


ב. החכם האנונימי הירושלמי644

“וחכם ירושלמי, לא ידענו שמו, הוא תקן בדקדוק הלשון שמונה ספרים כספירים יקרים”.

אחד משמונה הספרים הנ"ל נזכר אצל ר' משה אבן עזרא בשם “אל מושתַּמיל” כלומר “הכולל” ומעיר שיש בו הרבה תועלת.

בין החכמים שקדמו לחיוג' שעסקו בדקדוק השפה העברית מונה הר“מ אבן עזרא, מלבד הרס”ג גם את החכם האנונימי הירושלמי. גם ר' יונה מביא ממנו וכן יהודה בן בלעם.

ואולם הוא לא הכיר עדיין במציאות האותיות הרפות.(Neubauer Notice 155 f). גם יהודה בן בלעם מביא דעת “המדקדק שהיה בבית המקדש” (Munk Notice Sur Aboulw. p. 43) הראב“ע מביא ממנו כמה פעמים באורו לישעי' (כ”ח י“ב ע”ד “מרגעה”; מ“ט כ”ה: “יריביך” הוא פעל, והראב“ע אומר כי המלה “יריבי” (תה' ל"ה א') סותרת דעה זו. ולתהלים מ”ד י‘: לפני “אף” צריך להשלים ב; מ“ט י”א מיישב את המלה “נדמו”, שבאה ברבים נגד “נמשל” שבאה ביחיד, וקורא למחבר בשם “הירושלמי” או המדקדק הירושלמי". לא מובן הוא הציטט בבאורו לבראשית א’ ב' (מהדורה ראשונה, הוצ' פרידלנד 12). “מרחפת, כמו על גוזליו ירחף (דברים ל“ב כ”א) (לומר) להוסיף רוח אחרת כאשר אמר המדקדק הירושלמי”645.


ג. אדונים (דונש) בן תמים646

(מהמאה העשירית לספה"נ)


“אדונים בן תמים הבבלי עשה ספר מעורב מלשון עבר וערב”.

בדפוס הראשון נכתב ומנקד לא נכון " מלשון עֶרֶב וַעֲרָב“. בזה כבר הרגיש היידנהיים (לא דוקעס ומונק היו בזה הראשונים כמו שאומר בטעות שטיינשניידר (Bibliog. Handbuch p. XIII. A. II). הראב”ע מביא ממנו כמו שמובא לעיל 68, וקורא לו בשם “תמים המזרחי” (בבאורו לבראשית ל"ח ט' – בתור “פירוש שגעון”).


ד. יהודה אבן קורייש

(בראש המאה העשירית לספה"נ)


“ור' יהודה בן קריש ממדינת תאהרת כתב ספר היחש קרא שמו אב ואם וראוי לנהוג בו דרך כבוד”.

שם הספר הזה שמביא אבן עזרא מראה על עבודתו של אבן קורייש בהבנת יחסי הקורבה שבין השפה עברית ובין הסורית (הארמית) של שפת המשנה והערבית ( בצורת אגרת לקהלת פאס, יצא לאור ע"י בַּרְגיש וגולדברג, פאריס 1857, החלק השלישי בתור חבור מיוחד ובשם מיוחד). השם “אב ואם” לוקח מהחלק הראשון (אבי ואמי), השם השני “ספר היחש” מובנו הוא כמו שם החלק השלישי “פי אשתרך אלערבי באלעבראני”“. הראב”ע אומר על אבן קורייש כי הוא מראשוני המדקדקים שהמציאו תורת השרשים (עי' לעיל פרק ט"ז). בבאורו לשמות א' ט“ז הוא סותר את דעתו של אבן קורייש כי “אָבְנָיִם” הוא משרש בנים; בבאור לעמוס ו' ט”ז (דוקעס בספרו Beiträge II, 117 A. 6 ציין לא נכון “יואל במקום עמוס”) הוא מביא דעת אבן קורייש כי “מסרפו” הוא דוד מצד האם, כאותה דעה שמביא ר' יונה באוצר השרשים 494 בלי הזכרת שמו. את שני הציטטים שהביא בשפת יתר שם אבן קורייש, 104 No לישעי' ל“ח כ”ג ולזכריה י“א י”ג לקוחים מדונש (תשובות נגד רס“ג 148 No שם אחרי “וגדופה” צריך להיות – כמו שנראה משפת יתר – “אמר בן קריש”. לעתים קרובות בבאורי מלים נסמך הראב”ע כנראה על אבן קורייש.


 

ה. מנחם בן סרוק

(מהמאה העשירית לספה"נ)


ור' מנחם בן סרוק ספרדי הוא חבר ספר מחברת ונמצא בו דברים נחמדים".

בס' שפה ברורה כ“ה ע”ב קורא הרב“ע לר' מנחם אחד מהראשונים שיסדו את כללי השרשים (השוה שפת ברורה 41 ב' ועי' לעיל פרק ט"ז). בס' יסוד הוא מתוכח עמו על דבר המלות שמובנן דבר והפוכו ( ע' לעיל 65) בבאורו לישעי' נ”ט ט“ז הוא מביא את באורו של מנחם למלת “וישתומם” מן “שתם” (במדבר כ"ד ג'). עי' מחברת 183 ב‘. בבאורו לשמות ו’ ג': ומלת נודעתי מבנין נפעל ואיננו כמו הודעתי כדברי מנחם. (זהו בערך “דע” דף ס"ו ב' מביא בשם חכמים קדמונים “אנשי פתרון”). מחקירתו הלשונית של מנחם בערך “כלאים” (מחברת דף ק"ה) מביא הראב”ע בשלשה מקומות. בבאורו לדברים כ“ב ט‘, לחגי ב’ י”ב וביסוד מורא בסוף פרק ח‘. לא מובן כלל מה שה’ ז' גרוסס Menachem ben Saryk p. 70 אומר שהראב"ע מביא בשפת יתר הרבה פעמים ממחברת מנחם, ובאמת אין שם כלום.


ו. אדונים (דונש) בן לברט

(במאה העשירית לספה"נ).


“ר' אדונים בן לברט מערבי ממדינת פאס גם הוא משיב דברים נכוחים”.

במלת “משיב” מציין הראב“ע את שני ספריו של דונש: תשובות נגד מנחם ותשובות נגד הרס”ג. וכבר הודענו (לעיל 9) איך שהראב“ע נעשה סניגור להרס”ג. בשפת יתר הוא משתמש נגד דונש בבטויים חריפים. באמרו בהקדמתו: “תחלת דברי פיהו סכלות “מפני שביאר את המלה “פתר” – פירש או ביאר, שלפי דעת הראב”ע הפּוריסט אינו נכון. ב – 81 No הוא אומר: טפשות ר' אדונים וב – 52 No הוא אומר: וספרו ראוי להשרף. (ראה מאמרי למבוא של הראב"ע דף 31 הע' 1 בגרמנית), את המלה “רעיך” (תה' קל“ט י”ז) הוא מבאר “חבריך” וזהו חלול השם. מה שהראב”ע מביא בבאורו לתנ“ך מדברי דונש הם כלם מתשובות נגד הרס”ג. בבאורו לשמות ג' ב' (לבת=להבת) וכן לישעי' ה' ל' (צר=צהר) ע' 152 No; לתה' ט' א' – לַבֵּן, עי' 44 No ט' ז' “חרבות”, עי' 129 No; לתה' מ“ב ה' – אדדם, עי' 15 No. בשפה ברורה כ”ה ע“ב משבח הראב”ע את דונש שמשתדל להרום את כללי השרשים של הקדמונים (עי' לעיל פר' ט"ז).


ז. ר' יהודה אבן חיוג'

(מסוף המאה העשירית לספה"נ)

“וליהודה בר ר' דוד מערבי ממדינת פאס הנקרא חיוג', חכם חרשי הלשון, רב על כל חושבי מחשבות, ומחשבתו הולידה ארבעה ספרים והם: ספר הנוח וספר הכפל וספר הנקוד וספר הרקחה והילדים האלה ארבעתם נתן בהם אלהים חכמה” (דניאל א' י"ז).

הספר הרביעי מאלה שנסמנו קודם לא נמצא. שלשת הספרים הקודמים תרגם הראב“ע בעצמו (עי' לעיל 8). הראב”ע מלא פיו שבח לחיוג' (לעיל 76) הוא קורא לו תדיר המדקדק הראשון ופעם – “המדקדק הגדול”. (צחות י"ז א'). בספרי הדקדוק של הראב“ע הוא מביא כמה דברים מר”י חיוג' לפעמים מסכים עמו ולפעמים סותר את דבריו. בבאורו לתנ“ך מביא הראב”ע ממנו רק לפעמים רחוקות. מלבד הדברים שהובאו בספר הזה שאמר הראב“ע בשם ר”י חיו‘647 עוד נמצאו הדברים הללו: בצחות א’ דעת ר“י חיוג' ע”ד הוו במלת מחטו (בראשית כ' ו'). (N. 11 13 D) בצחות ו' א' הביא הראב“ע את הלעג של ר”י אבן גיקטיליא לדברי ר“י חיוג: “בעבור שאמר בספרו כי העברים לא יחלו בנח ולא ישלימו בנע (4, N. 4 D), שבאמת אין זה רק מדרך העברים בלבד. אלא כך המה כל לשונות בני האדם. בצחות ל”ט א' הוא מביא דעת חיוג' כי “יריבי” (תה' ל"ה א') השרש “ריב” נהפך ל”ירב" (55. N.91.D ). צחות נ“א ע”א (עי' ג"כ באורו לשמות ז' ה'); באור ההבדל שבין וְיָדעו ובין וְיֵדעוּ (עי' לעיל 18); בבאורו לבר' מ“א נ”א הוא משיג על הר“י חיוג שאמר כי “נַשַנִּי” הוא כמו חַנַני ושרשו “נשש” (113.N, 165 .D). בבאורו לישעי' י”ד כ' הוא משיג על הר“י חיוג שאמר כי תחד הוא משרש יחד (16. N, 32 D). ובאמת הוא משרש “אחד” (לא כך הביע הראב“ע דעתו בבאורו לבר' מ”ט ו‘; י’ לעיל 80 ); באורו לישעי' מ”ט ה' (וכן בבאורו לשמות כ“א ה' ובס' יסוד ט”ו) הוא מביא דעת ר“י חיוג שלפעמים בא “לא” במקום “לו” (11. N, 13 D ). בבאורו לחבקוק ב' י”ט נגד מה שאמר כי “דומם” משרש “דמם” (107.N, 154 D ). בבאורו לתה' קל“ז ב' נגד מה שאמר כי “תוללינו” משרש “תלל” (119 .N, 177 D ), בפירושו הקצר לשמות ב' ד' (עי' לעיל 64 נע' 1) הוא מביא את דעתו של ר”י חיוג כי “ותתיצב” (29. N, 51 D ). ופעמים נכתב בטעות אצל הראב“ע “ר' יהודה המדקדק” במקום “ר' יונה המדקדק”, אחרי שהציטט נמצא לא אצל ר”י חיוג אלא אצל ר' יונה. מלבד המקומות שהובאו לעיל 64 הע' ו, עי' עוד באורו הקצר שמות ט' כ' (דף כ"א) ש“טרם” פירושו “לא”. (בבאורו הארוך מביא זה הראב“ע בשם רש”י נמצא באוצר השרשים של ר' יונה 268, בעברית 183). לא ידוע מהיכן לקח הראב“ע את הציטט ע”ד “לחפשי”, שמות כ“א ב'. להפך מזה אנו מוצאים לפעמים אצל הראב”ע כתוב ר' יונה וצריך להיות ר' יהודה, עי' לעיל 36 הע' 1. ציטט אחד שלקח הראב“ע מר”י חיוג' בענין שאינו נוגע לדקדוק מובא בבאורו לתה' ק“כ כ”ז (השוה באורו לישעי' ס“ה י”ז) ואולי הוא לקוח מספר הרקחח, Derenbourg, Opuscules p XI) ראוי לתשומת לה מיוחדה בתור קטע מהשקפתו הכוללת של המדקדק הגדול שמובא בבאורו לישעי‘: “טעם בריאת שמים וארץ על הפרטים”; ובבאורו לתה’ ק"ב: “הכללים שמורים לעד לעולם והפרטים יאבדו”.


ח. רב האי (Haja) גאון

(בשלישית הראשונה של המאה הי"א)


“ואדוננו רב האיי גאון אסף ספר המאסף מלא [גירסת היידנהיים: הוא] וכליל יופי”.

הראב“ע מזכיר את רב האי גאון בענין אתימולוגי שעד כמה שאפשר צריך למצוא שרש אחד לדברים שונים, אחרי שיש איזה צד שוה בהם (עי' לעיל 65 הע' 2) וכן עוד על פי הרוב באורי מלות הוא מביא ממנו, שתי פעמים בניגוד לדברי הרס”ג ע“ד “התאוששו” (ישעי' מ"ז ח') השוה שפת יתר 18 No, וע”ז מביא (עמוס ה' כ"ב) בבאורו לישעי' א' י“א (שם נקרא רב האי בשם “הגאון” סתם). עי' עוד ע”ד “תסמר” בבאורו לאיוב ד' ט“ו. “סד” (שם י“ג כ”ז), שרב האי מוציא מלשון המשנה, באורו לתה' נ”ח י' – “יבינו” מן “אביונה” שבמשנה. בבאורו לאיוב כ“א ל”ב (“גדיש” על פי הערבית ﻗ؞اره ); שם ו' י' “ואסלדה” מלשון הגבהה; שם ל“ז כ' לפעל “יבלע” צריך להשלים את הנושא “השמש”, עי' לעיל 123 הע' 1. בבאורו לשמות כ”ח ח' מביא הראב“ע בניגוד לפי' רש”י מתשובת רבנו האי על דבר אורים ותומים.


ט. אבולוואליד מֶרְוַן – ר' יונה – אבן ג’נאח

במחצית הראשונה של המאה הי"א)


“ר' יונה הרופא בן ג’נאח ממדינת קורדובה השלים ספרים שבעה והשביעי ספר השרשים והלו [וכלם?] נחמדים”. משבעת הספרים שמזכיר כאן הראב“ע א – ה הם חוברות קטנות של פולמוס ובקרת, מלבד אחת, נשארו מהשאר רק קטעים, כתאב אתשויר, שיצאו לאור בהדור גדול ע”י יוסף וה' דרנבורג (Opuscules et traites etc… Paris 1888) ו. החלק הראשון של ספרו היותר חשוב שנקרא בשם מיוחד כתאב אל לומה (בעברית: הרקמה) ז. (לפי דברי הראב"ע עצמו) אוצר השרשים (כתאב אל אוסול) שיצא לאור ע“י נייבואר648 אמנם בהוצאה יפה רק בלי הערות הדרושות להבנתו. מהספר האחרון מביא הראב”ע בבאורו לדברים כ“ו ה', ע”ד המלה “מתים” – “ור' יונה דקדק אותה באר היטב בערך מתה” (p. 396 f). גם את ספר הרקמה הוא מזכיר כמה פעמים מבלי להזכיר את שם המחבר, במקומות שהוא מביע התנגדות גמורה לדעתו של ר' יונה כשהלז מרשה לעצמו לומר שבמרום תיבה פלונית בתנ“ך צריכה להיות תיבה אחרת: צחות קרוב לסוף; באורו לתה' ע”ז ג‘; באורו לדניאל א’ ד‘. עי’ ספרי “איבר אברהם אבן עזרא’ס איינלייטונג 30 ולהלן שם בא הענין ביתר באור. זולת זאת מביא הראב”ע הרבה דברים ממנו פעם בשם ר' יונה ופעם בשם ר' מרינוס. על אודות השם האחרון שבו השתמש הראב“ע בספריו שחבר בצרפת, עי' לעיל 22 הע' 1; ועי' ביחוד בספר מכלול של הרד”ק ' 38 דפוס ליק שאומר: “המורה בן גאנח והוא הנזכר תמיד בספר הזה ר' יונה הוא הנזכר בפי האנשים ר' מרינוס”. אולם צריך עיון אם השם ר' מרינוס נודע בדרום צרפת קודם לבואו של הראב“ע שם. הציטטים שלקח הראב”ע מר' יונה הם משני סוגים: א) מאלה שהראב"ע משיג עליהם; ב) אלה שהוא מסכים עמו, או שמביא אותם סתם.

א) אלה שהראב“ע מביאם וחולק עליהם649 הם: מאזנים כ”ד א' וכן בשפה ברורה מ“ד ב'. הה”א במלת הנגלה ש“א ב' כ”ז איננה ה' השאלה (רקמה 43). צחות 13 ב‘, ר’ יונה לועג לאה האומרים ש“דשה” (ירמי' נ' י"א) הוא מן “דשא” (עגלה רועה בדשא) והראב“ע אומר: “ואני אלעג עליו” ומוכיח שאי אפשר לומר ש”דשה" הוא מן “דוש” (רקמה 45). – צחות י“ט ב' השוה שפה ברורה 35 ב' ובאורו לתה' ס”ו ה' ששם אינו מזכיר את שם ר' יונה), ר' יונה חושב את המלה עלילה (תה' ס"ו ה') לשם המקרה עם ה“א נוספת משרש עלל שמובנו “עלה”, כמו “מֹֹעַל” (נחמיה ח' ו') שדומה ג”כ ל“עלל” = עלה. כמו מֹרֶך (ויקרא כ“ו ל”ו) מן רכך, וע“ז אמר הראב”ע: “מי יתן ויהיה מרך בלבבו ולא תמעל ידו לכתוב כי יקרא השם על דרך שמות הנקבה” (רקמה 39; 210). – צחות כ“ח א': הכ”ף ש“בערכך” (ויקרא כ“ז י”ב) היא נוספת (רקמה 30). – שפה ברורה ל“ב ב‘: יעערו (ישעי' ט"ו ה') הוא משרש “עור” על משקל יפעפלו. (כך צריך לגרוס במקום “יפעפעו” Mustalhik ערך “עור” בסוף 102, אוצה"ש 512 בעברית 361) – שפה ברורה 37 ב’ משור פר (תה' ס“ט ל”ב) הוא כמו מ”פר שור“. – בבאורו לבר' ג' ח' (גם במהדורה א' 15) לפעל “מתהלך” צריך להוסיף במחשבה בתור נושא “אדם”. – שם לכתוב בר' ב' י”ז (במהדורה א' לבר' ב' י"ז עמוד 37) “יום” פירושו אלף שנה – וזהו לפי דעת הראב“ע “דרך דרש”. – בבאורו לבר' מ' מ”ג “אברך " הוא מן הפעיל כמו “אֹשְכֵּם” (ירמי' כ"ה ג'), ולפ”ד הראב“ע הוא עתיד בגוף ראשון. (רקמה 44, אוצה"ש 114 בעברית 79). בבאורו לשמות א‘. (בשתי המהדורות) “ועלה” הוא במקום “ועלינו” (עי' ג“כ רש”י שם). – בבאורו לשמות ו’ ג' הוו של “ושמי” הוא אות שבועה ועל זה אומר הראב”ע: וכוא“ו הזה לא מצאנו הלשון הקדש” (כאן נסמך הראב“ע על האמור ברקמה 34; 217 ואולם כנראה כתב מזכרונו שהטעהו כי שם לא מדובר כלל ע”ד הו“ו, אלא על הבי”ת של “באל שדי”. עי' הערותיו של קירכהיים לאותו ענין ובהוספות 247 ולהלן). – בבאורו לשמות י“ד כ‘: “ויאר” פירושו “ויחשיך” וכן בתה’ קל”ט י“א “אור”: וכמו אור לארבעה עשר משנה פסחים מ', וע”ז אומר הראב“ע " והמפרש הזה משים חשך לאור ואור לחשך כי לא יתכן בכל לשון שיהיה פירוש מלה אחת דבר והפוכו אם לא היה על דרך כנוי”. וע“ז מביא דוגמא ממלכים א' כ”א י“ג (עי' אוצה"ש 28 ולהלן בעברית 17). – וכן Mustalhik p. 64. – בבאורו לשמות י”ח י‘: “ברוך” הוא כמו שַכּוּל על משקל פַּעוּל, אוצה"ש 113 בעברית 78 ולהלן. ר’ יונה מבדיל בין “ברוך” שנאמר לאדם שפירושו שיקבל ברכה ובין ברוך שנאמר להקב“ה שפירושו “מהולל”. – בבאורו לשמות כ”ב י“ז: הה”א של “מכשפה” היא ה“א נוספת לא ה”א הנקבה (אוצה"ש 334 בעברית 238). – בבאורו לשמות ל“ד ט': “כי” = אף על פי (אוצה"ש 314 בעברית 217 בראש ערך “כי”). – בבאורו לויקרא י”א י“ד: תֻפִינִֵי הוא על משקל “דוכיפת”, וע”ז אמר הראב“ע: וזה משקל מעוקל (רקמה 63 משקל פועל, אוצה"ש 768). – בבאורו לויקרא “א י”ד הוא מתרץ את דברי התלמוד כי “ראה” ו”דאה" היינו הך. וזהו נגד דעתו של ר' יונה. והראב“ע אומר: וסרה טענת ר' יונה שאמר איך יתכן לומר השמר לך מהאריה והליש (באוצה”ש 657 ש' 10 ולהלן בערך “ראה” הוא אומר: אם ראה ודאה היינו הך צריך איפוא לומר כי דאה ודַיָה גם כן היינו הך, ויוצא כי בדברים י“ד י”ג נקרא עוף אחד בשני שמות שונים. דבר שאיננו יפה בשביל הדבור ההדיוטי מכל שכן לדבורו של הקב“ה, וכאלו היה מי שהוא אומר: השמר לך מפני האריה והליש”. – בבאורו לויקרא י“ד ג': נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וזה צריך להיות להפך: נרפא הצרוע מנגע הצרעת, ועל זה אומר הראב”ע: “ולמה נהפוך דברי אלהים חיים מפני חוסר דעתנו?” (רקמה 210). – בבאורו לויקרא כ' ה‘: “ובמשפחתו” פירושו לא בקרוביו אלא בהדומים לו. וע“ז אומר הראב”ע: “ומי הביאנו בצרה הזאת?” – בבאורו לדברים י"ב ב’: לפני את אלהיהם צריך להוסיף וו – “ואת” (רקמה 215). – בבאורו לדברים כ“ט י”ח: “למען ספות הרוה את הצמאה” פירושו בעבור שיראה שיכלה התם עם הרשע על כן יחשוב בלבו רע (אוצה"ש בעברית 472). – בבאורו לעמוס ג' ט“ו (השוה באורו לישעי' י"ג י'): בתי השן – הם הבית שנעשה משן הפיל למלך אחאב (מ“א כ”ב ל"ט) עם שאר הבנינים השייכים לו. – “וכסיליהם” (ישעי' י"ג י') שבאמת יש רק כוכב אחד ששמו “כסיל” והכונה היא לאותו כוכב עם בני חברתו המלוים אותו. וע”ז אומר הראב“ע בחדוד: ואני אומר עם כסיל אחד בשמים, רבים הם בארץ, והוא אחד מהם (רקמה 168 אוצה"ש 357 בעברית 226). בבאורו לזכריה ז' י”ד: “ואסערם”. אין להבין מדברי הראב“ע, שכפי הנראה נשתבשו, איך באר ר' יונה את המלה הזרה הזאת. – ברקמה 204 הוא מבאר אותה בתור בנין הקל. באוצה”ש 487 בעברית 342 בתור נפעל. – בבאורו לתה' מ' ח‘: באתי במגלת ספר כתוב עלי. אמר ר’ מרינוס כי דוד ידבר כנגד כנסת ישראל וזה רמז לדבר אבותינו בסיני נעשה ונשמע. והנכון בעיני: אומר (דוד) זה בעד נפשו כי בעת צרתו נדר נדר וצוה לכותבו שישיר שיר חדש, ועתה באתי לשלם הנדר (אוצה"ש 29 בעברית 18 ערך אז). – בבאורו לתה' מ“ט ח‘: “אח” – אמר ר’ יונה כי טעמו “אחד”…. כי “אח” פעול ו”איש" הוא הפועל (כלומר יש לא יפדה את אחיו ממות) (אוצה"ש 32 בעברית 20). – בבאורו לתה' קמ“ג ט‘; אליך כסיתי – אמר ר’ מרינוס: טעמו כמו בך חסיתי (אוצה"ש 326 בעברית 226). (והראב"ע נותן פירוש אחר). – בבאורו לרות ד' ואם לא יגאל. אמר ר' יונה היה ראוי להיותו “ואם לא תגאל” (רקמה 191). והראב”ע מפרש באופן אחר.

ב. פירושיו של ר' יונה שהראב“ע מביא בלי הערה או שהוא מעיר כי מסכים עמו. בשפת יתר 67 No; תלפיות מן אלף (=למד) (לא נמצא לא במוסתלהיק, לא באוצר השרשים ואף לא ברקמה). – מאזנים 17 א' “אתם” (מ"א ט' ו') במקום “אתה” (רקמה 169). – בבאורו לבר' מ”ד ה‘: בו = בעבורו (רקמה 33). – בבאורו לשמות ה’ כ“א “אשר הבאשתם את ריחנו” טעמו שבניו נבאשים ונמאסים בעיניו כריח רע. אוצה”ש בעב' 55. – שם ט' י“ז: מסתולל = מתחזק. השוה מסלות, דהי”ב ט' י“א שבפסוק המקביל מ”א י' י“ב נאמר: מסעד (מוסתלהיק 206 אוצה"ש 583 ב'). שם י”ב כ“ב: “אגדה” משרש גדד (זה לא נמצא ממוסתלהיק ולא ברקמה ולא באוצה“ש ערך גדד, ולהפך נמצאה מלה זו באוצה”ש ערך אגד ע' 19 בעב' 11). – שם ט”ו ט‘. “תמלאמו” = תמלא מהם (אוצה"ש 357, בעב' 261, רקמה 165). – שם ט"ז כ’: וירֻם מלשון רמה (אוצה"ש 680 בעב' 480). – שם י“ח י”ד. מדוע = מה ידוע, מה דעתך (עי' לעיל 97 הע' 6). – שם כ“א ט”ז (השוה באורו ליואל א' ט"ז) “אגרוף” הוא משורש הפעל “גרף” שופטים ה' כ“א (רקמה 28 אוצה"ש 149 בעב' 101). מה שהוא אומר וככה בל' ערבי זהו נוגע לפעל (ﺣﺴرف) שאצל ר' יונה. – בבאורו לבמדבר י”ג ל‘: ויהס = אמר: הסו! (אוצה"ש 179 בעב' 122). – שם ט"ז א’. לקח לקום על משה (אוצה"ש 357 בעב' 249). – בבאורו לישעי' ה' י“ד ועלז. הוא דרך השחוק שאירע (צ"ל שיארע) לקצת המתים בעת המות (בוצה"ש 528, בעב' 371) בא הבאור הזה על הכתוב בירמיהו נ”א ל“ט: והשכרתי למען יעלוזו. אבל שם אין זה מענין שחוק בשעת מיתה אלא שהוא מביא לזה את הפעל הערבי הדומה לו בצלצולו, הרד”ק במכלול ערך “עלז” מתרגם כך: היא רעדה שאוחזת המשקיף על המות ואוחזת החולה גם כן בעבור חלישות גידיו. – שם כ“ז ג‘: פן יפקוד. טעמו “לא יפקוד” והמלה “יפקוד” היא במקום “אפקוד” (אוצה"ש 575, 580 בעב' 407). – שם ל’ ט”ז. ננוס הוא משרש נס (מוסתלהיק 89). – שם מ“ד י”ג. המקצוע רמז לשרטוט (אוצה"ש 642 בעב' 453). – שם נ“ד ט”ו. גור יגור. טעמו התחבר יחד מל' ממגורות, יואל א' י“ז (אוצה"ש 129 בעב' 88). – שם נ”ו ח' הֹזִיס. טעמו לפי התרגום ישֵׁנִים, כלומר הכלבים נוטים לשינה יותר משאר החיות (אוה"ש 173 בעב' 118), – בבאורו להושע ב' י“ז. אתנה =אתנן (אוצה"ש 765 בעב' 545). – שם ב' י”ח. אפילו שם שהוא ספק כמו בעל שהוא שם ע“ז לא תזכרי עוד. – שם י”א ד‘. אוכיל. הוא עתיד מהפעיל במקום אאכיל (אין זה לא במוסתלהיק ולא באוצה“ש. אלא בערך אכל” נאמר כי אוכיל היא דוגמא ראשונה ממשקל פועיל, כמו שהראב“ע בעצמו מבאר כך. – בבאור ליואל א' י”ז. עבשו פרודות… מגרפותיהם (אוצה"ש 501; 584). עובדיה פסוק ז‘. בו. טעמו “ממנו” (זה לא נמצא ברקמה 31 ששם הוא מדבר על הבי"ת שבאה במקום מן). – שם פסוק כ’. חֵל. דומה למה שנאמר באיכה ב' ח' (באוצה"ש 222 בעב' 151), ר' יונה מבאר שהוא מן חַיִל = צבא). – בבאורו ליונה ד’ ח' (השוה קמחי ערך חורש) חרישית. שהיתה חזקה ומשמעת שאון עד שתחרשנה האזנים (באוצה"ש 252 בעב' 171 ר' יונה אומר שהוא מן "חריש = לחרוש האדמה). – בבאורו למיכה ה' י“ג. עריך. טעמו שונאיך כמו ערך ש”א כ“ח ט”ז (באוצה"ש 512 אינו מביא דוגמא ממיכה). – בבאורו למיכה ז' א‘; שמו שפי’ ר' יונה “לאבן” (בר' י"א ג') = תחת אבן, וכך להיטיב תחת היטיב (רקמה 18). – בבאורו לנחום ב' ה‘. ישתקשקו. טעמו = שוק על שוק (במוסתלהיק וכן באוצה"ש ניתן באור אחר). – בבאור לזכרי’ ב' ה‘. ואומר = ויאמר. – לתה’ מ“ט ט”ו. מזבול לו, פירושו מן השמים מושל על כל פרט ופרט. – שם ע“ד ח‘. נינם. מל’ הונה = לָחוֹץ (אוצה"ש 285) – שם א‘. עדות. מל’ עֲדִי (אוצה"ש 505 בעב' 356). – שם קי”א ב' חפציהם, על משקל זקניהם. מן חָפֵץ. (אוצה"ש 241 בעב' 164). – שם קי“ט ג‘. אַף. טעמו כמו באיוב ד’ י”ט (באוה"ש 63 ערך “אף” אין דוגמא זו).

אפשר לציין עוד הרבה מקומות אצל הראב“ע שהוא אומר כמו שאמר ר' יונה בס' השרשים שלו ורק שלא הזכיר את שמו. בכלל כשעוסקים בלכסיקליות שבבאוריו של הראב”ע צריך תמיד לעיין אצל ר' יונה. – כאן אני רוצה רק להעיר כי השם “מדקדק גדול” שנמצא בבאור הראב"ע לתה' י' ח' הוא רומז על ר' יונה (אוצה"ש 227, בעב' 155).


י. ר' שלמה אבן גבירול

(במחצית הראשונה של המאה הי"א)


“ור' שלמה אבן גבירול ממדינת מאלקה ארג מחברת שירה שקולה ולא ישקל כסף מחירה. והיא ארבע מאות חרוזים”.

הראב“ע מביא ממנו רק באורו למלת “תלפיות” (שה"ש ד' ד') בשם ר' שלמה בן יהודה (שפת יתר 67 No). בצחות בשער משקל השיר הוא אומר – ר' שלמה הספרדי הוא יצר את משקל השירה. הוא גם לוקח איזה דוגמאות משירת הרשב”ג מבלי להזכיר שמו. – בבאורו לתנ“ך הוא מביא מהרשב”ג על פי הרוב רק ענינים פילוסופיים שנוגעים לבאורי המקרא והם: בר' ג' א‘; ג’ כ“א; כ”ח י“ב; במדבר כ”א כ“ח (שם במקום ר' שמואל צ"ל ר' שלמה); ישעי' מ”ג ז‘; דניאל י“א ל”א; עי’ ג“כ באורו לתה' ט”ז ב'.


יא. ר' שמואל אבן נגדילה (= הנגיד)

(במחצית הראשונה של המאה הי"א)


“ור' שמואל הנגיד ממדינת קורדובה חקק ספר העשר. והוא גדול מכל הספרים הנזכרים ואין למעלה ממנו”.

בפרק הראשון של “יסוד מורא” אומר הראב“ע כי ר' שמואל הנגיד חבר כ”ב ספרים בדקדוק. מלבד אלה הדברים שהובאו לעיל בספר הזה ומה שבאי הראב“ע בשם ר”ש הנגדי בספרי הדקדוק עוד הביא ממנו בבאורו לתנ“ך: בר' י”ט י“ח (השוה שם ל"ג י') המלות “אל נא” היא כמו “הואל נא”; בבאורו לדניאל ט' ד' הוא מביא את באורו זה של הר”ש למלת “אנא” = אל נא. – בר' מ“ט י”ח: לפני “לישועתך” צריך להוסיף “ויאמר”. שם פסוק כ“ח: “וימררוהו” – שמו מרירתו כמו מטרה. – ויקרא ט”ז י“ח; ע”ד השעיר המשתלח. – במדבר כ“ב ז‘. וקסמים בידם = התשלומין בעד נביאותו. – ישעי’ ל”ב י“א: “רגזה” היא צווי. – יואל א' ט”ו (השוה באורו לתה' ס“ח ט”ו) שדי = שדד על משקל דַוָי. – מיכה א' ז‘. קבצה = קֻבצה עם דוגמאות מחלופי נקודת חירק בשורק (עי' לעיל 53). – נחום ב’ ב‘. נצור הוא מקור. – שם פסוק ח’. “הֻצַב” הוא שם המלכה של נינוה (הראב"ע משבח מאד את הבאור הזה). – חבקוק ב' ו': ומכביד עליו עבטיט = שמוסיף לבנות המשכן ולא יצילנו.


יב. ר' משה הכהן אבן גיקטיליא

(המאה הי"א)


“ור' משה הכהן ספרדי הנקרא בן גיקטיליה ממדינת קורדובה באר ספרי הדקדוק גם הוסיף ענינים לא ידעום הקדמונים גם הוא חבר ספר זכרים ונקבות”.

את הספר ע“ד זכרים ונקבות (בערבית) משבח מאד ר' משה אבן עזרא ואומר שהוא מעט הכמות ורב האיכות (Neubauér Notice 22) פעם הביא ממנו הראב”ע בפירוש במאזנים 17 ב‘. זולת זאת הוא מזכיר ספר הדקדוק שלו (מאזנים 19 א'). הוא קורא לו “הגדול שבמדקדקים” (מאזנים 13 ב‘. השוה 41 ב’) הוא מביא ממנו וע“פ הרוב מסכים עמו, ורק במקומות מעטים בספרי הדקדוק של הראב”ע חולק עליו. מלבד הדברים שהובאו כאן בספר הזה ממנו (לעיל 36, 49, 70, 77, 79, 80, 83, 86, 89, 90, 92, 93, 95, 110, 121) ע’ ג“כ צחות י”ט א' (המֻלה, יחזקאל א' כ“ד = מלה; שם מ”א א' (נבל עשור, תה' קמ"ד ט' הוא כלי בעל עשרה מיתרים); שם מ“ג א' (ע“ד “חוסי”, תה' ב' י”ב); שם ע”ג ב' (ע"ד איזה פסקאות של המסורה); שפה ברורה כ“ח א' (קַמְתִּי במקום קָמָתִי). – שם מ”ד ב' (“טרם” פירושו “הֹוֶה” וזהו בניגוד אל “בטרם”. – שפת יתר 72 No ע“ד “מזרות”, איוב ל”ח ל"ב); שם 78 No “חשמנים” תה' ס“ח ל”ב). – גם בבאורו לתנ“ך הביא הראב”ע להרבה פסוקים באורי ר' משה ן' גיקטיליא, אבל כמעט ביותר נמצא בבאורו לישעי' ולתהלים, מבאוריו ניכר שהיה המפרש הקדמון הזה בעל שכל ישר ובהיר וכדאי לאספם יחד בשביל כריסטומטיה של ביאורים. אחרי שאצל דוקס נסמנו המקורות (Beitraege II 182 ff. ) לא בדיוק ולא בשלמות. ע"כ הנני לתת כאן מחדש לוח שלם מכל אלה:

בר' א' כ“ו; ג' כ”א (במהדורה א' דף ל“ח; ל”ז כ‘; מ“א נ”א; מ“ב כ”ה; מ"ט ו’; – שמות ב' ד‘; י’ י“ב; י”ג י“ז; י”ד י“ד; ט”ו ב‘; וט“ז ט”ו; י"ט א’; כ“ב ל'; כ”ט ל“ט. – ויקרא ד' כ”ג; ו' כ‘; – במד’ ח' ז‘; י“ד ט”ו; כ’ ח‘; כ"א ל’; כ“ב י”ג; כ“ח ד' וי”א. – דבר' ח' י"ג.

ישעי' א' ו‘; א’ כ“ד; ב' ו‘; ד’ ב‘; ו’ ט‘; ח’ י‘; ט’ י”ח י' י“ג; י”א א‘; י"א י’ י“ד; י”ח ב' ז‘; כ“ד י”ג; כ"ה ב’; כ“ו כ'; כ”ז א‘, ג’, ה‘; כ"ח ו’, ט“ו, כ”ט; כ“ט כ”א; ל' כ“ו, כ”ח; ל“ב י”א; ל“ג ט'; ל”ד ב‘; ל"ה א’. ג‘; מ’ א‘; מ"ז ב’; מ“ט ח', י”ח; נ“א ב'; נ”ב א‘, י“א; נ”ד א’; נ“ו ב'; נ”ז ט' (ר' משה הנגיד?); ס“א א'; ס”ג א‘; ס"ה ב’, י“א; ס”ו ה' (השוה ש"ב 40 ב'); ס“ו י”א. – הושע ח' י“ג; י' ח'; י”ג א‘. – יואל א’ י“ט; ג' א‘; ד’ א‘. – עמוס ו’ י”א; ז' א‘. – עוב’ י“ז, כ‘. – יונה א’ ו‘. – מיכה ד’ י”א. – נחום ב' ד‘. – חבקוק ב’ ט‘; ג’ ב‘, י"ד; – צפניה א’ ד‘; ב’ א‘; ג’ א‘, ח’, ט‘, י“ח, י”ט. – חגי א’ א‘, ב’ ט‘. – זכריה א’ ח‘; ח’ י‘; ט’ ט‘; י"ג א’.

תה' א' א‘; ב’ י“ב; ד' ג' ו' ג‘; ז’ ה; ז‘, ח’, ט', י”ד; ח' א' ג‘; ט’ ז‘; י’ ג‘; ה’ ט‘; י"א ז’; ט“ו ב'; כ”ד ב‘; כ"ה א’; כ“ו א‘, ט’; כ”ז ב‘, ח’; כ“ח ז'; כ”ט ז‘, ט’; ל' ז‘, ח’; ל“ב ז‘, ט’, י'; ל”ג ב' ז‘; ל"ד י’; ל“ה כ'; ל”ו ז‘; ל"ז ג’; ל“ח כ”ג; מ' ז‘; מ"ב א’; מ“ז א'; מ”ח י“ג, ט”ו; מ“ט ז', ט”ו; נ' י‘, י“ב, כ”א; נ"ג ב’; נ“ד ו'; נ”ה ט' ט“ז, כ”ג; נ“ח ב‘; ס’ ז‘, י’; ס”ה ו‘; ס"ח ה’; ס“ט ג', י”ט, כ“ז, כ”ח; ע“ב י'; ע”ג ד‘, י’, כ“א, כ”ה; ע“ד ג‘, ה’, י”ד; ע“ה ז'; ע”ו ד‘, ה’, י“א, י”ב; ע“ז ה', י”א, י“ז כ”א; ע“ח כ', ל”ט, נ“ז; ע”ט י“א; פ' ו'; פ”ד ה‘; פ"ט א’, כ“ג; צ' א‘, ב’, ז', י”א; ק“א ב'; ק”ב ט“ו; ק”ג ה‘; ק“ז מ”ג; ק"ח ב’, ג; ק“י ג‘, ד’, ו.; קי”א י‘; קי"ג ה’; קט“ו י”ב, ט“ז; קט”ז י‘, י“ג; קי”ז א’; קי“ח ו‘, ז’, י', י”ד, כ“ד; קי”ט ח‘, ט’, צ“ו; קכ”ב א‘; קל"ב ו’; קל“ג ג'; קל”ז ב‘; קל"ח ז’; קל“ט ג', י”א, י“ד, ט”ו, כ‘; ק"מ י’; קמ“א ג‘, ה’, ז‘, י’; קמ”ב ד‘, ה’; קמ“ט ו'; ק”נ א'.

איוב ד' י‘; ה’ ה' י“ב; ז' ה'; י”א י“ז; י”ז י“א; י”ח ט‘; ל“ו ל”ב. – קוהלת ה’ י“א; ט' י”ב; י' י“ז, י”ח; דני' ב' א‘, ט’; י' ח'; י"א ב.


יג. ר' דוד הדיין אבן הגר

“ור' דוד הדיין בן הגר ספרדי ממדינת גאנטה גם הוא נלוה עליהם ונמלך עליו לבו וחבר ספר המלכים”.

המחבר הזה שלא נזכר עוד אצל הראב"ע בשום מקום נקרא בפי ר' משה אבן עזרא: אבו סולימן אבן מוהאגיר (Neubauer Notice p. 202).


יד. ר' יהודה אבן בלעם

(במחצית השניה של המאה הי"א)


“ור' יהודה הנקרא בן בלעם ספרדי ממדינת טוליטולה אסף ספרים קטנים”. הראב“ע מצטט ממנו בשפת יתר No 28 ועוד בבאורו לתנ”ך; בר' ח' “ב, שיטה א, 49; בר' י”ט ו‘; שמות ה’ י“ב; ל' כ”א; פירוש הקצר 95; זכרי' ט' ו‘; תה’ ד' ח' (ע' לעיל 121); ז' ו‘; ע"א ז’; פ“א ט”ז; פ“ד ה‘; ב’; פ”ח ה‘; ק“ז כ”ט; קט"ו ט’; קמ“ד י”א; ק“נ ו' – רות א' כ'; דניאל י”א א' (משה בן בלעם?).


טו. ר. יצחק בן ישוש

(המאה האחת עשרה)


“ור' יצחק הנקרא בן ישוש ספרדי ממדינת טוליטולה עשה ספר הצרופים”

המחבר הזה לפי דברי המבאר א' יוסף בן אליעזר, (י' גרץ, געשיכטע דער יודען VI 53) הוא המחבר שהראב“ע מביא בשמו (= היצחקי) מספר אחר (עי' לעיל פרק י"ב). מהמחבר הזה – היצחקי – מביא הראב”ע איזה באורים ראויים לתשומת לב מיוחדה: בבאורו לבא' ל“ו ל”א; שם פסוק ל“ג; במדבר כ”ד י“ז; הושע א' ה'; איוב מ”ב ט“ז. במקום שנזכר כאן בראשונה הוא אומר על ספרו של היצחקי שראוי הוא להשרף, וכן אמנם הוא אומר בקנאותו גם על ספרו של דונש תשובות נגד הרס”ג, וכן על ספר הרקמה. שם התאר המהביל (נ"א: המבהיל) שחִלֵק להיצחקי מַטֶה לחשוב כי בכל מקום שהראב“ע מזכיר “המהביל” כונתו היא ליצחקי זה, אבל באמת מצינו שדברים מהיוחסים ל”מהביל" נמצאים אצל ר' יונה. הטעות הוא אמנם ישן נושן: עוד המבאר לבאור הראב“ע שנזכר לעיל אומר לבר' ל”ו ל“ג (אהל יוסף 34 א' No 49): “מכאן ראיה שהמהביל שנקרא בכל מקום הוא היצחקי. – כאן צריך להעיר כי הראב”ע מביא בשם עוד מחברים שנקראו בשם יצחק: א) הנודע לשם ר' יצחק אבן גיאת, בבאורו לדברים י' ו‘. שנקרא אצלו גם ר’ יצחק הספרדי. ב) ר' יצחק בן שאול, המורה של ר' יונה, שפת יתר No 68 באורו לשיעי' כ”ז ג‘. ג) ר’ יצחק בן לוי בבאורו לדניאל י“א ל”ג. ד) יצחק (בלי שם תאר ולא ידוע לאיזה יצחק הוא מתכון) בר' מ“ט י”ח; ויקרא ה' ז'.


טז. ר' לוי אבן אל-תבון

(בסוף המאה הי"א ותחלת המאה הי"ב)


“ור' לוי הנקרא בן אל תבאן ספרדי במדינת סרקסטה תקן ספר המפתח”

זהו בודאי אותו ר' לוי, שהראב“ע מביא בשמו בבאורו לתהלים ז' י' ול”ה י"ג.


 

אותיות נוספות, חסרות ונחלפות לדעת הרא“בע בבאורו על התנ”ך

מלוקט ומסודר ע"י א. ז. ר650


א נוסף: אתנן (דברים כ"ג ב'); אגרוף (עי' באורו ליואל א' י"ז); אזרוע (ירמי' ל“ב י”ט); אנחנו (העיקר “נַחְנוּ”), במדבר ל“ב ל”ב, איכה נ' מ“ב; אִלוּ (אסתר ז' ד' העיקר “לוּ”); והאזניחו (ישעי' י"ט ו'); יאהיל (איוב כ"ח ה', במקום יָהֵל) דָאג (נחמי' י“ג ט”ז, במקום דָג); וראמה (זכריה י"ד י'), וי”א שהוא במקום אות הכפול “רממה”; לצנאכם (במדבר ל“ב כ”ד); ההלכוא (יהושע י' כ"ד); יְהוא (קהלת י"א ג').

א חסר: שֵלָתֵךְ (ש“א א' י”ז, במקום שְאֵלָתֵךְ); בחֵמה (איוב כ"ט ו' מקום בחמאה); מַלְפֵנו (שם ל“ה י”א במקום מִאַלְפֵנוּ); תומים (בר' כ“ה כ”ד, במקום תאומים); בְגָד (שם ל' י"א, במקום בא גד); והארץ לא תשם (דם מ“ז, לדעת הראב”ע אשם ושמם מובנם אחד, עי' באורו להושע ה' ט"ו ותֵשם במקום תאשם); יַשִי מָוֶת (תה' נ“ה ט”ז), במקום ישיא, מלשון הנחש השיאני (בר' ג' י"ג).

א מתחלף לה"א; נְסָה עלינו (תה' ד' ז' במקום נְשָא, ע“ד ישא ה' פניו אליך במדבר ו' כ”ו); הֲנִסָה דבר אליך (איוב ד' ב', במקום הנשא).

א מתחלף לע': על גוזזי צאנו (ב' ל“ח י”ב, במקום אֶל).

