כך… כך היה לפנים… בימים ההם, אז… היהודים מאז… החיים מאז… האמונה מאז… ויושב אני ומספר לך איך חיו לפנים, האמינו בשם, בתורתו הקדושה, בהרבי, והלב כואב כל כך ודבר־מה מעיק ומיצר… וכאילו מי שהוא עומד ממש מאחורי וטוען אלי:

– רב אבא, רב אבא, אבל הלא כל אלה היו לפנים.. לפנים…

ועכשיו?… עכשיו?… מה אומר לך? לי, לאחד מאלה שמלפנים, מהדור ההוא, קשה לחיות עתה…. קשה… מר… אוי־אוי־אוי…

הנה בא אתה, למשל, לבית־המדרש – לא אותן התפילות… מביט אתה לצד מזרח, ואפילו לצד מערב – לא אותם היהודים… אינם… לפעמים נשאר אתה בבית־המדרש אחרי המעריב. נתרוקן בית־המדרש, יחידי נשארת בו – אפסו הלומדים בו, ובכל אשר תפנה – ריק, תוהו ובוהו… והעירה עצמה, לא זאת העירה. כאילו אבלה היא, חשכה, נתיתמה… לגמרי לא כמו מלפנים… אוי־אוי־אוי…

ומה אומר לך ומה אגיד לך? הנה מסתכל אני לפעמים בקלסתר פניהם של הדור הזה, מסתכל אני ומתבונן בפניהם המגולחים. הלא אצלם, בדור הזה, הכל אצלם “בלי”… בלי תורה, בלי אמונה, בלי זקן ופיאה… הכל בלי… בלי…

על המגיד מקלם הלא מספרים, שאמר פעם מעל הבימה:

– רבונו־של־עולם, הלא הדור הצעיר הזה, הוא כולו “בלי”… ולואי רבונו־של־עולם, שיהא גם בלי רוח חיים…

הוא, המגיד מקלם! היתה בו תקיפות לקלל…

ואני, רב אבא… – חס וחלילה.

כן… ובכן אני מסתכל לפעמים בהם וחושב: האלה יהודים המה?… ובאמת, הפנים מלאי בערות, גסות, ממש קשה להביט ישר בפניהם… ואני מהרהר: מה חושבים להם אלה? האם לא יעלה על דעתם פעם, כי אדם למות יולד… כי האדם אינו חי לעולם… כי האדם איננו אלא אדם מהאדמה ועל עפר ישוב… והאם לא יעלה על דעתם לשים לב לסוף?… לאן הולכים בדרך זה?… ואן מובילם דרכם זה?…

ויש שאני אוהב להתל בהם, בהדור הצעיר, חה, חה, חה… כשאני נזכר, צוחק אני…

היה מעשה זה לא מכבר, לפני שנים אחדות. האם לא הכרת את רב גרשון? יהודי מאותם היהודים מאז, עם תורה, ועם אמונה. בנו, ברל, זה שעד היום עודנו פנוי, בחור – איננו כבר כרעיה דאבוהי. מה שייך? – בלי תורה, בלי יראת־שמים, גלוח, מהדור הזה. לא פעם התאונן רב גרשון לפני, אבל מה היה בידו לעשות? וכלום אשם הוא? משול הדבר לשריפה. הכל בוער מסביב באש גדולה ואחזה האש גם בביתו של רב גרשון. אמנם אמרתי לו פעם:

– היתכן? – אני אומר לו – היתכן, רב גרשון? למה אתה שותק, וכיצד אתה סובל כל זה?… עושים מה שיש לעשות, אם ברוגזה ואם ברחמים ובדברי שידול ורכּות, כה וכה, אבל היתכן?…

נאנח רב גרשון וענה לי:

– רב אבא, האתה תדבר ככה, אתה שחכם אתה? מה יש לעשות?… אחזה בנו האש… ממש, שריפה… שריפה, רב אבא. מנסים לכבות את האש בכעס, ברוגזה, והיא מתלקחת עוד יותר… אלא מה, ברכּות, בדברי חיבה – והיא בוערת מאליה. אם כה ואם כה, בוער… לא טוב…. רע… שריפה…

יהודי נעלה וחכם מצוין היה!

