רקע
אהרן דוד גורדון
על עניני העבודה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

כדאי, חושב אני, לאדם מקרב העובדים לדבר פעם אחת בעתון כללי1 דברים אחדים על ענייני העבודה, וכדאי, כמדומה, לעתון כללי לתת מקום על עמוּדיו לדברים האלה.

בספרוּת העתית הכללית שלנו, רגילים אנחנו לראות, דנים על העבודה העברית עם כל השייך אליה כעל עניין של מפלגה או של מעמד ידוע.

כך מתייחסים אל העבודה העברית לא רק האיכרים בוני הישוב בידי בני עם אחר, ועוזריהם ומליצי היושר שלהם, כי־אם גם אלה, המבינים את ערכה, את הכרחיותה של העבודה העברית בבניין ארצנו ובתחיית עמנו. כשהם דנים על העבודה העברית או על אחד העניינים הקשורים בה, אתה מרגיש, כי הם מדברים לא על עניינם הם בלי אמצעי, אשר, מבחינת היותם בנים לעם ישראל, הוא גם עניינו הפרטי של כל אחד מהם – כמו למשל, הלשון העברית. ביחס ללשון העברית מבין כל מי שיש לו מוח בקדקדו ולב חי ועֵר בחזהו, כי היא חובה עליו בלי אמצעי, ואחריות תחייתה, מבחינת השימוש בה בדיבוּר, בכתב ובמחשבה, חלה עליו ממש כמו שהיא חלה על העוסקים בתחייתה בתור בעלי מקצוע. אבל העבודה הרי היא עניינם של הפועלים, של מעמד מיוחד, ולא עניינו של כל פרט ופרט מהמעמדות האחרים. הרי אי־אפשר כי העבודה ליצירת החיים המורכבים של עם תהא נעשית כולה על־ידי עובדים עבודת כפיים פשוטה, הרי צריכה להיות חלוקת עבודה. אמנם מעמד העובדים הוא מעמד נחוץ מאוד, ורבים אולי לא יתעצלו להודות כי הוא היסוד, והעיקר, כי העבודה היא היסוד בבנין הארץ, וכי החובה הלאומית על כל מבין ומרגיש לשקוד על הדבר, עד כמה שאפשר, כי כל מה שאנחנו באים לעשות בארץ יהיה נעשה על־ידי עבודה עברית. ואולם למעשה, בחיים, הרי העבודה סוף סוף חלקו של מעמד מיוחד, ודרושה הבנה יתירה, עמידה על גובה ידוע כדי להבין את כל ערכה היסודי.

