רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

Untitled-2.jpg

 

א

בעיר הגדולה בּוּקַרֶסְת שבארץ רוֹמִינְיָא ישבו שני עברים מנכבדי העיר ועשיריה. שם האחד אליעזר ושם השני חֲנִינָא. ויהי לאליעזר בן ושמו יעקב וגם לחנינא היה בן ושמו יעקב. ובעודם בילדותם נשארו הילדים יתומים מֵאִמּוֹתיהם. כעבור איזה זמן לקחו אליעזר וחנינא להם נשים אֲחֵרות, והילדים

מצאו להם, תחת אֵם, אֵם־חורגת.

והאיש אליעזר היה ירא ה' ושומר מצותיו ולא סר מדרכי אבותיו ומכל הליכותיהם, וגם את יעקב בנו חִנֵך על פי דרכו ויתנהו על יד מלַמֵּד חשוב ללמדו תורה. ויעקב שקד על למודיו ויעש חיל.

וּלְמִלְכָּה, אשת אליעזר השניה, בנים מאישהּ הראשון, וילמדו גם הם עם יעקב אצל מלמד אחד. אפס הם לא השכילו כיעקב, והמלמד היה גוער בהם תמיד ואת יעקב קִלֵּס כתלמיד מצֻיָּן. ויקנאו בו אחיו וגם מלכה קִנְאָה בו ותשנאהו, ותמיד שמה עליו עלילות דברים. אם לקח איזה ספר והתחיל ללמד, גערה בו ואמרה, כי להִתְיָהֵר בשקדנותו בא. ואם ישב בלי עבודה, אמרה, כי עָצֵל הוא, והוא מרגיל גם את בניה לעצלות. בראותה כתם בבגדו, חֵרְפַתּוּ, כי מזהָם הוא, ואם לקח את המִּבְרֶשֶת לנקות את בגדו בִזַתּוּ, על שהוא עוסק הרבה במלבושו. ויהי יעקב נרדף וּמְגֻדָּף כל הימים.

ואחי יעקב הכעיסוהו תמיד וגם היו מכים אותו על לא דבר. פעם נתן נער אחד ליעקב קֻפְּסָה, שעליה תמונה יפה. ויבקשו אחיו ממנו לתת להם את הקפסה. ויאמר להם יעקב: הלא אתם שנאתם אותי ותמיד מכים אותי, ולמה באתם אלי לבקש ממני מתנות? וַיִשָׁבְעוּ האחים לו, כי מהיום ההוא והלאה לא יוסיפו עוד לרדפו, וּשְׁלוֹם אמת יהיה ביניהם לעד, רק שלא יחשך מהם את הקפסה. יעקב נאות להם ויתן להם את הקפסה, אך תיכף כשקבלו את הקפסה, הוסיפו לרדפו ולהכותו כמו בראשונה.

ויעקב היה אָמָן גדול לעשות פנסים מניר. ויעש לאחד מחבריו שני פנסים ובשכר עבודתו קבל ממנו נְיָר אדֹם ויעש פנס ממנו גם לעצמו. אז בקשו אחיו שיתן להם את הפנס, אך הוא לא נתן להם עוד. ויוציאו עליו דבה באזני אמם, כי יעקב גנב כסף וקנה את הפנס. ומלכה הכתה את יעקב מכה רבה. לשוא נשבע יעקב בציציותיו, כי לא גנב את הפנס ורק בעמלו קנהו; אך האֵם לא האמינה בדבריו, ואחיו שחקו לדמעותיו ויקראו: גנב, גנב! ויעקב לא מצא איש אשר יוכל לספר לפניו את צרתו, כי אביו היה טרוד במסחרו, ואף כי אהב מאד את יעקב בנו, לא מצא זמן לשוחח עמו ולדרש את שלומו.

וירא יעקב, כי אין שלום לו בבית אביו, ויאמר אל לבו: אין טוב לי, כי אם לשבת “בַּחֵדֶר”, כי שם מלמדי יָגֵן בעדי ולא יתנני בידי רוֹדפָי.

ויהי יעקב משכים תמיד ללכת אל החדר מכל הנערים וישם כל מעיניו בתורת ה'.


 

ב.

וחנינא היה איש משכיל, מדבר בלשון רומיניא ומלבושיו וכל הליכותיו כאחד מאצילי הרומינים. וגם פנינה אשתו השניה משכלת כמוהו, מדברת בלשון צרפת ופורטת על הפסנתר. ולה לא היה בן או בת, ותאמר לגדל את יעקב לה לבן ולחנכו כבן אצילים.

