רקע
שמריהו לוין
ברשות היחיד – שקיעה
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

 

ברשות היחיד – שקיעה


עד עכשיו בכל האיגרות אין לפנינו אלא ד"ר לוין ברשות־הרבים, האדם שדאגת כלל־ישראל דאגתו, העסקן העוסק בצרכי ציבור, ומעט מאוד בהן מן הפרט מן האדם שברשות היחיד. והנה במכתבים האחרונים הללו ניתן לנו בפעם הראשונה קווים לדמותו האישית. בערוב ימיו חלה במחלת לב קשה והרבה ימים ישב או שכב ואינו עושה. על מחלותיו מכתבים רבים בידנו. הוא כותב אל רופאיו ואל ידידיו. מכאן גם רצונו לראות את הספרים מזכרונות חייו (ג' כרכים: ילדותי, מרד הנעורים, במאבק) יוצאים לאור בתרגומיהם, בעברית, בגרמנית ובאנגלית. נתכוון לכתוב אף ספר רביעי, ולא נסתייע הדבר. הוא רומז לנו כי חסר הוא את המתיחות הפנימית, שעמה נולדת הכתיבה. ואף על כן לא שבק את החיים ומוסיף לעסוק בצרכי ציבור כל שכוחותיו מספיקים. עודנו נוסע על פני העולם היהודי במזרח ובמערב ומקהיל קהילות ונואם ופועל. אף ענייני “דביר” מעסיקים אותו הרבה והוא משתדל לחלץ את בית־ההוצאה ממצוקתו.

שני מאורעות של כלל־ישראל מדריכים מנוחתו: עליית הנאצים בגרמניה, וחילופי ההנהגה בהסתדרות הציונית, שנבעו אף הם בעקיפין מן המדיניות הבריטית בארץ־ישראל. ההסתה נגד היהודים גרמה לפרעות הראשונות ב־1921 והמצב החמיר והלך. גם בארץ־ישראל לא היו העניינים כתיקנם. בעקבות הקונגרס הט“ז ב־1929 נתכנסה בציריך האסיפה המייסדת של הסוכנות היהודית. בארץ־ישראל פרצו מאורעות תרפ”ט. אנשי משרד המושבות הבריטי אינם פוסקים מלבחון ולחזור ולבחון את המעמד המדיני של הישוב היהודי בארץ. נשלחו ועדות שונות ולסוף ניתן ב־21 לאוקטובר 1930 הספר הלבן המפורסם של פאספילד, שעיקר כוונתו לצמצם את התפתחותו של הבית הלאומי. וייצמן התפטר מראשות הנהלת הסוכנות וההסתדרות הציונית לאות מחאה. והנה בא הקונגרס הי“ז שנתכנס ב־1931. הקונגרס הזה השמיע את מחאתו החריפה נגד בריטניה ופירסום הספר הלבן. לא המתיקה את המרירות בלבבות גם איגרתו של מקדונאלד, שכאילו צמצמה את גזירת פאספילד. הקונגרס אישר את התפטרותו של וייצמן כנגד רצונו ונבחרה הנהלה חדשה בראשותו של נחום סוקולוב. ליו”ר המחלקה המדינית בירושלים נבחר חיים ארלוזורוב נציג הפועל־הצעיר, שסיעתו הגדולה בקונגרס.

וייצמן יצא מן הקונגרס הזה מר־נפש, וכן היו ידידיו. שמריהו לוין היה עמו. הוא ביקש לארגן קבוצת בחירים “נאמנים” ו“מאמינים” בדומה ל“בני־משה” בזמנו. הדבר לא עלה בידו. התנועה עצמה לא יכלה לוותר על שירותיו של וייצמן, ומה גם שבאותו פרק זמן גברה הפעילות הנאצית בגרמניה. המצב הכספי של ההנהלה הציונית היה בכי רע. נוסף לכך נצרכו אז לקרן־הפליטים בשביל קליטתם של פליטי גרמניה. הונח היסוד לעליית הנוער. וייצמן הלך בשליחות התנועה הציונית לדרום אפריקה. אף לוין תרם את חלקו, אלא שמחלותיו עיכבוהו.

בתוך אותה מהומה פנימית וחיצונית נעשית פעולה תרבותית עניפה. ביאליק יצא לפולין לפעול לטובת הספר העברי, למען “דביר”, ושמריהו לוין נתן ידו לכך. אבל כמו החיים עצמם אף המכתבים נפסקו באמצע. תם ולא נשלם.


אל מארתה פליישמן 1

מאריינבאד, 5 באוגוסט 1931


מארתה חביבתי!

נשארתי במלון שטרן– אין לי כשרון לחיות חיים חסכוניים. מכל מקום זולים החיים­­­­ במאריינבאד כפליים מבברלין, במלון הסלר. ובכן – מעתה תוכלי לשלוח את מכתביך לפי כתובתו של מלון שטרן.

אסיר־תודה אני עד למאוד לדואר הגרמני, אלא שהסברך למקרה אין אני מסכים עמו כלל וכלל. לגבי דידי חיה את בכל שלושת חלקי תבל של הזמן; עבר, הווה ואפילו עתיד. אלא שלא שמת לבך לדבר אחד: לולא היותך מארתה בריל לפני היותר מארתה פליישמאן, הרי לא היית יכולה לתרגם את ספרי תרגום מושלם כל כך. ובכן – לעניין ספרי עדיין את מארתה בריל. מכאן תוכלי להסיק, כי הלא־מוּדע שלי לא עלה כלל על דרכי־תעייה ופועל הוא על דרך ההגיון החמוּר – הלוואי והיה זה אמת לגבי המוּדע של אי־אלו.

בהגהה גיליתי שגיאה שבהגיון. לגבי הנעליים נאמר: “למען יחרקו, בשעת נעילה, כנעליים חדשות”. צריך להיות: בשעת הליכה, ולא – בשעת נעילה. וכי מי ישים לבו בשעת נעילת־הנעליים, עת אין שום איש אחר באותו מעמד, הפעולה כולה מתנהלת שלא בפומבי? אולי תוכלי עוד לשנות גם כמה שמות: במקום Jänkel – בפשטות, Jankel; במקום Isser Issar –, ובמקום Schaikin – בפשטות, Schaike. שמואל סילף לי אי אלו שמות. אם הדבר לא ייתכן עוד – הרי גם בכך לא תהא סכנה. אקווה, שאיש לא יאשימני בסילוף־ההיסוריה מחמת פגמים פעוטים אלה.

חי אנכי בהתאם לתנאי־המרפא, שותה ממימיהם של שני מעינות, מתרחץ בתאים שונים ואוכל מאכלים שונים ועונד מדי יומיים עניבה אחרת – זאת המלחמה בבאנאליות. אמצעים אחרים אינם כאן לרשותו של אדם. מזג האויר שוב נהדר הוא מזה שלושה ימים. אלא שחסר משהו באוירה: משב הרוח הקדושה של המזרח. אָניה מרגישה עצמה מאושרת על הכרמל. באי־אלו מתאוריה את היופי מגיעה היא אפילו לשגב של שירה. אין פלא בדבר: עקבותיה של הנבואה העתיקה עדיין השפעה מפרה להן. עד מה רוצה הייתי לראות אותך ואת שמעון אצלנו ביום מן הימים!

מר רובולט יש להאיץ בו. יכול אני לפעול הרבה עם הופעת הספר – ודבר זה הרי מן הדין היה שידרבנו.


במיטב הברכות לך ולשמעון

שלך

שמריה


אל מארתה פליישמן 2

מאריינבאד, 10 באוגוסט 1931

מארתה חביבתי,

שורותיך מיום 8 לחודש לא הגיעו לידי אלא היום. ונחפז אני להשיב עליהן מיד. מובן מאליו כי לא ייתכן שיידפס: תרגום לגרמנית מיידיש, לפי המהדורה האמריקנית “Childhood in Exile”. ראשית כל – מסורבל הדבר, ושנית – שקר הוא מכל וכל. הוצאה של ספרי בלשון יידיש אינה קיימת כלל בצורת ספר. הצעתך הנה היחידה שאפשרית היא, מפני שהיא היחידה המתאימה לאמת. עליך לעמוד על כך. כפי הנראה רצונם לשוות לספר מעט צורה של אכסוטיקה, אלא שאסור לחטוא לאמת. אשר לכותרתו של הפרק האחרון, הרי מניח אני את הענין לשיפוטך, כי אין אני רגיש להבדל שבין “”Wink oder Fingerzeig des Schicksals" לבין “Die Hand des Schicksals”.

שהמו“ל התחיל לשלם – דבר זה משמח אותי עד למאוד. נותן אני אמון במר רובולט. בני אדם כאלה אינם כלים מן העולם, וחבל היה אילו היו כלים. כפי שהבנתי את מר רובולט, הרי התמסר למו”לות לא מתוך רדיפת־בצע אלא מאהבה לאמנות, להפצת התרבות.

שמח אני לשמוע כי שלומו של ליאו [מוצקין] טוב הוא. זוהי שוב הוכחה לכך, כי גורמי־הנפש השפעתם חזקה על גורמי הגוף. רפואתו – כך נראה לי – היתה הקונגרס3. ראשית – הטחניקה, ושנית – התוצאות. עלי השפיע הקונגרס בכיוון ההפוך. יותר על כך – בעל־פה.

אקווה כי ב־25 לחודש, בקירוב, אגיע לברלין ומניח אני, כי גם ליאו ופאולה [מוצקין] כבר ישובו אותה שעה.

קבלי־נא ברכות לבביות ביותר, אַת ושמעון, מאת

שלך

שמריה


אל מוריס סמואל

מאריינבאד, 13 באוגוסט 1931

מוריס חביבי!

סוף סוף – כמה שורות ממך. אֶניה שלחה לי אותן. מה אוֹמַר לך? מאת הארקורט לא שמעתי עד עתה אף מלה אחת ויחידה – אם לאו ואם הן. שרוי אני במבוכה ואין ביכולתי לעוץ עצה לעצמי, כיצד עלי להגיב מעתה על המצב. יש להניח, כי הוצאת ספרים הארקורט וברייס עומדת עתה במשבר קשה. אלא שאין עובדה זאת פוטרת אותה מן החובה להשיב על מכתבים שכוונתם טובה. משער אני, כי משהו אירע שם בעניין ספרי – מר הארקורט בוודאי הושפע מצד כל־שהוא שלא לטובת הספר. שהרי את מכתב־השלילה שלו אליך כתב עוד לפני שקרא את הכרך השלישי. לו הייתי אני עצמי נמצא אותה שעה במקום המעשה, אולי היה ביכולתי להפריך את חששותיו. בדרך־מכתב – קשה התפקיד יותר מדי. נותן אני לך יפוי־כוח מלא לטפל בעניין כאילו היה זה עניינך אתה. יודע אני, כי תשאף להשיג למעני את התנאים הטובים ביותר. אם לא יעלה בידך להביא את הוצאת הספרים לכך שתוציא לאור את הכרך השלישי בקרוב, הרי הרשות בידך לשאת ולתת עם מו"ל אחר.

יותר מאשר על מר הארקורט אתפלא על מר צ’ייז – גם הוא לא השיב על מכתבי.

המו"ל הגרמני שלי, מר רובולט, נקלע אף הוא לקשיים, ובית ההוצאה שלו ניצל אך בקושי רב מכליה. הכרך הראשון שלי מופיע אף על פי כן בסופו של חודש זה. ב־25 לחודש אסיים כאן את המרפא שלי, שהצורך בו נתעורר עוד יותר אחרי הקונגרס ושהחזירני באמת לקו הבריאות – ואעבור לברלין. אעבוד במשך חדשיים־שלשה חדשים עבודה ציונית בגרמניה. המשכה של התכנית עדיין אין ביכולתי לקבעו עתה, שהרי המצב בעולם כולו, במיוחד מצבנו הציוני שלנו, אין לציינו כלל וכלל כברור. היעלה בידנו לתקן שוב את אשר קלקל הקונגרס? זאת השאלה, שרק כעבור זמן אפשר יהיה להבהירה. עם וייצמן מקיים אני חליפת מכתבים ערה. מלא הוא אומץ, מרץ ושאיפה לעבודה.

שלח־נא לי מיד את כתובתך האמריקנית הוודאית ותן־נא לי לעקוב אחר מהלך העניינים. אני מצדי אעשה גם אני כדבר הזה. כתובתי למכתבים נוספים הנה: “ההסתדרות הציונית, רח' מיינקה, 10, ברלין 1”.

שמח אני על כי היה ביכולתך לעבוד ועל כי היית חרוץ. לגבי אין ביכולתי לטעון כדבר הזה. אקווה כי יעלה בידי להתאושש ולהמשיך בעבודתי.

דרישת־שלום לבבית ביותר גם לגרטרודה.

לוחץ את ידך בחזקה

שלך, שמריה


אל חיים וייצמן

מארינבאד, 19.8.1931

חיים יקירי,

את כל יום א' שעבר ביליתי עם ביאליק בקארלסבאד. הראיתי לו את מכתבך הראשון – השני התקבל אך למחרת – והרבינו לדבר עליך ועל תכניותיך. השקפותינו נפגשו, ושנינו החלטנו, שהגיעה שעתך לעבודה פוריה, וביאליק הבטיח לכתוב לך מכתב מפורט ברוח זו. עליך להביננו. אם הגענו לדעה, שהגיעה שעתך עתה, אין אנו ממעיטים בזה אף בקוצו של יוד את ערכם של מאמציך והצלחותיך בעבר. אנו רק מוצאים שעד כה, בעמדך בראש ההסתדרות היית קשור מדי, היה עליך להתחשב בגורמים ובנסיבות רבים ולעתים קרובות לבלום בקרבך את אלה מיצרי לבך, הקוראים לעתים לעבודה יוצרת. משימתך היתה: לרסן, לעכב, להזהיר תמיד, להזכיר את המציאות המרה, המלאה מעצורים. כוחך מן ההכרח היה שיכוון יותר כלפי חוץ מאשר כלפי פנים. אמנם, גם עתה, יהיה עליך לפעול בדרך מפוכחת ולהיאבק עם כל מיני זרמים של משיחויות־שקר בתנועתנו, העלולים להורידה תהומה; אף־על־פי־כן, תוכל, בהרגישך עתה את עצמך חופשי מאחריות מכנית – להעביר את מרכז הכובד של עבודתך כלפי פנים. הכרתי העמוקה היא, שביכולתך להיות למנהיג העם, למדריכו הרוחני. יש בידך לעורר תנועה טהורה, אמיתית של חזרה בתשובה. שאלת פעם: “עם ישראל, איך?” התנפלו עליך מכל הצדדים דמאגוגים לרגל קריאתך זו, ואתה כאילו נשתתקת. יש להיאבק עם דמאגוגיה זו, ואני משוכנע, שהעם ירגיש, היכן האמת והיכן השקר, היכן הדאגה הנאמנה לגורל העם והיכן אחיזת העיניים, של ידידות שטחית.

כדי להיאבק בהצלחה עם המלל הריק, אשר נשתחרר בעולמנו, יש צורך, שהכוחות החיוניים שבציונות יתלכדו התלכדות יתר ושיעבדו לפי תכנית מתוכננת היטב. יש להקים ארגון של “הבחירים”, מעין “בני משה” בעבר, בהתחשב, כמובן, בתנאים ובמשימות החדשים. הרביתי לשוחח על כך עם ביאליק ועם גליקסון, המתחיל רק עתה להבין את כל התועבה הזאת המכוּנה בשם אופוזיציה. בוודאי יכתוב לך גם ביאליק על כך. אולם אין דברים כאלה נעשים בחפזה. יש לעיין בהם כראוי. לשקול אותם ולעבד לשם ביצועם תכנית מדוקדקת. החלטתי, לכן, לא לנסוע אליך עתה. אשהה תחילה בברלין, אנסה לעמוד על מצב־הרוח ולערוך מנין של כוחותינו. אז אבוא אליך ללונדון, שם יהיה יותר פנאי ונוכל לשוחח על אודות תכניות ממשיות יותר.

