רקע
זלמן יצחק אנכי
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד דביר; תש"ך 1960

סוניה – עלמה שאַטנית, אשר קומתה בינונית וגזרתה מלאה מעט, בת שלושים, אבל רכה, רעננה, חיה ומהירה בכל תנועותיה כבת עשרים – התעוררה רגע ממצב־נפשה המטושטש, מצב־נפש, אשר בו האדם חש עצמו כי כולו מבולבל ומסובך כפקעת־חוטים זו, שסוכסכה ונפתלה יחד. היא היתה שוכבת שעה ארוכה על מיטתה אשר בחדרה העשוי בטעם, עטופה במטפחת־צמר קלה, וברגע התעוררותה הרימה כמו בחפזה ראשה־ורובה ממשכבה ונשארה יושבת במיטה ורגליה תחתיה. ההתאוננות המטושטשה על נפשה שהיתה תוססת בקרבה עוד מאז הבוקר, ההתאוננות על אשר איננה דנה באותה בהירות הדרושה לזאת על זו המחשבה, שהיא צריכה לברר עתה לעצמה, נעשית יותר ויותר בולטת באיזה דבר ממשי חד ומכאיב. היא מחליטה למשול על הערבוביה השוררת במוחה ובלבה, להתגבר על נפשה ולתפוס באותה המחשבה העיקרית הטעונה עתה פתרון, ולדון עליה באותו כובד־הראש ואומץ־הלב, הנחוצים להחלטה על ענין חמור. אפס ראשה כה סובב עליה ולבה כה מעיק, והמון הרהורים, וקטעי הרהורים, מבלי כל תפיסה ואחיזה של ממש, מכרכרים בחובה ובאים וחולפים ושבים ובאים וחולפים, וכל עולמה הפנימי כה סבוך ומבולבל.


התאוננותה על עצמה מכאבת לה, ומעין תשוקה מנצנצת ועוברת בה במרוצת ברק לבלבל, לפי שעה, את עצמה לגמרי. היא לוחצת בחזקה את כפות ידיה אחת באחת, להעביר רעד מהיר מלאכותי בכל גופה, לעוות באופן משונה את שפתיה ולהניע את ראשה פנים ואחור במשובה מלאכותית וללחוש ולחזור וללחוש בחטיפה:

לבחור או לא לבחור בו… לבחור או לא לבחור בו…

במסיבת חברותיה הקרובות לה ביותר היתה רגילה תמיד במעשי ילדות כאלה וכל מיני שטות, שהיו מעוררים בהן כפעם בפעם צחוק של הנאה, ואף־על־פי כי מדי עשותה כזאת לא היתה נקיה מהרהור־חולף, כי הדברים האלה אינם מתאימים כלל לא לשנותיה ולא למצבה ומעמדה, בכל זאת היה הדבר הזה גורם לה תמיד הנאה מיוחדת. אולם עתה, בהיותה יחידה, היא מרגישה, כי השחוק הקל, שהתחיל מבצבץ בעומק לבה על מעשיה המגוחכים, כאילו גם דקור ידקרנה; מעורב הוא שחוק זה באיזו מרירות חדה, בהכרת איזה דבר, הדומה לאירוניה מרה וחריפה על מצבה כעת. והיא מעוה את פניה, מתנועעת יותר בחזקה וחוזרת כפעם בפעם על המלים הללו וקולה הולך וחזק, תוך רעידת־בכי ולחישה רוחשת:

– לבחור או לא לבחור בו… לבחור או לא לבחור בו…

מצב־נפשה זה נפסק פתאום, מכיון שהיא מכירה בצעדיה של גיסתה שרה, המתקרבים אל פתח חדרה ונפסקים רגע ושבים ונסוגים אחור. היא נאלמת ומהרהרת באיזו הנאה:

– איננה מעיזה…

ורגש של נקמה עובר בלבה, בתארה לה רגע את פני גיסתה המכוערים, המביעים עתה בודאי רגזנות שטותית, המנוולת אותם עוד יותר מכפי שהם תדיר, וחיוך קר של בוז עובר על שפתיה.