א במקום אות כפולה: אשר בזאו נהרים ארצו(ישעי' י"ח ב', במקום בזזו); ימאסו כמומים (תה' נ"ח ח', במקום ימססו).

ב לפעמים חסר: כי ששת ימים (שמות כ' י"א, במקום בששת); הנמצא בית ה' (מ“ב י”ב א' במקום בבית); חלבמו סגרו פימו (תה' י"ז י', במקום בחלבמו); ונחתה קשת נחושה זרועותי (תה' י“ח ל”ה במקום בזרועותי); ילין בכי (שם ל' ו', במקום בבכי); ושלש עשרה שנה מרדו (בר' י"ד ד', במקום ובשלש עשרה, כלומר: ובשנה השלש עשרה מרדו).

ב במקום בעבור: בארבה (שמות י' י"ב, במקום בעבור הארבה).

ב במקום ממנו: לא יאכל בו (שם י“ב מ”ג, במקום ממנו).

ב נוסף: ברוחו שמים (איוב כ“ו י”ג), במקום רוחו.

ה נוסף: בָהֵנָה (ויק' ה' כ"ב), במקום בהן; שמים שִפּרָה (איוב כ“ו י”ג) במקום שִפֵּר.

ה במקום וו: קַבֹּה (במדבר כ"ג ח') במקום קַבוֹ; כי פְרָעֹה (שמות ל“ב כ”ה); בתוך אָהֳלֹה (בר' ט' כ"א); בְרֵעֹה (שמות ל“ב י”ז).

ה מתחלף לא': אשתוללו (תה' ע"ו ו') במרום השתוללו. קראן לי מרא (רות א') במקום מרה; עגלה דשא (ירמי' נ“ט י”א); כמטרא (איכה ג' י"ב). מרפא (קהלת י' ד'); לכלא הפשע (דני' ט' כ"ד); יפריא (הושע י“ג ט”ו).

ה חסרה: בסֻכּוֹ (תה' כ"ז ב') במקום בסכתו (לפנינו הגירסא בסֻכֹּה). אצל פנה (משלי ז' ח') במקום פנתה, מתאים ל“ביתה”, ולפיכך הה"א במפיק.

ו נוסף: ואיה וענה (תה' ל“ו כ”ד); בנו בְעֹר (במדבר כ"ד ג') במקום בן.

י נוסף: יריבך (ישעי' מ“ט כ”ה); יריבַי (תה' ל"ה א'); תיעשה (שמות כ“ה ל”א), האמינון (עי' באורו לקהלת י"ב ה'), עונכי…. תחלואיכי… ועוד רבים כאלה: בני אתונו (בר' י“ט י”א), במקום בן אתונו; זולתי (דברים א', ל"ו, אפשר גם זולת).

י חסר: וַיַבְּשֵהו (נחום א' ד'), במקום וייבשהו; הוֹ הוֹ (עמוס ה' ט"ז).

ל חסר: השלום אביכם הזקן (בר' כ“ג מ”ז, במקום לאביכם).

ל נוסף: לחפשי ישלחנו (שמות כ“א מ”ו, אפשר “חפשי” כמו: תשלחנו חפשי, דברים ט“ו, י”ב י"ג); מדוע אדֹם ללבושך (ישעי' ס"ג ג', במקום לבושך); לאבשלום (דהי"א ג' ב', במקום אבשלום).

ל במקום את: הרגו לאבנר (שם ג' ל', במקום את אבנר).

ל במקום בעבור, כמו: וללוי מר (דברים ל"ג ח') [וכן: וישאלו אנשי המקום לאשתו, בר' כ"ו ז' כמו בעבור אשתו]. וכן: אמרי לי (בר' ס' י"ג, במקום בעבורי).

מ מתחלף לנון: הלהן תשברנה… הלהן תעגנה (רות א' י"ג, במקום הלהם).

מ נוסף: ובמרבית (ויקרא כ“ה ל”ז; משכית (שם כ"ו א'; מנגינתם (איכה ג' ס"ג), במקום נגינתם.

נ מתחלף למ"מ: ויגרשום…. צאנם (שמות ב' י"ז).

נ נוסף: הנצנים (שה“ש ב' י”ב), השרש הוא “נִצָה”.

ס מתחלף לשי"ן: השירו ולא ידעתי (הושע ח' ד', במקום הֵסירו).

ש מתחלף לס': לא יִסַג כלימות (מיכה ב' ו') במקום לא ישיג; פרוס לרעב (ישעי' נ"ח ז'), במקום פרש; ותַסֵג (מיכה ו' י"ז), במקום ותשיג. נְסָה עלינו (תה' ד') במקום נשא.

ת מתחלף לה"א: לדֵעָה, (שמות ב' ד'), במקום לדעת.

ת נוסף: תאלתך (איכה ג' ס"ה); תאנתה (ירמי' ב' כ"ד); ותרבית (ויק' כ“ה ל”ו).

ת (ההתפעל) חסר: ןְנִכַּפֵּר (דב' כ"א ח'); מְשָרַת (מ“א א' ט”ו), במקום משרֶתֶת.


מהמתרגם

ע“ד השמות אִשָה ואֵשֶׁת אומר הראב”ע (באורו לתה' נ"ח ט'): ועתה אֹמַר דקדוק אֵשֶׁת: דע, כי הה“א סימן לשון נקבה, וכאשר יחליפו הה”א בתי“ו תשוב המלה מלעיל, בין שתהיה המלה סמוכה, כמו תפארת ישראל (איכה ב' א')ף או אינה סמוכה, וככה עטרת, תפארת. וככה אשת: בתחלה אשה, ואח”כ אֵשֶׁת, כמו אשת-איש, או לא תהיה סמוכה, כאשת יפת תאר (דברים כ"א י').

עוד מצינו חלוף ה“א בתי”ו: וחטָאת עמך, כמו וחטאה עמך. עַם נמצא גם בלשון נקבה: העם… יושבת לבטח שופטים מ"ח ז' (באורו לשמות ה' ט"ז); וכן עזרָת מצָר (תה' ס' י"ג), במקום עזרה; נפלָאת בעינינו (תה' קי“ח י”ג) ועוד כאלה.

והתי“ו לפעמים מתחלף לה”א כמו: לדֵעָה מה יעשה לו (שמות ב' ד') במקום ל“דעת” (מבאורו שם).

ומפני מה הה“א והתי”ו מתחלפות זו בזו? מפני שצורתן כמעט אחת, וזוהי עדות שהכתב האשורי הוא הקדמון (באורו לשמות א' ט"ז) ועי' לעיל 40. ובבאורו לתה' כ“א י' הוא אומר, כי הבית והכ”ף מתחלפות זה בזו כמו כתנור אש, המקום בתנור, כחצות במקום בחצות וגם זה כנראה מפני שדומות בצורתן.

–––––––––––––––

עד כמה שהיה אפשר הכנסתי את דברי הראב"ע בלשון המקור ושמרתי על הטרמינים שלו, ורק לפעמים הוספתי מלה סגורה להקל על המעיין. לשון הקדמונים תורה היא וללמוד אנו צריכים.

הספר יצא בגרמנית בשנת 1881 בתור הוספה לדין וחשבון השנתי של בית מדרש הרבנים בבופדסט שכבר היה בו אחד הפרופיסורים ואח"כ גם למנהל המוסד.


תּמוז, תרצ"א


ע“ד החידה שבאה לעיל 19 (תחילת פרק ט' - הערת פב"י) יש במקור הגרמני בסוף הספר חקירה ע”ד המחבר וע"ד כתבי היד (י“א שהיא של ר' משה אבן עזרא שכתב בשביל הראב”ע שארו). ואולם, אחרי שאין זה שייך לדקדוק, נמנעתי מתרגם אותה.



  1. במאמרו בס' תולדות הספרות העברית של וינטא אונד וינשע ע“ד הראב”ע (II 185) כותב בכר: אחרי שעברו עליו (על הראב"ע) יותר מארבעים שנה עזב את מולדתו ואחרי נדודים רבים באפריקה הצפונית ובמזרח התיישב ברומא (1140) ונגש לעבודה פוריה בספרות. המתרגם  ↩

  2. עי' שד"ל בכרם חמד IV, 138.  ↩

  3. במקום “אחד מחבריהם” צ“ל בודאי ”מבחוריהם“ כי הר”מ גיקטיליא קורא לר‘ יצחק בן השר ר’ שלמה, שבשבילו תרגם את ספרו של הר“י היוני' בהקדמתו ובנוספות שבסוף הספר (דף 1. 98, 120 הוצאת נוטט “שלשה ספרי דקדוק”, לונדון 1870) תמיד בשם ”בחור חמד".  ↩

  4. במלים “למשמרת לאות ולמזכרת” רצה ר"י לומר כי תרגומו של גיקטיליה אמנם נשמר ונזכר. אבל לא השפיע כל כך.  ↩

  5. רפופורט בהקדמתו לספרו של ר"ש פרחון בהוצאת שטרן XV.  ↩

  6. ע“ד הכרונולוגיה של ספרי הראב”ע הנני סומך על גרץ ח"ד ציון 8 (בגרמנית וכן על הלברשטם בהקדמתו להוצאת ספר העיבוד, ליק 1874.  ↩

  7. הראב“ע קוראו בשם מאזנים בפירושו על התורה לבראשית מ”ט ו‘, ויקרא כ"ו ח’, במדבר ז‘ ג’ וז‘ ע“א, דברים ל”ב ו’: שפת יתר 155№ ובשפה ברורה בסוף ההקדמה בשם “מאזני הלשון” ובפירושו לאיוב ל“ו ל”ב ול“ז ו'. השם ”מאזני לשון הקודש“ שישנו גם בכ”י של הספריה הלאומית בפאריז (S. Katalogue des manuscritps hebr. P. 226 №1221 3) נקרא ע“י המוציא לאור הראשון ר' אליהו לויטה (במאסף ”דקדוקים, ויניציאה 1546 ע‘ 195–236, ואצל היידנהיים בהוצאתו (אופנבך 1791). בהוצאת אלטונא (1770) נקרא ביתר ביאור=ס’ מאזנים, הנקרא מאזני לשון הקודש. השם מאזנים שקרא הראב“ע לספרו, מלבד שהוא מציין את שיקול המדע בכלל (עי' שטיינשניידר קטלוג בודליאנה 1000) הוא בא ביחוד בהשפעת סגנונו של ר' מנחם בן סרוק (במחברת הוצאת פיליפובסקי לונדון 1854) שמשתמש בבטוי ”משקלת המלה“ (ס“ו ע”ב) ”משקלת הלשון“ (ו' ע"T), והסינונים לזה ”מאזני המלים“ (י"ד א') ”מאזני המלה" (ל‘ ב’), שהוא דקדוקי המלים או דקדוק המלה (י“ח ב', כ”ח ב‘, נ"א ב’).  ↩

  8. המלה “לכן” באה כאן במקום “אכן”, וזה מתאם עם המלה הערבית لکن.  ↩

  9. כך הוא אומר בסוף הספר: תוצאות הלשון שחברתי בספר הזה.  ↩

  10. הראב“ע בעצמו בתחלת הפרק ע”ד הפעלים העומדים מעיר בבואו לעבור אל העיקר, באמרו: “שית לבך מעתה לבנינים”, ואולם חסר שם הכלל ע“ד המקור, וזה נמצא בסוף הפרק ע”ד שם הפועל. ע‘ 48 הוצ’ היידנהיים.  ↩

  11. ואלו הן: א. המלכים (תנועות גדולות). ב. והנחים (שוא נח). ג. והנעים (שוא נע) ד. העבדים (אותיות “בכולם” שלפני השרש). ה. והמשרתים (שהם פעם שרשיים ופעם נוספים אחרי השורש). ו. השרשים (אותיות השרש). ז. הנמשכים (אותיות או"י). ח. והנעלמים (אותיות אהו"י כמו שֵלָתֵך וכו') וכו'). ט. והמתחלפים (אהו“י כנ”ת). י. והמתהפכים (למ"ד הפועל עוד בוו כמו ידע=הודע). יא. האחדים (ע‘ לעיל הע’ 3). יב. היחידים (מספר יחיד בפעלים וכנויים). יג. הרבים. יד. הזרים (שאין להם רע במקרא). טו. הנכתבים ולא הנקראים כמו חֵטְא). טז. הקרואים (כמו קֵרֵחַ שנקרא בסוף “אַח”). יז. השרוקים (אותיות סצ"ש). יח. החיצונים (וּ במקום וְ). יט. החסרים. כ. היתרים (שרש הוא יותר מג' אותיות). כא. והיתרים. כב. (המדעים (ה' הידיעה). כג. התמהים (ה' השאלה). כד. הנרחבים (כמו מָעֳמָד במקום מֻעְמָד). כה. הנפתחים (פתח במקום קמץ). כו. החלשים (שאינם מקבלים דגש). כז. הסמוכים. והמוכרחים (כמו “שנים עשר יום” במקום “שני עשר”). כט. הנפרדים (שאין להם אותיות הכנויים). ל. (שנוספו עליהם אותיות הכנויים). לא. הרפים (שמטעם המסורה לא בא בהם דגש). לב. הדגושים (להורות על בנין הכבד). לג. המבולעים (וַיִקַּח במקום וילקח). לד. הזכרים (מין זכר). לה. הנשים (מין נקבה). לו. הגבוהים (זקף קטן שאז נחלף הקמץ בשוא נח, אִתְּךָ–אִתָּךְ). לז. הנשברים (יוד שואית נבלעת כמו “בִירושָלַיִם”). לח. העולים (שנגינתם מלעיל). לט. היורדים (שנגינתם מלרע). מ. השלמים. מא. המפיקים (מפיק ה"א). מב. הנמצאים (שינוי התנועה לפני אותיות אחה“ע=”יֶחֶרְדוּ"). מג. הנקראים (דְעו נקרא “דו”). מד. והענינים (שתי מלות מתחברות יחד, כמו “המבלי אין”). מה. הפעלים. מו. השניים (שיש להם רק שתי אותיות השורש). מז. השלישים. מח. הרביעיים. מט. הכלליים (בקר וצאן). נ. הפרטים (שע"פ). נא. העומדים (פעל עומד). נב. היוצאים. נג. העוברים (כָבֵד והכביד וכִבֵד ונכבד). נד. העתידים (זמן עתיד). נה. הבינונים. נו. הבנינים. נז. הכבדים. נח. הקלים. נט. נכפלים.  ↩

  12. פעם נמצא אצלו פרק בשם “שער” (דף רל"ד א' דפוס ויניציאה). אצל היידנהיים (נ"ז א') נעשה מזה בטעות “שאר” ומזה נתהווה “שאר גאוני הלשון”.  ↩

  13. גם המלה שנמצאה רק פעם אחת בתנ“ך [לדעת איזה מדקדקים עתיקים] שהוא רק ה בלבד (בדברים ל"ב ו‘ הַ לה’ תגמלו זאת) נמצא אצלו בכלל מיוחד ”האחדים".  ↩

  14. הוצ‘ פיליפובסקי לונדון 1855 ביחוד דף ו’ ע"א.  ↩

  15. … וגם להבין הנקראים ולא נכתבים, והנכתבים ולא נקראים.. והמלאים והחסרים, היתרים, הכרותים, הסמוכים, והטפלים, והקלים, והכבדים, והנוהגים אחרים, ולשון הזכרים והנקבות…“ כאלה אפשר למצוא גם במאזנים. הכללים ”הנמצאים והנקראים“ שנמצאים אצל הראב”ע אינם אלא לפנים, כי רק ע“י הוספת ”לפני אחה“ע” או “עם אחה”ע" יש להם מובן כל שהוא.  ↩

  16. דוקס בחלק השני של ספרו בייטראגע צור געשיכטע דער אלטעסטען אויסלענונג אונד שפראכערקלערונג ד. א. ט. p 2 ולהלן. מונק Notice sur Abulwalid p. 41 ff. נייבוער Notice sur la Lexicographie hebr. 156 ff 201 ff שטיינשניידער אין ביבליאגראפישען האנדבוך דף XI ולהלן.  ↩

  17. אין צורך לחשוב כמו שחשב דוקס (בייטראגע II 182 הערה 1) שכאן נשמטו אחרי המלים “ספרי דקדוק” – “של ר‘ יהודה חיוג’”. אלו היה כתוב “הדקדוק” בלבד היה זה מוסב על זה שנאמר לעיל (כלומר הר"י חיוג'), אבל מכיון שכתוב “ספרי הדקדוק” הכונה היא לכל הספרים שנכתבו קודם. הר“י חיוג' נקרא בפי הראב”ע לפעמים “בעל הדקדוק” ובכל מקום שהוא אומר סתם “בעל הדקדוק” כוונתו לר“י חיוג‘, כמו בפירושו הקצר לשמות ב’ ד' (הוצ' פראג דף 7): ”ותתצב – מלה זרה וכבר הזכירה בעל הדקדוק".  ↩

  18. התרגום של אבן גיקטיליא הוציא לאור Nutt (ע' לעיל 5 הערה 2) הכת“י שהשתמש בו שהיה שייך מלפנים ללוצאטו (דף VIII הערה 4) נמצא היום בספריה של בי”ס לרבנים בבודפסט. תרגומו של אבן עזרא נדפס בשנת 1884 בכרך השלישי של Beitrage von Ewald u. Dukes ע"ד היחס של התרגומים הללו אל המקור עי‘ Derenbourg, Opuscules et traits d’abulwalid 1880 p. CXIX f.  ↩

  19. אצל אבן עזרא اصل תמיד “שרש” ואצל ר“י גיקטיליא – ”עיקר“. افظ אצל הראב”ע מבטא ואצל הרי“ג מקרא, או ”דבור לשון“ או ”מדבר לשון“ במקום ”יהגו“ שבס' הר”י גיקטיליא בא אצל הראב“ע ”יבטאו“. במקום ”טעם“ – ”הרגשה“. במקום ”סתר“ (כלומר האותיות הנחות) – נח. אצל הרי”ג תמיד “לשון העברים” (או ל' עברית) ואצל הראב"ע – לשון הקודש.  ↩

  20. יצא לאור פעמים א‘ ע"י דוקס – בייטראגע III 179–204; ב’ ע“י נוט I 120 – 132 יחד עם המקור הערבי (בהוספה XV–I. השוה דרנבורג I. הע' 5. בתרגום זה נמצאה הערה שמתחילה ”אמר אברהם המתרגם" (דוקס 185, נוט 124).  ↩

  21. “באייר שנת תתק”ה לעולם בלוקא עיר מושבי". שהמספר הזה הוא נכון (ולא תתקי"ה כמו שאמר גרץ) הוכיח כבר הלברשטאם ע' 12.  ↩

  22. ע‘ לקמן ריש סעיף ט’.  ↩

  23. שפה ברורה, הוצ‘ ליפמן ע’ 15: בעיר לוקא ספר היסוד ושפת יתר (בסוף ההקדמה).  ↩

  24. הוצ' Schröter, Breslau 1886  ↩

  25. ס‘ שפת יתר הוצ’ ליפמן 1843. עי‘ שטיינשניידר קטלוג בודל’ ע‘ 2201 ולהלן, העתקת פינסקר מהצייטשריפט של גייגר IV, 293 ולהלן, שממנו לוקחו נוסחאות שונות ושנמצאים לפני בקובץ אחד שאותו אני מזכיר להלן מסתיים במספר 74 של הוצ’ ליפמן ולפני המספר האחרון הזה יש בו במקום המספרים 70–73, המספרים 88–91.  ↩

  26. השוה 2 N עם באורו לבמדבר כ“ד ו‘, 3 N עם הבאור לישעי’ כ”ז י“א; 15 N עם הבאור לתה' מ”ז ד‘; 28 N עם הבאור לפ"ח ו’; 92 N עם הבאור לישעי‘ ז’ ד'.  ↩

  27. ע' N N ‏ 5, 6, 37, 42, 47, 57, 89 ב, 96, 102.  ↩

  28. ע' N N ‏35, 58 ,100.  ↩

  29. ע' N N ‏ 4, 9, 10, 13, 20, 31, 43, 63, 70, 74, 88.  ↩

  30. ע‘ N N ‏ 12, 17, 25, 33, 36, 83. רק במקומות מועטים הוא מודה בגלוי כי דונש צדק כמו 94 N: "והדין עם ר’ אדונים“. ופעם הוא כותב בהתלהבות בחרוזים: ”והנה ר' אדונים פרש מצודתו וילכוד יחידתו (18 N).  ↩

  31. ספר יסוד (נ"א: בסוד) דקדוק כמו כתר / ספר יכבס לב כמו נתר.

    ספר בשם תלמיד שמו חיים / ספר יגלה לו דבר סתר.

    ספר לאברהם בנו מאיר / ספר קראהו (נ"א: קראתיהו) שפת יתר.

    בבטוי “בסוד דקדוק” (לפי כת"י פינסקר) יש דמיון לנאמר בשירי אבן גבירול (פרחון הוצ‘ שטרן ע’ XXIII): “תרתי בלבי לעשות ספר בסוד דקדוק שפת קדש”.  ↩

  32. רמז למ“ש במשלי י”ז ז': לא נאוה לנבל שפת יתר. ובזה הוא מגדף את דונש שמעיז פניו נגד הרס"ג.  ↩

  33. כך מפרש ליפמן – 3§. וכך אמנם משתמש מנחם בן סרוק למשל: בראשית הקדמתו לספרו “מחברת”: ולהורות שפת יתר מבחר כל מבטא וראש כל אמרי שפר ושם ע‘ 4 שורה 6 – לדעת שפת יתר. ושם 71 שורה 12 – חדוד שפת יתר. ולזה צריך עוד להשוות שירו הדקדוקי של ר“ש בן גבירול חרוז 37 – ”לשון עברית אשר היא מלשון כל עם ועם נותרת“. והראב”ע בשיר ההקדמה שלו שפה ברורה: “אמת מכל לשונות היא יתרה”. גם ר’ יצחק הלוי בן אליעזר כתב ספר דקדוק בשם “שפת יתר”, ע“י נוטט ”שלשה ספרי דקדוק" preface p. X.  ↩

  34. ע‘ באורו לבראשית ב’ י“ז וג' כ”ב, לבר‘ י"ג א’, לשמות ח‘ ג’ (באור הקצר דף י"ט), שם ל“ב א‘ לבר’ א‘ א’, לבר' כ”ג י“ב ודברים י”ז א‘; ודברים כ’ י“ז. ע”ד המקורות לקבוצה השניה עי‘ לקמן 15 הע’ 5.  ↩

  35. ס‘ צפנת פענח נדפס בש’ 1358 (ע‘ גרץ געש’ דער יודען VIII, 26). קצור מזה בשם “אהל יוסף” נדפס בס' מרגלית טובה, אמשטרדם 1722.  ↩

  36. ע‘ גיגר, מלא חפנים דף פ’.  ↩

  37. לבר‘ ב’ י“ז (ט' ע"ב 140 N): עד היום לא בא לידי ספר היסוד. לבר' י”ג א‘ (י“ט ע”א 16 N): כבר הודעתיך כי לא ראיתי ס’ היסוד; לבר‘ כ“ג י”ג: כבר אמרתי שלא מצאתי ספר היסוד לר’ אברהם.  ↩

  38. Wissenschaf, Zeitschrift für Jüdische Theologie I 383.  ↩

  39. גייגר נתבקר ע"י ליפמן במקום שהובא כאן לעיל 6 הערה 4 תקון לדברי ליפמן נמצא אצל הלברשטם 12 הע' 22.  ↩

  40. כרם חמד כרך ט‘ (הוצ' ר"ש זאכס) ע’ 67, עי' ג"כ שטיינשניידר Hebr. Bibl. XIII 68.  ↩

  41. לקוטי קדמוניות, בהוספות ע‘ 136. מה שהוא מזה הוא מצטט בהערה י"ג שבהוצאתו ס’ יסוד מספר דף 137 ע‘ ג"כ להלן פרק א’ הע‘ א’.  ↩

  42. מזכיר לבני רש"ף. מאת י. ברדך. וינה 1869, הוצאה מיוחדת מהשחר של סמולנסקין.  ↩

  43. שם ע‘ 34 ולהלן. החבורים המועתקים הם: א. שפת יתר (עי‘ לעיל ע’ 10) ב. יסוד דקדוק. ג’ יסוד מספר (נדפס בתור הוספה לספר. מבוא לנקוד הבבלי. וינה 1863 דף 133–172), ד. ערוגת החכמה, ה. ספר האחד. ו. ס‘ השם. ז. יסוד מורא, ח. כלי נחושת (בשתי נוסחאות), ט. טעמי המקרא של ר’ יהודה בן בלעם.  ↩

  44. גם Schiller Szinesy בקטלוג שלו של כתבי יד עבריים שבביבליותיקה שבאוכספורד (p 21 הע' 3) גם כן גורס ספר “יסוד דקדוק” במקום “ס' היסוד”. בן יעקב (Thesaurus I K p 224 מציין בטעות שני ספרים שבאמת הם אחד: 270 N ס‘ היסוד 276 N יסוד דקדוק. כדאי לשים לב שהראב"ע גם בשירו הקדמה לס’ צחות כתב: ואברהם זקן כעוף נודד מקן יסוד דקדוק תקן ובאר על לוחות. דומה לזה כותב ר"י אבן תבון בהקדמתו לתרגום הרקמה: למודים (צ"ל למורים) ערכו לך מערכת יסוד דקדוק במחברת המורה.  ↩

  45. בסיום הספר כתוב: נשלם זה הספר על ידי איש יחגי הסופר והשלמתיו בשנת ה‘ ז’ ן‘. ברדך הדפיס בטעות ח’ ז‘ ן’.  ↩

  46. עי' נספחים ללקוטי קדמוניות ששם הובאה החידה.

    זכר נא בהסבנו ידידי / עלי משתה בנוֹ [בְנֵי] עָדָה שנֵינו

    וצלנו אבי רכב ועמו / אבי שמעי בסכו [בסכה] יצפנני

    ודוד מרים במשפט באחי קיש / נשימנו להאיר מחננו.

    ואחינו אחי יותם ואם לא / בני אחאב מלכים רוזננו

    (עי‘ שופטים ט’, ב‘, מ"ב י’ ד').

    ושבעים סיס בלי אבר וכנף / נצו אל אח ומהר יתננו*

    [* כלומר עופות שחוטים עפו על ידי שפוד אל האח לצליה.]

    ועמנו מקום דוד בלא בית / ועכן מן בני אדום [מבני אדם] בינינו

    ועַזֵי יעקב אמרו לי / כלחם [ל]אביגיל מננו

    וריחנו אחות ספר בתוכה / נערי המלכים שוטנינו.

    ועמה בת אביחיל וצל הַ / בשָמִים הובאו למעננו

    ונקרא ראש למזלות ושני / וגם אל העשירי יעננו

    ולא נחסר [ואל יחסר] שנים עשר וכל טוב / אשר נשאר [נשאל] אלהים יחננו [חונננו]

    ושלחן שם ושן הורם / ונוסף בתוכו מ"ם למען עדננו*

    נבונים במאמרי ינובון / ולא יבינון אמרי יקוננו.

    [* כלומר בין שתי האותיות ש‘ ן’ נוספה מ"ם – שמן.]

    הנוסח של החידה הוא על פי נוסחאות שונים שהובאו אצל בכר בסוף הספר.

    את פתרונה נתן הר“ש פינסקר בחריפות יתרה: ”בנו עדה“ – הוא יובל (בר‘ ב’ כ"א) כלומר המשתה היה אצל הנהר. ”אבי רכב“ – הוא רמון (ש"ב ב‘ ב’) ואבי שמעי הוא אֵלָא=אֵלָה (מ“א ד' י”ח) כלומר שישבו בצל רמון ואלה. ”דוד מרים“ – הוא יצהר (שמות ו' י"ח) ו”אחי קיש“ – הוא נר (ש“א י”ד כ' וכ"א) כלומר ששמו השמן בנר להאיר. ”מקום דוד בלא בית“ – הוא לחם. כי מקום דוד הוא בית לחם. ”עכן“ – הוא יין כי הוא בן כרמי. ולכן אמר ”מן בני אדום“ היינו מענבים אדומים. ואמר ”בנֵינו“ – שלקחוהו לבן ואהבוהו. ”ראש למזלות“ – הוא טלה. והשני לו הוא העשירי הוא גדי והשנים עשר – דגים. ”וכל טוב אשר נשאר“ – השוק והאליה שהרים הטבח ואמר לשאול הנה הנשאר, וכו' (ש“א ט' כ”ב) כלומר שנהנו מכל טוב המעדנים; ”אחות ספר“ היא שושן, כי האחות של ספר כלומר המלה הסמוכה לה היא ”קרית“ (שופטים י' י"א). והנה הקריה אשר בה נערי המלכים שוטטים היא שושן הבירה (אסתר ו‘ ג’). ור”ל שהיו מריחים ריח שושנים.

    את שני הבתים האחרונים לא מצא הר"ש פינסקל לבאר. ואני חושב כי משקל הדלת הוא ∪ – – –­ |∪ – – –­ וכן בסוגר.

    והנני גורס: צעירי יעקב אמרו לי כמו לחם אביגיל ממנו. כלומר מנה אותנו כמו מספר ככרות הלחם של אביגיל (מאתים (ש“א כ”ה י"ח). ואז באה דרישה מצד הצעירים לכתוב בשבילם ספר דקדוק (כאן חסרה שורה אחת או שתים ואחרי כן מוסיף הראב“ע: הנבונים ינובון על ידי מאמרי. (בכר אומר כי הסוגר אינו מובן ולי נדמה כי ר"ל: ואלה אשר לא יבינו אותו הם יקוננו, כלומר יהיו שרוים בצער = דבר והיפוכו. המתרגם). בפרק על דבר המשקל (צחות 10 א‘, הוצ’ ליפמן הוא מביא חרוז ”קרא ספר היסוד, יגלה לך כל סוד, שפת העברים“, כמו שנראה, אינו לקוח מהקדמתו לספר ”יסוד הדקדוק" שלו (לא כדעת ליפמן בהערתו לספר שפה ברורה בהוצאתו דף ט“ו ע”ב).  ↩

  47. ע‘ ספרי Ibn Esra’s Einleitung zu sienem Pentateuchcommentare p. 78 fl.  ↩

  48. את תרגום חמשה חומשי תורה הוא קורא בשם “תרגום התורה ארמית” ואת תרגום הנביאים הוא קורא בשם “תרגום המקרא”. וכן בחרוזיו לתחלת הספר “שפה ברורה” הוא כותב “חכמת לשון תורה ומקרא”.  ↩

  49. ע' לקמן פרק י"ג.  ↩

  50. וזה לשונו: “וטרם שאזכיר השמות והפעלים אזכיר עשרת הקונים שהם לשמות ולפעלים… ובעבור שסימני אלה הם מהאותיות המשרתים אזכיר איך ישרת כל אות”.  ↩

  51. וז"ל: והנה אחל להזכיר הסימנים והנם… בשני כתבי היד הקבוצים שונים.  ↩

  52. מן דף יוד עד כ“ה ובתחלה הוא אומר: ועתה אחל לפרש דברי אהו”י.  ↩

  53. האלף הוא הראשון בפרק שבא לשמש בפעלים בתור נחי פ“א. ואולם קודם לזה רוצה הראב”ע להביא את השלמים, והנה הוא נותן דוגמאות לזה מקל, הפעיל ופיעל ומבאר שיש פועל עומד ופועל עובר וגם השקפה על דבר אותיות הכנויי“ם, ואח”כ הוא חוזר לפעלים החסרים והנחים ע“ד הבינוני והמקור הוא מדבר בבנין הפעיל וביחד עם זה גם שם התואר. אחרי בנין פִעל הוא חוזר שוב לנחי פ”א ואח“כ ע”ד שאר החסרים והנחים. ביחוד הוא מדבר ברחבה ע“ד נע”ו (עי' לקמן פרק טז). כאן הוא מבאר את הבנינים שעליהם לא דיבר עד הנה: נפעל, התפעל, פֻעל, הפעל ומסיים בכפולים.  ↩

  54. כלומר אחה“ע, אחהע”ר (שאינן מקבלות דגש), בומ“ף מהשפתים; מהאותיות המשמשות בסוף המלה; אותיות אית”ן שבעתיד “בכל” עם שוא. בכולם – המשמשות לפני השם; בגד כפת – רפויות ודגושות; י“ג–ט”ו: אותיות השפתים, החיך והלשון.  ↩

  55. “והנה אומר לך כלל בחשבון”  ↩

  56. בדברו על אודות “נחי ל”י“, כותב הראב”ע: “ומלת חיים יופרש בבעלי הכפל”. אבל הוא שכח הבטחתו כמו שמודה בעצמו: “ושכחתי להזכיר בפעל, הכפל מלת חיים”.  ↩

  57. “ואחר שהזכרתי הבנינים בדרך קצרה אזכור השבעה מלכים”…  ↩

  58. עי‘ לעיל 11 והע’ 1 מה שמביא הראב“ע מספר היסוד בבאורו לבראשית כ”ג ז‘ ודברים י"ז ג’ ע“ד מלת ”וישתחו“. אמנם אין בספר היסוד שלנו, אבל הוא נמצא ברחבה בבאורו לשמות י”ח ז‘. – בבאורו לדברים כ’ י“ט אומר הראב”ע: כבר ביארתי בספר היסוד, כי יתכן בכל לשון לקצר, לאחוז דרך קצרה כמו “חמור לחם” (ש“א ט”ז כ'), רק מלת “לא” לא יתכן להיות נחסרת, כי הטעם יהיה להפך. אפשר שהראב“ע נתכון (באמרו ס' היסוד) למה שכתב בפי‘ הארוך לבראשית (הוצא לאור ע“י פרידלנדר בהוספה למסה שלו ע”ד הראב"ע). לבראשית א’ א' מביא הראב”ע דברי הרס“ג, כי האדם עומד במדרגה יותר גבוהה מהמלאכים, וע”ז מוסיף הראב“ע: ”וכבר ביארתי בספר היסוד כי כל ראיותיו הפוכות“. גם הדברים האלה שאינם נמצאים בשום ספר דקדוק של הראב”ע, הנה הם כתובים בפירושו הארוך לס‘ בראשית. שם הוא סותר את דברי הגאון (לפסוקי כ–כ"ב) ואחר כך הוא מביאו בקצת שנויים בבאורו לשמות כ"ג כ’ (הוצ' פראג ס“ח–ע”ב) השגה כרם חמד IV, 104–107. דעתו של פרידלנדר, כי מה שכתוב בבאור הראב“ע בבראשית בענין זה היא הוספה של איש אחר, מבֻטלת על ידי האמור כאן. אלה שלשה המקומות שמנינו כאן מוכיחים למדי, כי מה שכתב הראב”ע “ספר היסוד” כוונתו היתה לבאורו הארוך לשני הספרים הראשונים בראשית ושמות. ועוד לקמן… בהערה סוף סעיף י"א יתבאר הדבר ביתר באור.  ↩

  59. יוצא מהכלל הציטט שמובא בבאורו לבמדבר כ“ח י”א (דף 132 א' 8 №): והוא פירש בס‘ “שפת יתר” כי בכל מקום שיאמר הכתוב חדש בלא הזכיר ימים הוא ראש חדש. הראב“ע בעצמו בבאורו לבראשית כ”א י“ד אומר על ”חדש ימים“ – ”כבר פירשתיו“. וזה אפשר למצוא בפירושו הארוך לשמות י”ב א’ ששם מפרש הראב“ע את הבטוי הזה על יסוד של ר”מ ג'יקטיליא. ע“ד הציטט המובא באוהל יוסף יש בכלל פקפוק: צריך לחשוב שבכת”י “יסוד דקדוק” שהיה לפניו נמצא הבאור לבטוי הזה.  ↩

  60. לפי דברי Schiller – Szinessy (קטלוג של המסורה מקמברידז') דף 140 מביא טומונו פעם אחת (מסורה למגילת סתרים ע"ג ב') נאמר כך (כמו שהואיל בטובו מר S. Sz. להודיעני במכתב. המלים שבאו כאן בסוגרים הם מהראב“ע: [אחוז כמו את האחוז הכתוב בסוף ושניהם דבקים] למה שאחריהם שהוא אחד מן החמשים וטעם [כאשר פירשתי] בספר היסוד שלי. כאן צריך להעיר, כי בדפוסים שלנו גם ב”אהל יוסף“ וב”מקור חיים“ מביא הראב”ע דוגמא לא מבמדבר ל“א מ”ז, אלא ממ“א כ”ד ו' כמו והאחוז אחוז. למה התכוון הראב“ע בזה לא ברור, ואין מזה כלום ב”יסוד דקדוק".  ↩

  61. מגן דוד, קוננסטנטינופול 1916 אנכי יכול רק להביא ממה שנכתב בהקדמת המו“ל אל הספר הזה שאינו מצוי. וארבעה המקומות שציין הד”ר ליפמן בהקדמה לס‘ שפת יתר, דף כ"א הע’ א‘) מצאתי רק שנים: א. בספר הנזכר דף 229: וכבר הביא מהן החכם ראב“ע ז”ל למלות הטעם בס’ שפת יתר ובזולתו“. ב. שם דף 237 ע”ד נפעל והתפעל: וכן נראה דעתו בס‘ שפת יתר, אמנם בס’ צחות יש בזה נוסחאות מוחלפות.  ↩

  62. לזה שייך כנראה גם מה שמובא משפת יתר אצל המבאר לבאור הראב"ע ר‘ יהודה מוסקוני (במחצית השניה של המאה הי"ד) שהוא חושבו לס’ דקדוק יחד עם המאזנים והצחות. עי' ברלינר מאגאזין III הוספה עברית.  ↩

  63. על דבר שני הספרים ספר היסוד וספר שפת יתר כתב הר“מ וילנסקי במבוא לס' שפה ברורה שהתחיל להוציא בדביר II (ברלין תרפ"ד) חקירה מפורטת ומבטל את דעתו של בכר. ואולם כנראה עוד הדבר צריך לפני ולפנים. לקמן בסעיף י”א, (23 הע' 7) הוסיף בכר לחזק את השערתו.  ↩

  64. גייגר בכרם חמד V, 100 רוצה לפתור את השאלה בזה שר‘ יוסף בן אליעזר באמרו “שפת יתר” נתכון לס’ שפה ברורה, שלא היה בידי גייגר בזמן ההוא. ליפמן היה יכול בהקדמתו לשפת יתר שהוציא לאור לבטל את השערת גייגר, אבל הוא לא עשה כן, אלא הביא בתור סיוע לספר שהו"ל ציטטים שלא רק חלק מהם, כפי שהוא אומר, אלא שאינם כלל בס‘ שפת יתר וכולם לקוחים מתוך ס’ יסוד דקדוק.  ↩

  65. אסמכתא לזה אפשר להביא מזה שהראב“ע מזכיר את שני הספרים האלה (לעיל 9 הע' 6) ול”שפת יתר“ הוא אינו מוסיף את השם ”ספר". השערה שכזו פרסם גם ליפמן שָם בשם אהרן פוּלד.  ↩

  66. החרוזים במבוא לשפת יתר מתחילים באמת במלות “ספר יסוד דקדוק” ומסיימים “ספר קראהו שפת יתר”. עי‘ לעיל 10 הע’ 7.  ↩

  67. Catalogue des Manuscripts Hebr. et Samaritains etc. 1866 p. 226

    השווה גייגר № 1239. 5; Jüd. Zeitschrift IV, 183, 5.  ↩

  68. שם נאמר: משלשה אלה נפלאו בני הלשון ומאלה נפצה כל לשונם מלה שם ופעל ושלשתם מזה הפסוק חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו (משלי כ"ב ו') חנוך צווי מבנין הקל.  ↩

  69. מלה אצל הראב“ע פירושה partikel. המשפט שהובא לעיל מזכיר את דברי התחלה של המדקדקים ר‘ משה קמחי ור’ דוד קמחי. שניהם מתחילים בשלשה חלקי הדבור: שם פעל מלה (אצל הראשון: שם מלה פעל). הלברשטם שלפניו היה קטע מהספר המדומה יסוד הדקדוק בכת”י, ג“כ הוכיח ע”פ הטרמינולוגיה שהוא איננו מעשה ידי הראב"ע.  ↩

  70. שם נאמר: משלשה אלה נפלאו בני הלשון ומאלה נפצה כל לשונם מלה שם ופעל ושלשתם מזה הפסוק חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזזקין לא יסור ממנו (משלי כ"ב ו') חנוך צווי מבנין הקל.  ↩

  71. ספר לראש יודעו יהיה כתר / ספר יכבס לב כמו נתר

    ספר יבאר משפטי לשון / ספר יגלה כל דבר סתר

    ספר לאברהם בנו מאיר / ספר קראהו שפת יתר.  ↩

  72. בסוף הספר כתב:

    קחה מלים בכור דעת צרופים / ולפעמים מתוקים הם כצופים

    טעמים בספרים הם פזורים / ראה כולם בספרי נאספים

    בתשרי ראש שנת שש נשלמו עם / תשע מאות וארבעת אלפים.  ↩

  73. בשיר ההקדמה הוא אומר:

    …ואברהם זקן / כעוף נודד מקן,

    יסוד דקדוק תִּקֵּן / ובֵאֵר על לוּחות…

    קרַב תלמיד, הִנֵּה / לכל [אשר] תשאל מַעֲנֶה.

    (ליפמן בהוצ' הצחות שלו מנקד “הֵנָה” – “מַעֲנָה”, ויותר נראה כמו שנקדתי אני).

    ותהיינה עֵינַי / לבבך נפקחות

    אֱחוֹז אֹרַח סֻקַּל / ולדעת משקל

    לכל כָּבֵד או קל/ קְרָא ספר צחות.

    הנקוד של המלה “צַחוּת” אצל שטיינשניידר 969 Bibliogr. Handbuch N אינו מדויק. החרוז והמקור של מלה זו (ישעי‘ ל"ב ד’) מעידות ברור שצ“ל ”צַחוֹת“. גם הרחבת שם הספר אצל ר‘ אליהו לויטה – ס’ צחות בדקדוק” בהוצאתו (ויניציה 1546, או “צחות הלשון” כמו שמוסר שטיינשניידר שם וכן בקטלוג בודליאנו 685 לא מתאים לכונת הראב“ע. הוא בעצמו קורא לו בשם ”צחות“ בספרו ”שפה ברורה“, בסוף ההקדמה, ס‘ השם פרק ג’. בבאורו לתנ”ך אינו מזכירו כלל בשם צחות, אבל בשני מקומות הוא מסתייע ב“ספר הדקדוק” שלו וכנראה כונתו היא לספר “צחות”, שבו הוא מבאר את שם המספר “אחת” (בר‘ י"א א’) וכן את שם המספר “עשתי עשר” (לשמות כ“ו ז', באור הקצר דף פ”ה) עי‘ הוצאת ליפמן ט"ז ב’ ומ“א ב'. הראב”ע לקח לו למופת את שם חבורו של הרס“ג, שדונש מזכירו בתשובותיו לעתים קרובות ”ספר צחות לשון הקדש“ N, 98 104, 120; כתב צחות לשון העברי 102 N, כתב צחות הלשון 104 N. והראב”ע בעצמו בהקדמתו לס‘ “מאזנים” – בודאי שנחלק בטעות ונעשה כאילו הם שני שמות לשני ספרים. – ס’ לשון עברית וס‘ צחות (השוה שטיינשניידר קטלוג בודל' 2200 p.). בבטוי “צחות” (= בערבית ۏصاحة) משתמש הראב"ע בכלל תדיר ובמובנים שונים. בס’ צחות 25 א‘ (ע"ד האות ט') המובן “בדברי צחות” הוא הבטוי הברור, הבטוי המדויק וכן ב“שפה ברורה” בראש ההקדמה: “לדבר באותיותיהם בדרך צחות”. ע“ד בטוי הדגש הוא אומר (בבאורו לשמות ב‘ ג’): ”לדבר בם צחות“. וכן ע”ד הדגש שביוד במלת העבריים (שמות י“ג ט”ו): “דרך צחות”. הסיום הכפל שבמלת ישועתה ועוד מלות הדומות לה הוא קורא בשם “צחות” (באורו לתה‘ ג’ ג'). ביחוד קורא הראב“ע למליצה ויופי הדבור בשם: ”דרך צחות בלשון הקדש“, או סתם ”דרך צחות", או לשון צ’, או צחות בלשון. כך הכפלת איזו מלה במשפט אחד (בר‘ י“ט כ”ד, שמות כ’ כ“ב, שמות ל”ד ד‘ (הבאור הקצר דף 106), ויקרא י“ד י”ד, תה’ א‘ ב’, שם קי“ח ה'. הכפלת מלות השמוש ”אף גם“ (ויקרא כ“ו י”ד) ”רק אך“ (במדבר י"ב ב'). שמות משתפים (משען ומשענה, ישעי‘ ג’ א'). שם עם כנוי הבא אחרי פעל עם אותו כנוי (שיתמו נדיבמו, תה' פ“ג י”ב). וכן הב‘ של יפטירו בשפה (תה‘ כ"ב ח’). וכן (תה‘ כ’ ח'): ואנחנו בשם ה’ אלהים נזכיר – הב' מן ”בשם“ דרך צחות. וכן (משל, ט‘ ה’): לכו לחמו בלחמי. האנטיתיזה (דבר והפכו) תרחק – קרובה (תה' כ“ב י”ב); שני שמות נרדפים זה אחר זה ”עני ואביון“ תה' פ”ו א‘; קהלת ז’ ז‘; ישעי’ ס“ה י”א; מיכה א‘ י"ד; צפניה ב’ י“א; בר‘ ג’ א‘. – משפט סתמי (שלא נכתב מי הוא הדובר) כמו בתה’ קי”ח כ“ח. – בהקבלה (ישחק – ילעג, תה‘ ב’ ג') וכן ע”ג ב‘. – הראב"ע מהלל בשירו שנזכר לעיל 1 הע’ 1 את ידידו ר‘ אליקים בשם “גביר דובר צחות”. בשיר תפלה שנדפס בסוף “שפת יתר” הוצ’ ליפמן:

    בעבר רום נכתב דבר צחות / ראו אל חי מושל בכל רוחות

    ובברקים שם נחזה שיחות".