גם כאן ניסיתי לבדוק את הקרקע. כאן נתקבצו ציונים רבים מכל קצווי תבל. ערכנו אסיפה, בה הרציתי. בא קהל רב למדי. הזמנתי לבימה את [ד"ר אלכסנדר] גולדשטיין ואת [סמי] גרונמן – גם הם נמצאים כאן. כמובן, באסיפה פומבית לא יכולתי להיות חופשי בביטוי הרגשותי. אולם, בכל זאת, לא נתאפקתי והקדשתי חלק מנאומי לאופי אישיותך. חיים, לו נכחת כאן וראית, כיצד הגיב הקהל על הערכתי את אישיותך ואת פעולתך, היית מבין, עד מה יש עוד בכוחך לעשות למען עמנו. גולדשטיין וגרונמאן אמרו, שגם הם שאבו סיפוק מוסרי רב. כמובן, רואה אני בכך רק מעין בחינה לנסיון.

אשר לנסיעתך לאפריקה הדרומית, קיבלתי על אודותה מכתב ארוך למדי הן מהאנטקה והן מפליכס [רוזנבליט]. הם יהיו ממש מאושרים, אם תקבל את ההצעה. הן לי והן לביאליק נראה, שאינך צריך לנסוע לבדך. לי לעצמי נראה, שלו היה ביאליק נוסע יחד עמך, היה העם רואה בכך משום סמל. ביאליק הוא מטבעו אדם צנוע מאוד, נעים, רגיש לגבי האמת. נוסף לכך הוא אוהב אותך מאוד, ויש לזה ערך רב. אני בטוח, שבחברת ביאליק היית חש בשפיעה של כוח יצירה. ביאליק יוצא עתה לפולין ולכמה ארצות אחרות בענין של הספר והתרבות העבריים. לראש־השנה יוכל להתפנות. אולם גם על כך נשוחח בפרוטרוט פה אל פה. לפי שעה, חשוב על כך.

ש“הידידים החדשים” סוחבים עתה את סוקולוב לאמריקא – מובן הוא. אין להם זולתו, כדי לסחוב. אולם מפקפק אני מאוד אם יצליח שם באמצעים כה בלתי מוצלחים. יהדות אמריקא כלל אינה טפשית כל כך בהערכותיה לגבי אישים. מעשי־קסם לא יועילו כאן, אפילו חסותם של דה־האז ווייז.

רצוני להסב את תשומת לבך לעוד נסיבה אחת. התזכור, שלפני שנים אחדות ביקר סוקולוב בפולין. לרגל מאורע זה הוציא לאור ספר־זכרון. אני ממליץ לפניך לקרוא בקובץ זה את מאמרו של גרינבוים, בו הוא חוגג את “שחרורה של יהדות פולין מעול היהדות הרוסית”. כבר אז ראיתי מראש, כי במקביל למאבקים למיניהם ייערך מאבק של פולין נגד שלטונה של יהדות רוסיא. אולם העומד בראש המאבק הזה הוא לא גרינבוים, כי אם פארבשטיין, שבא עוד בשנת 1919 ללונדון כ“גזלן”. בפולין אבדה לו הקרקע לחלוטין, נדחק מכל העמדות – כמו גרינבוים, וההסתדרות הציונית שימשה לו מקום־מקלט.

הפעם יספיק. אכתוב אליך תכופות, הן מכאן והן מברלין. בברלין עלי לעבור עם המתרגמת שלי על הכרך השני, ואגב אתקן שם את הדפים על אודות סוקולוב. אמתיק קצת פחות את הגלולה.

נושק אני אתך ואת ורה. משתוקק אני מאוד לראותכם, אולם יש לדחות את פגישתנו עד לונדון.

כולי שלך

שמריה


אל חיים וייצמן 4

מארינבאד, 23.8.1951

חיים יקירי,

ביאליק מסר לי את תוכן מכתבו אליך בקירוב. אינני מסכים עמו כלל וכלל. אם גם בעיניך ייראה, שלטובת הענין, ולנוחיותך בכמה מובנים, רצוי לך לערוך את הנסיעה על פני אפריקא הדרומית בליוויו של מישהו – צריכה הבחירה, מטעמים רבים, ליפול על ביאליק ואך ורק עליו. כשנתראה, אסביר לך את כל נימוקי.

עזבתי היום את מארינבאד ואני נוסע ל־2–3 ימים לקארלסבאד, כדי להיות יחד עם אחי הצעיר אליעזר. מקארלסבאד אסע לברלין. כתוב לי לפי כתובת ההסתדרות הציונית 10 Meineke Str.. אם כתבת למארינבאד, יעבירו אלי את מכתבך מיד ובסדר. אני כבר ממהר לברלין, כי פה, על אף קיבוץ־הגלויות המארינבאדי, אני חש עצמי כאילו בתוך אי. אני מקווה, שבברלין יתברר לי מצב העניינים ביתר בהירות.

המאורעות באנגליא, אם לדון לפי העתונים, מתפתחים ביתר מהירות מן המשוער. אפשר והם עומדים שם ערב חילופי ממשלה. אני מניח, שדבר זה עשוי להשפיע גם על תכניותיך, ושבקרוב תשוב ללונדון. כתוב לי על כל המתרחש.

אני מחבקך בחזקה. דרישת־שלום לבבית ביותר לורה.

שלך

שמריה


אל אייגה שפירא, לונדון 5

ברלין, 3.9.1931

אייגה’לה יקרה,

ה' עמך, הן את הנך זו שלא כתבת, ולא אני. אני כל הזמן חיכיתי למכתבך, ואילו ראית מה שמחתי לו, לא היית מתרעמת עלי.

מארינבאד השפיעה עלי, כנראה, לטובה. אני מתהלך עתה יותר טוב. הלאורך ימים– שאלה היא. תלוי הדבר בטיב התיקון. ביליתי ארבעה שבועות במארינבאד, ואחר־כך ימים אחדים עם אליעזר ועם ביאליק בקארלסבאד. עתה יושב אני בברלין, ונמצא כאן ברוך. כנראה, יישאר ללמוד, בכל זאת, לא בברלין, כי אם קרוב לוודאי בלונדון. ד"ר פליישמאן בדק אותו. לא מצא מחלת לב ממש, אולם נתן לו הוראה לנהוג במשטר־חיים חמוּר למדי. עבודתי בגרמניא מתחילה בראשית אוקטובר, היינו מיד לאחר החגים.

מהניה’לה אני ממשיך לקבל מכתבים טובים. כפי שאני מבין, היא מפחדת שוב מפני החורף והיא כותבת על אודות תכנית חדשה – לבוא יחד עם דנ’לה, לחורף לבלרלין. אני רוצה להיוועץ עמך על כך כראוי. והנה, אבקשך, אייגה’לה להיכנס מיד לד"ר [דוד] אידר לשאול אותו, היוכל לערוך את הנשף במועדון “פאן” במועד הקרוב ביותר, בין 15–20 בספטמבר, בערך. ואז הייתי בא לאותם הימים ללונדון, כדי להיות עמך זמן־מה. כן הודיעיני, אם אמצא עתה בלונדון את המשפחות מארכס וזיו.

ספרי יופיע בימי העשרים לספטמבר. יושב אני על הכרך השני, מתקן בו מקומות אחדים, בהאזיני לקול הביקורת.

עם חיים [וייצמן] אני מחליף מכתבים תכופות. הוא רענן למדי ומתכונן לפעול. יכול אני אך לקבל בברכה מצב־רוח כזה. אין ארץ־ישראל צריכה לסבול בגלל נוולות ההסתדרות.

ובכן, אייגה’לה, גשי ברצינות לענין, הסבירי לד"ר אידר, שבאוקטובר כבר אהיה עסוק, וכי יש לערוך נשף זה דווקא בספטמבר, ואם תצליחי – נתראה בקרוב.

מארטין [רוזנבליט] מתאונן, שפליכס [רוזנבליט] אינו כותב כלל. מבין אני לרוחו. אולם, אייגה’לה ייתכן וזה לטובה, אני דווקא איני חושש לפליכס. בטוח אני, כי ימצא את דרכו לחיים. את עבודתו אינם מעריכים למדי. בעיני הוא איש־מינהל מדרגה ראשונה, אפילו מסור וחרוץ למעלה מן המידה. בגרמניא קוראים לכך “ישר ומסור עד כדי ניגוד למשטרה”. הייתי רוצה מאוד לראותו תופס משרה מתאימה בא"י.

נושק לך אייגה’לה בחזקה

שמריה שלך


אל חיים וייצמן 6

ברלין, 3.9.1931

חיים יקירי,

הנה כבר מזה שבוע ימים יושב אני בברלין. עדיין לא הגיעו כולם. הספקתי להתראות עם אחדים מן המסכימים לדעתנו. הכל סבורים שמוטב להיפגש בברלין מאשר במקום אחר. לא “יעורר הדבר חשדות” יתר על המידה. כשאני לעצמי, סבור אני שלא נוכל לבטח את עצמנו מפני לשון הרע. האמינה לי, שאילו היה מישהו מציע להתאחד לשם מאבק עם ההנהלה [הציונית], הייתי מסתלק מלהשתתף, כי אין לי אפילו כל יצר־הרע להיאבק עם ההנהלה הנוכחית. מעניין אותי לחזק את עמודי־המשען הציוניים שנתערערו במידה כה רבה בהסתדרותנו, מעניין אותי לעבוד למען ארץ־ישראל. ולשם כך דרוש ליכוד־יתר של כל הכוחות ברי־הלבב שבציונות. יש ליצור חוג כזה של נאמנים מסביב לרעיון הציוני, שלאור האווירה הרצינית והטהורה, שתהא שוררת בו, ירגישו את עצמם במצב לא־נוח אנשים קטנים ועוסקים בפוליטיקאניות, בין אם מן הטיפוס המחקה את דון־קישוט הם, או מן ההולכים בדרכיו של שבתאי צבי.

והנה השאלה היא: איפה ומתי עלינו להיפגש? אני חופשי במשך כל חודש ספטמבר. בתחילת אוקטובר מתחילה עבודתי בגרמניא. אינני יודע עדיין, אילו ארצות נוספות יהיה עלי לבקר החורף. ניסיתי לשוחח עם ד"ר האנטקה. הוא, דן בכל בעייה מנקודת־ראות של משקיות. אפשר, שמנקודת־ראותו הוא גם צודק. כמי שהועמד בראש מוסד כספי, אין הוא צריך להרשות לעצמו את המותרות של נקיטה בבחינות רעיוניות “מרחיקות ראות”, אולם, בכל זאת, עומד אני על השקפתי, שלגבי נסיעתך לדרום־אפריקא, תהא זו שגיאה גורלית, למוד אותה בקנה־מידה כספי גרידא. אני רואה אחרת את משימתך: עליך לשקם את הפרסטיז’ה הציונית, להרים את ערכו הפנימי של הרעיון עצמו. משימה קשה היא, אולם ראויה היא, כדי לגשת אליה בכל הכוחות.

ספרי יופיע אך בימי העשרים של ספטמבר. אולי אצטרך לגשת לימים אחדים ללונדון. כתוב לי מיד, מתי בדעתך לחזור ללונדון.

קורט [בלומנפלד] אמר לי, כי כתב לך היום בפרוטרוט על המצב. יותר מכול מקורבים אנו זה לזה בהשקפותינו.

נדמה לי, חיים, שדווקא עתה היה עליך להיות בלונדון. פשוט, תחושתי מנבאת לי זאת. אמנם, הממשלה הנוכחית זמנית היא, אולם גם עם ממשלה זמנית יש לדעת כיצד לדבר.

מחבק אני אותך ונושק לך ולורה. אני מקווה, שפניה הוטבו. איני רוצה לטשטש דבר, אולם בטוח אני, שהגלגל סובב לצד הטוב. גם זו לטובה.

כולי שלך

שמריה


אל איגה שפירא, לונדון 7

בריסל, 20.9.1931

אייגה’לה!

אל תתפלאי. כל עוד אתה נודד, אין אתה יודע בעצמך, היכן תזדמן. מעולם לא עלה בחלומי, שבחירת ברוך תיפול בדיוק על בריסל. ואחר עיון ושיקול־דעת ממושכים החלטנו כולנו, שלא כדאי לברוך דווקא עתה, במצב־הרוח השורר בגרמניא, להישאר בה. יעצנוהו לנסות ללמוד בבריסל, בה האוניברסיטא מסודרת היטב, ומן הצד השני גם החיים זולים בהרבה מאשר בלונדון או בברלין. עוד שיקול אחד שהוא לטובת בריסל: גם הלשון הגרמנית ותרבות זו כבר ספג ברוך למדי לתוכו, יספוג נא עתה תרבות ולשון חדשים לתוכו. הן כולנו הננו סופגי תרבויות זרות.

וכך נקלעתי לבריסל, זר בארץ נכריה. יום־הכיפורים הנה בא. ושמח אני, שלזמן־מה התרתי את עצמי ויצאתי מברלין. למצב־רוח קשה, קשה יותר, נתפסו שם הכל. כולם מחכים לסערה, העלולה להתחולל בכל רגע. כנראה, שרוי שם גם אלוהים במצב־רוח הרה־סערה ורוגז – מצב־רוח בלתי־מתאים ליום־הכיפורים.

מחרתיים אמשיך בנסיעתי, ללונדון, אודיע במברק על שעת בואי. אולם אם לא תקבלי את המברק, בואי, אייגה’לה, בתשע בערב, ביום ג', לבית־המלון “רוסל”, שם גם ניפגש. לצערי, אוכל לשהות בלונדון רק ימים אחדים, כי באחד באוקטובר אני מופיע בנשף בברלין. אלוהים בלבדו הוא היודע, מה קשה עתה להופיע, אולם אין לשבת על שפת הים ולהמתין לשיפור במזג־האוויר. באוקטובר ובנובמבר אהיה עסוק מאוד. אסייר בגרמניא, ואבקר גם בליטא. ברצוני, אייגה’לה, להיוועץ עמך בדבר הניה’לה. הפליישמאנ’ים, פוליה והכהנ’ים מתקשים במתן עצה, דווקא לרגל מצבי־הרוח השוררים. נשוחח בפרוטרוט. אני סומך מאוד על תחושתה של אייגה’לה. הן צירוף נדיר הוא: ידיד כה קרוב גם לי וגם להניה’לה. בוודאי תהא גם העצה נכונה. התראיתי פעמים אחדות עם פליכס [רוזנבליט]. שוחחנו גם על אודות תכניותיו. בעצמו אינו יודע, כיצד להחליט, באיזו דרך לבחור. ואיך ניתן עתה לעבד תכנית, כאשר האנושות כולה, הן העמים והן הפרט, חיים עם היום הנוכחי בלבד ותקופים בפחד כזה לקראת הבאות.

ברוך שולח לאייגה’לה ברכת־שלום לבבית. אני – יותר מברכה, נשיקה חמה.

שמריה


אל מוריס סמואל, ניו־יורק 8


לונדון, 28 בספטמבר 1931

מוריס חביבי!

מאת יוסף כהן נודע לי, כי כבר שבת לאמריקא. הוא סיפר לי דרך אגב, כי אין אתה שרוי במצב־רוח מרומם – דבר שלא בא לי כהפתעה. מצב רוח טוב הסתלק מן העולם. במקומו אחזה באנושות דאגה עמוקה.

לאחר מאריינבאד עשיתי שלושה שבועות בגרמניא, ואת השבוע האחרון – בלונדון. בברלין הייתי עד־ראייה להפגנת הנאצים בערב ראש השנה. ההפגנה היה לה צביון מובהק ביותר של פרעות. בי עצמי לא נגע איש. הסבר: בברלין נראה קלסתר פני כמסופוטאמי יותר מאשר כיהודי. ללונדון הגעתי מיד לאחר ירידת שער הלירה. מלא אני התפעלות מן האומה הבריטית: אין היסטריה, אין התרגשות. ברחובות – הפנים הקרים הרגילים, ובמסעדות – אותם המאכלים הגרועים. איש אינו יודע מה יביא יום המחר, אך דבר אחד ברור הוא – ללא אימוץ כל הכוחות כולם ואיחודם הרי אין למנוע אסון. נותן אני אמון באומה הבריטית, סמוך לבי ובטוח כי מצא תמצא את דרכה.

מחר אשוב לברלין מקום שם הכינו בשבילי סיור־הרצאות לחדשיים. אתפלא על כי האנשים עדיין מסוגלים הם להאזין להרצאות.

אתפלא עוד יותר על כי ההזמנות רובן הגיע מאותן הערים בהן נשאתי הרצאות רק לפני זמן קצר. ביאליק שוהה עתה בוורשא. נערכה לו קבלת פנים מלכותית. האם יביא מסעו עמו גם תוצאות למען הספר העברי – היתה זאת התכלית האמיתית של מסעו – דבר זה קשה לחזותו מראש.