היא מתנשאת מעט, כחפצה לקום, וחוזרת וצונחת על משכבה כאילו דבר־מה בקרבה הושיבנה בחזקה: דברי אחיה, ששח בבוקר עם זוגתו, והיא שמעתם מאחורי הפרגוד – הה, חשבו כי היא עודה ישנה – הדברים האלה, אשר אז נבלעו לפי שעה בתוך יתר הרהוריה והיו כמו נשכחו ממנה, התחילו פתאום עולים והומים בחובה.

אחיה דיבר על אודותיה הרבה הרבה, שפך את כל לבו לפני אשתו. הוא אמר, שהיא איננה מבינה את מצבה האמתי… כי, כפי הנראה לו, מפקפקת היא בדבר… וכי תמה הוא: הלא לפנים חשבוה לבת־דעת ועתה הוא רואה עין בעין, שהיא עודה ממש כילדה קטנה… הוא דיבר על “הענין” בכלל, אשר אמנם איננו גם לפי חפצו ורוחו, כי המדובר איננו יפה ביותר ואיננו חכם ביותר: אבל… בת שלושים! והוסיף, כי גם הוא אמנם מסכים מתוך לב נשבר, “אבל בכל דבר ודבר צריך לדעת את החשבון המדויק מכל צדדיו… מכל צדדיו…” עם עשרים חתנים ודאי כבר התראתה… מיום ליום היא הולכת ומזקנת… גם הנדוניה שלה אינה תרפ“ט אלפים, בסך הכל אלף וחמש מאות קרבונים – ובשעה זו!”… ולו ידעה את החיים כמות שהם והבינה את מצבה בלי כל אילוזיות של שטות, אז לא היתה גם היא מפקפקת בדבר אפילו כל־שהוא… אחר כך החליט: “אם גם הפעם לא יהיה ולא כלום, אז אין לה עוד כל תקוה והיא כנראה, תשב עד שילבינו שערותיה”. ואיש בלעדיה לא יהא אשם בזה, “אבל לבו, לבו על אבותיו הזקנים והחלשים”. והתרעם: אינו יודע כיצד היא נוטלת רשות לעצמה להתאכזר להם ככה… והתמרמר שהיא “כאבן כבדה” גם על לבו הוא. “כבר באה השעה שתראה אושר גם היא” ו“כי שני הימים האחרונים הללו נטלו מחייו כעשר שנים בודאי”…

והדברים האלה הומים, מתרוצצים בחובה ושורטים את לבה. סוף־סוף היא יורדת לאה ממיטתה, ניגשת אל החלון, נוטלת את הראי המקופל הלא־גדול, פותחתו ומעמידה אותו על השולחן הסמוך למיטתה ומסתכלת בו, והיא משתוממת למראה פניה, אשר נפלו ככה בשני הימים האחרונים. היא מתבוננת היטב במצחה, שכאילו נעשה בולט וחציו העליון עם הרקות התחילו מתנוצצים, וכל פניה נעשו כהים. מסתכלת הרבה בעיניה ומחליטה, כי “בכל זאת העינים עודן יפות”…


וכמו מבלי־דעת מה לעשות עוד היא חוזרת שוב ויושבת על מיטתה. “אבל סוף סוף עלי לצאת מחדרי”, מעיקה לה ההכרה. ולצאת מחדרה – איננה יכולה. גם אלה השעות האחדות, שהיתה היום בחברת אחיה ואשתו, היו מכבידות עליה מאד והיתה משתדלת להתחמק מהם. וכאשר התחילו בהכנות לארוחת־הצהרים הודיעה, כי ראשה כואב עליה ואין לה היום תאבון. פני אחיה, כמדומה לה, הלבינו אז מעט והביעו פחד, שברון־לב וחנינה שטותית, וצר היה לה עליו, אבל קשה היה לה לשבת בחברתם – ונכנסה אל חדרה ושכבה במיטתה… קשה לה, מאד קשה לה להביט ישר בפני אחיה ואשתו. דומה לה, כי אם תפגשנה עיניהם ישר אלו באלו, אז יהיה עליהם להתביש מפניה בשל איזה דבר… ולה לא נעים מאד לראותם בשעת קלקלתם… מלבד זאת היא מרגישה גם עצמה כחוטאת: לבה מעמידה על איזה כזב הכרחי השורר ביחסה החיצוני אליהם ובין הרהוריה על אודותיהם בקרבה בשני הימים האחרונים, וביחוד היום… ובעיקרו של דבר מפחידה אותה עתה יציאתה מחדרה, כי ביציאה זו היא רואה התחלת הראיון היום אתו… כי כפי הנראה מהרמזים שרמז לה אתמול, ישאלה היום לדעתה…

– להימלט… חולפת מחשבה במוחה ובת־צחוק מרה חולפת ועוברת על שפתיה.