וַתְּלַמֵּד פנינה את יעקב לנשק ידיה בשכבו ובקומו ואחרי אָכלו ושתותו, ותורהו הלכות קידה והשתחויה ולמצוא חן בעיני האורחים העשירים הבאים אל ביתה. ותָסְב את שמו “יַשָה”, כשם בן נֵכר, כי השם יעקב העברי לא מצא חן בעיניה. אולם ישה היה נער קשה ערף ולא רצה לקבל עליו את כל חֻקי הנימוס שהאצילים מדקדקים בהם, ובצאתו החוצה היה רוקד כאיל וסובב כגלגל, מקפץ ומזמר.

פעם בא אורח אל בית אביו, וישה היה עסוק בצעצֻעיו ולא מהֵר להושיט לו את ידו. ותגער בו פנינה ותצוהו לגשת מַהֵר אל האורח ולהושיט לו את ידו. וישה בלי רצון עזב את צעצעיו ויקרב אל האורח ויושט לו את ידו השמאלית. ותוסף פנינה לגער בו ותאמר: הוי, נער חסר־נימוס! הלא למדתיך תמיד להושיט את היד הימנית. ויושט ישה לאורח את שתי ידיו.

ופנינה אדמה מכעש וכאשר הלך האורח, יסרה את ישה ותעמידהו על ברכיו בפנת החדר. אך כאשר הוסיפה ליסרהו, כן הוסיף הנער להַכְבֵּד את לבו ולא שמע בקולה.

מלחמה תמידית היתה בין פנינה ובין ישה. הוא השתדל להרגיז והיא הרבתה ליסרהו. אולם הוא היה קטן וחלש והיא היתה גדולה ובריאה, וכמובן הוא סבל מאמו החורגת הרבה יותר, מאשר סבלה היא מבנה החורג.

במלאת לישה תשע שנים נתן אותו אביו אל בית הספר אשר לגוים. וילבש ישה בגדי־שְרָד עם כפתרי כסף ותו של כסף על כובעו מפאת פניו. וישה היה תלמיד מקשיב ונבון מאד, והמורים היו מהללים אותו.


ואולם גם בבית הספר לא תמיד מצא ישה מנוחה. חברים אחדים מבני הרומינים היו לפעמים מחרפים אותו וקוראים לו בשמות של גְנָי. בכל זאת טוב היה לו לשבת בבית הספר, משבת בבית אביו ולהלחם עם אמו החורגת.


לפעמים היה ישה נפגש עם יעקב שכנו, אבל תמיד היו מביטים זה אל זה בבוז, כי ליעקב היו פאות ארֻכּוֹת ושלמה ארֻכָּה, מדבר ז’רגונית, וישה היה לבוש בגדי שרד ומדבר רומינית. על כן היה ישה לועג ליעקב ומורט את פאותיו, ויעקב היה קורא לו: גוי! משֻמָּד! ישה לא ידע מאומה מתורת ה' ומקורות עמו ישראל, ויעקב לא ידע מכל הנעשה על הארץ ומחכמות התבל. וכאשר גדלו הנערים, כן הוסיפו להתרחק איש מרעהו, ולא ידעו כי בני אב אחד הם, בני אברהם העברי.


ג.


וספורי התורה והנביאים לקחו את לב יעקב ויהיו שיחו והגיונו כל היום וכל הלילה. גם בשכבו על משכבו התיצבו לפניו במראה אבותינו הקדושים וכל גבורי ישראל, נביאיו וחכמיו.

ויהי היום וישב יעקב מהחדר ויתפלל תפלת הערב ויאכל את ארוחתו וישכב. והלבנה נשקפה ממרומי שמים ותשלח אליו מבעד החלון את קוי אורה הנעים. ויעקב הביט אליה ואל הכוכבים הרבים הזרועים על פני השמים, ועינו לא שבעה מראות את ההוד השפוך עליהם. ושֵׁנָה נעימה ומתוקה סגרה את עיניו ויישן.

ויחלם והנה איש צעיר לימים, חסון כארז, חובט חטים בגת, וידע יעקב כי גדעון הוא, והאיש ממהר לכלות את מלאכתו ולהסתיר את החטים, כי ירא הוא את המדינים, הבאים לגזל את יבול האדמה מיד העברים.


