המכניקא מלמדת, כי שני כוחות של תנועה שאחד מהם פונה, למשל, למזרח והשני לצפון, כשהם באים כאחד, הם מולידים תנועה בינונית, שאינה פונה לא לכאן ולא לכאן, אלא הולכת באמצע. בזמן שהיו בני אדם רגילים ליחס כל תנועה לרצון מניע, היו אולי מפרשים גם את החזיון הזה כאלו עשׂו שני הכוחות המקוריים פשרה ביניהם ומרצונם הטוב באו לכלל הסכמה, שיסתפק כל אחד במועט, כדי לתת מקום גם לחברו. אבל עכשיו, שאנו מבחינים בין תנועה רצונית למכנית, הרי אנו יודעים, כי לא בדעת ורצון מולידים פה הכוחות המקוריים את ‘פשרתם’, כי אם, אדרבא, כל אחד מהם עושׂה רק את שלו, משתדל לבלי לזוז ממהלכו אף כמלוא נימה, אלא שמן ההשתדלות הזאת עצמה של שניהם יחד יוצאה ממילא תנועה שלישית, ממוצעת, שאינה מתאימה בשלמוּתה לא לזה ולא לזה.

גם תנועות הכוכבים במסלותם מוגבלות, כידוע, לא רק על ידי יחוסו של כל אחד מהם בפני עצמו אל השמש, אלא, נוסף על זה, גם על ידי פעולותיהם אלו על אלו בדרך מהלכם, המכריחות את כל אחד לנטות במדה ידועה מן הדרך הרצויה לו לבדו, שהיה הולך בה אם היה הולך יחידי. ולוּ היינו זוכים איפוא, כפיתַגוֹרַס, לשמוע באזנינו את ‘ההרמוניא השמימית’, היינו שומעים אולי רק התמרמרות תמידית בין ‘העולמות העליונים’, שכל אחד חוגר שארית כוחו לכבּוֹש לו דרך על פי נטיתו הפרטית ואינו רוצה לוַתּר משלו בשביל חבריו אפילו כל שהוא; אבל מתוך שכולם עושׂים כן, אין גם אחד משׂיג חפצו הפרטי במלואו, וככה יוצאה ההרמוניא החיצונית מאליה על ידי פעולותיהם של כולם ובלי הסכמת אף אחד מהם. ולא עוד אלא שאם בדרך נס היו מקצתם מתמלאים פתאום מה שאנו קוראים ‘רוחב־לב’, עד שהיו יוצאים מחוג חפציהם הצר להבין ולהקיף גם חפצי חבריהם והיו מפנים מקום זה לזה בעין יפה, אז היו סדרי בראשית נהרסים רגע אחד, והעולם היה חוזר לתוהו ובוהו.

ואלמלי נתּנה רשות לעין לראות את הנעשׂה בעמקי ‘העולם הקטן’, בנפש האדם, היינו רואים גם שם חזיון דומה לזה.

חכמי ישׂראל הקדמונים שהביטו על הכל באספּקלריה מוסרית, ראו בחיי הנפש רק שני ‘כוחות מקוריים’: היצר הטוב והיצר הרע. והמלחמה בין שני אלו הכוחות המתנגדים נמשכת כל ימי האדם, בלי הרף ובלי ליאות, ואין שום אפשרות לעשׂות שלום ביניהם, אחר שכּל אחד רוצה דוקא להשׂיג כל חפצו בשלמוּת, עד הקצה האחרון. היצר הרע הוא רע בהחלט ואין בו אף ניצוץ טוב אחד; עד זקנה ושׂיבה אורב הוא לאדם, מסיתו למעשׂים רעים ומעורר בו תאוות שפלות, וכל מגמתו להוריד את בעליו עד הדיוטא התחתונה של חטא וזוהמא, ולא ידע רחם. ולעומתו, היצר הטוב – טוב הוא בהחלט, אינו יכול לסבול את הרע באיזו צורה ובאיזו מדה ולאיזו מטרה שתהיה. מתעב כל ‘הבלי העולם הזה’, ואפילו ההכרחיים, מפאת פחיתותם העצמית, וכל עסקו ועמלו הוא להרים את בעליו מעלה מעלה ולעשׂותו רוחני כולו. ‘יקוֹב הדין את ההר’ – זהו איפוא הכלל שאוחזים בו שני היצרים, כל אחד מקצהו. אבל מפני זה עצמו, ששניהם אוחזים בו, אין גם אחד ‘נוקב את ההר’, אלא ‘תנועה בינונית’, המגיעה לפעמים למדרגת ‘הרמוניא’ ידועה, יוצאה מתוך פעולתם של שניהם יחד ואינה נותנת לא לזה ולא לזה להחריב את העולם על ידי נטיה מוחלטת לצד אחד בלבד. ומעשׂה היה – תספר הגדה אחת יפה – שתפסו הצדיקים את היצר הרע ושׂמו עליו משמר, והיה היצר הטוב השליט היחידי בעולם במשך שלושת ימים, ‘ובעי ביעתא בת יומא ולא אִשתכח’.