נפשה עיפה והיא מתמוטטת על מיטתה ושוכבת על צידה, שמה את כפיה מתחת לחיה, מתכווצת כולה ומקפלת את ברכיה עד החזה. תוקפים אותה פתאום געגועים לעיירת אבותיה הקטנה והשקטה ולפניה עוברת העיירה בת הרחוב האחד עם שני טורי הבתים העומדים להם אלה מול אלה שקטים, נחים וכאילו מנמנמים… ועברות לפניה כמו חיות כל מכירותיה בנות העיירה, וצר לה על שאינן עתה אצלה, כאילו עתה, רק עתה, נודע לה כי יחסן אליה היה טוב, חביב ומלא אהבה… מתחלת מתרקמת במוחה איזו הכרה, אמנם מעורפלת ומבלי כל תפיסה של ממש, כי מאז באה הנה נעשה בנפשה איזה שינוי ונולדו בה הרהורים ומחשבות חדשים ומוזרים לה מעודה: כאילו דבר מה מתחיל להיעקר מלבה ובמקומו הולכת ומתרחשת ספקנות בלתי ידועה לה עד עתה. דומה, שאיזה מסך מתחיל מתרומם מעל כל אשר לפניה, וחוג־מבטה הולך ומתפשט ומתרחב… גם ספקנותה בעת האחרונה בנוגע לעצמה, יפיה ובינתה, חדשה היא עמה ורק פה נולדה. בעיירה לא היתה מכירה מעולם, לא מצד הזקנים ולא מצד הצעירים, אפילו צל של ספק בנוגע לבינתה וחכמתה. גם היא עצמה כמעט לא עוררה לעצמה שום שאלה בנוגע לזה. הדבר הזה היה לה כעין ודאות. היא אמנם לא קראה הרבה, אבל ידוע ידעה תמיד שכוח גדול לה בלשונה, כמה היו צוחקים השומעים בשעה שהשמיעה איזה עוקץ או חידוד. גם יפיה היה לה תמיד כעין דבר של ודאי. ופה התחילה מרגישה איזו חתירה מתחת כל אלה. היא היתה נפגשת עם מכירי אחיה הבאים לפרקים אל ביתו, וכפעם בפעם היתה מרגישה כנעלבת מיחסם הקר אליה והתחילה שואלת עצמה שאלות… כן התחילו מתנוצצים במוחה לפעמים מחשבות והרהורים, חדשים ומכאיבים, על הרבה דברים… גם בנוגע למהותו של אחיה. מכל בני משפחתה, אשר חשבתם מעודה לאנשים מצוינים ונעלים יותר מכל שאר בני האדם בתבל, אהבה וכיבדה ביותר את זה אפרים אחיה ואמרה בלבה שאין כמוהו בכל העולם… הלא גם כל אנשי העיירה וכל בני משפחתה חושבים אותו לאיש חכם ובר־דעת גדול ומשכיל מצוין. כמה התלהבה מידיעתו את השפה העברית שעה שהיה מלמדה אותה בהיותו עוד רווק; כמה התלהבה אחרי כן ממאמריו ב“המליץ'”. וכמה חכמה, אהבה ורחבת־לב היו עולות ממכתביו התכופים אליה. ועתה מאז בואה הנה, הרי הוא כאילו היה לאחר, לאיש זר לה ומעיק לה… רואה היא בו לפרקים התרפסות לא יפה והתפארות לא מחוכמה לפני רבים מן הבאים לביתו; מפטפט הוא לפעמים דברי שטות ולהג ויש שיריב עם אשתו על דברים קלי ערך וכועס אם המאכלים אינם, לפעמים, לפי טעמו… גם בחיצוניותו נשתנה הרבה בעשר השנים הללו שעברו מיום שנפרדו אחרי חתונתו.

עולה על לבה מצב־נפשה בשעה שהתעתדה לפני חצי שנה לנסוע לכאן. היא השתדלה אז להקדים ככל האפשר את דרכה. הראיונות הרבים שהיו לה אז עם חתנים שונים, אשר אף אחד מהם לא מצא חן בעיניה, אלה הראיונות, שככה מצצו בימים האחרונים את דמה, היו לה לזרא ולמפלצת והיא הרגישה אז, כי נחוצה לה מאד מנוחת־נפש. היא שפכה אז את כל לבה במכתב לפני אחיה, והוא הציע לה לבוא אליו – ומה גדלה אז שמחתה! עמוק בלבה התגנבה, אמנם גם מחשבה זרה צנועה, אשר היתה מעורבת באיזו בושה בפני עצמה, מחשבת־תקוה על “מאורע־אהבה” עם אחד מן הצעירים הבאים לבית אחיה… על אחד מהם כבר שמעה, דרך אגב, תהילות ותשבחות. אמה, שהיתה שמחה מאד על נסיעתה אל אחיה, היתה אומרת לה בחיבה משונה ובהנאת איש המשליך מעליו משא כבד ומוסרהו לאחר, כי שם – שם אין מה לדאוג… הוא… הוא… הלא כמה היתה הנדוניה שלו? בינינו לבין עצמנו – רק שמונה מאות רו“כ. ומי חשב עליו כי יצלח למסחר? תדיר ישב והגה בספריו. שמא באה לו בירושה חריצותו של אבא? חריצותו של שוחט זקן, ברוך השם! ובכל זאת עתה, עשרת אלפים כבר יש לו בודאי… ומסחריו! גם כל הנדוניה שלך הלא מכיסו הוא… מה יש פה לדבר? שם, אצלו… חכם כזה… גביר כזה… שמו גדול שם מאד… רבש”ע, כעת חיה – והיית מאושרה כמוהו, רבש"ע… היא היתה אמנם מרגזת אותה בדברים אלה, אבל בעומק לבה יש שהרגישה, כי בכל זאת יש קצת מן האמת בדברי אמה אלה. אולם ביחוד, ביחוד משכה לבה לכאן – כי האמינה, כי שם, אצל אחיה, תשליך מעליה את כל הנטל הכבד המכביד עליה עתה ככה… שם, אצל אחיה, חשבה אז, תהיה חפשית – “כצפור דרור”. שם, קיוותה, תנוח לגמרי… לגמרי… שם, אם רק לא תחפץ, לא ייזכר ולא ייפקד שם חתנים, שידוכים… שם תשוב לתחיה! הוא, אפרים, האהוב עליה ככה והאוהב אותה ככה, יבין היטב לרוחה.


והיא זוכרת את הראיון הראשון שהיה לה פה בשבוע הראשון לבואה. היא נבהלה כששמעה את אחיה מדבר אתה עוד ביום השלישי לבואה בדבר הצעה חדשה המחכה לה פה, וכמעט שלא האמינה למשמע אזניה. האמנם גם פה?!… גם פה? והיא עיפה ככה… והיא הרגישה כאילו איזה דבר ניתק בלבה. היא חפצה לאמור לו דבר מה, אך גרונה כמו נחנק ודמעות התחילו קושרות את אשמורות עיניה – ושתקה…

ועולים על לבה וחולפים במוחה עוד הרבה הרהורים וקטעי מחשבות רבים, רבים ושונים…

הרהוריה נפסקים על ידי קולה של גיסתה, המגרה אותה ככה, ההולך מחדר־האוכל:

– דירה הוא שוכר דווקא בקומה השלישית, אין לי כוח לסחוב את רגלי כל רגע מעל המדרגות – ועל המדרגות, מעל המדרגות – ועל המדרגות. לא! תתם השנה – ואחליף את הדירה!

ואחיה מתחנן בקול נלאה ונענה:

– הרפי נא, שרה, במטותא, נו, והיא מה?… האכלה שם? הישנה?