הכרך הראשון של ספרי הופיע שלשום. התרגום הנו מזהיר. שיחק לי המזל בדמות גברת פליישמאן וכן בדמותך אתה. על דבר קבלת הספר בגרמניא לא אוכל לכתוב לך אלא מברלין.

אקווה, כי תדבר משפטים רציניים עם הארקורט. כבר הגיע הזמן לדרוש ממנו הכרעה. לפי הערכתי עולה הכרך השלישי בערכו על השני, ועשוי הוא לזכות להפצה נאה. עומד אני על הצעתי: מוכן אני לקבל 500 טפסים להפצה באנגליא ולשלם תמורתם במזומנים. מכל מקום דרוש לי כתב היד בשביל גרמניא. לפיכך אבקשך במאוד לשלוח לי מיד העתק של כתב־היד האנגלי – מונח הוא אצל מאיר [וייסגל].

כתובתי עד ינואר הנה: הסתדרות ציוני גרמניא, רח' מיינקה 10, ברלין ו. מסור את כתובתי גם להארקורט־ברייס. הרי אתפלא על כי לא כתבו לי אף מלה אחת במשך כל הזמן ואף לא שלחו חשבון. את הסכסוך ביני לבין ה“יידישער פרלאג” הסדרתי מזה זמן רב, ואין אני סובל עוד כל הפרעות מצדו.

מברלין אשלח לך טופס גרמני. חיים [וייצמן] מצב רוחו טוב עד למאוד ורצונו לעבוד. בינואר יצא לאפריקא הדרומית. מר סוקולוב עומד לצאת לאמריקא. אשמח בהצלחתו, אלא שמטיל אני ספק בה מתוך שיודע אני את השפעתו על הציבור האמריקני. לעומת זאת מצפה אני לכך שמסעו של חיים [וייצמן] יוכתר בהצלחה רבה.

כתוב־נא לי, מה שלומך אתה. אנא שלח לי את ספריך החדשים. ממש שערוריה היא זאת, שעדיין לא ראיתים.

אל־נא תדחה את תשובתך, וכתוב־נא לי במהרה.

בידידות לבבית, שלך

שמריה


אל אייגה שפירא 9

ברלין, 8 בנובמבר 1931


אייגוצ’קה!

התפלאתי מאוד על שזמן כה רב לא קיבלתי ממך אף שורה. סוף סוף נתקבל המכתב, שחיכיתי לו מזמן, ואני שמחתי ברצינות. לאניוסיה אני כותב לעתים קרובות ודי מפורט על הכל, אולם בעשרת הימים האחרונים לא כתבתי לה, מפני שלא ידעתי איך לגשת לכתיבה. רק היום החלטתי וכתבתי אליה, יותר בין השורות מאשר בשורות. אתך, אייג’לה, הן אני יכול להיות גלוי יותר. העניין הוא כזה. בעבודתי הייתי ממש מאושר. הרצאותי התחילו למשוך עוד יותר קהל, ונוסף לזה­­­­­­­ מהמובחר, מאשר עד כה. מכל הצדדים התחילו להראות לי תשומת לב והערצה כל כך רבות, שלפחות צריך להקטין. תכנית ערכו בשבילי אינטנסיבית ומעניינת מאוד. נתברר לפתע, שלהוציא לפועל תכנית כזאת אין זה בכוחותי. בדרך חליתי: אפיסת כוחות. סובבו אותי ידידים, ואני ביליתי 12 יום בוייסבאדן. התאמצתי בכל זאת והרציתי עוד שתי הרצאות, בפראנקפורט ובוויסבאדן. מוויסבאדן נסעתי לברלין. אתי נסעו ידידים. שיכנו אותי בבית מלון שקט מאוד וציוו עלי לנוח מנוחה שלמה במשך שבועיים. מטפל בי הד"ר פליישמאן. הוא היה אצל הפרופ' המפורסם ביותר למחלות פנימיות, דיאגנוסט טוב מאוד. ציוו עלי סדר־חיים חמוּר. היה לי צר מאוד להפסיק את ה־Tournée. אבל נכנעתי להכרח ולצו הרופא.

אני מרגיש את עצמי עכשיו הרבה יותר טוב. מצדי הייתי מוכן לקום לגשת לעבודה, כלומר לנסוע להרצות. לעת עתה לא אעשה זאת. לא מספיק – כך אומרים הרופאים – שאני מרגיש את עצמי טוב, כדי שיהיה לי מלאי כוחות לעבודה, יש לאסוף אותם לאט לאט, בלי חפזון.

תודה לך אייג’לה, על שכתבת לי מלים מספר על האנשים שלך (בני ביתך), אולם אהיה אסיר תודה, אם תכתבי יותר. מסרי נא לכולם דרישת שלום לבבית ביותר ממני, דרישת שלום חמה ביותר – לפליכס [רוזנבליט]. הגידי לו שיתכן שאצליח לעשות מה שהוא גם בשביל “דביר”. גם בשביל זה אני צריך להתחזק.

האם את רואה את שולמית? איפה היא, בתל־אביב או אצל אניה בחיפה?

המסור

שמריה


אל אחיו

ברלין, 10 בנובמבר 1931

אליעזר חביבי!

לפני ימים אחדים הריצותי לך דברים אחדים בדבר מצב בריאותי והנני הפעם לבשרך עוד, כי מצבי הולך הלוך וטוב, וכי מקווה אני לשוב לבריאותי השלמה בזמן קצר ולגשת לעבודתי. כמובן, עלי יהיה לשנות את תכנית עבודתי, ראשית כל לא להרבות בנסיעות ולשים רווח בין הרצאה והרצאה. מלבד ההרצאות יהיה עלי להכין את החלק השני של ספרי בתרגומו לגרמנית, יען כי פרקים אחדים ממנו טעונים תיקון ושינויים כי לא הרי הקורא גרמנית כקורא האנגלי. נחוץ יהיה להקדיש לתיקונים אלה שבועות מספר של עבודה, ועוד לא החלטתי אם אשב בברלין או במקום אחר, אע"פ שגם בברלין הנני חי חיי בדידות כמעט ואיש לא מפריע אותי מעבודתי.

וכעת יש לי בקשה אליך. בוא בדברים עם ביאליק שלנו ואמור לו שנחוץ לי עד למאוד לבוא עמו תיכף בחליפת מכתבים. ובכן יודיעני נא תומ"י את כתבתו ובאיזה מקום מכתבי יכולים להשיג אותו. הודיעני נא בפוסטה החוזרת איפה הוא כעת. שלח את מכתביך על שם ההסתדרות הציונית Meineke Str. 10.

מאניה’לה ומבוריס הנני מקבל מכתבים תכופים וכולם אומרים שלום.

שלום לך מאת אחיך אוהבך בלו"נ10

שמריה


אל ד"ר אלפרד לאנדסברג, ויסבאדן

ברלין, [ 10 בנובמבר 1931]

ידיד יקר!

אתמול נהניתי מן היום הראשון החפשי מכאבים, והרגשתי עצמי כנולד מחדש. אקווה, כי מצב זה יתמיד, למען אוכל שוב לגשת לעבודתי במהרה. אלא שלפי שעה עלי עדיין לציית להוראות הרופאים ועוד לנהוג מנוחה. עלי לאגור מלאי של כוחות רזרביים עד כי אפשר יהיה לייצב את “שער המטבע” שלי עצמי. כך מתבטא העולם כולו באופן בנקאי. מאחר שכבר נקטתי אי־פעם מונחי־בנקאות – אמשיך בכך.

אתמול ביקר אצלי מר [זלמן] שוקן – ראשית ביקור ידידותי גרידא, אך שנית, ביקור עסקי. הוא הוכן על ידי ד"ר [זיגפריד] מוזס, ששוחחתי אתו שיחה ממושכת למדי בעניין “דביר”. מר שוקן נהג בהצעתי יחס של רוחב־לב ועין יפה. הוא הביע את נכונותו להרים 10% מן הסכום הדרוש להבראת המפעל – סכום שלפי אומדני עליו לעלות לסך 6,000 לירות, בערך. התנאי: הוא ישלם את חלקו מיד לאחר שתובטח לי, ממקורות אחרים, מחציתו של הסכום הכולל. מ־6,000 לירות אלה אקבל 1,000 לירות לשם סילוק חובותיו של “דביר”, שעבורם התחייבתי – בקלות־דעת, אולי – בערבות אישית. שאר ה־5,000 לירות מיועדות להסדרת החובות הבנקאיים ולהמשכת העבודה. ההסדר עליו להעשות בידי [משה] זמורה ורוזנבליט־פליכס. אמונתי העמוקה היא, כי “דביר” עדיין אפשר להצילו – מפעל הנמנה, לפי הערכתי, עם גורמים החשובים ביותר בבניינה הרוחני של ארץ ישראל.

אשתדל כמידת כוחותי להמשך לטפל בדבר, ואתן לך לעקוב אחר מהלך העניינים. גם לתפקיד זה דרושים כוחות פיסיים גרידא, ועלי לאגרם. עד כמה אסיר תודה אני לך ולליאוניה היקרה על תרומת שניכם להחזרת כוחותי – למותר לומר לך. ידידותך כמתנת אלהים היא בעיני. אקווה, כי תימצא לי שעת כושר גם לדבר אתך על כך ביום מן הימים.

ליאוניה שלך נהנית כאן מחופש מלא וכולה מוקסמת היא מברלין. תיאטרון, מוזיאונים ובני אדם – הכל משפיע עליה לטובה עד למאוד.

היום שוב אנסה לצאת לטיול קטן. עד עתה לא היו יפים לי ביותר נסיונות כאלה, אך היום – כך מרגיש אני – ישפיע עלי טיול שכזה השפעה טובה.

בברכה לבבית ביותר לך ולילדונים החביבים והמקסימים

שלך

שמריה ל.


אל חיים וייצמן 11

ברלין, 12 בנובמבר 1931

חיים היקר שלי,

שמחתי מאוד למכתבך. לא היה לי רצון לכתוב כי לא היה במה להתפאר. כידוע לך, באתי כבר חולה לוויסבאדן. התחזקתי עד כמה שיכולתי, הרציתי עוד פעם בפראנקפורט ופעם בוויסבאדן, אבל כוחותי התחילו לשקוע באופן ניכר. ונוסף לזה הופיעו כאבים בלתי־פוסקים בשטח החזה. הד“ר ואלטר כהן השכיב אותי במיטה. עשרה ימים שכבתי בוויסבאדן, ואח”כ העבירו אותי לפי עצת אותו ד“ר כהן לברלין. הד”ר לאנדסברג וליאוני התייחסו אלי כמו בני־משפחה קרובים. ליאוני הובילה אותי לברלין, המקום שהיה ברצונה לנסוע שמה גם בלאו־הכי, והיא טיפלה בי כאחות ממש במשך כל זמן מחלתי. מרפא אותי ידידי הד"ר פליישמאן. הוא הזמין לקונסיליום את הפרופ' ליכטוויץ – אחד מטובי המומחים למחלות פנימיות. השכיבו אותי במיטה לפי כל הכללים לשבועיים. עכשיו אני כבר הולך ומבריא. ספק אם אוכל להוציא לפועל את התכנית שלי. אם גם ירשו לגשת שוב לעבודה, הרי רק בתנאי של זהירות גדולה ביותר, עד שכוחותי לא יחזרו אלי באופן סופי.

חבל מאוד, יקירי. הרצאותי התחילו דוקא עכשיו למשוך תשומת לב רבה יותר מאשר פעם. אולם בפיסיקה יש להתחשב בהכרח, ואני הבטחתי להשגיח מעכשיו על שמירה בנוגע לשימוש בכוחותי. על הטבה נוספת במצב בריאותי ועל תכנית חדשה אמסור לך הודעות.

מצב הרוח הציוני, שמצאת בלונדון, השפיע גם עלי באופן מדכא. אם טובי אנשינו נופלים ברוחם, מה אפשר לדרוש מציוני מהשורה. “אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשה האיזוב בקיר”. אני משוכנע, שדוקא עכשיו אפשר הי לעשות דבר מה ממשי למען א“י בשים לב לכוחותינו המאורגנים. היכן הם גבורי המעמד הבינוני שלנו, היכן הבטחותיהם, היכן המליצות המפוצצות שלהם? אני כשלעצמי אינני מאמין ב”שקיעת המערב“12, אינני מאמין גם בשקיעת המשטר הנוכחי. העמים יתעוררו סוף סוף, והחיים יכנסו למסלולם, רק אנחנו נדלדל בחומר עוד יותר ברוח. זוהי הפרוגנוזה שלי. הנה בגלל מה אני מצטער מאוד, שלא על בידינו לעת עתה לארגן קבוצת “מאמינים” ו”נאמנים", שעליה חלמתי אחרי הקונגרס הבלתי מוצלח.

על המעשה הזה של ה“הולאנדים” סיפרו לי. טפשי ומצחיק. אתה, חיים היקר, אסור לך לשים לב למעשים זרים קטנים כאלה. “סוף הכבוד לבוא”. יש לי רושם, שתהליך ההתפכחות התחיל גם במחנה השני. על ידידינו בלונדון עליך להשפיע, שלא יפלו באופן מוחלט תחת השפעת הפסימיזם הממית.

לעת עתה אשב בברלין. יתכן שאסע ללונדון לפני שאחזור לארץ־ישראל. מתי זה יהיה, אינני יכול להגיד עכשיו. אני צריך לחכות עוד זמן מה, כדי לאסוף לפחות מלאי קטן של כוחות להמשכת העבודה.

דרישת שלום לבבית לוויירוצ’קה ותודה על דרישת השלום שלה.

אני מחבק אותך חזק ואני מתחנן לפניך, שתהיה ער ברוחך.

כולי שלך

שמריה


אל מרדכי ברנשטיין, וארשה

ברלין, 19 בנובמבר 1931


לידידי היקר, שלום וברכה!

לפני ימים אחדים ביקרני ידידנו טברסקי ומסר לי דו“ח על מהות העבודה, הנעשית כעת בפולניא בשביל הספר העברי, ועל התקוות הנשקפות ממנה. אח”כ בא מכתבך בתור מילואים לדברי טברסקי, ורואה אני מדברי שניכם, כי נזהרים אתם בהשערותיכם שלא להפריז על המידה, וגם אני מצטרף לזהירותכם­­­­­­­­, והלוואי שתתגשמנה התקוות המצומצמות.

ביחוד שמח אני לשמוע, כי ר' חיים נחמן [ביאליק] שלנו מוצא סיפוק בעבודתו, וכי פקפוקיו וחששותיו, שגזלו את מנוחת נפשו לפני גישתו אל העבודה, התפזרו וחלפו, וכפליים אני שמח, שיש גם מתן שכר בצידה של עבודה זו.

קראתי בשים לב כל מה שאתה כותב בדבר עבודתך באמריקא ותוצאותיה. יודע אני כי עומד אתה במערכה ונלחם על קיומו של מפעלנו עד כמה שידך מגעת. אמנם הכתיבה עדיין קשה לי במצבי זה, כי עוד לא שבתי לבריאותי אחרי ההתקפה שפוררה אותי באמצע עבודתי. ו“לו הייתי הלילה לאיש” ג"כ קשה עלי למסור את הכל במכתב, כי אינה דומה שעה אחת של שיחה למאות מכתבים, ובכן הייתי אומר, אם רק לא יקשה ממך הדבר, שתבוא לברלין ותעשה עמי ימים אחדים. הרבה קשרים קשרתי פה בענייני מפעלנו וגם קיבלתי איזו הבטחות מסויימות מצד אחדים ממקורבי, וגם אדון [זלמן] שוקן בתוכם, וטוב יהיה אם תבוא הנה ואני אמסור לך את כל הפרטים בענין זה ונתיעץ יחדיו בדבר עתידות מפעלנו.

מחר הנני עוזב את ההוטל ונכנס לסנטוריום בגרונוולד. הרופאים משערים, כי אחרי מנוחה שלמה של עוד שבועיים אוכל להתחיל בעבודתי, כמובן בהדרגה ובשקט. ובכן הנני מבקשך, שתשלח לי את מכתביך על שם ההסתדרות הציונית.

מסור נא בבקשה לביאליק שלנו, שגם הוא יהיה מוכן לבוא לברלין תיכף אחרי גמר עבודתו בפולניא ושלא יתקשר עם קופנהאגן ומקומות אחרים. אדון שוקן מזמין אותו לבוא הנה. הכינותי את הקרקע ואפשר יהיה לדבר על המשכת שלושת ספרים אלה: ספר האגדה, המשניות וההיסטוריה של דובנוב, ואולי גם על עוד ספרים אחדים. את ביקורך אתה בל תדחה לזמן רחוק ואם תקדים לבוא אהיה לך אסיר תודה.

ברכתי הלבבית לאחי אליעזר היקר. מחר או מחרתיים אכתוב גם לו.

בידידות נאמנה, שלך

שמריה הלוי


אל חיים וייצמן 13

ברלין, 20 בנובמבר 1931

חיים היקר שלי!

אני מצטער מאוד על שלא יכולתי להוציא לפועל את התכנית שלי. ההפסקה בעבודתי נמשכה כבר יותר מדי וה' היודע כמה עוד תימשך. הרופא מבטיח לי, שאם אנוח עוד חודש ימים, יחזרו אלי כוחותי, ואוכל לגשת שוב לעבודה. יהי רצון. לעת עתה שולחים לגרונוואלד. בא הנה גם הד"ר לאנדסברג, שדרש בתוקף שאסע לנופש לוויסבאדן. לא החלטתי לעשות את זאת וביכרתי את גרונוואלד. באופן כזה קשה לי לכתוב לך עכשיו על תכניות. אני צריך עוד לחכות. הכאבים שסבלתי מהם מאוד, עברו, אולם החולשה נשארה, ועתה עלי להאבק.

על פעולתו של ביאליק בפולין יש לי דין־וחשבון מפורט. ביאליק פחד מנסיעה זו, אולם עכשיו הוא שמח מאוד על שנסע. בכל מקום הוא מכניס התעוררות וזרם חדש של חיים.

לולה האהן ביקרה אצלי כמה פעמים. התייחסה אלי בידידות רבה. שוחחנו הרבה עליך ועל עבודתך. אני משוכנע, חיים, שביקורך באפריקאי יתן לך סיפוק נפש רב. יתעורר אצלך רצון לבקר גם בפולין, דבר שהוא לדעתי נחוץ.

התארגנה כאן קבוצה, שהיתה רוצה להקים את “דביר” על יסודות חזקים. הייתי מאושר, לוא הצליח הדבר. במקרה זה הייתי גם אני וגם ביאליק יכולים לשבת בשקט בארץ־ישראל ולעבוד. מארטין [רוזנבליט] יספר לך על הכל. לעת עתה נעשתה רק ההתחלה. שוקן הבטיח שיתוף פעולה. לשם השפעה על מצב הרוחות בא“י עצמה דרוש, של”שלנו" תהיה אפשרות להשתתף באופן ישיר יותר בחיים הארצישראליים. בבית ההבראה בגרונוואלד אני נשאר יחידי, אבל מבטיחים, שיטפלו בי. אני מצדי משתדל להבריא בהקדם האפשרי.

על אסיפותיך בהולאנד סיפרה לי לולה האהן. לא פקפקתי אף פעם בהצלחתך, ועכשיו אני בטוח בה עוד יותר. עליך להשתמש בזמן החופש שלך, כלומר זמן שחרורך מכל רשמיות. מי יודע כמה זמן יימשך החופש הזה בשבילך.

אני מחבק אותך חזק ומנשק באחווה

כולי שלך

שמריה


אל גב' ליאוני לאנדסברג 14

גרונוואלד, 23 בנובמבר 1931

ידידה יקרה,

אל־נא יהא בלבך עלי, ואל־נא תחמירי משפטך. חמש פעמים ניסיתי לכתוב, וכל פעם נאלץ הייתי להניח את העט – אין זה נכון: את העפרון – מידי. חסר הייתי את כוח הריכוז. כל מאמצי עלו בתוהו. דאגת לי כידיד נאמן, הבאת אותי לחדר נעים ואפילו הזמנת בשבילי מזג אויר יפה, כמעט קיצי. אלא שלא היה ביכולתי להסתגל אל הסביבה החדשה. הרגשתי עצמי כלוא ונידון לבדידות. אמנם הבדידות בתור שכזאת השפעתה עלי אינה מבהילה כלל – לעתים אפילו מבקש אני אותה, מתגעגע עליה – אך לא בארץ זרה.

ביתר בירור: מאז נסיעתך מכאן לא היתה לי שעה אחת של מנוח. הכאבים הפיסיים הופיעו ביתר שאת. ביקרו אצלי ידידי: משפחת פליישמאן. החלטתי שלא להתאונן ולשאת את כאבי בסבלנות. היום הוקל לי במקצת, ומשתמש אני בשעת הכושר הראשונה כד לכתוב לך כמה שורות, ידידתי היקרה. פליישמאן מבטיח לי, כי בקרוב ישובו כוחותי אלי ושוב אהיה מוכשר לעבודה. השאלה אינה אלא זאת – מתי יחול “בקרוב” זה.

מבין ידידי הציוניים לא בא אלי איש. אחדים – במסעות; אחדים – חולים. “חברי לשולחן” אינם מעניינים אותי. היפוכו של דבר. אוכלים הם בשר ומשוחחים שיחות צמחוניות שאין לשאתן. מבקש הייתי שנהפוך יהיה.

משתתף אני בשמחתם של ילדוניך החביבים, החביבים. שלושה שבועות גזלת מהם. אין ביכולתי להשתחרר מהרגשת־מה של אשם. מחר או מחרתיים שוב אכתוב לך, וכן לד"ר אלפרד היקר. לפי שעה קבלו־נא כולכם ברכות לבביות ביותר.

ידידך אסיר־התודה עד למאוד.

שמריה לוין


לאחיו

ברלין, 3 בדצמבר 1931

לאליעזר, חביבי, שלום וברכה!

לפני שבועיים בערך סידרתי שישלחו לך את החלק הראשון של תולדות חיי בגרמנית והנני מקווה שכבר קיבלת אותו גם עיינת בו. ונא לכתוב לי, איך מצאו חן בעיניך התמונות מעיירתנו. המו"ל שלי שבע רצון בהפצת הספר, וביחוד אם להכניס בחשבון את צוק העתים ואת מחיר הספר שאיננו נמוך אפילו בשנים כתיקונן.

מצב בריאותי אמנם הוטב וכבר השתחררתי מהכאב שהרגשתי בסביבת הלב כארבע שבועות בלי הפסקה. אבל בכל זאת עוד חזקה עלי פקודת הרופאים, ואיני יודע אם ירשו לי להמשיך את עבודתי הכרוכה בנסיעות ובטלטולי דרך בחדשים הסמוכים.

הנני חושב לנחוץ עד מאוד, שמר ברנשטיין יבוא לברלין, ואפילו אם רק ליומיים. התחלתי באי איזו פעולה לטובת ביסוס ה“דביר”, אבל אין לי עם מי להימלך כאן וצריך אני למסור הרבה דברים שבע"פ, שאי אפשר למסרם בכתב, ובכלל טובים השניים מן האחד, כדי לגשת לענין קשה כזה. קיבלתי מכתב מרבי חיים נחמן [ביאליק] שלנו, אבל גם על המכתב הזה אוכל לתת את תשובתי רק אחרי שאתראה עם ברנשטיין. ובכן, יקירי, תראה נא את מכתבי זה לברנשטיין ותבקשהו בשמי, אם יוכל לבוא הנה ליום או יומיים, ואם אפשר שימהר את בואו הנה.

מאניה’לה ומברוך הנני מקבל מכתבים תכופים ות"ל שלום להם. אמנם מתוך מכתב אניה הנני רואה שהחורף כבר התחיל משפיע על מצב רוחם.

אחכה לתשובה טלגרפית.

שלך באהבה רבה

שמריה


אל חיים וייצמן 15

ברלין, 4 בדצמבר 1931

חיים היקר שלי,

אני שולח את מיטב אחולי לערב של ה־7 בדצמבר. אני בטוח שתתאים את המלה הנכונה לשעה, ושהמלה הזאת יהיה לה הד בכל היהדות. ותהא מלה זו, למרות מצב הרוחות השורר, חזקה, אמיצה, חדורה אמונה עמוקה, אמונה, שנשאת אותה בלבך תמיד, אפילו ברגעים של קשיים ומשברים, כשגם אתה השתדלת, לשם נימוס פוליטי, להסתיר את האמונה הזאת. התהליך, העובר עכשיו על יהדות העולם, יתן לנו זכות לא רק מוסרית אלא גם הגיונית על אמונתנו, שראתה בארץ ישראל את עוגן ההצלה היחידי בשביל עמנו. אני חוזה מראש, אני מרגיש, שהרעיון שלנו יצא מהמצב הקטסטרופאלי, שהוא נמצא בו עכשיו, מחוזק יותר. תפקידנו – להילחם בתופעות של קטנוּת מוחין במחננו שלנו, לפעול נגד כל מחשבה בדבר הפסקה זמנית בעבודתנו. אני בטוח, חיים, שיתחילו להזמין אותך עוד יותר מכל הצדדים. ההוכחה הטובה ביותר, שהעם מרגיש באופן אינסטינקטיבי איפה האמת ואיפה הדרך הנכונה.

תבין איפוא מה עמוק הוא הסבל הנפשי שלי מההכרח לעשות הפסקה בעבודתי הרופאים מבטיחים לי, שארפא, אולם מוסיפים ואומרים, שריפויי ילך רק בצעדים איטיים. גם זו לטובה. מייעצים לי להתרפא עוד חודש, חודשיים, ואחרי כן לנסוע הביתה ולעסוק בעבודה ספרותית. אני מרגיש שנחלשתי ואינני יודע בעצמי, איזו החלטה לקבל. הן ויירה והן לולה האהן יספרו לך על מצבי.

אני מחבק חזק ומנשק אותך

שלך

שמריה


אל אחיו

ברלין, 5 בדצמבר 1931

לאליעזר חביבי, שלום וברכה!

אך זה נתקבלה הטלגרמה שלך: "Bernstein leicht erkältet.

Beabsichtigt spätestens Freitag Berlin eintreffen. Schreibet"16 בוודאי אקבל גם מכתב מפורט ממך וגם מברנשטיין, אבל אני ממהר להשיב על הטלגרמה ולבקש את ברנשטיין, אם רק מצב בריאותו מרשה לו, להקדים את בואו, ולהודיעני, כמובן את יום בואו תיכף.

קיבלתי היום ידיעה משמחת מעט מניו־יורק ע“ד גורלו של החלק השלישי של ספרי. המו”ל מתעתד להוציאו לאור בחדשי האביב 1932, כלומר בעוד חדשים אחדים. מתאונן המו“ל, כי שוק הספרים כמעט נשתתק גם באמריקא, אין קונה ואין קורא, וכי דרושה העזה גדולה לגשת להדפסת ספרים חדשים. המתרגם שלי, ידידי פייבל, מבקש אותי מאוד כי אגש תיכף לעבודתי הספרותית ולכתוב את החלק הרביעי, שהוא צריך להיות כעין גולת הכותרת של ספרי זה. הלוואי, הלוואי שמצב בריאותי וגם הרגשתי הנפשית יוטבו במידה כזו, שאהיה עוד הפעם ראוי להשריית רוח יצירה. בקרני ג”כ המו"ל שלי הגרמני. הוא שבע רצון מהפצת ספרי כאן. את החלק השני יוציא לאור רק בסוף שנת 1932, כדי לשים רווח בין החלק הראשון והשני.

שאלתי אותך במכתבי הקודם והנני חוזר על שאלתי: האם קיבלת את ספרי בגרמנית? ואם קיבלת – הקראת אותו? מצב בריאותי איננו רע, אבל יש עוד מקום להתפתחות ולהטבה. את ברנשטיין בקש נא בשמי, כי יסלח לי את קימוצי במכתבים. אני מבכר שעה אחת של שיחה על מאות מכתבים, ויש לי באמת צורך להתיעץ עמו על כל הענין של מוסדנו היקר לכולנו.

באהבה רבה, אחיך

שמריה


אל מרדכי ברנשטיין, וארשה

7 בדצמבר, 1931

לידידי היקר, שלום וברכה!

קיבלתי את מכתבך מן 4 דנא והנני מסכים שתבוא לברלין ביום ו' הבא ותעשה עמי יומיים עד יום א' בערב. השתדלתי כאן, עד כמה שאפשר בצוק עתים אלה, לעניין אחדים מידידי הקרובים לי והמוכנים לעזור לנו בדאגה לקיומו של ה“דביר” והמשך פעולתו, אבל כששואלים אותי איך ובמה אפשר להבטיח את המוסד ולהצילו מהרס גמור, אין תשובה נכונה בפי ואיני יודע על איזו סכומים לדבר ואפילו בקירוב. מפני זה החלטתי לעמוד על בקשתי שתבוא הנה ותסביר לי את מצבו של ה“דביר” ותראה את דעתך, באיזו הצעה מבוססת יש לבוא. אין אני מקווה לגדולות, אין אני יודע מה יש להשיג בשעה שמוסדות העולם מתמוטטים והקרקע נשמטת מתחת רגלי היהדות המערבית, הנתונה בין הפטיש והסדן, כמו שהיה נהוג תמיד בזמן חירום. אבל נאלץ לנסות לבקש תומכים ועוזרים בתוך החוגים הקטנים והמצומצמים, שיש עוד למצוא בתוכם אוזן קשבת לשאלות תרבותיות, שנית, מתוך השיחה שהיתה לי עם שוקן הבינותי, כי נקל יהיה לפעול עליו, שישתתף בהוצאת שורה של ספרים שהצעתי לפניו. כמו: ספר האגדה, ההיסטוריה של דובנוב, המשניות של ביאליק ועוד ספרים אחדים. כשיבוא ביאליק הנה נחוץ יהיה לעבד תכנית מסויימת בנידון זה ולבקש אמצעי הגשמתה.

מצב בריאותי הוטב בהרבה, אבל נחוץ לדעת, יקירי, שעלי עברה מחלה אנושה, כחודש ימים הייתי קשור למיטתי, וגם כעת עדיין עלי להיזהר מכל התעייפות ואפילו הקלה שבקלות. אנוס הייתי להפסיק את עבודתי בעצם התפתחותה ואיני יודע, כמה תימשך עוד ההפסקה.

הודיעני נא באיזו שעה תוכל לסור אלי ביום ו' הבא. אשמח בכלל להתראות עמך.

בידידות נאמנה, שלך

שמריה לוין


אל רבקה וישראל זיוו, לונדון 17

ברלין, 7 בנובמבר 1931

בקי וישראל חביבי,

מכיוון שכבר מסוגל אני לשבת ליד שולחן הכתיבה, אשלח לכם, ראשית כל, את ברכותי הלבביות ביותר. עבודתי בגרמניא תחילתה היתה יפה להפליא, אלא שלדאבון־לבי חליתי ומרותק הייתי במשך ששה שבועות תמימים. עתה הוטב לי במידה ניכרת: כבר יכול אני לנוע, כבר יכול אני לעבוד מעט, אך הרצאות ומסעות עדיין אין, לפי שעה, להעלותם על הפרק. עדיין נתון אני בטיפול רפואי. הרופאים מבטיחים לי, שאם ארפא עצמי בסבלנות עוד במשך זמן־מה, עשוי אני שוב להגיע לרפואה שלמה.

הפצת ספרי הגרמני מרוצה המו“ל ממנה עד מאוד. ייתכן, שבעתיד תיפול גם בחלקי טובת־הנאה הנאה מכך. עד עתה עוד לא הכניסה לי המהדורה הגרמנית כל מאומה. הכאך האנגלי השלישי יופיע באביב הבא, כלומר – באפריל־מאי 1932. כך כותב לי המו”ל מניו־יורק.

קיבלתי הזמנה מאת מועדון פ.אֶ.נ. מלונדון לחודש דצמבר, אלא שלדאבון לבי לא יכולתי להיענות להזמנה אדיבה זאת, שהגיעתני תודות לידידנו דוד אידר. העניין חשוב לי מאוד, כי עשוי הוא לסייע לספרי – אך מן ההכרח לדחותו.

אמור־נא בשמי שלום למשפחה היקרה וקבל ברכות לבביות ביותר.

מאת שלך

שמריה


אל ליאוני לאנדסברג 18

ברלין, 10 בדצמבר 1931

ידידה יקרה,

זה עתה כתבתי לאלפרד היקר שלך וציינתי את הנימוקים בגללם נאלץ הייתי לוותר על הצעה חדשה בעניין “דביר”. אקווה, כי בקרוב תימצא ל, אולי, שעת הכושר להסביר בעל־פה את הסיבות שהניעוני, וסמוך לבי ובטוח כי הן, הסיבות, תהיינה משכנעות.

מבחינת בריאות הוקל לי במידה ניכרת – מבחינת המוראל מצבי עדיין בעינו, לדאבון־לבי. יושב אני באפס־מעשה, באפס־יצירה, ודבר זה גורם לי כאב. מאת אניה שלי עדיין לא הגיעתני כל ידיעה. כפי שאומרים, לא נתקבל הפעם הדואר מארץ ישראל. אין בכך דאגה חדשה, אך גם סיפוק אין בכך.

גברת נאֶטי הירש מבקרת אצלי לעתים קרובות למדי, יוצאת אתי לטיולים קצרים, ועושה מאמצים כנים לעשות כל דבר העשוי לבדרני. אסיר־תודה אני לה עד למאוד על מאמציה הידידותיים, אלא שבעיני ידידות־לשעת־הדחק היא זאת, שמקורה בטוב־לבו של יצור אנושי, אך לא בעולם משותף. מלבד זאת אין עתה ביכולתי לסמוך על שיפוטי אני. הכל אפרורי בעיני – כזה הוא מצב־רוחי. ידידי כולם, וגם ד"ר פליישמאן ביניהם, משתדלים לדבר על לבי שאעזוב את ברלין. יתכן שהצדק אתם. אלא שכבד־תנועה אני כל כך. מחר יבוא הנה מר ברנשטיין. ייתכן והכרעתי תיפול במוקדם יותר מן המשוער.

הפעולה בלונדון עברה, כפי שאומרים, בזוהר ובהצלחה. וייצמאן רמתו היתה כראוי. הרי יוצא־מגדר־הרגיל הנו. עומד אני על דעתי, כי ההסתדרות הציונית עשתה פשע וגם איוולת שעוד גדולה היא ממנו בהחליפה איש זה באחד בינוני מכל וכל.

ברכותי הלבביות ביותר לחוה’לה ולללה וכן גם לך.

מאת שלך

שמריה לוין


אל חיים וייצמן 19

ויסבאדן, 12 בינואר 1932

חיים חביבי,

גם משאלתי היתה לבקר אצלך בלונדון עוד לפני נסיעתך לאפריקא הדרומית ולשוחח עוד פעם בפרוטרוט על הכל, הקרוב ללב שנינו וחשוב לנו. אולם התנאים התנגדו למשאלה מוצדקת זאת, ונאלץ אני לחוות את איחולי להצלחתך רק בכתב. מיותר לפי דעתי להלביש לאיחולי אלה מלים יפות, אתה יודע, חיים, הם מלווים אותך תמיד בכל נסיעותיך ובכל פעולותיך. אני איני מסופק אף רבע, כי מאמצך דעכשיו יוכתר בהצלחה גדולה, ומשוכנע הנני כי גם לך יתן את הסיפוק המגיע.

רק דבר אחד אבקש ממך: בכל תנועה ישנם אנשים קטנים במספר רב, שהם מונהגים על ידי מוטיבים קטנוניים והם מוכשרים לפעולות קטנוניות אשר לפעמים מפריעים לכל מנהיג. אל תשים לב אליהם, אל תשים לב לרגעים כאלה, יעמוד לפני עיניך הדבר הגדול והכלל, ותשאר על הרמה, אשר בה בחרה ההיסטוריה עבורך.

היה לי קשה עד עתה להודיעך את דעתי על טיוטת מכתבך אל הברון ר[וטשילד]. עתה לפי דעתי אין כל סיבה לא לשלוח את המכתב הזה. היתה זאת גסות הרוח להעליל עליך מוטיבים טמאים, שגרמו לכך שהסכמת לאסיפה בלונדון ביום 7 בדצמבר. כדאי לשמור את זכר גסות רוח זו. היא איננה הראשונה ולא תהיה האחרונה. גסות רוח כזאת איננה מצליחה.

הדינים והחשבונות הקצרים שאני מקבל מאמריקא אינם משפיעים לטובה. אם המבצע הגדול של ההסתדרות הציונית, שאליו דורבנה על ידי נשיא הסוכנות היהודית בעצמו ובכבודו, יהיה קבלת מלווה בסך של מאה אלף דולר – מבצע ממדרגה ראשונה בשעה מכריעה, – אז זו היא תעודת עניות שאין כמוה, הן למדרבן והן למדורבנים, לשגר משלחות תעמולה כדי להוריד כך את קנה המידה של בנין הארץ, – לדבר כזה לא ציפיתי אפילו מההנהלה החדשה.

כעת על עצמי: לצערי אין לי לספר דברים משמחים. מצבי לא הוטב, אני סובל עוד תמיד מכאבים, ובזמן האחרון נוסף לזה גם עוד חוסר שינה. כמעט שלושה שבועות נמצא אני בסנטוריום ונאלץ עוד לשכב. הרופאים מבטיחים לי, שאתרפא כליל כשאקבל עלי בסבלנות בדיקה וריפוי ארוך. אני עושה כך, מאחר שאין לי ברירה. אולם עלי להודות כי הנסיון לסבלנות מעיק עלי מאוד באופן נפשי. הכרך השלישי של הביוגרפיה שלי נמסר לדפוס ויופיע בקרוב. הגיע הזמן שאתחיל בכרך הרביעי, ההפסקה ארוכה מדי. גם העניינים המעיקים האחרים של החיים של כל אחד מאתנו שגם במידה די רבה, מורגשים במצב נפשי חלש כזה, בסבל קשה.

הרופא יעץ לי, שאת מספר המכתבים אצמצם למינימום וכי אכתיב אותם ולא אכתבם במו ידי. הוא בדעה כי הכתבה תאמץ אותי פחות. אולם יש לי ההרגשה, כי הכתבה אינה קלה לי יותר מכתיבה, ואני מבטיחך שאכתוב לך עוד לפני נסיעתך שורות אחדות במו ידי, כשלא ארגיש כאבים.

מה שלומה של ווירה החביבה? מה אומרים הרופאים בפריז? אני מחבק באהבת אחים ומנשק לך ולווירה.


כולי שלך

שמריה


אל ד"ר שמעון פליישמאן 20

ויסבאדן, 10.2.32

שמעון יקר,

תודה רבה בעד שורותיך מ־8 (לחודש). התקשיתי להחליט לנסוע להיידלברג, בה אין לי לא ידידים ולא מכרים, אולם נכנע אני לעצתכם. ד"ר כהן יסע עמי ויציגני לפני פרופ' פרנקל.

קטע אחד במכתבך אינו ברור לי: “אני בטוח, שתדע להתגבר גם על קשיים אלה, אם כי אני מכיר בהחלט, שמבחינה אחת הם עולים על אלה שקדמו להם עד כה”. לא ברור לי: מתכוון אתה לקשיי החומריים או למצבי הגופני? ועוד לא מובן לי כשאתה מדבר על היידלברג כעל “שלב־ביניים” הכרחי. לאמיתו של דבר שולחים אותי להיידלברג מפני שאינם מרוצים מהצלחתו – אם ניכרת כזו בכלל – של ריפויי בוויסבאדן.

מאניה’לה אני מקבל מכתבים בלתי־שמחים. שולמית’ל עדיין אינה יכולה להתנועע והיא צמודה למיטה. ברוך, בהתרשלותו, כותב מעט. כבר הייתי שרוי בדאגה וטלגרפתי אתמול ללאה. קיבלתי תשובה, שהכל בסדר.

מהיידלברג אכתוב לך ביתר פירוט. את הכתובת ההיידלברגית איני יודע לפי שעה. אם יתעורר בך רצון לכתוב לי, שלח את המכתב לפי מענו של ד"ר אלפרד לאנדסברג 20.

נשיקות חמות לך ולמרתה.

שלך

שמריה


אל חיים וייצמן 21

ויסבאדן, 12.2.32

חיים יקירי!

כחודשיים עברו עלי בשכיבה בבית־ההבראה “נרוטאל”, אולם לא עלה עדיין להשיב את כוחותי לאיתנם. ד“ר כהן נסע לברלין וערך התייעצות עם הרופאים ליכטוויץ ופליישמאן בדבר ריפויי להבא לאור ההסתכלויות והתוצאות בבית־ההבראה “נרוטאל”. החליטו לשלחני להיידלברג לפרופ' פרנקל, הנחשב לבעל־שם עולמי בשטח מחלות כלי־הדם. מחר אני נוסע להיידלברג. מלווני ד”ר כהן. שוב ריפוי בבית־הבראה, ריפוי תוך בדידות. אין ברירה. יש להיכנע לעצת הרופאים, לשלם בעד כל שנות היחס הרשלני לבריאותי אני. הרופאים ממשיכים להבטיחני, שאוכל שוב להיות מוכשר לעבודה, אם תספיק לי הסבלנות לעבור את סידרת הריפוי הנוכחי.

מאת הילדים אני מקבל מכתבים כסידרם. שולמית’ל שלי עודנה בבית־החולים. מחלת הטיפוס חלפה מזמן, אולם השאירה דלקת ורידים ברגליים. המחלה אינה כרוכה בסכנה, אולם היא ממושכת. מהיידלברג אכתוב לך ביתר פירוט.

הלאנדסברגים וד"ר כהן התייחסו אלי כל הזמן כאחים. השתדלו להקל על בדידותי ככל האפשר. מצב־הרוח הכללי בקרב יהודי גרמניא מוסיף להיות מדוכא, אולם אופיו המבוהל נתרופף קמעא. הפעולה הציונית מתנהלת בצורה אינטנסיבית למדי. על הפעולה באמריקא איני יודע דבר. העתונים אינם מאפשרים להתמצא כראוי.

הנסיעה הסבה בוודאי לך ולוירה קורת־רוח רבה. אני משוכנע, שהפעולה באפריקא הדרומית תסב לך קורת־רוח רבה עוד יותר ותביא לך סיפוק־נפש מוסרי למכביר.

כתוב לי לפי כתובת רח' מייניקה 10, ברלין. מעבירים אלי את הדואר כסידרו. מי יתן ואוכל לפסח לנסוע הביתה. אהיה מאושר להיפגש אתך במכורה.

אני מחבק אותך בכוח ומנשק אותך ואת וירה.

כולו שלך

שמריה


אל ד"ר שמעון פליישמאן 22

ויסבאדן, 18.2.32

שמעון היקר!

חמישה ימים שהיתי בהיידלברג, חמש פעמים ראה אותי פרופ' פרנקל. שוב בדקו אותי, ובבדיקה קפדנית יותר מאשר בבית־ההבראה “נרוטאל”. אינני מוצא מלים, כדי לתאר בהן את הרושם, שעשה עלי איש מופלא זה. אינני יודע בגלל איזה זכויות, אולם הוא נקשר אלי כאילו קושרת אותנו רעוּת ישנה בעבותות. בפעם הראשונה הייתי אצלו עם ד"ר כהן. פעם נסע אלי, פרופ' פרנקל, ולקחני למרפאתו המצויידת באופן נפלא, ושם התעסקו בי, הוא עצמו ושניים מעוזריו הראשיים, שעות אחדות – בבדיקות רנטגן, בעריכת קרדיוגרמה ובכמה בדיקות מסובכות אחרות. – 3 פעמים ביקר אותי בבית־המלון. הוא מרגיעני מאוד ומשתדל מאוד לעודדני. באמצעותו התחלתי להבין אותך יותר. הוא חיווה את דעתו לא רק נגד ריפוי בבית־הבראה, כי אם גם נגד תרופות. הוא מוצא, שבעיקר צריך אני בעצמי לקחת את עצמי בידי אני: לשנות את סידרי־חיי, להשלים עם הרבה חזיונות – עד לתחושת כאבים בכלל זה – מן הכרוכים בגילי, וביחוד באינטנסיביות של דרך־חיי שעשיתי. בקיצור, הוא דיבר אותם הדברים, ששמעתי לעתים כה קרובות מפיך. היום – בעת ביקורו החמישי – בא אלי להיפרד ממני. הוא התייחס אלי בחיבה רבה, הודה לי על קורת־הרוח שהסיבותי אני לו בבקרי אצלו. נפרדנו כששנינו נרגשים מאוד.

הנה כבר היום הששי העובר עלי ללא כל תרופות. הכאבים לא פסקו, אמנם, אולם גם לא גברו. פרופ' פרנקל מבטיח, שהכאבים יחלפו מעצמם במשך הזמן, ושאיני צריך לתת את דעתי עליהם, כאילו מפחד אני מפניהם. חזרתי שוב לויסבאדן ואני מתאכסן בבית־מלון. אעבוד כאן ימים אחדים למען ענות על המכתבים הרבים שנצטברו ואמשיך את דרכי – ללונדון. אולי דרך פאריז, כדי להתראות עם ברוך שלי. זוהי תכניתי ואני מקווה להגשימה. יש בדעתי לעשות בלונדון כשבועיים, כדי לסדר את ענייני, ואחר כך – הביתה, למולדת.

מאניה’לה אני מקבל מכתבים כסידרם. מסכנונת היא, סובלת עתה מאישיאס. שולמית עודנה במרפאת ד"ר דאנציגר.

אמור למרתה היקרה, כי אשתדל לעבור על החלק השני של כרך ב' ולעשות בו את הקיצורים הדרושים. אני מקווה, שכוחותי ישובו לאיתנם ואוכל לשלוח לה מלונדון גם את ההשלמות והחוליות המקשרות הדרושות. אולי תחקור מרתה – בטלפון – ותדרוש בדבר המכירה של הכרך הראשון, כדי להיוודע, הקיימת תקווה להוציא מהדורה שניה של הכרך הראשון, הרצויה לי מסיבות רבות.

כתוב־נא לי מיד, שמעון יקר, עפ“י כתובת ד”ר לאנדסברג 20 Parkstr..

אני מנשק אותך ואת מרתה היקרה. תודה, רעים, בעד הכול, בעד הכול.

שלך

שמריה


אל פולה מוצקין 23

ויסבאדן, 18.2.32

פוליה יקרה,

שמעון יספר לך על הכול, כתבתי לו ביתר פירוט על ביקורי בהיידלברג אצל פרופ' פרנקל. ברצוני להוסיף אך דבר אחד: גם עתה עוד ישנם אנשים קדושים. קדוש כזה מצאתי בפרופ' פרנקל. ממבט ראשון נזדמנו, בדרך בלתי־מובנת, כידידים ותיקים, ונפרדנו איש מרעהו כידידים. הוא הרגיעני מאוד, אם כי מצד שני השקני “יין בהיר” (Er hat mir klaren Wein eingeschenkt). עם הרבה חזיונות עלי להשלים, על הרבה עלי להתגבר אך בכוח הרצון. החיים בבית־הבראה ותרופות יכולים לעזור לי אך במעט.

אני נשאר כאן רק ימים אחדים, להסדיר מכאן כמה עניינים, הדורשים תשובה בכתב מצדי, ואח“כ אני יוצא ללונדון. אולי דרך פאריז. מאניה’לה אני מקבל מכתבים. היא סובלת שוב מאישיאס. שולמית עודנה אצל ד”ר דאנציגר. לא משמח ביותר, אולם נקווה, שאנו הולכים לקראת זמנים טובים יותר.

שלחי לי מיד, פוליה יקרה, את כתובת ליאו [מוצקין] בפאריז, למקרה שארצה לטלגרף אליו. הנחתי באיזה מקום את הכתובת הפאריזאית ואינני יכול למצוא אותה. את מכתבך שלחי לפי הכתובת: ד"ר א. לאנדסברג, 20 Parkstr..

דרישת־שלום לבבית ממני לגד24 היקר. כתבי כמה מלים על תדי25. כיצד הוא חש את עצמו, ואיך מתנהלת עבודתו.

אני לוחץ את ידך בחזקה.

שלך

שמריה


אל ד"ר שמעון פליישמן 26

ויסבאדן, 20.2.32

שמעון יקר!

תודה לך, רע, בעד מכתבך המקסים. הנני מציית מתאמץ להתגבר על עצמי, כדי לחזור לחיים תקינים. אני נאבק עם הכאבים, שמזמן לזמן, ולפעמים גם תכופות, ואפילו תכופות מדי, גורמים לי סבל רב.

מחר בבוקר אני נוסע ללונדון דרך פאריז. אראה את ברוך ואת ליאו [מוצקין]. הן כה מתגעגע אני לקרובים, כה משתוקק להיפגש עם בני־ביתי. בפאריז יש בדעתי לשהות יום־יומיים. אולי יסע עמי ברוך ללנודון לזמן־מה, אם הדבר יהא אפשרי.

כתובתי בלונדון: Hotel Russel, Russel Sq., London. W.C. 1.

את דוגמאות התרגום אין צורך לשלוח לי. הן יותר מכולם שבע־רצון אני מתרגומה של מרתה. אולם לו אפשר היה לשלוח לי לא"י את גליונות ההגהה לפני ההדפסה – היה זה דבר מועיל.

מסור, בבקשה, לפוליה, שלצערי, לא יכולתי לדחות את נסיעתי ללונדון לשבוע הבא, כי ביום ג', האחד במארס עלי להיות שם.

למרתה מסור פריסת־שלום לבבית ממני ואת בקשתי, כי תשוחח עם מר רובולט בדבר מהדורה שנייה של הכרך הראשון. תראה, שקהל הקוראים הרגיל יגלה יחס טוב יותר לכרך השני מאשר לראשון. הכרך השני מובן יותר לקורא בינוני. בעיני עצמי מוצא חן יותר הכרך השלישי, בכל המובנים.

אחכה למכתבי מרתה בלונדון. מזמן לזמן אודיעך על מצב בריאותי.

אני מנשק אותך ואת מרתה בכל לב.

שלך

שמריה


אל מאיר דיזנגוף

הכרמל, חיפה, כ"ג במאי 1932

לידידי היקר, שלום וברכה!

בתור מילואים לשיחתנו הפרטית ביום השבת שעבר הנני להוסיף, כי בקשתי שטוחה לפניך להתייחס בתשומת לב לגורל הבית שלי בשדרות רוטשילד, תל־אביב. וזה הדבר.

בניתי את הבית לפני שתים־עשרה שנה, והוא היה חוסם את שדרת רוטשילד מצדה המערבי ללא מעבר להרחוב שמאחוריה, ביקש אותי ידידי להרשות לטובת עירית תל־אביב להעביר שביל בשביל עוברים ושבים דרך קצה מגרשי. מפני כבוד השואל ולטובת עירית תל־אביב, שתמיד התייחסתי אליה בחיבה יתירה נעתרתי לבקשתו וּויתרתי על חלק מקצה מגרשי.

מעולם לא עלה על רעיוני, כי העוברים ושבים בשביל הזה ישתמשו בו לרעת הבית שבניתי, וכי יהפכו אותו במשך הזמן למקום של טנופת – יסלחו נא לי את המבטא הקשה והגס הזה, אבל הוא הולם את המציאות – שכל בעל רוח אנוס להתרחק ממנו כמטחווי קשת. לפרסום כזה של ביתי לא חיכיתי, ואם גם אי אפשרי לעולם בלי בורסקאי ובלי בשׂם, אבל הלא ידוע, כי אוי לו למי שהוא בורסקאי, ובפרט שכל פיטום הקטורת של מאות בורסקאים לא יצטרף לחשבון של הריחות הנחים שסביב לביתי על ידי חולשת אנשים גסים בלתי מנומסים.

חושב אני, כי עירית תל־אביב מחוייבת על כבודה ולקיים מצוות “ויתד תהיה לך על אזנך”. חושב אני גם כן כי עירית תל־אביב מחויבת להציל את ביתי מהחרפה שהמיטו ועדיין ממיטים עליו המשתמשים בשביל הנזכר.

והנני סומך על הנהלת תל־אביב שתתקן את המעוות בזריזות האפשרית באופן רדיקלי, ולא תשאיר פירצה קוראה לגנב ונקב קורא לאנשים שאינם יודעים כיצד להתנהג בסביבה מנומסת.

בכל הדרת הכבוד ובתודה למפרע

שמריה הלוי לוין


אל מרתה פליישמן 27

חיפה, הר הכרמל, 23.5.1932

מרתה וסמיון היקרים!

אין אתם צריכים לכעוס עלי. אך בימים האחרונים הקיצותי כאילו מתרדמה עמוקה והתחלתי שוב לחוש את עצמי מעשה בן־אדם, ואילו במשך כל הזמן נאבקתי עם נקודה מתה, שנתהוותה בי, שאותה חשתי ולא יכולת להתגבר עליה. עתה הוטב לי. הכאבים נעלמו כמעט, וכבר יכול אני לעבוד קמעא קמעא.

מדאיג אותי מאוד מאוד שמארתה לא השיבה על מכתבי האחרון מלונדון. למען השם, כתבי מיד, מה נשמע אצלכם, כיצד הנכם מתגברים על תקופת מבוכה זו. אנו מחכים כאן בימים אלה לבואם של ליאון ופוליה [מוצקין]. אני מקווה לשמוע מהם, שהכל אצלכם כתיקונו.

מראיה של הניה הוטב, כבר אינה סובלת במידה כה רבה מן הנשית (זה ה''אישיאס'') שלה. שולמית’ל נוסעת ויוצאת בימים אלה לפאריז אל ברוך. עליה עוד להתרפא. דנ’לה נער חמוד. מתפתח באופן תקין.

מן הכרך השלישי אני מרוצה מאוד. הוא עולה בהרבה על השני. יהיה רצון ולא יבייש את הרביעי.

בקוצר־רוח אני מחכה לידיעות מכם, ידידים יקרים.

המסור לכם ואוהבכם

שמריה


אל ד"ר אלפרד לאנדסברג, ויסבאדן 28

כרמל, חיפה, 23 במאי 1932

ידיד יקר!

אל־נא תחמיר בדיני על התנהגותי. שלומי אחרי שובי לא הצטיין במיוחד. הפרטים אין בהם עניין. מכאובים סבלתי פחות משסבלתי בעודי בלונדון ובמשך המסע. אלא שמבחינת המוראל היה מצבי רע מאוד. לא היה ביכולתי לרכז את כוחותי שדרושים הם לעבודתי – כלומר, לא הייתי מסוגל להתגבר על הנקודה המתה שנשאתי בקרבי. לא התחלתי להרגיש הקלה אלא בשבוע האחרון. אקווה שזו תהיה מתמדת לפי טבעה. וששוב אוכל להכיר א עצמי בקרוב.

ההסדרים עליהם הסכמת עם ד“ר [זיגפריד] כצנלסון מביע אני את הסכמתי להם. מצפה אני, כי ד”ר כצנלסון יגיע, בסופו של דבר, לכלל הבנה כי עשה לי עוול. אמת נכון – בלתי זהיר הייתי בהבטחותי, אלא שהעונש חמור הוא יותר מדי ומכביד עלי עד למאוד. לולא היה “דביר” – שרכוש גדול לי בו, באופן אישי – בבחינת עניין אבוד, מקיים הייתי את הבטחתי במלואה. אלא שאין אני מפליג עוד באשליות ואיני מקווה להציל אף מעט מזעיר לעצמי מ“דביר” – על אחת כמה וכמה לאחר שגם הבטחת ידידנו שוקן לא נשאה פרי. חזיתי זאת מראש ולפיכך איני מרגיש אכזבה. כל אשר עשה החבר ש[וקן] הוא זה, שסיפק עבודה לביאליק ולרבניצקי בשביל בית ההוצאה שלו. אלא שדבר זה אין הוא נוגע בענייני “דביר”. יתכן שהדבר אף יזיק ל“דביר”.

במצורף – השטר החתום על סך 15־0־0 לירות, שזמן פרעונו חל ב־10 במאי 1933. אנהג גם להבא לפי עצותיך.

על מנת לא לפגום באופיו הרשמי של מכתבי זה אין רצוני להוסיף על האמור עוד עניינים פרטיים. גם כותב אני אל ליאוני תוך הימנעות מעניינים רשמיים, וכך שני המכתבים ישלימו זה את זה.

לך – מיטב תודותי על התעניינותך בענין “דביר”.

בברכה לבבית ביותר, שלך

שמריה לוין


אל ליאוני לאנדסברג 29


הכרמל, חיפה, 23 במאי 1932

ידידה יקרה,

ברור לי כי נהגתי באופן פלילי, כמעט, בהניחי אותך ללא כל חדשות על מצבי במשך למעלה מששה שבועות. אך בוודאי תביני, כי דבר כזה לא יתכן שקרה ללא סיבה. מצפה אני, כי לא תכעסי עלי וכי תסלחי לי כליל על התנהגותי. להצטדקותי: גם בוריס שלי לא כתבתי לו אף שורה אחת ויחידה עד היום. נקודה מתה נוצרה בקרבי, ולא יכולתי להתגבר עליה. רק בימים האחרונים החלה הנקודה להתרופף במקצת ומתחיל אני להתאושש. החדשיים הדלים שעברו מאז שובי הביתה מונחים עתה מאחורי כאבן כבדה, ועלי להתאמץ עד למאוד כדי להזיזה ממקומה. הרגשה כבדה ומכבידה היא זאת.

כמעט ולא ראיתי כאן שום איש – לא רציתי לראות שום איש. התהלכתי בצל. אפילו דנ’לה המקסים לא יכול היה לבדרני ושאל תמיד, מדוע עצוב אני כל כך. לא השבתי לו תשובה – גם לגבי מבוגרים מסובכת היתה מכדי שאפשר יהיה לנסחה.

הקרח נבקע – אקווה כי זרם־חיי לא תעלה עליו שוב שכבת־קפאון. אקווה שכבר אוכל לגשת לעבודתי. הכרך הרביעי אינו נותן לי מנוח; מתרה הוא בגסות עוד יותר מן ה“יידישער פרלאג” – ואגב אורחא, בהצדקה מוסרית רבה יותר. העבודה גם מפחידה אותי במקצת. הסיבה: הכרך השלישי עלה יפה באמת – חזק הוא, עסיסי, מלא חיים. דבר זה מחייב אותי על אחת כמה וכמה בחיבור הכרך הרביעי. התפללי־נא למען הכרך הרביעי. תפילתו של ידיד כן מיטיבה היא.

את הכרך השלישי אשלח לך עוד היום, בדואר רשום. רציני הוא יותר ובשל יותר מן השני. לראשון אי אפשר להשוותו, כי רק פעם אחת בחייו פורחים לאדם ימי־ הילדוּת, לפיכך שונה מהותו לחלוטין, אלא שגאה אני בו באמת – מכיר אני בו את עצמי ואת עולמי.

את אניה מצאתי בעודה סובלת ממחלתה. עתה כבר הוטב לה. חייה עדיין אינם סדירים. גורמת היא לי דאגות רבות. רצוני לראותה מאושרת ושבעת־רצון – זאת משאלת־חיי החמה ביותר. התתמלא אימתי? שולמית עדיין לא שבה לגמרי לאיתנה ועוד יהיה עליה לבקר אצל אי אלו רופאים. אלא שכבר הוטב לה כדי כך שיכולה היא במאמצים לצאת לדרכה לפאריס – לבוריס שלה – דבר שיקרה כבר בימים הקרובים ביותר. דן הקטן מקסים הוא, מבנה גופו יפה להפליא, ורב בו החן – חן מזרחי.

מכאובי הגופניים כמעט נעלמו. לעתים עדיין מגיעים הדיהם אלי. אלא ששוב נעלמים הם עד מהרה. הרופא שבע־רצון הוא ממני, אני שבע־רצון עוד יותר ממני עצמי – בנידון זה. רק ממתין אני, שאשוב לאיתני בשלמות גם מבחינה רוחנית – רבית תמורת הזמן שאבד אוותר עליה, שהרי עדיין אני ממעריציו של משה רבנו הגדול ורואה כל תביעת רבית פשע. אמונתי העמוקה היא, כי כל האסונות בעולם מקורם בתביעת רבית.

על ארץ ישראל אין לי מה להוסיף. ארץ ישראל מקסימה היא, יהודי העולם – אוויליים. דעתי זאת לא אסטה ממנה.

ועתה אנא כתבי, ידידה יקרה, על חייך ועל בני משפחתך. מה הסיכויים בגרמניא? אילו תכניות מתכננים אחינו – אך בעיקר כתבי נא במפורט על תכניותיו של אלפרד. מאושר הייתי לראות את כל ידידי מרוכזים כאן. הרי זאת היתה משאלתי במשך כל ימי חיי. גם אל אלפרד כתבתי – בעניינים רשמיים.

נשקי־נא בשמי לבנותיך, שבדמיוני מקסימות הן עתה עוד יותר, וקבלי־נא ברכות לבביות ביותר

מאת ידידך

שמריה לוין


אל רבקה וישראל זיוו, לונדון

חיפה, הר הכרמל, 23 במאי 1932

[בעברית:] לבקי וישראל חביבי, שלום וברכה!

[בגרמנית:] אל נא תכעסו עלי, חביבי, על כי לא כתבתי לכם מאז שובי הביתה. לא רשלנות היא שגרמה לכך. שרוי הייתי במצב בו לא יכולתי אף ליטול את העט בידי. רק מזה זמן קצר מרגיש אני עצמי בטוב יותר. מרגיש אני כי התגברתי על הנקודה המתה. כאבי הרפו ממני, וזו הפעם הראשונה מזה שמונה חדשים הרגשתי אנושית. התחלתי לעבוד ואקווה, כי המנוחה שעל הכרמל תמנע ממני כל הפרעה.

עד עתה ראיתי כאן אנשים מעטים עד למאוד. אחדים ביקרו אצלי. אולם רכשתי לי מושגים ברורים על המצב בארץ ישראל, ובקרוב אשלח לכם דין וחשבון קצר. לפי שעה כל ריכוז־מחשבות עוד טעון הוא מאמץ רב מצדי.

עדיין מחכה אני למאמר שהובטח לי על ידי [אריה ליאון] סימון, הארי [סאקר] וישראל [זיו] בדבר תקופת־ההכנה שלפני הצהרת באלפור. אסיר תודה אהיה לכם עד מאוד, אם תשלחו את המאמר בקרוב.

בברכות לבביות ביותר לכם ולבני משפחתכם היקרים

שמריה


אל י"ח רבניצקי, תל־אביב


הר הכרמל, חיפה, 31 במאי 1932


לידידי הנכבד, שלום וברכה!

קיבלתי את מכתבך מן 27 דנא והנני שולח לך צרוף בזה שיק על חמשים לא“י. את העודף של 15 לא”י אמסור לך בקרוב בתל־אביב, ובטוח אני, כי תשתדל להוציא את החלק האחרון של רשב"ג בהקדם האפשרי. אין לי שום פקפוק, שהכסף לא יוּצא למטרה אחרת ובטוח אני, כי עוד יעלה בידנו להוציא עוד כרכים אחדים, שיהי שם המנוח רוזנבלום קרוא עליהם, כפי שהתחייבנו.

הכרמל אמנם משפיע עלי לטובה, אבל, לצערי, עדיין אין אני מרגיש את עצמי מסוגל לעבודה כמו בשנים קדמוניות. עבודת שעה קלה מעייפת אותי, ומכריחתני לנוח שעתיים. בכל אופן מצבי הוטב מכפי שהיה בשעת בואי הנה ויש תקווה שישתבח במשך הימים.

בידידות נאמנה

שמריה הלוי לוין


אל מארתה פליישמאן 30

הר הכרמל, חיפה, 14 ביוני 1932

מארתה היקרה,

שורותיך מיום 31 במאי גרמו לי שמחת־אמת. עצבי מצבם איום תקין ביותר ויחסם אלי עוין בציירם לפני לעתים קרובות תמונות קודרות – במיוחד בשעה הנוכחית עת נראה, כי במרכז־אירופא עולים ימי הביניים על כל נוראותיהם עלינו. אין בפי טענות נגדכם, ידידי היקרים. אלא שאנו חזינו זאת מראש, ובכך היה אחד הכוחות המניעים של הכרתנו הציונית. אקווה, שבקרוב תפגשו את ליאו [מוצקין] והוא יספר לכם על המתהווה בארץ ישראל. עד כמה יכול היה כל המתהווה להיות יפה יותר ועשיר יותר בצורתו לו אנו הציונים היינו לא רק חלק מן העם – לו העם בשלמותו היה משתתף במפעל. שאלמלא כן יכולים היינו לצפות לעתיד ביתר תקווה. עם חסר־תבונה אנו, דבר זה מרגיז עד למאוד. אין לנו הזכות להיות אווילים.

את “וינאֶר ארבייטרצייטונג” אין ביכולתי להשיג כאן. שהוא, העתון, מתקיף את ספרי – דבר זה אינו אלא טבעי, על אחת כמה וכמה מאחד שמנוהל הוא על דיד יהודים. ספרי אינו כה חסר־סכנות כפי שהוא נראה – מפתח הוא רעיון שסכנה בו ל“ארבייטרצייטונג”: כוחו של העם היהודי לשחרור – רעיון ששנוא על הסוציאל־דמוקראטים היהודיים, פרט ליוצאים־מן־הכלל שמספרם מבוטל. ובכן, מארתה היקרה – אין את חייבת לנחמני כי איני מתעצב כלל על משפטו השלילי של ה“ארבייטרצייטונג” ושכמותו. לפי שעה קיבלתי כמה ביקורות על הכרך השלישי. עולות הן על כל מה שנכתב עד עתה על הכרכים הראשונים. אך סיפוק רב עוד יותר גורמת לי העובדה, כי אני עצמי שבע־רצון אני מן הכרך השלישי – ואף למעלה מזה. לא תוכלי לשער בנפשך, עד מה חריף אני בבקורתי העצמית. שולח אני לך את הכרך בדואר, שהרי ליאו [מוצקין] נוסע תחילה לפאריס. כשנקלע אדם בין ציונים – הרי עדיין הדואר הנו בבחינת הדרך הקצרה ביותר.

שאדון רובולט אינו שבע־רצון מן ההצלחה המועטת של הכרך הראשון – מצער אותי עד למאוד. מחלתי הפתאומית הזיקה הרבה להפצת הספר, אלא שגם בית־ההוצאה לא היה בריא לגמרי באותם הימים, וגם בכך היה משום מכשול על דרך ההצלחה. אמונתי היא, כי הספר לא יגיע למלוא־משמעותו אלא עם הופעת הכרך הרביעי – הביקורת האמריקנית תובעת אפילו עוד כרך חמישי. עליך לדבר עם רובולט לאחר שאת ושמעון תקראו את הכרך השלישי.

הציטאטה, עמוד 79 שורה 4 מלמעלה, לקוחה מן הנביא הושע, פרק ב', פסוקים כ“א, כ”ב. אבקשך, מארתה היקרה, לשים לב היטב. ועוד כמה הערות. בעמוד 147 השמטתי את הקטע שבסוגריים, משורה 6 עד שורה 18. הוא יוכל לעמוד בעינו – לאחר שיקול מעמיק ששקלתי בדבר. לעומת זאת נותן אני לך ולשמעון יפוי־כוח מוחלט לעצב כראות־עיניכם את הקטעים הדנים בגרמניא. הקטעים בדבר קראֶפס31 אשלחם לך בקרוב בכמה השמטות ובכמה תוספות בגלל ליאו [מוצקין] – קטעים שהופיעו תחילה ב“פורוואֶרטס” והושמטו רק בתרגום האנגלי.

עתה לעניינים אישיים. אָניה עוברת עכשיו מרפא בטבריה – היא מתרחצת שם. אקווה, שהדבר יביא לה הקלה. שולמית כבר נמצאת בפאריס עם בוריס. דנ’לה מתפתח התפתחות נורמאלית. מבחינה פיסית הרגשתי טובה יותר במידה ניכרת. מבחינת המוראל – טובה יותר רק במידת־מה. עדיין חסר לי המתח הדרוש לעבודה של ממש. ארץ ישראל, ובמיוחד א[רץ] י[שראל] היהודית, מתפתחת התפתחות נפלאה. מדוע אווילים היהודים כל כך?

קבלו־נא, מארתה היקרה ושמעון היקר, ברכות לבביות ביותר

מאת שלכם

שמריה


ליאו [מוצקין] מראה־פניו מזהירים. כבר מזה שנים לא ראיתיו פורח כל־כך – אמרי לפוליה, שעליה להזהר, כי על ליאו עוברת עכשיו תקופת הנעורים השניה.


אל חנה [גולדברג]

[בין 14 ל־21 ביוני 1032]

לחנה’לה היקרה, שלום וברכה!

קבלי נא את תודתי העמוקה בעד שורותיך הנעימות, שגרמו לי במת נחת רוח. תקופת וילנא השאירה אחריה בחיי נתיב מזהיר ומאיר. בית יצחק ורחל הפתוח לרווחה עומד עוד כמו חי נגד עיני ובתוך הסביבה הזו, מלאה חן וקסם ושקוית מסורת דורות הנני מסתכל לקלסתר פניה של הילדה חנה’לה החביבה, וכעת כשאני רואה את ילדיך – לצערי, לעתים כל כך רחוקות, יש לי רק ברכה אחת בשבילך: מי יתן, חנה’לה, וילדיך ימשיכו את מסורת הוריך, והחוליה הנוספת בשרשרת הדורות תהיה ללווית חן ולתפארת לעמנו.

בינתיים קיבלתי ביקורת על החלק השלישי מאמריקא. מרימים אותי עד לשמיים וכמעט שאני מתבייש לחזור על התהילות והתשבחות שמפזרים לספרי במידה כל כך גדושה, אבל מה לעשות, הנני מרכין את ראשי בפני גלי ההלל ואמשיך את עבודתי, הנותנת לי סיפוק רוחני והמפרנסת את כוח יצירתי.

ותודה כפולה לך בעד ההזמנה. הנני מקווה להיות בתל־אביב עוד עד כלות החודש ואשמח מאוד לראות אותך ואמך היקרה לפני נסיעתכן לחו"ל.

בברכת שלום מאתי ומאת אניה ודנ’לה המצטרפים אל ברכתי.

שלך בחיבה

שמריה

ברכת שלום מיוחדת לה“אדון ומצוה” שלך. האם גם הוא נוסע לחו"ל?


אל ד"ר אלפרד לאנדסברג, ויסבאדן 32

חיפה, הר הכרמל, 3 ביולי 1932

ידיד יקר,

בזמן האחרון הרגשתי עצמי בטוב יותר במקצת. ולפיכך העזתי לבקר בתל־אביב – עיר הבירה החדשה של ארץ ישראל המשגשגת, מקום שם עשיתי עשרה ימים תמימים. הדואר המתין לי במנוחה על הכרמל, ועל כן מגיע אני רק עכשיו לכך שאשיב על מכתבך מיום 18 ביוני. אקווה, שסוף סוף חתמתי על שטרות במקום הנכון.

מאז שובי שוב שוכב אני במיטה. אלא שהפעם אין הדבר נורא – שפעת רגילה, ששם מוזר לה כאן, פאפאטאטשי. אקווה, שהמחלה תחלוף במהרה. בתל־אביב עסקתי בעיקר בענייני “דביר”. הבאנק הסכים לדחות את מועד תשלום חובותיו של “דביר” בשנתיים, ללא רבית. האם הקלה זאת תועלתה תהיה מרובה – דבר זה לא יוודע לנו אלא בהמשך הזמן. “דביר” תלוי בעיקרו לא בארץ ישראל אלא בשוק הספרים העברי העולמי, ועל כן קשה להתנבא.

לדאבון לבי קשה עלי הכתיבה עד למאוד בשעה זו, ונאלץ אני להסתפק במעט שבמעט. מברך אני ברכה לבבית ביותר אותך, את ליאוני היקרה ואת הילדונים.

אשמח מאוד לקבל ממך חדשות לעתים קרובות יותר

בברכה לבבית ביותר, שלך

שמריה לוין


אל בן־ציון כ"ץ, תל־אביב

הר הכרמל, חיפה, שלישי ליולי 1932

לידידי הנכבד, שלום וברכה!

קיבלתי היום את הזמנתך להשתתף בחגיגת יובלו הספרותי של משוררנו הגדול שאול טשרניחובסקי ביום ד' הבא בירושלים. לצערי הגדול נחליתי תיכף לשובי מתל־אביב ופקודת הרופא חזקה עלי להכבד ולשכב במיטה ימים אחדים עד שתעבור מחלתי. ובקשתי שטוחה לפניך להואיל ולמסור את ברכותי הלבביות לחתן היובל ולברכו גם בשמי כי יזכה להעשיר את ספרותנו ביצירותיו העשירות.

בידידות ובכבוד

שמריה הלוי לוין


אל לולה האן 33

הר הכרמל, חיפה, 12 ביולי 1932

[בעברית:] לולה היקרה והחביבה, שלום וברכה!

[בגרמנית:] משבוע לשבוע ציפיתי לחדשות ממך. בינתיים חלף זמן רב, השבועות הבודדים היו לחדשים מספר, ועדיין אני מצפה. דבר זה מעציב אותי במאוד. אפילו לא אדע, אם קיבלת את הכרך השלשי של ספרי. הרי לא ייתכן שאבד, מכיוון ששלחתיו בדואר “רשום”.

לאחרונה ביקרו אצלי כמה ממנהיגי הציונים באפריקא הדרומית. הצטערתי על כי את לא היית נוכחת באותו מעמד. ההתלהבות שמתלהבים הם מחיים [וייצמן] אינה יודעת כל גבולות; חיים הפיח בהם נשמה חדשה – “נשמה יתרה”, כפי שקוראים לזאת בעברית. ביקורו של חיים באפריקא הדרומית היה בשנה זאת הנווה היחידי במדבר, שהוא הדמות אותה כבר שיוו ל“מנהיגיה” החדשים להסתדרות הציונית בחלקה, שאותה עוד אומרים הם לשוות לה – בחלקה האחר. רצוני לקוות, שבינתיים יקרה משהו שעוד יציל את ההסתדרות הציונית מפני התפוררות מוחלטת. מה הדבר שיקרה ואיך יקרה – עדיין אינו ברור, אך מן ההכרח שבוא יבוא. בארץ ישראל עצמה מתפתחים החיים החדשים באופן יפה להפליא. ארץ ישראל גדושה היא מרץ ויזמה. מי יתן ויהודי העולם יעלה בהם אור־התבונה וישתדלו לנצל את שעת הכושר ההיסטורית המזהירה.

מבחינת הבריאות הוטב לי במידה ניכרת. גם יכול אני לעבוד במנוחה יותר. אלא שעדיין עלי להיות זהיר מאוד באורח־חיי כדי למנוע כל התלקחות של המחלה מחדש. פירושו של דבר – עלי לנהוג בי עצמי כבביצה רכה. אין זאת דרכי, גם אין זה כמנהגי. אלא שמשתדל אני להסתגל למשטר החדש.

לולה היקרה, אנא כתבי לי כמה שורות. איפה הנך עכשיו, מה הרגשתך – במננ הפרט ומבחינת הכלל? אנא כתבי וגרמי שמחה לידי אחד המסור לך.

שמריה


אל חיים וייצמן

הר הכרמל, חיפה, 12 ביולי 1932


חיים יקירי!

לרגל מחלתי הממושכה נפסק לפי שעה בינינו החוט ושנינו נשתתקנו. אמנם בטוח אני, כי כשם שאני לא הסחתי את דעתי ממך, אפילו בהשעות היותר קשות שעברו עלי, והקדשתי לך חלק הגון ממחשבותי וממעיני, כך לא חדלת גם אתה מדאוג לי ולשלומי גם בזמן שחדלת להעניק לי את מכתביך, שתמיד היו מביאים לי עונג ונחת רוח.

שהו כאן בארץ שנים מטובי האפריקאים, אליעזר ברוידא וגיטלין. המה ביקרו אותי פעמים אחדות במעוני על הכרמל וגם נפגשתי עמם בתל־אביב והשתתפתי בחגיגה שערכו לכבודם בפרדס האפריקאי שלהם. ומדי פגישה ופגישה דיברנו עליך ועל פעולותיך ושמחתי עד מאוד לשמוע גם מפיהם, כי הרושם שעשה ביקורך באפריקא יעמוד לאורך ימים וכי הפחת בהם זרם חדש, שיגרור אחריו מאמצים חדשים לטובת תנועתנו. נפגשתי גם עם אחדים מידידינו מההסתדרות והרבה דיברנו על המצב בתנועתנו, שירד עשר מעלות אחורנית לרגל שיטת הלהים ואחיזת־עיניים, שהכניסו אחדים מ“המנהיגים” החדשים לתוך העבודה. כולנו מרגישים את הנחיצות לעשות דבר־מה, כדי לשנות את המצב, אבל הדרך, שעלינו ללכת בה, והאמצעים, שעלינו לאחוז בהם, עדיין אינם ברורים ומחוּורים. רק אתמול נפגשתי עם שפרינצק וחזרנו על כל העניינים ולידי מסקנא ברורה לא הגענו. הנני מצטער עד למאוד, שמצב בריאותי, אף על פי שהוטב בזמן האחרון במידה ידועה, אינו מרשה לי בכל זאת להיות פעיל לפי מידת רצוני ולפי צורך השעה, ועלי להסתפק בפגישות מקריות עם ידידים וחברים. כמעט כל הזמן הנני יושב כלוא בביתי וזז ממקומי רק לעתים רחוקות מפחדן של התקפות חדשות, הגוזל ממני את הבטחון ואת שלוות הנפש הפנימית.

הרבה מדאגותי – אם גם לא כולן – הוסרו מעלי, הודות להיחס הלבבי שהראו לי ידידינו הלונדונים. יש לי כעת במידה ידועה האפשרות לשבת ללא זעזועים במנוחה ולהמשיך את עבודתי הספרותית. אמנם לאט לאט נכנסתי לעבודתי, אבל לצערי עדיין מרגיש אני, כי חסר לי איזה דבר, כוח המתיחות, שהוא תנאי מוקדם בשביל כל עבודה ספרותית הראויה לשמה. חוסר הכוח הזה גורם לי הרבה יסורי נפש, אבל תקוותי חזקה שבמשך הימים ישוב אלי גם הכוח הזה ועמו יחד אשוב לקדמותי. החלק השלישי כבר יצר לאור, ובלונדון יצא בראשית ספטמבר. את הכרכים שקיבלתי מהמו“ל שלי חילקתי בין ידידי ולא נשאר לי אף כרך אחד. כתבתי להמו”ל בניו־יורק שימציא לי מספר כרכים נוספים, ומיד כשאקבל אשלח לך אקסמפלאר אחד לעיון. החלק השלישי, לפי דעתי, והלא הנני עצמי המבקר היותר קשה של ספרי – נותן לי באמת קורת רוח ומשביעני רצון, אע"פ שנשארו בהתרגום האנגלי מקומות אחדים, שהמתרגם לא כוון לדעתי, והמה יצאו לקויים שלא בכוונתי. אם ספרי יזכה למהדורה חדשה, אתקן מה שפוגם בתרגום. בחלק הרביעי אהיה מחויב להקדיש לך, יקירי, מקום הגון. ביקשתי את ידידינו בלונדון, את סימון, ישראל [זיו] והרי [סאקר], כי ימציאו לי איזה חומר בדבר תקופת ההכנה להצהרתו של בלפור. עד היום לא קיבלתי עוד את החומר המובטח. אולי תמצא לאפשר להזכיר אותם בדבר הבטחתם זו, ואסיר תודה אהיה לך עד למאוד. מעצמך תבין, כי את החומר הזה אני רוצה לקבל דוקא מידידינו הקרובים ולא ממך מעצמך.

מצב בריאותי, כאמור, הוטב במאד, אבל אני צריך להיזהר ולהיזהר ולשמור על הקיים. כך היא פקודת הרופא וכך הוא גם הרגש הפנימי שלי. אהיה מאושר אם יעלה בידי לגמור במשך השנה את החלק הרביעי ולשכללו, שלא יפול בערכו מהחלק הקודם לו. העבודה רבה וקשה, ביחוד ברירת העיקר מתוך הפסולת המרובה ולטישת הדברים הגרעינים, שיהיו מועט המחזיק את המרובה, אבל כרוך בעבודה זו סיפוק נפשי מאין כמוהו.