וחכמי אירופא האחרונים, המביטים על הנפש באספקלריא אחרת לגמרי, מוצאים בה אמנם הרבה יותר משני כוחות, אבל פעולות הכוחות האלה הם מצַירים להם גם כן באופן דומה לזה. חוקר אחד צרפתי (Paulhan) רואה נפש האדם כאִלו היא חברה אחת גדולה ובה אישים לאין מספר: רשמים, מושׂגים, הרגשות, נטיות וכו', שכּל אחד מהם חי חיים מיוחדים לעצמו ומתאמץ להרחיב ממשלתו בלי גבול, לחבּר אליו כל המתאים לתכוּנתו ולגרש הלאה כל המתנגד לה, ובכלל – להטביע את חותמו בלבד על כל החיים, מבלי לדאוג כלל למציאוּת חבריו ומבלי לסגת אחור בשבילם אפילו צעד אחד, אפילו לשעה קלה, אלא אם כן נדחה ממקומו בעל כורחו על ידי אחד מחבריו, שגם הם עושׂים כמעשׂהו; וגם אז אינו מתיאש ואינו רוצה להסתפק במועט, אלא עומד הכן כל הימים, חגוּר בכל כוחו, ואורב לשעת הכושר, שיוכל לשוב ולהתנער, כדי להכניע תחתיו את הכל. ועבודה זו של כל המון בני החברה הרוחנית הזאת, צרי־לב וצרי־עין, השואפים כל אחד להיות יחיד בעולמו, – עבודה זו עצמה היא המולידה באדם חיים מורכבים ורחבים, ‘מרובי־צדדים’ וגוָנים שונים, שכל הכוחות לוקחים חלק בהם, מבלי שישׂיג גם אחד מהם אף חצי תאוָתו. ויש אשר ברבות הימים, אחר תנועות שונות לצדדים שונים, יתכּוֹנן שווּי־משקל תמידי בין כולם, באופן שהתנועה הבינונית תלך תמיד בדרך אחת מוגבלת, מבלי שיוכל עוד איזה כוח להתפּרץ פתאום מעֵבר לגבול שהוא סגור בו בעל כרחו. ואז אנו רואים בנפשו של אדם אותה ‘ההרמוניא המוסרית’, הלוקחת לבנו ביפיה החיצוני, ושחכמי יון, אבות היופי, היו משתוקקים לה וראו בה תכלית השלמוּת האנושית.

כל המורכב יפה ומרובה־צדדים, שאנו רואים בעולם ודעתנו נוחה הימנו, אינו איפוא אלא התוצאה הבינונית מתוך התנגשותם של איזו כוחות מקוריים, בעוד שאלו האחרונים עצמם הם, להפך, פשוטים ונוטים לצד אחד בהחלט, ורק על ידי שאיפת כל אחד מהם אל הצד הפרטי שלו מבלי להשׂיגו עולמית – יוצאה ממילא הרכּבת כולם כאחד לתנועה בינונית או ‘הרמוניא’ תמידית.