כן, פעם בליל י“ט כסליו היה הדבר. בליל זה היינו מתאספים, בימים האחרונים, משלנו, מהנשארים, לביתו של רב גרשון. לוקחים מעט משקה, טועמים מה אחרי המשקה ומספרים מעשיות מהצדיקים, מהחסידים. לספר מה, הלא יש – הצדיקים שמאז והחסידים ההם! עוסקים גם בדברי תורה, חוזרים על מאמר חסידים. ובכן יושבים אנחנו כה בי”ט כסליו אצל רבי גרשון. טעמתי מעט. מבוסם קצת. נעשה חם. וסרתי לי לחדר שני להצטנן מעט – רב גרשון הלא גר בעשירות, וביתו – חדרים רבים ואנחנו יושבים באולם הגדול. והנה בחדר – ברל, בנו של רב גרשון, ולא יחידי הוא בו אלא ביחד עם בחורות אחדות, רבות… בלי כובע ובקרבה אליהן, אל הבחורות. כנראה לא חכו כלל שמי שהוא יכנס… שמחים וצוהלים כאילו לקחו מעט לכבוד י"ט כסליו, חה־חה־חה… נו, כשראו אותי נתבלבלו קצת. ברל התרחק תיכף מהבחורות, מהר ושם את הכובע על ראשו. בהלה. מה שייך? ראו את רב אבא ונתבישו.

– אֶט, – אני אומר – ברל, מה הבהלה? שבו, שבו. הלא חג היום לחסידים, י"ט כסליו…

– אגב, – אני אומר – אל תפחדו ככה, בחברת צעירים, גם אני כמותם.

כך אני אומר לו, לברל, אני רב אבא. והוא מאמין לי. בינינו לבין עצמנו – פיקח ביותר לא היה. ביקש שאשב.

ישבתי. יושב אני ומביט אליו, אל ברל, בפניו המגולחים וחושב: האב והבן… שם באולם, בבית זה עצמו, יושב לו רב גרשון בחברת יהודים, כולם חסידים מצוינים, מאמינים בני מאמינים. עוסקים בדברי תורה. רב גרשון פאות וזקן לו. ראשו מכוסה ומתחת לכובעו גם ירמולקה, חה־חה־חה, מה שייך? – יהודים. ופה, בחדר הזה, בנו, ברל, בלי זקן ובלי פאות ובגלוי־ראש. רחוק גם מאמונה, גם מתורה וגם מחסידות. ויושב לו הוא ומקיים מה שנאמר: בחורים וגם בתולות… וגם בתולות… כן… וצר לך… והלב כואב… ועולה על דעתי להתל בו קצת. ואני פונה אליו:

– ברל, שמע. אתה – אני אומר – הנך צעיר, ראיה לדבר שעודך רוָק – והוא אז למעלה משלושים – ואני, הרי אני כבן שבעים, זקן. ומה יהיה אם אעשה משהו שאתה, הצעיר, לא תוכל לעשותו?

מביט הוא עלי ומשתומם. היתכן? אני, רב אבא, איש זקן, כלום זריז אני הימנו? ובמה כוחי גדול?

– מה – אני אומר לו – אתה מביט בי ככה? שמא אתה אומר שאשב ואלמד דף גמרא? לא… ולא…

נתביש.

– נוּ – אני אומר לו – נתערב. ובבקבוק אָרק.

בינתים נכנסו לחדר עוד מאנ"ש וגם רב גרשון בא. שומעים שרב אבא מדבר, באים לשמוע.

