מה אומר לך ומה אדבר?… בשבילי… בשבילי אני, הזוכר עוד מה שהיה לפנים, איך היו לפנים… בשבילי – קשה לחיות עכשיו… קשה… אין אתה מוצא לך מקום… ואל כל אשר תפנה – הכל לא כך… לא זה שמלפנים…לגמרי לא זאת… הא? מה?… לא ככה?…
הנה, למשל, שמחה של מצוה לפנים. איך היו שמחים אז בחג, ואיך עכשיו… האם יש לראות עתה בפני יהודי עונג יום־טוב, תענוג של שמחה ועבודת הבורא?… האם חש אתה ביום חג, כי היהודים, יהודים המה?… הכל עכשיו מלא אבלות, יבושת וחול… ושמא תאמר שהחיים אז היו קלים יותר? – אֶט!… היהודים תמיד בגלות… אלא מאי, חמימות יותר, אש היתה בלב היהודים, וממילא אמונה יותר, בטחון יותר וגם השמחה היתה, בחום, באש ובכל נפש… עולם אחר היה אז… אנשים אחרים, וחיים אחרים… אחרת… אחרת…
זוכר אני כמו עכשיו, כאילו אתמול, אתמול קרה הדבר. עיקר ההלולא היה אצלנו בשמחת בית־השואבה. מילא בשמחת־תורה, איך היינו שמחים לפנים בשמחת־תורה, הלא בפועל ממש, צריך לשבת ימים ולילות ולספר. מה שייך היינו שמחים? הלא היתה זאת באמת שמחה של תורה… התפשטות הגשמיות… אבל בפועל ממש התפשטות הגשמיות… שכחנו הכל, ושמחנו בתורה… ומה שייך, שמחנו!… צריך היית לראות מה שנעשה לפנים, בשמחת־תורה, לרב נחום המלמד. מה? לא שמעת על רב נחום המלמד? לא ידעת אותו?… רב נחום המלמד היה מלמד גמרא, הטוב שבעירתנו. היה “עובד” גדול וחסיד נלהב… רוב הזמן היה נמצא בקאפוסט, אצל הרבי, תמיד נמשך לקאפוסט, להרבי, לחסידות… “מחוץ לקאפוסט, היה מרגלא בפומיה, אני אינני אני. מושך אותי משהו, מושך לשם”… ובכל זאת את הילדים הטובים ביותר, בעלי המוח, היו מוסרים לו, כי לא היה כמוהו לעמקות ולהסברה. ותמיד היה רב נחום כאילו עומד בימי חג ויום־טוב, לבוש קפוטא של אטלס עם חגורת־משי – והדרת פנים לא מצויה. גבוה, פנים מלאי חיים ומפיקים אורה בהתעוררות ובהתלהבות ועיניו מאירות וטובות. כשהיו פוגשים אותו והוא לבוש קפטתו משי וחגורתו, היה עולה בלבך כעין חג.
מספרים עליו, כי פעם בא בימי החול לבית־המדרש להתפלל כשהוא לבוש בגדי שבת, ושאלו אותו בהשתוממות:
– רב נחום, לשמחה מה זו עושה? מה חג לך היום?