מן הכלל הזה אינם יוצאים גם חיי החברה האנושית עם כל המון ‘צדדיהם’, ואף היותר נעלים שבהם: השׂכליים והמוסריים.

אין לך רעיון גדול בעולם שהגיע למדרגת כוח פועל, אשר לא נמצאו לו בראשיתו אנשים המסורים לו, ורק לו, בכל כוחות גופם ונפשם. אנשים כאלו מביטים על כל החיים רק מצד רעיונם בלבד ורק על פיו בלבד יחפצו ‘לתקן עולם’, מבלי תת חלק לכל יתר הכוחות שאינם נשמעים לו ומבלי להשגיח גם על חוקי הטבע השׂמים מעצור לפעולתם, אלא – ‘יקוֹב הדין את ההר’. ואף על פי שלא הכוחות האחרים ולא חוקי הטבע אינם נסוגים אחור מפניהם וההר נשאר בלתי נקוּב, הנה אין עבודתם בכל זאת לבטלה: הרעיון החדש נעשׂה על ידם לכוח מקורי, המושך עמו את החיים לצד אחד מיוחד, כמו שכך עושׂים יתר הכוחות, איש לצדו; וההרמוניא השׂוררת בחיי החברה, בהיותה תוצאת התנגשותם של כל הכוחות, מוכרחת איפוא להשתנות מעט או הרבה על ידי תוספת כוח חדש. – ולפי שאין שום כוח מגיע לעולם לידי נצחון שלם ומוחלט, לכן אין שום אחד יכול להתקים לעולם בלי שמירה מעולה מצד אותם האנשים המסורים לו. ואם – מה שיקרה פעמים רבות – לאחר שעשׂה הרעיון החדש רושם ידוע על מהלך החיים, נעשׂים בעליו עצמם ‘רחבי־לב’, המכירים ומודים, שאי־אפשר להטות הכל לצד אחד בלבד, והרי הם שׂמחים בחלקם ומסתפקים באותה ה’פשרה' המוכרחת שיצאה מאליה על ידי התנגשות הכוחות, – אז ימצאו אולי הם עצמם חן יתר הרבה בעיני המון בני החברה, נושׂאי ההרמוניא הכללית; אבל יחד עם זה יחדל רעיונם מהיות עוד כוח מקורי בפני עצמו, וגם הרושם שכבר נעשׂה על ידו הולך ומשתנה ומתמעט על ידי פעולתם של כוחות אחרים, ישנים וחדשים, העומדים על משמרתם ושואפים להתמלא איש מחורבנו של חברו, בעוד שהוא אין לו עוד נושׂא מיוחד, אשר ישמרהו ויתאמץ להגדיל חוג פעולתו על חשבון האחרים.

וההבדל הזה בין שני מיני העבודה המוסרית לשם רעיון אחד הוא שהפריד בימי קדם בין הכהנים והנביאים.

הנביא הוא ‘בעל צד אחד’. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מַגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושׂימת־לב לתנאי החיים ולדרישת ההרמוניא הכללית. הוא צופה תמיד רק במה שצריך להיות לפי ההכרה הפרטית שבלבו, לא במה שאפשר להיות לפי המצב הכללי מחוצה לו. – הנביא הוא על כן כוח מקורי. פעולתו עושׂה רושם על תכונת ההרמוֹניא הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הרמוניא זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטיה לצד אחר. ובאֵין לאֵל ידו לעולם להשׂיג חפצו במלואו, לכן מלא הוא תמיד כעס ומכאובים ונשאר כל ימיו ‘איש ריב ואיש מדון לכל הארץ’. ולא עוד אלא שהמון בני חברתו, אותם הגמדים ‘מרובי־צדדים’, ילידי ההרמוניא הכללית, קוראים אחריו: ‘אויל הנביא משוגע איש הרוח’, ובגאוה ובוז יביטו על ‘צמצומו’ וקיצוניותו מבלי שיבינו, כי הם וחייהם עם כל צדדיהם הרבים אינם אלא ‘קרקע עולם’, שספגה אל תוכה את השפע היוצא מתוך התנגשות פעולותיהם של ענקים מצומצמים כאלו.

