רקע
אחד העם
חיקוי והתבוללות

בשם ‘חקוּי’ אנו מכנים, על הרוב לגנאי, כל מה שאדם אומר ועושׂה חושב ומרגיש, לא ממעמקי עולמו הפנימי, כתולדה מוכרחת ממצב כוחותיו הנפשיים ויחוסם אל העולם החיצוני, כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להדמות אל אחרים, ומפני שהם כך, אף הוא כך.

אם, כדעת פלוסופים ידועים, הטוב המוסרי הוא טוב בעצם והרע רע בעצם, ואנו מבחינים בין שניהם לא על פי היקשי השׂכל, כי אם על פי ‘חוש מוסרי’ מיוחד הנטוע בלבנו, – אז רשאים אנו בודאי לחשוב את החקוי לפחיתוּת מוסרית, אחר כי החוש המוסרי שבלבנו אינו אומר ‘טוב’ למדה של קופים זו. אבל אם, כדעת אחרים, ההבחנה בין טוב לרע מיוסדת על שקוּל שׂכר כל דבר כנגד הפסדו ביחס להצלחתה והתפּתחותה של החברה האנושית, אז אפשר להטיל ספק בצדקת משפטו של החוש המוסרי בנדון זה. יכול להיות אמנם שיש הפרזה ונטיה לצד אחד בשיטתו של אותו חוקר צרפתי ( Trade ), היושב ודורש בשנים האחרונות, כי כל ההיסטוריא אינה אלא פרי החקוי, הפועל לפי ‘חוקים’ ידועים; אבל התבוננות כל שהיא דיה להביאנו לידי הודאה בעיקר הדבר, כי מדה מגוּנה זו היא באמת אחד מן הדברים שעליהם עומדת חברת האדם ושבלעדיהם לא היתה יכולה להבּרא ולא להתפּתח אחר שנבראה. הגע בעצמך! אלו היו בני אדם מטבעם בלתי נגררים במאומה זה אחר זה, אלא כל אחד חושב מחשבותיו ופועל פעולותיו רק ‘ממעמקי עולמו הפנימי’, מבלי להמָשך אחר שום כוח הנובע מנפש אחרת, – וכי בני אדם כאלו יכולים היו להגיע לקנינים חברתיים מוסכמים: לחוקים ומנהגים קבועים, למושׂגים דתיים ומוסריים משותפים לכּל, וכדומה מן הדברים, שבכללם הם אמנם תולדות טבעיות מסבּות כלליות, אבל בפרטיהם אי־אפשר להם בלי סבּות צדדיות, אינדיווידוּאליות? ומה שעולה על הכל: איך היתה הלשון נבראת ומתפתחת באיזו חברה, אם איש לא היה מחקה את רעהו, אלא כל אחד היה ממתין עד שמצב כוחותיו הנפשיים יביאהו לקרוא לכל דבר דוקא בשם פלוני, כמו שקורא לו חברו? – ואם אין לשון אין דעה, והאדם לא היה מתרומם לעולם על הבהמה.

ואולם גם החקוי לא היה מספיק לסבּב התפשטותם של קנינים אלו בין כל אישי החברה, אם היה מביא את כל אחד מהם לחקות כל חבריו במדה אחת בשוה. שהרי אז היה מספּר נושׂאי החקוי שוה למספר המחַקים, והיה כל אחד בוחר לחקוּיוֹ בכל דבר ‘נושׂא’ אחד מהרבה, לפי ‘מצב כוחותיו הנפשיים’, וחזרה איפוא השאלה למקומה. – כדי לצוּר צורה אחת לכל החברה, צריך על כן שימצא לו החקוי מרכז אחד כללי, אשר כוחו יהיה גדול למשוך אליו כל הלבבות, את הקרובים אליו – בלי אמצעי, ואת הרחוקים – באמצעות הקרובים, ולהיות ככה הנושׂא היחידי או הראשי לחקוּים של כולם.