והנה איש זקן, עוטה מעיל, ומראהו כפני מלאך אלהים נצב לקראתו. ויפן הזקן אל האיש ויאמר: ה' עמך גבור החיל! ויאמר גדעון: “ואם ה' עמנו למה מצאתנו כל זאת? ואיה נפלאותיו אשר סִפְּרוּ לנו אבותינו הלא ממצרים העלנו ה', ועתה נְטָשָׁנוּ ויתננו בכף מדין?” ויען הזקן: רָאֹה ראיתי, שֶׁגבּוֹר חיל אתה ואוֹהֵב את עמך ישראל, על כן באתי להגיד לך בשם ה': “לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין”.


ויאמר אליו גדעון: ואיך אלך, ועמי יש רק מתי מספר, ושם אצל המדינים מחנה רב, כחול שעל שפת הים?


והנה פתאם שֻנוּ פני האיש, ומזקן היה לבחור חזק כארז. ויאמר אל גדעון: הלא ראית, כי לא יִבָּצֵר מהאלהים לשנות בִּן־רֶגַע את הזקן לצעיר, כן לא יבצר ממנו לתת גבורה למעטים וחלשים להתגבר על הרבים והתקיפים. ואתה דע לך, גבור ישראל, כי עַם ה' לא לנצח יאבד ולא לעד ישבע כלמות. וגם אם למראה עינים חלש הוא וגוע, פתאום אפיח בו רוח אחרת וישוב לימי נעוריו וכבודו הראשון.

ואליעזר עבר על פני יעקב, וירא והנה שחוק מרחף על שפתיו ויגש אליו וישקהו. וייקץ יעקב. וישאל אליעזר את בנו: מדוע זה צחקת?

אולם יעקב לא ענה על שְׁאֵלָה זו, כי אם פנה אל אביו בשאלה אחרת.

– מתי היה הגבור גדעון?

– מזמן כביר, ענה אליעזר זה כשלשת אלפי שנה.

– ומדוע אין לנו עכשו גבורים כגדעון? שאלה הנער.

ויספר לו אליעזר, כי מאז שהחריבו הרומאים את בית מקדשנו, נפזרו בני ישראל בין עמים שונים בארצות זרים, ולכן תמו גבורים מקרבם.

– ומדוע יושבים עכשו בני ישראל על אדמת זרים ולא בארץ ישראל? – שאל יעקב, – הכי הרומאים אינם נותנים להם גם היום להתישב שם. ויען אליעזר: הרומאים אמנם כבר ספו ונשמדו כליל, אפס ה' הבטיחנו כי הוא יקבץ גָלֻיוֹתֵינוּ והשיב אותנו אל ארצנו, ועל כן הננו יושבים ומחכים, עד אשר יקים ה' דברו.

ויעקב הניע בראשו ויאמר:

– אבל הלא ה' לא צונו לשבת פה תחתנו ולבלתי התישב בארץ ישראל בטרם יקראנו. ולמה אנו יושבים פה ומחכים? הלא טוב לנו לשבת שם ולחכות לגאֻלָה. מה מאד חפצתי לראות את הארץ ההיא, את כל המקומות שבהם נראה ה' אל נביאינו וגבורינו.

ואליעזר נכלם מעט מדברי בנו. ולא מצא מענה. כי אמנם הוקיר אליעזר את תורת ה' ודברי נביאיו וגם היה מתפלל תמיד לשוב לארץ ישראל, אבל יחד עם זה צר היה לעזב את מסחרו אשר פרץ ברומיניא וללכת לבקש לו מקור מחיה במקום אחר, ואפילו בארץ ישראל.


 

ד.


וישה גם הוא חשק בלמידים ויקשב לכל אשר למדוהו מוריו וגם הִרְבָּה לקרוא בספרים ויחכם מכל תלמידי בית הספר. ורעיו היו באים אליו לשאל ממנו פשר כל דבר קשה שמצאו בשֵעוּריהם. והוא היה מבאר להם בהשכל ודעת, ויהי רצוי לכל התלמידים הדורשים חכמה.

ותלמיד אחד קרוב לראש בית הספר היה נער שובב ושמו ניקולס, ויפגר בלמודיו מכל התלמידים.


פעם קרא המורה את ישה ויבחנהו, וישה ענה כהוגן, ויצב לו המורה ציון טוב. ואחר כך קרא לניקולס וישאלהו שאלה קטנה, וניקולס לא ידע מה להשיב.

ויוכיחהו המורה ויאמר: ראה הנה לישה אין מורה בבית, והוא יודע להשיב על כל מה ששואלים אותו, ולך שכרו מורה לשַׁנֵן עמך את שעוריך בביתך, ואף על פי כן אינך יודע מאומה?

ויחר לניקולס מאד ויקנא בישה, ויהי מתגרה עמו תמיד. פעם שחקו התלמידים בחצר בית הספר. וישם ניקולס מכשולים לפני ישה ולא נתן אותו לְצַחֵק. ויהדפהו ישה מפניו, ויקרא ניקולס בקול גדול: יהודי ארור! ויקם ישה ויך את ניקולס על לֶחְיו, ותקם מהומה גדולה בחצר. וירץ נער ויגד לראש בית הספר, כי ניקולס מֻכֶּה בידי יהודי. וימהר ראש בית הספר ויבוא אל המקום, אשר שם היה הריב, ומבלי חקירה ודרישה התנפל על ישה וּבְרָקְעוֹ ברגל, קרא: איך נועזת יהודי מצורע להכות נער נוצרי וכל שכן בן אחי? הטרם ידעת כי לא למענך ולא למען אחיך היהודים יסדו את בית הספר הזה, כי אם למען הרומינים אזרחי הארץ.

ויצו הראש להביא את ישה אל הכלא ולסגרו עד הערב. כל העומדים חשבו, כי ישה יבכה ויתחנן לפני הראש לשאת את חטאתו, אך ישה הביט אל הראש בחרפה ובוז, וילך אל בית הכלא מבלי דבר דבר.


כשסֻגר חדר־הכלא ויַשָׁה נשאר לבדו, אז כבש את פניו בקרקע ויתן לדמעותיו לזְרֹם מעיניו בלי מעצור. כל זמן שעיני זרים הביטו אליו, התאפק, ויכבש את כעסו ואת מרירות נפשו בקרבו, אף כי לבו היה נכון לְהִתְפַּקֵעַ, אבל עכשו, לפי ארבעה קירות של הכלא היה יכול לתַנוֹת את צרתו ולגלות את כל מה שבלבו.


– במה אָשמתי? שאל ישה לנפשו. – האם אנכי התחלתי בריב? במה אשמתי אם אני יודע יותר מניקולס? ומדוע ירדפני תמיד ויקראני בשם “יהודי ארור”? אמנם הוא סכל, נער גס ובלתי מלֻמָּד, אבל ראש בית הספר איך בא הוא לחרפני מבלי חקירה ודרישה עוד קורא לי “יהודי מצורע”, ללא אמת, כי נקי אני בגופי ובנפשי לא פחות מניקולוס בן אחיו.

ככה חשב ישה, הפך והפך בשאלות האלה אלף פעמים, ותשובה לא מצא, וגם שכח כי לא אכל לחם כל היום ההוא.

כְשֶׁבָּא השומר להגיד לו, כי עבר זמן כִּלְאו ועכשו יכול לצאת לחפשי, התנער ישה, כמו מתרדמה עזה, ויקם וילך אל ביתו מָלֵא עצב ויגון, ופנינה קדמה אותו בתוכחת מוסר ותמלא את פניו קלון על שִבְתּוֹ בבית הכלא. אך הוא לא שעה אליה ולא דבר עמה מאומה.

מהיום ההוא בא שנוי גדול ברוחו של ישה, הוא חדל מצָחֵק עם רעיו, וישב לו לבדו תמיד ויהגה בלמודיו.


וימים רבים אחרי כן צלצלו באזני ישה דברי החרפה אשר חרף אותו ראש בית הספר וירתיחו את דמי לבבו בקנאה וכעש. ותמיד שאל לנפשו: מדוע רק אותי העיז לבזות באופן כל כך גס? ואם אני יהודי מה בכך? איזה עָוֹן יש בזה שאני יהודי?


 

ה.


ויגדלו הנערים, ויעקב היה לבר־מצוה. ויעש אליעזר משתה ויקרא לכל לומדי העיר, ויעקב דרש לפניהם דרשה חריפה מענין היום. וישה גדל גם הוא בחכמות החול ויקבל בשנה זו מתנה ומכתב תהלה מבית הספר. וגם ראש בית הספר, אשר שנא את היהודים תכלית שנאה, לא היה יכול לגעת לרעה בְיַשָה, כי שאר המורים הגינו עליו.

פעם אחת בליל חשך שב יעקב מבית המדרש הביתה, בדרך התנפל עליו נער רומיני ויבקש להדפו אל תוך התעלה העמוקה המלאה רפש.

אולם ברגע ההוא והנה יד חזקה אחזה בערף הנער הרומיני, וקול קורא לו מאחריו: ברח לך תיכף מזה, ואם לא – והשלכתיך אל תוך התעלה.

וימהר הרומני ויברח.

וירא יעקב כי ישה שכנו הוא הנער אשר בא עתה להצילו, ויתפלא מאד: האֻמנם הופיע זה לו עתה כמלאך מושיע?