    אצל מנחם בן סרוק “לשון צחות” בא בניגוד אל “לשון בשר” (מחברת ד‘ א’ ב'), כלומר דבור מליצי בניגוד לדבור פשוט. דונש בחרוז 45 של שיר הבקורת נגד מנחם דף ב'): “ובדק בצחות קמוצות ופתוחות”. ושם בסף ס“ז הוא כותב: ”והתבונן לדבר בצחות תהי לך החכמה אחות".  ↩

  74. שער האותיות י“א ע”ב.  ↩

  75. הראב“ע אומר: ”כל טעם שאני אומר בצורת האותיות ובשמותם גם אשר אמרתי בצורת השבעה מלכים (התנועות) ושמותם לא קבּלתי מרבי ולא למדתיו מספר רק דרך סברא. ויתכן המשכיל הבא אחרי שיוציא גם כן הוא טעמים לאשר הזכרתי יותר נכונים מהטעמים שלי, לכן אנכי החילותי להקל האורח, ישמע חכם ויוסף לקח" (צחות י"ד א').  ↩

  76. שם הפרק נקרא אצלו “שער”. המלות “לשון הקודש” שבאו אחר המלה “שער” אינן שייכות לשם הפרק אלא להתחלת הענין שבא אח“כ. השוה תחלת הספר מכלול של הרד”ק שמתחיל “לשון הקודש גם כל לשון”…  ↩

  77. ע“ד י”א, י“ב וי”ג עי‘ ספרי "אברהם אבן עזר’ס איינלייטונג" 30 ולהלן. גם 84.  ↩

  78. השוה מ“ה א': ”ואחר שיבין התלמיד סמיכות הבנין הקל כן יסמכם בבנינים הכבדים".  ↩

  79. השוה: וזה הכלל (כ"א א'); והנה כלל (נ"ג ב'); והכלל (ס“ד ב'; ע”ג ב'); אדבר כלל (ס"ו ב'); כלל גדול בכל המקרא (ע‘ ב’). הנה אתן לך כלל… כי כל המדברים אשר לא ידעו אלו החלקים (פעל עומד ופעל יוצא) יתעו (מ"ב ב').  ↩

  80. בספרים שחבר הראב“ע בצרפת הוא קורא אותו ר‘ מרינוס ובאלה שחבר באיטליה – ר’ יונה (עי' פרידלנדר Essays 151, 186). ועי' בספרי ”ר‘ אברהם אבן עזרא’ס איינלייטונג" Anm. 1 p. 30. בספר צחות הוא קורא אותו כמעט תמיד ר‘ יונה, רק בראשיתו (י“ג ב', י”ז א‘, י"ט ב’) פעמים אחדות ופעם אחת קרוב לסופו – ר’ מרינוס, אולי זהו מפני שהיתה עריכתו מחדש בצרפת.  ↩

  81. אנחנו המדקדקים תמיד נרדוף אחר הכתוב (כ‘ א’)  ↩

  82. האומר שַעֲנִי (או שּׁעֵנִי) הוא טועה רק “שעה אלי” (מ“ב ב' ע”פ ש“ב כ”ב מ"ב); וכן האומר “ותערב לפניך” רק “עליך” (ע“פ תה' ק”ד ל"ד). ובמקום אחר (ל"ז א'): על כן טעה האומר “על נשמותינו הפקודות לך” בקמצות השין, כי נשמה על משקל צדקה. ובבאורו לבראשית מ“ב כ”ט: על כן יטעה האומר בתפלת השבת “ובשובע כלכלתנו” בו“ו במקום שָבָע כי שובע שם הפועל הוא. ובבאורו לקהלת י': על כן יטעה האומר בתפלת ראש השנה ”ולכבוד שמך יָקָר יתנו“ בקמצות היו”ד והאמת שהיא בשו“א (ע"פ אסתר א‘ ל’). השוה עוד הערתו לתה‘ ה’ ג'; על כן לא נכון לדבר מי ”יקשיבנו“ וכן עזה היא תוכחתו נגד הפיטנים (עי‘ שפה ברורה בסוף ההקדמה ובבאורו לקהלת ה’ א'). ועי‘ בבאורו לשמות א’ י”ג (באור הקצר דף ו'), ישעי‘ א’ כ“ד, קהלת ח‘ י’. ובבאורו לבראשית י”ב י“ג (עי‘ מאזנים ל"ט ב’) הוא מתרעם על משורר אחר (זהו דונש) שכותב ”עֲבוּר“ במקום ”בַעֲבוּר". אבן ג'נאח שנותן בכלל רשות למשוררים לעבור קצת על חוקי הדקדוק Licentia Poetica, הצדיק גם עברה זו (עי‘ רקמה ט’, אוצר השרשים 500).  ↩

  83. עי‘ בהקדמה של ד“ר ליפמן שהוציא לאור את הספר, ד”ר פיורדא (Fürth) 1834. הראב"ע בבאורו לתה’ ט‘ א’ ופ‘ כ’ קורא לספר הזה בשם “ספר השם”; ביסוד מספר פינסקר דף ק“מ ובמהדורה א‘ של באורו לבר’ א‘ א’ (דף י"א) הוא קורא לו ”ספר השם הנכבד".  ↩

  84. עי‘ לעיל 12 הע’ 1 ראיה לזה שנכתב בצרפת ואחרי ספר השם משנה במקומות שנזכרו קודם (עי' בהערה הקודמת). וגם השם ר‘ מרינוס (דף 166, 167) וזמן כתיבתו נראה מתוך ביאורו לדניאל – ס’ השם – ז‘ ט’, – וספר המספר (כך הוא קורא לספרו גם בבאורו מהדורה א‘ לבר’ ב' כ“ד, דף י”ד) בבאורו לדניאל ו‘ ד’.  ↩

  85. עי' לקמן פרק ט"ו.  ↩

  86. נמצא בכל הוצאות באור הראב"ע לתורה. עי‘ שטיינשניידר קטלוג בודל’ 683.  ↩

  87. עי‘ הוספה לשפה ברורה הוצ’ ליפמן 50 ב'.  ↩

  88. עפ“י כת”י מקוטע שנדפס ב“בית המדרש” שנה א‘ הוצ’ א. ה. ווייס, וינה 1865. דף 14 – 19. בשלימותו נדפס במסות של פרידלנדר דף 1 – 9. לצערי בעת שכתבתי את ספרי Über die Einleitung A. J. E. לבאורו על התורה, לא היו לפני כתבי היד ההם. שם “הדרך השלישי” הוא דרך המבארים הנוצרים: “האחת היא – אמר הראב”ע – דרך חכמי הערלים האומרים כי כל התורה חידות ומשלים, ככה כל הדברים שהם בספר בראשית נאמרים, גם ככה, כל המצות והחקים הישרים, כל אחד כפי מחשבתו, זה יוסיף וזה יגרע, פעם להיטיב ופעם להרע, כי השבע עמים רומז לדברים נעלמים, שהם בגוף האדם שומים, ואשה כי תזריע – רמז לבית תפלתם, מספר ימי הטומאה בראיתם, גם מספר השבטים רמז למנין התלמידים השטים“. גם ר' שם טוב בן יוסף ששפורט מיחס את הדרך השלישי ל”כת מאמיני האם והבן", עי‘ מסות פרידלנדר 223 הע’ 1.  ↩

  89. אצל פרידלנדר שם 10 – 64. קטע מזה באוצר נחמד II, 209 – 222.  ↩

  90. זהו באורו הרגיל לאותו הספר (באורו הקצר לשמות יצא לאור ע"י פלישר עם באור לבאור. המתרגם).  ↩

  91. וכך אומר הראב“ע בתחלת הבאור: ואזכור בתחלת כל פרשה דקדוק כל מלה שיש בה קשה ואחרי כן אזכיר הפרושים כסדר. בשיר ההקדשה לר' משה בר יצחק (פרידלנדר 147 Essays, אוצר נחמד II 223, גנזי אוכספורד XVI) ”והן אחל יסוד דקדוק ופירוש עלי דרך ישרה באמונה“. בזה מתחזקת דעתי שאמרתי לעיל 15 הע' 8 כי הראב”ע קורא לפירושו הארוך לשני הספרים הראשונים של תורת משה בשם ספר היסוד, כמו שאנו רואים מתוך דבריו המקוצרים “יסוד דקדוק ופירוש”. וזוהי גם ראיה חזקה כי הבאור לשני הספרים בראשית ושמות נחשבו אצלו לספר אחד. כן יש מזה ראיה לדעתו של שי“ר (גיגר וויסענשאפטליכע צייטשריפט IV, 273) שהבאור לשמות נכתב לא בשנת ד' תתקי”ג אלא ד‘ תתקי“ז (1157). ראיה אחרת הביא שטיינשניידר בספרו ”הראב“ע” 83 הע’ 91.  ↩

  92. פה יש עוד להוסיף מה שכתב הראב“ע (בשפה ברורה 5 א'): והדורות הבאים (אחרי התלמוד) שמו כל דרש עיקר ושרש כרב שלמה (רש"י) ז”ל שפירש התנ“ך ע”ד דרש, והוא חושב כי הוא ע“ד פשט. ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף, וחכמי דורנו יתהללו באלה הספרים” (עי' גרץ שם) ואם כך בשם “חכמי דורנו” הוא מתכוון לחכמי צרפת, שעליהם דברתי בפנים, שידעו רק מעט מהדקדוק.  ↩

  93. עי‘ שטיינשניידר שם דף 64 הע’ 11. השיר הידוע שבא בסוף הספר ששם נמצא מספר השנה שבה כביכול נשלם הספר, דומה יותר – כמו שכתב פרידלנדר Essays דך 158 בצדק – לדברי מעתיק הספר, לא למחברו.  ↩

  94. שם הראב"ע מתחיל: וזאת תחלת הספר.  ↩

  95. הוא משום מה מתחיל בע‘, עי’ לקמן פרק ז'.  ↩

  96. בחלק הזה נחסרו כמה דפים*.

    [* לפני הרב“ז בכר לא היתה הוצאת קושטנדינה משנת ר”ץ ושם באמת נמצאו חמשה דפים שאינם בהוצאת ליפמן. את האכס' הזה השאילני בטובו משוררנו רח"נ ביאליק. המתרגם.]  ↩

  97. אותם אסף פרידלנדר 195–142 Essays p.  ↩

  98. “יסוד” בראש ההקדמה. פינסקר מביא באופן תמוה כאלו הראב“ע אומר שהתנועות אל האותיות הן כמו יחס הנשמה אל הגוף. (הקדמתו הגרמנית לנקוד הבבלי XI). ובאמת גם כאן כמו במקומות אחרים בספרי הראב”ע (שם ד, ע"ב, יסוד מורא, בהקדמה, באורו לשמות כ‘ א’ עי' פרידלנדר 112 Essays p.) הוא מביע את הרעיון כמו שכתוב כאן בפנים, וכבר הראה קופמן שזה יוצא מהשפעת הערבית (קופמן Geschichte der Attributenlehre p. 174.. על ידי זה מתבטלת הערתו של קופמן שם ע‘ 505. פינסקר חוזר על הרעיון שהביע דוקעס 37 II Beiträge (שאת דבריו מעתיק גראסס בספרו “מנחם בן סרוק” 81) ביחס למה שנאמר בשפה ברורה ד’ ע"ב.  ↩

  99. דעת רב סנהד‘ ל"ח ב’. גם הרב יעב"ץ במגדל עז – עלית הלשון – מחזיק בדעה זו. [המתרגם].  ↩

  100. שפה ברורה בראש הספר.  ↩

  101. שפה ברורה בראש הספר.  ↩

  102. עי' בתחלת “ספר השם”: והוא מושם לאות לרואו בעיניו או לשומעו באזניו.  ↩

  103. בדברו על אודות הרס“ג בבאורו לשמות כ”ג כ'. בבאור הקצר 71. (השוה כרם חמד IV, 106): “ואם בעבור שידבר צחות עיקר הדברים רמיזות הם ודעת הלשון אינה דעת בעצמה, כי אם כנגד אחר שיבין”. השוה תחלת ספר השם: הלשון איננו דבר עומד בעצמו.  ↩

  104. באור לתהלים ד‘ ה’: שם נ“ב א': ”הלשון איננו רק מליץ“. בכרם חמד VI, 144 נדפס שיר מהראב”ע וגייגר תרגמו לגרמנית “גייגערס געזאממעלטע שריפטען” III, 235 (הלשון אומר): אני מליץ בצדק בין לבבות ואודיע בחכמתי סתרים.  ↩

  105. באורו לדניאל א‘ ד’.  ↩

  106. שפה ברורה בראש הספר.  ↩

  107. הראב“ע קורא לשפה העברית כמעט תמיד – לשון הקודש ע' לעיל 5 סוף הערה 3 או ”לשוננו“ (עי‘ באורו למיכה א’ ב'). לרוח השפה העברית הוא קורא ”בעל לשון הקדש“ (ש“ב 18 א‘, באורו לשמות ג’ ט”ו: “ובעל לה”ק ראה") גם ”מחבר לשון הקדש“ (צחות י“ד א' ושם ט”ו א' בקצור: “המחבר”). אך ביותר הוא משתמש בשם ”העברים".  ↩

  108. כלי נחשת מהדורא א‘ בראש: לשון הקדש היתה רחבה מכל לשונות הגוים כי היא היתה ראשונה לכולם… ולא נשאר בידם רק ספרי הנביאים ואשר לא הוצרכו בספריהם לדבר בו לא מצאנוהו כתוב. וכן בסוף באורו לשה“ש: כי לא נדע מלה”ק כי אם הכתוב במקרא שהוצרכו הנביאים לדבר, ומה שלא הוצרכו לא נדע שמו. השוה מנחם בן סרוק מחברת בהקדמה ובע’ 12 ב‘ ערך “אבה”, ועי’ ר' יהודה הלוי כוזרי ח"ב 68 (הוצ' קאססעל דף 169) והערת קאססעל שמה.  ↩

  109. ש“ב בראש. על הכתוב בראשית י”א א'.  ↩

  110. בסדר זה נאמר בשפה ברורה ב‘ ע“ב ולהלן. אודות הקורבה שבין שלש השפות השמיות באו אצל החכמים שקדמו להראב”ע ביחוד אצל ר’ יונה (עי‘ רקמה בהקדמהVII ור’ יהודה הלוי אומר (שם): שלש הלשונות דומים זה לזה בשמותיהם ובתהלוכותיהם ובשימושיהם. מלבד ההשואות האלה באו אצל הראב"ע עוד השוואות לשון רבים בתור כבוד, כמו אלהים, אדונים. (הראב"ע בבאורו לבר‘ א’ א'); זכר במקום נקבה (בבאור לישעי' י“ד י”א); השמוש ב–ב במקום מן (לשמות י“ב מ”ג ול"ח ה') ו הדומה ל–ف (עי' פרק כ"ד)  ↩

  111. עי‘ באורו לשמות י"ב ט’ (נא=فق).  ↩

  112. בסוף באורו לשה“ש הוא אומר: בניניו יהו”א והמשרתים ונפעל והתפעל והסמיכות דרך אחת לשתיהן. בבאורו הראשון לבר‘ י"א א’ (עי' 58) נאמר בקצור: דקדוק שלשתן קרוב.  ↩

  113. בבאורו לשה"ש שם: ויותר מחצי הלשון ימצא כמוהו בלשון הקדש.  ↩

  114. אגב הוא מעיר כי הצורה המורחבת “אנחנו” במקום “אנו” שנוצרה בזמן מאוחר – נמצאה רק בכתבי הקדש. הנו“ן הנופלת בגוף שני ”אתה“ היא מבוטאת בשפות ארמית וערבית (אַנְתְ. انت). מזה אפשר להבין מה שנאמר שם: ”וסימני המדברים והנוכח שוות". ואולי זה בא לא במקומו.  ↩

  115. בארמית – אומר הראב“ע נלותה התי”ו אל הה“א (הסיום – תא) שהאל”ף היא שם במקום הה"א.  ↩

  116. עי‘ ג“כ באורו לשמות ל”ו ח’. עי' אבן קורייש, 84 Risäle p..  ↩

  117. באורו לבראשית י“א א'. בהקדמתו לבאורו הראשון לתורת משה הוא אומר על הלשון העברית: ”הלשון אשר חקק אדם הראשון“. השוה ר' שלמה אבן גבירול בשירו הדקדוקי חרוז מ”א:

    בגלל שפתם ד' לבד בלשון / בני עבר לבדה היתה נשארת  ↩

  118. באורו לבראשית י“א א‘ מהדורה ראשונה (ע' 58). שם הוא מביא את השמות אדם שת אנוש, וכן בשפה ברורה 4 ב’ ולהלן. שם הוא מוסיף כי השם ”חוה“ אפשר להוציא מכל שלש הלשונות הללו. ואולם בבאורו מהדורה הרגילה לבר' י”א א‘ הוא אומר, שהשם “חוה” מוצאו רק מהלשון העברית. בכלל נאמרו הדברים ע"ד הבכורה של הלשון העברית גם אצל ר’ יהודה הלוי במקום הנזכר לעיל 28 הע' 6.  ↩

  119. ש“ב 23 א': ”וזה לאות ולמופת כי לה“ק היא העיקר והיא קדמונית ואלה השתי לשונות מוצאות ממנה” ר‘ יהודה הלוי אומר (כוזרי II 72, IV 52) כי הלשון העברית נבראה בידי הקב"ה. עי’ אודות זה גולדציהר “שטודיען איבער תנחום ירושלמי” 18 ולהלן, גראסס, מנחם בן סרוק 53 ולהלן.  ↩

  120. באורו לשה“ש בסוף הדבר הזה נאמר ביתר באור אצל דונש בן לברט החולק על הרס”ג (תשובות דונש נגד הרס"ג 25 N דף 8 ולהלן) האומר שהמלה “חסין” (תה‘ פ"ט ט’) היא מהארמית “חסין” – קונה. וע“ז אומר דונש: ”ודע כי לא ידמה העברי לארמי והגרי אלא אם לא נמצא לו דומה כלל“. וכן שם 55 N דף 18: ”ואין דומה העברי לארמי ולערבי אלא לפי הדוחק“. נגד זה שדונש בעצמו מבאר את המלה ”ימין“ (תה' ע“ז ט”ו) על–פי הערבית. הראב”ע דוחה בהנאה (שפת יתר 34 N) ומוסיף: ואין צורך ללשון הגרי כלל. דומה לזה כשדונש רוצה לבאר את המלה “אשחה” תה‘ ו’ ז‘) ע“פ הארמית ”סחי“ – רחץ, הראב”ע בס’ ש“י 61 N אומר: ”ואחר שמצאנו לו חבר בלשון הקדש אין לנו צרך לארמית“. בבאוריו השתמש הראב”ע רק מעט בהשואות אל הלשון הערבית, אחרי שהבאורים נועדו בשביל אלה שאינם יודעים ערבית ולא ימצאו חפץ בהשואות כאלה.  ↩

  121. עי‘ הקדמה לס’ מאזנים. גם כן אשר בס' דקדוקי הטעמים (הוצ' ביירשטראק דף 5) אומר ג“כ ”בארבעה ועשרים ספרים כלמוד נביאים וסופרים“. ושם דף 6: ”כלמוד חכמים כשרים מצדיקי הרבים“. שם דף 16: ”מתכנים מזקני עגלה (?) נביאי ושרי הגולה“. שם 27: ”כאשר תקנו החוזים הישרים“. שם 31: ”מפי כל סופר וחוזה“. גם ההשואה בין כתבי הקודש ובין בית המקדש שנמצא אצל הראב”ע – וזו המקדש הם ספרי הקדש – ישנו גם אצל בן אשר דף 2, ששלשה חלקי בית המקדש: העזרה, ההיכל וקדש הקדשים הם כשלשה חלקי התנ“ך. – ע”ד ערכו המיוחד של התנ“ך בתור מקור יחידי לידיעת השפה מדגיש ביחוד דונש בהשגות נגד הרס”ג 102 N.  ↩

  122. המסורה ביחזקאל כ‘ כ“ד מונה שלש מלים בנות אחת עשרה אותיות שבאו בכה”ק, אותן שנמנו גם אצל ר’ יונה בס‘ הרקמה 7. הראב“ע בצחות 33 מביא רק אחת ”והאחשדרפנים", אסתר ט’ ג'.  ↩

  123. על פי יחזקאל מ“ג י”א. במליצה זו משתמש גם רבנו תם בהערותיו נגד דונש (דונש נגד מנחם, 39 שורה 3): “וכל תוצאות לשון הקדש מובאיהם ומוצאיהם”. כאן מונה הראב"ע את שמות חקי הדקדוק והתופעות השונות.  ↩

  124. צחות ז‘ ע“א. לפעמים קורא הראב”ע את בעלי הנקוד בשם “מדקדקים”, עי’ צחות ב‘ ע“א ע”ד תמונת הפתח; שם ס“ב ע”ב ע“ד הקמץ שמתחת הו”ו וָאֲדַבֵּר השוה שפה ברורה כ’ ע“ב. בדברו על מסירת הניקוד הוא קורא אותם לפעמים גם בשם ”מנקדים".  ↩

  125. מאזנים 38 ע“א, צחות ב' ע”א. הראב“ע אומר כי ר‘ יהודה אבן חיוג’ מסר את הכללים הללו בשם חכמי טבריה. אמנם אצל חיוג' לא נמצא כדבר הזה, כי הוא מביא את הכללים סתם (עי' דוקעס 4 ולהלן, 201 ולהלן; הוצאת נוטט 3 ולהלן, 131) ואולם חלק מן הכללים נמצא אצל בן אשר עצמו (דקדוקי הטעמים 11 ולהלן), בבאורו לשמות כ”ה ל“א עד המלה ”תיעשה“ מספר הראב”ע כי ראה ספרים מוגהים ע"י חכמי טבריה מהם חמשה עשר נשבעו כי שלש פעמים הגיהו כל מלה וכל נקודה, כל חסר וכל יתיר.  ↩

  126. גם מלת “שְתַּיִם” כמו שמספר הראב“ע – לפי דברי ר”ש פרחון בספרו “מחברת” הוצ‘ שטרן 4 C – שמע הראב“ע כי באפריקה קוראים ”אֶשְתַּיִם“. לפי דברי הר”ש פרחון הסכים לזה גם ר’ יהודה הלוי. ואולם בספרו “יסוד מספר” אין דעת הראב"ע נוחה מקריאה זו.  ↩

  127. שפה ברורה י“ט ע”א וע“ב. השוה צחות ו' ע”ב. במאזנים כ“א א' הוא מונה את שתי התופעות האחרונות בתוך הכלל ”הקרואים".  ↩

  128. צחות כ“ג ב‘. באורו לבר’ ג' ס”ב ולשמות א‘ ט’. השוה רקמה 112, דונש השגות כנגד הרס“ג סוף 108 N. – הפתח הקטן (הסגול) מורכב מקמץ קטן ופתח גדול וכן קריאתו בארץ מזרח (צחות ו' ע"א). פעם מביא הראב”ע המחלוקת שבין בן אשר ובן נפתלי ע“ד מִיְשֵׁנֵי, דניאל י”ב ד‘ (צחות כ“ב ע”א, עי’ באורו לויקרא י“ט כ”א. ביסוד 26 הוא מביא את המחלוקת וגומר: ואלה הם שרי המסורה בניקוד ובקריאה כאשר קבלנו מאבותינו.  ↩

  129. מאזנים ד‘ ע"ב. באורו לישעי’ א‘ ט’: עיקר גדול הוא לשמור דרך הטעמים: באורו לבר‘ ג’ כ“ב (בשתי המהדורות) הוא דוחה פירוש שאינו מתאים עם הטעמים בבאורו לתהלים כ‘ י’ הוא דוחה את המבאר כי מלת ”הושיעה“ סמוכה אל ”המלך“ אחרי שעל ”הושיעה“ יש אתנח. ואולם בבאורו למיכה ד‘ ח’ למלת ”תאתה“ הוא אומר שאין האתנח שתחת המלה הזאת – בתור יוצא מהכלל – מראה על הפסק, וכן האתנח שבמלה ”תפלות“ תה' ע”ד כ‘. וכן הוא חושב ליוצא מן הכלל האתנח שבמלה “חזון”, נחום א’ א‘. ועי’ בבאורו לשמות ו‘ כ“ח. – ע”ד היוצאים מן הכלל אצל הראב"ע עי’ שד“ל כרם חמד IV 152, פינסקר ליסוד מספר 135, פרידלנדר 129 Essays. בתור דוגמא מצויינת אני מראה על באורו לקהלת י‘ ו’ ששם מסמיך הראב”ע “רבים” אל “ועשירים” (נגד פסקי הטעמים).  ↩

  130. ע“ד אמונת הראב”ע במסורה כדאי להביא מה שאמר בספר צחות (ע"ב א'): השמר “לך ושמור נפשך מאד שלא תאמין בדברי המדקדק (כנראה הוא ר' יונה) שהזכיר בספרו (הרקמה) יותר ממאה מלות והראה כי כולם צריכים חלוף. חלילה, חלילה! כי זה אינו נכון בדברי חול ואף כי בדברי אלהים חיים וספרו ראוי להשרף”. עכ“ל. עד כמה היה הראב”ע עקבי בדבר הזה – זוהי שאלה אחרת… ובצחות ע“ד ב' (בסוף הספר): ”כי ידוע ידעתי שדעת הקטן שהיה בקדמונים רחבה מדעתנו". המתרגם.  ↩

  131. צחות 73 ב‘. ר’ יהודה הלוי, כוזרי III, 31 חושב כי אנשי כנסת הגדולה יסדו פסקי הטעמים והפסוקים. האפודי (מעשה אפוד פרק ז‘ ע’ 41) וגומר שמיסדם היה עזרא. (עי' לעיל 32 בהערת המתרגם).  ↩

  132. צחות שם, מאזנים ה‘ וכן בבאור שמות י"ח א’.  ↩

  133. בשפת יתר 155 N הוא מצדיק את הרס“ג שסומך על דברי ר' אליעזר ב”ר יוסי הגלילי (עי' באורו של ליפמן שם) והוא רומז לעיין בספרו מאזנים ששם השתדל לתרץ את היותר קשה מעשרת הפסוקים (דהי“ב ל' י”ח). במאזנים 4 סוף א‘ במקום “הגאון” הוא כותב “אחד מהגאונים” (לפי זה סימן השאלה שהעמיד פרידלנדר ב–Essays 129, הוא למותר ואינו אלא זהירות יתרה). והוא מבאר מלבד הנז’ לעיל גם את הפסוק (2) ירמ‘ י“ז י”א, (3) הושע י“ב י”א, (4) הושע ד’ י‘. בצחות 73 ע“ב הוא אומר ע”ד הגאון שאומר שיש עשרה פסוקים במקרא שהיו ראויים להיות דבוקים הם רק דברי היחיד“. כונתוֹ היא אל הגאון, ולא כמו שחשב דוקעס בייטראגע II 88 שכונתו היא לר”א בנו של ר’ יוסי הגלילי, וגם לא כמו שכתב פרנסדורף “אכלה ואכלה” נאכווייזע P. 43 שמתקן “איסי בן יהודה”. בספר צחות (במקום שנזכר לעיל) מבאר הראב“ע מלבד אלה הפסוקים המסומנים במספר 1. 3, 4 גם (5) ירמי‘ י’ י”ח. ע“ד (4) עי' ג”כ צחות 56 ע“ב. אצל דונש (תשובות נגד הרס"ג 177 N דף 57) אנו מוצאים מלבד 1, 3 גם (6) דברים ד‘ ט’ וגם (7) במדבר ל”ה י“ד. מלבד שבעת הפסוקים הנזכרים נמצא בבאור אהל יוסף לבר' כ”ג י“ח – ששם הוא מביא את עשרת הפסוקים שהביא הרס”ג לפרשת משפטים – עוד (8) יחזקאל מ“א כ”א (9) חגי ב‘ ה’ וגם (10) איוב י“ז ה'. בבאורו לפסוק (9) הראב”ע לתמהוננו מאַשֵר את דעתו של הרס“ג. בבאורו לפסוק (7) הראב”ע מתוכח נגד מדביקי שני הפסוקים, מבלי להזכיר את שם הרס“ג. לפסוקי 3, 4, 10 הוא מכניס בבאורו דחיה נגד דעת הרס”ג. מלבד עשרת הפסוקים הללו, מביא דוקעס (בספרו הנז"ל 86) עוד שלשה ואולם כולם בטעות. את הפסוק תהלים ע“ג ט”ו מביא הראב“ע בצחות 74 א', (מאזנים 5 ב') רק בתור השואה לדה”י ל‘ י“ח. בשני המקומות צריך להשלים במלת ”אלה". את שני הפסוקים בר’ כ“ג א' וי”ח לא נתפרשו ע“י הרס”ג, אלא הראב“ע עצמו מבאר שהתכן של הפסוק דבוק עם מה שנאמר קודם. ע”ד עשרת הפסוקים שמזכיר הגאון. מעיר הראב“ע בעצמו שם לפסוק י”ח: והנה זה הפסוק דבק בפסוק שלמעלה וכן גר ותושב אנכי. והעשרה שהזכיר הגאון אינם דבוקים.  ↩

  134. יסוד מורא, בראש ההקדמה.  ↩

  135. יסוד, הקדמה.  ↩

  136. הראב“ע קורא ליוצאים מן הכלל בשם ”מלה זרה“ או ”מלה זרה בדקדוק“ אולם הוא משתמש בבטוי זה גם כלפי אלה המלות שאין להן חבר במקרא. למשל בבאורו לישעי‘ ט’ י”ז ונחום ב‘ ד; “מלה זרה אין ריע לה”, ישעי’ נ‘ ד; “מלה זרה אין לה משפחה”, ישעי’ ל“ג י”ט. על דבר כמה כללים כותב הראב“ע בצחות וביסוד ”ואין מלה זרה“ (כלומר אין יוצא מהכלל). השוה באורו לרות א' ט”ז. במאזנים הוא מקדיש בשביל הזרות פרק מיוחד (19 ב‘ – 20 ב’), ומבאר את כונתו (3 א') בלשון זה: “והזרים שלא נמצא כמוהם בין חבריהם שהוא על משקלם בתחלה”.  ↩

  137. חקת הלשון נקראה אצל הראב“ע בכמה וכמה ביטויים: א. ”משפט הלשון“ צחות מ”ב א‘, ס"ח ב’, באורו לבר‘ י“ב י”ג; משפט כל הלשון בבאורו לויקרא י“ט כ”א; מש’ רוב הלשון צחות ע‘ א; משפט אנשי לה"ק בחקירתו לשמות כ’ א: משפט העברים תה‘ מ"ד ג’. – ב. דקדוק הלשון, שפת יתר 3N; 157N משפט דקדוק הלשון יסוד מספר דף 167; סברת דקדוק הלשון שפת יתר 1 N, דרך דקדוק הלשון באורו לבר‘ י"ג ה’ (מהדורה א' דף 62); דרך הדקדוק, שפת יתר 4 N באורו להושע ח‘ י’; מוסר דרך לשון הקדש – בחקירתו לשמות כ‘ א’. – ג. “מנהג הלשון” מאזנים 14 ע“ב, צחות 50 ב‘, שפה ברורה 23 ב’ באורו לחבקוק א‘ א’; ”מנהג אנשי הלשון“ צחות 22 ב'; ”מנהג העברים“ בבאורו לשמות א‘ ג’. השוה עוד ”הפך משפט הלשון“ צחות 39 ב'. אצל מנחם נמצא פעמים רבות ”משפט הלשון“ (12 א‘ 26 א’, 29 ב', 75) גם ”קו הלשון“ (42 ב') ובנין הלשון (12 ב'). דונש נגד מנחם (דף 14): ”דת הלשון היהודית ומשפטה".  ↩

  138. מאזנים 44 ב‘. בשפה ברורה 17 א’: “ואנחנו נרדוף לעולם אחרי רבים ואם באה מלה זרה לא נשים לב עליה; ובצחות 70 א': ואלה הן מלות מעטות ואחר שלא באו על משפט חבריהם ויצאו מכלל, לא נלמוד מהם רק נסמוך על הדרך הישרה”. כונתו ב“דרך הישרה” היא מה שקרא לה במקום אחר “דרך סברא” (עי' ההערה הקודמת) הבטוי “דרך סברא” נמצא ביחוד הרבה בצחות 36 א‘, 39 ב’,46 א‘, 57 ב’, 58 א‘, 68 א’. בבטוי זה הוא מתכון לדעה שתלויה בשקול הדעת, בהגיון, ולא במסורת. עי‘ בבאורו הארוך לשמות ב’ כ‘; ו’ כ“ה, ח' י”ח, ט‘ כ"ב, י’ כ“א; י”ב כ“ב, ט”ז ט“ו, י”ח ז‘, כ’ כ“ו, כ”ד י“ג, כ”ה ה‘, כ“ה י”א, כ“ט י”ד, ל’ י“ח, ל”ט א‘, מ’ב‘, השוה ג"כ באורו לעמוס ה’ כ“ה, יונה ד' י”א, מיכה א‘ ב’, צפניה א‘ א’, אסתר ו‘ ו’; רות ד‘ י"ז, תה’ ק"ד א'.  ↩

  139. מאזנים 34 ב‘. בצחות 40 ב’ על המלה “תאלף” (משלי כ“ב כ”ה) הראב“ע אומר: ”כי אחר שמצאנו אחד מהעתידים לבוא על מנהג הלשון לא על דרך נכרי נלמוד ממנו על כל חבריו".  ↩

  140. צחות כ“ג ב‘. והוא גומר שם בסוף: וזהו דרך האמת. בצחות 64 א’ הראב”ע מביא טעם זה לתמונת הפעל ל“משופטי” (איוב ט' ט"ו): “ואנחנו לא נלמד ממלה זרה”. השוה שם נ' ע“ב: ”אין לסמוך על זרים“. ביחוד כדאי להשוות לזה את דברי דונש נגד הרס”ג 95N וגם 105.  ↩

  141. צחות 20 א‘: “וכן מַעֲשֶיהָ לא נוכל לומר מַעֲשָהּ כלל כי לא נמצא, כי אנחנו המדקדקים לעולם נרדף אחר הכתוב”. השוה שם 47 ב’: “והאמת שנרדוף אחרי הכתוב”.  ↩

  142. צחות 18 א‘. במאזנים כ"ד א’ אינו מזכיר הראב“ע דעת הקראים; ובשפה ברורה 45 ע”א בקצרה: “ודעת המורים שהוא ה”א הדעת“. בבאורו לאותו פסוק הוא מדבר ברחבה על דבר הדעה הזאת שהוא מיחסה ”לאיזה מדקדקים“ אבל אינו מדבר בבטולה. השוה באורו לקהלת ב' י”ט.  ↩

  143. בצחות ל“ח ב‘: ויאמר ר’ יהודה המדקדק ז”ל כי היה כן בעבור שלא תתערב חסרון היו“ד שהוא השרש ושלא תתערב המלה עם בַּתִים שהיא מגזרת בַּת שהיא מדה… ובשפה ברורה כ”א א‘: "והנה ר’ יהודה ב“ר דוד הוא ראש המדקדקים אמר בספר כי מלת יוּכַל (שמות י‘ ה’) היתה ראויה להיות עם חוֹלם אַל תוֹסַף) איוב מ' ל”ב) שהוא מבנין כבד הנקרא הפעיל (וכן), אל תותר (בר‘ מ"ט ד’) רק בעבור שלא תתערב המלה עם יֹאכַל שהיא מגזרת אכילה, ע“כ החליפו החולם בשורק”. ובבאורו לתה‘ ל"ד י’: “אמר ר‘ משה היה ראוי להיות יִרְאוּ כמו קִרְאוּ רק בא משונה (=יְראוּ) בעבור שלא תתערב עם יִרְאוּ ישרים (תה' ק“ז מ”ב). בצחות 55 ב’ מביא זאת הראב”ע בשם ר‘ יונה המדקדק. ואולם צ"ל במקום ר’ יונה – ר‘יהודה; כי אמנם הבאור על מלת יְראוּ בא בא כבר אצל ר’ יהודה חיונ‘. עי’ ערך “ירא” דוקעס 53, נוט 30. מהי הסבה שבבאורו לתה‘ הוא אומר זה בשם ר’ משה – לא מובן. – צריך להעיר כי שנויים כאלה הובאו גם אצל ר‘ יונה ברקמה 37. – ע"ד שנויים באותיות עי’ מנחם בהקדמה 8 ב' ודונש נגד הרס"ג 2 N.  ↩

  144. יסוד 17… “ולפי שלא שמו הו”ו שרש, בעבור שכל הלשון צריכה לו“ו הדבק לעולם ושלא יתערב”.  ↩

  145. מאזנים י“ג ב', כ”א ב‘, צחות כ"א א’, יסוד ל‘, שפה ברורה כ"ט ב’, באורו לבראשית ה‘ ה’ (מהדורה ראשונה 17) לשמות א' ט"ז.  ↩

  146. באורו לשמות ב‘ י"ז בשתי המהדורות. השוה צחות 45 ב’. ביסוד ט' בא בלשון השערה: “גם יתכן שבא כן שלא להתערב עם נו”ן הנוסף באחרונה בפעלים בעתיד אחרי סימני הרבים".  ↩

  147. יסוד דף 3.  ↩

  148. יסוד מספר 147.  ↩

  149. באורו לבר‘ ג’ כ‘ (מהדורה א' דף 16). אותו הדבר בס’ השם פרק ח‘ דף 18 א’.  ↩

  150. באור לבר‘ י"א ל’ (מהדורה א' דף נ"א).  ↩

  151. באור לשמות י“ט י”ג. צחות 65 ב‘, שפה ברורה כ’ ע“ב. בצחות הראב”ע מוסיף: כי הנה מצאנו שיעשו כן העברים במלות רבות. ומביא דוגמא מהשם אָחוֹת שנגזר מהשם אָח והיה צ“ל איפוא אחה אבל אז היה דומה לפעל עבר מנחי ל”ה. וגם לא טוב היה לומר “אַחַת” במקום “אָחות” שלא לערבב עם שם המספר “אַחַת”, ולפיכך נקבעה הצורה הזרה אָחוֹת.  ↩

  152. בבאורו לשמות א' י"ז.  ↩

  153. צחות 53 ב‘. באורו לבר’ א‘ י’ (מהדורה ראשונה דף 12). דעה זו נמצאה כבר אצל ר‘ משה ניקטליא בערך “ראה” בס’ אבן חיוג‘ הוצ’ נוט 93.  ↩

  154. צחות 57 א'. ודע כי יש נו“ן והוא פ”א הפעל ולא יתכן שיהיה חסר לעולם בצווי או בעתיד או בשם הפועל כמו נאוף כי תתערב המלה עם אחרות.  ↩

  155. צחות 6 ב‘, 45 א’, שפה ברורה 20 ב‘. השוה באורו לישעי’ ו‘ ו’ ע"ד וַיָּעָף – וַיָּעַף (שופטים ד' כ"א)  ↩

  156. צחות 57 א'.  ↩

  157. באור לתה‘ י"ח ה’. הראב“ע הולך כאן (וכן ביסוד מספר 168) בעקבות המסורה שביהושע י”ז ה‘ האומרת שכל מקום שנאמר “בחַבְלֵי” בפתח תחת החי"ת (ישעי‘ ה’ י“ח, הושע י”א ד‘, איוב ל"ו ח’, אסתר א‘ ו’) תמיד הם במובן חבלים המקשרים. עי’ ג“כ בבאורו לאסתר א‘ ו’, גזניוס 139 Thesaurus קורא בטעות ביהושע י”ז ט"ו חֶבְלֵי. גם Stade בספר הדקדוק שלו בגרמנית 197 טעה כנראה בדבר הזה.  ↩

  158. שפה ברורה 17 א‘. בבאורו לשמות כ"א ב’ (בשתי המהדורות) הוא מביא דעת יש אומרים ש“עברי” הוא שם מקוצר מן “עבר הנהר”, שנא‘ ואקח את אברהם אביכם מעבר הנהר (יהושע כ"ד נ'). דעה זו נמצאה אצל ר’ יונה בס‘ השרשים הוצ’ נייבואר (בערבית) ע' 500.  ↩

  159. מבאורו לשמות כ“א ד': ”שלא יתערב עם השם הנכבד". השוה שפת יתר 25 N.  ↩

  160. מבאורו לבראשית ב' כ"ב.  ↩

  161. מבאורו לאסתר ו‘ ג’. עי‘ מנחת ש, שם ודע כי יקר הקמוץ הוא תאר השם ומלת יְקר בשוא תחת היו“ד הוא שם כמו כבוד ולעולם הוא קמוץ, והוא שוה במקום המוכרת. שהמלה ”יְקָר" היא גם שם עצם נפרד וגם נסמך, (כמו) וכל יקר ראתה עינו (איוב כ"ח י'), יקר תפארת גדולתו (אסתר א‘ ד’). ואולם זה מתנגד להאמור בבאורו לקהלת י’ א‘: ונקמץ הסמוך להפריש בינו ובין תאר השם הסמוך. וזהו ביחס להנאמר באסתר א’ ד‘ (יְקָר – כך היה כתוב בקמ“ץ לעיני הראב”ע) וכן להאמור במשלי י“ז כ”ז (מנחת שי לאסתר א‘ ד’). השוה רקמה דף 132. למלה “מצאתים” ישעי’ ב‘ ל“ד אמר הראב”ע בספר יסוד דף 12: “והנה יתערב עם לשון המדבר”. ע"ד ערומים (בר‘ ב’ כ"ה) (מהדורה א' 15) תתערב זאת הגזרה עם מחשבות ערומים. עי’ עוד שפה ברורה 45 א‘ ע“ד ”העבד", בר’ ל“ט י”ז וירמי‘ ב’ י“ד; צחות 68 א' ע”ד ההפעל מן שוב וישב, שדומים בשני הבנינים.  ↩

  162. עי‘ לקמן פרק י’. הראב“ע בבאוריו מבדיל בכמה מקומות בין מלות השוות בצורתן ולא בטעמן. ע”ד וְנִתְּנָה (בר' כ“ט כ”ז) הוא חולק על הרס“ג שאומר כי זהו מדברים בעדם בעתיד קל, אלא שזהו עבר נפעל. לבר‘ ג’ י”ב הוא אומר רק הקמץ שתחת הו“ו וָאוֹכַל עושה אותה לעבר: זולת זאת היתה עתיד גוף ראשון. לבר‘ מ’ כ”א מַשְקֵהוּ כאן הוא שם, ובה‘ י“ג שם תאר בינוני. אותו ההבדל הוא עושה בין מַשְקֶה, ויקרא י”א ל"ד ובין מַשקֶה נחמיה א’ י“א. בין משחתם ויקרא כ”ב כ“ה (מן שחת) ובין מִשְחַת שמות ח' ט”ו (מן משח). בבאורו לתה‘ קכ"ד ג’ נותן שלשה באורים למלת נַחֲלָה. בבאורו לקהלת ח‘ ה’ ע“ד שלשת המובנים שבמלה חִבֵּל. ה‘ י’ ע”ד המלה רב; שם ז' כ“ז ע”ד מוצא.  ↩

  163. כדאי לציין כי את המלה “אות” (וכן הרבות “אותיות”) שבתלמוד וכן אצל שאר המדקדקים שבאה בתור שם עצם נקבה, באה אצל הראב“ע כמעט תמיד בתור שם עצם זכר, וכן שאר האותיות. ביחוד נראה זאת גלוי כשמשוים דבריו לדברי חיוג' ואבן ניקטיליא. אצל שני המדקדקים האחרונים נאמר: הו”ו הנוספת, שתי אותיות, אות הנעה, ונגד זה הראב“ע אומר” הו“ו הנוסף, שני אותיות, אות הנע. גם השוא אצל ניקטיליא היא ממין נקבה ואצל הראב”ע – זכר. אכן השם אות בא גם אצל דונש בתור מין זכר, למשל בהקדמתו לבקרת נגד מנחם*.