חושב ברל וחושש. מדברים הנאספים על לבו שיתערב. רוצים לראות מה פשר הדבר. גם רב גרשון אומר לברל שיתערב אתי. גם הוא משתאה לדעת…

נו, מתערבים אנחנו בבקבוק אָרק.

אני קם, ומעמיד כנגדי את ברל. מביטים בנו כולם בעינים תמהות. ואני מתחיל: עולה על כסא וניצב. עולה גם ברל על כסא. אני יורד, יורד גם הוא. מרים אני את ידי וגם הוא כך. – יד יש לו… – פתאום ואני על השולחן, וגם הוא אחרי. יורד אני וגם הוא יורד. וחוזר חלילה: על הכסא, ומהכסא על השולחן ומהשולחן על הכסא. והכל במהירות רבה. וברל חוזר על הכל, עושה כמעשי ואף הוא במהירות. וכולם מביטים משתאים, מה יהא? ובתוך כך, כשאנו עולים ויורדים מהכסא ועל הכסא, על השולחן ומעל השולחן – פתאום, אני מעמיד עצמי נוכח ברל, חוטף בידי את זקני הארוך ונותן את קצהו לתוך פי… ברל חוטף גם הוא את סנטרו בידו, פותח פיו ו… מעֶ – עֶ – עֶ… אין לו מה לתת לתוך הפה… גלוח…

חה־חה־חה… אדמו פניו מבושה. כולם מסביב צוחקים. והוא גם הוא עושה עצמו צוחק, אך פניו אדומים.

ועם ברל זה יש שהייתי נכנס לפעמים בויכוח בענין אמונה. מה שייך?… צריך לשמוע מה בפיהם. אגב, דע מה שתשיב… וכי חושב אתה שיש בכוחם לבאר בשכל ובדעת שהצדק אתם? – לא מניה ולא מקצתיה. תמיד הייתי מנצח אותו. לא היה לו ממש מה לענות לי.

פעם, בלילה, ישבתי אצל רב גרשון. רק שנינו היינו, אני וברל. פונה אני אליו:

שמע, ברל, אתי, עם רב אבא, הלא יכול אתה לבוא בדברים גלוים. הגד נא לי, האינך מאמין באמת?

– לא – הוא עונה לי – לא, רב אבא. אינני מאמין.

צוחק אני. כלומר, לו לברל… אבל הלב כואב – כואב: יהודי ואיננו מאמין!

– אינני מאמין – הוא אומר.

– מה שייך – אני אומר לו – אינך מאמין? סתם בעלמא לאמור, אינני מאמין. אינני מאמין. דבר כבן אדם. הסבר לי בשכל ובדעת, מדוע אין אתה מאמין.

אומר הוא לי:

– הסבר לי אתה, רב אבא, בשכל ובדעת, מדוע אתה מאמין?

– כן – אני אומר – רוצה אתה, שאני אסביר לך בשכל את ענין האמונה? ראשית הלא האמונה, היא למעלה מן השכל. ואגב – אני אומר לו – אם אה רוצה בכך, אדרבה, בוא אתי החוצה, הבט השמים, ראה כוכבים וירח. כל מעשה בראשית. נו, היתכן שכל אלה נעשו מאליהם?… מי ברא כל אלה?

ואין תשובה בפיו. כי אין לענות. והוא שואל אותי:

– אם כן, לגבי דידך, שהקדוש־ברוך־הוא ברא את העולם, מי ברא אותו גופא?

כאן נתמלאתי כבר כעס וחמה:

– הלא אתה – אני אומר לו – במחילה מכבודך, בער ונער! מה שייך, מי ברא, מתי ברא, את מי לברוא? כך סתם פטפוט, מה, מה אתה סח? דבר כבן־אדם, אני אומר לו, דבר בשכל, בהגיון. ככה לפטפט, מה אתה שואל? מה ברא, מי ברא, את מי לברוא? מה?… מה?…

ומה שייך, אין לו מה לענות.

ואני שואל אותו שוב בדרך משל:

– הנה, למשל, – אני אומר לו – נתאר לנו שאיש אחד, ראובן, למשל, יוצא לדרך. הוא צריך ללכת, מוכרח ללכת. והדרך שעל ראובן ללכת בה, עוברת ביער גדול ועבות. וביער, יש אומרים, שגזלנים נמצאים בו. יש אומרים לא כי, אינם. יש אומרים כן ויש אומרים לא. ספק. ולדרך הוא מוכרח לצאת. והיער גדול מאד. והנה ראובן זה, אם רק איננו חסר־דעה, איננו טפש, ודאי שיקח אתו מספק מקל בידו… וממה נפשך: ואם גם אין גזלנים ביער, מה הפסיד? יהא שלחינם לקח את המקל אתו. ובכן מה?… אתה מבין – אני טוען אליו – למות הלא מוכרחים אנחנו כולנו, כולנו נמות… כולנו מוכרחים אנו ללכת בדרך… ויש אומרים – כך אני אומר לו – יש אומרים שיש אלהים. יש עלמא דקשוט. ובעלמא דקשוט יש גיהנום לרשעים וגן־עדן לצדיקים, הכל לפי אמונת ישראל. אתם, הדור הצעיר הזה, אין אתם מאמינים בזה. יש לכם ספקות בזה. הלא ודאות אין לכם. כי מנין לכם זאת? האם יש לכם ראיות חותכות?… מה?… אלא אתם מסופקים בזה… ובכן, תאמר, אני שכל ימי עבדתי את קוני, עסקתי בתורתו, הנחתי תפילין, התפללתי והשתדלתי, כפי כוחותי להיטיב לאחרים, לקים מצות שבין אדם לחברו – הייתי יהודי. ובכן מה הפסדתי?… נניח, לגבי דידכם, שאבוא לעולם האמת ונמצא… נמצא שלחינם עסקתי בתורה, התפללתי, שלחינם היטבתי עם אנשים. נוּ, ובכן מה הפסדתי?… מה?… אבל אתם הצעירים, ושמא כן הוא… שמא הצדק אתנו, המאמינים, שמא כן?…

– אתה מבין – אני אומר לו – שמא… אולי… אולי…

הוא שתק. כבול־עץ זה. כי כלום היה לו מה לענות: לא מניה ולא מקצתיה.

ומה אומר לך? – אינני מבין אותם, את הדור הצעיר הזה. אינני מבין. אינני מדבר כבר על זה היאך לוקחים ומשליכים אחרי גום כל זה שדורות רבים כל כך לפניהם האמינו בו. ובכלל לאן תוליך דרכם זו? וסופם של היהודים מה יהיה? ובכלל איך אפשר לאדם לחיות בלי אמונה באלהים?… אינני מבין… והלא יש שעת־צרה ואסון, רחמנא לצלן, ולמי פונים אז?.. במה מתנחמים?… הלא יש שאב מת עליך, אם, אשה, בנים…. אם אין אמונה בד', בעלמא דקשוט, היאך נושאים כל אלה?… איך?… ובכלל איך חיים בעולם בלי אמונה?… אינני מבין… אינני מבין…

יש שאני חושב… לב לאדם והוא מהרהר… ומי יודע איזה מיני מחשבות עולות על הלב. וגם תפלות… ויש – ואני מנסה עצמי על פי דרכם, כביכול, בלי אמונה… אני מתאר לי לרגע: אין מנהיג לעולם… אין אלהים… אני אומר לך ממש המוח זע ממקומו… נרתע ונעקר… והעולם כולו חוזר פתאום לתוהו ובוהו, ריק ושמם… עיני חשכות והשמים נופלים… ממש השמים נופלים על גבי, על ראשי ומעיקים בכל כבדם… חושך…. השמים נופלים!… איך חיים אלה? איך הם אוכלים, ושותים וישנים?… והלא יש שהם גם שמחים, שרים וצוחקים… איך חיים באין אמונה?… איך?…