והנה שמע קול ישה מדבר אליו רכות: אל תירא יעקב בוא וַאֲלַוֶה אותך הביתה.

ויחזק אותו בידו וילכו.

– מדוע התגרה בך הנער הרומיני? שאל ישה את יעקב בדרך.

– יען, כי גוי הוא, ענה יעקב בפשיטות.

ויוסף ישה לשאל: ומדוע קוראים אותנו הרומינים “יהודים ארורים”?

– ידעתי – ענה יעקב. כי הם מבני חם אשר אֲרָרו אביו.

– מאין אתה יודע, כי הם מבני חם?

– כי חכמינו אמרו: “כל הפוסל במומו פוסל”, הם ארורים, ועל כן הם קוראים לאחרים ארורים.

– הגם ליהודים היו חכמים? שאל ישה בתמיה

וישחק יעקב ויאמר: אתה עוסק תמיד בספרי הגוים, על כן אתה חושב כי רק אצל הגוים היו חכמים, ואולם אם תלמוד בספרי היהודים, וידעת, כי לנו היו חכמים ונביאים, שכמוהם לא היו בכל האֻמות.

וישאל ישה ויאמר: ומדוע יבַזוּ הגוים אותנו תמיד?

– גם על זה כבר נתנו חכמים מענה, כי חפץ ה' לבל נשכח כי בגלות אנחנו, ולא יזח מקרבנו זֵכר ארצנו הקדושה שבה חיו אבותינו בכבוד ושלוה, כי רע מאד לבן אשר מתה עליו אמו, והוא נמצא תחת ממשלת אם חורגת, כך לא טוב לעם שגלה מארצו והוא מתגורר בין עמים זרים.

דברי יעקב עשו רושם כביר על ישה, כי זכר כל אשר עבר עליו בבית ובבית הספר.

אז אחז ישה ביד יעקב ויאמר: אחים אנו בני עם אחד וגם לצרה אחים הננו, כי שנינו יתומים בלי אֵם, הבה לי ידך והיינו מהיום ידידים ורעים לנצח.

– אמן! ענה יעקב. – קטנים היינו, טפשים היינו ועל כן רַבְנוּ איש באחיו. עכשו גדלנו, חכמנו וכבר מבינים אנו מה גדול השלום!


 

ו.


ויהי ממחרת ושר העיר בוקרסת שלח פקדה לחנינא, כי יביא תעודה שהוא נולד בארץ רומיניא וכי בצל ממלכת רומיניא חסה תמיד, ואם לאו – יגֹרש מן הארץ. ויאמר חנינא בלבו: אלכה נא אל בית פקֻדות העיר ואקבל שם את התעודה, כי כלם יודעים שם, כי גם אני, גם אבותי ברומיניא נולדנו. אולם בבואו אל בית פקֻדות העיר הגיד לו איזה פקיד בסוד כי השר היושב ראשונה במלכות שלח חרש דבר לכל בתי הפקדות, לבלי תת ליהודים תעודות אזרח.

וישב חנינא בפחי נפש הביתה ויספר לאשתו את הדבר הזה, וישה יושב ושומע. כאשר כלה אביו את דבריו, פנה אליו ישה בשאלה.– מדוע רודפים הגוים אותנו? מה עשינו להם?

– יען כי יש רבים בתוכנו – ענה חנינא – שהם נבערים מדעת, ובגדיהם ופאותיהם ללעג ולחרפה בעיני הגוים. ועונות היהודים החשוכים ההם נִשָּׂא גם אנחנו, כי שרי המלוכה יוציאו על כלנו משפט, כי פראים אנו ואיננו ראוים להִקָּרֵא בשם אזרחי הארץ.

ויען ישה ויאמר: הלא גם הרומינים אינם כלם חכמים ורֻבם אינם יודעים לקרא בספר וגם מאלה הלובשים בגדי תפארה, יש רבים שהם נבערים מדעת. לא כן בתוך היהודים, כי גם בתוך אלה שמגדלים את פאותיהם ומאריכים את בגדיהם, נמצאים חכמים רבים ונבונים. הנה דברתי אתמול עם בן שכננו, יעקב בן אליעזר, ונוכחתי כי הוא חכם יותר מכל חֲבֵרַי הרומינים, הלומדים בבית הספר. ואולי מפני זה הם שונאים את היהודים, יען הם רואים כי נעלים הם היהודים מהם בחכמתם ובחריצותם. הנה למשל בבית הספר, אשר אני לומד בו, חברי הרומינים שונאים אותי, לא מפני שעשיתי עמהם רעה, כי מפני שאני לומד ויודע את שעורי והם אינם לומדים ואינם יודעים.

חנינא רצה להפך בזכותם של הרומינים, כי יותר טוב היה בעיניו לחַיֵב את היהודים, אך לא את הרומינים שֶאֵת קרבתם בקש תמיד, אך בעת ההיא בא שר השוטרים אל חנינא. וימהר בעל הבית ואשתו אל האורח החשוב, והשר האיר אליהם פנים ויואל לשבת עמהם איזה זמן ולשתות עמהם כוס יין, וגם הלואה הגונה קבל מחנינא, ובעד זה הבטיח להמציא לחנינא זכות אזרח.

בתוך שיחתם נגעו בשאלת היהודים והשר אמר, כי הוא אמנם איננו אוהב את היהודים, אך את חנינא הוא אוהב, כי הוא אינו דומה כלל ליהודי. וישמח חנינא על הדבר הזה וילעג גם הוא לפני השר במנהגי היהודים ובתנועותיהם, והשר צחק בכל פה. פתאם בא ישה ואמר אל אביו: אבא! הלא גם אנו יהודים, ולמה תצחק עליהם?

ויגער בו חנינא ויאמר: נער אתה ואין לך להתערב במה שהגדולים מדברים. וגם פנינה אדמה מכעס, כי חרה לה על אשר גלה ישה לפני השר הרומיני, כי יהודים הם…


 

ז.


עוד מימי ילדותו לא היה ישה רוצה לשבת בבית אביו, כי לא רצה לשמוע תוכחות מפי אמו החורגת, ומאז ראה את אביו מתחבר עם הפקיד הנכרי ולועג עמו יחד ליהודים היה לו בית אביו כמאורת צפעוני. וגם בבית הספר לא ידע שלוה, כי בזמן ההוא גדלה השנאה ליהודים, ורבים מתלמידי בית הספר היו מבזים ומחרפים את היהודים. וישה שמע זאת ויחר לו עד מות. ואף כי בכבודו היו הרומינים נזהרים, כי כלם היו צריכים לו, לפתר להם כל שאלה קשה, אבל הוא הרגיש, כי חרפת אחיו חרפתו היא.

ויהי היום וילך ישה לשוח בבקר, כי יום חג היה לנוצרים ובית הספר סגור אז. וישא את עיניו וירא והנה יעקב הולך ויגש אליו וישאל לו לשלום. ויאמר יעקב: ומדוע אינך הולך היום אל בית הספר? ויגד לו ישה, כי ביום הזה חג לנוצרים, ועל כן אין לומדים בבית הספר. ויאמר יעקב: “שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי”. רבים מבני ישראל שומרים את חגי הנוצרים ושבתותיהם, ואת חגי ישראל אינם יודעים ואינם מכבדים.

– ומה אעשה? – הצטדק ישה. – הלא כל מורי בית הספר ורב התלמידים הם נוצרים, על כן אנוס אני לעבד בימים שהם עובדים ולשבות בימים שהם שובתים. לא אכחד ממך, כי גם לי לא נעים הדבר הזה, בכלל לא נעים לי ללמד בבית ספר כזה שֶרֹב התלמידים והמורים מתיחסים בשנאה אלינו היהודים, אבל מה לעשות אם אין בתי ספר כאלה ליהודים, ואנו צריכים לדרש חכמה מפי שונאינו. אמנם טוב היה לו ישבו בני ישראל בארץ ישראל, שם היו בונים להם בתי ספר ללמד תורה וחכמה. שם לא היו מחרפים אותנו ולא היינו אנוסים לחלל את קדשינו. השמעת כי ישנם עכשו כאלה שמבקשים לשוב לארץ ישראל ולעסוק שם בעבודת האדמה?

– עתה אין ארץ ישראל עוד בעולם, אמר ישה בעצב – שם בארץ עכשו פלשתינא והיא אחת ממדינות תֻּרְכִּיָה.

– ואני מאמין, כי גם היום היא ארץ ישראל. אמנם הרומאים הרשעים הגלו אותנו משם, וגם בקשו להשבית מלבנו את ארצנו הקדושה, ועל כן הסבו את שמה פלשתינא, על שם הפלשתים שישבו בחלק אחד מארץ ההיא. אולם כל תחבֻלות הרומאים ישא הרוח. ארץ ישראל היתה ותהיה נחלת ישראל! אנחנו נשבענו שלא נשכחנה לנצח:


אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי;

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי,

אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי,


ומאמינים אנו בה' אלהינו, כי יקים את הבטחתו להשיבנו אליה ולחדש ימינו כקדם.

– אבל אומרים, כי הארץ עזובה ושוממה, אמר ישה.

– אנחנו בשקידתנו נשים אותה לארץ זבת חלב ודבש כמו שהיתה.

והאמת אגיד לך, כי גם אם חלילה יגזר ה', כי נסתפק שם בפת חרבה, טוב לי בכל זאת לשבת שם, מלאכל ברבֻרים אבוסים בארצות הגלות.

"טוֹב לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף

עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ."


ועיני יעקב נהרו בדברו את הדברים האלה, ודבריו אשר יצאו ממעמקי לבו ירדו אל לב ישה.


ויאמר ישה: צר לי מאד, כי אנכי היהודי איני יודע את תורת היהודים ואת קורותיהם. זר אני גם לרומינים גם לאחַי היהודים, לו תוכל להקדיש שעה ביום ללמדני עברית, כי אז הייתי מודה לך מאד, מאד.


וישמח יעקב על הדבר הזה ויאמר: הנני לעשות רצונך. ואולם גם אני רוצה ללמד את חכמות החול, הדרושות לכל אדם. ובודאי לא תחשך ממני את חכמתך אשר קנית בבית הספר. ויקבעו שניהם זמן, ויהיו לומדים יחד שעות אחדות ביום בתורה ובמדעים שונים.


 

ח.


ואנשים רשעים קמו בארצות שונות להסית את ההמון לעשות רעה את היהודים. וירבו להעליל עלילות שקר על היהודים גם בדִבּוּר וגם בכתב. וישכרו אנשים רקים ופוחזים לעשות פרעות בבתי היהודים, ואליה נלוה כל ההמון הרב, אשר בא לבֹז את הרכוש. אז פרצו פרעות בערים רבות בנגב רוסיא, היהודים היו לבז ולמשסה וגם רבים הומתו באכזריות נוראה.

אז התעוררו יהודים רבים מתלמידי האונִיבֶרְסִיטָא לעלות לארצנו הקדושה ולעבד את אדמתה.


ויעקב הפציר מאד באביו לתת גם לו לעלות שמה, אך אביו גער בו ויאמר: רב לך לדבר הבלים! ילכו להם אלה, שאין להם מה להפסיד פה, לאיזו ארץ שהיא, ואפילו לארץ ישראל. אבל אני, ברוך ה' מטֻפל פה בעסקים רבים, וגם אתה, כשתהיה לאיש, תעזר לי בעסקי, ולמה לך ארץ ישראל?

וִכּוּחַ אָרֹךְ היה בין אליעזר ובין יעקב בנו. זה מביא ראיה מפסוק זה לדעתו וזה מביא ראיה מפסוק אחר לדעתו, זה מחזק את דבריו במדרש זה וזה – במדרש אחר. וסוף סוף לא יכלו להטות איש את לב רעהו. יעקב עמד על דעתו, כי רק בארץ ישראל ימצא היהודי מנוחה לנפשו, ואליעזר עמד על דעתו, כי צריך לשבת בארץ הגלות ולצפות לרחמי שמים עד שיבוא המלך המשיח.

ואחרי שהכסף היה בידי האב, מובן מאליו, כי נפסקה ההלכה כאביו. ויעקב נשאר לתוגת לבבו בבוקַרֶסת.


 

ט.


וחנינא ישב שָלֵו בבוקרסת ויסחר את מסחרו כי שר השוטרים לא נגע בו לרעה. אמנם את התעודה שהיתה דרושה לחנינא לא נתן לו, ורק דחהו תמיד “בלך ושוב”. אך חנינא הסתפק בזה שלא מגרשים אותו וקִוָה לימים טובים, שסוף סוף יקבל את התעודה, כי אזרח רומיני הוא. אך בא יום חשך והשר ירד מגדולתו, ועל מקומו בא שר אחר. והשר החדש צוה על חנינא לעזב את העיר במשך שמונת ימים, ואם לא – עָנֹש יֵעָנֵש. חנינא נסה להטות אליו גם את לב השר הזה בשחד, ולא עלתה בידו.

וירא ישה כי אביו בצרה גדולה ויאמר לו: הנה ברכך ה' בעֹשֶר, למה אתה יושב פה וּמְחַכֶּה עד שיבואו הפורעים ויָבֹזוּ את רכושך? הלא טוב לנו לעלות עכשו לארץ אבותינו ונזכה להיות בַּבּוֹנִים את חרבותיה.