לא כך הוא הכהן. הוא עולה על הבמה אחר שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה, להטות את ‘התנועה הבינונית’ במדה ידועה אל ‘צדה’ ולכוֹנן ככה ‘הרמוניא כללית’ חדשה בין הכוחות הפועלים. ואף על פי שגם הוא, הכהן, משמש את הרעיון וחפץ בקיומו, אבל הוא אינו מבני ענק, ובאין בלבו העוז הדרוש למלחמת עולם נגד ההכרח והמציאוּת, נוטה הוא יותר להרכּין ראשו לפני ההכרח ולכרוֹת ברית עם המציאוּת. תחת להשאר בצמצומו של הנביא ולדרוש מאת החיים מה שלא יוכלו לתת, מרחיב הוא את דעתו והשקפתו על היחס שבינם ובין רעיונו ואינו מבקש ‘מה שצריך להיות’, כי אם רק ‘מה שאפשר להיות’. כלומר, לא עצם הרעיון בכל פרטיותו ושלמותו, כי אם אותה ‘ההרמוניא’ המורכבת שיצאה אל הפועל מתערובתו עם כוחות אחרים – זהו דגלו של הכהן, אותו ישמור ובעדו ילחם, לא עוד נגד המציאוּת, כי אם אדרבא, בשם המציאות נגד כל הקמים עליה. הרעיון הכהני איננו איפוא עוד כוח מקורי, אלא הַרכּבה מקרית מכוחות שונים, שאין בינם שום יחס עצמי, זולת מה שפגשו אלו באלו במקרה והתנגשו יחד על שׂדה החיים בזמן ידוע והיו אנוסים על ידי זה לשתף פעולותיהם בתנועה בינונית אחת. הרעיון החי, המוחלט, השואף לבלוע הכל ולמשול בכּל, המבלה ומחדש צורת החיים החיצונית והוא עצמו בלתי משתנה, – הרעיון המקורי הזה עבר ובטל ביחד עם נביאיו, ולא נשאר ממנו אלא כוח מעשׂיו חותָם שטחי אשר הספיקה לו השעה להטביע בצורת החיים המורכבת ששלטה בזמנו; והכהנים עוטרים את הצורה הזאת הישנה ומשתדלים לשמרה כולה כמו שהיא, בשביל אותו החותם הנבואי שעליה.

גם לאומות העולם עמדו בזמנים שונים נביאים, אשר התהלכו בארץ כרעיונות חיים בעלי גוף, ואחר שהטו את ‘התנועה הבינונית’ הצדה מעט או הרבה, נפסקה נבואתם, ותוצאת פעולתה נמסרה לכהנים לשמרה עד עולם. אבל יתר על כולם היתה הנבואה שוֹרה על ישׂראל בימי קדם, לא בדרך מקרה, כחזיון זמני, כי אם במשך דורות רבים בלי הפסק, כאלו היתה תכוּנה עצמית לו, הטבועה ברוחו הלאומי.

הרעיון העיקרי של הנבואה העברית היה: ממשלת הצדק המוחלט בכל הבריאה כולה; מלמעלה – על ידי ‘צדיקו של עולם’, האוחז בידו מדת משפט ושופט כל בריותיו בצדק, ומלמטה – על ידי האדם, שנברא בצלם וצריך להדבק במדת קונו ולעזור לו כביכול בהנהגת עולמו בדרכי צדק. הרעיון הזה עם כל תולדותיו הדתיות והמוסריות היה נשמת חייהם של נביאי ישׂראל, רק בו ראו הכל וחוץ ממנו אין דבר נחשב בעיניהם למאומה. הצדק הוא היופי, הוא הטוב, הוא החכמה והאמת, ומבלעדיו – מהבל הם יחד. וכשראה הנביא גזל משפט מצד האדם או מצד ההנהגה העליונה, לא הרבָּה חֵקר על הסבּות המביאות לכך, לא חפץ לשׂאת פנים אל ההכרח ולדון את עושׂי הרע לכף זכות, ועם זה לא בא גם לידי יאוש או ספק בכוח הצדק ובאפשרות נצחונו, כי אם – התמרמר, הוציא את רוחו בדברים בוערים כאש, ואחרי כן הוסיף ללכת בדרכו, להלחם מלחמת האידיאל שלו, ולבו מלא תקוה, כי סוף סוף, לאחר זמן או לוּ גם ‘באחרית הימים’, יהיה הצדק לבדו אדון העולם כולו. ‘צדיק אתה ה'' – בזה אין הנביא יכול להטיל ספק, אף על פי שרואה בעיניו כי ‘דרך רשעים צלחה’; לפי שהרגשת ההכרח המוסרי, להושיב את הצדק על ‘כסא הכבוד’, מושלת בו ממשלה יותר חזקה גם ממראה עיניו; – ‘אך משפטים אדבר אותך’ – קורא בלי פחד וחרדה הצדק התחתון אל הצדק העליון. ‘המשפטים’ האלה יקלו את מכאובו, והוא שב לעבוד עבודתו ו’לחיות באמונתו’.

ונביאי־הצדק האלה, שהתנשׂאו ברוחם על גבולות עמים ומדינות והטיפו למשפט וצדקה בכל המין האנושי, לא חדלו מצד אחר להשאר אמנם גם בנים לעמם ישׂראל; אף הם ראו בו את העם הנבחר, ומדי דבּרם בו יכול השומע להאמין, שאין להם בעולמם אלא אותו בלבד. אבל נטיתם לצד אחד, לצד אותו האידיאל הכללי, הראתה פעולתה גם על ‘לאומיותם’, באופן שגם היא אינה אלא כעין המשך מרעיונם היסודי. כי אם כל תוקף אמונתם בנצחונו של הצדק המוחלט, הנה מה שישׂאו עיניהם פעם בפעם אל ‘קץ הימים’ – יעיד עליהם כי ‘רוח־הקדש’ שבלבם לחשה להם לפעמים, מה רבה ומה קשה עוד העבודה הדרושה לבני אדם עד שיגיעו לידי כך, וכי בעבודה כזו אי אפשר להסתפק בעובדים יחידים ונפרדים, המתמכרים אליה איש איש בפני עצמו, במקומות ובזמנים שונים ובהפסקות בינתים; אלא שצריך שתמָצא לה חברה אחת שלמה, אשר מדור לדור, בלי הפסק, תהיה ‘נושׂא תמידי מיוחד’ לכוח הצדק לעומת כל שאר הכוחות השולטים בעולם; אשר מרצונה הטוב תקבל עליה את ה’עבדות' הזאת, להשאר עד עולם תחת הממשלה המוחלטת של רעיון יחידי ולהמצא בעבוּרו במצב מלחמה תמידית עם מנהגו של עולם. ואת המשׂרה הזאת, הגדולה ונשׂגבה, אך לא יפה ומכובדה, ראו הנביאים (כדרכם תמיד לראות את חפצם הפנימי כאִלו כבר ישנוֹ במציאוּת בעולם החיצוני) על שכם אומתם הקטנה, באהבתם אותה. האידיאל הלאומי שלהם היה לא ‘ממלכת כהנים’, כי אם – ‘מי יתן כל עם ה’ נביאים', שיהיה העם כולו גם הוא לכוח מקורי, כוח הצדק, בתוך ההרמוֹניא המורכבת של החיים האנושיים בכלל, כמו שכך היו הם, הנביאים עצמם, בתוך החיים הלאומיים שלו בפרט.

אבל, ככל כוח מקורי, התנגש גם הרעיון הנבואי הכפול – האנושי והלאומי – בעולם המעשׂה עם כוחות אחרים, אשר עצרו בעד מַהלכו ולא נתנוהו להתנועע חפשי לנפשו, ותוצאת ההתנגשות היתה גם פה תערובת פעולותיהם של כל הכוחות בהרמוניא מורכבת חדשה, – ומתוך הרעיון הנבואי יצאה ככה תורת כהנים.