והדבר מובן. היחס אל העבודה והעובדים בקרבנו, ובכלל כל היחסים שבינינו בשדה העבודה ליצירת חיינו בארץ־ישראל, המביאים לידי חיכוכים ומבוכות מיוחדים לנו, בני עם תלוש וקרוע, מה הם, אם לא בבוּאה ריקה ומזויפת, בבוּאת ים סוער, בבואה של בּוֹרית, מהיחסים השׂוררים בחיי אותם העמים, אשר אנחנו חיינו בתוכם? בקרב כל עם מאותם העמים יש מעמד של פועלים ומעמד של בעלי רכוש הנותנים עבודה לפועלים. היחסים בין המעמדות הם בעיקר כלכליים, והמלחמה ביניהם – מלחמה כלכלית. ואת היחסים האלה רואים, רוצים לראות גם בקרבנו, רוצים לראות גם אלה הבאים אלינו לכאורה לא מתוך שאיפות חומריות. את ההבדל רואים לא הכל, ולא מעטים הם אלה שאינם רוצים לראותו, והרואים לא הכול יורדים לסוף עומקו. הרואים רואים רק כי הניגוד בין המעמדות בקרב עם חי הוא ניגוד סוציאלי, שהרי גם העובדים גם נותני העבודה הם בני עם אחד, בעוד אשר בקרבנו הניגוד לאומי: נותני העבודה – יהודים, והעובדים – בני עם אחר; אבל אין רואים, כי הניגוד הוא גם מדיני: העובדים הם בני עם הארץ ונותני העבודה – זרים. שהרי אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי, כי אם גם במובן המדיני: הארץ לא תהיה שלנו, ואנחנו לא נהיה עַם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה, שישנם גם שם יהודים חוכרים או גם קונים שדות, גנים ופרדסים וסוחרים בפרי העבודה של אחרים. ורק במידה שיש לנו מושבים וחוות אשר העבודה בהם כולה שלנו, אנחנו מתאזרחים ונעשים עם הארץ. זכותנו על הארץ, כוח קנייננו בה הוא רק בעבודתנו שאנחנו עובדים את אדמתה. וגם זכותנו ההיסטורית על הארץ זקוקה לאישור זה. הקשר הזה של השתתפותנו ביצירה עם אדמת הארץ ועם טבע הארץ, אשר אנחנו כאילו מחדשים את פני הארץ, והארץ כאילו מחדשת את רוחנו, – הקשר הזה הוא קשר של קיימא, שאין קיים ממנו. והדבר הזה הוא גם ההוכחה היותר נאמנה והיותר נמרצה על התקיימות זכותנו ההיסטורית על הארץ עד היום בידינו ולא בידי שכנינו: שהם לא התקשרו בה בקשר חי וקיים כזה, שהם לא יצרו בה מאומה ולא נתחדשו על־ידיה במאומה. אוי יהיה לנו, אם לא נשאף מעתה לחדש את הקשר החי הזה ולא נלמד הלכות יצירה לאומית־קוֹסמית, אשר תוכל גם לשמש מופת לשכנינו. כי רק באותה דרך, בעצם החיים והעבודה, בלי הוראה מכוּונת או גם ניכרת, נלמד אותם להבין אותנו, וגם אנחנו נלמד להבין אותם, את האדם שבהם, בלמדנו לדעת ולהבין לכל עומקו את האדם שבנו. אז נוכל לחיות חיים אנושיים יחדיו, חיים של יצירה מדינית משותפת. הן לא זמן רב נוכל להשׁיא את נפשנו, כי השקעת הכספים בעסק, סידוּר העבודה והנהלת העסק הם עצם העבודה, עצם היצירה הלאומית, אשר תתן לנו את הזכות הדרושה.

ועוד דבר אחד אין רואים ואין רוצים לראות, וגם הוא עיקר: אין בקרבנו כלל מעמד של עובדים. כי גם ‘הפועלים’ שלנו, אלה העובדים מתוך הכרח, אם באמריקה או בארצות אחרות, אלה שנקרא שמם בישראל ‘פרוליטריון’ כביכול, שואפים כל ימיהם לעזוב את העבודה ו’לעשות חיים', והיותר מוכשרים שבהם גם מצליחים להשיג את מטרתם.