אשמח עד למאוד לשמוע דבר־מה על התקדמות עבודתך אתה בנוגע לזכרונותיך, שאני מחכה להם ממש בכליון עיניים. בטוח אני שתוציא דבר מתוקן ומשוכלל שיפיץ אור בהיר ואור אמת ללא זיופים וקישוטים על כל התקופה רבת הערך ועשירת התוצאות. ובטוח אני עוד שהספר הזה יתקבל בכל העולם לא רק ברצון, כי אם גם בחדווה ובהתלהבות.

הערב יבקרני גם הד“ר רופין לפני נסיעתו ללונדון. במובן ידוע מקנא אני בהנוסעים לישיבת הועה”פ. לוא ידעתי כמה גדול בי חשקי להתראות אתך, יקירי, אבל מוכרח אני להתגבר על יצרי, בשבילי זהו קרבן גדול, גזרת השעה.

הנני מחבק אותך ואת ויירה היקרה ואחכה למכתביך,

שלך באהבה ובחיבה גדולה

שמריה


אל מארתה פליישמן 34


תל־אביב, 14 באוגוסט 1932

מארתה היקרה,

מכתבך מיום 1 לחודש נשלח אלי מחיפה הנה, מקום שם שוהה אני מזה שבועיים. והרי בזמן האחרון לא הרגשתי עצמי בטוב כל־כך וסבור הייתי שיוקל לי עקב שינוי־מקום. לפי שעה לא חלה ההקלה, אלא שמקווה אני כי במשך הזמן ישובו כוחותי לקדמותם. אי־אלו גורמים גופניים חלק להם בדבר, ומשתדל אני להתגבר עליהם. אם יעלה הדבר בידי, תהיה לי זאת חצי־הצלה.

התפתחותה הכללית של ארץ ישראל היהודית גורמת לי שמחה רבה. ארץ ישראל היהודית יש בה עבודה לעשותה די־הצורך, ועובדת היא בשקידה. כל העיניים קורנות תקווה ואמונה. אולם אין אנו שוכחים, כי אין אנו מהווים אלא חוליה קטנה בשרשרת העולמית של האומות, ומי איפוא יוכל לחזות את העתיד? גרמניא, במיוחד גרמניא, גורמת לנו דאגות רבות גם כאן, עוקבים אנו בנפש רועדת אחר כל המתרחש שם, כי ברור הדבר, שאם תשוב העת החדשה אחורה אל ימי הביניים, עלולה היא להיות מסוכנת בגילוייה עוד יותר מימי הביניים עצמם. הוא הדין גם לגבי רוסיא. אופיו של עם אינו משתנה עם הנהגתו של משטר חברתי חדש, ואופי־העם אינו בא לידי גילוי – כלומר, לידי עצם כוח־פעולתו – אלא עם התבססותו של המשטר החדש. הרי בוודאי תביניני. ארץ ישראל עשויה היתה לשמש לנו עוגן־הצלה לו ראה העם כולו את דבר בנין א[רץ] י[שראל] כעניינו הוא. לדאבון הלב עוד אין דבר זה קורה גם עתה. ההבדל שבינינו לבין האחרים הוא בזאת: האחרים מטיפים לבין־לאומיות תוך עמידת־יתר על לאומיותם הם – והבולשביסטים נוהגים כך במידה לא פחותה מן האחרים; אנו, לעומת זאת, עדיין שרויים בעולם קוסמופוליטי מטושטש ומעורפל שמרוחק הוא ממציאות־החיים, וששאר־העולם אין לו עניין בו. בזאת טמון המקור לסבלותנו. סיפור ישן נושן הוא זה. אם המאורעות האחרונים שבעולם עדיין לא פקחו את עינינו – מה הם איפוא אותות־ההיסטוריה שעוד אנו מחכים להם?

לא היה ביכולתי לעצור בי בעד מילות־הקדמה מעטות אלה. ועתה לעניין.

(1)הפיסקה על היינה יש לשנותה. כתבתי זאת על פי הזכרון, ורק כעבור זמן הבנתי את שגיאתי בעצמי. עצם־העניין אין זה משנה ממנו ולא כלום. אם את השיר אל אֶדם כתב היינה בגיל־הנעורים ובמצב של בריאות – הרי גדול ובלתי־נסלח “פשעו” כנגד הריינוס על אחת כמה וכמה. (2) נכון, שהציטאטה מספר “דניאל” נסבה על פסוק כ‘, פרק י"א. אך התרגום רע הוא. שיניתיו במקצת, והוא משתלב היטב למדי. (3) הציטאטה שבע’ 117, שורה 9 מלמטה, לקוחה מספר “יחזקאל”, פרק ה‘, פסוק א’ וכו', בהשמטות. עליך לעבוד על פי הנוסח האנגלי. נוסף על כך הכנסתי עוד כמה תיקונים קלים. תמצאי אותם בשוליהם של טורי־ההגהות.

עוד היום אחזיר לך את טורי־ההגהות, ורצוי מאוד היה לו יכולת לשלוח לי לעיון גם את שאר החומר לפני מסירתו לדפוס. שהספר לא יופיע אלא בחורף – דבר זה אינו מרגיז אותי כלל וכלל. לו היו כוחותי עמי, מציע הייתי בעצמי לדחות את ההדפסה ככל האפשר. מכניס הייתי אי אלו תיקונים מרחיקי־לכת בכרך השני. אלא שמהסס אני אי־אלו היסוסים בכך; הרי חייב דבר זה להיות, אחרי ככלות הכל, תרגום מן האנגלית.

אולם את הפרק בו מופיעים ליאו [מוצקין] וקראֶפס אשנה אף על פי כן: אקדיש קצת יותר מקום לליאו, ופחות, במידה רבה, לק[ראֶפס]. אמנם מאמין אני, שתארתי את התמונה באופן נאמן לאמת. אלא שחייב אדם לשלם מס לידידוּת משכבר־הימים. בעוד שבועיים־שלושה שבועות ימצא בידיך הנוסח על שינוייו.

אני עצמי כבר עברו עלי כמה שבועות טובים. על כן העזתי להרצות כמה הרצאות. היה זה החטא, ועל עונשי באתי מיד לאחריו. עתה שוב התנהגותי מהוגנת – כלומר, שקטה – והחלטתי להיות נבון יותר בעתיד.

מצטער אני על כי עדיין לא קראת את הכרך השלישי. מה מאוד רוצה הייתי לשמוע את דעתך על הספר. מלא־צפייה אני לקראת חוות דעתו של שמעון. כבר כתבתי לך, כי אני עצמי שבע־רצון מן הכרך השלישי בהרבה יותר מן השני.

כתובתי בעינה ללא שינוי: הר הכרמל, חיפה.

קבלי־נא ברכות לבביות ביותר, את, שמעון, ושני הדורות הצעירים.

מאת שלך

שמריה


אל מוריס סמואל, ניו־יורק 35

הר הכרמל, חיפה, 12 באוקטובר 1932

משה יקירי!

המצב בו עזבתני לא חל בו שינוי. יש ימים שאפשר לשאתם ושחפשיים הם מכאבים, בהם עובד אני מעט וצופה לקראת העתיד ביתר אמונה. אולם לעתים שבים הכאבים ומרפים אותי. אז רואה אני הכל באור קודר, וכל שמחת־יצירה נגוזה. מובן מאליו, כי פועלות בכך סיבות פיסיות גרידא שקשורות הן במצבו של גופי. אלא שגם סיבות שבמוראל משפיעות כאן. אין ספק בכך. לפיכך משער אני, כי הכרח חיצוני שיאלצני לעבוד ישפיע עלי השפעה מרפאת. הכרח כזה יהיה, בפשטות בגדר הצלה לכושר־עבודתי. לפיכך אבקשך – דבר־נא על סידור החוזים שלי עם ידידי מוריס אייזמאן, הסבר לו את המצב, אולי יצליח על אף הכל למצוא עצה. הרי תודות לו, בראש ובראשונה, ניתנה לי האפשרות לעבוד על ספרי במשך שלוש שנים רצופות – עליו לדאוג גם להמשך האפשרות. “כל המתחיל במצווה אומרים לו גמור”. שאלת־הכסף אין לה כאן כל חשיבות. ה“פורוואֶרוס” יוכל לקבוע מחיר מינימאלי. דבר זה לא היה מעניין אותי כלל ועיקר. העיקר הוא: עלי להרגיש עצמי קשור בהתחייבות. אולי יראוני “משוגע” מעט – אכן כזה אני, טעון אני כידרבנוני בשוט לעבודה. אב. כהן אינו יודע כלל, עד מה אסיר־תודה הייתי לו על שוטו. על אייזמאן הבהיר לו, כי הכרך הרביעי יוקדש בעיקרו לאמריקא – דבר העשוי לעורר ענין רב בקורא האמריקני. עם זאת יחושב חשבון ההוצאות שתיגרמנה ל“פורוואֶרטס” חישוב מינימאלי.

כתוב־נא לי, משה יקירי, על תכנית פעולתך בחורף הבא. מה רשמיך שהתרשמת באמריקא – יש אותות לבואם של זמנים טובים יותר? הראית את חיים [וייצמן] – מה מצב רוחו? קיצורו של דבר – כתוב נא לי על הכל במפורט פחות או יותר.

אמור־נא בשמי שלום לבבי ביותר לידידינו.

שלך כליל

שמריה


אל חיים וייצמן 36

ירושלים, 20.7.1933

יקירי!

אל תכעסו עלי. אם לא כתבתי במשך כל הזמן, אין פירוש הדבר, כי מחשבותי לא היו תמיד עמכם. אספר לכם בקצרה. לאחר נסיעתכם מכאן שכבתי עוד זמן רב בחיפה. כשאך הוקל לי במקצת, עברתי לירושלים, גרתי בדירת הרי [סאקר] ומרים. אולם הרופאים עמדו על כך, שאעבור ל“הדסה”, שם שכבתי במשך שבועות אחדים. הרופאים השתדלו מאוד להחזירני לאיתני. לפני שבוע הוציאוני מבית־החולים, אולם עודני נמצא בטיפול רפואי. מצבי טוב בהרבה. הקזמה חלפה לחלוטין. בענין זה מטפלים בי בדרך מונעת, כי מחלות מסוג זה דרכן לחזור. מצבי הכללי הוטב גם הוא בהרבה, הרופאים מבטיחים לי, שבקרוב אהיה מסוגל לעבודה. הלוואי. הרופאים מייעצים אותי מאוד להמשך לגור לפי שעה בירושלים, שבה האוויר יבש מבתל־אביב או על הכרמל. רבים מידידינו המשותפים אף הם מייעצים אותי כך, מתוך נימוקים אחרים. הם סבורים, שכאן אהיה מועיל יותר, ביחוד עתה.

אחר פעולתך, חיים, אני עוקב כל הזמן. יתן לך השם הרבה כוחות ומרץ. מה מאוד רוצה הייתי לראותך עתה ולשוחח עמך. אולם עלי להזדיין בסבלנות עד לבואך הנה, כי לקונגרס לא אוכל לנסוע. הרופאים אוסרים עלי בהחלט, לפי שעה, כל נסיעה כזו.

על כל שעבר והעובר עלינו כאן לאחר השואה האיומה שהשיגתנו – לא אתחיל לכתוב. מזה שנים חרדתי, כי משהו נורא יתרחש. ונתרחש. מחשבות קודרות מדכאות רבים מאתנו, ואין מהן מפלט. ישנה אך תקווה אחת – להיבדל לחלוטין מן האלמנטים המהרסים בהסתדרותנו, אם ייראה הדבר כאפשרי לפי הרכב הכוחות בקונגרס. מתהלכות כאן שמועות, שאתה, חיים, לא תסע לקונגרס. את השקפתי מסרתי לך. אתה בעצמך אינך צריך להתערב בשום מאבק. אם הקונגרס ייזכר ויקרא לך – ענין אחר הוא.

ורה חביבה! את מאתיים הלי"ש אשר שלחו אלי קיבלתי. הם איפשרו לי את הריפוי בירושלים. אולם בעיותי היסודיות טאם נפתרו לפי שעה. אם כי ינקפני לבי לדאוג עתה לעניינים פרטיים, אולם ההכרח מחייבני לחפש פתרון גם להם.

אניה’לה מבקרת אותי תכופות. היא חשה את עצמה רעננה ובריאה יותר. דן מתפתח באופן מצויין. מברוך ומשולמית אני מקבל מכתבים מעודדים מאוד. ברוך מספיק יפה מאוד ומקווה לקבל תמיכת־תלמיד (Scholarship) הפרופסורים מבטיחים לו. ברוך השם על כך. הדסה סמואל תמסור לכם על הכול בפרוטרוט.

שכרתי דירה ברחביה, מעל לפרומה [וייצמן] שלכם. אני שמח מאוד לכך. אהיה מוקף קרובים, זה דרוש לי עתה מאוד. אעבור לדירתי אך בסוף אוגוסט, ולפי שעה אשאר בדירתם של הסאקר’ים, או שאתגורר במשך שבועות אחדים אצל ה"ה [שלום] הורוביץ.

העלו, למען השם, שורות אחדות, מה אשמח לקבל ידיעה כלשהי מכם.

ידידינו המשותפים מבקרים אותי תכופות. אתה, חיים, נהיית קרוב להם עוד יותר, אם אך אפשרי הדבר. אם ארלוזורוב וסימה מחזיקות את עצמן כגבורות ממש. וגם ההסתדרות כולה נתגלתה בתקופה גורלית זו כעומדת ברום המעלה.

מחבקכם ומנשקכם במלוא הכוח

שמריה

טלביה, אצל מר ה' סאקר.


אל הנציב העליון 37

ספטמבר 1934

אל הוד מעלתו, סר ארתור ווקופ,

נציב עליון לארץ ישראל.

ירושלים.


הוד מעלתך,

קבל נא את תודתי העמוקה על שורותיך האדיבות. אשמח, אם תמצא זמן פנוי לקריאת ספרי, למרות הדרישות הרבות הלוחצות על זמנך.

אינני חושב כי צריך אני להגיד לך מה גדול יהיה התענוג לי, אם תינתן לי הזדמנות אחרי שובך מג’נבה לשוחח אתך ארוכות ולגעת בבעיות היהודיות והציוניות הרבות, אשר הן ביסוד ספרי, ואשר לפי דעתי קשורות בבעיות העמוקות של אנושיות וחיים בין־לאומיים שנתעוררו בג’נבה. תרשה לי להביע את איחולי הלבביים להצלחת תפקידך בג’נבה.

אני שמח מאוד על דברי השבח שלך על אודות “הבימה” ורובינה. בעיני זכותם הגדול ביותר איננה במה שהשיגו באמת, אלא בהגשמתם את שאיפותיהם ומטרתם.

בכבוד רב,

ד"ר שמריה לוין



  1. תורגם מגרמנית  ↩

  2. תורגם מרוסית  ↩

  3. הקונגרס הי"ז (30.6–15.7, באזל)  ↩

  4. תורגם מרוסית  ↩

  5. תורגם מרוסית  ↩

  6. תורגם מרוסית  ↩

  7. תורגם מרוסית  ↩

  8. תורגם מגרמנית  ↩

  9. תורגם מרוסית  ↩

  10. בלב ונפש  ↩

  11. תורגם מרוסית  ↩

  12. “”Untergang des Abendlandes  ↩

  13. תורגם מרוסית  ↩

  14. תורגם מגרמנית  ↩

  15. תורגם מרוסית  ↩

  16. ברנשטיין שוכב בהצטננות. מתכוון להיפגש לכל המאוחר ביום ו'. כתוב.  ↩

  17. תורגם מגרמנית  ↩

  18. תורגם מגרמנית  ↩

  19. תורגם מגרמנית  ↩

  20. תורגם מגרמנית  ↩

  21. תורגם מרוסית  ↩

  22. תורגם מרוסית  ↩

  23. תורגם מרוסית  ↩

  24. בנו של מוצקין  ↩

  25. בנו של מוצקין  ↩

  26. תורגם מרוסית  ↩

  27. תורגם מרוסית  ↩

  28. תורגם מגרמנית  ↩

  29. תורגם מגרמנית  ↩

  30. תורגם מגרמנית  ↩

  31. חבר אגודת הסטודנטים היהודיים מרוסיה בברלין, בימי לימודיו של לוין שם.  ↩

  32. תורגם מגרמנית  ↩

  33. תוגם מגרמנית  ↩

  34. תורגם מגרמנית  ↩

  35. תורגם מגרמנית  ↩

  36. תורגם מרוסית  ↩

  37. תורגם מאנגלית  ↩

המלצות קוראים
תגיות