מרכז כללי כזה נמצא באמת בכל חברה בראשית התפתחותה, וביחוד באותה העת הקדומה, כשרוח האדם היתה מתיגעת לטפּס ולעלות מתּהוֹם הבהמיוּת לחיים אנושיים, חברתיים. במצבו השפל ההוא (שאנו מוצאים דוגמתו גם עתה אצל השבטים ‘הפראים’), בהיות האדם כל ימי חייו בסכנה תמידית מכל צדדיו, הרגיש ביותר את ערך הכוח ויכבד את החזק ממנו כמלאך אלהים. עיני כל משפחה או שבט היו נשׂואות אז ביראת הרוממות אל ראשה ומגִנה, ‘נשׂיא אלהים אשר בתוכה’, והיֵשוּת הפרטית של כל אחד, עם כל תכוּנותיה ונטיותיה, כמו נתבטלה לגמרי מפני הדר־גאונו של ‘האידיאַל’ הזה. על כן לא יפּלא, כי היה הוא המרכז הראשי, שאליו נמשכה מאליה מדת־החקוּי שבלבות בני חברתו בזמנו, ובלי כוָנה מיוחדת, בלי כל מטרה עצמית, רק בעקב התבטלות הישוּת השפלה מפני הגבוהה עליה, נעשׂו דבריו ומעשׂיו והליכותיו לקנין הכלל כולו. הקנין הכללי הזה עבר בירושה מאבות לבנים, וגם בתוך הבנים בכל דור היה ‘נשׂיא אלהים’, ששמר נחלת אבות באמונה והוסיף עליה גם משלו, במקום שלא היתה מַספּקת עוד לצרכי החיים ההולכים ומתפתחים, וגם הוספתו נעשׂתה לקנין הכלל על ידי החקוי. וככה נתרחבו ונתפשטו בנקל ארחות־חיים כלליים וקבועים בתוך כל חברה, עד כי היו אישיה ברבות הימים כהעתקות רבות מטוֹפס אחד כללי.

אין לך אומה או חברה בעולם, ואפילו מן המאוחרות הרבה, שלא נמצאה בראשיתה במצב זה או קרוב לזה: מצב ההויה והתלכדוּת היסודות הנפרדים לגוף חברתי אחד מסביב לאנשים מרכזיים על ידי חקוי של התבטלות. אלא שבזמנים המאוחרים, אחר שהתקדמה כבר רוח האדם במדה ידועה, תוכל להיות סבּת ‘ההתבטלות’, ועל כן – גם סבּת החקוי וההתלכדות החברתית, לא רק הכוח הגשמי, כי אם גם איזה כוח רוחני גדול.

אבל החקוי ממין הזה, שמרכזו הכללי הוא ‘איש חי רב פעלים’, מתמעט והולך בהכרח מדור לדור. לפי שכּל דור חדש מקבל בירושה מן הקודמים לו את תוצאות החקוי עד אז, את הדברים שנעשׂו כבר לקנין כללי, וכל מה שדברים אלו הולכים ומתרבים, כן הולכת ומשתלמת צורת החברה בכל חלקיה, עד שסוף סוף יגיע הזמן שתהא צורה זו שלמה ומוגבלת מכל הצדדים, מבלי שימצאו עוד ראשי הדור החי מקום להתגדר בו, להוסיף גם מצדם איזו דברים עיקריים. מרכז־החקוי הכללי הוא על כן מני אז רק העבר בלבד, אותם ‘הגבּוֹרים אנשי השם’ שהטביעו בזמנם דמות דיוקנם בצורת החברה. וכמו שתוצאות החקוי מכל דורות ה’הויה' נתלכּדו יחד לצורת־חיים אחת, כן גם יוצרי הצורה הזאת בדורות ההם מתלכדים עתה למרכז־חקוי אחד, כאלו היו כולם רק בריה אחת מַפשטת, ונכללים יחד בשם ‘אבות’ או ‘ראשונים’, אשר ביחס אליהם מבטלים הדורות החדשים, הם וראשיהם עמהם, את ישוּתם הפרטית, וביראת הרוממות נושׂאים עיניהם להם ואומרים: ‘אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים’.

ועם זה לא יחדל אז אמנם גם החקוי בין איש לרעהו בתוך הדור החי, אבל רק בפרטים קטני ערך ובלי מרכז אחד כללי, ועל הרוב גם סבּתו אחרת לגמרי. תחת ההתבטלות, הבאה מיראת הרוממות, שאינה מוצאה לה עוד בנקל נושׂא נאות בין בני ההוה, החיים כולם יחד מפי העבר, – רגיל עתה חקוי החי את החי להתעורר על ידי ההתחרות, הנובעת ממקור הקנאה והאהבה העצמית. רבים מבני החברה מצליחים גם אז למשוך עליהם את עיניה ולהתרומם על חבריהם על ידי איזו המצאוֹת פרטיות חדשות, בעיוּן או במעשׂה, והצלחתם של אלו תעורר גם אחרים ללכת בדרכיהם, לא מהתבטלות ישותם, כי אם, להפך, מקנאתם לישותם, מחפצם להתרומם גם הם למדרגת חבריהם.

וכמו ששוֹנה חקוי זה מן הראשון בסבּתו, כן שוֹנה הוא ממנו גם בתכוּנתו. במצב ההתבטלות רוצה האדם לחַקות את רוחו של המחוּקה, המתגלה בפעולותיו, ועל כן מחַקה הוא את האחרונות בשלמותן, מבלי לשנות ממטבע שטבעה בהן הרוח ההיא המושכת אותו אחריה. אבל במצב ההתחרות, כל חפצו של המחקה הוא לגלות את רוחו העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוקה לרוחו הוא, ועל כן משתדל, להפך, לשנות מן המטבע שטבע האחרון, כהשתנות רוחו מרוחו של זה או מצבו ממצבו של זה.

וגם חקוי זה מביא תועלת לכל חברה. אם חקוי־ההתבטלות כלפי ‘האבות’ הוא הכוח המעמידה והמחזיקה, לבל תנוע לכל רוח, הנה חקוי־ההתחרות בין אישיה הוא הכוח המוליך אותה לפנים, לא ברעש ותמורות פתאומיות, כי אם על ידי המצאות קטנות תמידיות, המצטרפות במשך הזמן לחשבון גדול ועוברות את הגבול שגבלו ‘ראשונים’.

אבל לא לעולם מצטמצם החקוי רק בתוך חוג כל חברה בפני עצמה. התפתחות החיים מביאה סוף סוף את החברות השונות להתקרב זו לזו וללמוד לדעת אשה רעותה, ואז מרחיב החקוי את גבולו ועובר מחברה לחברה ומעם לעם.

תכונתו של חקוי זה תלויה בתכונת אותן החברות עצמן שפגשו זו בזו. אם שוות או קרובות הן במדת כחן ומדרגת השׂכלתן, אז דרכן להתחיל שתיהן תיכף בחקוי של התחרות: לומדות זו מזו דרכים חדשים להתגלוּת רוחן ומשתדלות לעבור זו את זו בדרכים אלו. לא כן אם אחת מהן קטנה וחלושה הרבה מחברתה בכוחותיה הגופניים או הרוחניים, עד שתרגיש חולשת הדעת והתבטלות הישוּת, בראותה פתאום את רעוּתה הטובה ממנה, – אז מביאתה ההתבטלות לחַקות הליכותיה של האחרת לא לשם התגלוּת רוחה העצמית, כי אם מכּבוֹד והכנעה בלבד, ועל כן – חקוי שלם, בלי שנוי, ולא רק באותם הענינים שגרמו לה את ההתבטלות ושהחברה המחוּקה הגיעה בהם באמת למדרגה גבוהה, כי אם גם בדברים שזו האחרונה עצמה אינה מחזיקה בהם אלא בעקב התבטלותה מפני העבר הרחוק שלה, שמצד עצמו לא היה כוחו גדול כלל לגרום התבטלות לחברה אחרת.

מצב כזה מסוּכּן מאד לקיומה של החברה הנמצאת בו. ההתבטלות החדשה, מפני החברה הנכרית, מחלישה מעט מעט את ההתבטלות הישנה, מפני ה’אבות'; מרכז החקוי עובר על כן יותר ויותר מן האחרונים אל הראשונה, ורגש הישוּת הלאומית או החברתית, באין לו על מה שיסמוך, הולך וכלה מאליו, עד שלבסוף מגיעה החברה לאותו המצב הזר, שאינו לא חיים ולא מות, ‘שׂרפת נשמה וגוף קים’. ואז מתחילים אישיה להוציא איש איש את ישותו הפרטית ממצב זה על ידי התבוללות גמורה בתוך החברה הנכרית.

כשסבּת ההתבטלות היא הכוח הגשמי, ולהחברה החלושה אין תקוה להגיע גם היא לכוח גשמי גדול, אז באמת אין לה תקנה אלא התבוללות. ובדרך הזה אבדו וכלו בימי קדם כל אותן האומות הקטנות שנכבשה ארצן לפני גדולות מהן. כוח הזרוע, האידיאל היותר מכוּבּד בימים ההם, הביא תמיד את האומה המנוצחת לידי התבטלות ישותה מפני המנצחת, וכשעברו עליה ימים רבים בעבדות ושפלות וידה קצרה להושיע לעצמה, אבדה בלב בניה ‘יראת־הרוממות’ מפני ה’אבות', ואחד אחד עזבוה והתבוללו בתוך אויבתה החזקה ממנה.

אבל לא כך הוא מהלך־הענין הרגיל, כשההתבטלות באה מצד כוח רוחני גדול. הכוח הגשמי הנכרי נראה לכּל על פי פעולותיו, ואי אפשר להחַלש להקטין ערכּו או לעצור בעדו; בעוד שהכוח הרוחני הבא מן החוץ אינו נראה לכּל ואפשר למצוא תחבולות להקטין ערכּו ואמצעים לעצור בעד מַהלכו בתוך החברה הזרה לו. לפיכך, כשכוח רוחני נכרי גורם התבטלות באיזו חברה, ואישיה מתחילים לחַקות את החיים הנכרים שהוא מתגשם בהם, נמצאים בתוכה תמיד ‘פּטריוֹטים’ המשתדלים להקטין ערך הכוח הנכרי בעיני בני חברתם ולהרחיק את האחרונים לגמרי מגבול החיים הנכרים, כדי שלא יראום ולא יבינום ולא ימָשכו אחריהם. הפּטריוטים האלה מצליחים על הרוב להניח אבני מכשול על דרך התפשטותו של הכוח הנכרי ולעצוֹר ככה בעד החקוי בראשית פעולתו. אבל עצירה זו אינה רפואה שלמה, והחברה עומדת תמיד בחזקת סכנה, שמא יגרמו תנאי החיים לשוב ולקרב את המרוחקים בזרוע, ואז תשוב ההתקרבות להביא לידי התבטלות, ההתבטלות – לידי חקוי, והחקוי – לידי התבוללות. ולא עוד אלא שגם ההתרחקות עצמה דרכה לפעמים להגדיל עוד את ההתבטלות בלב רבים, הרואים את החיים הנכרים מרחוק וחומדים אותם בלבם, מבלי שיוכלו להתקרב אליהם, עד שפורצים את הגדר בפעם אחת ונמלטים אל מחנה האויב.

והנסיון הזה סופו על הרוב לפקוח עיני ראשי החברה וחכמיה – ואשרי להם ולחברתם כשהגיעו לכך בעוד מועד! – לראות ולהבין, כי לא החקוי מצד עצמו מביא לידי התבוללות, כי אם ההתבטלות היא המסבּבת את ההתבוללות באמצעוּת החקוי, וכי על כן, תחת לעצוֹר בעד האחרון, צריך לבטל את ההתבטלות עצמה, וגם זה באמצעוּת החקוי, רק בצורת ההתחרוּת. כלומר, צריך לסגל לחברתם אותו הכוח הרוחני שגורם לה התבטלות, באופן שלא תמצא עוד סבּה להביט ביראת הרוממות על החיים הנכרים שבהם נתגשם הכוח ההוא, אלא אדרבא, תשתמש בכוח זה עצמו, כדי ‘לגלוֹת את רוחה העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוּקה לרוחו הוא’. – ומכיון שהתיצבה החברה על דרך־החקוי הזה, תביאנה האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחבּב את מעשׂי חקוּיה המיוחדים לה יותר מהמצאותיה של האחרת. וכל מה שמוסיפה לחקות באופן זה, כן מוסיפה היא לגלוֹת את רוחה בחקויה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוּקה, וכן הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, – וסכנת ההתבוללות עוד אינה.

כך היה מַהלך החקוי, בימי קדם, ביחוסם של הרומאים להשׂכלת היוָנים, ובעת החדשה, ביחוסם של הרוסים להשׂכלת המערב. אלו ואלו התחילו בהתבטלות מפני הכוח הרוחני הנכרי, ועל כן – בחקוי החיים הנכרים, המחשבה והדבּוּר והמעשׂה, בשלמותם; ופּטריוֹטים כקַטוֹן הרומי, אשר נסו לחסום הדרך לגמרי בפני זרם החקוי, הצליחו רק לפרקים והצלחתם היתה הצלחה זמנית; עד שקמו פּטריוֹטים פקחים והתחילו לנהל את החקוי בדרך ההתחרות, להגשים את הכוח הרוחני, סבּת ההתבטלות, בחיי עמם המיוחדים לו, – אז סרה ההתבטלות מאליה והחקוי הוסיף עוד אומץ לרגש הישוּת הלאומית.

לפיכך נתקימה כנסת ישראל בגלותה ולא נתבוללה בעמים, למרות הנטיה לחקוי השולטת בה מעולם.

עוד מימי הנביאים למדו אבותינו לבוּז בלבם לכוח האגרוף ולכבּד רק את הכוח הרוחני. ועל כן לא באו אחרי כן בשום זמן לידי התבטלות ישותם מפני היד החזקה של מעניהם. רק כוח רוחני גדול, שנגלה לעיניהם לפעמים בחיים נכרים, יכול לגרום להם התבטלות ולמשכם אחרי החיים ההם בלי גבול. ומנהיגי העם, בדעתם את זאת, השתדלו על כן להרחיקו כליל מחייהם הרוחניים של עמים אחרים ולבלי תת מקום אף לחקוי כל שהוא. ההתרחקות הזאת, מלבד שהביאה רבים ‘לפרוץ את הגדר בפעם אחת’, הנה, לפי מצב עמנו בגויים, לא היתה יכולה לצאת אל הפועל בכל זמן. וכשבאו ימי ההתקרבות והלכו ונמשכו בלי מעצור, אז נגלה תמיד, כי לחנם היתה דאגתם של הפטריוטים וכל השתדלותם בדרך ההרחקה היתה ללא צורך. לפי שלא רק נטיה, אלא גם כשרון גדול לחקוי יש בעמנו. כל מה שישׂראל מחַקה – מחַקה הוא היטב, ובזמן קצר יגיע לסגל לו את ‘הכוח הרוחני הנכרי’ שנתבטל מפניו; ואז יקומו לו חכמים אשר יורוהו להשתמש בכוח זה להתגלות רוחו העצמית; ההתבטלות תעבור אז מאליה והחקוי לובש צורת ההתחרות ומוסיף עוד אומץ לרגש הישות העברית.

זמן רב עוד קודם שקמו ‘הילניסטים’ בארץ ישראל לבטל את היהדות מפני ההשׂכלה היוָנית, כבר התקרבו היהודים במצרים להיוָנים ודרכי חייהם, לרוחם וחכמתם, ואף על פי כן לא מצינו שנתעוררה בקרבם איזו תנועה חזקה לצד ההתבוללות; אדרבא, הם השתמשו בידיעותיהם היוָניות לגלות על ידן רוחה העצמית של היהדות, להראות יפיה לכל העולם ולהשפיל מפניה גאון חכמת היוָנים; כלומר, על ידי החקוי, שסבּתו הראשונה היתה התבטלות מפני הכוח הרוחני הנכרי, הצליחו לסגל להם את הכוח הזה ולעבור אז מהתבטלות להתחרות.

אלמלי היו אותם ה’זקנים', שתרגמו את התורה ליוָנית בשביל יהודי מצרים, מתרגמים עם זה גם את אפּלטוֹן לעברית בשביל יהודי ארץ ישׂראל, כדי לעשׂות את הכוח הרוחני של היוָנים לקנין עמנו בארצו ובלשונו, אז קרוב להאמין, כי גם בא"י היתה ההתבטלות עוברת להתחרות, ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד להתפתחות רוח־ישׂראל העצמית, וממילא לא היו קמים אז בעמנו ‘בוגדים מרשיעי־ברית’, ולא היה לו אולי צורך בחשמונאים ולא בכל אותן התולדות הרוחניות שסבּתן הראשונה מונחת בזמן ההוא, ומי יודע אם לא היתה גם ההיסטוריא כולה של המין האנושי בוחרת לה אז דרך אחרת לגמרי.

אבל הזקנים ההם לא עשׂו כן, ורק בזמן מאוחר הרבה, בימי השׂכלת הערביים, נעשׂה הכוח הרוחני של היוָנים לקנין עמנו בלשונו, אך לא עוד בארצו. ובכל זאת, גם בעת ההיא, על אדמת נכר, עברה ההתבטלות בזמן קצר להתחרות, והחקוי בצורתו זו עשׂה נפלאות. השׂפה, הספרוּת, הדת – כולן חדשו נעוריהן ויחד עזרו לגלוֹת רוחה העצמית של היהדות על ידי הכוח הרוחני החדש. וכל כך היה אז הכוח הזה לאחדים עם ‘הישוּת העברית’, עד שלא יכלו חכמי הזמן להאמין, כי נכרי הוא להם וכי אפשר היה לישׂראל באיזה זמן גם בלעדיו, ולא נתקררה דעתם עד שמצאו הגדה קדמונית, כי סוֹקרטס ואפּלטוֹן למדו חכמתם מפי הנביאים וכל החכמה היוָנית גנובה היא מספרי ישׂראל שאבדו בימי החורבן.

ומני אז עברו על עמנו עוד הפעם שתי תקופות בזו אחר זו: אחת ארוכה, של התרחקות גמורה, ואחת קצרה, של התבטלות גמורה. אבל גם הפעם הנה הוא הולך וקרב כבר אל ההכרה, כי לא בשתיהן הישועה, כי אם בדרך השלישית שבינתים: דרך השתלמות הישות הלאומית על ידי חקוי של התחרות.

סימני ההכרה הזאת נראו לא רק בעת האחרונה, משנעשׂתה ‘לאומיות’ לדגל מיוחד בישׂראל, כי אם עוד זמן הגון קודם לכן, מצד אחד, בבריאת ספרות עיונית בלשונות אירופא על דבר רוח היהדות וערכּה, ומצד אחר, גם בתנועה מעשׂית לתקוּן צורת־היהדות החיצונית. התנועה המעשׂית הזאת נחשבה אמנם בעיני רבים, ובתוכם גם איזו מן ‘המתקנים’ עצמם, כפסיעה גסה לצד ההתבוללות. אבל טעות הוא בידם. כשההתבטלות הגיעה כבר למדרגה כזו, שאין בעליה מרגישים עוד שום קשר פנימי עם ‘נחלת־האבות’, ורוצים באמת שתשתחרר חברתם ממנה על ידי התבוללות בחברה נכרית, – אז אינם מרגישים עוד גם את הצורך להרים נחלה זו למדרגת־השלמוּת הדרושה לה, לפי מושׂגיהם, אלא אדרבא, נוטים יותר להניחה כמו שהיא, עד שתכלה ותאבד מאליה, ועד אז הם מחַקים מעשׂי אבותיהם, כשהמקרה מביאם לכך, באיזה מין ‘התבטלות’ מלאכותית, לשעה קלה, כאִלו לא הם המה העושׂים, כי אם רוח ה’אבות' היא שנתלבשה בהם באותה שעה ועושׂה מעשׂים אלו באותו אופן שהיתה רגילה לעשׂותם לפנים.

גֵיגֶר חורץ משפטו, שהכותב עברית בזמן הזה אינו משמיע כלל לרוחו העצמית מה שמוציא מקולמוסו, אלא שלא במתכַּון הוא חי אז בעולם אחר, עולם התלמוד והרבנים, ונמשך אחריהם במַהלך מחשבותיו. והמשפט הזה צודק באמת ביחוסו לרוב חכמינו שבמערב (כמו שיעיד עליהם סגנונם), שנפסק כבר הקשר בין שׂפת אבותיהם ובין ישותם הפרטית. אבל אותם הסופרים העברים שבצפון ובארץ ישׂראל, ששׂפה זו עודנה גם עתה חלק מישותם, מרגישים בשעת כתבם, להפך, את הצורך לכתוֹב דוקא מתוך עצם רוחם הפנימית, ומתאמצים על כן לתקן את הלשון ולהרימה למדרגת השלמוּת הדרושה, עד שתוכל רוחם להתלבש בה ברוַח, כמו שכך היתה רוח האבות מתלבשת בה בזמנם.

וכשאנו רואים איפוא את גיגר זה עצמו וסיעתו מקדישים כל ימיהם וכוחותיהם לתקונו של חלק אחר מנחלת האבות, לפי מושׂגיהם, ואינם יכולים להסתפק פה במה שמסתפקים שם, – הרי זה לנו אות נאמן, כי פה הוא מקום חיוּתה של ישוּתם העברית, אשר לא מתה בלבם, אלא נצטמצמה, וכי חפצם האמתּי והפנימי (בין שמודים כן לעצמם ולאחרים או לא) הוא: ‘לגלוֹת את רוחה העצמית באותן הדרכים שעושה כן המחוּקה לרוחו’.

מפני התבוללות אין אומתנו צריכה איפוא לירוא גם לעתיד לבוא, אבל צריכה וצריכה היא לירוא מפני התפרדות. כי אחר שתּכוּנת עבודתם של בני עמנו להשתלמות ישוּתם הלאומית תלויה בכל מקום בתכוּנת הכוח הרוחני הנכרי, השׂורר במקום ההוא והמעורר אותם לחקוי של התחרות, – הנה יש לדאוג, שמא תתפרד העבודה הזאת לדרכים שונים, לפי השתנות הכוח הרוחני בארצות שונות, עד כי ברבות הימים לא יהיה עוד ישׂראל גוי אחד, אלא שבטים שבטים נפרדים, כמו שכך היה בראשית ילדותו.

ודאגה זו יש לה באמת סמוכים מן הנסיון. הנה בארצות הצפון, למשל, קבּלו בני ישׂראל את ראשית השׂכלתם מאחיהם שבאשכנז. נושׂא ההתבטלוּת, ועמה גם מרכז־החקוי, היה להם אז לא הכוח הרוחני הנכרי שבמקומם, כי אם זה שראו באחיהם ההם. ועל כן חקו את האחרונים ‘חקוי שלם’, מבלי שׂים לב לשנוי המקום והמצב, כאלו היו גם הם אשכנזים גמורים לכל דבריהם. אבל לאחר זמן, כשסגלו להם הצפוניים את ‘ההשׂכלה’ במדה ידועה והרגישו בנפשם את הכוח החדש, עברו מהתבטלות להתחרות גם ביחוסם ליהודי אשכנז והתחילו לשנות ממטבע שטבעו אלו, לפי השתנות הכוח הרוחני בארצות מגורם. – ויהודי צרפת עודם גם עתה ‘נושׂא ההתבטלות ומרכז החקוי’ לאחינו שבמזרח. אבל גם שם אין המצב הזה אלא זמני, עד שירגישו האחרונים בנפשם את הכוח החדש. – וככה, כל מה שאיזה חלק מעמנו מוסיף כוח רוחני, כן הולך הוא ומשתחרר מתחת שלטון החלק האחר, מרכז חקוּיוֹ לפנים, וכן הולכת סכנת ההתפרדות הלוך וגדול.

אבל גם מן הסכנה הזאת יש הצלה אחת, ורק אחת. כמו שבמצב ה’הויה' מגיעה החברה להתלכדות אישיה, למרות נטיותיהם העצמיות, על ידי איש מרכזי שבתוכה, – כן גם במצב ההתפרדות תוכל האומה להגיע להתלכדות חלקיה, למרות נטיותיהם המקומיות, על ידי מקום מרכזי, אשר מצד עצמו, לא בשביל איזה יחס מקרי וזמני, יהיה ‘כוחו גדול למשוך אליו כל הלבבות’, לסבּב לכל חלקי־העם המפוזרים ‘התבטלות’ במדה ידועה, באופן, שתוצאות חקוי־ההתחרות של כולם תמצאינה להן בו כוּר מצרף וקשר מאַחד.

ואם בימי ההתפרדות הראשונה, בילדותו של עמנו, הספיקה גבורת דוד עם חכמת שלמה לברוא לו מקום מרכזי כזה, ‘ששם עלו שבטים שבטי יה’, הנה עתה, בזקנוּתו, לא גבּוֹר בגבוּרתו ולא חכם בחכמתו או עשיר בעשרו יעצרו עוד כוח לברוא בריאה חדשה כזו, ושלא בטובתם עתידים על כן כל הרוצים באחדוּת האומה להכּנע סוף סוף מפני ההכרח ההיסטורי ולשׂאת עיניהם למזרח, אל מרכז־החקוי הקדמוני.


תרנ"ג

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!