– ואיפה עליה להיות? ישנה בודאי…

– נו, יסורים! – מתמרמר האח – לבי אומר לי, כי לא בלי רושם יעברו עלי הימים האלה… למשכב אפול…

– ומה אתה מחויב להתייסר כך, איני מבינה – משדלת גיסתה את בעלה – איננה חפצה? יהא לאו! כך הלא יותר טוב. הלא חייה עתה – רק לקנא בהם… שוכבת לה יום ולילה בחדרה וישנה… אלא שבכל הדבר, אומרת אני, אשמים אתם בעצמכם; אמא, אבא, אתה… היא כבר היתה מאושרת לו דברת אתה דברים ברורים על מצבה מכל הצדדים… ולו אמרתם לה בפירוש, בפירוש… תמיד רק סחור־סחור אתם מדברים אתה…

– הרפי – מתמרמר האח – פתיה את! איננה חפצה… ואנכי בעצמי כלום חפץ אני בחתן הזה… יש במה לחפוץ?!… והלא גם אמרתי לה ואומר… לכי, לכי העירי אותה. כבר הגיעה השעה החמישית והיא לא טעמה עוד מאומה היום…

וקול צעדי גיסתה הולך וקרב אל פתח חדרה, ובלבה שורט דבר־מה, שורט…

– סוניה! קוראה לה גיסתה מאחורי הדלת.

היא שותקת.

– סוניה! חוזר הקול הזה – כבר הגיעה השעה החמישית…

– ידעתי, ידעתי! מתפרצת מפיה צריחת כעס.

והיא יורדת מהמיטה וניגשת אל ארון הבגדים אשר בחדרה ובלא יודעים ובלי הכרה ברורה מה היא עושה היא מתחילה להחליף את שמלותיה. פושטת את מעילה ולאפה מגיע ריח זיעת גופה, ורחמנות קשה על עצמה תקפה אותה ועיניה מלאו דמעות.

– אמנם זקנתי… בת שלושים… אינני כמלפנים – חולפת מחשבה מרה במוחה.

ולפניה עומד כמו חי המורה, שאיקלע לפני שלוש שנים לעיירה, איש חביב, חרוץ וחי. אמנם חסר לו אותה עמקות ואותו כובד־ראש, שהיתה רגילה תמיד לחשוב אותם לקנין אנשים משכילים הגונים ונכבדים, ואיזו קלות־דעת היתה בו, אשר על כן, כמדומה לה, לא מצא חן ביותר בעיניה. אבל בכל זאת נהנתה תמיד בחברתו. על זכרונה עולים ימי הקיץ העליז ההוא, שהיו מלאים תנועה, שחוק והוללות נעימה… תשוקה עזה חולפת בה להיות עתה בחברתו, ומדוע הוא מעיר בי גועל נפש כזה? – היא מתמלאה פתאום תרעומת על עצמה – מדוע כל תנועותיו, קולו, כולו, כולו מעיר בי גועל נפש איום כזה…

בתוך כך וידה נגעה בגופה הערום, הבריא, הרך והחם. רגש בריא מהנה את הלב ומשמח אותו, משתפך בכל יצורי גוה. עיניה נמשכות אל חזה היפה, הבריא והלבן, והיא נהנית מבריאות גופה… עיניה נמשכות הלאה, אל בטנה, והרהור מוזר עולה על לבה:

אלד בנים… הכרס יתמלא… יגדל…

– דין. דין. דין. דין… מרעים פעמון הבית.

– “הוא”… ואת כולה עובר רעד משונה, ופניה מלבינים כסיד.

*

השעה השלישית אחרי חצות־הלילה. המנורה עודה בוערת בחדרה, וזה לה כשתי שעות שהיא שוכבת במיטתה בבגדיה ובנעליה. עיניה, אשר כאילו דמעה אחת גדולה נקפאה באשמרותיהן, נטויות נכחה אל הקיר בלי־נוע, כאילו איזו נקודה שם דורשת הסתכלות מיוחדת ומוחה בוער.

כל הערב כולו, משעת יציאתה מחדרה ועד שובה אליו, התערבב אצלה יחד והיה לתמונה משונה ומטושטשה אחת, שאיננה זזה ממוחה ומבעירה אותו. תחילה ישבו כולם, הוא והיא ואחיה ואשתו, בחדר־האורחים, ושתו, כמדומה לה, תה. אחר כך ישבה רק אתו, והמנורה להטה את עיניה, אחר כך דיבר אתה אחיה הרבה. הוא דיבר בחיבה מיוחדת, אשר הפעם היה לה קשה מאד לסבול אותה. כלאחר־יד תיבל בתוך דבריו גם איזו מלים והברות מקוטעות, המרמזות על איזה צווי ושלטון… מכל הערב נשאר לה ברור ביותר – מראה השניים החולות והירוקות “שלו”, המעוררות בה גועל־נפש, אור־הנברשת שכה הכאיב את עיניה, ושתי המלים האחרונות של אחיה, ההולמות במוחה:

– צריך, צריך…

ואמנם צריך… איפה עליה להיות? איך יביטו עליה אבא ואמא בשובה ללא־כלום הביתה. אלא מה – להשאר פה? אצל אחיה ואשתו? להשאר בתולה זקנה? בת שלושים… והאב זקן וחולה… אילו נחליתי!

והיא נמשכת רגע אל התשוקה הנמרצת שנולדה בה פתאום; לנפול עתה למשכב, לו גם רק לזמן מה… חפשית תהיה אז מכל… “הענין” יבוטל ממילא. והם יבינו את דבר מחלתי… לא לקום מחר… החום יעלה עד ארבעים מעלות…

– צריך, צריך! – מצלצל באזניה קולו היבש של אחיה.

נפשה עיפה מאד ועיניה מביטות ישר אל הכותל שלפניה, מבלי תפוס מאומה – מביטות, מביטות ומביטות, לאט לאט מתעבה האויר בחדר והולך ומקבל צבע אדמדם־כהה… הכתלים הלבנים הולכים ומטשטשים, וגופה כאילו הולך ומתערטל ממנה בחשאי, ותקרת החדר נעלמת ואיננה…

…ומיום ליום יוָדע שמה בעיר, והעבודה אצלה מתרבה. תופרת היא באמנות גדולה, והרבה עודף לה מהוצאותיה… ואחות גיסתה שרה, הלומדת בברלין, מתיחסת אליה באהבה רבה… מכירותיה ומכיריה כולם שוחקים בשחוק של חיבה וטוב־לב על איולתה לפנים… היא מחפשת אחרי איזה משא כבד העמוס עליה – ואיננו… איולת! מהגברים התחמקה! הכבידו עליה מאד ועוררו בה כולם גועל־נפש… הלא מכיריה כה רעננים, כה מלאים חיים… מה מושכים הם את הלב ומה נעימה עליה חברתם! וכאשר שמואל מסלסל את שערותיה, היא כה אוהבת לחבק אותו בחזקה אל לבה, וכמה מפכה אז נחת הלב!… ומה מענינים הספרים שהיא קוראת בהם… גם את התיאטרון היא מבקרת לעתים תכופות. ומה קלה ומהירה היא… מה שמחה היא בחייה… היא דוהרת ומחוללת מרוב שמחה… מרוב חיים… – –

– – – – – – – – – – – – – – –

למחרת כשפקחה את עיניה, היו אמנם תנועות נפשה הראשונות בהירות וברורות, אבל נטולות היו כוח הזכרון, ותהי כאילו נשארה פתאום תלויה באוירו של איזה שטח בהיר בלתי־ידוע לה… בלתי־ידוע וחדש היה לה זה החדר הלא־גדול, ומוזרים היו לה אלו הכתלים השותקים, ושתיקתם שתיקה משונה, אילמת… זאת העששית, הדולקת בעצם היום, ואלה השמלות, שמלות חג, שהיא מלובשת בהן… אולם לאט־לאט שבה רוחה אליה והיא התחילה זוכרת את הכל… היא יורדת מעל המיטה, מכבה את העששית, חוזרת שוב ויושבת. עצמותיה מפורקות ובראש כאב יבש והכרה ברורה רוצעת את מוחה:

– היום עליה לענות “לו” תשובה ברורה: הן או לאו…

…ואלמלא היינו צריכות להינשא! – מתמלטה מפיה בלי־כוונה הלצתה הרגילה, בהדיקה בחזקה את כפות־ידיה ובת־השחוק החולנית שאמרה להתפשט על פניה, אבדה באמצע, ותנועותיה קפאו פתאום. מוזר… לא פעם אף לא פעמיים אירע לה להתלוצץ על הדברים האלה, והם היו מרפרפים בה תמיד כדברים שאינם נוגעים לה כלל, ככל הלצה אחרת, הנאמרת כלאחר יד; והפעם הבריקו הדברים האלה במוחה וכאילו האירו בו ברגע איזה מקום מטושטש… כאילו רק עתה הרגישה פתאום את כל עומק האמת שבהם, כאילו רק אתה נודע לה פירושן של המלות הפשוטות האלה…

– אלמלא הייתי צריכה להנשא… ודווקא עתה… בזה הרגע… היום… מה אתי?

ועולמו של הקדוש ברוך־הוא, הנראה מבעד חלון החדר, שם מאחורי הגנים הרבים, שם מחוץ לעיר – חפשי! שם מאחורי הגנים, מחוץ לעיר – מרחב ודרור. השמש, שמש קיץ, מאירה בשפע אורה. עמקים והרים שם, מחוץ לעיר, משתרעים בהרחבת־הדעת המיוחדת רק להם. על מרבדי הדשאים הירוקים מרחף רוח דרור, המתגולל במשובה נעימה, עולה ויורד, יורד ועולה על הרים ועמקים. מתגולל הוא על פני הכיכר ההיא הלאה, הלאה… ואילנות בודדים עומדים פה ושם בדממה ובגאון, כאילו מסתכלים הם בכל ונהנים מהכל…


ובעיני סוניה – כאילו על כל אשר לפניה פרוש איזה דבר המבלבל ומטשטש הכל. בלבה הומה השאלה הצובטת את לבה כמו בצפרנים חדות, ואשר את כל עמקה הנורא התחילה להבין רק עתה…

– למה לה להינשא?

ומחשבותיה המטושטשות מרפרפות על השנים המעיקות והמדאיבות הללו שלא היתה לה בהן כל מנוחה נפשית. השנה הראשונה אמנם היתה מענינת, ולפרקים גרמה גם מעט חדוה. אל הראיונות התיחסה עוד אז בקלות־ראש, המעורבת בקצת תוחלת חרדה ועצבה, אבל צנועה ונעימה, לבחור נאה, הדור, חכם, היא חביבה עליו והוא חביב עליה, ואחר כך – להתרפקות, נשיקות, לחיים! אחרי הראיונות היה לה תמיד מקום להתלוצץ בפני חברותיה על החתנים השוטים והמכוערים, כך עברה שנה ראשונה, אחרי כן באה שניה, שלישית, וכבר התחיל איזה דבר מעיק להתרקם בלבה, לוחץ ומכביד מאד. ומראיון לראיון מחודש לחודש היה ה“דבר” מתעלה, מתגדל… שבע שנים תמימות, המאוגדות יחד בחוט אחד: “צריך להינשא!…”

צריך להינשא! – הומים הרהוריה בקרבה – הכל מזדווגים… מה?… מי מכריח אותם? מי צווה אותה על זה? מה ההתחייבות? למה הכל מזדווגים?… לילד בנים… לילד בנים?

רגע מרפרפת במוחה תמונה רחוקה וגועל־נפש איום אוחזה. פעם סרה לרעותה ביום המחרת אחרי לידתה וראתה את רגלה האחת שהיתה גלויה לחצאין מלוכלכת בדם קרוש…

– … לילד בנים? – מהרהרת היא בגועל־נפש – למה? ולמה חיים כולם על פני האדמה?…

בלבול מוזר מהמם את מוחה, עיניה מחשיכות ותמונה מוזרה ניצבת לפניה: תיבה גדולה, גדולה מאד, מלאה אנשים והם צועקים והומים, נדחקים ונוגשים איש ברעהו… ובחור לוקח בתולה… בתולה חוטפת בחור…

– … מה זה?… למה?…

פחד משונה נופל עליה בשל מחשבותיה אלה. היא עוזבת את המיטה ומתחילה להתהלך במהירות בחדרה הנה והנה… אך רגליה כה כואבות, והיא נשענת אל הקיר אצל החלון… בכל הבית דומיה מוזרה. “הם הלכו להם בודאי”… רגע היא מקשיבה אל הדומיה, החסרה כל תוכן, הנסוכה בחדרה ובמלוא־הבית… כל אשר מסביבה אלם, שותק, כאילו ניטל ממנו איזה דבר, אשר נתן לו עד עתה ישות ותוכן… הכתלים, כל הדברים שבחדר כה אלמים, שותקים, מתים…

פתאום השמיע השעון שתים־עשרה, ובלבה נתחב איזה דבר חד…

– היום יקדים לבוא… עוד שעה… עוד שעה…

"הוא יבוא… יושיט לה את ידו הרזה, היבשה… עיניו, עיני־חתול, יחפשו בערמה גסה את תשובתה על פניה… מוחה רופף ורופף, ותשוקה לוחצת את לבה להשליך מעליה, לו אף לרגע, את כל הנטל הכבד המעיק עליה.

