רקע
זלמן יצחק אנכי
בנוה־קוּמיס
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד דביר; תש"ך 1960

רופא אחד יעץ לשניהם לנסוע לב. לשם קומיס1. ספינה אחת הביאתם הנה, ובמעון־קיץ אחד שכרו להם חדרים. לשניהם היו ריאות אכולות: ואת שניהם רימה אביב־האור החביב, בתתו תקוה כי יחלימו וירגישו עצמם בריאים, חזקים ורעננים, ובתפילת הלל לשמש, שצדקה ומרפאה בכנפיה, יחיו בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא ככל בני האדם: בריאים ושלמים. והם גם הכירו זה את זה למחרת בואם לב.

היה זה לפנות ערב. ב. היתה עוד ריקה מאדם. דממה מנומנמת ושלוה עטפה עוד את כולה, וריקים ושוממים עמדו עוד כל מעונות־הקיץ, טובלים פה ושם ביער־הארנים העבות ורב־הצללים, ובכל זאת הורגש, כי גם היער החרישי, גם מעונות־הקיץ הריקים והשוממים אשר בתוכו, וגם הדממה המנומנמת והשלוה העוטפת את ב. כולה – הכל מחכה ומצפה לחיים מלאים אשר יפכו פה עוד מעט. הדרכים והשבילים ביער מטואטאים למשעי והנם צהובים־אורים, הספסלים אשר בו מצובעים מחדש; במת־התזמורת בכניסה ליער, מקום בו משתפכים הדרכים והשבילים כולם יחד – מוכנה בשלמותה; מחודשת צבעים היא, ויש בה גם דוכנים קטנים מסביב לכתליה העגולים, בשביל תוי־הזימרה. מזמן לזמן מופיע ביער, בדרך המובילה לשפת הנהר, איש מתושבי ב. פניו מלאים תקוה, מהלכו – חדור בטחון, ועיניו ודאי מחפשות אורחים שבאו באניה. חולים חדשים להציע לפניהם “דירה טובה ויפה” או “ארוחות צהרים טעימות וטריות”. נשמעים ביער מהלומות גרזנים בודדות, ואך מהדהדות, מהירות ועליזות, כתיאטרון קרתני לפני הירום המסך – מתקנים תיקונים אחרונים במעון־קיץ – והכל־הכל מספר, כי מצפים למשהו, מצפים לקיץ ממהר וקרב, קיץ חי, קיץ עם מוסיקה לפנות־ערב ועם פרנסה בשפע לתושבי־המקום.

שניהם עמדו, לא־רחוקים איש מעמיתו, ביער על שפת הנהר הגדול והרחב, שזרם לו שקט, חרישי ורך אל העמק מטה, ונמשך אי־שמה הרחק, הרחק לתוך עולמו של הבורא, עמדו והביטו בטבוע השמש החביבה, המאירה והטובה, בנהר הרך, האילם, הבוטח והסומא… לבותיהם הוטרדו במחשבות על זאת, מה טוב להיות בריא, וכמה עומק יש בחיים טובים ויפים על פני האדמה היפה והאוהבת. ובהציצם לרגעים איש ברעהו היתה חולפת מחשבה בלב האחד על השני: “המות מחזיקהו כבר בכוח תחת כנפיו”.

והתחילה ביניהם שיחה, אידלסון פתח ראשון:

– הלקומיס בא הנה? – שאל.

– וגם הוא? השיב שניאורסון בשאלה.

שעה ארוכה עמדו שניהם ושוחחו, ונודע להם כי בני עיר אחת הם, כי אותו הרופא יעץ לשניהם לנסוע הנה לב. לקומיס, וכי במקרה שכרו להם חדרים באותו מעון קיץ.

ובשובם מן הנהר למעונם הלכו שניהם יחד, ויער הארנים החרישי, השקט והאילם שעברו בו האזין בדממה ובשקט לקולות שניהם, קולות צרודים, שבורים וחדורי־מות.

ומאותו בין־ערביים נטוותה ביניהם ידידות טובה, חמה ומסורה. חלים המשותף ובדידותם של שניהם – שניהם היו מורים מסכנים, אנשים גלמודים מטבעם וסגורים בתוך־תוכם, ואשר גם בהיותם בריאים היו חיים עלובים בעולמם – קרבו והידקו אותם איש לעמיתו. כרגיל אצל בני־אדם חולים הקיץ ונעור גם בלבותיהם כל הרוך הצפון בנשמת־אדם, וכל אחד מהם העמיק להבין ולחוש את אסון רעהו.


אידלסון היה בן עשרים ושתים, וגופו עודנו צעיר. אמנם גבוה היה וצנום אך בנוי היטב מטבעו, ותקותו אמיצה, כי בתוקף גילו הצעיר יתגבר על המות, ובהסתכלו בפניו החיוורים מאד של שניאורסון, שהמות הרחיב לפרוש יום־יום ושעה־שעה עליהם את כנפיו הקופאות והמתות, התעצב מאד בחשבו עליו; ושניאורסון מעודד בנסיון, כי בשלושים שנות חייו חלה לא אחת ושב והבריא, שגופו הלא־גבוה, הרחב והבנוי היטב כבר הורגל לשאת קור, רעב וסבל – קיוה שגם מחלתו עבור תעבור, ואך ידע בודאות כי חיי אידלסון לא יארכו עד סוף הקיץ.