במצב כזה לובשת שאלת העבודה צורה אחרת לגמרי. בקרב עם חי, שהוא עם הארץ ויש לו מעמד של עובדים, איכרים ופועלים, יכולים אלה שאינם עובדים או ש’עובדים' עבודות נקיות וקלות, המפרנסות את בעליהן כדי שביעה גופנית ורוחנית יתירה ותפלה וכדי תיאבון חומרי לאין גבול, בעלי אחוזה, תעשייה, מסחר, פקידים, עסקנים ציבוריים, כל מיני בעלי מקצועות אינטליגנטיים, – יכולים כל אלה לנהל פוליטיקה עליונה, לראות את עצמם כאילו הם בני עלייה, שמנה וסולתה של האומה, אפיטרופסים טבעיים לקטני ארץ אלה, העובדים את עבודתם וחיים בזכותם, אשר חובה עליהם, על בני עליון, להדריכם בדרך הישר, להאיר את עיניהם על חוג חייהם ופעולתם ולבאר להם, כי אין להתפרץ מתוכו ולבקש מותרות, לבקש לאכול כדי שביעה פשוטה כמשמעה, ללבוש בגד שלם ונקי, לדור בדירה של בן־אדם ולא ברפת ובאוּרווה, לבטל ימים למנוחה וכדומה. אולם בקרבנו אנחנו, אשר את ארצנו אך זה החילונו לקנות קניין של קיימא או לחדש את זכותנו עליה בכוח העבודה, אשר אין לנו מעמד של עובדים, לא איכרים ולא פועלים קבועים, ­– בקרבנו השאלה עדיין קודם כל: מי ומי צריכים לעבוד, מי ומי צריכים להיות הקונים את הארץ בעבודה? הן גם עובדינו יצאו מאותם החוּגים, שיצאו משם אלה שאינם עובדים, וגם הם, העובדים, רובם ככולם מסוגלים – על פי כשרונותיהם, ורבים גם על פי האמצעים הכספיים של בית אבותם – להיות בעלי אחוזה, תעשייה, מסחר, פקידים, עסקנים ציבוריים, בעלי מקצועות אינטליגנטיים וכו‘. ומדוע זה הוטלה רק עליהם החובה לעבוד ולהיות למִפְגָע לכל בוני היישוב בידי בני עם אחר, אם בכוח הכסף או בכוח הפוליטיקה העליונה או בכוח החכמה העליונה או על פי הדיבוּר? האומנם רק מפני שה’בטלנים’ או ה’מַניאקים‘2 האלה מתייחסים אל החיים בכלל ואל עבודת החיים הלאומיים שלנו בפרט לא יחס של ספּוֹרט או של פוליטיקה, כי אם יחס של אמת, של אמת שבנפש ובחיים כאחת, וסוברים, כי מי שאמר ‘צריך’, בייחוד במקום ש’צריך’, זה מחייב לעשות מה שקשה ביותר, – הרי הוא אומר קודם כל ‘אני צריך’, ורק אחרי־כן רשאי הוא לומר גם ‘אתה צריך’ וגם ‘הוא צריך’, ומי אינו צריך? מי בכם, אדונים נכבדים, מי מכם המתייחס יחס של אמת אל עבודתנו הלאומית, חופשי לומר, כי אין החובה עליו לעבוד, לקנות זכות או לאַשר ולחדש את זכותנו ההיסטורית על ארצנו בעבודת כפיים ממש? בשעת שרֵפה או בשעת סכנה אחרת לחייהם ולרכושם של בני המקום, אין שום אדם חופשי לפטור את עצמו מעבודת ההצלה, מהעבודה הגסה והקשה ביותר, בטענה של חלוקת העבודה, בטענה של מנהל עסקים אני, עסקן ציבורי אני, רופא, סופר, מורה אני. רק מתוך עצם עבודת ההצלה בלי אמצעי תוכל לבוא חלוקת עבודה טבעית, כמו הבאת עזרה לנפצעים, טיפול בילדים וכדומה. בעבודת הצלה אנחנו עסוקים, בהצלת ארצנו, – וההצלה הראשונה והיסודית היא: העבודה בידינו ממש. כל אחד מאתנו, בלי יוצא מן הכלל, חייב לעבוד, כשם שכל אחד מאתנו חייב לדבר עברית, כשם שכל אחד מישראל, השואף באמת ובתמים לגאולתנו ולתחייתנו הלאומית, חייב להתיישב בארץ־ישראל. עצם חובת ההתיישבות מחייבת אותו לעבוד, כי רק על־ידי העבודה ההתיישבות – לאומית, ובלי עבודה אינה אלא התיישבות של גֵר. רק במידה שהוא מכיר ומרגיש בכל ישוּתו את חובתו זאת, ורק במידת ההכרח בחלוקת העבודה מתוך עצם עבודת החיים בלי אמצעי, יוכל כל בעל מקצוע לעסוק במקצועו המיוחד. ורק אז תהיה עבודתו במקצועו לברכה.

אולם את האמת הפשוּטה והברורה הזאת, כי פה לובשת העבודה צורה לאומית־מדינית ולא סוציאלית־לאומית, כי שאלת העבודה היא בקרבנו לא שאלת הפועלים או העובדים, לא שאלת העבודה והרכוש, כי אם שאלת העם, שאלת העבודה והארץ או העם והארץ, – את האמת הפשוטה והברורה הזאת לא הכול רוצים להבין. מצד אלה שמחוץ לחוג העבודה אין בכלל רבים הרוצים להבין דברים כאלה, אבל גם מצד העובדים לא הכול רוצים להבין את זה. ומכאן – כל המבוכה.