– לו אף רגע… מלחשות שפתיה – לו אף רגע… לכל הפחות עד למחר…

– וכי מה? מנסה היא להחליט – אומַר לו, כי יתן לי שהות עד יום מחר… מחר… מחר…

–… אולם… אפשר יקבל את המענה הזאת לתשובה שלילית? אחא… אשתו… אבא… אמא… כל הבריות… מה יהיה סוף הדבר?… אנה אברח… אנה?…

– צריך… צריך!…


איזו שנאה חריפה ומוזרה לה חשה פתאום בלבה לכל האנשים כולם וביחוד לאחיה… איזו הכרה מעורפלת מנבאה לה, כי לו בכל זאת חפץ… לו הבין היטב…

– אבל איפה המוצא… איך?

וקולו היבש של אחיה מצלצל באזניה:

– צריך, צריך!…

ברכיה כושלות, רגליה רועדות ואין לה עוד הכוח לעמוד עליהן. היא ניגשת אל החלון, פותחתו ויושבת על ספּה. הערבוביה אשר בראשה הולכת ומתרבה, היא מרגישה אפיסת כוח לסבול כל מה שמתהוה במוחה ובלבה פנימה…

– מה הם חפצים ממני! – מתמלטת מפיה צריחה איומה רווית בכי והיא נרתעת תיכף משטותה זאת… היא חפצה להתגבר על עצמה, לחדול לגמרי מחשוב; אך כולה כה חולה וכה נלאה וכוחה אפס, אפס, היא רואה: חדר־משכב… שתי מיטות סמוכות… אצלן קערת־אֶמאַל לבנה… ידים כחושות ורזות… שפם צהוב… ערום… “הוא” מנשק אותה… מנשק… מנשק… רטט עובר את כל יצוריה ופניה מתעוים…

– כמה גועל־נפש!…

עיניה מיטשטשות ומכבידות, והיא מכירה במטושטש, כי בכבדות היא תופסת את הרהוריה ואת אשר מסביבה ואת המקום אשר היא יושבת עליו… והכל במוחה מכרכר וחולף, מכרכר וחולף במהירות רבה…


תרועה שנשמעה פתאום מאיזו פינה מרוחקה, הוציאה אותה מעט ממצב־נפשה, והיא שולחת את עיניה, מבלי משים, לחפש אחריה. אולם המון ראשי החומות, הדחוקים אחד לרעהו, וזה הרעש המוזר שהתחיל פתאום מהמם את אזניה בהוציאה ראשה אל הרחוב, אשר בקרקעיתו נדחקים ומתרוצצים המוני אנשים קטנים־קטנים, הגדילו עוד יותר את בלבול המהומה שבקרבה. איזו שנאה קרה חשה בלבה לכל מה שמלפניה והרהוריה שבים לכרכר ביתר בהירות:

– על מקום קטן כזה, ובתים ואנשים כה רבים… והארץ מרוצפת אבנים… אומר לו: הן… אני אלד בנים… סל על ראשו:

– עוגות, עוגות, עוגות מתוקות!

…איך מתנועע השיכור… הוא יפול… שפם צהוב… מדי לילה בלילה יחבקני… גם ביום… יחליק את צוארי… ינשק… ינשק… אילו נפלתי…

– צצ…דן…דן…דן…

פעמון־הבית מצלצל… מתחת אבנים חדות… צעדים נחפזים… תיק–תיק–תיק…

– סוניה! סוניה!

והיא התחלחלה ונשמטה ממקומה. אוי! לאן? מה לה? א–אוי! – – – – – – – – – – – – – – – –

כשהרימוה מן הארץ לא היה בה כל רוח חיים.

המלצות קוראים
תגיות