מתחלה, כל זמן שלא פסקה הנבואה לגמרי, היו על כן הנביאים ‘אנשי ריב’ לכהנים עוד יותר מאשר לכל העם. לפי שהם, בעלי הרעיון החי, ששאבוהו בכל מקוריוּתו ממעמקי לבם ובו לבד האמינו לכבּוֹש את כל היקום, לא יכלו להסתפק בדמות־דיוקנו זו, שנחרתה על חומר מורכב ונקפאה ונקבעה לדורות; ולא עוד אלא שראו בה לפעמים גם כעין מחיצה המבדילה בין רעיונם ובין העם. – אך ההתנגדות הזאת פסקה סוף סוף ביחד עם הנבואה, ובראש העם התיצבה ה’כהונה' (אם גם לא תמיד נקראה בשם זה) לבדה, בתור יורשת יחידה של הרעיון הנבואי, מבלי שיכול האחרון להגן על עצמו ולהמשיך פעולתו על פי דרכו, באין לו עוד ‘נושׂא מיוחד’ בתוך החיים.

לפיכך, כשהגיע זמנו של רעיון זה, כלומר חלקו הכללי, לצאת מגבול ישׂראל ולהיות לכוח פועל בחיי העולם כולו, לא יכלה אותה היהדות הכהנית ללוותו על דרכו ולשמרו בטהרתו המקורית בתוך המון הכוחות השונים שמלאו חללה של החברה. רק רגע אחד התיצב על כן בתור כוח מקורי, וכטפה שנפלה לים הגדול נתערבה ונתרכּבה פעולתו שם תיכף באלפי פעולות אחרות מצדדים שונים; ובהיות פה מספר הכוחות הזרים לו גדול הרבה יותר מאשר במקום מולדתו לפנים, לכן נגלתה פעולתו הפעם במדה עוד יותר קטנה. – –

אלמלי קמו עתה נביאי ישׂראל מקבריהם והתבוננו על תוצאת פעולתם בכל רחבי ארץ, לא היתה להם איפוא כל סבּה לישב בשלוה ולשׂמוח בנצחונם. אדרבא, עתה, אחר נסיון ארוך של אלפי שנה, היו מכירים עוד יותר את הצורך המוחלט במציאות ‘נושׂא תמידי מיוחד’ לרעיונם הכללי, היו מתמכרים מפני זה עוד יותר לרעיונם הלאומי, וברגש עוד יותר בוער מאשר לפנים היו שבים וקוראים עתה: ‘מי יתן כל עם ה’ נביאים'.

קריאה מעין זו נשמע אמנם לפעמים באמת גם עתה מפי חכמים ורבנים שבמערב, בעלי התורה הידועה על דבר ‘תעודת ישׂראל’ בעמים. אבל, לפי האמור, נבדלת ה’תעודה' הנבואית משלהם בשלשה דברים: א) כל עצמוּתה היא לא גלוּי איזו אמת למודית חדשה והפצתה בכל העולם עד שלבסוף יקבלוה הכל והתעודה נמלאה, – כי אם משיכת החיים המעשׂיים לצד הצדק המוחלט, בלי כל אפשרות להגיע באיזה זמן לנצחון שלם; ב) והמשיכה הזאת, בהיותה מעשׂית ולא למודית, דורשת על כן, כתנאי מוכרח לאפשרותה, לא התפזרות מוחלטת של כנסת ישׂראל בין האומות, כי אם, אדרבא, התאחדות והתרכזות כוחותיה, לפחות – חלקית, במקום שתהא יכולת בידה לנהג חייה בדרך הנאותה לתכוּנתה; ג) ובאין לה למשיכה זו כל תקוה לנצחון שלם על יתר הכוחות המושכים את החברה האנושית לצדדים אחרים, לכן לא יהיה לה, וממילא גם לבעליה, קץ ותכלָה עד עולם, אלא אם כן יחדל האדם מהיות עוד אדם וחייו חיי אדם, כי אם ‘צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה’.

תרנ"ג