 

את אופן היחס אל העבודה העברית מצד העומדים מחוץ לחוג העבודה אתה רואה באופן העמדת השאלה, בעצם בצורה כזו: עבודה עברית או לא עברית? עצם השאלה בצורה זו אומרת, כי יש פנים לכאן ולכאן, ואין התשובה תלוּיה אלא בשיקול הדעת ובהוכחות ממינים שונים. מובן, כי הדעת נוטה תמיד להכריע לצד היותר קרוב, לצד של ‘אדם קרוב אצל עצמו’. ובמקום שהדעת מכרעת, אין, כמובן, מחסור בהוכחות נמרצות. הרי לא יעלה על דעת מי שהוא להעמיד שאלה: איכרוּת עברית, איכרוּת לא זלה3, או איכרות לא־עברית, איכרוּת זלה4? הרי גם האיכרות העברית אינה עסק מוצלח, בשום פנים לא יותר מוצלח מעבודה עברית, ובשום פנים לא היתה יכולה לעמוד בהתחרוּת בפני איכרות לא־עברית. באותו סכום הכסף ובאותו העמל שעולה איכּוּר יהודי אחד, הרי אפשר היה לאַכּר עשרה, אם לא יותר, מבני עם הארץ, המאוקלמים יפה, המסתפקים במועט, הרגילים בעבודה והמוכשרים מאוד ללמוד את כל אופני העבודה וסידור העבודה האירופיים. אלא שכאן – בהעמדת השאלה בצורה: איכרוּת עברית או לא עברית – האַבּסוּרד בולט. אולם לעומקו של דבר השאלה עומדת בעצם גם עכשיו בצורה כזו. שהרי באין עבודת בעל האדמה ובאין עבודה עברית, אין על פי האמת גם איכרוּת עברית.

אף אמנם מה הוא היסוד בשאלת העבודה העברית? מי בעיקר חייב לעבוד את האדמה? ומה מבקשים הבאים לעבוד?

התשובה פשוּטה וברורה לכל מי שרוצה באמת ובתמים להבינה. ברור, כי לעבוד את האדמה חייב בעיקר מי שיש לו אדמה בארץ ישראל. מי שמתפרנס מן האדמה, – חייב לעבוד הוא ובני ביתו, אם בעל משפחה הוא. רק מתוך שיש להביא בחשבון, כי לא תמיד מספיקה עבודת בעל האדמה ובני ביתו, בייחוד לא מספיקה לפי שעה, בעוד אין הדבר מסודר לפי הדרישה העיקרית, יש להרשות לו לבעל האדמה לפי שעה לעבוד גם בידי אחרים, ומובן מאליו, בידי יהודים. כך היא התביעה העיקרית, האמיתית. ואת זה דורשים בעיקר גם הבאים לעבוד, כל עוד הם עומדים על תביעת העבודה ליצירת חיינו בארץ ישראל בלי אמצעי. לא מעמד של פועלים חקלאים עברים ולא מעמד של פועלים עברים בכלל הם באים לברוא, כי אם קודם־כול איכרים עברים (ואחרי כן יוצרי תעשייה עברים), כי מי שאינו עובד את אדמתו בעצמו ובבני ביתו אינו איכר. זו היא תביעתם העיקרית מן האיכרים שישנם היום (עבודה עברית היא רק סעיף קטן מהעיקר הגדול הזה), וזו היא גם שאיפתם העיקרית לעצמם – להיות עובדים עבודת עצמם, להיות בעצמם איכרים, אם במושב עובדים או בקבוצות וכדומה, ובכלל לחיות על עבודה עצמית, אלא שהם מוסיפים, בתור תולדה ישרה מתביעתם העיקרית, כי האדמה בכלל צריכה להיות לאומית, כמו שכל התעשייה צריכה להיות לאומית. ולא צריך להיות לא מנצלים ומנוצלים, כי אם יהודים עובדים וחיים על עבודתם. ורק לפי שעה ומתוך הכרח הם עובדים גם עבודת אחרים.

השאלה היא לפי זה באמת, קודם־כול, שאלה של איכרוּת עברית ואחרי־כן של תעשייה עברית, ולא של פועלים עברים.

כך צריך להעמיד את השאלה. אף אמנם לוּא עמדה השאלה כך, היה גם הפתרון לובש צורה אחרת לגמרי ולא היה רחוק כל כך מאפשרות להגשימו, ולא היה רחוק כל כך גם מצדו הכלכלי.

כל הקושי בקיומם הכלכלי של האיכרים, אפשר לומר, בא מתוך שהם אינם עובדים בעצמם ובבני ביתם. הגיעו בעצמכם: לאיזה סכום עצום עולה שכר הבטלה או שכר הנהלת העסק של האיכרים. לוּא האיכרים היו עובדים בעצמם ובבני ביתם, הרי היתה עבודתם מכניסה להם סכום כזה, שהיה אולי ממלא את כל הגרעון שלהם. בעיקר יש פה להביא בחשבון את הכלכליוּת שבסדר כזה: לוּ היו כל האיכרים, בלי יוצא מן הכלל, עובדים בעצמם ובבני ביתם, לוּ היו הכול עומדים עמידה נכונה על האמת הפשוטה והברורה, כי אין איכרוּת עברית אחרת, שלא כדרך טבע האיכרוּת בכל העולם, הרי היו אז כל התנאים וכל היחסים של העבודה והחיים ביישובנו לובשים צורה אחרת לגמרי. כי על כן אין להביא ראיה לסתור ממה שאיכר אחד או אחדים או קבוצה של איכרים או אפילו מושבה שלמה אחת של איכרים עובדים בעצמם לא הצליחו בתנאים של היום. ולא עוד, אלא שגם בתנאים של היום, אם לא לעוות משפט, אם להביא בחשבון את כל המפריעים, אפשר לומר, כי במקום שהמשקים עומדים על עבודה עצמית, והעבודה נעשית באמונה, הצליחו המשקים מאוד בערך למשקים העומדים על עבודת אחרים במצב דומה עם מפריעים דומים. בתנאי כזה, במקום שהמשק עומד כולו על עבודת האיכר ובני ביתו, אין לו למשק צורך מרוּבה כל כך בעבודתם של אחרים, ואותו סכום העבודה מבחוץ, שיש בו צורך, אינו מכביד ביותר על המשק, אם הוא עולה במחיר יותר גדול ממחיר העבודה הזולה. במשק כזה אין שאלת העבודה העברית תופסת מקום גדול, או אין לה שם מקום כלל.

כך הוא הענין מצד העומדים מחוץ לחוג העובדים.


* * * * *


אבל גם מצד העובדים לא היה היחס אל העבודה העברית ברור. וגם עד היום אינו ברור כל צרכו.

קודם כל עצם הדרך של כיבוּש העבודה ואחרי־כן של התבצרות הפועל העברי בכל ענפי העבודה הוא דרך מוטעה. לא לשם כך, לא לשם העבודה במשקם או בתעשייתם של אחרים באו הנה המחזיקים ברעיון העבודה. לא כך הוא רעיון העבודה. רעיון העבודה מחייב קודם כל עמידה שלמה של העובד ברשוּת עצמו, עבודה במשקו ובתעשייתו הפרטיים או המשותפים לקבוצה ידועה או לכלל העם. השאיפה לכיבוש העבודה, להתבצרות בעבודה מצד העובדים, כאילו אמרה, כי החובה לשקוד על הדבר, כי האדמה תהיה נעבדת כולה וכי בכלל כל בנין הארץ ועבודת החיים בארץ יהיו נעשים בידי יהודים מוטלת על העובדים. ובמקום לפקוח את עיניהם של האיכרים לראות, כי זו היא חובתם הראשונה והיסודית הם, והעובדים רק מזכירים ומאירים להם ביתר בהירות את חובתם זו ועוזרים להם במידה ידועה למלאותה, הועילה המלחמה התמידית לעבודה העברית מצד העובדים לסמא עוד יותר את עיניהם של האיכרים מחובתם ועשתה רושם, כאילו יש כאן מעמד של פועלים, הנלחם על אינטרסיו המעמדיים. וכשבאו ‘פועלי ציון’ והכניסו את הסוציאליות לתוך תכנית הסתדרותם, נתחזק הרושם הזה ולבש צורה של דעה מסוּימת, כי יש כאן תנועה סוציאלית ומלחמה סוציאלית במובן האירופי.

היחס המקובל הזה לעבודתנו הלאומית משני הצדדים העיקריים של המשתתפים בעבודה זו, אינו מראה משום צד סימנים ממשיים של נטייה לדרך יותר רצויה, אם לא להפך.

מצד אחד, הרוח של הסוציאליות, של מלחמת המעמדות ושנאת המעמדות וטמטום המעמדות, המרעישה כיום את כל העולם הלוחם, המלא שנאה וטמטום מכל הצדדים: מעֵבר מזה שאיפה לשעבד את כל העולם שעבוּד אגרופי, ומעֵבר מזה שאיפה להביא גאולה לעולם על ידי כפייה רוחנית, על ידי הטלת דעות דימגוגיות של המיעוט – ותהי כוונתו רצויה כמה שתהיה – על הרבים, זאת אומרת בעצם, לעומקו של דבר, שאיפה לשעבד את כל העולם שעבוּד רוחני, – הרוח הזאת, שהגיעה גם עדינו, בלבלה עוד יותר את מוחות עובדינו, הולידה קרע עמוק במחנה עובדינו הקטן, ועוד ידה נטוּיה.

ומצד שני, העומדים מחוץ לחוג העבודה, בעלי היכולת החומרית, הכספית, ובעלי השאיפה הכספית ועוזריהם והנוהים אחריהם מקרב האינטליגנציה שלנו, שהם לפי שעה הרוב, עומדים ביחסם לעבודתנו הלאומית על אותו היסוד שהם עמדו ועומדים עליו ביחסם אל שאיפת חייהם הפרטיים, ואינם רואים שום צורך ושום חובה לעצמם לשנות ולחדש את יחסם לפי התביעות האנושיות, העומדות כיום על הפרק לפני כל האנושות הישרה, ולפי תביעות מצבנו הלאומי ושאיפתנו הלאומית האנושית.

על קרקע כזה יש די מקום לצמיחת כל מיני קושי ומבוכות, שאינם מחוּיבים מתוך עצם שאיפתנו היסודית והעבודה להגשמתה.

ראינו את הקושי, שנולד בפתרון שאלת העבודה העברית מתוך יחסם של העומדים מחוץ לחוג העובדים אל העבודה העברית. ראינו, כי הקושי, המונח בעצם היקף הצרכים הכלכליים של העובד הגדול מכפי המורשה על פי תנאי העבודה של הארץ, אינו בכל אופן גדול מכפי כוחנו להתגבר עליו, לוּ היה על העבודה לכלכל רק את עובדיה ולא גם את מנצלי עובדיה, התובעים, נוסף לזה, כלכלה הרבה יותר מרובה מכלכלת העובדים; לו היו הכול עומדים על האמת הפשוטה, כי אין בארץ־ישראל מקום לאיכרוּת בלי עבודה עצמית שלמה, כי אין בארץ־ישראל בכלל מקום לחיים על ניצול עבודת אחרים, אם גאולה לארץ ותחייה לעם אנחנו מבקשים, ולא עסקים טובים למספר ידוע של בעלי רכוּש.

מתוך יחס מסחרי כזה של המקווים לגאולה ותחייה בתור רווחים מעסקים מוצלחים בארץ־ישראל, שהוא, כנראה, עד היום השליט בעולמנו היהודי, אין פלא, כי יש בתנועה הציונית בכלל, ובמידה ידועה גם בהנהלתה, כמו גם בקרב עסקני היישוב בארץ, נטייה יתרה ל’אחוזות' ו’איניציאטיבה פרטית', זאת אומרת, אם לדבר בלשון בני אדם פשוטה, לעסקים כספיים, מאשר להלאמת הקרקע ותעשייה ולעבודה עצמית, לקבוצות, למושבי־עובדים – לעבודה של יצירה לאומית־אנושית.

ובאשר היחס הוא כך, כמבואר, משני הצדדים – שם, כמובן, לא יחסר מקום, מצד אחד, לטמטום בעל־ביתי בכל מיני צורות, לכל מיני ‘השגחות’, ומצד שני – להתרשלות בעבודה ולכל מיני תביעות פרולטריות. ומכאן – כל מיני שביתות, אם במקומן או שלא במקומן. אינני דן על שביתה זו או אחרת, ואינני לוקח לי רשות לדון על מה שלא ראיתי בעיני ולא עמדתי עליו מתוך החיים בלי אמצעי. וגם אינני נגד שביתות בכלל, שהרי זהו האמצעי היחידי ביד העובד להגן על עצמו מפני מנצלו. אבל מה שראיתי בעיני הרי ראיתי, והרבה הרבה ראיתי: כמה הטמטוּם בעל־הביתי עושה, כמה הטמטום והעבדוּת ‘המשגיחיים’ עושים, אבל ראיתי גם כמה ההתרשלות בעבודה, היחס ‘הפרולטרי’ עם התביעות ‘הפרולטריות’ לשם תביעות פרולטריות עושים. וגם, את זה ראיתי בעיני, כי בקבוצות נוהגים שלא להתרשל גם אלה, הנוהגים להתרשל במקום אחר, וגם להתייחס נוהגים, כמובן, אחרת.


* * * * *

מסקנות אחדות מכל האמור.

1) שאלת העבודה העברית בארץ־ישראל היא לא שאלת פועלים עברים, כי אם שאלת איכרוּת עברית ותעשייה עברית, בכלל שאלת העם והארץ.

2) ארץ־ישראל, לפי תנאי העבודה והכלכלה של היום, יש ויש בכוחה לכלכל את העבודה העברית, אשר הסידור והתיקונים הדרושים להצלחתה אינם בכל אופן למעלה מכפי כוחותינו, אבל אין בכוחה לכלכל את מנצלי העבודה העברית.

3) מכאן – מסקנה ישרה, כי אין בארץ־ישראל מקום לקניין פרטי על האדמה ולבעלי אחוזות, כי גם ההכרח הכלכלי מחייב הלאמת הקרקע והתעשייה, אם גאולה לארץ ותחייה לעם אנחנו מבקשים.

4) הכוחות הפעילים ההגוּנים שבנו, אשר יש בידם להיות כוחות של יצירה, בעוררם בקרב העם שאיפה לעבודה עצמית על קרקע לאוּמי בצורת קבוצות, מושבי עובדים וכו‘, ובסללם את הדרך לפני העם לעבודה כזאת, אסור להם להטיף ולסלול דרך ל’אחוזות’, ל’איניציאטיבה פרטית' וכדומה. אם אין די כסף בקופה הלאומית, די לנו, אם לפי שעה לא נסגור את השער לפני ההון הפרטי, אשר מצוא ימצא לו את דרכו גם בלעדינו, כמו שהוא מוצא בכל מקום, אבל אין לנו לתת לו את כוחותינו החיוביים, הנחוצים לנו כל כך לעבודתנו החיובית.

5) האמצעים הכספיים הימצא יימצאו לנו מקרב העם העובד והדור הצעיר ולא־הצעיר השואף לעבוד, אם יראה כי העבודה בארץ־ישראל יש בכוחה לתת לו חיים וחרוּת אנושיים, ואם התנועה הציונית בגולה תחנך אותו ברוח זו. הימצא יימצאו בוודאי גם בעלי־רכוש, אשר יסייעו לכך. יותר מזה לא נשיג – ואולי גם את זה לא נשיג – גם אם נחנך את העם להתייחס אל עבודת הגאולה והתחייה בארץ־ישראל כאל עסק כספי.

מסקנות מצד אחר אני מניח להסיק למי שמוצא עניין במסקנות כאלה.


תר"פ (1920)


  1. המאמר הזה נדפס בעתון היומי ‘הארץ’.  ↩

  2. מניאק – משוגע לדבר אחד.  ↩

  3. הערת פב"י ־ כך במקור. אולי צ“ל ”זולה"  ↩

  4. הערת פב"י ־ כך במקור. אולי צ“ל ”זולה"  ↩

המלצות קוראים
תגיות