    [* יש לחשוב שהראב“ע נמשך אחר לשון הכתוב (שמות ד', ח – ט) ”… לקול האות הראשון… לקול האות האחרון… לשני האותות האלה“. ואולם חכמי התלמוד רצו להבדיל בין שני המושגים האלה ובחרו לאות של הא”ב תאר נקבה. המתרגם.]  ↩

  164. צחות י“א ע”ב.  ↩

  165. השוה באורו לשמות נ' ט“ו: ”כי הוא המוצא הראשון במתכונת האדם מלמטה למעלה".  ↩

  166. שפה ברורה 18 א‘, 43 א’, באורו לשמות ג‘ ט“ו. בצחות 12 הוא נותן טעם אחר לקדימת האל”ף. א. שיבא נח נעלם אחר כל תנועה. ב. כי האל"ף סימן המדבר בעדו. בשפה ברורה 43 א’ הפך את הסבה למסובב: “ובעבור היותו ראש (שקבעו את האל"ף בראש כל האותיות) שמוהו סימן המדבר”.  ↩

  167. שפה ברורה 18 א‘, שם הוא מבאר: “כי יכבד על הלשון אות אחר אות ממוצא אחד”. ושם 43 ב’: “כי יקשה על התלמיד לומר אות אחר אות והם ממוצא אחד”  ↩

  168. עד כאן בשפה ברורה. ביסוד מורא בא הראב“ע לבאר באופן אחר, כי האותיות השמושיות באות חליפות עם האותיות השרשיות. אחרי א‘ ב’ שהן אותיות שמושיות באות ג, ד‘ – אותיות שרשיות; אחרי ה’ ו‘ שהן שמושיות באות ז’ ח' שהן שרשיות; ואחר כן באות שש אותיות שמושיות (גם הטי“ת ביניהן כי היא באה לפעמים במקום התי”ו), וכמספר הזה באו אח”כ אותיות שרשיות. את הדברים האלה הביא ר' אברהם בלמס בספרו מקנה אברהם מבלי להזכיר את שם הראב"ע.  ↩

  169. בבאורו לקהלה, ז‘ כ’, לשמות ג‘ ט"ו. ס’ השם פרק ג'. החידה ע“ד אהו”י השוה שטיינשניידר בספרו הראב"ע דף 91 ולהלן.  ↩

  170. השוה בן–אשר “דקדוקי הטעמים” 5 שאומר: ומספר כולם עשרים ושבע.  ↩

  171. שם לשמות ג‘ ט“ו: ואל תחשוב הכפולים כי הם (הם) בעצמם רק מה שהיה ברוחב השיבו לאורך. ואולם על המ”ם הוא אומר כי המ“ם הסופי סגור לסימן שבו נסגרה המלה, צחות ט”ו א’, שפה ברורה כ"ג א', יסוד 3.  ↩

  172. עי‘ בבלי סנהדרין כ"א ב’ ולהלן.  ↩

  173. צחות י“א ב': ”מלת אשורית יש מי שהוציאה מגזרת אשור ויש אומרים שהוא מאושר באותיותיו, ועל זה אסמוך".  ↩

  174. צחות י“ד ב', שפה ברורה כ”ג א‘ (השוה לעיל 30). בקצרה ביסוד 10: ולפי דעתי שנחלפה הה“א בתי”ו בסמוך בעבור שהם קרובים במכתב והתי"ו יראה סימן, וזה יורה כי מכתבנו הוא מכתב בעצמו. ובבאורו לשמות א’ ט"ז: וזה לאות כי הכתב שבידנו הוא כתב עברי.  ↩

  175. יסוד 27 ולהלן: והנה גם זה יורה כי זה המכתב שהוא היום בידינו הוא מכתב עברי אע“פ שיש מחלוקת במלת אשורית אם היא מאושרת או על שעלה מאשור ואם תסתכל טעם כל אות תמצא דברי ברורים”. וכן הוא אומר בדף 10: גם בשמות האותיות לעדות.  ↩

  176. צחות כ"ח א‘ וב’.  ↩

  177. צחות י“ב ריש ע”ב. בחידת אהו“י אומר הראב”ע: “ראש ורגל עם זרוע וגויה לקדמון”. בצחות י“ד א' הוא מודיע: ”כל טעם שאני אומר בצורת האותות ובשמותם… לא קבלתי מרבי ולא למדתי מספר, רק דרך סברא. ויתכן המשכיל הבא אחרי שיוציא ג“כ טעמים לאשר הזכרתי יותר נכונים מהטעמים שלי לכן החילותי לסקל האורח, ישמע חכם ויוסף לקח”. כל הפרק הזה מסודר על פי הכתוב בצחות מן עמוד 12 – 32. דברים אחדים מאלה נמצאים בס‘ יסוד דקדוק (עי‘לעיל מבוא סי’ ו') וביסוד מורא פרק י"א. בבאורו לבר’ ט“ו י”ג הוא מרמז על באור צורת האותיות ושמותיהם ועל באור מלת “גר” הוא אומר: “ואילו היו יודעים טעם כל אות וצורתו אז יכירו האמת”. ומזה נבין כי הראב“ע רצה לבאר את מובן השרשים על פי מובן האותיות. ואולם איננו מוצאים אצלו הסבר שכזה (ואולם ראה לקמן עמ‘ 44 לאות פ’). ע”ד הספר המיסטי המיוחס להראב“ע ”סוד האותיות“ עי' שטיינשניידר בספרו ”הראב“ע הערה 73. ואולם לחז”ל (ב' שבת ק"ד) דרך אחרת בזה. ועי‘ ספר מגן אבות של ר’ שמעון בן צמח דוראן (על פרקי אבות) הוצ‘ ליוורנו 53 ב’.  ↩

  178. ביסוד מורא פ‘ י“א הוא אומר: כשם שהאל”ף כולל בקרבו את הפרטים כך הדבור הראשון של עשרת הדברות שמתחיל ב–א (אנכי) כולל את כל עשרת הדברות. ביסוד מורא א’ א: “והגוף מתחלק לחלקים רבים אין קץ לו על כן קראו שמו אל”ף.  ↩

  179. (צחות ט"ו א) יסוד ע' 27.  ↩

  180. (צחות ט"ז א‘ וב’) יסוד 3: והגימ"ל מלשון גמל עלי (תה‘ י"ג ו’).  ↩

  181. צחות י“ז א‘. בס’ יסוד: והדל”ת – דלתי שמים (תה' ע“ח כ”ג).  ↩

  182. יסוד מורא א‘ א’: ופירוש ה“א הצורה כמו הנה והיא שני קוים יש להם מקצוע ויש קו אחד קרוב אליו עמו. ולפיכך הה”א באה לציין מין נקבה. ועי‘ בבאורו לשמות ג’ ט"ו. ועי‘ ספר השם פרק ג’, 7 א'.  ↩

  183. עי‘ ירוש’ מגילה 71 ג'.  ↩

  184. ביסוד מורא מעיר הראב“ע שמשום כך נקרא ה–ו בשתי אותיות וָו מפני שזה מראה על מגע השפתים בשעה שמבטאים אותו (וכן בספר השם סוף פרק ג') ומשום כך הו”ו משמשת למספר רבים (אמר, אמרו). בס' השם מבקש הראב“ע ליתן טעם מפני מה הו”ו מרמז על מספר ששה והוא מבטיח: וטעם (ו"ו) דבר נאה כאשר אפרש עוד (והפירוש איננו). בחידה (על אהו"י) הוא אומר על הו“ו ”ואחיו כאגמון".  ↩

  185. הוא מביא דמיון להשם “כלי זיין” שבמשנה מהשם “אֲזֵנֶךָ” (דברים כ“ג י”ב), והזונות (מלכים א' כ“ב ל”ח) ע"ד המלה האחרונה הוא אומר בבאורו ליואל ד‘ א’: כל זונה שבמקרא היא כמשמעה חוץ מן והזונות רחצו (השוה ג“כ באורו לדברים כ”ג י"ב). כך מבאר גם כן – בעקבות התרגום – מנחם בן סרוק (מחברת 79 ב') ור' יונה באוצר השרשים 190).  ↩

  186. הראב“ע מביא לשרש עלס ממשלי ז' י”ח ואיוב ל“ט י”ג. בבאורו לאיוב שם הוא מבאר: נעלסה – נפרשה, כלומר מתפשטת ומתרבבת נגד “חתת” שמורה על התכווצות. ושם הוא מביא גם הפסוק ממשלי.  ↩

  187. צחות: והנה צורת יו“ד כדרך גלגל. וביסוד מורא פ' י”א: כדמות קו עגול. בס‘ השם פרק ג’ ביתר דיוק; וצורתו כחצי גלגל. וכן בחידה: הרביעי כחצי גלגל. השוה קופמן. Die Spuren Albatlajusis S. 33 Anm. 1.  ↩

  188. צחות. כי הוא מחבר כל אשר בתוכו. ביסוד מורא: שהוא מקיף כל אשר בתוכו. בספר השם: והטעם שהוא מקיף את הכל.  ↩

  189. זה לשון המאמר הזה שהוא קצת מעורפל: ובעבור היות כל המעשים כפי יושר ממסך העושה ואין בגוף אבר ישר בממסך שיכול לדמות בו כל דבר בעבור היותו ישר כמו הכ“ף נקרא כן גם ידמה מעט לצורתו. ”ממסך“ פירושו ”מזג“ (השוה ישעי‘ ס“ה י”א, משלי כ"ג כ’ ושה"ש ז‘ ג’) ואם כך במובן הפיזיאולוגיה תערובת החמרים, של העסיסים; טמפרמנט. בס' יסוד 27 נאמר רק: והכ”ף הוא לדמות על כן נקרא כך.  ↩

  190. השוה לעיל סוף פרק ה‘. בס’ יסוד בקיצור: והלמ“ד הוא עיקר הלימוד. ביסוד מורא 11: ובעבור גובה הלשון במבטאו שמוהו למעלה על כל האותיות וקראוהו למ”ד מגזרת לימוד כי עיקרו לדעת למה היה הדבר, והוא הסוד הנכבד, על כן “אמרי לי” (בר‘ כ’ י"ג) וחבריו (לי=בעבורי). וגם אצל בן אשר דקדוק הטעמים 4 אומר על הלמ“ד: ואחד תלול לרומה עומד בזיקוף קומה. על יסוד באור זה לאות למ”ד נאמר אצל ר‘ יוסף בן דוד היוני בשם ר’ יהודה ב“ר שלמה הכהן, מחבר ספר מדרש החכמה (מלון כתב יד מובא אצל נייבואר – Notice sur Lexico graphie Hibraique 16 An. 2 למ”ד הוא גלגל שבתאי לפי שזה הגלגל יורה על חכמה אלהית, וכמו כן צורתו בעבור שיש לו צואר זקוף למעלה יורה על נטייתו יותר לעולם הרוחני וסבובו בו יותר מבזה העולם“ גם אריסטוטלס קורא לספרו המטפיזיקה בשם ”מאמר הלמד“, ולפיכך גם הגמרא נקראת ”תלמוד".  ↩

  191. ע“י פתיחת פי האות מתחת. בס' היסוד 27: והמ”ם כמו דרך רבים כמשפט הלשון והגה טעמו כמו מהם, דבר שנגזר מאחרים, והאמת כמו משפט החלקים מהכל  ↩

  192. (צחות ל') ובס' יסוד שם: והנה נון מגזרת ינון שמו, לא נין לו (איוב י“ח י”ט) כטעם ילידה על כן הוא סימן בנין נפעל, גם הוא סימן רבים.  ↩

  193. *אולי לשתי העינים עם החטם. ואחר כך יבוא הפ"ה הסמוך לחטם. המתרגם.  ↩

  194. השוה יסוד מספר 139.  ↩

  195. צחות 32 ב‘. כי תי“ו הוא גבול נראה ממלת והתאויתם (במדבר ל"ד י') ו”תאות" (בר' מ“ט כ”ו). בס’ יסוד אומר: “וטעם תו כמו טעם והתוית תו כי הוא תאר הדבר”. ביסוד מורה פרק י“א ונקרא תי”ו בעבור הקו הנוסף על הה"א. עי‘ לעיל סוף פרק ה’.  ↩

  196. ע“ד השימוש של הראב”ע בס‘ יצירה עי’ שטיינשניידר בספרו “הראב”ע" דף 80.  ↩

  197. צחות 11 ע“ב. ביסוד מורא אינו מזכיר את ספר היצירה בתור מקור לפילוג המוצאות. ר‘ יונה (רקמה 5) אומר: וכך חלקו אותם הראשונים על אלה החמשה המוצאים. ר’ שלמה בן גבירול בשיר הדקדוקי חרוז 71 אומר כי ”עדת בעלי המסורת" המציאו חלוקה זו. מנחם (מחברת 6 א') אינו מזכיר את המקור ששאב ממנו.  ↩

  198. באורו לשמות כ‘ א’, בספר יצירה פרק ב' מ“ג: כ”ב אותיות חקוקות בקול חצובות ברוח וקבועות בפה.  ↩

  199. חילוק זה אחה“ע מהגרון” הוא לכל הדעות: ספר יצירה ב‘ ד’, בן אשר, דקדוקי הטעמים 6 §, אבן גבירול בשיר הדקדוקי חרוז 74. ר‘ יונה רקמה פרק ב’. הקראי דוד בן אברהם (10 Jhdt.) כותב “אהח”ע. עי' נייבואר 42 Notice p.  ↩

  200. צחות י“ב. השוה שפה ברורה י”ח א‘ מ"ג ב’. גם מנחם (מחברת 10 ב') חושב שצרוף חע כמו עח אינו נמצא בלה“ק. נגד זה אומר ר' יונה (רקמה 6) בדברו ע”ד השם “ירחע”. “ויש שימצא חע ולא ימצא עח”. הגהתו של קירכהיים (רקמה הוספה 242) אינה מועילה וגם לא נכונה, כי ר‘ יונה מביא שם רק צירופי שתי אותיות שבאות בסדר ידוע ולא בסדר מהופך. ח אחר ע ולא להפך. אבל חע אינו ענין לכאן. – ועי’ מחברת מנחם 6 א‘ וב’.  ↩

  201. שפה ברורה 18 א‘. ובבאורו לשמות ג’ ט“ו: ”שניהם עי“ן חי”ת כבדים מאד, ומי שלא נהג בנערותו לבטא בהם לא יכון לדבר בם כמו הערלים (הנוצרים) וביסוד מורא פרק א' י"א: לא ימצאו במכתב הערלים.  ↩

  202. שפה ברורה 18 א‘. מנחם א’ א‘: כי תוצאותם מפנימיות הגרון. ר’ יונה ברקמה פרק ב' חושב ראשונה את האל“ף וגומר בעי”ן מפני שחושב תחלה את האות שיותר קרובה לפתח הפה ואחריה כל מה שיוצאה מתוך פנימיות הגרון עד העי“ן שהיא האות היותר פנימית, והראב”ע מתחיל באות היותר פנימית– מהעי“ן וגומר באל”ף. ולא פליגי.  ↩

  203. צחות י“ב א'. שם החכם ההוא – חליל ושם הספר כתאב אל עי”ן. עי‘ שטיינשניידר בדייטשע מארגענלענ’ געזעלשאפט VI 414. גם הראב“ע עצמו מתחיל את ספרו שפה ברורה בבאור אותיות הגרון ומתחיל ג”כ מעי"ן.  ↩

  204. צחות שם. יסוד מורא פרק י“א. לפי הנראה בחרו בסימן הזכרון ז”ס שר“ץ (לא כסדר הא"ב) מפני שהמלה ”שרץ“ יותר נוח לזכור. בבאורו לשמות ג' ט”ו, אולי ע“פ טעות הדפוס, ז”ש סר"ץ.  ↩

  205. מאזנים כ“א ע”ב, בפיסקא “השרוקים”: “אותיות השרוקים הם סצ”ש“. ואולם לא כמו שחושב היידנהיים, שדעתו של הראב”ע היא לציין את שלש האותיות האלה בתור אותיות השריקה. האמת שהראב“ע מביא את שלש האותיות הללו רק מפני שהן באות בהתפעל לפני התי”ו.  ↩

  206. צחות 30 ב‘. יסור מורא פ’ י“א. במאזנים 25 בפסקא ”והחלשים“ הוא חושב את הרי”ש בין אותיות הגרון שאינן מקבלות דגש (מלבד במלות כָרַּת שָרֵּךְ, יחזקאל ט"ז ד').  ↩

  207. מאזנים 21 ב'.  ↩

  208. צחות ל“ג א‘ וב’. השוה מחברת מנחם 10. ובאורו של רס”ג לס' יצירה מובא אצל קירכהיים (רקמה 242).  ↩

  209. מנחם חושב גם גימ“ל כ”ף.  ↩

  210. פנחס חושב גם דלי“ת זיי”ן ודלי“ת סמ”ך.  ↩

  211. מנחם חושב גם זיי“ן תי”ו. הראב"ע אינו מזכיר ח עם האע.  ↩

  212. אצל מנחם גם טד טך טת, ואולם טס חסר. אכן נמצא בתור יוצא מהכלל השוה רקמה 6: ויש שימצא טד ולא ימצא דט. מה שנאמר ברקמה ע“ד צירוף טד אין זה כמו שחושב קירכהיים מהמלה טדי שבמשנה מדות (מלה מעורפלת) אלא מהשם ”פטדה“ (שמות כ“ח י”ז). כנראה חושב קירכהיים רק ע”ד אותיות שבהן אפשר שתתחיל מלה או אי אפשר.  ↩

  213. מנחם חושב גם סש.  ↩

  214. מנחם חושב גם עא ועה.  ↩

  215. חלוקת האותיות אינה כמו שאומר גרוסס בספרו “מנחם בן סרוק” 76 המצאת מנחם, אלא של הרס“ג, כמו שאנו רואים מתוך הבקרת של דונש נגד הרס”ג 6 N. גם קבוץ אותיות השמוש הוא: איתן בשלום כה“ והחלק השני – ”טח ספר גזע צדק“. חלוקה זו – אמנם בלי מנימוניקה נמצא ג”כ אצל הצעיר בן דורו של הרס“ג, דוד בן אברהם, עי' נייבואר 32 P. Notice. מנחם במחברת בראש הפתיחה מסכים לדברי הרס”ג ומלות הזכרון של האותיות השרשיות (דונש תשובות נגד מנחם 86 במקום “טח” מביא“חט” וכן ר' יונה רקמה 11) ובשביל האותיות השמושיות המציא מלות זכרון “שמלאכתו בינה”. דונש בתשובות נגד מנחם פתיחה 5.N בוחר מלות זכרון, אחרי שהוא חושב שגם הר‘ והט’ הן אותיות שמושיות “דונש הלוי אמת כטב” ושרשיות “חג קץ ספר עז” (השוה ג"כ לעגו נגד מלות הזכרון שיסד מנחם שם בתשובות 86). בתשובות נגד הרס“ג במקום מלות הזכרון לאותיות השמושיות שנזכרו לעיל, המציא הוא ”אדניה שלו כתם טב“. ר' שלמה אבן גבירול בשירו הדקדוקי המציא מלות הזכרון ”אני שלמה כותב“. ר' שלמה פרחון ג”כ בחר במלות זכרון אלה. עי‘ הקדמה למחברת ר"ש פרחון הוצ’ שטרן. את מלות הזכרון לאותיות השרשיות המציא הראב“ע ”קט צח גזע ספרד“. ר' יונה לבקשת תלמידיו המציא: ”טקס עז גד חף צר“ ו”שלומי אך תבנה“ (רקמה סוף פרק ה'). בסדר זה האחרון הוא מדבר בפרק ו' ע”ד אותיות השמוש. לר‘ משה קמחי מיחסים מלות הזכרון: “משה כתב אלינו” עי’ בס‘ מכלול של הרד"ק 38 א’ דפוס ליק והמלות הללו נתקבלו גם אצל ר' פרופיאט דוראן במעשה אפוד דף ס"ג. ומבאר חוק כל אות לפי הסדר הזה. השאיפה של המדקדקים לקבוע את שמותיהם בתוך סימני הזכרון למען יִזָכרו גם הם לדורות עולם, מזכירה את שאיפת בתי המדרש של התנאים לקבוע את שם המשיח על שם הרב ראש הישיבה שלהם (עי' סנהדרין צ“ח סוף ע”ב).  ↩

  216. שפה ברורה ל“א א', צחות י”ד ב‘, יסוד ג’, יסוד מורא ראש פרק י“א, באור קהלת ז' כ”ז. ביסוד מורא הוא משבח את הסימן בתור “אות מבין השכל”. וביחד עם זה הוא מרמז בצחות כי “אב המון” רמז לשם “אברהם” (ע“פ הכתוב בר' י”ז ה') “כאשר הוא שמי”. שלש המלות האחרונות שמובנן כל כך פשוט נעלם מהמוציא לאור ה' שטרן בחשבו שגם הן סימן זכרון ובאר אותם בבאור זר ומשונה.  ↩

  217. מאזנים ג‘ א’.  ↩

  218. צחות י“ד ב' ע”פ אבן גבירול עי' לעיל 47 הערה 9.  ↩

  219. מאזנים ג‘ א’, שפה ברורה ל“א. סימן הזכרון הזה מצא חן בעיני פרופיאט דוראן (מעשה אפוד שם) יותר מכולם. גם אליהו לויטה בפרק שירה שלו (פרקי אליהו, הוצ' וניציה 1546) קבל אותם. דומה לזה הוא סימן הזכרון המיוחס לאבן עזרא – רד”ק – בבאורו לעזרא א‘ א’: רגז קטף עץ חסד.  ↩

  220. צחות י“ד ב', יסוד מורא פרק י”א, שפה ברורה מ“ג ב‘, באורו לשמות ג’ ט”ו. והובא אצל פרופיאט דוראן (שם ס"ג).  ↩

  221. צחות י“ז א'. מדברי הראב”ע בשפת יתר 6.N נראה כי הוא מסכים לדעת דונש, באמרו: אחרי שמצאנו את תבעיון בעיו במקרא (ישעי' כ“א י”ב) הנה דברי ר‘ אדונים (– דונש) בט’ וד‘ נכונים גם דברי הגאון אינם רחוקים“. ואולם הקושיא הזאת תתיישב יחד עם הקושי שיש במובן הפסקא הזאת בכלל אחרי שנגיה אותה על ידי השואה עם הכ”י של פינסקר (עי' יודישע צייטשריפט IV, 293) שם בא בתור נומר לבדו כדברים האלה: "נבעו מצפוניו (עובדיה פ‘ ו’) אמר הגאון שמצאנו כי תבעיון בעיו בלשון המקרא הנה דברי ר’ אדונים נכונים, גם דברי הגאון אינם רחוקים“ זה מה שצריך להשלים ע”פ תשובות דונש נגד הרס“ג 8 N, בהכניסנו בין מלת ”הגאון“ ובין מלת ”שמצאנו“ את הפסקא::כי נבעו מלשון המשנה ואחר כי הם ע‘ מילה שלא ימצא דומיהן במקרא בלתי בלשון המשנה שקורין לרועה מבעה (ב“ק א' ע”א) ור’ אדונים אמר כי אין זכר לרעיה בפסוק זה כל עיקר… אלא אם יחקור עליהם וידרשם כמות אם תבעיון בעיו… ואחר” – בהוצאת ליפמן שביסודו היה הכ“י של שפת יתר פסקא זו כבר משוהשת ועוד נשתרבבה לסוף 6 N ונתערבבה יחד. ואחר כך בא אחד והוסיף לפני ”נכונים“ את המלות בט‘ וד’, שהוליך בזה את הקוראים בתהו לא דרך. ע”ד הד עי‘ גם באורו לעמוס ג’ י“ב: ”ודע כי הדלי“ת אינה מהאותיות שהן לשרת”.  ↩

  222. צחות 17 א‘, מאזנים כ"א ב’; ע“ד מחלקת זו עי‘ במה שנאמר במוסתלהיק של ר’ יונה (141 – 129 Opuscules ed. Derenburg p. ) מובא ברקמה 11. ועי' עוד הוספה הר”מ גיקטיליא לדהי“א ערך זכה N, p. 75 ששם דעת הר”מ גיקטיליא אינה נוטה בהחלט להתזכי. ויותר הוא נוטה להזדכו. (בכתב יד די–לה–טורי חסרה הוספה זו). – ביסוד 28 נאמר אדות זה: “ואמרו המדקדקים כי רחצו הזכו נדגש הזי”ן לחסרון תי“ו ההתפעל וכך היה ראוי להיותו הזדכו (ואחרים אומרים הדזכו) והראשון קרוב אלי”. המלות שבאו בסוגרים מקומן צ“ל לפני מלת ”וככה“. – בבאורו לישעי‘ א’ ט”ז נאמר רק: ובולע התי“ו בדגשות הזיי”ן.  ↩

  223. צחות 16 ב‘ יסוד 27. בתור מקור לדעה זו הוא מזכיר את הר"מ ג’קטיליא ואולם בבאורו לקהלת ז‘ כ"ז – מובא במאזנים 13 א’ – לא נזכר. ע“ד ”אחת“ עי' ג”כ יסוד מספר 136, שפה ברורה 44 ב‘; ע“ד ”ללת" עי’ שפת יתר 23 No, ששם מצדיק הראב“ע בזה את דעתו של הרס”ג. – “זבת” (שמות ג‘ ח’) הוא מן “זבד” (בר‘ ל’ כ'). הצורה “ללת” לפ“ד ר' יונה (מוסתאליק, Opuscules p. 153 f.f.) היא קשה יוצאת מן הכלל ומציע לחשוב את שרש המלה הזאת מלבד ילד גם ”לת, לתת, ללה“. בספר השרשים שלו אינו מביא את השרשים הללו. ע”ד ללת עי' באורו של הראב“ע לשמות ל”ו י"ב (יש אומרים כי ממלה זאת (כלומר ממלת לולאות) נגזרה מלת ללת).  ↩

  224. מאזנים 13 א‘ צחות 16ב’, ובבאורו לאותו פסוק. ר' יונה מביא מלה זו בערך “משק” באוצר השרשים (396.p) ומביא באור המלה הזאת ברקמה 33.  ↩

  225. באורו לאסתר ד' י"א.  ↩

  226. באורו לישעי‘ ח’ ג'.  ↩

  227. עי‘ לעיל פרק ה’. הראב“ע וכן מנחם ודונש שקדמו לו אינם מצרפים את האותיות הללו – אהו”י, אלא יהו“א, וכונתם לא מהפעל שבקהלת י”א ג': “יהוא”, אלא משם מלך ישראל יהוא. ולכן אומר הראב“ע בבאורו לבמדבר י”א י“א על האותיות השמושיות הללו: ”אין תימה לחסרון המלך יהוא“. ובחידה שלו: ”שאלו למלך ישראל"  ↩

  228. בבאורו לשמות ג‘ ט“ו: הא נעלם עם כל תנועה: עם חוֹלם – ראש, עם קמץ גדול – רָאשים, עם חירק – רִאשון, עם קמץ קטן (– צירה) – רֵאשית, עם שורק פֻארָה ועם פתח גדול – לחטאת, ועם פתח קטן (– סגול) פלא. ובעבור היותו ראש שמוהו סימן המדבר (בעדו) לזכר ולנקבה. ובעבור שלא ימצא נראה באחרונה על כן איננו סימן רק פעם יתחלף בה”א: קראן לי מרא, גבהא קומתו וימצא נוסף בסוף כמו ואתיקיהא ההלכוא אתו. גם נראה בראשונה והוא נוסף: אתמול אזרועך; ובאמצע: והאזניחו. ויכתב בסוף ולא יבוטא בו, כמו: חטא; ופעם יהיה חסר,כמו: על כס יה; ויתחלף בה“א: האמון – ההמון; גם ביו”ד: תתימרו – יתאמרו; גם בוי“ו במבטא: ולעמשא תמרו. הנהו השלש אותיות הן ראויות להיות לסימן בראש ובסוף. והנה האות שהוא היו”ד שהוא דומה לאחד (– עשרת אחת) שמוהו בסוף סימן המדבר זכר גם נקבה בפעלים שמרתי, אמרתי, ובשמות כמו: שמי. ושמוהו בראש סימן יחד זכר הוא דומה לנמצא, כמו שמספר עשרה דומה לאחד (כלומר עשרת אחת); ושמוה בסוף הפך זה סימן לנכח הנקבה: דעי, ראי, תזכרי… ובעבור היות העשרה כולל כל חשבון, על כן היו“ד באחרונה כולל סימן רבים בסמוכים: ידי נשים ובסמוך אל המדבר: יָדַי נטו שמים, והיו”ד ימצא נעלם עם חירק: רגלי, ועם קמץ: רגלי חסידיו ישמור ועם קמץ גדול: ידָיו; רגלָיו. והיו“ד תחת ה”א: הנה יד ה’ הוֹיה ואתה הֹוֶה להם למלך; ותחת ה“א: יחסיון – חסה, ותחת אל”ף: פקודי כל ישרתי. וימצא נוסף: יצהר, היושבי, רבתי. – והה“א שמוהו סימן היש הדבר כי כן טעם ”הא לכם זרע“ (בר' מ“ז כ”ג). ופעם לתימה: הבמחנים? הנהיה? ופעמים לדעת המבואר (ה' הידיעה): האיש, העבד, העברי… ובאחרונה סימן לנקבה לשון עבר (אָמרה) גם כן בשמות (= נערה) כי הזכר הניחו בלי סימן (= נער). גם היתה סימן נקבה בפועלים העתידים (עם כנוים): אשמרנה… שמרנוה; והה”א נוסף בבנין הכבד (– הפעיל) גם בבנין התפעל. גם היא מובלעת: מזה בידך, כמו יו“ד ואֶצָרך, ואלף: ואַבֶדְךָ כרוב הסוכך, ונוספת באחרונה: אשמעה, ובשמות כמו: לילה. והוא נעלם עם קמץ: עשָה ועם קמץ קטן (= צירה): בוֹנֵה. ועם פתח קטן (= סגול) בונֶֹה. ועם חולם: פרעֹה. ועם שורק. – לא יקרהֻה. – ובעבור היות ו”ו להתחברות השפתים על כן שמוהו בראשונה לדַבק זה עם זה: אברהם ויצחק, מי פעל ועשה. ובאחרונה לשון רבים זכרים גם נקבות בפעל עבר וסימן בעתידים לזכרים ופעמים גם לנקבות: אם תמצאו, אם תעירו, והו“ו ימצא נעלם עם שורק ועם חולם. ובעבור היות הה”א נוסף בסוף סימן הנקבה, הוצרכו להיות הו“ו סימן לזכר: שִמְרוּ. גם בשמות: ידו, גם בעתידים: אויב ירדפו. ובתוספת ה”א או נון בדגש או שורק: ישמרהו, ישמרנו. וסימן לשון רבים מדברים בפועל עבר ובעתידים: אמרנו, תאמרו. – בשפה ברורה 22 ב‘ בקצור: פעם נוספים ופעם נעדרים ופעם מתחלפים זה בזה. בס’ השם פרק ג': ע“כ היו בלה”ק אותיות אהו"י למשוך ולנוח ולהתחלף.  ↩

  229. ביאור לקהלת ז‘ כ’. השוה שפת יתר 140 No  ↩

  230. יסוד 17. השוה שפת יתר 140 No במאזנים 13 א' הוא מקדיש פסקא מיוחדת לשלש אותיות בשם “הנמשכים” השוה J. Ch. N. 6. D. 6.  ↩

  231. מאזנים 13 ב‘, באור שמות ז’ כ“ב, ויקרא ט”ו ל"א.  ↩

  232. מאזנים כ“א ב'. ”החסרים“: ”אין תמה לחסרון אותיות יהו“א בעבור רובי תוצאותיהם”.  ↩

  233. שם השוה באורו לשמות ב‘ ה’, שם ה‘ ט’, קהלת ט' י"א.  ↩

  234. מאזנים 22 א‘: השוה ר’ יונה, אוצר השרשים 360 ורקמה 145. ע“ד הנו”ן עי‘ באורו לאיוב ד’ י‘ ועי’ בבאורו לשמות ב‘ א’.  ↩

  235. מאזנים ל“א ב' בפסקא ”המבולעים“. ע”ד אותיות הדומות הנבלעות ע“י באורו לבר' י”ט י“ט, ויקרא כ”א ד‘. – ע“ד הבלעת הנון ע”י באורו במדבר כ"ד ו’; דברים כ“ט כ”ח. ע“ד תיו ההתפעל ע”י ביאורו לויקרא י“א כ”ב; י“ג נ”ה, י“ח כ”ד; במדבר ט‘ ו’; דברים כ“ד ד‘; ישעי’ י”ד י“ד; נ”ב ה‘; נ“ד י”ד; הושע ב’ י“ח; תה' ע”ג ל“ח; קהלת ז' י”ז; דניאל ב‘ א’.  ↩

  236. מאזנים ל"ב א‘, בצחות 52 א’ צריך להשלים ויאמר ר' (יונה בן) חסדאי, (הלוי) ברקמה 66 נקרא בשם אבולואליד בן חסדאי.  ↩

  237. רגילים לקרוא כך את התנועות בנגוד לשוא שהוא רק משרת. הרד“ק בתחלת הפרק המדבר בשוא (מכלול הוצ‘ ליק 138 ב’) אומר: השוא אינו תנועה אך היא משרתת התנועות. ר' אליהו בחור (פרקי אליהו הוצ‘ ויניציה 58 א’) כותב: ”אשר נקרא משרת למלכים“. וקודם לזה (55 ב'): ”אלה המלכים עשרה… אחד משרת אל כולם ושמו שוא ולכך נברא“. אצלו ע”פ השטה החדשה של דקדוק התנועות ישנם עשרה מלכים“. בן אשר (דקדוקי הטעמים 10§): ”והם שבעה מלכים בכ“ב מומלכים”. הוא כנראה חושב שהאותיות נמצאות תחת ממשלת התנועות. במובן זה קורא מנחם את התנועות ואת טעמי הנגינה (מחברת, הקדמה 4 א') “ותכון המלה תחת ממשלתם והמה מושליה ואוחזיה”. שם 7 ב‘ הוא אומר: “אלה האותיות… יש שוטרים עליהם ומושלים אותם…” דונש קורא לתנועות “אבות המבטא שבעה”. (תשובות נגד מנחם 5). השוה שם (21 שורה אחרונה) ראותך אותם מחולקים לשתי (sic!) אבות מאבות המבטא". ושם 22 שורה ג’: “והפכו מאב לאב”. בשם הזה השתמש רבנו תם (שם 39) על דבר הערך היסודי שיש לפעלים; אך לא באתי להגיד לך רק שרשי הלשון ואבות המבטא אשר הם הפועלים".  ↩

  238. צחות בראש הספר. ע“ד החלוקה של התנועות אצל ר' יהודה הלוי וההבדל שבינו ובין הראב”ע עי' קאססעל לכוזרי II 80 (182.p).  ↩

  239. שטיינשניידר (הראב"ע 84) אומר כי הנקודות נקראות תנועות בהשפעת השפה הערבית.  ↩

  240. מאזנים 5 ב'.  ↩

  241. שם 2 ב'.  ↩

  242. על אדות מבטאו עי' לעיל 31.  ↩

  243. בבאורו הקצר לשמות ל' ל“ב (ע' 96) משתמש הראב”ע במלת “אסף” במקום “קבץ”: “והיה היו”ד “ייסך” ראוי להיותו מאוסף בשורק.  ↩

  244. Dhamma היא גם אוּ וגם אוֹ.  ↩

  245. מאזנים 6 א‘. עי’ שפת יתר 146 No. השוה באורו לבר‘ מ"ט ו’; דברים ו‘ י"א, ישעי’ כ“ה י‘, ס’ א‘; יואל א’ י”ח; תה‘ ס“ט כ”א; קהלת פ’ י"ט ט‘ א’.  ↩

  246. מאזנים שם; באורו בראשית ב‘ ב’ (מהדורה א' 13): בקמץ חטף שהוא אחי החולם.  ↩

  247. עי' באורו לויקרא י“ט כ”א.  ↩

  248. מאזנים 7 ב‘. דוגמאות: ויישם, בר’ נ‘ כ’; ופתחו, ישעי‘ ס’ י“א. בבאורו לבראשית נ‘ ב’ הוא חולק על ר' יונה (מוסתאלהיק, 32 Opusscules p) שאינו מודה בחילוף הנקודות ולדעתו ”ויישם“ הוא בקל כמו וייצר. וכן אומר הראב”ע גם בבאורו לופתחו ובמאזנים שם. ביחוד הוא מדגיש הדבר בבקרתו נגד דונש, שפת יתר 4 No ואומר: שמצאנו כל התנועות מתחלפות זו בזו.  ↩

  249. מאזנים ח‘ א’.  ↩

  250. צחות 71 א'.  ↩

  251. צחות ב‘ ב’. לשני המאורות הגדולים מהם הם חמה ולבנה. וחמשת המשרתים… והנה תנועת הפתח כנגד הכוכב העליון… רצונו לומר כי לשני המאורות הגדולים רומזים החירק והחולם, והפתח רומז לשבתאי (Saturn). בספר יצירה נאמר שאותיות “בגד כפרת” רומזות לז' כוכבי לכת. הראב"ע אומר בשם חכמי זמנו (בבאורו לשמות כ' י"ז) כי עשרת הדברות רומזות לכוכבי הלכת.  ↩

  252. הכונה היא שלפי שיטת פטולמיאוס הגלגל העליון סובב אחת בכ“ד שעות, ואחת בל”ו אלף שנה. ע“ז העירני חברי ר”ד קופמן. וכן ביסוד מורא ריש פרק יג: כוכבי הגלגל הגדול המקיף תנועתם אחת וערך מרחקם זה אל זה אחד שוה לעולם“. מזה אנו רואים כי הראב”ע חושב כי שוא צריך לכתוב בו“ו ולא בב'. בן אשר בדקדוקי הטעמים ג”כ אוחז בדעה זו. ואולם הקראי דוד בן אברהם כותב פעם “שוא” ופעם “שבא” (עי‘ נייבואר Notice p.43,p 82 Ar. 2. הספרדים מנחם בן סרוק ור’ יונה כותבים “שבא” וכן ר‘ משה קמחי, אבל הרד"ק כותב שוא. בהוצ’ נוטט תרגום של ר‘ משה גיקטיליא ע“י ר”י חיוג’ כמעט תמיד “שוא”, ואולם בכ“י של די לה טורי תמיד:שבא”.  ↩

  253. מאזנים ב‘ ב’. בבאורו לשמות א‘ ז’: “כי הוא כמו תחלת נוע השפה”.  ↩

  254. מאזנים ג‘ א’, צחות ב‘ א’. ואולם הראב"ע בעצמו ((N 6 D 6 מביא דוגמאות אלה בתור יוצאות מהכלל.  ↩

  255. עי‘ לעיל פרק ג’ ע' 31.  ↩

  256. עי' הערתו של פינסקר לספר יסוד מספר 141 ולהלן. (לדעתו כונת הראב"ע היא כי שְתַּיִם נתקצרה מן שִׁנְתַּיִם שמקורה שְנַיִם).  ↩

  257. מאזנים ל"א א' פסקא הדגושים.  ↩

  258. במקום סוף מלה, צ“ל סוף פסוק. כמ”ש בצחות 2. וכן בבאורו לישעי' ס“ג י”ט: ונדגש למד נזלו בעבור שהיא סוף פסוק על משקל ולא יכלו (שמות ח' י"ד), הדוגמא האחרונה מראה כי “סוף פסוק” לאו דוקא, כי גם באתנח נהוג כך. בבאורו לשמות י“ח כ”ו מביא הראב“ע דוגמא שלישית ”תהתלו" (איוב י"ג ט'). – השוה עוד רקמה 144.  ↩

  259. בצחות 70 ב‘ מביא הראב"ע מר’ יונה (רקמה 143 ולהלן) כי לפעמים בא הדגש “לדבר בלשון צחות”. (euphonicum ע“י באורו לשמות ב‘ ג’ (בארוך ובקצר). שמות ט”ו י“ז. תה' קמ”א ג'.  ↩

  260. מאזנים 31 ב' מפסקא “המבולעים”.  ↩

  261. מאזנים 30 ב': החזקים, הרפים.  ↩

  262. העדות היותר בולטת על דבר המבטא הארצישראלי באות רי“ש חזר ורפה נמצאה אצל בן–אשר (דקדוקי הטעמים 7 No): ”והוא לבני ארץ ישראל לבדם והוא קשור בלשונם. ר' יונה מביא מהספר העתיק ספר הקולות (כיתאב אל מוסַוואתת) שהוא ממקור הטבריינים, ע“ד הרי”ש הכפולה.  ↩

  263. צחות 2 ב': גם הטעמים שנים עשר כנגד חלקי גלגל המזלות. וכך הוא גם אצל בן אשר (דקדוקי הטעמים 17§): “הטעמים שנים עשר רשומים במאורות מקוימים”. בספר יצירה חושב כי י“ב האותיות הפשוטות הן נגד י”ב מזלות".  ↩

  264. הראב“ע במאזנים 36 א‘ וב’ קורא – להם העולים – היורדים. שם הוא מדבר על דבר נסוגי אחור והשפעת וי”ו המהפך. פרטים בהלכה זו הוא מבאר פה ושם במקומות שונים בדברו על הזמנים. לא במקומות רבים הוא מדבר בבאוריו על דבר חקי הטעמים והיוצאים מן הכלל. ע“ד מלעיל ומלרע אצל וי”ו המהפך עי‘ באורו בר’ ח‘ י"א (השוה ר' יונה מוסתאלהיק דף 28); שמות ח’ ז‘; שם כ“ו ל”ג; ויקרא כ"ו ד’; במדבר י“א א‘; ישעי’ ז' י”ט; בר‘ ו’ ו‘ (במהדורה א' דף 18). ע"ד נסוג אחור עי’ באורו בר‘ י“ב י”ג; שמות ב’ ג‘; ויקרא ז’ ח‘; תה’ ל“ז כ'; שם נ”ח ט‘; שם ע"ג י’; שם קי“ח ז'; שם קל”ז ז‘; קהלת ז’ כ“ז; דניאל י‘ א’. ע”ד הנגינה שמלעיל בתיבות שבסופן יו“ד נוספת, באורו לשמות כ”ב י“ח (באור הקצר דף 64); שם ל' י”ד; ישעי‘ ב’ ז‘; הושע ז’ ד‘; תה’ ס“ו ה'; קט”ז ט“ו; איכה א‘ א’. ע”ד הנגינה מלרע שבצווי לנקבה יחידה, עי‘ באורו לישעי’ כ“א ב', שם נ”א ט'.  ↩

  265. עי‘ מאזנים 36 א’ ע“ד ”חרש“, יהושע ב‘ א’, וחרש ויקרא י”ט י“ד; באורו לשמות כ”ו י“ב, ע”ד עודף. (בינוני) ועדף (שם); באורו לאסתר ג‘ ט"ו, נבוכה (עבר) ונבוכה (בינוני) באור לבר’ כ“ג ו' באה – באה; במדבר י”א א‘ (ה) שמן – שמן (השוה דונש תשובות כנגד מנחם 14) מאזנים נ"ג ב’; באור לבר‘ כ"ד ו’ וישעי‘ ז’ ד: השמר (שמור את עצמך והשמר (תשב במנוחה, מל‘ שמרים, השוה ירמי’ מ“ח י”א). ההבדל האחרון מובא כבר אצל ר' יונה אוצר השרשים 733 (עי‘ רש"י ישעי’ ז‘ ד’) ומקורו מדונש (תשובות נגד הרס"ג 121 No דף 42). ובשפת יתר 92 No – בניגוד למקומות שהובאו לעיל – הוא חולק ע"ז באמרו כי זה רק אפשר בשמות השוים באותיותיהם וחלוקים בטעמיהם בין מלעיל ובין מלרע, אבל לא בפעלים.

    עוד כדאי להזכיר כי אצל יהודה בן בלעם בהקדמתו לטעמי המקרא שלו (לנגד עיני כתב היד של פינסקר) הוא עונה על השאלה למה משמשת המגינה ומשיב: לשנוי המובן בין המלות השוות באותיותיהן.  ↩

  266. צחות ב‘ ב’.  ↩

  267. מאזנים ל“ה ב', בפסקא ”הגבוהים“, השוה דקדוקי הטעמים דף 18: ”והוא מכל טעם שקף".  ↩

  268. מאזנים כ“ה ב' – כ”ט ב‘ בפסקא “הסמוכים”. הראב“ע משתמש לענין הטעמים המפסיקים והטעמים המשרתים באותו הטרמין שהוא משתמש בשמות המוכרתים (הנפרדים) והנסמכים (השוה רקמה פרק י"ט דף 120), ע”ד הטעמים המפסיקים ע“י באורו לשמות כ”ט ל"ה; ישעי’ ס‘ ט’; תהי‘ כ"א ג’; ס“ח פ”ו; רות ב‘ י"ד; שמות ה’ ז'.  ↩

  269. מאזנים ח‘ ב’; צחות ב‘ ב’. הכלל הזה מיוסד על האמור רקמה בפרק ו‘ א’ (דף 41) ע“ד אי השתנות מפתח לקמץ. ר' יונה מחשיב מאד תגלית זו באמרו: ”וזה מכלל מה שנעורר מן התועלת ונחדש מן הענינים אשר לא ישתתף עמנו בהם זולתנו ולא קדמנו אליהם בלעדנו“. דבריו של הראב”ע בצחות ב‘ ב’: “והנה עלה מדרגה אחת להיות בפתח” מיוסדין על דברי ר‘ יונה שם: “וכאשר ירד מה שיצא מהצדי אל הפתח ממדרגתו”. בדברו בזה הכלל שאין הפתח מתחלף לקמץ הוא מזכיר רק וַיִנָפַש (שמות ל“א י”ז), המעד (תהי' ס“ט כ”ד); אבל ויאמַר – אינו מזכיר – ולנגד זה הראב“ע מזכיר גם כאלה שאינם שייכים לכאן ”רֹחַב, שַעַר“ גם כן מכניס לתוך הכלל הזה אעפ”י שההפסק גם בלעדי זאת מכריח שהנגינה תהיה על ההברה הראשונה. ר’ יונה מביא בפירוש את המלה שִעַר בשורה אחת עם ארץ באמרו: שדעתם בהעתקת שער ארץ וזולתו מהפתחות אל הקמצות לפאר המלה ולהעתיקה למדרגה עליונה".  ↩

  270. מאזנים כ“ו ב‘. בבאורו לתה’ מ”ה ו‘ אומר הראב“ע: כי היא תשרת בעבור שתי מלות. המלה יִפְּלוּ היא כמו שממנה מתחיל חצי החרוז האחרון ”יפלו בלב אויבי המלך“. בבאורו לשמות י”ח כ“ו הוא מביא גם את המלה ”ימינך“ (תה‘ ק"י ה’) ומוסיף: ”ורבים כאלה". הוא משתדל ליישב זאת בזה שהאתנח אינו מפסיק לגמרי, ואינו דומה לסוף פסוק. השוה באורו לבר’ מ“ה ב': ”בִּבְכִי – במקום הפסקה, כמו “ראה עני” איכה ג‘ א’, כנראה הוא חושב שיש כאן חסרון מלה.  ↩

  271. יש לפעמים שהטעם מורה על סמיכות והניקוד מורה על הפסק, כמו (בר‘ ל’ ז'): ותלד בֵּן–שני ליעקב. שאעפ“י שיש מקף בין המלה בן ובין המלה שני בכל זאת הניקוד הוא בצירה ולא בסגול כמו: בֶן בִּכְרִי (ש"ב כ‘ א’). וזהו מפני שמלת בן אינו סמוך בטעם למלת שני, לא בן של שני אלא בן שהוא שני (צחות ה‘ א’ והערת ליפמן). על המחלקת שבין המנקד ובעל הטעמים עי' באורנו לאיוב ל”א י' ט"ו. – המתרגם.  ↩

  272. מאזנים 15 א‘ 16 ב’ בפסקא “המתחלפים”.  ↩

  273. עי‘ לעיל 41 הע’ 1 עי‘ עוד צחות 7 ע"ב 8 א’, שפה ברורה י“ט א‘ באורו לשמות ה’ ז‘; ט’ ג'; במדבר י”א כ‘ ט"ו ח’; ישעי‘ ג’ כ‘, ל"ו א’; איכה ב‘ י"ב, דניאל ח’ ב'.  ↩

  274. השוה צחות 30 א‘; באורו לישעי’ ל“ה א'. בחידה ע”ד האותיות מ‘ ונ’ אומר הראב“ע (שפה ברורה הוצ‘ ליפמן 50 א’); ”להיותם בני תמורה, אף שאינם בני אב אחד שפה אחת ולשון אחד, וזה החלם לעשות להיותם בני נחור“. ”בני נחור" – זהו חדוד, שהמ‘ והנ’ נעזרים מהנחירים.  ↩

  275. עי‘ לעיל 41 הע’ 1, ששם נסמנו המקורות ונוסף לזה באורו לשמות ה‘ ט“ז ותהלים ק”כ ו’.  ↩

  276. צחות 24 א‘, שם 30 א’ (בסמכו על המסורה), באורו להושע ט‘ י“ב (בשורי–בסורי). השוה שמות ט”ז א’, ל“ג כ”ב. אולם בכל מקום שהראב“ע מדבר ע”ד האותיות המתחלפות הוא מביא יחד עם אותיות אהוי אותיות ס“ש, אבל לא ה‘ ת’ או מ‘ נ’ וזה לשונן: לא יתחלפו חוץ מאותיות יהו”א (אהוי, הנוח) וסמך בשין. עי‘ צחות כ"ד א’, ע“א א'; שפה ברורה כ”ב ב‘, באורו לבר’ ח‘ ב’,שמות ל“ב ט”ז (הבאור הקצר 100), תה‘ ה’ א, פ‘ ט"ז. במקומות אחרים כמו באורו לישעי’ י“ט ד', י”ג כ“ב הוא חושב רק את אותיות אהוי למתחלפות. ביחוד בבאורו לקהלת ט' י”א: “דע שאין בלשון הקדש אות מתהפך ומתחלף ומבולע ונוסף כי אם אותיות אהו”י. בבאורו הראשון לבר‘ ח’ ב‘ (ע' 54) הוא מביא טת בבנין התפעל (הצטדק) בתור דוגמא. בשפת יתר 88 No הוא חולק על הרס“ג שאמר כי למ”ד מתחלף לנו“ן (נחוץ–לחוץ, ש“א כ”א ט'). ואומר הראב”ע שם: רק לא יתלחף אות באות כי אם שין בסמך (וז’ עם צ‘ ואותיות הנוח (אהו"י לבדם). בכ“י פינסקר חסרות המלות שבאו כאן בסוגרים. ואולם אין ספק כי זהו הנוסח הנכון. והראב”ע הולך כאן בעקבות יפת בן עלי שלדעתו לא רק ש’ וס‘ אלא גם ז’ וצ‘ מתחלפות, ואותיות השריקה –(١ﺧﺭﻒ ١ﻻٳﺭل)– עי’ מונק Notuce sur Abulwalid p. 16 An I. – ע“ד ההתחלפות שי”ן וס' מדבר דונש, בתשובות נגד מנחם 65 ונגד הרס"ג 79 No (בכל המקרא התחלף השין בסמך והס' בשי"ן)  ↩

  277. מלבד המקורות שהובאו בהערה הקודמת עי‘ עוד צחות 30 א’ וב‘, שם ול’ א‘; באור לישעי’ י“ט י”ח, שם כ“א ט”ו, שם ל“ג י”ט; איוב ל“ח ל”ג; שה“ש א‘ י’; קהלת י”ב ו'. – הראב"ע המצמצם את גבול ההתחלפות הולך בעקבות מנחם בספר השרשים שלו (מחברת י"ב א‘ וב’, 40 ב‘ ולהלן, 69 א’, 83 ב‘, 100 ב’) וחולק על ר יונה האומר כי לכל האותיות יש חליפין (רקמה פרק ז', דף 44 – 50 ).  ↩

  278. הראב“ע מקדיש לזה במאזנים 16 ב' פיסקא מיוחדת ”המתהפכים".  ↩

  279. צחות 24 ב‘: ודע כי אותיות הגרון ירחבו וירחיבו אשר לפניהן בכל המלות שם או פועל. עי’ לעיל 29.  ↩

  280. באורו לבר‘ י“ח – כ”ג: “משפט לשון הקדש להרחיב אשר לפניו” (ע“ד המלה ”האף" תספה); שמות י"ג ב’: “משפט לשון הקדש שיפתח האות שהוא לפני אות הגרון; בר' ט”ז ח‘: וכן משפט הלשון אין זר אתנו. הבטוי הזה הלקוח ממלכים א’ ג‘ י"ח מורה שאין יוצא מהכלל הזה. השוה בר’ כ‘ ט“ו (וכן המשפט); דברים כ”ד כ’. – ע“ד התחלפות התנועות של אותיות הגרון – מה שלפעמים נראה רק בתור השערה, הראב”ע כמעט בכל מקום בא ומעיר, ע“‘ בר’ א‘ א’ (מהדורה א‘ ע’ 11); ח' כ”א; ט“ז ח'; י”ח ט‘; ל"ב ז’; ל“ב י”ט; מ“ג ל'; שמות י”ב כ“א; ויקרא י”ח י“ז; במדבר י”א כ‘; דברים ב’ ל“א; ישעי‘ ל’ ט'; מ”ז י‘; הושע ד’ י“ח; זכרי‘ ב’ י”ז; תה‘ ל“ט י”ד; נ"ה י’; ע“ח א' (עי' מנחת שי שם); פ”ט מ“ה; קי”ט קי“ז; קהלת ב‘ כ’; במאזנים הוא מקדיש לזה שלש פסקאות: ”הנרחבים" (24 ב'), הנפתחים (25 א'), הנמצאים (37 ב'), עוד עמודים אחרים בשפה ברורה 17 א‘ ולהלן ופרק בס’ יסוד 25 ולהלן.  ↩

  281. שפה ברורה י“ז א: ”הוא נרחב בלה“ק וירחיב אשר לפניו יותר מכל האותיות”. השוה צחות 24 ב'.  ↩

  282. מאזנים 38 א‘ בפסקא “הנקראים”: אמר ר’ יהודה בעל הדקדוק ז“ע כי דלי”ת דְעוּ תקרא קרובה משורק בעבור היות אחריה אות גרון בשורק. וכן דְעֵה חכמה (משלי כ“ד י”ד) או דְעִי (ש“א כ”ה י"ז) וכן כל חבריו, ויאמרו כי כן קריאת אנשי טבריה.  ↩

  283. הנגוד מזה “כבד על הלשון”, השוה רקמה 166.  ↩

  284. עי‘ באורו לבר’ כ"ד ה'.  ↩

  285. באורו לבר‘ א’ ג': כאשר רצו העברים להקל על הלשון שלא יגיעו האלף החליפו בוי"ו.  ↩

  286. באורו שמות א‘ ג’: יששכר בעבור התחברות שני שינין חיסרו הא' מן המבטא.  ↩

  287. צחות 58 ב‘, באורו לבר’ ל“ב ד‘ (א א) שמות ב’ י”ז (נ‘ נ’), ויקרא כ“ה כ”א (ת ת), שפה ברורה 20 ב' (י י).  ↩

  288. כמו ד לפני ת. אַחַת במקום אַחֶדֶת עי' באורו לשמות כ“ו י”ח.  ↩

  289. הנו“ן תִּתִּי במקום תִּנְתִּי, באורו לשמות ב‘ א’, שם י”ב ל"ז.  ↩

  290. כמו היוד אחרי הוי“ו, יסוד 12, הלמ”ד, באורו לבר‘ י“ב ט”ו; המ"ם איכה א’ א‘; הנו“ן, ויקרא י”ט כ"ח; במדבר י’ ל“ד; כ”ה י“א; דברים ל”ב כ“א; הקו”ף באורו לבר‘ ב’ כ“ג; הושע ב‘ ט’; השי”ן, בר' כ“ז כ”א.  ↩

  291. א באורו לבר‘ ט“ז י”א (יִשְׁמָעֵאל), יסוד 17 וכן י, שמות א’ ה'. יְהִי היתה ראויה להיות כמו יִרֶד ובעבור שהה“א (היא) מן הגרון פתחו במלת יהי. היוד הראשונה בקמץ קטן (בסגול) יֶהִי, והיה ראוי להיות היו”ד האחרון בשוא נח נראה כמו הבי“ת במלה יִרֶב. רק יכבד על הלשון לכן העלימוהו (נח נסתר). וננקד הה”א בחירק (ומשום כך נשתנה החירק שתחת היוד לשוא ואולם בהפסק בא יֶהִי – הוא אמר – וַיֶהִי (תה‘ ל"ג ט’) ואז הטעם מלעיל)  ↩

  292. צחות ל“ב ב'. השוה הקדמתו לבאור התורה, יסוד 3. הצד הפילוסופי של שלשה חלקי הדבור נמצא בשיר הדקדוקי של ר”ש בן גבירול חרוז נ"ט:

    בהיות יסוד כל יש ושרש כל יקום עצם ורקמה (צ"ל ומקרה) בעדו נאסרת גרם היות השם והפועל וגם מלה שלישית זו בזו נקשרת.