ויען:
– ראשית יש בדעתי ללכת היום לקאפוסט… לקאפוסט… ואגב, באמת חג היום… שמחה גדולה… הרי הקדוש־ברוך־הוא מחדש בכל יום ויום מעשה בראשית… האין זה חג גדול?… חידוש השמים והארץ והמאור הגדול… חג גדול בכל יום ויום…
וצריך היית לראות את רב נחום זה בשמחת־תורה! השמחה שלו… הנגונים שלו… והרקודים שלו… מה שייך? – היו שמחים באמת שהקדוש־ברוך־הוא זכּה אותנו בתורתנו… ומה לך עוד? אינני מדבר על דבר שמחת־תורה שבימים מכבר. הנה זה לא כבר, כעשר שנים לפנים, איך שמחו היהודים בשמחת־תורה…
זוכר אני. המ… חֶה… חֶה… חֶה… כך זוכר אני. דבר מועט… אבל לא אשכחהו…
פעם בשמחת־תורה… זה לא כבר, בשנים האחרונות, בזמן שהרשות בנתה את הכביש מעירתנו לשקלוב, רב שמואל החוכר קיבל ממנה את העבודה בקבלנות. היינו אצל הרב בשמחת־תורה, אחרי התפילה היינו באים ישר להרב. מהרב היינו חוזרים על כל הבתים, מבית לבית, כנהוג. אולם מבית־המדרש היינו הולכים ראשית־כל אל הרב. היתה זאת בחינת חזקה. והנה כשאנחנו יושבים אצל הרב הרגשנו שאין בינינו רב שמואל החוכר. היינו כבר מבוסמים קצת וצוהלים. ואת רב שמואל אהבנו כולנו, כי הלא היה נדבן גדול, חסיד ובעל־שמחה. התחלנו תובעים: היכן רב שמואל? מתלוצצים. יש מי שאומר, שאשתו של רב שמואל בת מתנגד היא, ולפיה צריך האיש לסעוד גם בשמחת־תורה על שולחנו, בביתו, על יד אשתו ובניו. ויש מי שאומר, שהוא עצמו נעשה למתנגד וישן בודאי שנת הצהרים. הקיצור, באה הצעה לפנינו, שנלך ונביא את רב שמואל הנה להרב. אמנם גר הוא הרחק מכאן, מחוץ־לעיר, אבל מה שייך לגבי חסידים רחוק, לא רחוק – צריך להביא את רב שמואל. ומי ילך להביאו? והשליח הלא צריך שיהיה אדם תקיף, שיביא את רב שמואל ויהי מה, גם בעל כרחו. עמד רב נחום ואמר:
– אני הולך. אני אביאנו אליכם, רק תנו לי אתי גם את אברהם הכפרי…
ורב אברהם זה היה למדן גדול וחסיד גדול והוא נקרא כפרי רק על שם אביו שישב לפנים בישוב. והוא ורב שמואל היו ידידים נאמנים והסכים גם רב אברהם ללכת עם רב נחום להביא את רב שמואל. נמצא אמנם מי שאמר שהוא מסופק, אם רב נחום וגם רב אברהם יכולים לעמוד על רגליהם… אבל רב נחום גער בו וקרא לו “מתנגד”. עמד והלך לעיני כל ישר על קרש הרצפה הנה ושוב, סימן שאיננו שכור. והוסיף:
– רוצים אתם, ילך אתנו גם רב אבא.
כלומר, אני. הדבר נתקבל על לב כולם. מבטיחים לנו שיחכו לנו ולא ישתו יותר עד שנבוא עם רב שמואל. ורב נחום לקח אתו צידה לדרך, בקבוק יין שרף, רב אברהם – כוס קטנה ואני – מלפפונים חמוצים בכיס. ונצא להביא את רב שמואל אל הרב.
נו, כמובן מאליו, כי עד שבאנו לקצה העיר, לא היה כבר שריד ופליט מהמשקה שבבקבוק. מצטערים אנו ומוסיפים ללכת הלאה ברגלים כבדות מעט. פנה אלינו רב נחום:
– שמעו, אולי נשב מעט ונחזור על מאמר חסידות?…
הדבר מתקבל על הלב ואנו הולכים. כשיצאנו את העיר פונה רב נחום לרב אברהם:
– רב אברהם.
– מה? – שואל הוא.
– סובב הולך… – אומר רב נחום.
– הראש? – שואל אברהם.
– אָ! – אומר לו רב נחום – רואה אני שאתה באמת כפרי הנך, וגם מתנגד גמור… למה הראש?… מי אמר לך?.. מה שייך?.. אולי להיפך, העולם… העולם כולו סובב הולך… אלא מה, אין אתה רואה?… הנה השמים, הארץ, היער שם, שם… הכל מסתובב, כך במהירות, במהירות…
והולכים אנחנו הלאה. והנה בתוך כך שואל אותי רב נחום:
– אבא, מאמין אתה בהרבי?…
כעסתי.
– אָ!.. הוא אומר לי – גם אתה מתנגד גמור. הלא זה כך, דרך הלצה… אבל מי יתנני עכשיו בקאפוסט, אצל הרבי… השמחה לגמרי אחרת… יודע אתה שהוא בקרבתך… אין אתה גלמוד… יש חג, התעוררות… אתה מרגיש שאור לפניך ושמחה… ועכשיו דבר־מה מעיק עליך שם בלב ומושך אותך לשם, לשם, לקאפוסט, אליו… אמת?… אמת?…
ובין כה וכה ואנחנו רואים והנה שלשתנו שוכבים על הארץ.