חנינא הקשיב לדברי בנו וכמעט הודה בלבו, כי צדק במשפטו. אך פנינה התנגדה להצעה זו בכל כחה ותאמר: אל תשמע לעצת המשֻגע הזה, כי להשחיתנו הוא מבקש, וכל מי שיש לו מעט דעת הוא מבין כי לא טוב לעזב עיר שיש בה גנים תיאטריות וקִרְקֻסאות וללכת למדבר שָמֵם. ואולם אנחנו כזאת נעשה: נשב נא זמן קצר על גבול ארץ רומיניא ומשם נשלח מכתבי בקשה לשרים כי יתנו לנו זכות אזרח, ואיש עורך דין ישתדל בעדנו והוציא משפטנו לאור. ואז נשוב לבוקרסת וישבנו בה כשאר אזרחי העיר.


ויחר לישה מאד ויאמר: אם רוצים אתם לצַפות לחסד הרומינים, שבו תחתיכם, ואולם אני רוצה ללכת לארץ אבותינו.

ויאמר חנינא: הלא אותך אין מגרש, כי תלמיד בית הספר אתה. ויאמר ישה: רוצה אני להִמָּלֵט בעוד מועד ולא להמתין עד שיגרשוני בחרפה. ומלבד זאת אני רוצה לשבת בארץ ישראל.

ותשמח פנינה על דברי ישה ותאמר לבעלה: תן לו כסף להוצאות דרכו ויסע לו אל אשר ישאהו לבו, ולא

יפריע עוד את מנוחתנו.

בעוד ימים אחדים עזב ישה את בית הספר ואת בית אביו ואת עיר מולדתו ויסע לארץ ישראל.

בבית הנתיבות עמד עליו יעקב שבָּא ללַוֵּהוּ, וכאשר נשמע קול הפעמון המבשר כי הרַכֶּבֶת נכונה לצאת

נפלו הרעים איש על צואר אחיו, ויבכו, וישקו איש את רעהו.

וישה בא אל הרכבת, הקַטָּר השמיע קול שרקה והרכבת נתקה ממקומה.

ויקרא ישה מבעד החלון: היה שלום, אחי! יתן ה' ונתראה יחד בארץ הצבי.

– אמן! קרא יעקב ולא יכול לדבר עוד, כי דמעותיו לא נתנוהו לכלות את דבריו.

והרכבת נעלמה, ואך מרחוק נראה קצה עמוד העשן היוצא מהמַעֲשֵנָה של הקַטָּר, ויעקב עוד עמד על עמדו.

ורבבות מחשבות שונות מלאו את חדרי לבו, דמעותיו שטפו על לחייו, ושפתיו רחשו ברכות לראש רעהו, אשר נפשו נקשרה בנפשו.


 

י.


ויעקב התעצב מאד מעת אשר עזבו ישה רעהו, וכמשוררנו הגדול רבי יהודה הלוי היה קורא תמיד:

“לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב”.

ויהי היום ומכתב בא מישה ליעקב מארץ ישראל, ובו הוא מספר מכל הנפלאות, שראו עיניו בארץ אבותינו, ומכל מה שהוא חושב לעשות שם.

יעקֹב קרא את המכתב וַיִשְׁנֶה וַיְשַׁלֵשׁ וינחילהו עֹנג רב ומכאב גדול כאחד. הוא התענג על כי עלתה ביד רעהו להשתקע בארץ ישראל, וצר היה לו שהוא אינו משתתף עמו שם בעבודה ויושב עוד בארץ הגלות. מאז התהלך יעקב כצל, קודר ומשומם, נפשו תעבה כל אֹכֶל ובלילה נדדה שנתו.

וירא אביו, כי בנו הולך ודל, ויקרא לרופאים וימֻשֻׁהוּ, ויתנו לו סמי מרפא ולא הועילו. וייעצו לו לנסוע לחוץ־לארץ לאחד ממעינות הרפואה.

ויאמר יעקב: תן לי אבי לנסוע לארץ ישראל כי שם אֵרָפֵא רפואה שלמה.

ויבן אליעזר, כי נכספה נפש בנו לעלות לארץ ישראל וכי גַעְגוּעָיו אליה הם סבת מחלתו. ויחמול עליו ויתן בידו כסף וישלחהו. ולמקצה שני שבעות נפגשו שני הרעים על הרי ישראל בשמחה רבה. ומאז ועד היום הזה הם עובדים בשקידה עצומה. ישה למד את עבודת האדמה והגננות ועוסק בתחית הארץ, ויעקב עוסק בתחית העם ושפתו, כי מורה הוא לילדי ישראל, תורת ה' וידיעות התבל.

המלצות קוראים
תגיות