    וכן הוא התכן של הפרק הראשון בס' הרקמה.  ↩

  293. זה נאמר רק על שם העצם וכן נאמר מפורש בספר השם.  ↩

  294. כן הוא בדפוס ויניציה. בהוצ' ליפמן בא בטעות “המלה” במקום “מלה”.  ↩

  295. ביסוד 1,1 אומר הראב“ע ע”ד המלה: והחלק השלישי מלות דבק גם הם כמו מקרה. בסוף ההקדמה (שלתורה): ומלת הטעם כדמות הצורה הטהורה שאיננו גוף ולא מקרה. בצחות ובשפה ברורה הוא קורא למלה “מלת הטעם” או “אות הטעם” או בקצור “טעם”. במאזנים “מלת הענין” (השוה דונש תשובות נגד מנחם 25: “תיבות הענינים”), “אות הענין” או “ענין” שם הפסקא (במאזנים) הוא “והענינים”. ביסוד בא ע“פ הרוב ”מלת דבק“ (השוה באורו לבר‘ א’ א‘, מהדורה א’ 11), פעם אחת אנו מוצאים שם ”דבק לטעמים“. כהרצאתו הדקדוקית (ע' 9) נקבצו כל שלשת הטרמינים יחד: ”והחלק השלישי מלות טעם ודבק ענין“. פרחון קורא למלות – ”דיבוקין" מחברת 3 א'.  ↩

  296. צחות 34 ב‘ ולהלן, ההרצאה הדקדוקית 7, השוה רקמה 1, בבאורו למיכה ב’ א‘ – בבאורו לשמות י“ז י”ב – מבדיל בין שם דבר ולשנים הנשארים קורא תואר. ביסוד ע’ 3 מחלק את השם רק לשנים: שם עצם ושם מקרה (השוה מאזנים 43 א'). החלק השלישי תאר השם נתחבר אצלו שם עם פעל באמרו: “והחלק השני הפעל כמו חכם וגבור, אכל ושתה” וזה נעשה מאותו הטעם, כי מה שקורא דונש בתור שם מפשט פועל, קורא ר‘ שמואל בן מאיר בשם פעולה. עי’ רוזין “הרשב”ם“ 140. במאזנים 47: ותאר השם גם הוא בינוני כמו חכם ובתוספת ישוב או עתיד או עבר (בצירוף “היה” או “יהיה”). ביסוד 15 הוא אומר: והתאר מתחלק גם (כן) לשנים חלקים כמו הפעלים כי מהם נגזר הוא, החלק האחד להיותו עומד והוא הרב, כמו חכם, גבור, גם עומד, הולך כי אינו פועל באחר (פועל יוצא) רק הוא תואר, וכן מלת חי ומת. והחלק השני שהוא יוצא כמו ושַׁבֵּחַ (קהלת ד‘ ב’) הנני יסד (ישעי' כ“ח ט”ז) וכן גנב וסלח. – אותו הדבר אומר הראב”ע בקצור לספר השם פרק ב‘ (4 ב'): כי יש שם התאר עומד ויש יוצא כמו “ושבח”. השוה באורו לקהלת ד’ ב‘ וישעי’ כ“ח ט”ו ומאזנים 48 א‘. פרידלנדר בתרגמו את הבאור לישעי’ בהערה 19 לדף 130 יחס לא נכון את הדעה להראב“ע, כי המלות שַבֵּחַ ויִסַד הוא חושב לבינוני פועל בלי מ”ם בראש. בבאורו לתה‘ קי“ט קי”ג הוא אומר: “סעיפים” הוא שם המחשבה, “סַעֲפִים” – הם החושבים. עי’ באורו לבר‘ ח’ י“א: יש תאר דומה לפועל ויש תאר דומה לפעול”.  ↩

  297. הביאור הקצר לשמות כ"א ח' (ע' 58) הוא כותב השמות על שלשה דרכים, ואולם מובן מאליו כי הכונה כאן לשם עצם.  ↩

  298. במאזנים 42 ב: שם כלל. בצחות 36 ב‘: “שמות העצמות שאינם שמות פרטים” וגם בקצור “שם כללי”. בבאור ויקרא כ’ ב' הוא קורא לקבוץ שם המין.  ↩

  299. חלוקה שלישיה זו אין אצל הראב"ע במקום אחר.  ↩

  300. בספר השם נקרא “שם” ביחוד לשם העצם.  ↩

  301. בספר השם פרק א‘ אומר הראב"ע כי שֵם ושָם הם מהוראה אחת ומביא ראיה משמואל ב’ ו‘ ב’ מדהי“א י”ג ו‘. גם “שָמַים” הוא רבים מ“שם” רומז על שני הצירים. וכן שַׁמָה, שממה, כי היא מקום שיושביו ותרבותו נעדרו ממנו. ובבאורו לשמות ג’ ט“ו בהתחלה אומר הראב”ע: “דע כי שם העצם הוא המושם לאות ולסימן לקוראו ולשומעו – מקום עצם הנקרא”.  ↩

  302. ספר השם פרק ב‘. השוה הרצאתו לשמות ג’ ט“ו. בס' יסוד 29 הובאו גם כן אותם הסימנים רק הסדר הוא 2. 1. 3. 4. הסימנים הללו של שם העצם היא בשורה האחרונה סומכת על ספר הצחות של הרס”ג, שדונש בתשובותיו נגד הרס“ג מביא זה וחולק עליו (.f 29.P 104 No: ”שמות החיים לא תקרא ולא תלוה ולא תסמך“. מדקדק בלתי נודע בשם ”פתח דברי“ (מאסף “דקדוקים” ויניציה 1546 דף 107 ע"א וב') מביא ג”כ ארבעה סימנים מבלי להזכיר שם הראב“ע. ואולם הסימן הראשון נשמט שם והרביעי נתחלק לשני סימנים: סמיכות וכנויי הקנין. אליהו לויטה בפרקי אליהו (ויניציה, 67 ב') הולך בעקבות האלמוני. ונותן סימן ”סרכי“ – סמיכות, רבוי, כנוי, ידיעה. את הסימן א' שנתן הראב”ע הוא מוסיף בהערה.  ↩

  303. ע“ד גזרת השם מהפעל וע”ד הקושיים שיש בענין זה בתנ“ך עי' לקמן פרק י”ד.  ↩

  304. יסוד שם: “והפרש שני שיצטרף שם התאר אחיה נחיה, ומן חכם – אתכם. והנה לא יאמר מן יצחק איצחק שיהיה מהשם רק מגזרת שחוק, אעפ”י שהשם נגזר ממנו“ במאזנים 39 משתמש הראב”ע בדברים אלו בנוגע לשם עצם כללי: “הלא תראה כי לא תוכל לעשות מן בית עבר או עתיד”.  ↩

  305. הראב“ע מגנה את החרוז ”היש ביעקבים כיעקבנו“, וכן בצחות 36 א‘ ששם הוא מגלה כי שם מחבר החרוז הזה היה דונש, עי’ דונש תשובות כנגד הרס”ג 104 No ע' 30, ושפת יתר 85 No  ↩

  306. הראב“ע מגנה כאן את השם ”ספר היצחקי“. ואולם בספר השם באה טעות כי הערה זו באה שם אחרי מספר 4 No והיא צ”ל אחרי 3 No. עי‘ עוד בבאורו בר’ ב‘ ח’ ותה‘ ט’ א'.  ↩

  307. בס' יסוד מעיר הראב“ע לנומר ד: ”לא יאמרו: “משה פרעה”, כאשר יאמרו בלשון קדר, או “משה ירושלים”, ועל כן טעה המצדיק השר האומר משה הקרחי, כי שניהם טעו“. בעל הדעה המוטעה הזאת הוא יונה (רקמה 140) בחרוז: ”השבעתיך בתורת משה הקרחי, שמצטדק ע“י נחיצות החרוז. וגם מה שמרמז ”מה שאמר זולתנו פרעון מושי, (פרעה של משה) זהו מהערבית  ↩

  308. ספר השם 2 פרק ב', מאזנים 43.  ↩

  309. עי‘ צחות 36 א’. ביסוד 30 ובבאורו לרות א‘ א’ הוא אומר: מ"ם מבית ישרת עצמו ואחר עמו (ר“ל כאלו נאמר ”מיהודה").  ↩

  310. בבאורו לזכרי‘ א’ ח‘ מביא הראב“ע דעת יפת בן עלי כי ”במצולה“ הוא שם מקום ומביא ראיה מן ”בקרקור“. ומוסיף ע”ז: אעפ"י שאין דרך להפתח על שם מקום. עי’ ג"כ רקמה 224 אצל האלמוני שנזכר לעיל בהערה נאמר: החלקים האלה הארבעה נוהגים בשמות מקום כמו בשמות התואר (אולי צ"ל העצם – המתרגם).  ↩

  311. בהרצאתו הדקדוקית להקדמתו קורא הראב“ע לפעל ”מפעל“, שמתאים לשם ”מעשה" שקורא לו דונש.  ↩

  312. מאזנים 39 ב‘. עי’ רקמה 8. השוה באורו לישעי‘ א’ ו'.  ↩

  313. מאזנים 34 ב'. בעל הדעה הזאת הוא מנחם, שבאוצר השרשים שלו בערך יד (ע‘ 62 ב’) הוא חושב כי “וידו” הוא מן יד, כמו האזינו מן אזן ועוין מן עין.  ↩

  314. ספר השם ריש פרק א‘. מה שמדובר שם ע"ד שם, מובן מאליו כי הוא הדין לכל מלה איזו שהיא. השוה רקמה ריש פ’ ג‘. – הראב"ע בעצמו חושב בתור יוצא מהכלל את המלה הקצרה הַ לפני לַה' (דברים ל"ב ו') שהמסורה חושבת אותה למלה לבד, עי’ מאזנים פיסקא “האחדים” (17 א'). השוה ס‘ השם פרק ז’. כדאי לציין שהראב“ע אינו משתמש בשם ”תיבה“ המקובלת אצל חכמי התלמוד, אלא בשם ”מלה".  ↩

  315. למשל: שעטנז, אגרטל (עזרא‘ א’ ט'). ור‘ יונה המדקדק (בצחות 70 ב‘ כתוב בטעות ר’ יהודה) אומר שהאל“ף באגרטלי היא נוספת כמו ב”אזרוע", עי’ רקמה סוף פרק י' (ע 55) והאחשדרפנים מֻרכבת משתי מלות – שרי הפנים, אבל הראב"ע אומר, שהיא מלה פרסית.  ↩

  316. שפה ברורה 41 א‘ ב’.  ↩

  317. שם  ↩

  318. בתור דוגמאות הוא מביא, כמו דונש בתשובות נגד מנחם 28: בשמות: סס, חח, דד,גג, בב (בבת עין); פעלים: רר, צץ, שש; מלות: ככה, הה. – למלת ככה הוא מעיר שבתנ“ך באה תמיד עם הא בסוף. ביסוד 4 ולהלן אומר הראב”ע ש“ככה” שרשו “כה”: ולא מצאנוהו בכל המקרא בלי ה“א רק בלשון קדמונינו ז”ל “כך”. בבאורו לבר‘ ב’ כ“ג (מהדורה א' 14) ע”ד המלה גַגִּי שלא יחשבו אחרי שיש דגוש בג‘ השניה כי שרשה הוא גגג “כי לא יתכן להיות השרש משלש אותיות שוות כי ככה לא ימצא בלשון כי כבד הוא”. יותר נכון לחשוב כי נפלה אות נחה. ע"ד השרשים בעלי שתי אותיות עי’ לקמן פרק ששה עשר.  ↩

  319. המספר הראשון הוא בשפה ברורה 41 ב‘ (ועי' שם בהערותיו של ליפמן). שם הוא מזכיר גם ע"ד המספר השני. המספר הראשון בלבדו נמצא בצחות 50 א’ והמספר השלישי במאזנים 40 ב‘. שם ובש"ב הוא סומך על ס’ יצירה (פ“כ מ”ד). השוה ר‘ יהודה הלוי כוזרי IV, 25 הוצ’ קאססעל 355 ובהערה שם.  ↩

  320. צחות 50 א‘, ובשפה ברורה 41 ב’: כי דברי העולם הם רבות מאוד מאוד. – בצחות – יותר מתשעת אלפים; ש"ב: פחות מעשרת אלפים, באמת המספר המדויק הוא 9240.

    המספר שבמאזנים, “קרוב לאחד עשר אלף חמש מאות” הוא טעות כי המספר היותר גדול עפ“י הקומבינציות השונות הוא 10648; אולי במקום י”א אלף צ“ל ט' אלפים. בשפה ברורה הוא מעיר עוד כי המספר הזה הוא רק במה שנוגע לעברית ”כי יש עם שיש לו אותיות רבות מאשר אתנו, כערבים שיגיעו עד צ“ו והישמעאלים כ”ח ואותיות אדום פחותות מאותיותינו“. ואולם מה שהראב”ע אומר לערביים צ“ו קשה להסביר. הגהתו של ליפמן אינה מניחה את הדעת. הפרופיסור דרנבורג הודיעני במכתב את השערתו, שהכונה היא ל Karschuni שלכל אות מכ”ח האותיות יש ארבע תמונות ובס“ה 112, אבל אחרי ש–8 אותיות יש להן רק שתי תמונות לכל אחת יוצא – 112 פחות 16 – 96. השערה זו – אף אם נאמר שהראב”ע לא נתכון לה, הרי היא מחוכמת מאוד.  ↩

  321. שפה ברורה 42 ב‘ “וחנה בעבור זה הוצרכו לשוב עוד פעלים ושמות רביעיים רק הם מעטים, כי יכבד על הלשון, כי יותר טוב שידבר אדם בדרך קצרה”. בצחות 70 א’ וב‘ מעיר הראב"ע: בעבור שהמלה הרביעית (כלומר בת ארבע אותיות) כבדה על הלשון. השוה צחות 49 ב’: גם הרביעיים מעטי המעטים בעבור היותם כבדים על הלשון ועי‘ מאזנים 41 א; צחות 70 א’ ב'.  ↩

  322. מאזנים 41 א': ומזה – ערב את הנער (בר' מ“ד ל”ב) שנתערב בענין. והעוף עורב שמראהו חשך. ובקר הפך מן ערב מן לא יבקר (ויקרא כ“ד ל”ג), וכל מה שיוכל המפרש לחבר עניני המלות לדבר אחד הוא הטוב. וכן עשה רב האי גאון ז“ל שאמר כי נקרא פֶרֶד בעבור שלא יוליד והוא נפרד. במקום המלות ”בעבור שיתערב האויר אולי צ"ל בעבור שיתערב האור עם החשך. השוה אגרת שבת בכרם חמד IV 173.  ↩

  323. יסוד, בהקדמה.  ↩

  324. מנחם מחוברת 48 ב‘: דברה תורה בלשון כבוד. הראב“ע אומר שגם ”הכושית“ (במדבר י"ב א') אם נסכים לדעת אונקלוס ”שפירתא“ היא ג”כ בלשון “סגי נהור”, כי הכושי הוא המכוער. השוה באורו של הראב"ע שם ולתהלים ט’ א'. בבאורו לבמדבר שם הוא מביא דוגמא מערבים שקורין לזפת לבן.  ↩

  325. עי‘ לקמן פרק י“ז. המקום שהראב”ע מציין באוצר השרשים של מנחם הוא בדברו על הפעל אשתוללו 36 ב’; מלבד זאת מביא שם הראב“ע דוגמאות שמשמשים ראיה למנחם והם בבנין פעל בשרשים: פאר, שרש, סעף, עקר, סקל. ושם הביא עוד מנחם את בנין פעל מן לבב (שה"ש ד‘ ה’) ועִצֵם (ירמי‘ נ’ י"ז),את הקל מן חגר (לשים עליו חגורה) וחגר (להסיר מעליו את החגורה, ש“ב כ”ב מ"ו) וההפעיל, ”הופיע“ (איוב י' כ"ב) שלפעמים הוא מתבאר ”האיר“ וכאן החשיך. השם ”חֶסֶד“ שבו ג”כ שני מובנים הפוכים מביא הראב“ע, אבל אצל מנחם איננו. הדעה שיש לפעמים במלה אחת שני מובנים הפכיים, מה שנקראו בערבית (١ہﺭاﺪ) – נמצא עוד אצל מנחם באופן פרינציפיוני בערך אר V (עמ' 33). השוה נראסס מנחם בן סרוק ע' 66. את הדעה הזאת מבטל הראב”ע בהוספה לצחות 72. ועוד הוא מדבר נגד זה בבאורו לאיוב ל“ז י”ז ששם רוצים לבאר בהשקט וכן שקטה, תה‘ ע"ו ט’ – החריד הרעיש, והראב“ע אומר: וזה רחוק להיות מלה אחת מתפרשת לפירוש והפכו ולא יהיה לה שנוי בבנין כמו שֹׁרָש ושָרֵש בעל הדעה הזאת הוא ר‘ יונה באוצר השרשים שלו ערך שקט ע’ 746 בערבית (השוה פרחון מחברת 72), בשלשה מקומות חוזר ר' יונה על זה: מזור יש רפואה ומחלה (הושע ה' י"ג). השוה גולדציהר ”שטודיען איבער תנחום“ 23 הע‘ 6. – צעיר בירמי’ מ”ח ד‘ ובזכרי’ י“ג ו‘ הוא לא שם הנקלים אלא דוקא הנכבדים (דף 616). – קלס שהיא מל’ תהלה וגם מל' לעג (שם 636). פרחון ערך ”קלס“ (59 ד') אומר: יש דברים שזה היפוך בה והן שוין במבטא. בתור דוגמא הוא מביא ”שקט" וע‘ פרחון ערך אהל 2 א’.  ↩

  326. הבטוי הזה מזכיר סגנון דונש: אל תפרץ פרץ בלשון פרץ (תשובות נגד מנחם ע' 33). והחריב בזו המלה הרבה מן הלשון (תשובות נגד הרס"ג 58 No). חרבן לשון העברית (שם 38.4.1 No).  ↩

  327. צחות 5 ב‘ ס’ יסוד 25): אומר כלל בשמות כי הם על משקלים אין קץ להם, לא כן בפעלים. שפת יתר 66 No: אין לערער על השמות כי יצאו אל משקלים שונים, והעברים לא ישמרו רק משקל הפעלים. שם 140 No: משקלי השמות משונים אין קץ להם. רבנו תם מחזיק ג"כ בדעה זו (תשובות דונש כנגד מנחם 13): שמות דברים בענינים הרבה.  ↩

  328. מאזנים 34 ב: וזה הכלל השמות משתנים ואין רשות לאדם לאמר כי אם הנמצא כאשר מצאו. ע“י באורו לשמות א' י”ד: ודרך חכמי ספרד כי בניני הפעלים שמורים ולא תחסר אות מן השרש, ואינם כן שמות הדברים רק יאמרו כאשר ימצאו. השוה מנחם, מחברת ערך זל, 78 ב', ודונש תשובות נגד הרס"ג סוף 95 No.  ↩

  329. את הכלל “משקלי השמות משתנים” מביא הראב“ע תמיד בכל מקום שיש איזו נטיה מהמשקל. למשל כתוב: אריתי מורי עם בְשָמִי (שה"ש ה‘ א’) ואילו היה מן בֹשֶם היה צ”ל בָשְמִי כמו מן קֹדֶש – קָדְשִי ואלו היה מן בֶשֶם (שמות ל' כ"ג) היה ראוי להיות בקמץ חטף, כמו מן שֶמֶן–שַׂמִנוֹ, או בחירק, כמו מן צֶדֶק–צִדְקִי. וכאן בְשָמִי הוא מן בָּשָם – על משקל זָהָב, שָלָל – זָהָבִי, שְלָלִי. עי‘ באורו לשמות י“ט י”ח, כ"א ג’, כ“ט כ‘; ישעי’ ה' כ”ח, ט‘ ג’, ל“ב ו', נ”ז ב‘, ס’ ט"ז; תה‘ ל’ ח', שפת יתר 22, 2 No No  ↩

  330. עי באורו לישעי‘ מ’ כ“ג, מ”ד כ‘; תה’ ט‘ י"ח; השוה באורו לישעי’ ה‘ כ“ה, נ”ג ט’, צחות 39 א‘ מאזנים 28 ב’.  ↩

  331. ע“י באורו לויקרא כ' ט”ז, כ“ו ט”ו, במדבר ל"ה א‘, אסתר ח’ ו‘, השוה ר’ יונה

    (Opuscules ed. Derenburg p. 358) Taswija  ↩

  332. באורו לשמות י“ח ג'. את הענין הזה מבאר הראב”ע גם בצחות 36 א‘ וב’, וביחוד בהקדמתו לשפה ברורה 4 א‘, ומוסיף שם: לא שמרו האותיות רק הטעמים ובבאורו לבר’ ה‘ כ"ט: העברים ישמרו הטעמים ולא המלות. עי’ ג“כ באורו לבר‘ ה’ כ”ט (מהדורה א' דף 18), מיכה א' ט“ו. דונש תשובות נגד מנחם 20 מדבר על דבר השם גח מן נחמן ינחמנו, שמואל מן שאלתיו; ”ומן השמות אשר לא ידמו לפועלים הסמוכים עליהם והמתיחסים בהם.  ↩

  333. בצחות 36 א‘ צריך להשלים מבאור הראב“ע לבמדבר כ”ו י"ג ששם נאמר: אל תבקש דקדוק בשמות. השוה רקמה 139; שם אומר ר’ יונה: ואם בסופו (של השם) ה“א רפה לנקבה תהיה במקומה יו”ד היחס; הראב“ע בעצמו מביא דוגמאות הַיִשְוִי, הַיִמִנִי מן יִשוָה ימנָה. עפ”י זה מתבאר החרוז של הראב“ע שהשאיר שד”ל (כרם חמד IV 140) בתימה; “אשחה ביחשים בה”א בדקדוקים“. במקום ”אשחה“ צ”ל ישוה. כלומר שביחס אומרים ישוי במקום הה“א שבשם העצם… עוד צריך לציין מה שאמר הראב”ע בבאורו להושע א‘ א’: אין משפט לשון הקדש לאמר על שם פרט שהוא בן עיר רק אם היה על דרך כלל כמו בת ציון, רק יתיחש אל העיר, כמו שומרוני.  ↩

  334. צחות ה‘ ב’. שם ל"ח א‘: בשפה ברורה 37 א’ מבדיל בין ארץ ובין ספר.  ↩

  335. הטרמין “סמיכות” אצל הראב"ע לאו דוקא לסמיכות שם לשם אלא גם שם לכנוי שבא בסופו.  ↩

  336. צחות ל“ח א‘. ובמאזנים 29 א’. הראב”ע מאריך בזה בהוספה להעתקת ספרו של ר‘ יהודה חיו“ג ”ספר הנקוד" (Beiträge 185 III No 124) ושפה ברורה 37 א’, באורו לקהלת א‘ ב’, (עם הערה: ולא מצאתי יותר). השוה רקמה 121 ולהלן.  ↩

  337. יסוד 25, מאזנים כ“ב א' בפסקא ”היתרים“ הוא מזכיר כי ר‘ יונה היה הראשון שהעמיד את הכלל הזה. וכן בצחות 70 ב’, ע‘ לעיל 64 הע’ 1 בצחות שם אמר הראב”ע: על כולם יעשה (ר' יונה) משקלים מן פעל כדרך מדקדקי לשון ערב. (השוה רקמה 53). בכמה מקומות מציין הראב“ע בבאורו לתנ”ך על דבר צורת השמות שיש עליהם אות מלבד אותיות השורש בשם “נוסף”, א‘ נוסף, בבאורו לשמות י“ד כ”ד; במדבר כ"א א’, ל“ב כ”ד; דברים כ“ב ו', שם כ”ג י“ב, כ”ג י“ח. ישעי‘ ג’ כ'. מ”ם נוסף, שמות ח‘ י“ג; תי”ו נוסף; בר’ ב‘ כ"א, ישעי’ נ“ט י”ז. נו"ן נוסף, הושע י‘ ו’.  ↩

  338. באורו לקהלת י“ב ו' (השוה דוקעס 65 Beiträge II,). הראב”ע מתנגד רק לצורת ההקטנה שכמוה נמצאת בלשון הערבית, אבל לא כמו שחושב דוקעס להקטנה בכלל. עי' בהערה הבאה.  ↩

  339. באור לשה“ש א‘ ו’: שחרחרת זה הכפל למעט וכן ירקרק אדמדם. בנוסח אחר של באורו (Ed. Mathen p. 4 ): בא הכפל לגרוע ולא להוסיף כמו אדמדמת – אדום שהוא מעט. עי באורו ויקרא י”ג מ“ט: וזה כפול לחסרון. ביסוד 25: וי”א כי זה הכפל הוא למעט. בשפת יתר 33 No הוא מסכים לדונש נגד דעת הרס“ג ע”ד “ירקרק” שהכפל הוא לקושי * [* במשנה ובתורת כהנים: ירוק שבירוקים, אדום שבאדומים.]  ↩

  340. באורו לתה‘ מ"ה א’ למלת יפיפית: כפל העי“ן והלמ”ד הוא לחסרון רק הפ“א והעי”ן כשהם כפולים הם ראיה ליתרון והעד תשגשגי (ישעי' י“ז י”א) שהוא יותר מן תשגי. וכן ביסוד מורא ריש פ' י“א, באורו לבמדבר כ”א ז (קלוקל) קל הקל והמלה כפולה.  ↩

  341. עי‘ מאזנים 42 א’, צחות 70, וכן בשפה ברורה 41 ב‘ באורו לאסתר ג’ י"ב. נגד דעת ר' יונה.  ↩

  342. באורו לבמדבר כ“א י”ד. ושם וָהֵב איננו לשון הקודש וכן ופסי וַשְני (דהי“א ו' י”ג) ויזתא (אסתר א‘ ט’). השוה צחות 21 ב'.  ↩

  343. מאזנים 33 א‘, שם 34 א’.  ↩

  344. מאזנים 33 ב‘. השוה באורו י"ט כ’: מצער – שם תאור ובלי סימן נקבה כמו שגל.  ↩

  345. צחות 35.  ↩

  346. באורו לבר‘ ל"ו א’: תמנע במקום הזה זכר, כי יש לנו שמות רבים לזכר ולנקבה שוים וכן אהליבמה.  ↩

  347. באורו ליונה ב‘ ב’ (צדק, צדקה), באורו לבמדבר ט' ט“ו (פטר – פטרה) השוה דונש תשובות נגד הרס”ג 145 No  ↩

  348. ופעם אמר (הראב"ע) כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו.  ↩

  349. מאזנים 33 ב‘. דוגמאות: א. אש. ב. רוח. ג. יד (יד שלוחה אלי והנה בו, (יחזקאל ב‘ ט’) ד. תהום. ה. בית (בחכמה יבנה בית, משלי כ“ד ג‘; כי שחה את מות ביתה שם ב’ י”ח) בצחות 35 ב’ במקום ג‘ ד’ (ו) שמש (ז) ארון. דעתו של הרס“ג היא שהשם ”ארון“ בש”א ד‘ י“ז בא בלשון נקבה מפני שהוא במקום השם תיבה. בביאורו לבר מ”ט ב’ הוא מביא דוגמאות לשמות אנדרוגינוס (8) לחם: א – ג. ה. ז. ומלבד זה (ט) מקום, (י) עין, (י"א) ארץ, (יב) עם. – ע“ד א‘ עי’ עוד באורו לבר‘ מהדורה א’ ז' י”א (דף 53), ששם הוא מביא דעתו של מדקדק גדול (בודאי הר“מ גיקטיליא בספרו זכרים ונקבות והוא נלחם נגדו, ודעתו כי תהום תמיד שם זכר. ע”ד ה עי‘ באורו לבר’ ל“ב ח‘, בר’ ב' ט”ו (מהדורה א' 14), שה“ש א‘ ג’, איכה א‘ ד’. ע”ד ט‘. אותם המקורות שנסמנו על ה. ועוד באורו לאיוב ז’ כ‘, ל"ו כ’. ע“ד י. באורו לישעי‘ ב’ י”א; ע“ד יא. באורו לויקרא י”ח כ“ח, ישעי' ל”ג ט‘, תה’ ס“ג ב' ק”ו ל‘, בר’ י“ג ו' (מהדורה א'). ע”ד יב. באורו לישעי‘ כ"ו כ’. מלבד זאת הוא חושב שמות ממין אנדרוגינוס “גן” באורו לישעי‘ ב’ ט“ו (מהדורה א' 14), קהלת ב‘ ה’; מחנה, בר' ל”ב ח‘; דרך, איכה, א’ ד‘; שמן, שה"ש א’ ג‘. עמל, שם ובקהלת י’ ט“ו; אות, בר‘ ט’ י”ג; ימין, איכה ב‘ ד’; כבוד, קהלת י‘ ט“ו; ללה איוב ל”ו כ’; לשון, איכה ד‘ ד’; מקנה, שמות ל“ד י”ט; צפור, שה, תה‘ ק"ב ח’ (ע"י נגד זה רקמה 231). שאול, ישעי‘ י"ד ט’; שבת, שמות ל“א ט”ו (בבאור הקצר 98). ישעי‘ נ"ו ב’; שכר, זכרי‘ ח’ י‘; שלום ישעי’ כ“ו ג'. – השוה דונש נגר הרס”ג 150 N ורקמה ל"ט.  ↩

  350. באורו לויקרא י“א ד': ”ודרך לשון הקדש להזכיר הזכר מכל מין, כי הנקבה בכלל הזכר".  ↩

  351. מאזנים 18 א‘: “יש רבים לא יתפרדו”, כמו: פנים, זקונים, נעורים, עלומים. בצחות 35 ב’ הוא מונה עוד “חיים”. השוה יסוד 29, באורו לויקרא כ“א י”ג. דברים כ“ג י”ז; תה‘ כ’ ה‘; קהלת ב’ י“ז; י”ב ב'.  ↩

  352. מאזנים 19 א‘ וב’.  ↩

  353. זוהי דעתו של ר‘ יונה באוצר השרשים 49 שורה י“ב (בערבית) והראב”ע בבאורו לשמות כ"א ד’ אומר: אמר ר‘ מרינוס: “זו כחו לאלהו ולא לאלהיו דרך בזיון”. ואולם בבאורו לחבקוק א’ י“א אומר הראב”ע: “לשון יחיד דרך קלון. או הוא מנהג הלשון כל איש כרצונו אלהו או אלהיו, כי נהוג הוא”.  ↩

  354. מאזנים מ“ב ב' בצחות ל”ה א‘ וב’ הוא מציין מצד אחד “גוי” (=גויים) ומהצד השני שאינו מתרבה – טַף.  ↩

  355. מאזנים 17 ב'. השוה באורו לשני המקומות הללו ובאורו לויקרא כ“א י”ג.  ↩

  356. מאזנים 18 ב‘. לשון שנים: כמו אבנים, רחים, שמים, נחשתים. בצחות 35 א’ גם “צהרים ומים”. השוה באורו לבר‘ א’ א‘; שמות י"ב ו’; דברים כ“ד ו'. ע”ד שמים עי‘ ס’ השם פרק א' (לעיל 62 הע‘ 3 ע“ד ”מים“ דן הראב”ע בבאורו לבר’ א‘ ב’: והם על בנין שנים כי הם זכרים ונקבות. לזה הוא בודאי מתכון באמרו בבאורו בקהלת י‘ י"ח שזהו סוד. ר’ יונה ברקמה 172 חושב מים לרבוי זוגי וכן אלה השנים שמזכיר הראב“ע בבאורו לקהלת י' י”ח ושמות י“ב ו': עצלתים (קהלת י' י"ח) ולחותים יחזקאל כ”ז ה').  ↩

  357. מאזנים 18 ב‘: ובעבור היות עינים וידים שוים במתכונת הראשונה יקרא כן לשון רבים. השוה צחות 39 ב’ ע“ד הכתוב ”שבעה עינים“ (זכרי‘ ג’ ט'): ”חיבר הכתוב כאשר הם בתולדת“ במקום ”שנים בתמידות“ שביסוד מספר 140 אפשר שצ”ל שנים בתולדת. – בצחות 35 א' (השוה באורו לקהלת י' י"א): אולי נקראו כן השִנַיִּם בעבור שהן במערכת שתים (כלומר שני טורים).  ↩

  358. מאזנים 34 א‘, צחות 35 ב’. השוה באורו לבר‘ א’ י“ד (מהדורה א' 12), שמות א‘ א’, קהלת ז' כ”ט.  ↩

  359. מאזנים 31 א‘, צחות 35 ב’ דוגמאות: נשים פלגשים. הראב“ע מביא אות‘ תמיד בדברו על רבים כאלה בבאורו לבר’ י”א ג‘ (לְבֵנים), בר’ מ“א ה, וזכרי‘ ד’ י”ב (שבלים), אסתר א‘ ח’ (דתים). בבר‘ א’ י“ד (מהדורה א') ושמות א‘ א’ מביא דוגמא לשטים רק נשים; בשמות ל”ה ה‘; דוגמא מן סאים לאלים, ישעי’ א‘ כ"ט; פלגשים (בלבד) לצפרים, ישעי’ ל“א ה'. השוה דונש נגד הרס”ג 49.  ↩

  360. מאזנים 34 א'. דוגמאות: זרוע, נפש. קרוב לשער כי הראב"ע מונה גם ענק–ענקים (משלי ח‘ ט’) וענקות (שופטים ח' כ"ו). ואולם כאן נשתבשו הדברים, עין היידנהיים שם.  ↩

  361. בבאורו לשמות א‘ י“ד (מהדורה א' 12): לא כאשר יאמר החכם בעיניו כי מן מקום יאמר (ברבים) מקומים ומן מקומות – מקומה. אולי יפקח עיניו ויראה כי מן בכור יאמר בכורים – למכה מצרים בבכוריהם (תה‘ קל"ו י’), והנה ובכורות בקרכם (דברים י"ב ו') אם כן יהיה היחיד בכורה… וככה ”לבֵנים“ לא יאמר ”לבן" כי אם לבֵנה. בבאורו לבר’ א' י"ד (מהדורה א' 12) דוחה זאת ומביא ראיה שמן לבנים אין לאמר לבן או מן בכורות – בכורה.  ↩

  362. יסוד 29. ביחוד עוסק בזה הראב“ע בספרו ”יסוד מספר“ ובצחות 39 ב‘ – 42 א’. בקצרה במאזנים 34 ב‘, 30 א’. עי' באורו לשמות ל”ו ט' – בהערה 22 מובא שהראב"ע חושב שמות המספר לשמות המקרה. שמות מפשטים.  ↩

  363. עי' הערתו של פינסקר ליסוד מספר 149, רקמה 235.  ↩

  364. “משפט הלשון” כאן פירושו שהה“א סימן לנקבה; לא לפי ”משפט החשבון“ (שבו הה"א לזכר). בבאורו לבר‘ מהדורה א’ ג' י”ד (דף 15): שלמד מהמספר שהוא זר כנגד דקדוק הלשון.  ↩

  365. באורו לבר כ"ג. מנהג הלשון להקדים הרב על המעט והפך הדבר.  ↩

  366. יסוד מספר 186. עי' ע"ז הערת גייגר בכרם חמד IX, 63.  ↩

  367. יסוד מספר 142, 161. בבאורו לבר‘ ד’ ט“ו דוחה הראב”ע דעה זו וכן הדעה שהובאה ביסוד מספר מהתרגום ששבעתים הוא Kubus במספר 7 = 343. ואומר כי שבעתים פירושו שבעה דורות. כדאי לציין ש“אלף פעמים” (קהלת ו‘ ו’) מפרש הראב"ע כי זהו 1000X1000 וכן עשרים פעמים זהו ‏ 20X20=400  ↩

  368. כל הקטע הזה נמצא בשפה ברורה דפוס ויניציה משנת ר"ץ ולא היה לפני המחבר וזה חסר לגמרי בהו' ליפמן. והנני מביאו כאן כמו שהוא. המתרגם.  ↩

  369. המנהג מקובל עפ“י השפעת השפה הערבית לשקול כל הפעלים בּמשקל ”פעל“ ואעפ”י שבעברית אין הדבר מתאים, מפני שהאות הגרונית האמצעית אינה מקבלת דגש וגם מפעל אין הפעיל בערבית. זולת זאת לא נכון הוא לשקול הפעלים המרובּעים במלת פעל כמו כרסם – פעלל, כי איך ישקל מרובע על משולש. מאזנים 57 א‘, צחות 9 א’ וב‘, שפה ברורה 40 ב’. רק במקום אחד אנו מוצאים בהפעיל בעבר “תרגלתי” (הושע י"א ג') במקום הרגלתי.  ↩

  370. “סמוכים” פירושו גם סמוך לאותיות השמוש – כנוי"ם או בכולם.  ↩

  371. מכאן הוא חוזר אל בנין הפעיל.  ↩

  372. הוא הנקרא אצלנו הַפְעַל.  ↩

  373. בנין פיעל.  ↩

  374. בנין פֻּעַל.  ↩

  375. הוא בנין פיעל בנחי ע"ו.  ↩

  376. רק פעם אחת מצאנו מבנין זה בלי דגש – התל (ברא‘ ל"א ז’) צחות 62 א‘, עי’ באורו לפסוק זה ולקהלת ז‘ כ’. כאן השפע הראב“ע מר' יונה, אוצה”ש 182 ולהלן. (124 בעברית).  ↩

  377. שאר הדברים שמביא כאן הראב“ע שֻמוּ להלן בפרק כ”ז.  ↩

  378. לדעת הראב“ע בנין התפעל נגזר מבנין הדגוש (פִעֵל) ולפיכך נמצא כי דגש בעי”ן הפעל – הִתְקַדֵּש. צחות 67 א'.  ↩

  379. במקום אחר אומר הראב"ע: כי לא נודע דקדוק אצלנו עד קום ר‘ יהודה בר דוד הנקרא חיוג’ הוא ראש המדקדקים (מכ"י פינסקר)  ↩

  380. ע“כ משפה ברורה בלשון הראב”ע.  ↩

  381. אין פועל פחות מג‘ אותיות, שפה ברורה כ"ו ב’. בבאורו לשמות כ“ג כ”ב הוא מביא זה בשם חכמי ספרד. אצל ר“י חיוג' ע”פ תרגום הראב“ע (Beitrage III, 14) נאמר: ”לא יתכן היות פועל מן הפועלים פחות משלש אותיות.  ↩

  382. עי' Beiträge Ⅲ, 57 ff..  ↩

  383. שפה ברורה כ“ז ע”ב.  ↩

  384. צחות 47 ב‘, שפה ברורה 26 א’, יסוד 19. ובמאזנים 40 ב‘: על כן לא אֹמַר כי שרש “קום” – קום או קים קאם באלף רק אֹמַר כי שרשו קוף ומ“ם ונוח נעלם ביניהם ואיננו אות כלל. גם אֹמר ששרש ”עשה“ כן והה”א הוא הלמד, לא כמו שאמר ר’ משה הכהן נ“ע כי הלמ”ד יו“ד בעבור חסיו בו (דברים ל“ב ל”ז). במאזנים 7 א' אומר הראב”ע ע“ד שורק: ופעם יהיה שורש כמו ו”ו יקומו, ישובו. בזה מוצא היידנהיים סתירה למה שנאמר במאזנים 41 ב', ואולם אין הצדק עמו: כי שם הוא נלחם נגד האומר שהו“ו הוא אחת משלש אותיות השורש, וכאן הוא רוצה להגיד שהשורק הוא שרשי, והו”ו משרת לתנועת השורק.

    ובצחות 48: שהם שניים לא שלישיים. ובשפת יתר 83 N (23 א'): ואינה כי אם שניה, כי אות המשך לא יסופר (כלומר אינה במנין אותיות השרש). בס‘ השם סוף פ’ א‘ הוא אומר: ומלת שם מהשניים לפי דעתי או מהפעלים עלומי העין לפי דעת קצת המדקדקים. וכך צ“ל ב 3 N: שהוא מהפועלים השניים לפי דעתי ולפי דעת כל המדקדקים מהפעלים עלומי העי”ן… בבאוריו לתנ“ך הוא קורא לנע”ו: הפעלים השניים הנראים ונח נעלם ביניהם. ההערה שבבאורו לתה’ ד‘ ע“ד פעלים שנקראו עלומי העין צריך לחשוב שזהו נשתרבב מהגהה על הגליון. ולא ידוע למה זה בא כי המדובר שם הוא ע”ד עלומי הלמ"ד. עי’ Friedlander Essays p. 170 Anm. ואולם במקוֹמות רבים הוא קורא לנע“ו כדעת מדקדקי ספרד עלומי העי”ן.

    עי‘ באורו להושע ח’ ד‘: בר’ ו‘ א’ (מהדורה א' 18). ידון – מעלומי העי“ן, שמות ז‘ א’ (השוה תה‘ ס"ד ז’): מהשנים לפי דעת חכמי צרפת ומעלומי העין לפ”ד חכמי ספרד.  ↩

  385. מאזנים 40 א‘. סתירה לזה מה שאמר הראב"ע בבאורו לבר’ ב‘ כ"ג מהדורה א’ 14): הדגש (גנו) בעבור הנח החסר, כי לא יתכן להיות השרש משלש אותיות שוות“ (עי' לעיל 64 הערה 4). ע”ד השניים לדעתו של ר‘ יונה עי’ Derenburg Opuscules p. XXXI.  ↩

  386. שפה ברורה כ“ט א‘. השוה מנחם מחברת 139 ב’, 162 א‘, 185, 186 ב’. בס' היסוד צ”ל במקום הדברים הבלתי מובנים: “הנה הפועל במלת קם קומם”, – הנה הפועל במלת קומה קם. בצחות ובמאזנים הוא מציג לדוגמה את הפועל שב. בס' יסוד הוא מביא דוגמא: קם הגוי, ופינסקר מגיה “וקם העם” (דברים ל“א ט”ז). להראב“ע אפשר לחשוב ש”וקם“ הוא בינוני פועל אם רק יסכים לדרשת הקדמונים (ב. סנהדרין צ' ע"ב) שהמלה ”וקם“ שייכת אל המלה ”הנך“ (שוכב עם אבותיך וקם – מכאן לתחית המתים מן התורה), ואולם בבאורו לפסוק זה דוחה הראב”ע דרשה זו (ולדעתו זהו עבר מהופך לעתיד).

    במאזנים 41 מציב הראב“ע בשורה הראשונה להכרת השורש: קח כל פועל שתרצה שיהיה ראשו או מקצתו אהו”י או שאר האותיות השלמים או המבולעים והסתכל בשם הפועל אז יתברר לך שרשו מעיקרו. ואח"כ בשורה השניה הוא מציג: ועוד תוכל לדעת העיקר לשון פועל (בינוני) יחיד זכר.  ↩

  387. שפה ברורה 29 א‘, מאזנים 42 א’ [הוא מביא דעת הר"מ גיקטליא בשם ר‘ חיוג] יסוד 19. (עי' רקמה 614), צחות 52 ב’.  ↩

  388. עי‘ ערך היה, הוצ’ נוטט 77; (בהוצאת דוקס נשמטו בפעלים נל"ה מן בכה עד חנה) וערך חיי (108 N, דוקעס 157).  ↩

  389. מוסתאלהיק. Derenberg. Opuscules p. 142. Takrib watashil ib. 329 אוצה"ש 221.  ↩

  390. כל נטית הפעלים והשמות והמלים אשר יכנה בלע“ז קוניוגציון ורקליגציון והאשכנזי בשם ווארטבייגונג. את כולם קורא הראב”ע בשם צירוף והצטרפות. וכן בערבית אל תצריף (מהערת הד"ר ליפמן).  ↩

  391. צחות כ“ו א‘ י’, באור לבר‘ ה’ ה‘ (במהדורה א' 17), באור לשמות א’ ט”ז וי“ט, יסוד 30. בתור דוגמא ל”חי“ מביע הראב”ע במקור האחרון לט צו לאל רד, שופטים י“ט י”א. בשפה ברורה כ“ט ב‘ הוא מונה גם את ר’ שמואל הנגיד בין המדקדקים שנזכרו לעיל, שחושבים ”חי" לאחד מהפעלים הכפולים.  ↩

  392. צחות 12 ב‘ מאזנים 15 ב’ מבלי להזכיר שם הר“מ; באור לזכרי' י”ד י‘. גם ר’ יונה מפרש כך המלה בזאו אוצה“ש 88, רקמה 45. הוא מביא שם עוד דוגמאות, ואולם ”דליי“ הוא חושב שהוא משרש דלה. דומה לזה מבאר הראב”ע וראמה מן ורממה, באורו לזכרי‘ י"ד י’, “ימאסו” במקום “ימססו”, באורו לתה‘ נ"ח ח’; וַיִמָאֵס במקום וימסס, באורו לאיוב ז‘ ה’. השוה אוצה"ש של ר' יונה 362, רקמה 45.  ↩

  393. צחות 42 א'.  ↩

  394. באורו שם. כון דעתו של ר‘ יונה רקמה 37. בבאורו לתה’ ס"ד ז' מביא דעת מדקדקי ספרד ומחזק דבריהם בראיות.  ↩

  395. צחות 13 ב‘. במאזנים 51 ב’ ובשפה ברורה 18 ב‘; השוה מאזנים 20 א’ וב‘, באורו לבר’ מ“ז י”ט, שם מ“ט ו‘, הושע ה’ ט”ו.  ↩

  396. בבאורו לקהלת י‘ ד’ הראב“ע מביא דעה כי השם ”מרפא“ הוא מן ”רפה" – רפיון ידים. אך הוא אינו מסכים לזה. המתרגם.  ↩

  397. מאזנים 14 א‘ צחות נ"ז ב’, יסוד 17 שפה ברורה 22 ב‘, באורו לבמדבר ו’ י“ג, קהלת י‘ ה’; השוה ע”ד חבי, באורו לישעי‘ כ"ו כ’. וע“ד תרפינה, איוב ה' י”ח.  ↩

  398. עי‘ באורו ישעי’ נ"ג י'.  ↩

  399. צחות נ“ב א‘. ר’ יהודה חיוג‘ ערך יעץ חושבה לזרה. ר’ יונה (מוסתלהיק 39 (Opuscules p. חושב לנכון שיש פעלים בעלי שני שרשים. ואולם לא נמנע מחפש דרך אחרת. ע”ד הנקוד של המלה זְכֹרוּ (נחמי‘ ד’ ח') כי החולם נתחלף בשורק. זהו אותו הבאור שהראב“ע בבאורו לישעי‘ ח’ י' אומר בשם הר”מ ניקטיליא ואולם בהוספות לר"י חיוג' לא נמצא.  ↩

  400. צחות שם ובדף 69 ב‘: כי אין מחלקת בין המדקדקים כי אלך מבעלי היוד שיעלם, ודע כי מצאתי מלות רבות בפעלים שהם מטעם אחד ואין שרש, אחד כמו הלך אלך (שופטים ד‘ ט’). ובמאזנים 14 א’ הוא מביא זאת בשם “גדולי הדקדוק”. שם 32 א‘ (השוה 53 ב') שהוא דעת כל המדקדקים. וכן ביסוד 17. ואולם בבאורו לבר’ י“ב ד' (מהדורה א' 61) אומר הראב”ע כי מדקדק אחד התריז כנגד חכמי ספרד ואמר שהם עוברים על לא תוסיפו (דברים ד‘ ב’). אלה הם דברי שגעון – כותב הראכ“ע – כי הלאו הזה מוסב רק על מצות התורה. ומלבד זאת אלה החושבים שיש שני שרשים הלך וילך לא הוסיפו כלום ורק החליפו אות זו באות אחרת, דבר שרגיל מאד בלשון. רבנו תם (תשובות דונש נגד מנחם 38) היה רוצה להבדיל בין השרש הלך שכולו יסוד ובין ילך, אבל הוא נכנע מפני רבותיו רב סעדיה ומנחם ודונש ”וכל רבותינו שוים בדבר כי הלך כמו ילך“. בין הפעלים ששרשיהם שונים וטעמם אחד מביא הראב”ע יטב – יטוב, צחת 60 א‘; קם – קים מאזנים 53 א’; אור – ארה, שור – שרה, שפת יתר 3 N; עור – ערה בבאור חבקוק ג‘ ט’; עון – ענן, צחות 64 ב‘, שפה ברורה 40 א’; מרר – מרה, שרר – שרה, באורו לשמות כ“ג כ”א; מאזנים 53 א‘ וב’; ידה – ידד, באורו ליואל ד‘ ג’; שסה – שסס, באורו לתה‘ קל"ז ג’; תלל – תלה, שם; יזם – זמם, באורו לבר‘ י"א ו’. יסף – ספה, באורו לבמדבר ל“ב י”ד; לט – להט, באורו לשמות ז‘ כ"ב; עוה – עות, שפת יתר 20 N; סוה – סות, שפת יתר 144 N; פוח – נפח, באורו לישעי’ מ“ב כ”ב; טול – נטל, באורו לישעי מ‘ ט"ו; שיא – נשא, שפת יתר 13 N; יקש – נקש, באורו לתה’ כ“ט י”ג; כאה – נכא, שפת יתר 27 N.  ↩

  401. באורו לשמות ד‘ כ“א. ואח”כ מוסיף בסגנונו המיוחד: והאומרים כי הם מבעלי הנו"ן מי יתן וידמו כאבן, כי יוסיפו שרשים שאינם בלשון הקודש. כונתו היתה בודאי גם על ר’ יונה שבאוה“ש 451 י”ח (317 בעברית), שהשורש הראשון נקד הוא מוציא מן ויקדו, ואולם הוא אח“כ אומר שאפשר שיהיה קדר, בהביאו את שתי הדוגמאות שהביא הראב”ע. בדף 625 (440 בעברית) הוא כותב שיותר נכון לחשוב את השרש קדד ומוציא לזה סמוכים מלשון התלמוד “קדירת הרים”.  ↩

  402. באורו לבר‘ י"א ז’ (מהדורה א' 54). עי' ג“כ באורו לשמות י”ז י“ח: ואל תשמע לדברי האומרים ששרשו נסב. השוה באורו לשמות כ”ג כ"א.  ↩

  403. צחות 54‘ ב’.  ↩

  404. שפת יתר 26 N. בזה הוא דוחה את דעתו של דונש האומר כי ויחרגו (תה' י“ח מ”ו) הוא כמו ויחגרו. נגד ההבדל הזה שבדה הראב"ע כאן בין שמות לפעלים נמצא סתירות בכמה מקומות והולך שם בעקבות ר‘ יונה: הנחשלים (דברים כ“ה י”ח) כמו ויחלש (שמות י“ז י”ג); וכן אנו מוצאים בבאוריו: פשר – פרש (קהלת ח‘ ד’); עַלְוָה–עַוְלָה (הושע י‘ ט’); חדל–חלד, (ישעי' ל“ח י”א); אֲרַיָוֶךְ–אֲרַוָיֵךְ (ישעי‘ ט"ז ט’); [תִמְחַץ (תה' ס“ח כ”ב) כמו תֶחֱמָץ מלשון חמוץ בגדים (ישעי‘ ס"ג א’)]; כן הוא דוחה דעת ר’ יונה מבלי להזכיר את שמו כי זועה (ישעי' כ“ח י”ט) כמו זעוה (ואולם בבאורו להושע י‘ א’ הוא אומר להפך; אהי–איה (הושע י"ג י'); רגע–גער (ישעי' נ“א ט”ו);חרות–חתור (שמות ל"ב ו'). – גם מנחם היה נגד הסירוס, עי‘ המלון שלו 51 א’, 58 א'.  ↩

  405. שפה ברורה 40 ב‘, 41 א’, צחות 49 א'. ואולם הראב“ע בעצמו היה קורא לפעל נע”ו ע"פ הטרמינולוגיה הנהוגה אצל שאר המדקדקים: פעלל, או בנין הכפל שיקרא פעלל.  ↩

  406. צחות 48 ב‘: והנה מדקדק גדול אומר שהם על משקל פועל והוא כבד נוסף, ולא אמר כלום. צחות 64 א’: ואמר ר“מ הכהן ז”ל כי כונן על משקל פועלל (צ"ל פעלל), המדקדק הראשון או הגדול איננו ר“י חיוג', כמו שאומר ליפמן בהערה לש”ב 40 ב‘, כי הוא בעצמו חושב את הפעל כונן על משקל פעלל או כבד כפול הלמ"ד (D.67 f; N40 t,), אלא הוא ר’ יונה שברקמה 14 קורא את הפעל נע“ו בשם פועל. ושם 79 אומר: אבל פועל אמרתי בו שהוא מוסף בעבור תוספת הואו בו. אולם לעומת זה אנו מוצאים בדף 81 אבל המוסיף מן הפעלים אשר עיניהם (עין הפעל שלהם) מאותיות העלה (ההעלם?)… אחד מהם בכפל הלמ”ד, כמו כונן… ומשקלם פעלל.  ↩

  407. מאזנים 52 א‘, צחות 49, 64 א’. עי‘ ר"י חיוג ערך ידע (D. 43. N.24) וילד D. 46 N.26 ועי’ רקמה 79.  ↩

  408. שם: “יודעתי” אפשר שהיו“ד היא במקום ה”א ואפשר שהיא מורכבת מפועל עבר ועתיד; שתי המלות האחרות “משופטי מלושני” (שמות תאר) שאינם לפי חקי בניני הפעלים ורק בשתיקה כהודאה דמיא מסכים ר' אליהו לויטה בספרו הבחור.  ↩

  409. שפה ברורה 40 א‘–ב’ מאזנים 53 א‘: רק מעט ימצא בנין פועל בפעלי הכפל ובמאזנים 28 א’: ובבנין פועל כן יסובבו; שם 46 ב‘: ומנהג בנין פועל כמו פעל הדגש… וכמוהו בנין פעלל כי הוא יוצא בעקבותיו כמו יכוננהו בשלמים, וכאשר אינם שלמים. בכל מקום שהוא אומר בנין פועל כונתו היא לגזרת הכפולים. (ע‘ מאזנים 55 א’). ובמאזנים 47 ב’ בבנין פועל: ומרומם על כל ברכה ותהלה (נחמי‘ ט’ ה').  ↩

  410. באורו לשמות י‘ א’. בבאורו הקצר (דף 10) הוא מחליט כדעת ראשונים.  ↩

  411. בבאורו לויקרא ד‘ כ“ג, מעיר הראב”ע כי לדעת הר“מ גיקטיליא המלה הוֹדע אעפ”י שאין התנועה הראשונה שורק היא מן הבנין הָפעל. גם ר’ יונה באוצה"ש 276 אומר שאין זה רחוק.  ↩

  412. למלת תֵרָצְחוּ (תה‘ פ"ד ד’) מעיר הראב"ע בבאורו שם: ריש תרָצחו קמוצה על כן הוא פועל שלא נקרא שם פועלו כמו ובמים לא רֻחצת (יחזקאל טז ד') כי השורק והחולם ימָצאו בבנין זה [החולם – למשל יבוֹרַך].  ↩

  413. צחות 64 ב', בפיסקא: הבנינים הלקוחים מאחרים.  ↩

  414. צחות ס“ח ע”ב, באורו לויקרא י“א ל”ח; יסוד 22: ואם לא נמצא לֻּקח לא נהפוך העולם בעבור שלא נמצא וכן היֻקח מגבור (ישעי' מ“ט כ”ה) מגזירת הלקיח ואם לא נמצא. השוה באורו בר‘ ב’ כ“ג וי”ב ט“ו. דעתו של ר' יונה נראה מספרו מוסטאלהיק (.p 37 Opuscules) ובאוצה”ש 357 (328 בעברית).  ↩

  415. מאזנים ל“ג א' [וכנראה צ”ל ודבריו לא נכונים, כי דעתו של הראב“ע מסכימה לד‘ ר’ יונה, ואין ראיה מזה שלא נמצא כזה בהפעיל, כי מתוך המפורש אתה לומד על הסתום. ובבאורו לבר‘ א’ כ”ו הוא אומר בפירוש: לא יבוא בנין שלא נזכר שם פועלו כי אם מהכבד ור' משה הכהן הספרדי טעה בספרו. ובצחות ס“ח ע”ב: אם לא מצאנוהו כתוב במקרא ובא במשפט הלשון אין אנו חוששים. כמו השמחת כל אויביו (תה' פ“ט מ”ג), ואין לה שנית. המתרגם].  ↩

  416. צחות 67 ב', יסוד 24. בקצור במאזנים סוף הספר.  ↩

  417. מאזנים 56 ב‘. שפת יתר 81.N (דף 23 א’. כמתלהלה (משלי כ“ו י”ח): המראה עצמו כאילו לא ידע מה עשה. השוה צחות 66 ב‘ יסוד 31 שפה ברורה 13 ב’.  ↩

  418. צחות 67 ב'.  ↩

  419. מאזנים 57 א‘. השוה צחות ס"ד ב’, יסוד 25, שפה ברורה 30 ב‘, שפת יתר יתר 14 N, רקמה 36 ע"ד מחספס עי’ באורו לשמוֹת ט“ז י”ד; זנוניה הושע ב‘ ד’; שעשועים תה' קי“ט, קי”ז.  ↩

  420. באורו שם. עי‘ עוד באורו לתה’ י‘ י’.  ↩

  421. כמו קראתי למאהבי (איכה א' י"ט). אומר הראב"ע: מאהבי – איננו כמו אוהבי. כן טעמו למבקשים שאוהב אותם. בבאורו להושע ב‘ ט’ נמצא הבדל בין רדף בקל ובין רדף בפיעל זהו הוספה מעל הגליון (ואיננו מהראב"ע), פרידלנדר Essays p. 167  ↩

  422. באורו לישעי‘ נ“ח י”א. בצחות 69 ב’ הוא מביא ראיה מן החתל לא חֻתַּלת (יחזקאל ט"ז ד'), קטר יקטירון (ש“א ב' ט”ז). עי‘ באורו לתה’ ס“ה י': ”שימצא ככה על השלשה בנינים“, – זהו פעל ”עשר", שטעמו אחד בקל, פיעל והפעיל.  ↩

  423. ספר השם פרק ב‘, באורו לבר’ י"א ז' (מהדורה א' 50 ולהלן).  ↩

  424. באורו לתה‘ פ’ י'.  ↩

  425. בבאורו לעמוס ו‘ י’ (ומסרפו) אומר הראב"ע: ולא פאר המשקל על בנין הכבד הדגוש כי אם לגנאי, כמו… מסעף פארה.  ↩

  426. באורו לישעי‘ י’ ל“ב. בבאורו לדברים כ”ד כ' הוא מבאר: פאר – חפש הפארות.  ↩

  427. באורו לויקרא י"ט י'.  ↩

  428. באורו לישעי‘ ה’ ב‘ וס"ב י’.  ↩

  429. באורו לויקרא כ“ה י”ז (חסד). בצחות 72 ב‘ הוא חושב גם את המלה “יחסדך” (משלי כ"ה י') מן חסד. ואולם בהקדמתו ליסוד (סוף הוספה א') הוא מבאר כי חסד במובן טובה וחסד –. חרפה שניהם מפני שיוצאים מהגבול של הדרך האמצעי, זה לטובה וזה לרעה. וזה גם בא בבאורו לויקרא כ’ י"ז.  ↩

  430. שהיה ראוי להיות מְבוֹאָךָ מן מבוא, כמו מְקוֹמְךָ מן מָקוֹם, ונשתנה לזווג המלות “מובאך ומוצאך”. וכן מדיח ומליח לזווג המלות. הערת ליפמן.  ↩

  431. צחות מ“ד א‘ [ועי’ לקמן סוף פרק י”ח].  ↩

  432. צחות מ"ה א‘. עי’ באורו שם*

    [* ע“ד הבינוני כתב הראב”ע לאיוב ג‘ ב’: ידוע כי אין בלה“ק סימן שיורה על סימן (זמן) האמצעי וכו‘ וע’ מאזנים מ”ז ע“ב ”הבינונים".]  ↩

  433. מאזנים 45 ב‘. באורו לבר’ ט‘ ח’. בבאורו לבר‘ כ“ז ל”ג הוא מציין “וַאֲבָרכֵהוּ” – פועל עבר. ועל וְטָמֵא (במדבר י"ט י') הוא אומר: פועל עתיד כי הו"ו השיבו. לא מובן מה שהוא מוסיף שם: ועל דעתי שהוא פועל עבר. עי’ באורו לישעי' נ“ד י”ג למלת “ורב”: פועל עתיד בעבור הו"ו.  ↩

  434. זוהי הערתו לבר‘ ו’ א' (דף 18).  ↩

  435. שם מאזנים 47 א‘, צחות 67 ב’: ודע כי חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי בנין שלא נקרא שם פועלו בסימן אל“ף המדבר (בעד) או אם נו”ן סימן רבים רק אובל. ואולם שם הוא מוסיף רק דרך סברא היא שיאמרו כולם. כלומר שמזה אפשר להקיש ולעשות כמתכנתו בכל הפעלים. ועי' הפסקא הדקדוקית בהקדמתו 8.  ↩

  436. עי‘ לעיל 39 הע’ 5 [הכוונה להערה 172, וזו לשונה: שפה ברורה 18 א‘, שם הוא מבאר: “כי יכבד על הלשון אות אחר אות ממוצא אחד”. ושם 43 ב’: “כי יקשה על התלמיד לומר אות אחר אות והם ממוצא אחד”].  ↩

  437. באורו לשמות ג' ט"ו.  ↩

  438. צחות ג‘ ע"א וב’. ביסוד 27 הוא מסביר: כי איך יוכל השומע להבין אחר שיחסר אות הסימן? יחד עם מַלִפֵנוּ הוא עוד מֵזִין (משלי י"ז ד') ומסיים: וכן דעתו בגוער הים וַיַבְשֵהו (נחום ע‘ ד’). בצחות ס“ב ב' הוא מביא את המלה האחרונה אצל ”וַיַישׁרֵם“ (דהי“ב ל”ב ל') בתור זרה שנתהווה מפגישת שני יודי”ן (עי' לעיל סוף פרק י"א) השוה באורו לנחום שם. בשתי המלות חושב ר"י חיוג, כי היוד השרשית נשארה ונפלה היוד השמושית.  ↩

  439. באורו לבר‘ ט’ כ"ג. (מהדורה א' 50).  ↩

  440. צחות נ“א ע”א וב‘. שם ז’ ב‘ ולהלן, בשפה ברורה כ"ב א’, מ“ה א‘ שם הוא מחזיק (מבלי להזכיר את המדקדקים) בדעה זו (השוה ר' יונה מוסתאלהיק 173 ולהלן, רקמה 80). ומביא ראיה מן מתחרה (ירמי' כ“ב ט”ז) והעבר (השתחוה). במאזנים 42 ב’ הוא מביא עד ראיה מן וָאֶקְרָאָהָ (ש“א כ”ח ט"ו) נגד רקמה 81. (אולם בבאורו למלה יְדַשְנֶה (תה‘ כ’ ד') הוא אומר כמו שאמר ר' יונה ברקמה שם כי הה”א מן ידשנה ולפניה סגול היא נוספת ולא שרשית. יותר מפורש אומר הראב“ע בשפה ברורה מ”ב ב' שמשיב על דברי המדקדקים שּׂתְתַחֲרֶה הוא מהרביעיים, מפני שהוא נקוד סגול, ולפי דעתו שהה"א נוסף. ואם שאל שואל הראה כמוהו במקרא? הראם לו: וְלָנֶה בתוך ביתו (זכרי‘ ה’ ד').  ↩

  441. שם ל"ג ב‘, בצחות סה א’ אינו מביא כלל דעתו של חיוג. במאזנים הוא בעצמו אומר שזהו מבנין הקל. ביסוד 23 הוא מזכיר דעת כל המדקדקים נגד דעתו שיסוד הוא מבנין נפעל.  ↩

  442. צחות ס“ו ב‘. עי’ ר”י חיוג ערך טול (D. 78 N. 47) בבאורו לשם צריך להגיד במקום ר‘ יונה המדקדק – ר’ יהודה. עי' במוסטאלהיק (Opuscules p. 7) וכיתאב תאסויה (שם 349).  ↩

  443. צחות כ"ה ב‘. בהרחבת הדברים בבאורו לשמות א’ ה'.  ↩

  444. באורו לאותו פסוק: ביתר באור במהדורה א' 50 ולהלן.  ↩

  445. מאזנים מ“ח ב‘. השוה באורו לרות א’ א' (רקמה 3 וגם 83). פרופיאט דוראן אומר ע”ד לשונו של הראב“ע: בפירוש הפסוק ובספרי הדקדוק תמיד הוא קורא שם הפועל המקור (מעשה אפוד ריש פרק י', 49). יותר טוב לומר להפך הוא קורא את המקור שם הפועל. רק לעתים רחוקות משתמש הראב”ע בשם המקור (עי‘ באורו לבר’ מ"ו א'). לפעמים הוא קורא לו “שם המפעל”.  ↩

  446. וכן מלאת (במדבר ו' י"ב) שם הפועל מבעלי האל“ף על מנהג בעלי הה”א (בבאורו שם).  ↩

  447. צחות ס“ז א‘. דברי ר’ יהודה נמצאים.D. 39 N.21 בבאור לשמות ב‘ ד’ מביא דעה זו הראב”ע שם בשם ר"מ אבן גיקטליא.  ↩

  448. צחות ס“ג ב'. ה”יש אומרים“ זהו ר' יונה (רקמה 89). – לאַשְמָה (ויקרא ה' כ"ו) מבאר הראב”ע שם מהבנין הקל תחת שם הפועל. – בבאורו לויקרא ט“ז א' הוא דוחה את דברי הקראי יהושע האומר כי ”בְקָרְבָתָם" הוא שם ולא שם הפועל.  ↩

  449. באורו לבר‘ א’ כ“ו ובמדבר כ”ב ו'.  ↩

  450. בבאורו שם. עי‘ ר’ יונה באוצה"ש 85. (בעברית): הלוך וגדול (ש"ב ה‘ י’) אין מונע מהיותו מקור.  ↩

  451. מאזנים נ“ג ב‘, השוה באורו לאכתר ח’ ח‘. עי’ אוצה”ש של יונה 256 ולהלן.  ↩

  452. מאזנים 48 ב‘. בזה שהמ"ם שבאה לפני הפעל מראה על הפעיל נמצר גם אצל ר’ יונה רקמה 90. בבאורו לאסתר ט‘ י“ט אומר הראב”ע: שם התאר (הפועל?) מבנין הכבד הנוסף בעבור תוספת המ"ם ומצאנו משליח. בבאורו לקהלת ג’ י“ט הוא מעיר: מותָר הוא שם מהבנין הכבד, ”יתרון“ הוא מהבנין הקל. בבאורו לרות ד' י”ב: משכרתך כמו מתכנת הלבנים – הבנין הכבד הנוסף בעבור המ“ם. בשם המדקדק הפלאי שמירושלים הוא מביא דעה שכזו עח על דבר ”מרגעה“, בבארו לישעי' כ”ח י"ב.  ↩

  453. צחות נ"ז א‘ א’.  ↩

  454. מאזנים מ“ז ב'. הצורה מֻשְׁלָך, מדֻבר הוא לדעת הראב”ע בינוני מן פִעֵל והפעיל.  ↩

  455. באורו לקהלת ט‘ י"ב, מאזנים 48 א’, (D. 34 N 17), מוסטאלהיק 16. בבאורו לשמות ג‘ ב’ אינו מזכיר את שמות המדקדקים, ולאלה המלות הוא קורא “שם התאר כמו פעול”. במאזנים 48 א‘ הוא רוצה להוציא את המלה יוקשים מהכלל, מפני שאין דגש בקו"ף והמלה היא לדעתו מרכבת מפועל עתיד ובינוני כי הבינוני יוֹקְשִּים ובעתיד יוּקשו. גם ר’ יונה (רקמה 62. – (p. 352 Taswija ג"כ חושב שהמלות האלה אפשר שהן שמות התאר.  ↩

  456. מאזנים 47 ב‘. המלות: נשבר נושע, נאמן, מביע הראב“ע (שם 48 א‘ וכן בצחות 66 א’ ועוד באיזה מקומות) כי הם שמות התאר שנגזרו מבנין נפעל (עי' לעיל פרק י"ב). בתרגום הראב”ע לספר אבן חיוג הוא קורא לבינוני נפעל שם התאר והוא משתמש בבטוי זה גם במקומות ששם באורגינל היה בטוי אחר כמו שנראה מתרגומו של אבן ניקטיליא. כך למשל בפיסקא “אסף”, דף 35 א’: ודע כי כל נפעל יתחלק לשני חלקים, האחד עבר והשני שם התואר. ואולם בתרגומו של גיקטיליא דף י“ח: ודע כי כל נפעל יחלק בראשית מחלקותיו לשתי מחלקות או שיהיה פתרונו נפעל כבד או שיהיה פתרונו נפעל ועומד בכל זמן. ושורות אחדות אח”כ אצל הראב“ע: שם התאר יהיה קמוץ בכל מקום. ובתרגום גיקטיליא: נפעל שהוא נפעל ועומד קמוץ בכל מקום. מזה אפשר להכיר שבאורגינל משתמש המחבר במלה שמובנה בינוני נפעל והראב”ע נאמן לשיטתו כי זהו תאר השם. למלה נוכח (איוב כ"ג ז') קורא הראב“ע תאר השם ואצל הר”מ (דף 21) שם בעל תוכחות ואיננו לשעבר. מה שהראבע“א מציין בשם ”סימן שם התאר“ אצל הר”מ (דף 39): או נפעל שהוא שם איש או כל דבר שהוא כן בכל זמן. פעם נמצא אצל הר“מ (דף 103): ”נפעל שהוא שם או מדה“, וזהו קרוב לדבריו של הראב”ע. עי‘ עוד באורו לבר’ א‘ ב’, י“ב ז'; ויקרא כ”ו, ל“ו; ישעי' י”ג ט“ו; יואל ב' י”ד; יונה ד‘ ב’.  ↩

  457. באורו שם.  ↩

  458. בצחות 7 א' הוא מגנה גם את הכותבים תמוה, נגוה. בלוח שהכין צונץ (די סינאגאנאלע פאעזי דעס מיטטעלאלטערס 411 ולהלן) בצורת פעול ע"פ הרוב מפעלים עומדים שנמצא אצל הפייטנים לא נכנסו אלה שלש המלות. [ואולם במשנה ובתלמוד נמצא אבוד אבודה].  ↩

  459. עי‘ באורו שמות א’ כ"א.  ↩

  460. צחות 44 א‘. שם הוא בדרך אגב מכה את הנצרות בשבט פיו: ואלהי הערלים הוא היה כן (ירוי) בחצים, והנה נמצא האומר ככה מברך השם, הראב"ע לא נתכון למחבר מאוחר, כמו שחושב צונץ שם (דף 121), אלא הוא מתכון לאותו שליח צבור שר’ חנינא דבר בגנותו (בבלי ברכות ל"ג ב') וצונץ בעצמו הביא זה שם, ולשליח צבור זה נתכון הראב"ע באמרו: והתימא מזה הטפש למה לא אמר הנורא כדרך כל המקרא.  ↩

  461. צחות 58 א‘ וב’. (חיוג‘ מעמיד סוג בשורה אחת עם מֻלים (יהושע ח‘ ה’) וסוגה בשושנים (שה"ש ז‘ ג’). D.61 N 36 – והראב"ע בעצמו בצוחות 4 ב’ אוחז במדה הרגילה כי סוּג ומֻלים הם מבנין פֻּעל. וכן ביסוד 19. ע“ד אַלְקוּם (משלי) עי' באורו ג”כ לישעי‘ כ"ד כ’. השוה עוד באורו לסורה, ישעי' מ“ט כ”א.  ↩

  462. צחות 44 א‘ וב’. [וע' לעיל בסוף פרק י"ז…].  ↩

  463. צחות. 32 ב‘. הראב“ע משתמש בטרמין ”הקונים“ בעוד איזה מקומות במקום ”סימנים“. בכתב יד אחד של ספר יסוד דף 5 נמצא השם הרגיל אצלנו הכנוי”ם. הראב"ע חושב את מלות הגוף לחלק מיוחד בדבור; עי’ מאזנים 26 ב'; ובמלות הענין על דרך אחרת כמו אני… אנכי. מכאן מוכיח גם אלישע בן אברהם בספר הסנגוריה שלו “מגן דוד”, הובא בהערות למעשה אפוד דף 229, שהראב"ע חושב את שמות הנסתרים למלות הטעם, לא כמו שחושב אותם האפודי לשמות.  ↩

  464. שפה ברורה 3 א‘. עי’ באורו לבר' י“ב י”ג.  ↩

  465. באורו לשמות ג' י"א.  ↩

  466. באורו לקהלת ה‘ י“א, שמות ט”ו ב’, תה‘ ט"ז ו’. ביסוד הוא מקבל דעתו של ר“מ הכהן: והנה שנת לעיני (זמרת יה שניהם קמוצים) להפריש ביניהם ובין הסמוכים כי לעולם הב' בפתח גדול, על כן אמר ר”מ הכהן הספרדי ז“ל כי שנת וזמרת וכמוהם אף נחלת שפרה עלי אין להם רביעי במקרא. עי' ג”כ שפת יתר 75№.  ↩

  467. באורו לאותו פסוק.  ↩

  468. באורו לאותו פסוק (ר‘ יונה באוצה"ש 36 י’ הוא נגד הדעה שהיוד לאטי היא מהכנוים).  ↩

  469. מאזנים 26 א‘, צחות 60 א’. השוה באורו לבמדבר י“א ט”ו.  ↩

  470. מאזנים כ“ו א‘ וב’: לכן לא ימצא בכל המקרא שם שיהיה הכ”ף של נוכה בשו“א בלשון זכר, לא יאמרו חַסְדָךְ בפתחות הדל”ת ונוח הכ“ף בשוא. ”בפתחות" פירושו קמץ. דבריו מכוּונים כלפי הפייטנים.  ↩

  471. באורו לאותו פסוק. וכן ר' יונה רקמה 40, 46.  ↩

  472. בבאורו לאותו פסוק הוא מוסיף גם עדותי (תה' קל“ב י”ב).  ↩

  473. בבאורו לאותו פסוק; רקמה 195 ולהלן.  ↩

  474. מאזנים 18 א'; רקמה שם.  ↩

  475. צחות 20 א‘ וב’.  ↩

  476. הראב“ע מביא ראיה ”מעל פני מתו“ כי בצחות (נ"ח א'): והכלל כי כל שם התואר לסמנו הוא קשה, כמו חכם ופשע אעפ”י שמצאנו מעל פני מתו, קשה לומר חֲכָמוֹ או רְשָׁעוֹ. ומצאנו “חכמיו” (אסתר ו' י"ג). ובביאורו למיכה ז‘ ד’: טובם, תאר כמו מעל פני מתו שהוא סמוך (כלומר עם כנוי) והוא פועל עומד. בבאורו לנחום ב‘ ד’ הוא לא מבאר כמו בצחות, שהכונה היא לגבור היותר מצוין אלא שם המין שכולל גבורת הגבורים.  ↩

  477. בבאורו לקהלת י‘ י"ז הוא מפרש שאיוב התפלל בעד כל אחד ואחד מרעיו תפלה מיוחדת. ובסוף הוא אומר: ובעבור מלת התפללו בעד רעהו נהפוך העולם? ועי’ בבאורו לנחום ב‘ ד’. ע“ד באורו למגן גבוריהו מסכימה דעתו של הראכ”ע לדעתו של ר' יונה (רקמה 112).  ↩

  478. צחות 29 א‘. השוה באורו לתה’ ס“ח כ”ח. בשפת יתר 53 № מעיר הראב"ע נגד דונש: ומה שאמר שלא אמר רודם בקמצות הד' בקמץ גדול, הראינו לו איה המעלֵם מים, ואולי שנו העברים המשפט בפעלים שהלמד שלהם נעלם.  ↩

  479. באורו לקהלת ט‘ י"ב. השוה צחות 40 ב’, יסוד מספר 150 והערתו של פינסקר שם: בבאורו לבר‘ י“ח י”ג הוא מביא דוגמא למלת אמנם – שִלְשֹׁם. בבאורו לשמות ד’ י' הוא מביא שתי הדעות ע"ד שלשם.  ↩

  480. צחות 5 ב‘: והכלל כל מפעל שהוא עם סימן לשון יחיד מדבר באחרונה שהוא נון ויוד לעולם הוא פתוח כן מצאנוהו. שם 45 א’: כבר הזכרתי לך כי כל למ“ד הפועל שיבוא עם ”ני“ לעולם הוא פתוח. כן מצאנוהו ולא נדע טעמו. וביסוד 11: שְׁמֳרַנִי לעולם למ”ד הפועל פתוח ואין מלה זרה, אע"פ שאינם על דרך הלשון כך, כן מצאנוהו.  ↩

  481. באורו לבמדבר כ“ב י”ג.  ↩

  482. באורו לפסוק זה. בזה הוא מתכון נגד דעתו של ר' יונה שאומר כי וו יתקפו הוא כמו חיתו, בְּנוֹ בְעֹר.  ↩

  483. צחות 47 א‘, שפה ברורה 35 א’. בבאורו לאותו פסוק הוא אומר שלפי דעת ר‘ יהודה חאג’ מלה זו אינה צווי אלא מקור. ע‘ דוקס הערות לחיוג’ ערך קבב דף 170 ור' יונה שדעתו כדעת הראב"ע מוסטאלהיק (Opusculus 213, 217).  ↩

  484. מאזנים 37 ב‘: ולא יודע להם רביעית. יחד עם זה דוחה את דעתו של הר"מ גיקטיליא המבאר את הכתוב תה’ ס“ט י”ט: קָרְבָה לנפשי את הגאולה. בחשבו את המלה גְאָלָהּ לשם כמו זהבה מן זהב. עי‘ באורו של הראב"ע לשני המקומות הללו. ר’ יונה וכמו כן הראב“ע חושבים כי קרבה הוא צווי מבנין הקל, וכן ”גאלה" (עי' אוצה"ש 647 וגם 119).  ↩

  485. צחות 45 א‘, 45 ב’, 46 א‘, 46 ב’.  ↩

  486. שם 46 ב'.  ↩

  487. הפרק הזה – מלבד הדוגמאות שבאו בקצרה – הוא לקוח מספר היסוד 3. קבוץ המלים נמצא בצחות 34.  ↩

  488. בצחות 33 ב‘: והסימן בכמ“ש. ואולם הוא מוסיף שם כי השי”ן איננו אות השמוש כמו בכלם, כי הוא רק בא במקום “אשר”. במאזנים 3 א’ הוא חושב גם את הו“ו, ובכן יוצא ”בכולם“, והוא קורא להן ”עבדים", שבאים לפני השם. ועי‘ לעיל פרק ו’.  ↩

  489. באורו לישעי‘ מ“א, י”ט. בשביל המלה למו מביא הראב“ע דוגמא ”למו אש“, נתחלף לו במקום במו אש. המלה למו מנצאה רק באיוב כ”ז, י“ד, כ”ט, כ“א; ל”ח, מ’; מ‘ ד’.  ↩

  490. בבאורו לבר‘ ט’ כ“ז מעיר הראב”ע: אַל תאמר לָם במקום לָהֶם, אבל אפשר לומר לָמוֹ.  ↩

  491. עי‘ לעיל פרק ג’.  ↩

  492. עי‘ באורו לשמות א’ ט'.  ↩

  493. עי‘ מאזנים 19 ב’ ובאורו לדברים א' מ"א, שם הוא מביא לדוגמא על, פֶן.  ↩

  494. עי' מאזנים שם ובאורו לאותו פסוק (על והן לדוגמא).  ↩

  495. בצחות 31 הוא מביא לדוגמא רק על, פן ויותר ששרשן פעלים. במאזנים 19 ב‘ הוא אומר כי “ויהם” (במדבר י"ג ל') הוא מן הַם. בבאור ליואל א’ ח‘ הוא מבאר את הצווי אֱלִי: אללי לי. בבאורו לבר’ כ“ז ל”ה – אצלת: עזבת לי אצלך.  ↩

  496. בצחות 34 ב‘ מביא אַשְׁרֵך (קהלת י' י"ז). ע"י באורו לבר’ ב' כ"א למלה תחת.  ↩

  497. עי‘ באורו לדברים א’ ל"ו.  ↩

  498. עי‘ מאזנים 30 א’: יש מלות ענין שלא יצמדו… ויש מהם שיצמדו.  ↩

  499. צחות 34 ב'.  ↩

  500. בבאורו לתה‘ הוא מבאר בארבעה מקומות “זו כמו אלה” והם: ט’ ט“ז, י”ב ח‘, י"ז ט’ ל“א ה‘. נגד זה הוא מבאר בתה’ ל”ב ח‘: זו כמו זאת. וכן בשם אחרים תה’ ט‘ ט“ז ול”א ה’. אולם בבאורו לישעי‘ מ“ב כ”ב ומ“ג כ”א: זוּ כמו זה. ור’ יונה אומר (אוה"ש 128): זו כמו אשר.  ↩

  501. בבאורו הראשון לבר‘ ג’ י“ד (דף 15) מגיע הראב”ע לידי אבסורדום באמרו “אֵלה” לזכרים, “אֵל” לנקבות ומסתייע מן שלשה, שלש. ואולם בבאורו לשמות א‘ א’ הוא מתנגד לדעה זו.  ↩

  502. מאזנים 39 א‘: איככה, איכה, איפה. שם 14 ב’: מדוע, מַלָכֶם, בלעדי: צחות 69 וכו‘ מוסיף עֲדֶנָה [=עד הנה], קהלת ד’ ב‘ (עי‘ באורו שם, ולתה’ קט“ז י”ב) ופלמוני [=פלוני אלמוני], דניאל ח’ י“ג (עי‘ באורו לתה’ שם). ע”ד “מדוע” הוא מסתמך על רקמה פרק ט‘ 221, ועי’ מונק Notice sur Aboulw. P.43 n. 9. ועי‘ לעיל 64 הע’ 4.  ↩

  503. צחות 69 א‘. לא כן בשפת יתר 11 №. (ששם חולק על דונש בבאור מלת לגאיונים (תה‘ קכ"ג ד’): כי אין בלה“ק מלה אחת מרכבת משתי מלות בפעלים ובתואר השמות שהוא נגזר מן הפעלים, רק תמצאנה מועטות במלות הטעם כמו לפלמוני, עדן, בלעדי (כך ע"פ פינסקר). בבאורו לתנ”ך אין הראב“ע מתחשב עם מה שאמר בשפת יתר. הנה למשל בָּבֶל (בר‘ י"א ט’) הוא מבאר – בא בל. והאל”ף נבלע כמו בָּגָד (בר‘ ל’ י"א); במה (יחזקאל כ' כ"ט) =בא שמה… וכך מלת תַּגְמוּלוֹהִי (תה' קט“ז י”ב) הוא מבאר: תגמול אלהי. במאזנים 19 ב’ מביא הראב“ע שתי דוגמאות הלקוחות מתשובות דונש נגן הרס”ג 57 №, אבל כבר נמצא אצל מנחם מחברת 32 ב‘, 33 א’, שבהן הורכבו פעלים עם מלות הטעם: בִּשְׁלָם (מ“א י”ט כ"א) =בשל למו, ואראלס (ישעי‘ ל"ג ז’) =אראה למו. במאזנים כ‘ ב’ מבאר הַרְכֶם (תה‘ י"א א’) =הר כמו בבאורו להושע י“ג ה' הוא מבאר ”תלאובות" =תלאות בו, דרך דרש ולא דרך פשט.  ↩

  504. צחות 69 א‘, השוה ביחוד ספר ההרכבה של ר’ אליהו לויטה. ועי‘ לעיל 82 הע’ 4 דומה לזה מבאר הראב“ע את המלה אנאלתי בבאורו לישעי' ס”ג ג': ולפי דעתי שהיא מלה מרכבת מפועל עבר ועתיד.  ↩

  505. עי' חיוג ערך “ילד” (D. 46, № 25). אולם הוא חושב שאפשר שזהו עבר. בשפת יתר 103 № מבאר הראב“ע ”משתחויתם" (יחזקאל ח' ט"ז) מורכב מן עבר ובינוני.  ↩

  506. עי‘ צחות 61 א’, באורו תה' פ“ח י”ז.  ↩

  507. עי‘ באורו לבר’ ל' ל"ח.  ↩

  508. ע‘ באורו לדברים כ"א ט’. עי‘ ר’ יונה, רקמה 17.  ↩

  509. בבאורו שם: שם הפועל שלא נקרא שם פועלו מהבנין הכבד הנוסף. השוה רקמה 96. בבאורו לבמדבר א‘ מ"ז מבאר כך הָתְפָּקְדוּ. בבאור לישעי’ ל"ד הוא אומר על המלה הֻדַשְנָה כי רבים וביניהם גם ר' יונה (רקמה 20) בארו אותה גם כן כך, אבל זהו לא בצדק.  ↩

  510. עי‘ באורו לאיכה ד’ י“ד וישעי' מ”ט ג‘ (רקמה 93). בבאורו לזכר’ ה‘ י"א הוא מבאר והוניחה מרכב מהפעיל והפעל (השוה רקמה סוף 200). במאזנים כ’ א' “והפתית”, משלי כ“ד כ”ח, מהפעיל ופיעל.  ↩

  511. בבאורו לאותו פסוק: מלה מרכבת מן והשיבותים והושבתים. כמו מן שבעת ושבוע ורבים ככה (יחזקאל מ“ה כ”א): שבועות ימים, וכן רקמה 203. – עי' באורו לשמות כ“ט ל”ה למלת “אותכה”, שהיא מלה מחוברת (=מורכבת) “אוֹתְךָ אותךָ”.  ↩

  512. באורו לקהלת א‘ ב’.  ↩

  513. באורו לתה‘ ב’ ו'  ↩

  514. באורו לתה‘ ע“ג י”ד. את הדוגמא הזאת הוא מביא גם בשפת יתר 19 № ומעיר שם על המלה בְּהַוָּתוֹ (תה‘ נ"ב ט’): ויהיה בהותו סימן לפועל ויתכן היותו סימן לפעולה. בבאורו לתה’ ק“ט ד‘ הוא מבאר אהבתי, האהבה שלי זאני אוהב ושם בפסוק ה’ אהבתי הוא מבאר להפך האהבה שאוהבים אותי. השוה ג”כ באורו להושע י“א ז' – ”למשובתי".  ↩

  515. באורו לאותו פסוק.  ↩

  516. מאזנים 40 א‘. חַיִל נחשב בתור נסמך. בבאורו לויקרא י“ג נ”ט: ארבע סמוכים ובמקרא חמשה וכולם סמוכים אל ה’ שהוא סומך לכל הנופלים. ע“ד השם ”מקרא" עי‘ לעיל 14 הע’ 2.  ↩

  517. באורו לישעי' י“ט י”א. על דבר הקצורים (Ellipsen) הקדשתי פרק מיוחד להלן XXVII, אבל מוכרח אני גם כאן וכן גם בפרק הבא להביא מזה ביחס לענינים אחרים. להלן ידובר על מלות שהמדבר ממלא אותן במחשבתן ודולג עליהן בדבורו; את המלות הללו אני שם בסוגרים.  ↩

  518. בבאורו לאותו פסוק, ומביא ראיה מדהי“ב ט”ו ח‘: והנבואה [נבואת] עודד הנביא. וכן בבאורו לתה’ פ“ד ט‘. השוה ס’ השם סוף פרק ב‘. עי’ באורו לישעי‘ ל’ ה': מים [מי] לחץ. שם מ”ב כ“ה: חמה [חמת] אפו. ובבאורו למשלי (הוצאת הורביץ תרמ"ד) א' כ”א: בראש [דרך גבוה החכמות] הומיות.*

    [*בשנת תרמ“ד יצא לאור בפרנקפורט שמיין פי' הראב”ע על משלי מכתב יד ע“י חיים מאיר הורביץ. בשער הספר כתוב כי בפי' למשלי המיוחס להראב”ע ונדפס במקראות גדולות אינו מהרב“ע אלא לר' משה קמחי. מהוצאה זו אני נכון להביא איזה הוספות, כי נראה לא היה לעיני בכר. ואולם יש אומרים שגם הפירוש הזה רק מיוחס להראב”ע. עי' האשכול ערך אבן עזרא.]  ↩

  519. שפת יתר 159 №. ובבאורו לבר‘ ב’ ט‘: הדעת [דעת] טוב ורע. ולבר’ ו‘ י“ז: המבול [מבול] מים. שם ל”א י“ג: האֵל [אֵל] בית אל. פן אישן [שנת] המות (תה‘ י"ג ד’) וע”ז מוסיף הראב“ע ”השמות בכוח הפעלים“. וכן ובֵרֵך [ברכה] ולא אשיבנה (במדבר כ"ג ה') במיתריך תכונן [הקשת] על פניהם (תה' כ“א י”ג); כסאך [כסא] אלהים (תה‘ מ"ה ז’) נוהג [דבריו] בחכמה (קהלת ב‘ ג’). לשמות י”ג ט“ז: המדבר [מדבר] ים. (ושם הוא מביא ”הספר המקנה“, ירמיה ל”ב י"א, היין החמה, ירמי’ כ“ה ט”ו. ע“ד האחרון ראה מאזנים 22 ב', כמעט כל הדוגמאות הללו ועוד נוסף עליהם הובאו ברקמה פרק ל”ז (223), אבל הוא חושב כי זהו רק הוספה לא רגילה של ה"א הידיעה.  ↩

  520. באורו לויקרא כ“ו מ”ב: בריתי [ברית יעקב]. ומביא דוגמא מן ראשיכם שבטיכם (דברים כ"ט ט'): ראשיכם (ראשי) שבטיכם.  ↩

  521. באורו לשמות י“ג ב‘ (מובא לעיל 92). השוה באורו לתה’ קי”ח י“ד. עוד באורו לתה' ל”ח ט“ו: מבקשי [נפשי] והמלה נפשי הוא פעול ל”וינקשו“ (וסומך ל“מבקשי”). בבאורו לאיוב י”ח כ"א: מקום [עול].  ↩

  522. שפת יתר קנ“ח למ”ב י“ח י”ז: נכון שסמך למלה חסרה והטעם בחיל [גוי כך וכך] כבד. שם הוא מביא משה“ש ז‘ י’: כְּיֵין הטוב, ששם נשמט שם המקום, שמשם בא היין הטוב. ישעי' כ”א י“א שאחרי מלת מִלֵיל חסר מספר יום החודש. וכן בישעי' ט”ו א‘ אותו הדבר. השוה באורו לישעי’ כ“א י”א ומאזנים 5 א‘ וב’. במקומות רבים הוא מביא מעמוס ו‘ ו’: השותים במזרקי יין וצ“ל: במזרקי [כסף או זהב] יין. (באורו שם, מאזנים 5 א‘, באורו לישעי’ י“ד ו‘; תה’ ט”ב ו‘, פ"א ו’), כמו שבאר יפת בן עלי (מונק (Notice sur Abulw. P. 32, לא כן ברקמה 134. עוד דוגמאות לזה ישעי‘ ה’ י”ז: חרבות [הארץ]. ישעי‘ י“ד ט”ו: מכת [יד]; ישעי’ כ“ט א': קרית [אמת]. פירוש אחר עפ”י האמר להלן 102 בהע‘ 1. ישעי’ כ“ט ה‘ כאבק (?) דק הוא חסר מלה כי הוא סמוך (כנראה הוא קרא “כַּאֲבַק”). ישעי’ נ”א כ“א: שכורת [ינון] (כך במאזנים 29 א') ובאורו לישעי‘ ה’ י”ז. ובבאורו לאותו פסוק: ותחסר מלת חמה או אף או רעות. לתה‘ ט"ז ו’: נחלת [ה‘], לתה’ ע“ד ט‘: לחית [השדה]. השוה מאזנים 5 א’ באורו לתה' פ”א ו‘: שפת [עם]; איכה ג’ א‘ למלת “עני” ויחסר מקום השבות או הגלוּת. לזה צריך לצרף את ההשלמה במלת “זאת” או “כן” אל הצווי העומד בודד – “עֲשׂוּ” (בר' ל“א כ”ח) שם בבאור ובמאזנים 4 ב’.  ↩

  523. באורו לשמות י“ז ט”ו: “ומלת מזבח מושכת עצמה ואחר עמה”. ואם כן צ“ל [מזבח] ה‘ נסי. דוגמאות אחרות בבאורו: בר’ י”ד ג‘: [עמק] ים המלח. בר’ ט“ו ב‘: דמשק: [בן] דמשק; במדבר ג’ ל”ב: [נשיאי] פקֻדת; במדבר כ“א ל‘: [ניר] חשבון; ישעי’ ג' כ”ה ו[מתי] גבורתך; שם ה‘ י“ג ו[עם] כבודו [מתי] צחה צמא. וע”ז הוא מעיר: כמשפט מלות מושכות אחרות; שם ס’ י“ד [עיר] קדוש ישראל. מיכה א' ט”ו [יורש] כבוד ישראל. תה‘ י“ח כ”א. מ[דרכי אלהי]; שם ק“ז י”ז ומ[דרך] עונותיהם; שם קי"ט א’ ב[דרך] תורת ה‘; שם ק“ה מ”א: [מֵי] נהר; שם קכ"ד ה’: [נחל] המים הזדונים; אסתר ב‘ ה’: [בן] איש ימיני.  ↩

  524. ובכן צריך להוסיף מלת “איש” לפני “תפלה”, תה‘ ק"ט ד’; לפני “תושיה”, מיכה ו‘ ט’; לפני,היין“, חבקוק ב‘ ה’; לפני ”חמודות“, דניאל ט' כ”ג. עי‘ באורו לכל המקומות הללו. ע"פ באורו לבר’ ג‘ ז’ (מהדורה א' 15) צ“ל גם לפני ”עירום“ – איש, כי ערום הוא שם מפשט כמו בדברים כ”ח מ“ח – בבאורו לקהלת א' ט”ו מיעץ להוסיף “בעל” לפני “חסרון”. עוד בבאור לישעי‘ נ"ח ג’ לפני “עצביכם”, ומביא דוגמא מן [בעלת] יראת ה‘, משלי ל"א ל’. בבאור לישעי‘ כ"ג ג’: [בעלת] סחר. עי‘ באורו לתה’ י“ב ט' [אנשי] דלות. שם כ”ב ט“ז: [בני] מות; בבאורו לאיוב כ' כ”ח: ויתכן שיחסר [עם] ביתו או יבול אנשי ביתו. בבאורו לאיוב כ“ב כ”ד [זהב] אופיר; ישעי‘ כ"ח ז’: [דברי] פליליה. שמות ל“ח כ”א: [לֻחות] העדות; ישעי‘ ז’ כ“א: שתי [שיות] צאן. בבאורו לישעי' י”א י“ד הוא מעיר על ”פלשתים“ – ויחסר מקום ארץ… פרידלנדר בתרגומו (p.67) טעה בפירוש המלות ”ויחסר מקום“ ויצא אצלו כאילו כתוב ויחסר מקום או ארץ. אבל כונת הראב”ע היא “ויחסר מקום” כי נשמטה מלת ארץ – לא היה לה מקום. ובמליצה זו השתמש בכמה מקומות עי‘ לעיל 101 הע’ 3. הרבה פעמים מביא הראב“ע את הקצור [משא] חמור לחם, ש”א ט“ז כ‘, עי’ מאזנים 5 א‘, צחות 22 ב’, באור לבמדבר ט”ז א‘; דברים כ’ י“ט, ישעי‘ א’ י”ג, שם ה‘ י"ז, השוה רקמה 153. – עוד צריך לציין השלמתו און לפני נשוא, בבאורו לישע’ א' י"ג.  ↩

  525. באורו לישעי‘ כ"ט א’. וכן בבאורו לבראשית א‘ א’. ואולם במהדורה א' לבאורו לבראשית (דף 10) הוא אומר: אין משפט הלשון לסמוך אל פעל עבר.  ↩

  526. באורו לישעי‘ י’ ל“ד: והנה בברזל מושך עצמו ואחר עמו – ב[ברזל] אדיר יפול. איוב ל”ג י“ט: כי הראשון ישמש עצמו ואחר עמו – [מכאוב] איתן; באורו לזכרי' י”ד ט‘: יהיה ה’ [למלך] אחד. לזה שייך גם באורו לשמות י“ב י”ח למלת בראשון אחרי הפסוק השני של הקפיטל הזה: אחז דרך קצרה בעבור שהזכיר תחלה ראשון הוא לכם, ובראשון פירושו בחודש הראשון.  ↩

  527. באורו לאיוב ל“ג ג‘: [דבר] ברור; באורו לתה’ ה‘ י’: [מלה] נכונה; תה' ס”ה י‘: רבת תעשרנה. התי"ו כמו ושבת לנשיא (יחזקאל מ“ו י”ז) והתואר חסר כטעם [דברה] רבת. תה’ קל“ג א‘: [דבר] טוב, [דבר] נעים; תה’ י”ב ג‘: [אמרות] חלקות; בר’ מ“ב ז': [מלות] קשות. ודוגמא לזה משלי י”ח כ“ג: [מלות] עזות. במדבר כ”ב י“ח; ישעי' ל”ב ד‘: [מלות] צחות; איוב מ’ כ“ב: [מלות] רכות; תה' ט”ו ב‘: [בדרך] תמים; איוב כ“ג י”ג: ב[דרך] אחד. (צחות 71 ב'; יסוד מספר 138). דברים ל“א כ”ה: [הכהנים] הלוים; ישעי’ ט“ו ט‘: [רעות] נוספות; זכרי’ ד‘ י’: [נחמות, ישועות] קטנות; שם י”ד ו‘: [עבות] יקרות; תה’ י“א ז': [משפט] ישר; שם ל”ו ל“ה: [עץ] רענן; שם ע”ג מ‘: [כוס] מלא. (במאזנים 5 א' במקום זה [גביע] מלא); שם ע“ח ס”ט: [כארמונים] רמים; שם פ"ז ד’: [תהלות] נכבדות; שם ק“כ ו', קכ”ג ד‘: [מדת זמן] רבת; שם קל“ט י”ד: [עלילות] נוראות. איוב כ’ י“ח: [כנהרות] נגרות; שם ל”א ט“ו: [אל] אחד. שה”ש ד‘ א’: [רחלים] הקצובות. במקומות רבים מביא הראב“ע בבאורו דוגמאות מן: ומאכלו [שה, אכילה] בריאה, חבקוק א' ט”ז, מאזנים 5 א‘, צחות 23 ב’ יסוד מספר 138, באורו לבמדבר כ“ב י”ח, באורו לתה‘ ה’ י‘; שם י"ב ד’, שם ע“ח ס”ט (שה או עגלה) שה“ש ד‘ ב’. ההשלמה ”שה, לפני “בריאה”, אמנם על יחזקאל ל“ד כ', כבר נאמרה ע”י ר' יונה (רקמה מ‘ א’ וב').  ↩

  528. באורו לתה' ל“ז ל”ז: לאיש [תם]; איוב י“ט כ”ח: דבר [רע].  ↩

  529. באורו לבמדבר י“ג ל”ב: כל איש הוא איש מדה, רק טעמו – מדות גדולות, יותר מהכל. תה‘ ל’ ו' חיים [ארֻכים].  ↩

  530. באורו לדניאל ח‘ י"ג: אחד קדוש, ומביא לזה דוגמא מתה’ פ“ט נ”א: כל רבים עמים. השוה לבאורו קי"ב ה': טוב איש כמו הפוך איש טוב, כמו כל רבים עמים, כי הכל נכון בלשוננו.  ↩

  531. מאזנים כ“ב ב‘. בבאורו לבר’ א': השמים בה”א הידיעה להורות כי על אלה הנראים דִבֵּר; הָאָרוֹן, בר‘ נ’ כ“ו הוא הארון שהכין לו בעצמו. ”בַּסֶּפֶר“ (שמות י“ז י”ד) בפתחות הבי”ת הנודע והוא ספר התורה או ספר אחר היה להם וַיִּקָרֵא ספר מלחמות ה‘, ספר הישר. הַסֵּפר, במדבר ה’ כ“ג צריך לחשוב שהוא ”ספר ידוע באלות“. וכן ”בַּסֵּפֶר“, אסתר ט' ל”ב – הידוע בימיהם ואבד הספר כספר מלחמות ה‘ וספר הישר. האהלה; שמות י"ח ז’. (בבאור הקצר 42) הוא אהל משה הנקרא אהל מועד. וכן בדברים ל“א ט”ו. עי‘ באורו לשמות כ“ג ל”א: וטעם לַכֶּלֶב בפתח הלמ“ד שהוא שומר שורך וצאנך. – באורו לבמדבר י”א כ“ח: הַנַּעַר בה”א הוא הנודע לשרת משה חוץ מיהושע, כי שרות יהושע איננו כשרות כל נער. עי’ עוד באורו לשמות ג‘ א’ הר האלהים; שם ג‘ ב’ – הסנה. שם ט‘ ט“ו: בַּדָבָר; שם ט”ו כ"ב, במדבר; ויקרא ח’ ב‘: החטאת; במדבר ט“ו ל”ד: במשמר; שם י“ז י”א: המחתה; שם כ"ב ב’: לָאֱמוֹרי; דברים ב‘ כ"ז: בדרך, ישעי’ א‘ ו’: בַּשָׁמֶן.  ↩

  532. מאזנים כ“ג ב'. וכן בבאורו לבמדבר ט”ו ט“ו. ואולם על המלה ”הוֹי“ הוא אומר זהו סימן קריאה. עי‘ ביחוד בבאורו לישעי’ א‘ ד’, צחות י”ג א‘: וכאלו הוא לשון קריאה. השוה עוד באורו לשה"ש א’ ז': יחסר מקום הקריאה, כלומר לפני שֶׁאָהֲבָה (חסרה מלת הקריאה).  ↩

  533. מאזנים שם. בצחות י“ח ב' מביא דברי המבקרים ואינו מעיר עליהם. ע”ד ה“א הקריאה עי' ביחוד דונש בתשובות נגד הרס”ג 119, 192 №.  ↩

  534. מאזנים 22 ב‘ בבאורו לבר’ א‘ ל“א הוא מביא דוגמא איש הישראלי ויקרא כ”ב י’, רקיע השמים. בבאורו לתה' קי“ה כ”ו הוא אומר: והיה תהיה ה“א הבא תשמש אחורנית כמו לאורח הבא על דרך לאיש הבליעל, יום השביעי. [וכן ה ל של ”למעינו מים" (תה‘ קי"ד ח’) תשמש אחורנים [ל] אגם מים. המתרגם].  ↩

  535. באורו לאותו פסוק.  ↩

  536. באורו לאותו פסוק. לפ“ד ר”מ גיקטיליא צ“ל לפני ”אחד" – כבש.  ↩

  537. מאזנים 23 ב‘ צחות 18 א’.  ↩

  538. עי‘ לעיל פרק ד’.  ↩

  539. צחות 42 ב‘. השוה מאזנים 43 א’, באורו לשמות א‘ ז’.  ↩

  540. מאזנים 43 ב'.  ↩

  541. מאזנים 45 ב‘. ביתר הרחבה בבאורו לקהלת ו’ ב'.  ↩

  542. מאזנים 30 ב‘. בפסקא “הנצמדים”. בצחות 43 א’ הוא מוסיף: וִיבֹאֻנִי חסדיך (תה' קי“ט מ”א), והטעם יבא אלי; לא יָגֻרְךָ (תה‘ ה’ ה') =לא יגור עמך. ויזעקוך (נחמיה ט' כ"ח) =זעקו אליך (כך מביא את המלה בבאורו לתה‘ י"ג ה’, ואולם [בצחות], בשפה ברורה 24 א' ביסוד 11 – ויצעקוך); ישכבנה (דברים ל"ח ל') =שכב עמה; גדלני (איוב ל“א י”ח) =גדל עמי; עי‘ מאזנים 43 ב’; שוּבֵנו אלהי ישענו (תה‘ פ"ה ה’) =שוב אלינו, כי אתה תבוא את העם הזה (דברים ל"א ז') =תבוא עם העם ומזה הענין באו שתי מלות קשות בדקדוק והן: תבאתה לראש יוסף (דברים ל“ג ט”ז) ותבאת לקראתי (ש“א כ”ה ל"ד) והן זרות [צחות מ“ג ב‘]. גדלני (איוב ל“א ט”ז) =גדל עמי. בשפה ברורה 23 ב’ הוא קורא לצירופים אלה – דרך קצרה, כלומר שנשמטה מלת הטעם. השוה רקמה 164. וכן הוא קורא בשם דרך קצרה בבאורו לשמות א' כ”א: כשמצטרף “ירא” עם “את” שצ“ל ”ירא מאת“, כי היראה אדם מקבל מאחר. עי' עוד ע”ד פעלים עומדים עם כנויים באורו לבר‘ ל’ כ‘; שמות ל“ב כ”ה; דברים ל“ב י”ז (השוה שפת יתר 68 №); תה’ ה‘; י"ג ה’; י“ח ב'; מ”ד י“ח; נ”ג ו‘; זכרי’ ז‘ ה’; השוה מנחם מחברת 32 ב‘, 71 ב’.  ↩

  543. באורו לתה‘ ב’ י“א. בבאורו לישעי‘ א’ ל': ודקדוק נובלת עליה שהיא כן מפאת עליה. לזה הוא מביא דוגמא מנוסח הוידוי ”קִשִׁינו ערף".  ↩

  544. צחות 42 ב‘, מאזנים 45 ב’.  ↩

  545. באורו לבר‘ ב’ ט“ז (מהדורה א' 14): כל מצוה ואחריה ”על" היא לא תעשה כמו: ועל העבים אצוה, ישעי‘ ה’ ל'.  ↩

  546. באורו לשמות י"ג.  ↩

  547. שם י‘ ו’ ובר‘ א’ כ“ב (מהדורה א' 13). במקור האחרון הוא מוסיף: ”על דעת המדקדק“, זהו ר”י חיוג‘, עי’ ערך מלה (מלא) 84 № 120.D.  ↩

  548. באורו לזכרי‘ ג’ ט'.  ↩

  549. צחות 49 א‘, שפה ברורה 26 ב’ בשני המקומות הוא מביא דעת ר“י חיוג (עי' ערך שוב 57 № 94.D) ”שב“ במובן ”שקט“ הוא פועל יוצא, מגזרת בשובה ונחת (ישעי‘ ל’ ט"ו) ומוסיף ע”ז: וילעג עליו ר‘ מרינוס (=ר' יונה). עי’ אוצה“ש 706, רקמה 117, בבאורו לבמדבר י' ל”ו הוא מביא רק דעתו של ר“י חיוג‘. בבאורו לישעי’ ל' ט”ו מביא ראי‘ במדבר י’ ל“ז. את שני המקומות הללו מונה מנחם לסוג מיוחד (מנחם שב V, 169) במובן מרגוע ומנוחה. הראב”ע מביא את הפעל “שב” תדיר בתור דוגמא לפעל שהוא לפעמים יוצא ולפעמים עומד: מאזנים 44 ב‘, באורו לבר’ א‘ כ’ (מהדורה א' 13), לשמות א‘ ז’; ה‘ ג’; זכרי‘ ג’ ט‘. – עי’ ג"כ הוספה מעל הגליון לחגי א‘ ו’.  ↩

  550. באורו לבר‘ א’ כ‘ (מהדורה א' 13) ושמות א’ ז‘. ראה באורו לתה’ ק"ה ל'.  ↩

  551. מאזנים 43 ב‘ דוגמאות לזה מביא הראב"ע בבאורו לבר’ י“ד י”ד (מהדורה א' 62): וירק [חנית]; שמות ג‘ ב’: בוער [כל אשר סביביו] (בוער פועל יוצא והראיה תה‘ פ“ג ט”ו, השוה באורו לתה’ ב' י"ב); ישעי‘ ז’ ט‘: תאמינו [דברי]; הושע ה’ ו‘ חלץ [כבודו] (ר' יונה, אוצה"ש 229 מעיר בפירוש כי חלוץ פעל עומד); תה’ י“ב ב': גמר [לעשות חסד] (ואולם יחד עם זה חושב הראב”ע כי אפשר שהוא כאן פעל עומד. תה‘ י“ח י”ג: עברו [החוק הידוע ברוב]; תה’ כ“א י”ג: תכונן [הקשת]; תה‘ קל"ט כ’: נשוא [אותך שמך]; תה‘ קמ"א ג’: שיתה [מחסום]. קהלת ב‘ ב’: נוהג [דבריו]. עי‘ באורו הושע ז’ ט': שיבה זרקה בו: התנודה זרקה בו שיבה (ואין שיבה שם הפעל אלא שם הפעול).  ↩

  552. דוגמאות להפעיל: תיטיב (בר‘ ד’ ז'), באורו מהדורה א‘ 42: והפעול איננו נזכר וכמוהו רבים; בר’ י“ב ח‘: ויעתק [אהלה]; ישעי’ ל”א העיזו [נפשם, אחרים], ןמביא ראי‘ משמות ט’ י“ט; הושע ב‘ ז’: הובישה [נפשה]. שם ד‘ י’: הזנו [נפשם, אחרים], שם ה‘ ב’: חזנית [נפשה גם אחרים]; שם י”ב ט“ו: הכעיס [השם]. עובדיה פסוק ד‘: תגביה [מקום שבתך]; תה’ י‘ ה’: יחילו =יפחידו [המשכיל]; ל”ה כ“ו: המגדילים [לשון, מלה]; (לתה‘ ל“ח י”ח מעיר הראב“ע ”הגדילו“ אפשר שהוא פעל עומד וכן ”הגדיל", תה’ נ“ה י”ג); תה' ל”ח ו‘: הבאישו [נפשי] ואולי פעל עומד; תה’ ל“ט י”ד: ואבליגה [עצמי]; ע“נ ח': והפעל חסר, כאלו ימיקו בדבורם שלמים. באורו לשמות י”ד י‘: הקריב [מחנהו], כי הקריב בכל המקרא פעל יוצא. במאזנים 44 ב’ הוא חושב שפירוש זה רחוק ויותר נכון כי “הקריב” הוא פעם פעל יוצא ופעם פועל עומד. בבאורו לבר‘ י“ב י”א הוא מביא את שתי הדעות ואינו מכריע. דוגמאות מפיעל: אמרר [השומעים]; ישעי’ מ“ח ה‘: פתחה [עצמה]; תה’ ל”ג י“ז: ימלט [נפשו]; ל”ה כ“ג: הלכתי [נפשי], בסמכו על תה' ל”ח ז‘ ואיוב ל’ כ“ח; (בבאורו לתה‘ קל"א א’ הוא מבאר "הלכתי כפעל עומד); תה‘ ע’ ו‘: תאחר [עזרי]; תה’ ע”ז ז‘: ויחפש – והפעול חסר והוא אותי; קהלת י"ב ה’: מעטו: הטחינה. בבאורו לאסתר ה‘ ה’. לבר‘ י“ט כ”ב מהר [נפשך]. – עוד צריך להעיר, כי בבאורו לשמות כ’ י“א הוא חושב ימיך בתור פעול לפעל יאריכון והפועל הם ”אביך ואמך".  ↩

  553. באורו ליואל א‘ ה’, תה' ל“ה כ”ה.  ↩

  554. באורו ליואל א‘ ז’, תה‘ נ"א ט’. השוה דונש תשובות נגד מנחם דף 52.  ↩

  555. זו היא הדוגמא הראשונה שהביא ר' יונה (רקמה 82) לפעל יוצא לשני פעולים.  ↩

  556. מאזנים 44 א‘ ב’, שם 45 ב‘; ויסוד 12 מביא דוגמא מן “יכסה”, יחזקאל י"ח ז’.  ↩

  557. מאזנים 45 ב‘, צחות 44 ב’, עי‘ רקמה סוף 82. במאזנים מעיר הראב“ע ע”ז: ויש מדקדק לעג עליו והלעג על המדקדק. באורו לבר’ ל“ז כ”ג – ויפשיטו; מ“ב ו': המשביר; שמות ט”ז ז‘: תלינו (באור הקצר 38); במדבר י“ד ל”ו: וילינו; שמות כ"א ח’: והפדה; ויקרא כ“ב ו': והשיאו; דברים כ”ו י“ז (ע"פ באורו של ר' יהודה הלוי): האמרת: דברים כ”ט ט‘: תצליחו; שם ל"ב ב’: אקניאם; ישעי‘ מ"ט ז’: מתעב; שם נ“ז י”א: מחשה; שם ס"ב ו': המזכירים.  ↩

  558. מאזנים 47 א‘. לפעמים קורא הראב“ע לבינוני – עומד או אמצעי (באורו לאיוב ג‘ ג’). ע”ד היסוד הפילוסופי של הבינוני עי’ באורו לקהלת ג' ט"ו.  ↩

  559. מאזנים 47 א‘ וב’. על זה הוא מרמז בבאורו להושע ו‘ א’: ובאת מלת “טרף” פעל עבר עם “יַךְ” שהוא עתיד על דרך הזמן העומד אשר פירשתי בספרי. ובבאורו לישעי‘ ו’ ד‘: והנה אמר “וינועו” פועל עבר והנה “ימלא עשן” פועל עתיד, והוא עומד בעבור שאין בלשון הקודש סימן על זמן עומד, והנה משפט העברים לערב דבריהם. אין כונתו של הראב“ע במשפט האחרון כמו שאומר פרידלנדר ”past and future therefore used for it promiscuously“ כי לא ע”י העבר (כאן: וינועו) אלא על ידי העתיד שבא אחר כך אנו מבינים שהפעולה נמשכת. כך אומר הראב"ע בבאורו לתה’ א‘ ב’ כי העתיד “יהגה” אחרי העבר “הלך” מגיד על בינוני. עי‘ ג“כ באורו ק”י ז’ לפעל ירים, “ישתה”, אחרי פעל “מָחַץ”. בבאורו לאיוב ג‘ ג’ “אִוָּלֶד” – ידוע כי אין בלשון הקודש סימן שיורה על סימן (צ"ל זמן) האמצעי ואין בלשוננו חוץ מעתיד ועבר, וכל מה שתמצא באיוב שהוא לשון עתיד הוא בינוני או לשון עבר. ע“ד העתיד בתור בינוני (אצל ר' יונה בקצור, רקמה 82) עי‘ באורו לשיעי’ א‘ ד’: ילין. שם י' י”ג: וְאָסִיר; נ“ג י”ז: וָאַכֵּהוּ; תה‘ פ’ ט‘: תסיע; ק“ו י”ז: תפתח; שמות ל"ג ז’: יקח.  ↩

  560. באורו לשמות ט"ו א'.  ↩

  561. באורו לאסתר ד‘ ו’.  ↩

  562. צחות 44 א‘, כשהוא מבאר את המלה “היולד” שופטים י"ג ח’: ובא פעל עבר תחת פעל עתיד כמשפט הנביאים שידברו פעמים על עתיד בלשון עבר בעבור שכבר נגזרה גזרה להיות כן. בבאורו ליואל א‘ ז’: דבר הנגזר להיות מדבר בלשון עבר. וכבר הזכרתי כי דבר נגזר להיות יאמרוהו הנביאים על לשון עבר: ויקנא (שם ב‘ ח’). בבאורו ליונה ב‘ ג’: ועתה שים לבך וראה: כל תפלת הנביא וברכתו היא ברוח נבואה“. בתור דוגמא הוא מביא שם בר' מ”ח כ“ב: אשר לקחתי מיד האמורי, עי' באורו שם: אשר יקחו ישראל בחרבם ובקשתם… ואל תתמה על מלת ”לקחתי“, כי לאחר שהשם נתנה בפה לאברהם הם יחשבו שהוא שלהם”; בר‘ מ“ט ט”ו (ויט); במדבר כ“ד י”ז (דרך); דברים ל“ב, ט”ו, י“ט; ל”ג כ"ח; תה’ ג‘ ה’ (ויענני); על “ותבוא”, יונה ב‘ ח’ שהוא עתיד נבואי מביא הראב“ע בבאורו לתה‘ ג’ בפתיחה ולכ”ח ו‘ (שמע). עי’ באורו לבר‘ ד’ כ“ב (הרגתי=אהרוג), וסומך על האמור בבר' מ”ח כ“ב וכ”ג י“ג (נתתי) את האחרון הוא מביא גם בבאורו לתה' קט”ז ז' (גמל).  ↩

  563. בתור עבר נחשב גם העתיד עם ו"ו המהפף.  ↩

  564. עי‘ באורו לבר’ ז‘ כ"א: ויגוע=וכבר גוע; ורבים בתורה כמוהו, כמו: ואתחנן (דברים ג' כ"ג). באורו לבר’ מ“ח י”ג: ויקח – וכבר לקחו, וכבר הראיתיך רבים כאלה. בבאורו לבר‘ מ“ט כ”ג: ויחתרו – ופירושו כבר חתרו. עי’ ביחוד בבאורו לתה‘ ע“ה כ”ד (וימטר) ששם הוא מביא דוגמא מבר’ ב‘ ז’; כ“ד כ”ג; שמות י“א ט'; י”ח ו‘. עי’ עוד בבאורו לבר‘ ב’ ח' (דף 36).  ↩

  565. בבאורו לשמות כ“ה כ”א: ואל הארון תתן את העדות – כמשפט הלשון וכבר היה נותן העדות בארון ואחר תשים כפרת.  ↩

  566. יסוד 3. במאזנים 47 א' אינו אומר בפירוש כך, אבל מתוך דבריו נראה כי גם שם דעתו כך. [ביחוד ממה שאמר שהפעול הוא בינוני].  ↩

  567. מאזנים 47 ב‘. באורו לבר’ כ“ז ה' שמוסיף על ”שומעת“ – היתה שומעת. ובר' מ”א א‘: חולם – היה חולם. עי’ ג“כ באורו כ”ב י"ד: נאחז.  ↩

  568. מאזנים 48 ב': היידנהיים מעיר ללא צורך על שמעו שמוע – איוב י“ג י”ז.  ↩

  569. מאזנים שם. השוה צחות 52 ב‘. היידנהיים שגה בציינו את הכתוב ובא בוא, ישעי’ ח‘ ט’. כנראה הטעוהו המלות “שטף ועבר” שישנם בשני הכתובים הללו. הראב“ע מעיר: ויתכן שימצא המחפש כמוהו. ועי' עוד בבאורו לבמדבר כ”ג י“א: משפט הלשון להקדים שם הפועל בלשון עבר ועתיד, ובצווי הדבר הפוך ויש מלות זרות ”בֵּרַכְתָּ בָּרֵךְ" (במדבר כ“ג י”א), ובא בוא.  ↩

  570. עפ“י מה שמסר תלמידו של הראב”ע בשם רבו ונרשם על הגליון לבאורו שמות י"ב ט' [ובָשֵׁל – שם התאר על משקל כָּבֵד].  ↩

  571. הכלל הזה מובא אצל הראב“ע במקומות שונים. במאזנים 48 ב' הוא מעיר לבמדבר כ”ב ל“ז: ואלו אמר: ”שלחתי אליך“ בלא ”שלוח“ ידענו כי מלת שלוח בכוח הפועל ואם לא תכתב. בצחות 71 ב': ולפי דעתי כי כל פועל (וכו' כמו כאן בפנים), וכן בבאורו לדברים ט”ו ח‘: פָּתֹחַ – שם הפועל וכל מקום שאיננו כתוב הוא דרך קצרה. ולבר’ ג‘ י“ד (מהדורה א' 15): ”דע כי כל הפעלים עוברים או עתידים שם הפעל בכחם". וביחוד הרבה לחזור על המשפט: כח השמות בפעלים, או מעין זה: בבאורו לתה’ ג‘ ט’; ה‘ ד’; י“ג ד'; ל”ג ט‘; ס’, ג‘ וח’; ס“ט י”א; פ“ז ה': קמ”ב ח‘. בבאורו לתה’ פ“ב ב' נאמר: כח השם [במלאכים] בפעלים. המלה שבאה בסוגרים היא תוספת תמוהה, שבאה או ע”י אי–הבנתה של המלה “השם” שפירושה הוא באמת שם פשוט, והמוסיף חשב שהוא שם אלקים.  ↩

  572. מאזנים 12 א‘, צחות 71 ב’.  ↩

  573. מאזנים שם. את הדוגמא הזאת מביא הראב“ע בכמה מקומות, כמו בצחות 71 ב‘, באורו לשמות א’ י'; דברים י”ג ו‘; תה’ ג‘ ט’; ה‘ ד’. – בבאורו מביא הראב“ע בכמה מקומות דוגמא זו כדי לבאר על ידה דברים שאינם רגילים, שלא לחשוב אותם לזרים. עי‘ באורו לשמות א’ י': ”תקראנה, [קורות] מלחמה (בבאורו הקצר הוא מבאר את הרבים של “תקראנה” יען כי אחרי מלחמה צריך להוסיף “וצרה”… במדבר כ“ג כ”ו: וברך [ברכה] ולא אשיבנה. במקומות רבים מביא דוגמא מן אערך לך [תפלתי] (תה‘ ה’ ד') אחרי שאמר בפסוק ג‘ “אתפלל”; תה’ ל“ג ט‘: אָמַר [אֹמֶר] ויהי, צוה [צווי] ויעמוד; תה’ ס‘ ג’: אנפת [אנף] תשובב לנו; ס‘ ה’: הראית [מראה] קשה; ס‘ ה’: דבר ב[דבר] קדשו; ס”ט י“א; ואבכה [בכיה]… ותהי…; פ”ז ה‘: יכוננה [מכון] עליון; קמ"ב ח’: יכתירו צדיקים [כתר]; קהלת י“א ט‘: אֵלֶה – מוסב על הפעלים מזמן עבר שראו קודם: שמחה והטבת לב והילוך; בר’ ג' י”ד: כי עשית [עשיה] זאת. ביחוד משתמש הראכ“ע בכלל זה במקום שאיזה פעל משתלם ע”י פעול, לעיל 104 ולהלן. עי‘ באורו מהדורה א’ לבר‘ ג’ ט“ו (דף 16): והנכון בעיני שדקדקו תשופנו [שיפת] עקב, כמו תה‘ ג’ ח': הכית [מכת] לחי; וככה (דברים ל“ג י”א): מָחַץ [מַחַץ] מתנים קמיו. הדוגמא מדברים ל”ג י“א מביא הראב”ע גם במאזנים 30 א‘ ומוסיף שם: לכן ימצא כמוהו בלשון קדר (=ערבית). כונתו היתה בודאי למה שאמר ר’ יונה רקמה ריש 129) שהוא מצא את הדמיון הזה בין העברית והערבית. למשל מתה‘ ג’ ח‘, עי’ באורו שם ובאורו להושע י“ד ג‘. עי’ עוד באורו לדברים י”ג א;: דבר [דבר] סרה; הושע י“ד ג': ונשלמה [שִלוּם] פרים; הושע י”ד ה‘: אֹהֲבֵם [אהבת] נדבה; תה’ י“ג ד': אישן [שנת] המות; ל”א כ“ד: עושה [מעשה] גאוה; פ”ב א‘: תשפטו [משפט] עול. וכן במיתריך תכונן [הקשת] על פניהם, תה’ כ“א י”ג; נוהג [דבריו] בחכמה (קהלת ב‘ ג’). – צריך להעיר כי כל אלה הדוגמאות שהובאו כאן משלימות למה שנא‘ בפרק כ"ב 101 ולהלן – ועי’ לקמן פרק כ"ז.  ↩

  574. צחות 56 ב‘: ודע כי שם הפועל הוא עיקר כל הפעלים, ע"כ יאמרו פעמים שם הפועל תחת פועל עבר ותחת לשון צווי; שם 67 ב’: שם הפועל בא תחת פועל עבר או צווי.  ↩

  575. צחות 67 ב‘. גם ר’ יונה באוצה"ש 242 חושב לשם הפועל. עי‘ עוד באורו לזכרי’ ז‘ ה’.  ↩

  576. בבאורו לדברים א' ט“ז הוא מבאר כי המקור שָמוֹעַ הוא דרך קצרה מן ”שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ".  ↩

  577. מאזנים 4 א‘. שם 27 א’ מציין הראב“ע ”ה‘ שְׁמָעֶה (דניאל ט' י"ט) – לשון פיוס על משקל צווּי. דונש נגד מנחם 5 ב’ מבדיל בין בקשה ובין צווי.  ↩

  578. באורו לשני הפסוקים, שם הוא מסתייע מן “וּמֻת” (דברים ל"ב נ').  ↩

  579. באורו להושע ב‘ א’. – באורו לעמוס ד‘ י“ב: הכון. ולפי דעתי כי הוא כדרך באו בית אל (שם ד‘ ד’). בבאורו לקהלת י”א ט’: שמח בחור בילדותך, הוא אומר: עֲשֵׂה רע ותראה מה יבוא עליך. ולסוג זה הוא חושב את הצווי “התרועעו”, תה‘ ס’ י‘, ושישי ושמחי, איכה ד’ כ“א. בבאורו לתה' הוא אומר שזוהי דעת בר”מ גיקטיליא.  ↩

  580. בבאורו לשמות ל‘ כ"ג ובן בדברים א’ ח‘ (וסעו לכם). בבאורו לבר’ ו' י"ד (מהדורה א' דף 47) הוא מתנגד לדעת המדרשים ואומר: רק דרך תיקון הלשון היא, כמו: עֲשֵׂה לך, ולֶך–לְךָ, וקוּם ברח לְךָ.  ↩

  581. מאזנים 39 ב'.  ↩

  582. מאזנים 45 א‘. ע“ד המלה ”את“ הבאה לפני השם מביא הראב”ע במאזנים 19 א’ עוד דוגמאות מנחמ‘ ט’ י“ט ול”ד. ומבאר כי הכונה במלה זו היא עצם הדבר. ובצחות 33 ב‘ נאמר: ודע כי מלת את ממלות הטעם, והנה חפשתי ודקדקתי עליה ומצאתי כי איננה כמלת על ואל כי [את] תאָמֵר על הפועל והפעול או אם תוסר מהמלה {=מהמאמר] לא תזיק. וב–34 א’: והנה עיקר “את” – עצם הדבר. וב–42 ב‘: מלת את טעמה עצם הדבר. עי’ עוד באורו לבר‘ א’ א‘ בשתי המהדורות, שמות י’ ח‘. בצחות 75 ב’, השוה מאזנים 18 ב‘, כי הכנוי למלה “ותצפנו” ביחיד (שופטים ב‘ ד’) מוסב על המלה “את” (כי הוא שב אל מלת את שהוא עצם הדבר). הבאור הזה נמצא אצל חיוג’ בערך אכל (17No, 34 . D ), אבל שם לא נאמר כי “את” הוא עצם הדבר, אלא (לפי תרגומו של הראב"ע): כי “את” נמצא ליחיד, לשנים ולרבים. בבאורו לקהלת ה‘ י“ט מבאר הראב”ע בסמכו על ש“א י”ז ל“ד; את ימי חייו: והנכון בעיני שהוא כן: יזכיר כי לא הרבה ימי חייו, ו”את" נוסף, כמו ובא הארי ואת הדוב. וזוהי כדעת ר’ יונה ור"ש פרחון (מחברת 6 ד').  ↩

  583. מאזנים 45 א‘, צחות 42 ב’. הוא חושב כי “את” אינה מסמנת כל כך את הפעול אבל לא כן הלמ“ד. שוה באורו לתה' קל”ט ב': לרֵעי: וזאת המלה עם למ"ד כמו הרגו לאבנר.  ↩

  584. מאזנים 45 א‘. היידנהיים מעיר על מה שאמר הראב“ע: ”ולא אדע שני“, כי מצא דוגמא שניה: מים תבעה אש, שהאש היא הנושא וכתובה אחרי ”מים“. אבל זהו לא נכון, כי הראב”ע מבקש דוגמאות רק מאלה שאי אפשר להבדיל מי הוא הנושא ומי הנשוא, אבל כאן אין ספק בדבר כי המין והמספר של הפעל “תבעה” מורה שהנושא הוא האש. וכך אלה הכתובים שלפי דעת Beer יש בהם ספק, והם: דברים ל“ב מ”ג וישעי’ ה' כ"ד (בהערותיו לרקמה 210), הרי ספקו גם כן מבוטל.  ↩

  585. באורו לאיוב ד‘ י’.  ↩

  586. באורו לתה' ק“ז ל”ט: ומצאנו בלשון הקדש שיזכירו הפעלים ולא יזכירו העצם כי אם באחרונה.  ↩

  587. מאזנים 40 א‘. מובא בבאורו לאיוב ל"ז ו’ (וכבר הזכרתי במאזני הלשון) ובבאור לתה‘ מ"ד ג’ (כבר הזכרתי כי משפט העברים…) את שתי הדוגמאות “ששת ימים”, “בית ה'” או אחת מאלה מביא הראב“ע בכל מקום שחסר ב‘ הענין: בר’ ג' ט”ו, שם מ‘ ה’; דברים ו‘ ג’; ישעי‘ א’ כ‘; ה’ כ“ד; כ”ד ו‘. לדעת פרידלנדר היתה הגירסא לפני הראב“ע: [ב]אלה אבלה, אבל יותר רקוב לחשוב ”אֻכְּלה"… השוה ישעי’ א‘ כ’: [ב]חרב תאֻכלו. שם כ“ו י”ח; כ“ז ד': י”ג כ“ד; תה' י”ח ל“ה; מ”ה ה‘; נ"א ב’; ק“ט ג'; קכ”ה ה‘. – דוגמאות אחרות לחסרון בי“ת אצל הראב”ע עי’ באורו לבר‘ ל“ח י”א: בית אביה; ויקרא כ“ו כ”א: קרי; תה’ י‘ ד’: כל מזמותיו; י“ז י': חלבמו; י”ח ל“ה: זרועותי; שם ל”ב ז‘: רני; שם מ“ה י”ג: ובת; מ“ט י”ב: קרבם; ס’ ז‘: ימינך; ס"ג ו’: חלב; ע“ו ו': שנתם; ק”ה י“ח: ברזל; קמ”ג י‘: רוחך; איכה א’ ה‘: שבי; איוב ח’ ה‘: נות; כ"ט ג’: חשך; עי‘ ג“כ שפת יתר 113 No למשלי ל”א ל’: יראת. בתור “דרך קצרה” מציין הראב“ע חסרון מלת ”אל“ לפני אדרעי”, במדבר כ“א ל”ג; לפני “הדרך”, במדבר כ“ב כ”ג; עי‘ ג"כ באורו לישעי’ כ"ו ח': ארח.  ↩

  588. בבאורו לאותו פסוק ולישעי‘ מ“ט י”א (ומסלותי ירומון). במאזנים ל"ח ב’ הוא מציין רק שבעתיד רבים תבואנה הנקבות כמו זכרים, כמו “תמצאו”, שה“ש ה‘ ח’; הנשים יתנו, אסתר א‘ כ’. בבאורו לאסתר שם הוא אומר שהפעל ”יתנו“ מוסב על המלה ”כל“, בתור השערה הוא אומר זאת גם בבאורו לקהלת י”ב ה‘: וישחו כל בנות השיר. בישעי’ ל“ב י”ב הוא מבאר את המלה “סֹפדים” (ברבים זכרים) כי הוא מוסב על “כל” ומסתייע מאסתר א‘ כ’. השוה באורו לתה‘ נ"ז ז’. – בבאורו לישעי‘ ל“ב י”א, שבמקום “חרדנה” בא שם “חִרְדוּ” כי זוהי דרך קצרה, ומסתייע משה"ש ה’ ח‘. דומה לזה בבאורו לבמדבר ז’ ג‘: :שני עשר“ במקום שנים עשר” הוא אומר שזהו דרך קצרה וכן בבאורו לשמות כ“א י”א: שלש אלה; וכן בבאורו לשמות כ"ו ג’: חמש.  ↩

  589. באורו לישעי' שם.  ↩

  590. באורו לקהלת ח‘ א’ (מובא בבאורו לבר‘ מ“ט כ”ב, שמות י“ז י”ב, קהלת י’ י"ב). בבאורו לדברים ל“ב ה' הוא קורא לזה ”משפט הלשון“. וכך הוא מבאר בר' כ”ז כ“ט: אורריך ארור ומברכיך ברוך (במקום: ארורים, ברוכים) ומסתייע ממשלי כ”ח א‘: וצדיקים… יבטח; במדבר כ"ב ח’: וחציו ימחץ – כל חץ וחץ; בר‘ מ“ט כ”ב: “בנות צעדה” (הפסוק הזה מובא אצל הראב"ע בהרבה מקומות שיש לשון שכזה); שמות י“ז י”ב: ויהי ידיו; דברים ג’ ג‘: השאיר (הוא מבאר כי מלה זו היא זמן עבר ולא מקור). דברים ל"ב ה’: שחת… בניו; תה‘ ז’ ג‘: יטרף; שם י“ח ל”ה: ונחתה… זרועותי; שם כ"א ד’: תקדמנו ברכות; שם פ“ז ג': נכבדות מדֻבר; שם קי”ט צ“ח: תחכמני מצותיך. איוב כ”ב ט‘: וזרועות… ידכא; שם ל’ ט“ו: ההפך… בלהות; אסתר ט' כ”ג: וקבל היהודים; קהלת י‘ י"ב’: שפתות… תבלעני. עי‘ מאזנים 18 ב’ ששם משלי ג‘ ל“ה: ”וכסילים מרים“ ג”כ מבואר כך (גם בבאור למשלי המיוחס להראב"ע הוצ‘ דריבֶר 1880 דף ה’: וכל אחד ואחד ירים קלון). וכן חבקוק ג’ י“א: כל אחד מהם עמד בגבולו: השוה באורו לקהלת י' י”ב. וכן בהושע ד‘ י"א: זנות ויין כל אחד מהם יקח לב. – עי’ ג"כ ספר השם פרק א' לכתוב: מי נדה לא זרק (במדבר י“ט י”ג). [יש רבים במקום יחיד: עַיִר בן אתונות (זכרי‘ ט’), במקום אתון].  ↩

  591. עי‘ באורו לויקרא כ“ה ל”א: לו; ישעי’ ה‘ כ“כ ממנו; מ”ב כ"ה: עליו; תה’ ה‘ י’: בפיהו; י“ז י”ב: דמיונו; קי“א, י‘: תהלתו. עי’ עוד מאזנים 18 ב' ששם הוא מבאר בזה את המלה ”ותצפנו“, יהושע ב‘ ד’: וכן בבאורו לקהלת י‘ א’; שפת יתר 129 No לירמי' ל”א י“ד: איננו (מובא גם בבאורו לויק‘ כ“ה ל”א ותה’ ה‘ י’); שם לקהלת י' ט”ו: תֱיַגְעָנוּ. עי‘ ס’ השם פרק א‘ לאיוב ל“ח ל”ג: משטרו (את הבאור: “משטר כל אחד ואחד” מביא פרחון ערך שם 70 ב'); בבאורו לקהלת י’ א‘ הוא מבאר בזה גם “ויקראהו” (ישעי' ל“ז י”ד), לא כן בבאורו לאותו פסוק: ויקראהו – על הספר לבדו ששם החרפות; דומה לזה בשפת יתר 128 No: והאחד שהיו בו רוב הדברים פירשו לפני ה’.  ↩

  592. בבארו לאותו פסוק. בבאורו לבר‘ א’ כ“ה הוא חולק על הרס”ג שאמר במלת “נעשה” “ואם הוא לשון רבים שכן הוא מנהג המלכים לדבר”, והראב“ע מביא נגדו ראיות מן ”וְנִתנה“ (בר' כ”ט כ"ז, נַכֻּה (במדבר כ"ב ו'); נאמר (דניאל ב' ל"ו).  ↩

  593. עי‘ באורו לישעי’ ג‘ י’: צדיק…. יאכלו. – כל הצדיקים; הוא דרך קצרה".  ↩

  594. באורו לבר‘ א’ י"ד.  ↩

  595. שפת יתר 130 No: יהי אחריתו (תה' ק“ט י”ג): [הרבה ידברו לנקבה כמו לזכר], וכמוהו: כי יהיה נערה בתולה (דברים כ“ב כ”ג). במקום המלים שבאו בסוגרים צ“ל: בעבור שידברו בה הרבה ידברו בה לנקבה כמו לזכר. עי‘ באורו לבר’ (מהדורה א' 12) א' י”ד שם קשורים שני הדברים יחד: יהי מארת לשון יחיד בעבור שידברו במלה הזאת הרבה וכן כי יהיה נערה.  ↩

  596. באורו לשמות א‘ י’ (ובעבור שידברו במלות אלה הרבה) ודוגמאות: הבה נרדה (בר‘ י"א ז’), הבה נא (בר' ל“ח ט”ז), לכה (בר' י“ט ל”א). עי‘ דברי יפת בן עלי בבאורו לבר’ י“ט ל”א (אצל מונק: Taswija Opusculus p. 357) ובאורו של ר' יונה Notice sur Abulwalid p. 22 f,  ↩

  597. בשפת יתר 121 No הוא מבאר יוסיף בתור בינוני; כמו תומיך (תה‘ ט"ז ה’) זוהי דעתו של ר‘ חיוג’ ערך יסף (27 No, 48.D).  ↩

  598. באורו למיכה א‘ ב’; זאת המלה נפלאה בלשוננו כי לפי דעתנו [ראוי] לאמר כלכם. עי‘ שפת יתר 111 No ובאורו לישעי’ א' כ"ט. במקור האחרון היה מנחם קורא תבושו במקום יבושו (מחברת 25 ריש א').  ↩

  599. באורו לשמות א‘ ד’; בהרצאתו בבאורו לשמות ב‘ א’ הוא אומר: “הו”ו שהיא נראית במבטא הפה אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע ולמה נכתב ולמה נוסף כי זה וזה נכון“. השוה הוכוח של מנחם נגד ר”י אבן קוריש, מחברת כ"ו א' רקמה 159.  ↩

  600. כנראה הראב“ע קרא ”ברקמה“ במקום ”ורקמה“. ואולם כפילות הב' אינה שייכת לענין, כי כאן מדובר רק על ו”ו החבור.  ↩

  601. הדוגמא הזאת מביא הראב“ע בבאורו לויקרא א‘ ח’: ויחסר אות ו”ו כמנהג הלשון. ובבאורו לה' ק“ז ל”ט: ו“ו ”ויגון" מושך אחורנית כמו אֹדם פטדה וברקת*

    מזה נראה כי הוא חושב שכח הו“ו הכתוב באחרונה משפיע גם על הקודמים כאילו היה ו”ו כתוב גם אצלם (השוה לעיל 100 הע' 3). וכן בבאורו לתה‘ י’ י“ח ע”ד מלת מן הארץ שמלת מן מוסבה גם על “אנוד” שכתוב קודם ומביא ראיה מן אֹדם פטדה וברקת. עי‘ ג“כ באורו לשמות י”ב י"ט מה שמביא שם דברי יפת בן עלי [ובבאורו למשלי הוצאת הורביץ כ’ ב': נהם ככפיר. הכ"ף של ככפיר משמשת לאחור למלת נהם = כנהם].

    *הכלל הזה של מושך עצמו ואחר עמו איננו רק על מה שנאמר להלן כמו: ככבש[כ] אלוף (ירמיהו י“א י”ט); נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך {עם זו גאלת} אל נוה קדשך(שמות ט“ו י”ג) אלא גם מה שנאמר קודם (או כדברי הראב"ע מושך אחורנית), כמו הלמד של למעינו מים (תה‘ קי"ז ח’) מוסב גם על הקודם [לַ]אֲגַם מים. וכן הדין במלים: כבר אמרו הפרשים על “כחי וראשית אוני” (בּר‘ מ"ט ב’) שהוא כמו ראשית כחי וראשית אוני. וכך לפי דעתי מה שנא‘ (תה‘ פ"ב ו’): אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. המלה “בני” מוסבה על הקודם: אמרתי בני אלהים אתם ובני עליון כלכם (ובזה יתורץ מה שלכאורה כאן הצלע השניה יורדת בעוז הבטוי מהצלע הראשונה מה שאינו נהוג בשירה שתמיד הולכת ועולה). כדאי לעמוד על זה שהצלעות משלימות זו את זו: כמו: ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו (ישעי‘ א’ ג') ושעורו: ידע שור אבוס קונהו וחמור ידע אבוס בעליו. וכן ציון במשפט תפדה, ושביה בצדק, שעורו: ציון ושביה יפדו במשפט וצדקה. וכן במשלי י’ א': בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו. השעור: בן חכם ישמח אביו ואמו ובן כסיל תוגת אביו ואמו, ועוד יש פסוקים רבים דומים לאלה ולחנם מתקשים המפרשים להמציא דיוקים ופתרונות שאין להם יסוד. המתרגם.  ↩

  602. בבאורו לאותו פסוק. הוא חושב כי כך הוא דרך לשון הקודש.  ↩

  603. לדוגמא זו של שורת שמות לא מקושרים הוא מביא במאזנים 30 א‘ 35 א’ (הובא גם בבאורו לבמדבר ז‘ ג’) את המספר “שלשה עשר”, וענינו: שלשה ועשר וחסרו הו“ו בעבור אחיזתם דרך קצרה, והוא דבר ידוע כמו אדם שת אנוש. השוה באורו לישעי' ל”ב י“ג; הושע ו‘ ה’. בצחות 22 ב‘, 71 א’ הוא כולל ואומר: ויש מקומות שיחסרו הו”ו דרך קצרה בשמות. בתור דוגמא הוא מביא בצחות גם מחבקוק ג‘ י“א: שמש ירח. ובדוגמא זו הוא משתמש תדיר בכל מקום שחסר ו”ו החבור. את החלוק הזה לששה אופנים הוא אינו מביא עוד בשום מקום. עי’ באורו לויקרא י“א ל”ו, כ“א י”ד; במדבר ל“א כ”ו (מלקוח השבי), ישעי‘ ל“ג כ”א, ס“ג י”א; הושע ד’ י“א (הראב"ע גורס: זנות יין תירוש); צפני‘ ג’ י‘. אגרת שבת (כרם חמד IV, 173 ); לדניאל ח’ י”ד: ערב בקר. גם במלות “מחרב רעה” (תה‘ קמ"ד י’) הוא חושב כי שם חסר ו“ו החבור. ע”ד השמטת כל ו"ו החבור. עי' דונש תשובות נגד מנחם 47.  ↩

  604. צחות כ“ב ב'. בבאורו לאותו פסוק הוא מבאר את הו”ו הזאת כמו ف הערבית: בבאורו לתה‘ ע"ו ז’ הוא משלים [כל איש] ורכב וסוס, כדברי ר' יונה, רקמה ריש 153.  ↩

  605. צחות שם. וכך הוא מבאר בבאורו לבמדבר ט“ז א' כי לפני ”ודתן“ צריך להשלים ”אנשים". ועי‘ לעיל 101 הע’ 5.  ↩

  606. באורו לבר‘ מ"ג ח’; באורו לשמות ד‘ י’: והנה העברים כאשר ירצו להשוות שני דברים או שלשה יוסיפו מלת גם בתחלה.  ↩

  607. מאזנים 40 א'.  ↩

  608. מאזנים 39 ב‘, צחות 22 ב’. השוה באורו לדברים א‘ ו’; ישעי‘ י"ח ה’; שם כ“ה י”ב.  ↩

  609. צחות 22 ב‘. עי’ באורו להושע ה‘ י"א: הואיל [ש]הלך; שם א’ ו‘: לא אוסיף עוד [ש]ארחם, ומסתייע מש"א ב’ ג‘ ומהושע ו’ ג‘; קהלת ח’ ג': אל תבהל [ש]תלך.  ↩

  610. באורו לדברים ל“ג א‘: מן [אשר] יקומון; ישעי’ י”א ט‘: כמים [אשר] לים; הושע י"ד ג’: כל [אשר] תשא; תה‘ מ"ה ט’: מני [אשר] שמחוך; ס“א ח': מן [אשר] ינצרוהו. ומביא שם דוגמא מדהי”ב ט“ז ט‘: [אשר] שלם; תה’ פ”ג י“ט: אתה [ש]שמך. תה' ס”ה ה‘: אשרי [אשר] תבחר; ק"י ו’: [אשר] מלא; קי“ח כ”ד: [ש]נגילה; איוב כ“ח ד‘: מאנוש [ש]נעו; איכה א’ ו': כְּאילים[אשר] לא מצאו. דונש תשובות נגד הרס”ג 132 No מביא ג"כ איזה מקומות שחסרה מלת אשר וקורא לה: מלה צפונה.  ↩

  611. החלוקה נתנה פה כדי להסביר יותר את הענין, אבל אין זאת מהראב“ע. הוא רק מציין את הו”ו בפ“א רפה כבלשון ישמעאל. בתור דוגמא הוא מביא מביא ביותר מבר' כ”ב ד‘ ושמות ט’ כ“א. את שתי הדוגמאות הללו הוא מביא גם בספר צחות 21 ב‘. גם ר’ יונה מדבר (רקמה 21) ע”ד הו“ו הדומה ל ف הערבית: ותהיה בענין כמו הפ”א אצל הערב וענינה קרוב לאז. ומביא ראיה משני הפסוקים הראשונים, אולם ע“ד הו”ו של “ואיָה” הוא אומר: כי צריך לחשוב בשעת הדחק שאיזו מלה צריך להשלים קודם. השאר באר כבר הלכסיקוגרף הקראי דוד בן אברהם שהווים הן כמו ف הערבי. עי' נייבואר: Notice p. 54  ↩

  612. עי‘ באורו לתה’ קל“ט כ”ג: ודע. בוארו לויקרא י“א מ”ד; ולא תטמאו; כ“ז י”ט; כ“ה נ”א: בכתוב האחרון גרס הראב“ע במקום אם עוד רבות – ואם עוד רבות. ומבאר ע”פ זה; ולכן אם עוד שנים רבות… או שנים מועטות… באופן זה הוא מבאר גם את הכתוב ויקרא כ“ז י”ט המתחיל בוו.  ↩

  613. עי‘ באורו לשמות ט’ כ“א: ויעזוב, ט' ל”א: והפשתה; י“ג י”ז: ולא נחם; י“ח כ”ג: ויכלת; מ‘ ל“ז: ולא יסעו (רק במהדורה קצרה 115); ויקרא י”ב ב’: וטמאה; כ“ה ל”ג: ויצא; כ“ו ד': ונתתי; במדבר י”א כ“ה: ויתנבאו; שם ל”ב כ“ט: ונתתם; ישעי' כ”ח י“ח: והייתם; שם מ”ח י“ח: ויהי; זכריה ג‘ ז’: ונתתי; י”ד י“ז: ולא. עי' ג”כ באורו לתה‘ ע"ד ג’ ע“ד הושע י”ד ג‘. – גם “והארץ” (בר‘ א’ ב') הוא מבאר כך, אבל באגרת השבת (כרם חמד IV 172) הוא דוחה פירוש זה, וגם מעמיד כלל כי הו“ו הדומה ל– ف ערבי אין זה אלא לפני פעלים, אבל לא לפני שמות. וכמו זה הוא מבאר את המלה ”ואד" ( בר‘ ב’ ו') בבאורו לאותו פסוק, במהדורה א’ דף 35 ובמהדורה הרגילה הוא מביא והארץ (א‘ ב’) בתור דוגמא. – לפי דעת הראב“ע המלה טרם מראה על הקדמה שאחריה בא המשפט העיקרי שמתחיל כרגיל בו”ו. כך בבאורו לשמות ט‘ ל’ ומביא דוגמאות מן בר‘ י"ט ד’, ישעי‘ ס“ה כ”ד; ושמואל א’ ב' ט"ו (לא כדעת רש"י שאמר טרם תיראון פירושו לא תיראון).  ↩

  614. עי‘ באורו לבר’ כ‘ ט“ז: ונוכחת; שם ל”ו כ"ד: ואיה; ויקרא ז’ ט“ז: והנותר; ישעי' מ”ח ז‘: ולא שמעתם; תה’ ס“ט ל”ג: ויחי; איכה ג‘ כ“ו: ויחיל; ע”ד וישא בר’ כ"ב ד‘. עי’ הערה דלקמן.  ↩

  615. עי' באורו לזכריה י“ד י”ז: ו“ו ולא עליהם כפ”א רפה בלשון ישמעאל, וכמוהו: וישא (בר‘ כ"ב ד’). ויעזב (שמות ט' כ"א), והאבן (בר' כ“ח כ”ב).

    בבאורו לתה‘ קל“ט כ”ג: וזה כפ"א רפה בל’ ישמעאל אין יכולת באדם לדבר בה בלשון אדום (כלומר אירופי); שם ע“ד ג‘; שמות ט’ כ”א ~ במדבר ל“ב כ”ט; בבאורו לבר‘ כ’ ט"ז: ובמקרא אלפים כמוהו.  ↩

  616. באורו ליואל נ‘ ג’. באגרת שבת (כרם חמד IV 173) לבר‘ א’ ה‘: כי כן משפט הלשון כאשר יזכיר שני דברים יתחיל מן האחרון; בבאורו לרות א’ ה‘; בבאורו לבר’ י‘ א’; (מהדורה א' 57); משפט לה“ק כאשר ישלים בזכר איש יחל ממנו. ועי‘ בבאורו לתה’ ע”ד ט"ז.  ↩

  617. הדוגמא הזאת מביא הראב“ע בכל המקורות שנסמנו בהערות הקודמות מלבד ברות א‘ ה’. עי' ג”כ באורו לתה‘ צ"ד ט’: והזכיר אזנים בראשונה בעבור שהשלים “ולא יבין” כדרך “ואתן לעשו” (עי' בהערות הקודמות).  ↩

  618. באורו לשמות כ“ד א‘. ובבאורו לבר’ ב‘ כ’: ולאדם ומביא ראיה מש”א י“ב י”א: ואת שמואל, ולא אמר ואותי. בבאורו לויקרא ח‘ ל“ד הוא מבאר כי אחרי ”עשה“ צריך להשלים ”משה“ והיה צריך לומר במקום ”עשה משה“ – ”עשיתי“. אלא שכך המנהג בלה”ק כמו בש“א י”ב י“א: ואת שמואל (במקום ואותי) ויחזקאל כ”ד כ“ד: והיה יחזקאל, במקום ”והייתי". בבאורו לבר’ י“ט כ”ד: “מאת ה' ” במקום “מאתו”, והוא לשון צחות (עי‘ לעיל 19 הע’ 1) ובתור דוגמא ראשית הוא מביא במדבר ח' י“ט, שבו נכפל השם בני ישראל חמש פעמים. וכן בבאורו לויקרא י”ד ט"ו: על כף הכהן, במקום על כפו, והוא דרך צחות בלשון הקודש.  ↩

  619. באורו לשמות ל“ד ד‘ ומביא דוגמא מבר’ י”ט כ“ד ומבמדבר ח' י”ט.  ↩

  620. באורו לאותו פסוק. וכן וכל העם רואים… וירא העם (שמות כ' י"ח).  ↩

  621. באורו לשמות ט“ו ט”ז: “תפול עליהם” מוסב לא על “כנען” הסמוך, אלא על אדום ומואב שנאמרו קודם. “ידבר אליהם (תה‘ צ"ט ז’) מוסב לא על שמואל הנאמר באחרונה אלא על משה ואהרן. ”וילדו“ (בר‘ כ’ י"ז) מוסב לא כל אבימלך אלא על ”אמהותיו“. עי' באורו כ”רה כ“ט: ”אשר יוסך בהן“ אינו מודה על ”מנקיותיו“ אלא כל ”קשיותיו“. תה‘ ב’ י”ב: “יאנף” מוסב לא על “בר” כי אם כל ה‘. – השוה רקמה 34. בבאורו לבר’ מ“ד כ”ב: ועזב את אביו ומת, מעיר הראב“ע: ולמה לא הביא המזכיר החמשה שאין להם הכרע כמו וישלף את נעלו וזה עמהם. מבארי הראב”ע אומרים שזה מוסב על מאמרו של איסי בן יהודה (עי‘ מכילתא לשמות י"ז ט’, בבלי יומא נ“ב א‘ וב’, השוה ב”ר פ‘, ירוש’ עבודה זרה מ"א, סוף עמוד ג‘, אכלה ואכלה הוצ’ פרנסדורף 194 No דף 121). ואולם במאמרו של איסי מדובר רק על אלה שלא הוכרע אם הם שייכים אל הנאמר קודם או אחר כך, אבל המלה “ומת” וכן “וישלוף” הספק הוא רק מי הוא הנושא של הפעלים האלה מכל השמות שנזכרו קודם. לפיכך יותר טוב לקבל את השערתו של מר אבא, ר‘ שמעון בכר (בכרך) שאמר, כי כונת הראב"ע היא לא על מאמר איסי, אלא על האמור במדרש שמואל פ’ י“ח (השוה רות רבה ז' קרוב לסוף וילקוט שמואל רמז קכ"נ) פלוגתא דרב ולוי בחמשה דברים שלא ידוע מי הוא הפועל, והם שמואל ט”ו כ“ז: ויחזק בכנף מעילו ויקרע; מלכים א' י”א ל‘: ויתפש בשלמה… ויקרעה. דהי“ב י”ג כ’: ויגפהו… וימת; מ“ב כ”ה ל‘: כל ימי חייו; רות ד’ ח‘: וישלף את נעלו. ועל זה מוסב מה שאמר הראב“ע ולמה לא חשב ביניהם גם את הכתוב ועזב את אביו ומת? בכל אופן הלשון ”שאין להם הכרע“ לקח הראב”ע מאיסי בן יהודה. גם בס’ הרקמה 215 מדבר על הכתוב ש“א ט”ו ט"ז, ומחליט כי זה מוסב על שאול שנאמר קודם לפני שמואל.  ↩

  622. ע“י באורו לבר' מ”א נ“ז; המלה ”לשבור“ היתה צריכה לבוא אחר ”יוסף“; ויקרא ד' כ”ב: “יחטא” לפני “נשיא”; הושע ז‘ ד’ [עד] ישבות מעיר שייך אל סוף בפסוק. עמוס ט‘ י“ב [ישראל] אשר נקרא שמו עליהם צריך להיות אחר ”יירשו“. – לאי הסדר הזה הוא קרא ”הפוך" (ھﻐ١ﺭﺐ) אבל אותם הדברים אינם מסוג אלה שר’ יונה קורא אותם ברקמה בחלק השני מפרק ל“ב: הפוך בענין כי שם מדובר ע”ד הפיכת הסדר של המאמרים לא על דבר הקדם ואחור של איזה שמות. ההפוך הזה שעליו מדבר הראב“ע נקרא אצל ר' יונה ”מוקדם ומאוחר“ (רקמה 122. השוה 152, 174) בטרמין הזה משתמש גם הראב”ע למשל ויקרא א‘ ב’: “מכם מאוחר – כלומר שהיה צ”ל “אדם מכם”; בר‘ מ“ט כ”ג: וישטמהו מוקדם (עי‘ לעיל 104 הע’ 3). יותר מאשר ייגע לְהִפוּך המלות בכתוב, דבר שנקרא במדות הדרשה של ר"א בנו של ר’ יוסי הגלילי: “מוקדם שהוא מאוחר בענין”, – משתמש הראב“ע בטרמין מוקדם ומאוחר במקום שמהופך הסדר הכרונולוגי, מה שנקרא במדות של ר”א בנו של ריה“ג בשם ”מוקדם שהוא מאוחר בפרשיות“. עי' ביחוד בבאורו לשמות ט”ז ט“ו (בשם ר"מ אבן גיקטיליא); י”ט; בר‘ מ"ח ח’. בבאור לדניאל סוף א‘ (הוצ' Mathews p. 2) ששם מחליט הראב"ע: אין מוקדם ומאוחר בספר הקדש, ומביא דוגמאות מבמדבר א’ א‘, בהשואה עם ט’ א‘; בר’ י“א ל”ב בהשואה עם י“ב א‘; בר’ כ”ח י''. ואולם על מה שאומר ר‘ יונה (רקמה 210) כי על הרים יעמדו מים, צ“ל על מים יעמדו הרים, קורא הראב”ע: וההופך דברי אלהים חיים על מים יעמדו הרים תהפוכות בלבו. וכן על הערתו של יהודה בן בלעם אומר הראב"ע בבאורו לתה’ ד‘ ח’: ואין צורך להפוך דברים נאמרים ברוח הקודש (השוה בטויו של דונש בתשובות נגד מנחם 22: “ומהפוך דברי אלהים ירא”). בבאורו לשמות כ“ה ו' הוא דוחה דעת חכמי הדור כי במקום ולקטרת הסמים צ”ל “הסמים לקטרת”. זהו אחד מההפכים שאחדים מהם נקראים בפי דונש תשובות כנגד מנחם 97 בשם “מקדמים ומאחרים”: תולעת שני, שמות כ“ה ד‘; בדמעות שליש, תה’ פ‘ ו’; דמשק אליעזר בר' ט”ו ב'.  ↩

  623. מאזנים 12 א‘, השוה צחות 27 ב’, ועי‘ רקמה 11. ביסוד 8 הוא חושב “לברם” למקור. בבאורו לקהלת ג’ י“ח הוא מביא זה בשם יש אומרים ודוחה דעתם. עי' דונש נגר הרס”ג 124 No.  ↩

  624. מאזנים ל“ח ב': ובאה מלת ”אֶל ידרוך" סמוכה לפעל עתיד ולא אדע לה שנית.  ↩

  625. חלק מדרך הקיצור נמסר כבר מנקודות מבט שונות בפרקי כ“ב – כ”ו (עי‘ לעיל 100 הע’ 4) את הכל כדאי להשוות עם האמור ברקמה 150 – 168.  ↩

  626. עי‘ באורו לשמות כ’ א‘ בהרצאתו. בצחות 22 ב’ הוא אומר על כל צורות הקיצור: מנהג אנשי הלשון לקצר. בטוי אחר נתן לזה הראב“ע בבאורו לתה' צ”ו ה‘: “והלשון תקצר לדבר”. ובבאורו לקהלת ד’ ג': בעבור קוצר הלשון לדבר. בשני המקומות הללו הוא מציין את החסרון שיש בלשון להביע כל רחשי הלב, ועל דברים שאינם במציאות היא מוכרחה לדבר כמו על דברים מצאותיים. בבאורו לקהלת הוא מביא לזה דוגמא מהטרמינולוגיה הפילוסופית: “כל דבר הוא יש או אין”. במשפט הזה מדובר על האין שגם הוא “דבר”.  ↩

  627. עי‘ באורו לשמות ב’ כ‘: קראן לו ויאכל לחם, ולא כתוב “ותקראנה לו”. הנה תפש הכתוב דרך קצרה כי ידוע מדרך הסברא; שם ז’ י“ד; י”א ו‘; י“ג ט”ו; י"ד ד’; י“ז א': י”ז ו‘; י“ח כ”ה; י"ט ח’; כ“ד י'; (ליחזקאל י‘ כ’), שם ל”ו ז‘ (הבאור הקצר 113); ויקרא ד’ כ“ג; ה‘ א’; ח' ט”ז; ח‘ ל“ד; י”א כ“ד; י”א כ“ו; י”ב ז’; במדבר א‘ ד’; ג‘ ל"ט; ד’ כ“ה; כ”ב ל“ג; דברים י”ב י“ג; י”ד ח‘; עמוס ט’ י“ג; תה' פ”ח ה‘; רות ג’ ט“ז. הבטוי הרגיל הוא: תפס (או אחז) הכתוב דרך קצרה. גם: משה תפס דרך קצרה (לשמות י“ג ט”ו) או סתם דרך קצרה. המדה דרך קצרה היא התשיעית בל”ב מדות של ר“א בנו של ריה”ג.  ↩

  628. במדבר כ“ג ז': (לכה): תחסר מלת ואמר ובשה”ש רבים כמוהו, והוא דרך קצרה. בביאור בראשית כ“ו ז' (בר' מ“א נ”ב): ותחסר מלת ”כי אמר“, וכן כי הפרני. בבאורו לתה' קי”ח כ“ח: זאת דרך צחות בשיר השירים כמו: פשטתי את כתנתי שה”ש ה‘ ג’) ורבים ככה. השוה ג“כ באורו לשמות י”ח ד'.  ↩

  629. עי‘ מאזנים 5 א’. [“דע כי יש במקרא מקומות חסירי מלה ולא אוכל לספור אותם כי רבו מארבה”. ואחר שהראב“ע מביא קצתם, הוא מסיים: ולפרש אלה הענינים לא יכולים ספר]. ש”א כ“ד י”א; ותחס (עיני, נפשי) עליך (וכן רש"י שם ורקמה 150), בביאור לעובדיה פסק י“ג: אל תשלחנה [ידיך]; איוב ו‘ כ’: בטח [לבם]; שם י' ט”ו: וראה עניי [אני]; שם י“ח י”ד: ותצעידהו [עצתו, תקותו]; שם י“ח ט”ו: תשכן [חיה רעה]; ל“ז כ': [יבלע השמש] (דעת רב האי גאון). ל”ד כ“א; יחפרו [רגליו]; איכה ב‘ ג’: ויבער [אף]; בבאורו לישע‘י ג’ ח' הוא מבאר: ואל תשא [ארץ] להם, ע”פ בראשית י“ג ו';. והוא דוחה שם דעת המדקדקים שאומרים כי המלה ”אַֹל“ באה רק בתור ”לא תעשה“, וראייתו של הראב”ע מן אַל מָוֶת (משלי י“ב י”ח).  ↩

  630. מאזנים 5 א‘ (השוה צחות 73 א') לפסוק בר’ מ“ח א' ויאמר (ע"י בבאורו לאותו פסוק). ש”א כ“ד י”א; ואמר (משלי ב' כ"ב: יסחו – הנוסחים) דהי“א ז' י”ד: ילדה; במדבר כ“ו נ”ט: ילדה; שפת יתר 118 Noלישעי‘ מ"ב כ’: ולפי דעתי ולא ישמע [השומע] כמו ויאמר ליוסף; שם 120 N לרות ד‘ ד’: יגאל; 122 No לישעי‘ כ“ב י”ט; יהרסך; באורו לקהלת ב’ י“ס; עשוהו [ורבים כמוהו]. בבאורו לדברים כ”ח ל“ב הוא אומר שהכתוב ש”ב י“ג ל”ט: “ותכל דוד” לא צריך לחשוב כמו שפירש אחד חסר דעת: ותכל [נפש] דוד. כי ותכל הוא פועל יוצא והפעול הוא דוד, והפעול הוא ממין נקבה ואולי היא אשת דוד.

    הדעה הדחויה היא של אבן חיו‘ג ערך כלה אצל ר’ יונה רקמה 150 ואצל הראב“ע בעצמו במאזנים 5 א‘ ו–26 א’ מבלי לדחות את הפירוש הזה (ועי' אהל יוסף 149). הוא נמצא גם במדה התשיעית של ל”ב מדות של ר“א בנו של ריה”נ.  ↩

  631. באורו למיכה א‘ ה’: מי [גרם] פשע יעקב, ובשופטים י“ג י”ז: מי [אתה ומה] שמך, שם הוא מביא גם את פירוש ר‘ יונה: מי [עשה ומה היה שרש ] פשע יעקב. וברות ג’ ט“ז משלים ר' יונה: [עם] מי את בתי. ואולם פירוש שכזה לא נמצא ברקמה 220 ולא באוצה”ש 372. שם ר‘ יונה אומר כי השאלה “מי” באה לא רק על דברים שיש בהם דעה. וברות הוא חושב כי מי כמו מה וצריך להשלים “עמך”. הראב"ע בבאורו לרות אומר נכון שר’ יונה חושב מי כמו מה (במקום “ואמר לי”, שאין לו מובן, צ"ל שם: ואמר כי). בבאורו למיכה כנראה כתב הראב“ע בטעות ר‘ מרינוס במקום מחבר אחר, אולי ר’ משה הכהן. ע”ד מיכה א‘ ה’ עי‘ עוד שפת יתר 44 No ששם מבאר הראב"ע נגד דונש: פי’ הכתוב בחסרון, והטעם מי יסד או הוליד או עשה או הגדיל פשע יעקב. בבאורו לבר‘ ל"ג ה’: מי לעולם ימצא על אדם ופירושו: מי אלה; מי [הוא זה ששגרת לו] כל המחנה הזה, או מי במחשבתך (כלומר: "לך – במחשבתך). ע"ד השמוש במלת השאלה עי' דונש תשובות נגד מנחם 20.  ↩

  632. באורו לבר‘ מ“ג כ”ג: ולפי דעתי שהיא דרך קצרה. ואולם בבאורו לשמות ד’ נ‘ הוא מביא זאת בשם ר’ יהודה הלוי, ברקמה 32 אומר א‘ יונה כי “בי” הוא קצור מן “פנה בי ” השוה תה’ כ“ה ט”ז, איוב ו' כ"ו.  ↩

  633. באורו לשמות ט“ו י”ח. תה‘ ט’ ו' ושם הוא מבאר את הנקוד של המלה וָעֶד: ובעבור שהוא סוף הפסוק שב הפת“ח להיות קמץ קטן (סגול) ובעבור אות התנועה באות עי”ן שהוא הראשון נקמץ הוי"ו, כמו להוציא לחם ויין.  ↩

  634. בבאורו לשמות ט“ו י”ח, מובא הכתוב בתור דוגמא, ומוסיף שוכן עד [עולמי עד] כנראה נסמך על ישעי' מ“ה י”ז. את הבטוי “עולמי עד” הוא מבאר: עולמי עד שלא [יוכל אדם לספר]. המלה “עד” משמרת אפוא במקרה את מובנה הרגיל.  ↩

  635. באורו לבר‘ י“ח כ”ה: כאשר יתחברו שני כפי"ן היא דרך קצרה. בבאורו בר’ מ“ד יחד: כמוך כפרעה: אתה כמלך והמלך כמוך וכן כל שני כפ”ין זה אחר זה כמו כעמי כעמך. והיא דרך קצרה. – בבאורו לקהלת ט‘ ב’: ובדקדוק כטוב כחוטא, כי הכפי“ן בלשון הקדש [צריך להוסיף: דרך קצרה] כמו כעבד כאדוניו, כי ישוב העבד כאדון והאדון כעבד אין הפרש ביניהם. עי‘ עוד באור לישעי’ כ”א ב‘; הושע ד’ ט‘; תהי’ קל“ט י”ב; שפת יתר 32 No. עוד באורו לויקרא כ“ד כ”ב; במדבר ט“ו ט”ו. – דונש בתשובות נגד הרס“ג 34 No מביא כמה דוגמאות מזה ומוסיף וכמוהו כפי”ן הרבה חלוף ההי“ן כלומר שהכ”ף הראשונה באה במקום ה"א*.

    * ומה יעשה עם כמוך כפרעה – איזה ה"א יכול להיות כאן? – המתרגם.  ↩

  636. עי‘ באורו למקומות שנציין להלן ששם נשמט כ"ף הדמיון: דברים ד’ כ“ג: אש; ישעי' נ”א י“ב: חציר; כ”א ח‘: אריה; הושע י"ד ג’: פרים: הובא גם בבאורו לתה‘ קמ"א ב’ ועי‘ לעיל 109 הע’ 7 בסוף באור אחר); עובדי‘ פסוק ג’ שוכני; שם פסו‘ ז: אין; תהלים ז’ ז‘: משפט; שם י"א, א’: צפור; כ“ב י”ד: אריה; מ“ה ד': גבור; לא מובנים הדברים: או יהיה חסר הכף בראיה גמורה; ע”ח ט‘: נושקי; פ"ד ז’: מעין; פ“ח ט': תועבות; קי”ב ב‘: גבור; קי“ט כ”ד: אנשי; קי“ט קי”ט: סגים; קמ"א ב’: קטרת; בבאורו קי“ג ב' וקי”ט כ“ד הוא מביא דוגמא מאיוב י”א י“ב: אדם. הראשון משמש במ' השני. פרחון, מחברת ערך מתה: ואַל עושה בשניהם. [משלי ל”א ד‘. אַל למלכים {ואַל] לרוזנים לשאול אי שכר, הוצ’ הורויץ]  ↩

  637. בבאורו לקהלת ב‘ כ"ד; ישעי’ א‘ ה’: [רק] פצע. הכתוב הראשון הוא מביא בבאורו לקהלת ד' י"ז: [רק] רע. השוה רקמה 162.  ↩

  638. עי‘ המקור שהובא לעיל 15 הע’ 5 מבאורו מהדורה א‘ לבר’ ה‘ כ“ד (דף 44). לא כן – מוסיף שם הראב”ע – בר’ ד‘ כ"ג ודברים כ’ י“ט, שבעל התרגום במקום המובן החיובי שבהם הוא מתרגם באופן שלילי, כי שם דרוש להשלים במחשבה ה‘ השאלה. בבאורו לדברים כ’ י”ט הוא דוחה את הבאור הזה שמיחסו למדקדק הגדול הספרדי (ר' יונה, ברקמה 220 אין דוגמא זו). עי‘ עוד צחות 73 א’.  ↩

  639. בבאורו לויקרא י‘ ו’: מלת ולא תמותו מושכת עצמה [ואחרת עמה], ולא למדתי חכמה (משלי ל‘ ג’), וכן הוא: ולא על כל העדה יקצוף, הדוגמא ממשלי ל‘ ג’, הובא גם בבאורו לבר‘ ב’ כ‘ ודברים ל"ג ו’. ע“ד המלה ”לא“ עי‘ באורו לישעי’ ל”ח י“ח: [לא] מות; מ”ב ח‘: ו[לא] תהלתי; הושע ג’ ג‘ [לא] אליך. חבקוק ב’ ד‘: [לא] יחיה; תה’ ט‘ י“ט: [לא] תאבד; איוב ל”ב ו’: ו[לא] זקנים; כ“ח י”ז; ו[לא] תמורתה. – בנוגע ל–“אַל” דברים ל“ג ו‘: ו[אַל] יהי מתיו; תה’ ל”ח ב‘: ו[אַל] בחמתך; ק"מ ט’ [אַל] ירומו. עי‘ נ"כ באורו לתה’ קמ“ג ז' ש”אַל משפיעה על “נמשלתי” (אַל אהיה נמשל עם יורדי בור), אעפ“י שהמלה אַל הכתובה בצלע הראשונה היא תחת נושא אחר וכאן צריך לשנות את בנין הצלע. וכן בבאורו לאיוב ל”ה י‘: [ולא היה] נותן. השוה מנחם, מחברת 71 ב’ ודונש תשובות נגד הרס"ג 24 No.  ↩

  640. הטרמינולוגיה של הראב“ע בענין הזה היא: משך, שרת שַמֵש. א. מושך עצמו ואחר עמו, בר‘ ב’ י”ט ועוד הרבה פעמים באורו לתורה. – ימשוך עצמו וא‘ ע’ (ישעי‘ ס’ י"ד); ומשך א‘ ע’ (ישעי‘ ט"ו ב’); מושך א‘ ע’ (ישעי' מ“א י”ז); מושך גם אחר (ישעי‘ ט"ו ט’); מושך אחר (ישעי‘ מ’ ג'); מושכת אחרת (תה‘ פ’ ט"ו) עי‘ לעיל 102 הע’ 2; – ב. משרת עצמו ואחר עמו (בר‘ ב’ ח'); ישרת ע‘ וא’ עמו (איוב י“ב י”ב); משרת א‘ ע’ (ישעי‘ מ"ב ח’); משרת אחר (תה‘ קי"ט א’) ועוד בהרבה מקומות בבאורו לתה‘. – ישרת עבור עצמו ואחר עמו (תה‘ ט’ י"ט); ישרת בעבור אחר (תה’ ל“ח ב‘. הרבה פעמים בביאורו לתה’ ולתרי עשר; תשרת בעבור שתי מלות, תה' קמ”ה ו‘; ישרת בעבור שנית אחריו (מיכה ו‘ ז’); ישרת בעבור שנים (תה‘ צ’ ב'); ישרת שנים (תה' ע“ח ע”ב); ישרת פעם שנית (תה' ק“ה מ”א); – ג. ישמש עצמו ואחר עמו (איוב י"ב ו'); משמשת עצמה ומש’… עמה (בר‘ ו’ ט“ז; משמשת עם… ועם.. (תה‘ צ"ג א’); תשמש אחרת עמה (תה‘ י“ח כ”א; ישמש לו ולאחר איוב ל"ב ט’); משמש בעבור אחר (תה' ל“ו י”א), אצל מנחם מחברת 71 ב': ”לא“ הראשון עומד במקום שנים. דונש בתשובות נגד מנחם 48 אומר: כתבת בספרך יש לנו מלה עומדת במקום שנים. וכן בפירוש קמחי לעזרא (מיוחס בטעות להראב"ע) ו‘ ז’: למ”ד לעבודת עומד במקום שנים; וי‘ י"ז: הבית במקום שנים, עי’ ג“כ רקמה 155: ויהיה ”לא“ הראשון משמש במ' השני. פרחון, מחברת ערך מתה: ואַל עושה בשניהם. [משלי ל”א ד'. אַל למלכים [ואַל] לרוזנים לשאול אי שכר, הוצ'' הורויץ].  ↩

  641. את האות ב‘ צריך להשלים לפני המלים האלה (בבאור לפסוקים אלה): שמות ו’ ג‘; ו[ב]שמי; ישעי’ ט“ו ב‘: כל זקן; ל’ ל‘: אף; מיכה ו’ ז‘: חטאת, פשעי; תה’ ע”ח ע“ב: בפיו; פ‘ ו’ שליש; איוב י”ב י“ב; ארך ימים; יחז' כ”ח י“ג: נן (מבוא בבאורו לבר‘ ב’ ח'). אות ל‘ צריך להשלים: בר’ ב' י”ט: נפש חיה; דברים ל“ג ד‘ קְהִלַת; זכרי ט’ ב‘: [ל] כל שבטי. דעתו של ר’ יצחק בן שאול על ”לא אלוה“ הוא דוחה. – אות מ‘ צריך להשלים: בר’ כ”ז כ“ח: ומשמני; מ”ט כ“ה ן[מ] את שדי; עמוס ט‘ ז’: [מ] פלשתים; תה' ס”ט ל“ב: פר; שם ”א י“ז: דבש; שה”ש א‘ ד’: מישרים; רות א‘ א’: יהודה (עי‘ לעיל 63 הע’ 3) איכה ד‘ ז’: ספיר – אות כ‘ צריך להשלים: ירמי’ מ“ח י”ח: אלוף (ע“פ צחות 22 ב‘, באורו לבר’ ל”ו ט“ו; ישעי' ל”ח י“ד; תה' ל”ו ב'; ס“ד ל”ב;) ישעי‘ ל“ח י”ד: עגור; שה"ש ח’ א' יונק.  ↩

  642. באורו לישעי‘ ט"ו ח’ ו[עד] באר האלים; זכרי י“א י”ג: [אל] אדר; ישעי‘ מ"ח ט’; ו[למען] תפלתי; תה‘ קמ"ז א’: [כי] נאוה; צ‘ ב’ (מובא באורו לקמ"ג ז'). ו[בטרם] תחולל.  ↩

  643. והנה דוגמאות מפעלים שדרוש להשלימם: באורו לבר‘ ו’ י“ג: [משחית] את הארץ; בר‘ כ’ ט”ז [נתתי] לכל; ל“ב י”ב: [והכה] אם; מ“ט י”א: [אוסרי] בני; ויקרא כ“ב ב‘: ולא יחללו אשר הם; דברים א’ א‘ [דבר] במדבר; ישעי’ ט”ו ט‘: [אשית] לפליטה; שם מ“ו י”ג: [ונתתי] לישראל; יואל ט"ז: [נכרת שמחה]; זכרי’ י“ד ו‘: [לא יהיה] יקרות; תה’ פ' י”ז: [וראה] שרופה; שם פסו‘ ט“ז: [פקוד] כנה (לדוגמא שאפשר שאיזה פעל שכתוב בפסוק קודם יהיה מוסב גם על הפסוק שלאחריו הוא מביא משמות י“ח ד‘: כי [אמר] אלהי. השוה באורו למיכה ז’ י”ט); שם פ”א ג’: [ותנו] כנור, שם קכ“ד ו': [וראה] שלום; שם ק”מ י“ג: [יעשה] משפט: איוב י”ב ו‘: [ישליו] בטוחות; אסתר ’ ו‘: השרים [עותה]. – דוגמאות משמות שצריך להשלים בהם (מלבד אלה שנזכרו לעיל בפרק כ"ב הע' 11, 13, 16, 18): במדבר י"ג ב’: כל [אחד] נשיא; תה‘ מ"ג א’: [עז] התאזר; ש“ב ד‘ ב’ [שרי] בן שאול, מובא בבאורו לבר' ל”ב י“ב, במדבר י”ג ב‘, תה’ ל“ח ב‘; בר’ ב‘ כ’: ול[כל] עוף; איוב מ”ב ב‘ [כל] מזמה; דוגמאות ממלים אחרות: ישעי’ מ“א י”ז: [אני] אלהי ישראל; מ“ה כ”ג: [לי] תשבע; תה‘ ה’ ד‘; ואצפה [לך]; ישעי’ מ‘ י“ג: [מי יודיעני; הושע י”ד י’: ו[מי] יבן; עמוס ז‘ ב’: [מי] יעקב; חבקוק א‘ א’ ו[למה] עמל; צפניה ג‘ כ’: ובעת [ההיא]. על דבר המדה בכלל שהראב“ע קורא לה ”משפט לשון הקדש“ (באורו לשמות ט"ו ב') (השוה “כמשפט”, ישעי' מ“א י”ז, מ“ה כ”ג), הוא אומר בבאורו לקהלת ח‘ א’ ובבאורו לשמות ו‘ ג’: ”יש מלות מושכות עצמן ואחרות עמן, גם כן אותיות“, לסוף צריך להביא את ההערה היפה של רייפמאן שבספרו ”משיב דבר“ ע”ד ל“ב המדות של ר”א בנו של ריה“ג (ויען 1866) דף 43 ולהלן שעם הפרינציפים הללו מתאימים המדות כ”ב וכ“ג (של ר“א בנו שלריה”ג): מדבר שחברו מוכיח עליו, ומדבר שהוא מוכיח על חברו. האחרון מתאים למדה ”תשרת אחורנית", לעיל 104 הע' 2.  ↩

  644. עי‘ נייבואר 156 Notice sur la lexicogr. Pר. Hebr. p.156: ותכל’ם פי דלך רג'ל מקדסי פי כתיובה אל משתמלי.  ↩

  645. הוספה לזה הנני מביא מספרו של בכר “די אנפאנגע דער העבר' גראמאטיק” מההשלמה שבסיום הספר:

    לפי שהודיעני הפרופיסור קוקובצוב מפטרבורג נמצא בין כתבי היד של פירקוביץ צרור 583. N כתב אלמשתמל עלי אלאצול ואלפצול פי אללגה אלעבראניה. תודתי נתונה לה' קוקובצוב על הידיעות שהמציא לי אדות הקטעים של החבור הזה עד כמה שהספיק לעבור עליהם: הן צרורות גדולים של קטעים, שבהם חלקים גדולים משבעה ספרים (כל אחד נקרא ג'ז) של החבור הכולל הזה.

    אחרי איזה זמן שלח לי ה‘ קוקובצוב עוד דברים רבים מתוך הקטעים ההם של אלמשתמיל וכתבתי על אדותם ב– R. d.E. I. T. XXX ובאתי לידי החלטה, שהאנונימי מירושלים הוא הקראי אבול–פרג–הרון, וחבורו שממנו לקח גם חיוג’ נגמר בשנת 1026. הראב“ע שלא ידע מכל זה חשבו בטעות לבן דורו של הרס”ג ואבן קורייש.

    אינני יודע על מה סמך קופמן שהאנונימי הזה כתב דבריו בעברית. (מאנאטשריפט XXXV לשנת 1856 ע' 37). עכ"ל של בכר. המתרגם.  ↩

  646. הלוי. עי‘ באורו לתה’ ט‘ א’.  ↩

  647. עי' לעיל 31, 54, 76, 80, 82, 88, 89, 98, 106, 111.  ↩

  648. כידוע יצא אח“כ לאור בתרגום עברי של אבן תבון עם הערות של בכר וחיי ר' יונה מהנ”ל, הוצ' מקיצי נרדמים, ברלין 1896.  ↩

  649. לאלה שהוא מתנגד להם צריך לצרף אלה שכבר נזכרו קודם 48, 51, 54, 63, 64, 69, 79, 81, 84, 89, ואלה שהוא מסכים להם תמצא לעיל בע' 55, 68, 87, 90, 94, 95, 97, 106, 107.  ↩

  650. כל החילופים שבאו בעקב נטית הפעלים והשמות לא באו כאן בחשבון.  ↩

המלצות קוראים
תגיות