– אברהם! – אומר רב נחום.
– מה? – שואל רב נחום.
– נשב…
התרוממנו וישבנו.
– אברהם – אומר שוב רב נחום.
– מה?
– הכביש קשה… – מתאונן רב נחום – אבנים… קשה…
– באמת קשה… קשה… – מסכימים אנחנו.
ופתאום – ורב נחום הפשיל את שרוול ידו הימנית, זקף את אגודלו הימני ופנה לרב אברהם:
– אברהם, התדע מה?
– מה?
– להפוך את הכביש, ככה באגודל? לעקור ולהפוך?…
רב אברהם מתמלא פחד:
– חס ושלום… לא צריך… הלא הוא של המלכות… קאַזנאַ… אל תגע בו… לא צריך!…
– לא? אין אתה רוצה?… יהא לא… – הסכים רב נחום והתקין את שרוולו על ידו…
ומה? שכבנו כך על הכביש עד שפגשה אותנו כל העירה עם הרב בראש שהלכה כולה לרב שמואל, ואנו קמנו והלכנו ביחד בשירים ובריקודים לרב שמואל החוכר.
כל אלה בשמחת־תורה. אבל אני רוצה לספר לך איך היינו שמחים לפנים בשמחת בית־השואבה… ומה שייך שמחים… אני אומר לך, כשאני נזכר בכל אלה כאילו מנַשאים אותי ממקומי – עולם אחר היה אז… עולם אחר… לגמרי…
כן… על שמחת בית־השואבה…
המשמחים היו רב נחום המלמד, רב אברהם הכפרי, רב יוסף החנוני – יהודי מצוין! – ורב שאול החזן, אחד מן החזנים המצוינים ומקובל. רזה וקטן־קומה ועיניו משונות וגדולות, תמיד עצוב, תפוש במחשבות ופורש מהצבור, קראו לו העצבן. אבל מיד כשבא חג ורב שאול טועם מעט משקה, היה נהפך ממש לאיש אחר. אין להכירו. שמח ומשמח את כולנו… היינו משתוממים, מאין מתגלה ונובע מעין השמחה הזה…
ובכן, מוצאי יום טוב ראשון, היינו, ליל ראשון של חול המועד סוכות, ואלה ארבעתם, אני ועוד אחדים, היינו הולכים ישר מבית־המדרש, אחרי תפילת המעריב, אל הרב, בסוכה. מאספים מהמסובים כסף בשביל משקה והיינו טועמים מעט. נו, ומשוחחים. מספרים מעשיות מהרבי. מתחילים בנגון. בינתים היו באים עוד מאנ"ש והשמחה גוברת. בסוכה נעשה דחוק. ומתחילים למצוא היתר להכנס הביתה. זה אומר, שעננים נראו בשמים, והשני שגשם מטפטף כבר, והשלישי שבכלל דחוק המקום בסוכה. הרב היה מתחילה מפקפק בדבר, שולח שלוחים לראות אם יש באמת חשש גשם, והקיצור – נכנסים הביתה.
שמחים ובנגון. וראשית דבר שולחים להביא עוד משקה ודגים מלוחים, ולהכניס לבית את חבית המלפפונים החמוצים השמורים אצל הרבנית בשבילנו מאז הקיץ. ואחדים מאתנו היו מביאים עצים ומסיקים את התנור. כי מנהג היה בידינו להסיק בשמחת בית־השואבה את התנור, לבשל תפוחי־אדמה, סירים אחדים, וכטוב לבנו ביין, הלא היו מהפכים את הקפוטות שלנו לצדן הפנימי ואת תפוחי האדמה היו שופכים על הרצפה ומתחלקים עליהם… ובכן מסיקים אנו את התנור ושנים שלושה מאתנו קולפים את תפוחי־האדמה ומכינים את הדגים המלוחים.
פעם זוכר אני, כשהיינו כבר במדרגה של “מעבר לגבולין” כמעט וחדר־האוכל של הרב היה מלא שמחה. שותים, אומרים, לחיים, חוזרים על מימרא של הרבי, שרים והשמחה במלואה. ובאותו הזמן במטבח שאצל חדר־האוכל הסיקו את התנור, קלפו תפוחי־אדמה והכינו את הדגים המלוחים. ובהכנת הדגים המלוחים היה עסוק אז רב שאול החזן. והנה עומד הוא אצל השולחן בפינת חדר־הבשול, עושה את מלאכתו ומתחיל שר לעצמו את “אדם יסודו מעפר” שלו. תמיד כשהיו מתחננים לפניו לשיר מה מהתפילות שלו לא היה מסכים בשום אופן. כך, ניגון סתם היה שר, אבל מהתפילות שלא בפני העמוד, לא היה רוצה בשום אופן. עכשיו, כנראה, מתוך היותו עסוק בעבודתו, התחיל מאליו, בפני עצמו לאמור “אדם יסודו מעפר”. וקולו של רב שאול הלא היה מתוק ועדין וכשהיה אומר דבר־מה עצוב משלו, הלא היה ממש קורע את הלב מרוב מתיקות. כולנו נשתתקנו תיכף. נשארנו עומדים בחדר־האוכל על מקומותינו כנציבי מלח, מי כוסו בידו ומי בבקבוק יין־שרף, ומי במזלגו. עוצרים את הנשימה ומקשיבים. בחדר־הבשול בוער התנור. שנים, שלושה אנשים עומדים ותפוחי־אדמה וסכינים בידיהם מסומרים למקומותיהם. והרב שאול אומר לו “אדם יסודו מעפר”. וכשרב שאול היה מנגן, הלא כאילו היה מסביר בניגונו כל מלה ומלה… מפרש היה… בוכה ומספר, כי האדם יסודו מעפר… כי האדם כחלום יעוף. כחלום שהולך ועובר…. כצל עובר, כצל העובר ממך והלאה, כרוח נושבת, וכרוח המתחמק ממך ועף למרחק… וכך כך, דבר־מה קורע את הלב. כאילו בכל הוא מודה: הכל אמת… הכל אמת… האדם באמת כחרס הנשבר, כענן כלה, כאבק הפורח… באמת סופו לעפר, באמת רק ד' על ד' אדמה… ובכל זאת הוא מתחנן לפני מי… בוכה ומתחנן כילד קטן, רך כך, נעים כך… עומדים כולנו מקשיבים והלב נמס… ורוצים שעוד עוד ימס הלב… עוד, עוד… רך… ומר… עוד… עוד…
הוא סיים. לא ידענו איפה אנחנו. הוא בעצמו כאילו נתבלבל והביט מסביבו במבט משונה… רב נחום המלמד התעורר הראשון:
– רבי – הוא ניגש אל הרב ודמעות בעיניו – רבי, צריך לקנסו.
שתקנו כולנו.
– אמת – טוען רב נחום – הוא מנגן טוב. הוא חזן גדול, אבל הלא חג היום והוא העציב את כולנו.
בינתים התעוררנו כולנו:
– כן… כן… – צעקנו – לקנוס, לקנוס אותו…
רעש בבית. אבל בלב כולנו מעיק מה… לא שבנו עוד לעצמנו!… עוד מעיק מה בלב… רב שאול ניגש בתוך כך לשולחן בחדר־האוכל. שתה כוסות אחדות ונתחמק לפינה, ובעוד רגע נשמע קולו שוב. עתה הוא שר ניגון חסידי בלי מלים, מלא התעוררות ושמחה, הקורא לשמחה והמעורר בך תשוקה לשיר אתו ביחד. ורב שאול שר ושר. ומרגע לרגע הולכת וגדלה החמימות, ההתלהבות. מרגע לרגע גדלה המתיקות והשמחה… בלב כל כך קל.. והפיות נפתחים, הרגלים מתרוממות ויד אל יד, כתף בצד כתף, ויוצאים בריקוד. אבל מה שייך בריקוד, שרים ומרקדים בחדוה כזו, בשמחה כזו… ורב נחום המלמד חוטף את רב שאול על ברכו – הלא היה פי שנים בגדלו ובכוחו – ורוקד על רגל אחת ומצעק: עורו, עורו, גילה, רינה, דיצה, חדוה… שכחנו את דבר הקנס, את מי לקנוס? ומה לקנוס? – מלאים שמחה!…
כן… ובכן היכן אני עומד?.. כן, פה… כשהיו מתחילים להסיק את התנור, לקלוף את תפוחי־האדמה ולנקות את הדגים המלוחים, היתה באה בתוך כך המקהלה שלנו. שלושה היו: בריל הנפח, איש פשוט אבל מוקיר רבנן וירא־שמים… הוא המתופף. פישל ברב לייב, גם כן יהודי מצוין ויודע נגן, הוא הבטנון, והכנר היה רב שלום חצקל’ס, אברך ומקורב גדול אצל הרבי. המקהלה שלנו היתה מפורסמת בכל הסביבה. היו מזמינים אותה לחתונות. על־פי־רוב היו משיבים ריקם את פני המבקשים. אולם בחג או בשמחה של חסידים, או בכלל ביומא דפגרא, היתה משמחת את העולם.
וכשהיתה באה היו מקבילים את פניה ב“יום־טוב” רחב, בנגון ובמשקה. ויש שהיו חוטפים אותם, את כל השלושה, על הידים, מנשאים אותם ומרקדים אתם.
וראשית מעשי המקהלה היה, שהיו מנגנים נגון שלפיו היו רב נחום ורב אברהם יוצאים בריקוד שלהם. וצריך היית לשמוע איך היתה המקהלה מנגנת ולראות איך רב נחום ורב אברהם רוקדים. בלב היה נעשה אז כל כך חם, כך חם. המקהלה מלטפת כך בהתעוררות, בשמחה רבה… ורב נחום ורב אברהם, שניהם יהודים טובים, יראי השם וחסידים נלהבים מרקדים. יפה כל כך וקל. בהתלהבות… כאילו בתוך האויר… אינם נוגעים כלל ברגליהם ברצפה… למעלה, באויר… רב אברהם תוחב שולי בגדו לתוך החגורה ורגליו נשאות באויר, מפשיל את שרוליו וקורא לרב נחום: עורה, עורה, עורה… ורב נחום נישא לעומתו מלא חן, קל, כעל כנפים, מניף בידיו בהתלהבות מעל לראשו וקורא לרב אברהם: למעלה, מעלה, מעלה… ואנו נשאים ממקומותינו, נמשכים אליהם… דבר־מה מושך אותנו איש אל אחיו, להיות ביחד כולם יחד… אנחנו מוחאים כף, ומלב כולנו מתפרץ נגון בהתלהבות:
– מה שאנו – הננו,
אבל יהודים הננו,
מה שעושים, עושים אנו –
אבל את אלהים עובדים אנו.
ורב נחום מתחיל על פי דרכו:
– מה שאנו – הננו,
אבל יהודים הננו,
מה שעושים, עושים אנו –
אבל להרבי הולכים אנו.
ואנחנו מדבקים כולנו יחד… כולנו יחד, יד אל יד, לב ללב ואנו הולכים לנו ברקוד חסידי בהתלהבות, בדביקות, בהתעוררות, בחום, באש… והבית מלא שמחה…
כל זה ראשית מעשה המקהלה. אחר־כך, אם הלילה היה יפה ואור, היינו הולכים לבית־המדרש למכור שם את “שיר המעלות”. ובלכתנו לבית־המדרש ובשובנו, מובן מאליו, שהיינו מעוררים את כל העירה בנגונים וברקודים שלנו… נרות בידינו ואנו מרקדים ומזמרים… ובבית־המדרש גופא… הריקודים שלנו מסביב לבימה… ויש שלא היינו הולכים לבית־המדרש והרב היה חוזר לפנינו מאמר חסידות. ואחרי החסידות משולהבים ותקיפים היינו מבקשים את רב שאול החזן שירקוד את ריקודו “תחית המתים”, ריקוד שרק רב שאול ידע אותו ולמקהלה היה ניגון מיוחד בשבילו.
וכך היה מרקד:
כולנו עומדים בעגול ובתוכו מקום רחב בשביל המקהלה ורב שאול. ורב שאול ניצב בקרירות גמורה, כאילו אין הדבר נוגע לו. המקהלה מתחילה את הניגון שלה. בשקט ובעצבות. הכינור רך ועדין, בדממה. הפנדורה נוהמת במנוחה, והתוף מתופף לו בשלוה מכה אחרי מכה. בין כה וכה ופני רב שאול נעשים חורים, וקמטים איומים נראים בהם. המקהלה – ביותר עצבות. ופני רב שאול נעשים חורים יותר והקמטים עמוקים יותר יותר, ומלאים יסורים… גופו הולך ומתכוץ ולעינינו הוא נעשה נמוך יותר וקטן… עומדים אנו כולנו דבקים חד בחד, בשקט, עוצרים את הנשימה ומביטים אליו… רב שאול מתחיל להאנח בקושי, בכבדות – גסיסה…. הנה, הנה רב שאול גוסס… רגע וכאילו הונח לו. עיניו נפקחות. המכאובים הוקלו. ורגע שוב מתעותים הפנים מכאב. יסורים נוראים והוא מתאנח מרה… אני אומר לך ממש כאילו הוא מתאבק, נלחם עם המות… רגע וכאילו הוא נצח, ובעוד רגע שוב יד המות על העליונה. והמקהלה אף היא במלחמה… הכנור כאילו משמיע קול שמחה והפנדורה והתוף מסייעים לו ובעוד רגע שוב בוכה הכנור תחנונים, מרות וגם בכעס… כאילו איננו מסכים למה שהוא, והפנדורה מנהמת ברוגזה גדולה, כאילו טוענת היא נגד מי שהוא בכעס, בחרון־אף ממש… ממש כאילו שואלת היא: על מה ולמה מתיסר בן־אדם ככה?.. והתוף מכה בכוח וצועק צעקה גדולה ומרה… זמן רב היתה נמשכת הגסיסה… ואנחנו עומדים, עינינו פקוחות. בלב רועד אנו מחכים לסוף… לראות מי ינצח. הישאר בחיים, היחיה?… ופתאום הכה התוף מכה משונה, הפנדורה נאנחה אנחה משונה והכנור כאילו מיתריו פקעו פתאום – ורב שאול נופל על הארץ מת…
בלב כולנו נקרע מה. ובבית הושלך הס. גם הנשימה כאילו נפסקה. עומדים אנו דוממים וחורים, ובינתים רב שאול מתחיל להתעורר. תנועות כל שהן, הנה הוא מניע ביד, ברגל. בפנים נראים אותות חיים. העינים נפקחות. שבה להן חיוּתן. הפנים הולכים ומאירים, מתעוררים והשמחה שבה אליהם, ופתאום ורב שאול קם מלא שמחה ומבשר בשמחה רבה:
– תחית־המתים… תחית־המתים!…
אנו כאילו מתעוררים מחלום רע ומר… והמקהלה משתפכת בניגון לוהט ומלא שמחה. רב נחום יוצא בריקוד כשהוא צועק בהתלהבות: תחית־המתים… תחית־המתים!… רב שאול ידו על כתפו של רב נחום והוא מזמר בשמחה… והמקהלה מנגנת בהתלהבות וקוראת לשמחה. שוב נמשך איש אל אחיו להדבק ביחד, כולם יחד… שוב יד על יד, הרגלים מתרוממות ומפי כולנו מתפרץ שיר ובהתלהבות:
– מה שאנו, – הננו,
ואם עברים הננו,
ואם בגלות אנחנו –
אלהים חיים אתנו.
והריקוד פורץ בדביקות, בהתלהבות עד כלות הנפש… המקהלה מנגנת בעוז, באש, אנחנו מסייעים לה בהתלהבות ורוקדים. מה שייך רוקדים?… כאילו שכחנו לגמרי את עצמנו, את העולם כולו… בלב קל כך, מאיר, מלא שמחה, רוקדים ודומה שהכל רוקד… אנחנו, הבית, כל העירה, שמים וארץ… כל העולם כולו, מלא שמחה, מלא התלהבות, אש… כל העולם כולו רוקד לפני רבונו… רוקד ומזמר…
ואנחנו כולנו לא מעלמא הדין – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
הנה כך, הנה כך היו שמחים לפנים.
השמחות שמלפנים!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.