והכפירה מתפשטת יותר ויותר מיום ליום, מרגע לרגע, בכל פינה ופינה. ובמהירות כזו. הלא זה לא כבר, זה לא כבר, עוד בימי הלא היו עוד יהודים. ועכשיו, עכשיו… מביט אתה סביבך ואתה משתומם, מה קרה?… היכן הם היהודים מאז, אֵי החיים ההם, האמונה? לאן נעלם כל זה?… ריק סביבך… עולם זר… אנשים זרים… מה זה?… וכל כך קר בלב… קר… אוי, אוי, אוי…

ויש בחורף, ואני קם באמצע הלילה. הגוף שבור, הראש כואב, אבל אין שינה. אני קם, נוטל את ידי, מברך ברכת־השחר ואין פינת סתר לי בביתי. לא כאז… לפנים… אז כשהייתי משכים ואני מרגיש עצמי תקיף יושב ולומד את שעורי בגמרא בקול, בשמחה… ועכשיו אינני מוצא לי מקום בביתי. מביט אתה למקום שנכדיך ישנים. מי מדבר על ירמולקה, גם ארבע־כנפות אין בין בגדיהם המונחים לפניהם… וכאשר יקומו משנתם, אתה מסופק אם יניחו תפילין… והלב כואב. ואני עוזב את הבית ומשרך דרכי לבית המדרש. יחידי ברחוב. כל העירה עודנה ישנה. אי־שם אור מבצבץ מחלון. ודאי איזה בעל־מלאכה קם לעבודה. ופני העירה כאילו אבלים. הבתים הישנים כאילו נתיתמו. אני בא לבית־המדרש. אין איש. אני מדליק לי נר, יושב בפינה, פותח ספר ואינני יכול לעיין בו… בלב מעיק מה… מעיק… נזכר אני במה שהיה מלפנים… לפנים… הנה פה במקום הזה עמד והתפלל רב ברוך הסופר, פה רב נחום המלמד ושם רב ישראל, רב בר, רב מרדכי. פה עסקו בתורה ושם בפינה היה ה“משפיע”, שסר אלינו, חוזר על החסידות ואנחנו שומעים. ופה מסביב לבימה היינו רוקדים בשמחת־תורה, בשמחת בית־השואבה. רוקדים ושרים בשמחה… ועכשיו… עכשיו… אינם עוד. כולם נאספו…לתוהו ובוהו… ובית־המדרש בעצמו גם הוא נזדקן, נחרב. ודומה לך עוד מעט, עוד מעט ויפול… ואתה כאילו נמשך, נמשך לארון־הקודש לפתוח אותו ולראות אם שמורים בו עוד ספרי התורה… ממש אתה פוחד פן גזלום ממך… והלב מעיק… מעיק כה… ואתה מרגיש את עצמך גלמוד… יחידי… נעזב… ורחמים רבים יורדים עליך… לבדי נשארתי בבית־המדרש הישן… לבדי… נעזב… ובמוח מחשבות מרות… אין בכוחי לעיין בספר… אני סוגר אותו ולוקח את התהילים. בבית־המדרש חושך. הנר דולק באור כהה. יושב אני בפינה ואומר תהילים… ולך, לפניך אגלה: אומר אני תהילים ודמעות נושרות מעיני… אני בוכה. אני בוכה… ובלב מעיק כך מרה… מר… מה… הא?… מה… מה אתה מסתכל בי ככה?… דמעות נוזלות מעיני?… רב אבא בוכה… הלב נקרע בי לגזרים… מה יהיה בסופנו?… שריפה… הכל בוער… היהדות… האמונה… בתי־מדרשות אחוזים אש בוערת… ובנינים נופלים… שריפה… לכבות את האש בכעס, ברוגזה – והיא מתלקחת ביותר עוז… ברכּות… בדברי פיוס – והיא מתפשטת מאליה… הכל בוער… בוער… שריפה!…