כל אחד מהם חש על ידו את המות הקר והאכזרי ונמלא רחמים על רעהו. וגם היו רגעים שהאחד התבייש עמוק־עמוק בלבו להכרה הברורה אשר השתלטה בנשמתו, כי ידידו הטוב החולה העזוב – גווע, ואילו לפניו נכונים עוד חיים אורים, יפים ובריאים.

ואיש־איש התאמץ להסתיר מחברו את מחשבותיו הנוגות ביחס אליו, והיה מדליק את דמיונו החולה של עמיתו בתקוה לחיים.

ורק לעתים רחוקות מאד־מאד קרה, שכל אחד מהם היה חש את אסונו שלו האמתי; זה היה מתרחש בשעה שהשמש היתה מאירה ושופכת אהבה. היער נשם רענן ורך, וארגי־משי רחפו בקוּרי אורם על פני עולמו של אלהים. וכשהם יושבים שניהם עיפים וחלשים על ספסל בפינה נשכחת של היער – היה מי מהם מפליט במרירות ובעצבנות:

– מה איכפת היה לאורה האהוב של השמש, ליער הרענן והרך, לשמים ולארץ – מה איכפת היה להם אילו שנינו היינו בריאים?

וגם אז גברה והתבצרה העצבות בלב כל אחד מהם, בהכרה המוחלטת שלו על המות הודאי של עמיתו.


*


ויום רדף יום, וכל היום הדהדו קולות חולים, צרודים, שבורים במלוא היער. לפנות ערב ניגנה תזמורת ופרנסת תושבי־המקום היתה בשפע. והמות כינס יותר ויותר לתוך זרועותיו את אידלסון ושניאורסון; הוא החליש את שניהם יותר ויותר, ארג על פניהם את אריגיו־קוריו הדקים השחורים והמתים, וכל אחד מהם הבין זאת, ראה זאת היטב על פניו של עמיתו וכל אחד מתאמץ בכל יכלתו לגרש מלב רעהו את מחשבותיו הנוגות על עצמו. הם היו מתאמצים להימצא יחדו תמיד איש ליד רעהו, לא נתנו איש לרעהו לחשוב הרבה על עצמו, היו בודים מעשיות בחולים שחלו באותה מחלה ונרפאו רפואה שלמה, וככל האפשר דאגו כי יעלוז השני ויקוה.

וקורי־המות הדקים והשחורים נטוו ונארגו יותר ויותר מיום ליום ובאותה שעה על פני שניהם כאחד.

פעם שהו לפנות ערב ביער יותר מתמיד; הלילה היה קריר, רטוב ומעורפל, ולמחר חשו שניהם עצמם חלשים מאד. ומאותו לילה ואילך חדלו מהתהלך ביער, ושניהם היו שוכבים או יושבים על ספסל ליד מעון הקיץ שלהם.

בזמן חלים לא היתה אצל שניהם חולשה מעין זו נדירה. לא אחת קרה להם כזאת בסתיו, ויש שגם באויר רע של החורף. זה היה נמשך זמן קצר והרגשתם שבה והוטבה. הם כבר הורגלו בכך, וגם עתה לא הפחידם הדבר, ושמש האורה הטובה, רוך־המשי שרחף על פני הארץ ויער הארנים הירוק, היפה והרענן ליד מעונם השלו אותם, ותקוות־החיים חזקה בלבו של כל אחד מהם.

ובאחד הימים, כשגברה התקוה בלב כל אחד, כי ישוב ויירפא, כי יהנה עוד הרבה־הרבה מעולמו של אלהים, עולם האור והחיבה – ראה האחד על פניו של השני את המות כולו רובץ עליהם. כה ודאית היתה ידיעתו של האחד, כי ימיו של עמיתו בעולם ספורים, ולבו של כל אחד נקרע לאסון רעהו, וכה גברה החמלה שהרגיש כל אחד לעמיתו.

ובלילה, בשכב כל אחד חדל־אונים על מיטתו, נאבק עם המות אשר הגיח פתאום, ומקוה כי למחרת בבוקר יחוש כי הוטב לו, וכי מצבו כרגע הוא רק מקרה, כי עתיד הוא להביט בשמי־לילה אלה, על כוכביהם המאירים והמחודשים, המציצים דרך חלון חדרו, להביט בהם בריא, ועוד יזכה ליהנות בשמחה מלילות־הקיץ, מטובם ומאהבתם בעולם אלהים הטוב – באותה שעה לחצה על לבו של כל אחד מהם ההכרה הברורה של מות רעהו, ולב כל אחד הופחד ודוכא לרעיון, כי לא רחוק ממנו, באותו מעון־קיץ עצמו – מתאבק עתה רעהו עם המות הקר, האילם והאכזרי וכה גדלו הרחמים בלב כל אחד על רעהו האומלל, שמותו היה כה ודאי בהכרתו, וכל אחד חש כי בא המות לשכון במעון־קיצם – וידידו דועך, גווע.

והמות עשה את שלו – בשבוע אחד נוספו בבית־הקברות אשר בב. שני קברים חדשים־צהובים.


  1. קומיס – חלב־סוסות; שקוי־מרפא לתחלואים שונים, ביחוד לשחפת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות