רבים באים כעת, אחרי המחלוקת העזה שהתלקחה כעת בארץ ישראל לרגל שאלת השפה השלטת בבתי הספר הקיימים והעומדים להיפתח בשאלה חמורה: מה ראתה ה“עזרה”, שהתנהגה כשורה שנים רצופות הרבה, שהיתה הראשונה בין החברות, שאינן לאומיות, להנהיג את השפה העברית בבתי ספר שלה בארץ ישראל בתור שפת ההוראה גם בעד רוּבּי הלימודים המדעיים – מה ראתה על ככה דוקא החברה הזו להפוך בבת אחת את הקערה על פיה, לחזור משיטתה ולחתור חתירה עמוקה תחת המוסד הלימודי העליון הראשון בטרם שנפתח עוד? מה ראו על ככה האנשים העומדים בראש ה“עזרה”, שבעצמם סובבו מעיר לעיר ומקהילה לקהילה בארץ מושבתם הם, וכמעט שלא ניחר גרונם מהכריז, שאך בידם עלתה למצוא את הפתרון היחידי לשאלת קיומם והתפתחותם של בתי הספר בארץ ישראל, אחרי שיש לישב את נחיצות העברית לאו דוקא ע“י איזו תביעות לאומיות, כי אם מפני נימוקים פדגוגיים טהורים – מה ראו מנהיגי ה”עזרה" על ככה, לחרף, לגדף ולנבל היום מה שהם בעצמם שבחו והללו ופארו אתמול? הכי לא התפארו נגדה נא לכל עם ישראל בספרי החשבון של ה“עזרה” השנתיים בה“הכשר”, שהמציאו בעד העברית? הכי לא ניסו בעצמם למתוח ביקורת קשה על החברות האחרות, המתחרות בארץ גם כן על שדה החינוך? הכי לא הטעימו, שהחברות הללו מכניסות רק ערבוביא להחיים החדשים המתרקמים שמה, כי מרכיבים הם שפה זרה במוסדי החינוך שלהם, מבלי להתחשב עם דעת הקהל ועם צרכיו האמיתיים? הכי לא דנו אדוני ה“עזרה” בעצמם לחובה בפומבי את הרוח הצרפתי “שיש לו רק פרחים ושאין לו שרשים”, שבעלי “כל ישראל חברים” מכניסים אותו בחזקה לארץ, וכופים הר כגיגית על התלמידים מבני דלת העם, אלה בני העניים המרודים, שאין להם בחירה חופשית, שום ברירה לחיות וללמוד לפי נטיית רוחם הם, האנוסים לעבור על נפשם בעד פתותי לחם ופתותי השכלה ולקבל את מרותם של המיטיבים והמהנים?

ויאמרו נא מה שיאמרו, והלא מנהיגי ה“עזרה” לא הסתפקו בדיבורים בעלמא, לא יצאו ידי חובתם בנאומים והטפה גרידא לעברית: הן הם המה יסדו רשת של גני ילדים כמעט בכל ערי א“י על טהרת העברית, ותינוקות וילדים רכים לאלפים נהנו מפירותיהם. הן הם המה יסדו גם בתי ספר למתחילים, בינוניים ובית ספר למורים, שאמנם כמעט לכולם היתה חסרה החמימות העממית האמיתית, הרוח המחיה המלפף את הנשמה הרכה, לש ועושה אותה לחטיבה אחת מוצקת. אבל הן על כל פנים היו בתי הספר האלה עבריים, העברית היתה בהם הגבירה, ושפות אחרות היו רק הרקחות והטבחות. שעורי הנדסה ואלגברא, תורת הצמחים ופיסיקה זכיתי לשמוע בפעם הראשונה בעברית בבית הספר למורים של ה”עזרה" בירושלים, וזוכר אני את הרושם החזק שעשו השיעורים האלה עלי ועל יתר האורחים התיירים, שבאו בפעם הראשונה לשאוב לתוכם מעט “רוח הקודש” ממעיני התחיה.

אם כן איך נהיתה המהפכה הגדולה בהשקפת מנהיגי ה“עזרה”, איך נהפך סניגור לקטיגור, איך החליפו את הגבירה בשפחתה, על מה רוצים הם להרוס בידיהם ממש מה שבנו בדי עמל, יגיעה ושקידה? כסף תועפות לא היה לה“עזרה” מעולם. היא התפרנסה תמיד מתרומות חבריה, ולא היתה לה עד כה החוצפה לרמוס ברגל גאווה את דעת הקהל, כמו שמרשות להן חברות אחדות אחרות, שיש להן קרן קיימת לעולם הבא ודי פירות לאכול אותם בעולם הזה. אדרבא, “עזרה” הרימה תמיד על נס, כי אפילו בארץ ישראל במקום שה“מפזרים” אינם רגילים להשגיח בדעת הקהל, מכוונת היא תמיד את מעשיה כלפי הדור החדש ותביעותיו. ויוצא לנו מזה, כי מנהיגי ה“עזרה” החליפו הפעם את שיטתם לא רק בנוגע לשפת ההוראה, כי אם גם בנוגע להתיחסותם להישוב בכללו. עזבו את הישוב החדש הרענן והבריא, את בוניו ומשכלליו והלכו לנוע על ה“חסידים” ועל ה“פרושים”. וכשם שהשיטה מוחלפת נשתנו סדרי עולם: בעד העברית המציאו לפנים את ההכשר מנהיגי ה“עזרה” בבירת גרמניא, וההכשר בעד הגרמנית נתנו מלחכי פינכא בירושלים עיר הקודש.

הסתירה הפנימית בולטת, הקושיא חמורה וכמעט מגיעה היא לדרגת חידה סתומה, ורבים מתחבטים למצוא את פתרונה. אני איני דן כעת על המאורעות האחרונים בירושלים, שאפשר לבאר אותם רק ע“י טשטוש ההכרה בשעת חירום, שגרמה למנהיגי ה”עזרה" לעבור מיאוש שלא מדעת את גבול המותר. אותי מעסיקה כעת שיטת ה“עזרה” וחלופיה. ומענינים אותי דוקא הגורמים והמניעים ההכרחיים הפנימיים, שהביאו את ה“עזרה” לידי כך, לבגידה בעצמה, לכפירה בעיקריה.

ואם נמצאים כעת אחדים, המאשימים את ה“עזרה” באונאת דעת או בגניבת דעת הבריות, כלומר אם אחדים חושבים, כי מנהיגי ה“עזרה” כיסו על מגמתם האמתית בכל שנות עבודתם בארץ אך ורק עד שיעלה בידם לבסס את מצב החברה ולבצרו, וכי באמת לא היתה להם מעולם שום נטיה להעברית, והשתמשו בה ובחיבתם המזויפת לה כדי לרכוש השפעה על חוגי הקהל, – אם נמצאים בינינו אחדים שחושבים ככה, אינם אלא טועים. טכסיסי מלחמה כאלה לא היו מעולם לשום חברה שבעולם, אי אפשר לשאת מסווה של קדושה במשך עשרת שנים ולקוות, כי ע“י אמצעים כאלה נקל יהיה לברוא את המעברה מן הקודש אל החול. רק טפשים גמורים יכולים לבחור בדרכים כאלה, ובטפשות אין לנו הרשות לחשוד את מנהיגי ה”עזרה“. הן ממה נפשך: אם מנהיגי ה”עזרה" ידעו, כי רק ע"י הנחות להעברית יש להם להגדיל את השפעתם על הקהל, אם כן ידעו גם כן, כי השפעתם תלויה ביחוסם להעברית, אם כן היא השפעה התלויה בדבר, וכשבטל דבר בטלה גם ההשפעה. ואם חשבו אחרת, כי במשך הזמן יצלח להם למשוך אחריהם את דעת הקהל ע“י המומנטים האחרים בעבודתם מבלי שיהיו זקוקים להעברית, למה היה להם להשתדך מראש ולכתחילה עם העברית, אחרי שברור היה להם, שהזיווג לא יעלה יפה. נשארה רק הנחה שלישית: מנהיגי ה”עזרה" האמינו, שארץ ישראל תגיע במשך הזמן להתפתחות כזו, עד שבעצמה תכיר, כי אין בהעברית אלא פרפראות של תרבות, וכי אין בהתרבות העברית אלא כדי מזון בעד גני ילדים ובתי ספר עירוניים, אבל אינה מספקת בעד כלכלת בתי ספר גבוהים ועליונים, ונקל יהיה לה“עזרה”, כשיבגור הישוב ויגיע פרקם של בתי ספר עליונים להמליך את השפה הגרמנית בארץ, ובתי הספר הנמוכים יהיו אז נגררים מאליהם אחרי התרבות התקיפה. אבל אם כן למה יצאו מדי הזדמנות בהזדמנות לדון לכף חובה את השלטת הצרפתית בבתי הספר של “כל ישראל חברים” ולהראות על הסכנה הנשקפת להישוב מצד שיטה מקולקלת כזו. והלא הם היו צריכים להבין, כי ע“י הביקורת החריפה הזו הם חותכים בבשרם עצמם, מפני שהעמדת הגרמנית במקום הצרפתית אינה אלא כמין חלוף “אנסיכה” ב”אהללה", וכשיבואו להשליט את הגרמנית, יזכירו להם את טענותיהם נגד הצרפתית.

אמנם אין פה לפנינו לא אונאת דעת הקהל, לא “סוף מעשה במחשבה תחילה”, לא ערמה ולא טכסיסי מלחמה, אבל יש כאן סיבות יותר עמוקות ויותר הכרחיות שהביאו את ה“עזרה” לידי משבר בארץ ישראל. המשבר הזה איננו מקרי ולא בא בהיסח הדעת, כמו שרבים חושבים, כי אם בתור תולדה ישרה של התפתחות הישוב הכללי בעשרת השנים האחרונות, וכשם שההתפתחות הזו לא באה בבת אחת, כך לא בא גם המשבר של ה“עזרה” לפתע פתאום. אין מעבר פתאומי בהתפתחות העמים, בין תקופה לתקופה צריך להיות גם גשר המבריח אותן, ויש שבוני הגשר אינם יכולים להשלים עם הרעיון, כי מכיוון שאלה, שבעד העברתם נבנה הגשר, עברו כבר אותו על מנת שלא לחזור לעולם והנם נמצאים כבר בדרך הילוכם של התקופה החדשה, אין עוד צורך בהגשר עצמו, והרי הוא כאילו עבר ובטל מן העולם. תקופות של התפתחות אינן במקום, כי אם בזמן, והגשר שביניהן אינו נוצר בעדעוברים ושבים, כי אם רק בעד העוברים, ומזה נובעת הטרגדיה העמוקה בעד בוני גשרים כאלה, אם בעצמם עומדים הם על עמדתם ואינם משתתפים בהתפתחות הכללית.

שני מומנטים מבדילים את ההסתדרות הציונית, ע“פ מטרותיה, שהציבה לה מההסתדרויות היהודיות האחרות. ראשית היא עברית במקום יהודית ושנית מדינית במקום פילנטרופית. חברת “כל ישראל חברים” היא יהודית, כלומר יהודית-צרפתית ונדבנית. ה”עזרה" נוצרה בתור בריח, בתור גשר למעברה. היא קלטה לתוכה מצד אחד את נכסי התקופה הישנה, ובמעט מן המועט מהצד השני הסתגלה, או השתדלה להסתגל לתנאי תקופת התחיה החדשה. טבע הענינים וטבע הההתפתחות בחיי ישראל גרם לזה שהחברה החדשה הזו תהיה בעלת דו פרצופים. הגשר מבדיל בין שתי סביבות, אבל גם מחבר אותם וצריך הוא להראות פנים שוחקות לכאן ולכאן. ואין זה דבר מקרי, כי החברה “עזרה” באה ממערב להמזרח שלנו דווקא בימי המעברה. ירושלים היתה עוד שקועה במ"ט שערי הנדבניות, ופשיטת היד עוד טרם משכה אחריה פשיטת הרגל. אבל בה בשעה עלה שחר התחיה ודור חדש החל לבצבץ, השואף לעבודה ולשחרור, הניצנים נראו בארץ, העובד, הכורם, היוגב והחלוץ העובר לפניהם: המורה העברי, המורה המחנך, שראה באומנותו מעין שותפות במעשי בראשית, הרוצה להכניס זרם חדש להסביבה המאובנת ולהקים דור חדש של בני חורין.

וה“עזרה” באה להמזרח שלנו ומצאה לפניה כר נרחב לעבודה. כל בתי הספר הקיימים נבנו על הנדבנות ולא היו ע“פ תוכנם והרוח השורר בהם אלא סניף חינוכי של החלוקה הכללית. לא רק בירושלים וביפו, אפילו בהמושבות חינכו את הדור הצעיר על יסוד רעוע של תרבות צרפתית-יהודית מזויפת ורק לפעמים באה מחאה של דעת הקהל, רפויה וחלשה, נגד עבודת ההרס הזו. ארץ ישראל היתה תלויה בדעת אחרים ולא היה לה על מי להישען, אלמנטים עומדים ברשות עצמם אך זה החלו להופיע, אבל מעטים היו, והשפעתם היתה דלה וקלושה. וכל מי שיודע איך וע”י מי נבראה ה“עזרה”, את הזהירות היתירה, שהיתה נחוצה למנהיגיה או יותר נכון למנהיגה הראשי, שאך הוא היה הרוח המחיה באופניה כמעט מראשית היווסדה ועד היום ועד בכלל, ושהופיע בתור מחדש ומתקן בשיטתו החדשה העברית יותר מלחצאין שהנהיג בבתי הספר של ה“עזרה” – כל מי שיודע זאת לא יחשוד לעולם בהאנשים האלה, שבחרו להם דרך ערמה או שרצו לרמות את מי שיהיה. לא היתה פה שום רמאות ושום אחיזת עיניים, כי אם שיטה חדשה לשמה, שיטת המעבר, ומפני זה ורק מפני זה, לא היתה יכולה להיות עקבית עד הנקודה האחרונה. מפני שגם יוצריה היו רק “מודים במקצת”.

ומובטחני, שלוא לא התקדמה ארץ ישראל בעשרת השנים האחרונות באופן כזה שלא פיללו לו אפילו המאמינים, לולא נוסדו שמה בזמן האחרון בתי ספר כאלה המתאימים הן בתכניתם והן ברוחם לתחיה שלמה וגמורה – כי אז היתה ה“עזרה” עד היום מושלת בכיפתה ושמחה בחלקה, ולא היה עולה על דעתה לקצץ הנטיעות שבעצמה שגשגה אותן. בזמן הראשון עוד ניסתה ה“עזרה” להתייחס מגבוה להמוסדות החדשים מצד נושאי דגל הציונות, אבל החיים הכריחו אותה להתחשב עמהם, אחרי שאי אפשר היה לבטלם. ומלאכות כפולה היתה לבתי הספר הציונים הראשונים, מפני שהריון הציוני בראם ואצל מרוחו עליהם. ראשית התבטאה בהם השאיפה לשחרור גמור, לתרבות עברית מלאה ומקיפה את כל צדי החיים, ושנית התבטאה בהם גם המלחמה נגד שיטת הנדבנות. בתי הספר האלה היו הראשונים שחנכו לא רק את התלמידים, כי אם גם את האבות. ארץ ישראל החלה פשוט לשלם שכר לימוד. ואל יהי דבר כזה קל בעינינו. היוצאים מעבדות לחירות זוכרים תמיד את הדגה אשר אכלו במצרים חינם.

המצב החדש הזה הביא את ה“עזרה” במבוכה. דעת הקהל הולכת וכובשת את עולמה ואינה מסתפקת עוד בפרורים, ויש שהיא מרימה גם את קולה ותובעת שלמות, שלמות בחיים ושלמות בבית הספר. נשארו לפניה אם כן רק שתי דרכים: או להתקדם ולעבור להתקופה החדשה, תקופת התחיה המלאה, או לשוב אחור. החברה “עזרה”, היהודית-גרמנית, הנדבנית המעברית לא יכלה בשום אופן להישבע שבועת אמונים לדגל התחיה, שבאמת הוא הוא הדגל הציוני, והלא לא לחינם היא מטבעה חברה של פשרות, חברה שהרימה על נס את העדר הדגל. אופי הוא, שאפילו בהתכנית של בתי הספר שלה אין שום זכר לשפת ההוראה: אין דגל להחברה ואין שפת הוראה מוחלטת בעד בתי הספר, הכל לפי צורך השעה ותנאי המקום. וה“עזרה” נסוגה אחור. אמת ויציב, כי היא סייעה הרבה לתחיית השפה בארץ, אבל טעתה בחשבונה. היא חשבה, כי יש בכוחה להציב גבול וקצב להעברית ולגזור עליה, עד פה תבוא ולא תוסיף. ולא ידעה, כי אין שליט ברוח, וכי כשמתפרץ הוא החוצה מכלאו, אינו מרכיב עוד אלופים לראשו. והיא הנותנת, דוקא מפני שראו מנהיגי ה“עזרה” ונוכחו לדעת, שהם בעצמם גרמו להתסיסה הגדולה על שדה החינוך ע“י ההנחות מצידם להעברית, נבהלו מעבודת עצמם ונמלאו חרטה. ועוד פעם טעו בחשבונם. הם חשבו כי מכיוון שניגשים כעת לפתוח בית ספר עליון, יעלה בידם לבוא בנימוקים פדגוגיים ותרבותיים בעד הגבלת העברית, עד גרוש גמור מבית הספר העליון ועד הקצבת מקום בעדה בפרוזדור, כדי שלא תיכנס לטרקלין. והאמינו, כי העובדה של פתיחת בית ספר עליון לכשהיא לעצמה תשחד את דעת הקהל ותכסה על כל פשעים. אמנם ניסו והשתדלו להסביר למנהיגי ה”עזרה" במשך שנים רצופות, כי לא תהיה תפארתם על הדרך הזה, ניסו גם לעשות ויתורים עד כמה שאפשר, ובלבד להינצל מפולמוס, אבל ההסברות והאזהרות החטיאו את המטרה. חשבו, כי ארץ ישראל תיכנע…

וארץ ישראל לא נכנעה. והיא לא נכנעה, מפני שמאמינה היא בכוח התחיה ובכוח עמנו, מאמינה היא, שלא על נדבות יקום עם ועל שדה הנדבנות לא תפרח התחיה.

וארץ ישראל, הישוב החדש הרך והרענן, חלוצינו הטובים קוראים לנו ואומרים: השתתפו אתנו לכה"פ מרחוק בעבודת התחיה. הננו מואסים בנדבות, הננו דורשים מכם מס לגולגולת, מס התחיה, תרומת “השומרים על הכלים” בארצות הגלות…

בל לנו לעסוק כעת בחשבונות של אנשים ומנהיגים, בל לנו ליטול מהמלחמה הקדושה הזו את נשמתה, את זהרה ואת יפיה הפנימי. הרי לפנינו טרגדיה עמוקה מצד זה ומצד אחר מחזה היסטורי, שזה אולי אלפים שנה לא היה לנו כדוגמתו לאצילות ולהתרוממות הרוח. חברה בת תקופת המעבר, שגם היא ידעה שעות של קורת רוח, הולכת ועוברת ומפסידה לאט לאט את זכות הקיום שלה, ובהעטף עליה נפשה היא משתדלת להתגבר על המעצורים שצמחו על דרכה. ועלינו לזכור, כי גם חברה אינה נתפסת על צערה, יבדו נא המתיאשים מלבם כנפשם שבעם, יספרו נא בדותות, יבחרו נא להם למטרה לחציהם אנשים פרטיים, שבשבילם קם הסער לפי דעתם. המה אינם מסוגלים לחדור לתוך המעשים, להבין את התרקמותם ולהתנשא מעל האינטריגות הפעוטות. לא לנו כעת לשלם להם מידה כנגד מידה. התקופה החדשה, או הפרק החדש בתקופת התחיה, שבימינו יהיה: השלטת העברית, מטילים עלינו חובה כפולה ומכופלת לבנות ולבנות מבלי הרף ומבלי ליאות.

ובל יאמרו נא קטני האמונה שבנו, הפחדנים והמלאים תמיד ספקות ויאוש, כי ע"י זה הננו בוראים לנו מצב של בדידות. יש לנו, לעמנו בן זקונים, בן שעשועים, הישוב החדש. בננו לא ירד עמהם, המה יעלו אלינו.

ד"ר שמריה הלוי

אל הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

חיפה, 4 ביולי 1913

חברים נכבדים!

במכתבכם מיום 19 לחודש שעבר הינכם דורשים ממני תשובה עד 30 ביוני; אולם מכתב זה הגיע לידי רק ב-2 ביולי. אני ברצון מוכן להרצות בוינה על הנושא: “למי העתיד ביהדות”. ואני מוסר לידכם את קביעת ערב ההרצאה.

שמחתי עד מאוד על הדינים והחשבונות על מסעו של סוקולוב ומקווה אני, כי מעכשיו הנהלתנו תשים לב יותר על העולם החדש. הקרקע האמריקנית מתאימה מכל קרקע אחרת לתעמולה ציונית מצליחה, אולם יש להמשיך ולעבדה באופן אינטנסיבי. אני משוכנע כי פרופ' ווארבורג וד"ר רופין יוכלו לצפות להצלחה יפה, אם ילכו לאמריקא והצעות מעובדות יפה בידם. אין לנו להרשות כי המרץ הציוני באמריקא, הנסתר לעת עתה, יפוזר על-ידי אירגונים אחרים. נקווה, שיתחשבו בכך, בשעת קביעת תכנית העבודה לשנה באה.

תמה אני, כי לא עניתם לי על שאלתי בעניין השתתפותו של מר דוד ילין בקונגרס הבא. סבורני שהיא רצויה מאוד, ואבקשכם לקבל את הצעתי ולהודיעני על כך במברק.

מרכז המורים

נפגשתי לעתים קרובות עם מרכז המורים ואספתי ידיעות מדוייקות על פעילותו. כרגע אני משוכנע יותר מקודם, כי ההסתדרות הציונית מוצאת ותמצא במרכז המורים את משענתה הטובה ביותר כאן בארץ. באמצעותו יכולה היא להגיע להשפעתה המבוקשת בשטח הפעילות התרבותית. אולם כרגע קיבלתי מכתב מד“ר לוריא בו הוא מודיעני, כי המכתב ששלחתם אליו, הביא את המרכז לידי מבוכה גדולה. כבר נחתמו חוזים עם מחברים מספר, הוזמנו גלופות, כתב-היד של ספר לימוד למתימטיקה וזואולוגיה כמעט נגמר, אבל ד”ר לוריא אינו יכול להסיק ממכתבכם, אם יוכל לקבל עד הקונגרס 10,000 מרק, שנועדו למרכז. זאת היא בעיני מגרעת לא תיסלח במפעל ההוראה הארץ-ישראלית, שעדיין אין לנו ספרי לימוד בשפה העברית, וכל פעם שברצוננו להוכיח את אפשרות השימוש בשפה העברית כשפת הוראה, זקוקים אנו לעדים לכך. גם בטחניקום היינו פותרים את הבעיה בקלות יתירה, לו היו ברשותנו ספרי לימוד עבריים, לכל הפחות בשביל בית הספר התיכון. לכן חושבני שמחובתנו הקדושה היא לבוא לעזרת מרכז-המורים במהירות האפשרית, כי הוא מיועד לתקן את העניין הזה. כבר בברלין עמדתי על כך, וכרגע מביע אני את משאלתי ביתר הדגשה: ימסרו מיד לרשות מרכז המורים את האמצעים הדרושים, כדי לא לעכב את עבודתו. אסור שיעלה הרעיון הבלתי נכון כאילו ההנהלה תסתפק בהבטחות בלבד.

ועד הלשון

מוועד הלשון תקבלו תזכיר. המדובר הוא בעיקר במינוי מזכיר מתאים, שיתמסר כליל לתפקידי הוועד. המצב הנוכחי לא יוכל להימשך, זאת תהיה משימת חיים עלובה. אם אפשרי, תעשה ההנהלה מעשה רב, ותאשר לוועד עוד לפני הקונגרס סכום של 3,000 מרק לשנה לתכלית הנזכרת.

כל המאבק [ז’אן] פישר–הנהלה אינו עושה רושם מיוחד עלי, כי לא אוכל למצוא בו את ידי ואת רגלי. היריבים של ההנהלה הנוכחית יגידו את האמת ויגלו את אשר בלבם: המדובר בזה בעיקר על מלחמה אישית ותו לא. הגוון העקרוני, שניתן לריב הוא פחות מדי אמנותי unkuenstlerisch) ) ולכן אפשר להכיר בו כי הוא מלאכותי ( gekuenstell ). אולם לפני הקונגרס צריכים לסיים את הפרשה הזאת ולהתמסר לבעיות החשובות שלפנינו. ההחלטות הוינאיות מצאו מאוד חן בעיני: אין בהן פילוסופיה רבה, אבל הן ברורות ובהירות.

חושבני כי אשהה בארץ ישראל עד 4 באוגוסט ושאוכל להיות נוכח בבחינות בגימנסיה. בברלין אצטרך, כנראה, להישאר עד סוף אוגוסט. כי לסוף אוגוסט נקבעה ישיבת הקוראטריום, שבה אצטרך להשתתף. אמנם שיגרתי תזכיר בכתב אל הקוראטריום, שבו ניסחתי את תביעותי המינימליות, אבל יהיה לי קשה להעדר מישיבה זאת. בהחלטות על שאלת שפת ההוראה (עברית וגרמנית, או גרמנית בלבד בשביל המקצועות בעלי החובה) תלוי שיתוף הפעולה שלי בטחניקום בעתיד. לכן הייתי רוצה לדעת בזמן אם אפגוש אתכם בברלין באמצע חודש אוגוסט.

אבקשכם להשיב על מכתבי זה לפי הכתובת של המשרד הארץ-ישראלי ביפו, כי החל מ-20 ביולי אהיה ביפו. כמו כן יהיה לי רצוי מאוד לשמוע מכם ולקבל עצות בענין הנקודות שעלי לגעת בהן בנאומי בקונגרס.

בדרישות שלום מהכרמל,

שלכם

ש. לוין

אל אחד העם, ווילדבד

חיפה, 4 ביולי 1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

מכתבך האחרון מן 19 יוני הגיעני וחיכיתי בתשובתי עד שאדע ברור לאיזה מקום לשלחה. ע“י שמואל [פבזנר] נודע לי, כי בהפרוגרמא שלך לא באו שום שינויים וכי תשהה מן 7 ח”ז ואילך בווילדבד, מוכח מזה, כי ישיבת ה“געשעפטספיהרענדען אויסשוס” לא יצאה אל הפועל, ואני מצטער על זה, שלא ראית את האדונים בשעת כעסם, מפני שבשעה כזו הם מגלים את כל האמת, אחרי שהכעס הוא מהדברים, שהאדם ניכר בהם. וכועסים הם שמה עד מאוד. הנני שולח לך רצוף בזה העתק מכתבו של הד“ר נתן אלי, ותראה עד כמה העליתי את חמתו עלי ע”י הרצאתי הקצרה על שם הקוראטריום, כאילו לא היתה לי רשות לפנות ישר להקוראטריום בלי “המליץ” בינותינו. אבל מניח אני לע"ע – עד הסוף המכתב, – את עניני הפוליטיקא של הקוראטריום ועובר לגוף הענין העיקרי בשבילנו, ומפני שמקווה אני שיהיה לנו די פנאי לדבר על השאלות העיקריות קודם לישיבת הקוראטריום ולברר אותן מכל צדדיהן אגע בהן הפעם רק בקיצור.

אחדות מהנחותיך אינן נובעות מן המציאות, כלומר מטבע המוסד, שאנו מקימים כעת, ומפני זה גם התוצאות מופרכות.

א. הטחניקום אינו לע"ע בית ספר עליון, כי אם בית ספר טכני בינוני לפי הטיפוס, שהוא נמצא לרוב בגרמניה, כמו קאטהען, מיטוויידע, מגדבורג, ברלין (לא שרלטנבורג) והלאה. את כל הטחניקומים האלה ראיתי ועיינתי בשים לב בהפרוגרמא שלהם. הקורס למתימטיקא, פיסיקא וכימיא אינו יותר רחב מהקורס של הלימודים האלה בבית ספר בינוני הגון, פינקלשטיין בעצמו אמר פה בפירוש, כי אפילו בשרלטנבורג ובבתי הספר הטכניים העליונים הדומים לו חדלו מהורות את המתימטיקה הגבוהה, לא כל שכן בהטחניקומים. ווילבושביץ' ושמואל [פבזנר] שלך. שגם המה גמרו את בית הספר הזה, שאותו גמר גם פינקלשטיין, אומרים בהחלט, כי הקורס של פיסיקא וכימיא בשרלטנבורג לא עלה בזמנם על הקורס של בית ספר ריאלי ברוסיא למשל. והא ראיה, כי הדירקטור של הטחניקום, אדון פינקשלטיין אינו יודע את הכימיא אפילו במידה כזו, פשוט אינו יודע אותה כלל.

ב. כל המורים בהטחניקומים הנזכרים הם, באופן היותר טוב, מאלה שגמרו בית ספר טחני עליון ולא יותר. פרופיסורים לא היו מעולם ואינם עולים ברמת השכלתם על מורי המתימטיקא, הפיסיקא והכימיא אפילו בהגימנסיה היפואית, אין לך, יקירי, להתרעם על זה. עובדה היא.

ג. הדירקטור של הטחניקום בעצמו, שמנינו אותו לעמוד בראש המוסד, גם הוא איננו פרופיסור או מלומד. על כל פנים לא שמענו אודות זה מאומה. הוא רק מומחה בהמקצוע שלו ולא יותר, ובשום אופן אי אפשר להשוות אותו לחיים [ויצמן] שלנו או לדעסוי, שהם מלומדים גם בעיון, ושיש להם גם שם בהספרות המדעית. פינקלשטיין לא חיבר עוד מעולם שום ספר מדעי, מלבד אולי מאמרים אחדים בעתונים טחניים. אם כן, מה הצעקה. אנשים בעלי השכלה גבוהה, כלומר, שגמרו בית ספר עליון, ושיודעים המה גם להשתמש בהשפה העברית, יש לנו לרוב, אם רק לא נבדיל בין “אשכנזים” “רוסים”, אמריקנים וכדומה. בשום אופן איני יכול להסכים לדעתך, שהמרחק בין טובי המורים שלנו בארץ ובין אלה שמזמינים אנו, – או יותר נכון, הדירקטור פינקלשטיין, – בעד הטחניקום גדול הוא. כמדומני, שאיננו במציאות כלל. מורים כד“ר לוריא, טורוב, רוזנשטיין, ילין ועוד אחדים עולים במדרגת השכלתם ובמומחיותם, כל אחד במקצוע שלו, אפילו על הד”ר פינקלשטיין, מפני שלהם כבר יש נסיון ההוראה ולהאחרון חסר הוא עדיין.

ד. אין סכנה בדבר, אם בטחניקום שלנו ישתמשו לע“ע בספרות זרה במה שנוגע לטחניקא, כך נהגו וכך נוהגים העמים הקטנים גם עתה, ואין בזה משום בושה וכלימה ועלבון כלל, ואין מוכח מזה, כי שפת ההוראה צריכה להיות דוקא זו השפה שיש לה ספרות עשירה, ובפרט שאנו דורשים את העברית לא בעד למודי הטכניקה עצמה, כי אם בעד ה”רקחות והטבחות", בעד המתימטיקא, הפיסיקא והכימיא.

ה. דעת הקהל פה – וחושב אני שיש להתחשב עמה הן מצד העיקרי והן מצד התועלת – לא תתפייס, אפילו אם ננצח בכל תביעותינו, ורואה אני מראש, כי כל הקהל העברי בארצות הגולה יעבור גם הוא לצד הקהל פה בארץ, וכולם יאמרו לנו: לא מעוקצך ולא מדובשך. להשפיע טובה שלא ברצון המושפע – זוהי מידה פילנטרופית, ולא מהמדות המשובחות.

הנך אומר, כי אני נמצא עתה תחת השפעת הסביבה ומשוחד מעט. אבל, יקירי, לא ולא. לו הייתי מרקד לפי הנגון פה בארץ, הייתי תופס גם אני את המרובה, כעת הנני רק מפשר והייתי כבר למטרה לחצים ולאבני בליסטראות של הקיצונים. ומפשר אני לא משום “דרכי שלום”, כי אם מפני שאיני “טשרטריסט” ומאמין רק בהתפתחות הדרגית הן בנוגע לתחית העם והן בנוגע לתחית השפה, אבל מודה אני, כי כבר נבראה האפשרות ללמוד מתימטיקא, פיסיקא, כימיא, ועוד (לע"ע בקורס בינוני, כפי שנחוץ הוא בעד הטחניקום, אני מדבר) בעברית. ואדרבא, לפי התפתחות הטחניקום תתפתח גם העברית בתור שפת ההוראה.

מתפלא אני שעובר אתה בשתיקה על הנקודה הפוליטית שיש בדבר. הן מי כמוך יודע, עד כמה העלינו עלינו את חשדה של הממשלה האנגלית ע"י הגרמניות החיצונית שיש בהציונות, והנה על הראשונים אנו מצטערים ונבוא להוסיף מוסד גרמני מכף רגל ועד ראש. היתכן, כי גם אנו נסייע לדבר כזה?

בין כה וכה והאבן נעתק ממקומו והוא מזדעזע ומחאות תעופינה מכל צד. בברלין ידרשו בודאי סמוכין ויאמרו, כי אני עוררתי למחאות. אבל אחת היא לי מה שיחשבו ומה שיאמרו שמה. זה כשנתיים שאני משתדל לפייס את דעת הקהל פה בארץ וגם בחו“ל, באמרי, כי השאלה לא נפתרה עוד, וכי יש לחכות במנוחה עד שתפתר ולמחות רק אחרי כן אם יהיה צורך במחאות. והנה בא הדירקטור של הטחניקום ועשה פה פוליטיקא על חשבון עצמו. הודיע להקונסול הגרמני, כי שפת ההוראה בהטחניקום תהיה רק הגרמנית. זה האחרון הודיע לכל בתרועות נצחון, כי קמו גואלים חדשים להגרמניות במזרח, ואני לא יכולתי עוד להשפיע על הרוחות הסוערות. זוהי האמת המרה ואודותיה אני כותב גם לד”ר נתן ושואל אותו אם מילא הוא את ידי הדירקטור לתת גלוי דעת כזה להקונסול הגרמני.

שכחתי עוד דבר אחד. הלא במחשבתו של נתן וסימון עלה לברוא טחניקום כזה שצעירים בני י“ז י”ח שנה יהיו גומרים אותו, אחרי וכוחים רבים נוטה כעת ד“ר פינקלשטיין חהוסיף על תכניתו, שגיל הגומרים אותו יהיה כ' או כ”א שנה. מובן מאליו שצעירים בני כ' שנה יכולים לגמור רק בית ספר טחני בינוני.

סלח לי, יקירי, אולי הנני מצער אותך באיזה פראזה, אבל לוא ידעת, כמה יסורי נפש סובל אני משני הצדדים היית בודאי סולח לי.

הנני חושב לשהות בחיפה עוד כשבועים וללכת ליפו. מתענין אני כעת עוד יותר בהבחינות בהגימנסיה העברית וביחוד במקצועות המתימטיקא, הפיסיקא וכימיא. ביפו אשהה כשבועים ואשוב לביתי באמצע אוגוסט. הנני מבקשך מאוד ומאוד, כי ישיבת הקורטריום תהיה לכה“פ עד כ”ה אוגוסט לא יאוחר מזה, כדי שאוכל גם אני להשתתף בה.

בדבר שאלת המורים נדבר בפרוטרוט, כשנתראה בקרוב.

מצב בריאותי לא הוטב עוד כראוי. בזמן האחרון סובל אני הרבה מעצירת השינה, אף על פי שיושב אני על הכרמל, במקום אויר זך ונעים. כשאשוב לאירופא אהיה מוכרח לשאול עוד הפעם ברופאים ולנוח מעט מכל הענינים האוכלים את הגוף והאת הנפש.

לך, יקירי, הנני רוחש מנוחת הגוף ושלות הנפש, עד כמה ששתיהן אפשריות ליהודי מרגיש.

שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי

ע"ד העמדת הגימנסיה הירושלמית תחת חסותה של צרפת כתבתי לך באמת דברים דמשתמעין לתרי אנפין, אבל היטב חרה לי הענין הזה ורבות התוכחתי עם אלה העומדים בראש הגמנסיה. הם טוענים, שאין שום סכנה בדבר, אחרי שהממשלה הצרפתית נתנה את הסכמתה באופן ברור, ששפת הלמודים תהיה העברית, ואם תתחיל בחומרות יצאו על נקלה – כך הם אומרים – מרשותה, אחרי שהבית והמכשירין רשומים על שם איש פרטי.

אל ד"ר א' האנטקה, וילדבאד

(*תורגם מגרמנית)

באד ווילדונגן, מלון קיסיסאנה 6 באוגוסט 1913

אדוני הדוקטור החביב!

קיבלתי מברלין את כל המכתבים ולכן נודע לי על הכל, רק שאינני יודע מה הם התנאים אשר פריז מתנה לקניית הדשיפליק, למוסדותינו. כמובן, זה יהיה מאורע חשוב לתנועתנו, אבל לא פחות חשוב יהיה ביטול “הפיתקה האדומה” ראשית לעצמו, ושנית תהיה זאת מהלומה לנואמים הגדולים, אשר מגלים בזמן האחרון סימני התחלת ריכוך המוח. ועכשיו ברצוני לדבר על המעשה הרב האחרון של נורדאו. תמיד היה לי הרושם, כי אתה, אדוני הדוקטור החביב, וגם אחרים מבין ידידינו, אינם מעריכים כראוי את התמרמרותם ואת תשוקת הקרב של הצד שכנגד. אחרי שנורדאו, שבהופעתו האחרונה שימש כשופרו של מרמורק בלבד, גילה את כל המזימות, תבין גם אתה, שלשוא התנהגנו כלפי האדונים “המדיניים” ביד רכה. לאף רגע אינני מפקפק, כי “המדיניים” וּווֹלפסון בראשם, מתכוננים למאבק עז; יהיה זה צעד מחושב היטב לתת להנהלה מהלומות זמן קצר לפני הקונגרס. זאת שיטת תדהמה שטנית; אשר מחושבת לגבי אנשים מהססים, כדי לגרום בהלה בשורותיהם.

תוצאות הבחירות (*לקונגרס הי"א שבוינה) בברלין לא השביעו את רצוני; הן נראות כעין “פשרה” אולם סבורני, כי העיקרון הארץ-ישראלי ינצח בקונגרס ושהצירים ברובם המכריע יבינו את המצב אל נכון. דבר אחד ודאי הוא: הקונגרס לא יעבור בשקט, בשקט גמור. גם פרידמן גילה פתאום את דיעותיו ונכנס שוב לשורות המדיניים, כמו שיוצא ממכתבו אל המשרד. זהו סימן, כלומר שהמאבק טרם הגיע לקיצו.

אני חושב, כי יהיה כדאי, לו יכולנו להיפגש בוינה כבר ביום 25, כי אין אנו מוגנים בפני הפתעות. אני מניח אפילו, כי נורדאו נכנס למבוי סתום ומתחרט כבר שהכריז במפגיע, שלא יוכל לבוא לקונגרס. הופעתו העזה היתה מחושבת מראש ואולי פרי ההתיעצויות “הפרטיות” עם וולפסון וקואן.

מווייצמן קיבלתי מכתב בעניין האוניברסיטה, הוא שואל שאלות רבות, שלצערי לא אוכל לענותם בפרוטרוט במכתב. הוא יבוא לוינה רק ביום 30 לחודש.

שלומי טוב ביותר. הכאבים שאני מרגיש עוד תמיד, אינם מופיעים באינטנסיביות כה גדולה. אני שותה, מתרחץ ועושה הכל כדי לאגור כוחות.

ולבסוף בקשה לי אליך. אם לאל ידך, הואל-נא להעביר אלי 1,500 מרק, אשר אחזיר לך בברלין מיד אחרי הקונגרס. יש לי כספים אצל חברת “עזרה”, או ביתר דיוק, אצל הקוראטוריום, אבל מסיבות שונות אינני רוצה לכתוב לברלין כעת.

צר לי מאוד שגם בווילדבאד עליך לעבוד כל כך הרבה, אבל אינני חושב, כי מישהו יוכל להסיר מעליך את המעמסה הזאת.

בדרישות שלום לבביות, שלך

ש. לוין

ברכותי הטובות ביותר לרעיתך ולבנך הנחמד.

אל ד " ר ברנהרד כהן, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

באד ווילדונגן, מלון קיסיסאנה, 7 באוגוסט 1913

אדוני הדוקטור החביב!

הפעם עליך לסלוח לי את אי-דיוקי, נמצאתי בדיכאון נפשי ואי אפשר היה לי לכתוב מכתבים. גם כעת יהיה לי תפקיד קשה, להשיב בדיקדוק לכל נקודות תלונתך הרבות; הייתי צריך לחבר כתב הגנה שלם כדי לסתור צעד אחר צעד את הנחותיך המוטעות. אני מעדיף לעשות זאת בשיחה. רק נקודה אחת רוצה אני להבליט, כדי להראות לך, מה רעות ידיעותיך על העניין. המאבק של מר שיינקין וחבריו מכוּון בעיקר נגדי; אני אינני איש נוח לאדונים מסויימים בארץ ישראל, ולכן יש להם השערות משונות מאוד: מושפע הנני מהאדונים הנקראים לעיל. לא, אדוני הדוקטור, אף איש אינו צריך להשפיע עלי, שאלחם בעד המקום היאה לשפה העברית בטחניקום. ואם אני מביא בחשבון אפשרות שאעזוב, זה רק מפני שאינני רוצה להתנגש בהכרתי הפנימית.

אבל כאמור, תהיה לנו עוד ההזדמנות לשוחח על זאת. אני מתכוון לשהות כאן עד 20 לחודש. לו יכולנו להיפגש בפרנקפורט ביום 20 לחודש הייתי שבע רצון מאוד. גם מר גינצברג מוכן ברצון לבוא לפרנקפורט. אולם אבקשך להודיעני על זה בזמן.

הרופא הרגיעני. הוא מבטיח לי, כי במשך הזמן יעלמו הכאבים שאני עוד מרגישם. המלים המרגיעות של הרופא השפיעו עלי לטובה.

בדרישות שלום לבביות אליך ולמשפחתך החביבה, שלך

ש. לוין

אל יוליוס ברגר

(*תורגם מגרמנית)

באד ווילדונגן, מלון קיסיסאנה, 8 באוגוסט 1913

יוליוס חביבי!

מאורעות השבועות האחרונים חיזקו בי את דעתי, כי האופוזיציה כלל וכלל לא הניחה את נשקה. להיפך, מן העמדה המתגרה של “הראשים” אפשר להסיק, כי “המדיניים” מביאים בחשבון אפשרות של שינוי מהלך הרוחות בקונגרס. כאן בוויילדונגן שוהה כעת פרופ' גוטהייל, שנמצא בחליפת מכתבים ערה עם מר קואן. הוא לא ילך לקונגרס, נימוקו: הוא מקווה לקבל משרה דיפלומטית חשובה בק[ושטא] (משרה זאת נראית לפי המסורת כ“כשרה” בהחלט), ולכן יהיה זה משגה מצדו לגלות בפרהסיה את דעותיו הציוניות. אבל אני בדעה, כי עוד סיבה אחרת מונעת את השתתפותו. אם נורדאו לא יבוא, גם על “הגדולים” לשבות ורק “לקטנים” מותר יהיה ללכת לוינה. כי מישהו צריך להיות נוכח שם, ראשית, כדי להרויח מהעדרם של “הגדולים”, ושנית כדי לראות, איזה רושם תעשה השביתה על הקונגרס.

אני הנני משוכנע, כי מסתכלים אנו על המצב בקלות ראש יתרה. זהו צעד גס מאוד, אמנם מחוכם, להתקיף את ההנהלה בדיוק לפני הקונגרס בצורה כזאת, כמו שעשהו נורדאו. למעשה ליגלג בנאומו המסית גרידא לא רק על ההנהלה הנוכחית, אלא גם על ההסתדרות כולה ובמקצת גם על עצמו, אבל בוטח הוא ב“קהל”, שאין לו כוח שיפוט גדול. שרוי אני בצער, כשאני רואה, כיצד אנשים גדולים יורדים לתכסיסים שפלים באש הקרב. מילים ודעות תהיינה זהות אצל אנשים כאלה; ישאירו את יריית זיקוקי דינור ( Feuerwerktum ) לתותחנים ( Feuerwerker ) של חיל התותחים. העצוב ביותר בכל משחק זה הוא, כי משפילים הם את כבודו של הרצל, על-ידי זה שמבן-אדם אציל מרימים אותו לחצי-אל. כך יכולים הם, תלמידיו, להופיע כשליחיו, כשליחי אלוהות. ההיסטוריה לימדה אותנו, כי קל יותר בהרבה להסתדר עם אל מאשר עם שליחיו. הראשון יוצר היסטוריה ( Geschichte ), האחרונים – ענינים ( Geschichten ) מכיוון שכל אחד מהם רוצה להבליט את עצמו.

יש לי כאן פנאי רב למחשבות; מחפש אני בסיס לזרם “המדיני”, משתדל אני להבין את יריבינו, לחדור לתוך סודי הרגשותיהם – ברי לי לגמרי, כי אינם הוגי דעות – אבל לצערי מוצא אני אצלם דברים מטושטשים בלבד, לא קרקע יציבה, שהוא תנאי ראשון לכל בסיס. תמוה, כי בארץ ישראל גופא, שבה בוודאי אין מחסור בגוונים, הדרגות ודרגות בקרב ההשקפה הציונית, חסר כליל “הזרם” של “המדיניים”. יש לנו שם אוהדי תכנית אוגנדה, אבל אין לנו אוהדי ה“צ’רטר”. ההסבר הוא פשוט: כשבאים במגע בקרקע, אי אפשר להעריץ רעיון שאין לו קשר עם הקרקע.

איפה נמצא אתה כעת עם אשתך וילדך? תהנה מהאויר הצח, כי בוינה יהיה האויר מזוהם; אגור כוחות, כי בוינה תצטרך לבזבז את כוחותיך.

דרישת שלום לבבית לך ולמשפחתך החביבה

שמריהו שלך

אל ד"ר א. האנטקה, ווילדבאד

(*תורגם מגרמנית)

באד ווילדונגן, מלון קיסיסאנה, 8 באוגוסט 1913

אדוני הדוקטור החביב!

פרופ' גוטהייל, אשתו וגיסתו שוהים כרגע בווילדונגן ואנו נפגשים כמעט יום יום. כנראה, נמצא הוא בחליפת מכתבים ערה עם אנשי האופוזיציה, ובמיוחד עם מר קואן. מהערות אחדות,הנאמרות אגב אורחא, יכול אני להסיק, כי האופוזיציה בכלל לא הניחה את נשקה. אמנם אין להם הבטחון שינצחו, אבל מביאים הם בחשבון שינוי במהלך הרוח של הצירים, אשר אולי יעברו אל צידם. פרופ' גוטהייל לא ילך לקונגרס, כי מקווה הוא להיבחר על ידי ווילסון למשרה דיפלומטית גבוהה (הכוונה היא למשרה בק[ושטא] (אשר לפי המסורת נהיתה למשרה יהודית), ולכן הוא מעדיף – ואפשר להסכים לכך – להישאר מן הצד. אולם קואן דורש בכל תוקף את השתתפותו בקונגרס, כי כל קול יוכל להיות חשוב, ואולי אפילו מכריע.

צר לי כי קניית הדשיפליק נדחתה לחודש תמים, אולם אפשר היה לצפות לכך. בביצוע עניינים כאלה קמים תמיד קשיים גדולים, אשר יש להסירם מלכתחילה בכל מחיר. אני מזכיר לך את הקניה העבר הירדן, אשר לא הביאה כל תועלת לעניננו, מכיוון שאי אפשר להעביר מקרקעותיה את האוכלוסיה המקומית על-ידי אמצעי כוח עצמאיים ובלי מעשים מיוחדים מצד הממשלה. הקניה בארץ ישראל יכולה להיות בעניננו בתנאים השוררים כעת צעד ראשון בלבד. העיקר הוא הבנין בארץ.

קיבלתי העתק ממכתב ההסתדרות האמריקאית בענין הטחניקום. מיד השבתי עליו. המשונה הוא שבין השיטין – כרגע – מאשימים אותי שלא הגנתי על העניין העברי במידה מספקת. כל מיני דברים צריכים לסבול.

דרישות שלום לבביות, שלך

ש. לוין

אל ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית, ברלין

[בין 8 ל-13 באוגוסט 1913]

חברי היקרים!

מכתבכם הראשון בדבר הרצאה בועידה בווינה נתקבל בחיפה אחרי שעזבתי אותה והגיע לידי רק אחרי גלגולים רבים. גם מכתבכם השני הדביקני רק לפני יומיים, מפני שהלך לקלוסטרז.

לקרוא הרצאה מפורטת ע“ד התפתחות שפתנו לשפה מדוברת בא”י איני יכול מטעמים שונים וראשית כל, מפני שאין לי פה ספרים לגמרי ואי אפשר למצוץ הרצאה מתוך האצבעות. והנני מציע מפני זה לפניכם לקבל ממני “נאום” במקום הרצאה. הנושא יהיה: “המטרה והתנועה בתחיית השפה”. אין רצוני וגם אין באפשרותי לגלות אמריקא חדשה, אבל אגע בשאלת הטכסיס, כלומר איך לנו להתייחס להאורגניזציות האחרות העובדות בארץ על שדה התרבות, וממילא יתעוררו ויכוחים חמים לרגל השאלה הזו. והלא זה הוא העיקר. בכלל חושב אני, כי לכל הועידה יש ערך חשוב רק מצד זה.

מה שנוגע להנאום שאתם מבקשים בשביל האספה הפומבית, קשה לי להחליט כעת דבר. נתראה בברלין ובווינה ונתיעץ.

בידידות ובברכת התחיה

שמריה הלוי

אל אחד העם, זודן

16 באוגוסט 1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

כפי שיודע אני את הד“ר נתן, לא עלה מעולם על מחשבתו לחפש אחרי מורים מומחים בעד הטחניקום, היודעים גם עברית, כדי שיהיו בעלי בחירה חפשית בנוגע לשפת ההוראה. מינוי הדירקטור מעיד על זה. ד”ר נתן והאחרים בברלין מתיחסים מגבוה לכל מורה, שאין הורתו ולידתו בקדושה “גרמנית”, והצעתו שבחירת השפה בעד המקצועות השונים תהיה תלויה בדעת המורה אינה אלא כדי לאחז את העיניים. וכדי שתבין את כוונתו, הבולטת מתוך השיטין יותר מאשר מדבריו גופא, הנני שולח לך את עצם מכתבו אלי, וקרא נא אותו בשים לב.

היום קיבלתי העתק של התזכיר השני, שנשלח להקוראטריום ממרכז המורים, ואחרי שבר מזלא אתה ובדרך נס אינך מקבל את המחאות מא"י, הנני שולח לך את ההעתק שלי בצירוף מכתבו של ידידי יוסף לוריא.

אשתדל לבוא ברלינה ביום ב', 8 בספטמבר, אך מדאגה מדבר, פן לא יעלה בידי לעזוב את הקונגרס יומיים לפני היסגרו (מלבד זאת הלא יודע אתה, כי סמוך לסגירת הקונגרס יש לנו ישיבות חשובות) חושב אני לבלי לנסוע כעת ברלינה. אתעכב פה עד כ“א בחודש ואסע ישר לווינה דרך פראנקפורט, ותהיה לי האפשרות אם כן לסור גם אליך ליום אחד, או לכה”פ לשעות אחדות, כדי להתיעץ עוד הפעם אודות כל השאלות העומדות על הפרק טרם שתסע לברלין.

מצטער אני מאוד שלא תבוא לווינה, והקונגרס יהיה לפי דעתי מוקדש כולו למלחמת הדעות העיקריות.

שהפרופ' שכטר לא יגן על העברית דוקא, ידעתי מראש, וחושש אני אמנם, שע“י וויתוריו יזיק הרבה. חושש אני ג”כ שאי אפשר יהיה להשפיע עליו, והלא “מאכל כשר” שקול בעיניו כנגד כל היהדות, ואולי גם מכריע אותה. מלבד זאת כועס הוא על מוסינזון ועל יתר האפיקורסים והשפה העברית היא לו כשם נרדף של מוסינזון וכת דיליה.

את התזכיר ואת המכתבים של ד“ר נתן, לוריא ושל הפדרציה האמריקנית, ג”כ בשאלה זו, השאר נא אצלך עד שאדע ברור, אם נוסע אני דרך פראנקפורט או לא.

משום “בקרובי אקדש” לא רציתי לגלות לך את ה“סוד”. ואמנם הקניה (*של אדמת העמק – דשיפליק) לא יצאה אל הפועל. יש עוד איזה עיכובים, שצריך להסירם, ואני אוהב לספר על עובדות. בכל אופן ניכר כי הנדיב (*הברון רוטשילד) אינו מתחרט על הראשונים ובא להוסיף בשעת הכושר. המחזה הזה לכשהוא לעצמו משמח הוא בשעה כזו שנורדוי ונושאי כליו מברכים “מחיה מתים” בקול רם ומוציאים את הצ’רטר עוד הפעם מקברו, כדי להקניט. הנני אומר, כדי להקניט, מפני שנורדוי, בכבודו ובעצמו, הלא היה הקברן הראשי של הצ’רטר על הקונגרס הקודם.

והנני שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי

לאה [פבזנר] יקרה,

תודה רבה בעד פריסת השלום. אני חש את עצמי עתה הרבה יותר טוב, ומשאלתי המוחלטת היא להבריא לחלוטין. הצרה היא בשאלות הארורות שאינן נותנות מנוח אפילו במקומות-מרפא. ייתכן, שאראה אותך בקרוב, בדרך לוינה. הנוסעת את לקונגרס? הוא מבטיח להיות מעניין.

שלך

ש. לוין

אל אחד העם, לונדון

ברלין, 17 בספטמבר 1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

הנני בא בזה להציג לפניך את האדון מנספילד מלונדון, איש חשוב ואמיד מבני הדור הישן, שיש לו עוד געגועים על העבר העברי. הוא אחי דודתי מרת טומפאווסקי הגרה ג"כ בלונדון, ורוצה הוא להתיעץ דוקא אתך באיזה ענין נכבד הנוגע להכלל. ואף כי יודע אני, כי מקבל אתה את כל הפונים אליך בסבר פנים יפות, בכל זאת הנני מבקשך, כי תתיחס אל מר מנספילד בתשומת לב מיוחדה. איני יודע את הענין, שאודותיו הוא רוצה להימלך עמך, אבל מכיוון ששואף הוא להכיר אותך מוכח שהענין הגון.

היום היתה לנו ישיבה בבית ד“ר סימון. השתתפו בה ד”ר נתן, שלזינגר, ברוואלד, פרופ' פיליפסון, פינקלשטיין ונטר. מחר אכתוב לך אודות כל באריכות.

ושלום לך, יקירי מאת ידידך המסור לך

באהבה ובחיבה

שמריה הלוי

אל אחד העם, לונדון

18 בספטמבר 1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

ידידנו מר דוד וויסוצקי נסע מברלין לביתו עוד ביום ו' העבר. ביליתי בחברתו פה יומיים, והשעה הספיקה לנו לדבר על עניני הטחניקום ולהתיעץ בדבר השאלות העיקריות התלויות בו. אחרי שהתפטרתי ממשרתי הוקלה לי הסברת השקפתנו הלאומית, כי יכולתי לדבר כאדם חופשי, שאין עוד לחשוד אותו בפניות צדדיות, כמו רכישת השפעה מיוחדת וכדומה. הרבה עזר לי גם ידידנו ניידיטש, שגם הוא השתתף פעמים בשיחתנו. מר וויסוצקי התראה גם עם ד"ר סימון והשתדל עד כמה שאפשר לברר לו את המצב מנקודת מבטנו אנו.

עם ד“ר פינקלשטיין דיברנו ע”ד שפת ההוראה פעמים אחדות, והוא אמר, כי מצדו אין כל מניעה לתת להעברית אפילו בהטחניקום מקום הגון מראשית היפתחו, וכי ישתעבד להחלטת הקוראטריום בנידון זה. אבל לצערי מצאתי בתכנית הלימודים בעד הטחניקום, שעיבד ד“ר פינקלשטיין חזיון משונה: המתמטיקא, הפיסיקא והכימיא נבלעו ביתר הלימודים ואינם תופסים מקום בפני עצמם. ד”ר פינקלשטיין טוען, כי אך מפני טעמים פדגוגיים הבליע את המקצועות האלה. והשיבותי לו על זה, כי מוזר הדבר, שדווקא אלה המקצועות, שהיו לסלע המחלוקת בנוגע לשאלת שפת ההוראה, נבלעו ע"י המקצועות האחרים, וחוויתי את דעתי כי נחוץ יהיה לוותר הפעם על הנימוקים הפדגוגיים ולהוציא מהתכנית את בלעה. את התכנית בטח כבר שלחו לך, ואנא שים נא לבך לדבר הזה.

אתמול התאספנו בבית ד“ר סימון: ד”ר סימון, נתן נטר, פיליפסון, פרנץ, שלזינגר, ברוואלד, פינקלשטיין, כהן ואני עבדך. החליטו לפתוח את בית הספר התיכוני ואת המחלקות הראשונות של הוורקשטאטטען באביב הבא. ד“ר נתן רצה כי גם המחלקה הראשונה של הטחניקום תיפתח באותו זמן, אבל ד”ר סימון ויתר החברים לא הסכימו לזה, והצדק היה אתם. השאלה היותר נכבדה, שהעסיקה אתמול את הקוראטריום היתה שאלת מינוי מורים. הוצעו ארבעה מורים: העקער, ווילבושביץ' בעד הטחניקום, ד“ר א' ביראם וד”ר לאווענהרץ בעד בית הספר התיכוני, הראשון בתור מנהל והשני בתור מורה למתימטיקה. ד“ר פינקלשטיין דרש, כי הקוראטריום יתן תיכף את הסכמתו למנות אותם, מפני שהענין – אם רק רוצים לפתוח את בית הספר התתיכוני באביב הבא – אינו סובל עוד דיחוי. ד”ר ביראם היה לפנים מורה בבית המדרש העליון לחכמת היהדות בברלין. כעת הוא מורה בבית ספר תיכוני של הממשלה בברלין. התעודות שהגיש מעידות, כי הוא אחד מהמורים המצויינים. אני יודע אותו זה שנים אחדות, עבדתי עמו יחדיו בהסתדרות. הוא פדגוג מומחה ואחד מהציונים הטובים לפי רוחך. הוא יודע גם עברית במידה הגונה, ביחוד את הספרות החדשה. הוא חושב, כי יעלה בידו להכין את עצמו בחדשי החורף, כדי שיוכל להתחיל את הוראתו בעברית.

עם ד“ר לאווענהרץ דיברתי ג”כ. הא בעל חשבון מצויין ואחד מטובי הציונים הצעירים. הוא לומד כעת עברית ועושה חיל, כי בעל כשרונות מצויינים הוא. בטוח אני, כי גם הוא יוכל להתחיל את ההוראה בעברית. לשם זה יסע תיכף ליפו וישהה שמה כל ימות החורף.

שני המורים האלה מסורים גם להתחי ה העברית ומכירים הם את האחריות, שהם מקבלים על עצמם. אני חושב לאושר גדול בעד התפתחות מוסדנו, שגם פינקלשטיין ויתר על ציוניותם וביכר אותם על הקנדידאטים האחרים. היה עוד קנדידאט מצויין בעד בית הספר התיכוני ד“ר [משה] קאלווארי, אבל פינקלשטיין מצא את תעודותיו של ד”ר ביראם יותר מצויינות ונתן לו את הבכורה.

חושב אני, יקירי, כי מורים יותר מתאימים לחפצנו לא היינו מוצאים, ואמרתי להד"ר כהן, כי לפי דעתי יפיקו המינויים האלה גם את רצונך. גם מר העקער היה אחד משלנו, ובכן נבראה לאט לאט הסביבה בחיפה, שאליה קווינו, ובאופן כזה, חושב אני, יבוא נצחון העברית מאליו.

בדבר הדפסת התכנית – אחרי שתבוא הסכמת חברי הקוראטריום – הצעתי, כי יתרגמוה גם לעברית. התנגד לזה ד“ר נתן. ע”פ הצעת ד“ר סימון נדחתה השאלה הזו עד ישיבת הקוראטריום, שתהיה ביום כ”ו אוקטובר.

העובדה, שממנים לע“ע מורים ציונים משמחת עד למאוד. פינקלשטיין חושב, כי גם את יתר המורים ימצאו רק בין הציונים. ד”ר פינקלשטיין נוסע היום בערב דרך טריעסט לחיפה. לפני תתי לו את ברכת הפרידה ביקשתי אותו עוד פעם, כי ישים לבו להחיים החדשים העבריים בארץ וכי ישתדל לכוון את עבודתו בהתאמה לחיים האלה. הוא אמר לי, כי מתנגד גמור הוא להתבוללות, וכי לעולם לא יהיה מסייע לה, אם כי הוא לע“ע בבחינת כופר בעבודה זרה. נקווה כי אווירא דא”י ישפיע עליו ויהפך במהרה גם למודה בתורת התחיה.

הקונגרס עבר בשלום. במידה ידועה אפשר לאמר, כי שני הצדדים שבעים רצון, והננו מקווים, כי מעתה תתחיל עבודה מסודרת ביתר מרץ מאשר עד כה, כי המלחמה הפנימית לא תאכל עוד את האנרגיה שלנו. ייסוּד האוניברסיטה, כלומר, ההחלטה, עשתה רושם עז בכל חוגי היהדות. הפרופ' פיליפסון ביקש אותי לספר לו בפרוטרוט על דבר הענין הזה, וכי נכון הוא לעזור לנו עד כמה שהשפעתו מגיעה.

מחר אתראה עם ד“ר נתן. מצאתי פה אטמוספירה מחניקה ומורעלה ע”י מלשינות, רכילות ומסירת דברים שלא כהוויתם. אשתדל להפיץ את העננים ולברר את הענין, כדי שיבין, כי אין פה שום התחרות, כי אם מלחמת דעות.

ביום ו' הבא הנני נוסע ללייפציג להתראות עם גיסי וגיסתי ואשוב לביתי בראשית השבוע הבא או באמצעו.

ושלום לך מאת אוהבך בלו"נ

כולו שלך

שמריה הלוי

אל אחד העם, לונדון

[בערך 24 בספטמבר 1913]

לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!

מכתבך מן כ“ג דנא הגיעני. תיכף הלכתי ללשכת הה”פ (*הילפספרייהן) באמרי להשתדל, כי ידחו את אספת הקוראטריום לסוף אוקטובר או לראשית נובמבר, אך לצערי לא עלה הדבר בידי, והאסיפה נועדת ליום כ“ו בחודש. בדבר מינוי המורים איני יודע איך להשיב על השאלה הזו. המורים בעצמם חושבים שכבר נתמנו, אבל, כפי שנראה מההזמנה, שקיבלתי היום, יש סעיף בדבר מינוי המורים, ומוכח מזה שהאישור הרשמי נדחה עד האספה. אגב אורחא, שמעתי היום מד”ר כהן, כי נתמנו עוד שני מורים, האחד רוטשילד, גיסו של אפרים כהן, מי שהיה מורה לציור ב“בצלאל”, והשני – שניידר בעד המחלקות הנמוכות של בית הספר התיכוני. את טיבו של השני איני יודע כלל, את מר רוטשילד מהללים בתור מומחה לציור, ויודע הוא – כך אומרים – גם עברית.

ואחרי שהשיבותי בקצרה על שאלותיך הנני שב עוד הפעם לשאלתנו העיקרית.

ממחרת שלחי את מכתבי מן ז' דנא אליך ביקרתי את הד“ר נתן בביתו. חשבתי, כי אספר לו דברים כהוויתם ואסביר לו את המצב כמו שהוא ועל-ידי זאת אשפיע עליו, ראשית, שיחדל להאמין להשקרים ולהדיבות שמספרים לו, ושנית, שיהיה נוח להתפשר במקצת כדי שלא יבוא המוסד עד משבר מוסרי, חלילה. אמנם עד מהרה נוכחתי לדעת כי טעיתי בחשבוני וכי אך לחינם ביקרתיו וניסיתי לפעול עליו. הוא עומד במרדו ובקשיות ערפו אפילו במה שנוגע לבית הספר התיכוני, ומאשים אותי, כי רוצה אני לגרשהו על-ידי הטקטיקה שלי מהקוראטריום. בראותי כי אבדה כל תקווה להשפיע עליו בדברים של טעם, הרגשתי את עצמי מעט יותר חפשי ולא שמתי לב גם לזה שנמצאתי בבחינת “המזיק ברשות הניזק”, ואמרתי לו גם דברים כבושים אחדים. הזכרתיו בדבר תשובתו לסולצברגר בדבר שפת ההוראה, וכשהשיב על זה להד”ם, אמרתי שיש עדים נאמנים, ועל זה השיב, כי עדותם מופרכת מעיקרה.

ד“ר כהן סיפר לי, כי ד”ר נתן פנה אליך במכתב ארוך אבל את תכנו אינו יודע. עוד נודע לי, כי משתדל הוא כעת לפעול על שיף ועל אחדים מחברי הקוראטריום שבאמריקא.

עוד דבר אחד שכחתי. בשעת כעסו אמר מפורש, כי לנו לכולנו אין שום חלק בהמוסד, כי הוא בעצמו היוצר, הבורא והמנהל, וכי אך הוא ברחמיו הגדולים הכניס גם אותי וגם את טשלינוב להקוראטריום. כמובן לא נשארתי לו חייב ועניתי מה שמצאתי לנכון לענות.

מתוך השיחה הזו הוברר לי, כי בעד ד"ר נתן אין פה רק שאלת השפה בעד תלמידים עברים. הוא אמר מפורש, כי אחרי אשר המוסד עומד תחת חסותה של הממשלה הגרמנית, מחויבים אנו לתת היכולת להנוצרים לגמור את הטחניקום, מבלי שיהיו זקוקים לשפה זרה, שאין לה כל ערך. ניכר היה, כי כבר נעשו מצדו הבטחות כאלה, מפני שהירבה לדבר על דבר החסות.

גיסי כהנהיים נוסע בעוד ימים אחדים לביתו לניו-יורק. מסרתי לו מעט חומר, והוא הבטיח לי להשתדל ע“י אנ”ש שמה. אמנם חושב אני, שטוב תעשה אם תכתוב עוד פעם לפרופ' שכטר, ואין אצלי שום ספק שהוא יעשה מה שתגזור עליו. פרופ' שכטר צריך להתראות עם שיף ראשית כל, עם מרשל, סולצברגר וכרש אדלר. חבר הקוראטריום שמואל שטרויס הוא משלנו ויש לו מהלכים בהעתונות האמריקאית.

דרשתי מד“ר כהן, כי ישלח לך תיכף את התכנית. הוא הבטיח. היעמוד בהבטחתו – זוהי שאלה אחרת. בהתכנית קראו כבר להטחניקום בשם: " Technisches institute Haifa “, המלה " Juedisches " נשמטה. בדרך היתול ברכתי את ד”ר כהן לרגל שינוי השם ואמרתי לו, כי אצלנו נוהגים אמנם בשעת מחלה מסוכנת לשנות את השם, אבל מוסיפים ואין גורעים. ד”ר כהן היה כמתעתע והתנצל כדרכו תמיד, שזו היא רק השמטה, שנעשתה בלי שום כוונה. המאמין יאמין.

אתמול הזמין אותי הפרופ' פיליפסון לשיחה בדבר האוניברסיטה העברית. הרעיון כשהוא לעצמו עשה עליו רושם חזק ואמר לי, שמוכן הוא לעזור לנו בענין הזה עד כמה שאפשר. גם פה נסבה השיחה רק על ציר שפת ההוראה. הוא מתנגד לאוניברסיטה שכולה עברית. סוף סוף עשה לי גם מחמאות והודה כי הציוניות מקיימת את האומה הישראלית, וכי אין עוד מן היושר להתנגד להתנועה הזו רבת העלילה. כמובן נגעתי גם בשאלת הטחניקום. כל השאלה היתה בעיניו כחדשה, הוא לא ידע עד כה כלום בדבר המחלוקת, ממש כבנות לוט בשעתן, לא הבין גם את ויכוחי עם נתן בדבר תרגום התכנית לעברית בהישיבה שהיתה. פרופ' פיליפסון אמר, כי נגד נתן אין כל תרופה (דבריו ממש) וכי הוא לא היה יכול מעולם לעבוד עמו יחדיו. אם כן מקווה אני, כי אפשר שגם פרופ' פיליפסון יעבור לצד הפשרה, והלא יותר מפשרה אין אנו מבקשים.

בהמרכז הציוני עמוס אני, כלומר כולנו, בעבודה רבה. אגלה לך סוד: הפתקא האדומה נתבטלה, אבל יראים אנו לפרסם את הדבר כל זמן שלא נתפרסם עוד הדבר באופן רשמי. במכתבי השני אכתוב לך ביתר אריכות על מצב העבודה בההסתדרות הציונית ומה אנו חושבים לעשות.

היה שלום, ידידי היקר, וקח נא את ברכתי העמוקה לקראת השנה החדשה הבאה לקראתנו לטובה, אתה וביתך וכל אשר לך, וזכה נא לראות את השקפותיך על היהדות ועתידה מתפשטות עוד יותר מאשר עד כה,

שלך באהבה וחיבה גמורה

שמריה הלוי

בדבר מחשבתך להציע את ידידנו טשלינוב בתור חבר ועד הפועל אכתוב בפעם השניה.

אל אחד העם, לונדון

5 באוקטובר 1913

לאחי וידידי הנעלה והקיר, שלום וברכה!

קיבלתי מכתבך מן 30.9 והנני להשיב על כל שאלותיך ולתת לך דין וחשבון אודות הצעדים, שעשיתי מצדי אני בענין הטחניקום.

ד“ר טכוֹאֶר היה לפני שנתיים מורה בהסמינר למורים בירושלים. אני איני מכיר אותו היטב, אבל יודע אני, שנמנה בין הלאומיים, ויודע הוא, כמדומני, גם את השפה העברית. אולי זוכר אתה, כי בחיפה דקר ערבי אחד בשעת טיול בחשכת לילה מורה עברי. המקרה המעציב הזה היה לפני שנתיים והמורה העברי היה ד”ר טכוֹאֶר. הפצע היה מסוכן וזמן רב ריחף הנפצע בין חיים ומוות. מפני זה היה אנוס לעזוב את הארץ כדי להתרפא. כעת הוא שב לעבודתו. ע“ד רוטשילד כתבתי לך במכתבי הקודם. כמדומני, שלא היתה שום נחיצות למנותו כעת, אבל הוא נמנה לא בישיבת הקוראטריום, כי אם אחריה. הששי הוא שניידר. את טיבו של עובר זה איני יודע כלל, ואם איני שוגה נמנה גם שביעי, ג”כ אחרי הישיבה.

בהעקזמפלר המדויק של התכנית נקרא כבר הטחניקום בשמו האמיתי היהודי, בלי שום השמטה. בכל התכנית אין זכר לשפת ההוראה. יש רק הבטחה, כי התלמידים ידעו – צריך להוסיף “אי”ה" – להשתמש בהשפה העברית ולקרוא את הספרות העברית במקורה. מסרתי את התכנית לבנו של דוד ילין, שגמר את לימודיו בתור אינז’ינר לטכניקא, כדי לתרגמה לעברית, ואח“כ אשלח את התרגום למומחינו בא”י. מובטחני שהתרגום יצא יפה ומדויק.

מתפלא אני, שכותב אתה: “האומנם יצאת מן הוועד בדרך רשמית ואנכי לא ידעתי?” – הלא כך היתה החלטתנו המשותפת בווינא, ואני רק הוצאתי את ההחלטה אל הפועל. אגב אורחא, אומר לך, יקירי, כי כשספרתי ע“ד רצוני במעמד ידידנו וויסוצקי לצאת מהוועד הפועל של הקוראטריום, ענה לי ד”ר כהן, כי המה חושבים שיצאתי עוד לפני חצי שנה, אע“פ שלא הגשתי שום בקשה רשמית בכתב אודות יציאתי זו, וכי אך משום זה בחרו במר נטר במקומי. מי ומי היו הבוחרים ובאיזה אופן נבחר מר נטר, איני יודע. עד היום הזה אין מפרידים האדונים האלה בין חברת ה”עזרה" ובין הקוראטריום של הטחניקום, ורגילים המה לעשות כאדם העושה בתוך שלו.

כתבתי היום כמתבים ארוכים לפרופ' שכטר, לד“ר [כורש] אדלר, להשופט סולצברגר, לשמואל שטרויס ולד”ר מגנס. מלבד מגנס המה כולם חברי הקוראטריום ומצאתי לנחוץ לבאר להם את המצב, עד כמה שאפשר לבארו במכתב, ולהעיר אותם על הסכנה הנשקפת להמוסד בשביל ריב השפה. בטוח אני, כי אלה ארבעת החברים יעמדו על צידנו. עלי מוטלת החובה לכתוב להם, מפני שהמה יודעים רק אותי, ורק הודות להתעמולה שלי נכנסו להקוראטריום, מלבד מר שיף, שבא בדברים ישר עם ד“ר נתן. את מר סולצברגר ומגנס הנני מבקש לאשר את העובדה אודות תשובתו של ד”ר נתן בדבר שפת ההוראה, כשהיתה לנו ישיבה משותפת בביתו של מר שיף. חושב אני, כי יאשרו אותה. הנני שולח לך העתק המכתבים הנזכרים.

ד"ר טשלינוב יבוא לברלין בעוד שבועיים ויוכל להשתתף הן באספותינו המוקדמות והן בישיבת הקוראטריום.

אולי קראת בהצפירה, גליון 211, את מאמרו של סוקולוב: “הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?”. סוקולוב הוא מטבעו נוח לפשרות, ואפילו בשאלת אוגנדא בשעתה היה היחידי,שלא אמר לא הן ולא לאו, ובכל זאת מצא לנחוץ לצאת הפעם “כאיש מלחמה” בטוח בנצחון, מפני שמתחשב הוא עם דעת הקהל.

כתבתי גם להפדרציה הציונית באמריקא וביקשתי אותה, שלא תצא בשום מחאות בודדות מצידה, אלא שתימלך עם הקוראטורים משלנו. אמנם מסופק אני, אם ישמעו בעצתי, מפני שגם המה מלאים התמרמרות.

בהגליון האחרון של " Allg. Zeitung des Judent. " נדפס מאמר חשוב מאת פרופ' פיליפסון בדבר האוניברסיטא העברית. הוא רק מתנגד להקיצוניות העברית ובמועט גם לבחירת המקום, ובכל זאת הוא פונה להקהל העברי הגדול ודורש, שאפילו מתנגדי הציונות מחויבים לתמוך במפעל חשוב כזה. קרא נא את המאמר, כי תמצא בו ענין וסימני הזמן לטובה.

בדבר הפתקא האדומה קיבלנו ידיעה מקושטא, כי כבר נשלחה פקודה בדבר ביטולה להפחה אשר בירושלים. בכל זאת מחכים אנו בפרסום הדבר, עד שנקבל ידיעה כזו מא“י גופא. תיכף כשנקבל אותה, אודיעך אודות ה”ישועה" הקטנה הזו.

הקראת את ה“אינטרוויו” של נורדוי ב“טאן”. לפי התשובה שקיבלנו מנורדוי נראה, שהסופר עיקם רק דברים צדדיים אחדים, אבל בעיקר הדבר, בשאלת היחס של הערבים, מסר את הדברים כהוויתם. נורא הדבר. האדם הזה הולך ומהרס מה שאנו בונים בעמל רב. מכינים אנו את החומר לישיבת הוועד הפועל הגדול, שתהיה בראשית נובמבר, וכפי הנראה נהיה מוכרחים לצאת במלחמה גלויה נגד מעשי התעתועים של ה“מנהיג” הזה.

ושלום לך, יקירי, מאת המסור לך בלב ונפש

שמריה הלוי

אך זה היתה לי הזדמנות לשמוע איזה דברים בדבר מהותו של ד“ר טכואֶר. המקצוע שלו היא השפה הגרמנית וספרותה. עברית מבין הוא רק מעט. בישיבת הקוראטריום נבחרו רק אלה ארבעת המורים: ווילבושביץ', העקער, ד”ר ביראם וד“ר לאווענהרץ. אם כן אני איני מקבל עלי שום אחריות בעד האחרים. מה שנוגע לד”ר לאווענהרץ, הוא לומד כעת עברית. המורה שלו, מר פינחס כהן, שעמד בראש בית הספר ביפו, ממש מתפעל מכשרונותיו. בראשית דצמבר הוא נוסע ליפו ויקדיש את כל זמנו ללימוד העברית.

אל חיים וייצמן

(*תורגם מרוסית)

6.10.1913

חיים היקר!

תודה רבה לך על מכתבך מברן. לא יכולתי לענות עליו מיד, כי הייתי עמוס עבודה, חלקה בלשכתנו, אולם בעיקר בעניני הטחניקום. המלחמה תהיה חמה. האדונים מברלין אין בדעתם להתחשב בדעת הקהל ואינם מוותרים בשום דבר. היה עלי לעבד בכתב, עד כמה שזה אפשר, קוראטורים אחדים. אני מחכה בכליון עיניים ליום ה-26 באוקטובר, יום ישיבתו של הקוראטריום. הקרב יהיה עז, אולם אינני מסופק אף לרגע בנצחונן הסופי של השקפותינו. אם רוב הקוראטורים יהיה על צידם של ה“גרמנים”, מה שאינו עולה על דעתי, צריך יהיה להילחם במקום, בחיפה, ודבר זה אינו רצוי.

אני מפנה את תשומת לבך על מאמרו של הפרופ' פיליפסון ב- Allgemeine Zaeitung des Judentums בעניין האוניברסיטא. זה מאמר סימפטומטי. פיליפסון מתקומם רק נגד הלשון שתהיה כולה עברית. כנגד זה הוא פונה בקריאה אל יהדות גרמניה. מתרעם בגלל זה רק הד“ר נתן, כלומר ה”הילפספעריין".

החלטנו לעבד תכנית פעולה ולהציעה בישיבה של הוועד הפועל הגדול, כי הקונגרס הן ייפה את כוחו למנות וועדה. הכל תלוי בתעמולה. אסור לשקוע בקטנות, העניין צריך לקבל מראשיתו אופי גראנדיוזי.

בימים הקרובים אכתוב לך בפרוטרוט.

קבל, יקירי, דרישת שלום לבבית ביותר

משמריה שלך

אל דוד ויסוצקי, מוסקבה*

(*תורגם מרוסית)

(ברלין), 11.10.1913

תודה לך על מכתבך מיום ה-5 לחודש זה והרשה לי לברכך קודם לרגל הולדת הנכד, שאני מאחל לו בכל נפשי, שביחס למסירותו לעמו ילך בדרכי אביו-שלשו, שאת זרעו הוא נקרא להמשיך. אני מבקשך למסור את ברכתי הן לרעיתך הנכבדה והן להורי הילד.

לא נפגשתי במשך כל הזמן לא עם הד“ר נתן ולא עם הד”ר כהן. הענין דורש מתווך. אני מצטער מאוד, שיצאתי בדרישות מינימליות. צריך היה להופיע עם מכסימום, אז אפשר היה להתפשר במינימום. העניין הוא, שאותנו, כלומר, אשר בן ישעיה [אחד-העם], יפים בן ולאדימיר [טשלנוב] ואותי, יתקיפו בין כך ובין כך על אשר “מסרנו בזול”. והאמינה לי, שעלה לי במאמצים לא מעטים עד החלטתי לבוא עם הצעות בדבר ויתורים מינימליים כאלה.

קיבלתי מכתב מאשר בן ישעיה, שבו הוא נוזף בי על אשר יצאתי מהוועד הפועל ( Geschaeftsfuehrenden Ausschuss ). אני הייתי בטוח, שבבעיית יציאתי נתקבלה החלטה בווינה על ידינו כולנו. אתה רואה שגם בין קרובים יכולה לקרות אי-הבנה. אגב, נשוחח על הכל ונתייעץ, בלי חיפזון, כשתבוא לברלין. נוכחותך נחוצה מאוד. אין כאן ויכוח מדעי, עד כמה מסוגלת השפה העברית להוראה בכמה מקצועות, אלא כאן מדובר על העקרון העברי ואתה בר-סמכא בבעייה זו כמו כל חבר אחר של הקוראטוריום. אין רשות לקוראטוריום לא להתחשב לא רק בדעתך אלא גם ברצונך.

לא אמרתי לאף אחד, שאתה, דויד בן ואסילי, מסכים לגמרי לנקודת הראות שלנו, ושאתה מוכן להגן עליה. אולם הצד השני רוצה, שתהיה נגדנו. כואב לי, שבעייה עקרונית טהורה מקבלת אופי אישי, אבל אני אינני יכול להאשים את עצמי לגמרי. אני משוכנע בכל לבי, שהשקפות הד"ר נתן מזיקות לעניין עצמו, ומילאתי את חובתי כלפי מצפוני, בבטאי ברור את השקפותי על מצב העניין.

בסוף אני מרשה לעצמי לפנות אליך בבקשה קטנה. ראשית, הואילה בטובך וקח אתך את מכתבי בעניין " Scholarship ", מפני שאת העתקי המכתבים האלה השארתי בחיפה, והם דרושים לי לסידור החשבונות עם הקוראטוריום. אולם זה לא הכל, אני מבקשך, שנית, לקחת אתך בשבילי מאה סיגריות, משלך, לפי הזמנה מיוחדת. הן טעמו לחכי, ואני שומר אותן לחגים.

עבודה יש לי לרוב, אנו מחכים לבואו של יפים בן ולאדימיר [טשלנוב], אז תהיה עבודה עוד יותר מרובה.

הד"ר נתן אינו מרוצה ביותר מתכנית האוניברסיטא, הוא רואה בה התחרות. בעד האוניברסיטה יצא פרופ' פיליפסון ב- Allgemeine Zeitung des Judentums. בעניין זה פרסמתי מאמר ב- Welt. אני שולח לך גליון של ה- Welt שבו נדפס בשלמותו המאמר של פיליפסון ותשובתי.

כל טוב לך!

שלך

ש. לוין

אל אחד העם, לונדון

ברלין, 10.10.1913

לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!

עוד הפעם עלי להתנצל ולהצטדק בעוד שאני מרגיש את עצמי חפשי מפשע ומאבק פשע. חי נפשי, כי כך הבינותי גם את דעתך אתה בווינא, שמשום טובת הענין צריך אני לצאת גם מהוועד הפועל של הקוראטריום, וכה דיבר עמי בפירוש גם ידידנו מר וויסוצקי. חלילה וחלילה לי לאחוז בשיטת “אני את נפשי הצלתי” ולהסב לך ע“י זה צער כל שהוא. במכתבך מן כ”ג חודש עבר כתבת לי: “אחר שטשלינוב עוקר דירתו לברלין, אחשוב להציע שיבחרוהו לחבר הוועד הפועל. הלא אני כמעט איני יכול להשפיע על מהלך הענין מרחוק, ונחוץ שיהיה עמך עוד אחד בברלין”. מפני שלא היה אצלי שום ספק, כי יציאתי מהוועד היתה גם לפי רצונך וכוונתך, הבינותי את פירוש מליך שרוצה אתה בכניסת טשלינוב להוועד במקום יציאתי ממנו. אמנם, אחי וידידי, את שיחתך עם ד“ר כהן ומחאתך לא היו ידועות לי כלל ואני האמנתי בתמימותי לד”ר כהן, כי אחר שבאמת העתקתי את שדה פעולתי בשנה העברה לחיפה, יצאתי ממילא, בלי כל “אגרת פיטורים” מצדי, מאת הוועד הפועל. וכדי להרגיעך, הנני נכון גם כעת לעשות כל מה שתגזור עלי. שום אגרת פיטורים לא מסרתי להקוראטריום, וגם גלוי דעתי בע“פ אין לה כל ערך, אחרי שד”ר כהן אמר בפירוש במעמד של ידידנו מר וויסוצקי, כי אין שום צורך בגילוי דעת חדש מצדי. אם כן נשאר הכל כדאשתקד, ומוכן ומזומן אני לעשות כל מה שתצווני, ובלבד שאתה תבאר למר וויסוצקי את הטעות. סלח לי, יקירי, אבל אבקשך עוד הפעם לבלי לחשוד אותי בשום פוליטיקא. די לי אם ד“ר נתן והברלינים חושדים אותי במה שאין בי. מהם איני יכול לדרוש אמון בלתי מוגבל. עלול אני לטעות לפעמים, אבל חלילה וחלילה להסתיר ממך איזה דבר בכוונה או משום פנייה עצמית. איני צריך לשנות את דברי, כי כבודך חביב עלי משלי, וצערך מסב לי צער כצערי אני ולא רק בדבר השתתפותי בהוועד הפועל. הלא כידוע לך, שמעתי בעצתך ולקחתי רק חופשה לשנתיים ימים. הברלינים חושבים כי ויתרתי מכל וכל על משרתי לחלוטין. ואני באמת איני יודע, מי יהיה המשגיח על העברית ועל הרוח העברי בהטחניקום. נתן ופינקלשטיין ירצו בוודאי באיש היכול להשתעבד, ואני רואה בשעבוד כזה סכנה להמוסד. אמנם נדבר ע”ד זה באריכות, כשנתראה בקרוב. בכלל הנני מוצא, כי אם רק נתפשר בשאלת הלשון החמורה, נמצא מוצא מן המבוכה גם בהשאלות האחרות. ואם לא, כך חושב אני, נהיה מוכרחים לצאת אפילו מהקוראטריום.

במקרה התוודעתי לאחד ממורי הטחניקום החדשים, מר לדרמן. הזוכר אתה, כי ד"ר כהן דיבר על ההתמנות הזאת בפרנקפורט כמו על דבר בלתי חשוב. לפי דבריו – כדי להרגיע אותנו – אין זה מורה ככל המורים, כי אם “טכניק” פשוט, ומפני זה לא שאלו את חברי הקוראטריום בדבר מינויו. שקר הדבר, מר לדרמן נמנה על דעת נתן ופינקלשטיין בתור מורה בין יתר המורים. הוא עושה רושם של מתבולל גמור. הנחתי מאצלי למשמרת כרטיס שלו: Dipl. Ing. Lederman. Technisches Institut Haifa (Syrien). השם Juedisches נשמט ובמקום Palaestina כמובן Syrien.

את מאמרו של פיליפסון איני שולח לך, מפני שברובו נדפס גם בהגליון האחרון של ה“וולט”, וגם מאמר ממני, כעין תשובה עליו. וה“וולט” הלא מקבל אתה.

הטן אינו ת"י. נורדוי מתחיל כבר לשוב בתשובה ומתחרט על האינטרוויו הזה, שבו הראה על הסכנה הנשקפת להערבים מצד היהודים המגרשים אותם מעל אדמתם. עתונים אחדים בקושטא הביאו את דבריו והשתמשו בהם לצאת נגד הציונות.

שמח אני, יקירי, כי החלטת להקדים את בואך לברלין, כדי שיהיה לך פנאי להתבונן אל המצב לפני ישיבת הקוראטריום. לפני יומיים היתה שיחה להד“ר יעקבסון עם ד”ר נתן. האחרון מתנפל ביחוד עלי ומשתדל לתת להמחלוקת שבינינו צורת מלחמה שבין הציונות ומתנגדיה. ד"ר יעקבסון חושב בכל זאת, כי עוד לא אבדה כל תקוה לבוא לידי פשרה.

והיה שלום, יקירי, כחפץ ידידך

כולו שלך

שמריה הלוי

אל פרופ' מ. פיליפסון, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

ברלין 22.10.1913

אדוני הפרופיסור הנכבד!

אני מודה לך מאוד עבור מכתבך האדיב מיום 18 דנא. אולם אל תחשוב לי לרעה, כשלא אוכל להצטרף לטענותיך. אף איש אינו יכול לחשוד בי, כי אני רוצה להרוס דבר שמקימים בארץ ישראל. להיפך. חברי ואני רוצים למנוע לידת נפל, כי אנו מכירים את ההתפתחות בארץ ישראל החדשה ורוצים אנו ששם ייבנה הכל על בסיס בריא.

אין בעולם בית ספר טכנולוגי, לא בגרמניה ולא באף מקום אחר, שאין בו מתימטיקא, פיזיקא וכימיא מקצועות הוראה עצמאיים. לא אוכל להסביר לי, כיצד דווקא שלושת המקצועות הללו, אשר עליהם מדובר בעיקר, נעלמו מטיוטת תכנית הלימודים של הטחניקום. ואינני מאמין, כי תכנית כזאת תתקבל על-ידי הקוראטריום כולו.

אשר לבית הספר התיכון, אוכל להסתמך על תכנית בתי-הספר של חברת “עזרה”, כמו שניהלו אותם עד לפני זמן לא רב.

אני מבטיח לך, אדוני הפרופיסור הנכבד, כי כל הזמן אשתדל למצוא מוצא מניח את הדעת. אבל לשאלות חשובות כאלו יש תחומים שאסור להשיגם, ואני עוד מקווה, כי הישיבה הבאה של הקוראטוריום תעשה רבות לבירור המצב.

בכבוד רב ובהכנעה, שלך

ש. לוין

אל בצלאל יפה, יפו

ברלין, 28.10.1913

חביבי בצלאל!

לווינא לא נסעתי עדיין. היה עלי ללוות את אסתר שלי לטריעסט ולשוב משם לווינא. הכל היה מוכן לנסיעה, אבל לצערי הגדול תקפתני עוד הפעם מחלתי. היום ביקרני הרופא. מי יתן ואתרפא במהרה, כי המלאכה מרובה והעובדים אך מעטים.

בהטחניקום נצחה הסטרא אחרא נצחון גמור. הטחניקום הוא כולו גרמני בלי יוצא מן הכלל, ובבית הספר התיכוני לא יהיה אף מקצוע אחד מדעי בעברית. אחד-העם, טשלינוב ואני יצאנו מהקוראטריום, כעת מתעוררת השאלה בדבר המורים. יש אומרים כי גם להם אי אפשר להישאר בהטחניקום וכי מחויבים הם לצאת מתוכו במחאה מצידם. אחרים סוברים, כי מוטב היה בעד הענין כולו, לוא נשארו המורים הלאומיים על מקומם.

אנחנו עשינו כל מה שגזר עלינו רעיון התחיה. נראה כעת במה גדול כוחו של הישוב הצעיר. במחאות ובתגר בהעתונים לא תעשו כלום.

ושלום לך, יקירי, לאניוטא ולמרים היקרות

מאת שלך באהבה גמורה

שמריה

אל ד"ר י. ל. מגנס, ניו – יורק*

ברלין, 2.11.1913

לידידי היקר והחביב, שלום וברכה!

את מכתבך מן כ' אוקטובר קיבלתי אחרי ישיבת הקוראטריום ואח"כ נתקבלה גם הטלגרמא שלך. קשה היה לנו להשיבך בבירור איך עליכם להתנהג כעת, אחרי שנגזר דינו של המוסד הטכני לשלילה. כבר הראיתי לך במכתבי מחיפה, מן כ' סיון שנה עברה על הסכנה הצפויה להמוסד מצד האדונים הברלינים, המתעתדים להכניסו לרשותם הם ולהרחיק ממנו כל השפעה לאומית. לצערי הגדול לא קיבלתי ממך שום תשובה על מכתבי הנזכר. אמנם רבות נלחמתי, רבות השתדלתי להכריע את הכף. המלחמה היתה לי מבית ומחוץ, מבית – עם הקיצונים שלנו שמאסו בכל פשרה, ומחוץ – עם האדונים הברלינים. הקיצונים שלנו בארץ ויתרו סוף סוף על הרבה מתביעותיהם ובלבד שלא יחתור המוסד החדש חתירה עמוקה תחת עבודת התחיה שכל כך הרבה מסירות נפש השקיעו בה טובי חלוצינו.

כל הזמן הייתי טרוד בחיפה גופא בעבודת סידור הבניה ומחיפה נסעתי כמעט ישר לווינא, ומעולם לא עלה על דעתי כי הד“ר נתן ישתמש בשעת כושר כזו, – מפני שאך הוא בלבדו בא בחליפת מכתבים תמידית עם אחדים מהקוראטרים באמריקא, – כדי לעשות את מעשיו המוזרים ולאיים על הקוראטרים האמריקנים וביחוד על יעקב שיף, כמו לו קמו הציונים ורוצים לבלוע את המוסד הזה ולהכניסו להסתדרותם הם. בכוונה נתן להמחלוקת הזו בדבר שפת הלימודים צורת מלחמה שבין אנשי מעשה, הדואגים רק בעד קיומו והתפתחותו של המוסד עצמו ובין הציונים, שאין להם בעולמם אלא מוסדות לשם תעמולה ופרסום. בדרך מקרה נודע לי, כי ביחוד השתדל במכתביו להבאיש את ריחי בעיני הקוראטרים האמריקנים ומהיות שמר שיף, כידוע גם לך, מפחד הוא מהציונות ומשתמש בכל הזדמנות הבאה לידו להטעים ולחזור ולהטעים, שלא יחשדוהו חלילה בציונות, לא החטיאו כפי הנראה מכתבי הד”ר נתן את מטרתם. את פשר הדבר הלא תבין אתה יותר מכל האדונים האמריקנים. הלא יודע אתה כמה נפתולים נפתל הד“ר נתן בשעה שהוציאו את המוסד הטכני מרשות ה”הילפספעראיין" על פי רצונו של מר שיף. מן השעה ההיא ואילך הביטו עלינו בברלין כעל אנשים שגזלו מה“הילפספעראיין” דבר מה. השנאה אלינו היתה צריכה מטעמים שונים להיות מוסתרת, עד שהגיעה שעת הכושר ולקחו את נקמתם מהלאומיים זעומי נפשם. ובאמת לא טעה הד“ר נתן בחשבונו, ודע לך, כי משעה שיצאנו מהוועד נכנס המוסד בפועל עוד הפעם לרשותו של ה”הילפספעראיין", מפני שהחברים האמריקנים רחוקים ממקום המעשה והתענינותם במוסד הזה בכלל היא אך קלה ורפויה, ואך אנחנו הלאומים בלבדנו היינו המגינים היחידים על תקנותיו של המוסד.

אפילו מר רוזנבלד, השופט יוליאן מק ומר אדולף קרויז, שאני השפעתי עליהם והכנסתי אותם להוועד, אפילו המה נתנו יפוי-כוח בשאלת שפת ההוראה לא לי, כי אם לטימאֶנדאָרפר, נשיא “בני ברית” בגרמניא, והלא יודע אתה, עד כמה מתנגדים אדונים כאלה לכל יצירה לאומית.

בין כה וכה – ויצא העגל, וחושש אני, שמלחמה עזה וקשה תתפרץ ראשית כל בארץ ישראל גופא לרגל השערוריה הלאומית החדשה. עובדי עבודת התחיה בארץ ישראל לא יתפשרו לעולם עם מוסד כזה, שמשפיל את כבוד השפה העברית ונותן גם חרב בידי צוררינו – והם רבים לצערנו, – להתנפל עלינו ולאמר, כי שלוחים אנו מאת ממשלה נכריה לעבד בעדה את הקרקע, ותשובה לא תהיה לנו וכל הצטדקות שבעולם לא תועיל לנו. בהחלטות שנתקבלו יש גם אחיזת עיניים גסה. מצד אחד רוקדים נגד השפה העברית ואומרים “קדוש קדוש”, ומצד השני נותנים לה את מקום הרקחות והטבחות בתור שפחה חרופה להגרמנית הגבירה. אבל הן יודע אתה עד כמה רחוקים החברים באמריקא מהבנת כל הענין לעומקו, ורק מחוסר ידיעה, מובטחני, נתנו גם הם את ידם לעוברי עבירה לאומית, שלא היתה כמוה בזמן האחרון. חברת “כל ישראל חברים” באה לייסד את בתי הספר שלה בארץ עוד טרם צמח רעיון התחיה, לא כן ה“הילפספעראיין”. עד הזמן האחרון הסתגל לתביעות התחיה, כדי לקנות את הלבבות, ובבתי הספר של ה“עזרה” הורו גם את המדעים הכלליים בעברית. עוד לפני שנתיים נסע הד“ר נתן מעיר לעיר, הכריז על תחית השפה והתרבות העברית תודות לבתי הספר של ה”עזרה“. אבל כעת, מכיוון שנתבצר מעמדה של ה”עזרה" החלו בבתי הספר שלה בירושלים וביפו לקצץ בנטיעות, להרחיק לאט לאט את העברית ולהמשיל תחתה את הגרמנית. מרכז המורים רצה לצאת במחאה גלויה נגד העול הזה ורק נעתר לשאלתי, לדחות את המחאה עד שנראה איך יפול דבר בדבר הטחניקום.

הנני עושה עוד נסיון אחד ושולח לכל חברי הקוראטריום באמריקא תזכיר מיוחד, כדי לבאר להם עד כמה שאפשר, את המצב האמיתי של הענין. העתק של התזכיר הזה הנני שולח גם לך צרוף למכתבי דנא. כמובן יכולתי לנגוע בשאלות אחדות רק ברמז, אבל המבין יבין.

בשום אופן אי אפשר להניח, שהחברים באמריקא שנכנסו להוועד אחרי השתדלות גדולה מצדי, כידוע לך, יהיו מסייעים להעמיד פסל בהיכל התחיה. איני יכול לבוא בעצות מרחוק אבל מבקש אני אותך בכל מיני בקשות שבעולם, שאתה מצדך בל תנוח ובל תשקוט, עד שתוציא כאור את משפט המוסד ועד שתסביר לידידינו באמריקא, עד כמה הוא מן הנמנע להרוס ע“י מוסד חדש מה שנבנה ונוצר ע”י אחרים בכל כך הרבה עמל, צער ויסורים. דבר נא דברים כבושים גם עם ידידנו פרופ' שכטר. אם כועס הוא ומתרגז בשביל ספרי הרומנים, שאינם מוצאים חן בעיניו, או בשביל מורים אחדים בהגימנסיה ביפו, במה אשם המוסד החדש? ובטוח אני, כי לו היה מצרף את דעתו לדעתנו והיה מגין עליה, וכן גם השופט סולצברגר, מרשל וד"ר אדלר, לא היה מגיע המוסד לידי משבר מוסרי כזה עוד טרם נפתח.

בנאומי על הקונגרס נגעתי בשאלת העבודה התרבותית בא“י וכמובן אמרתי, כי ההסתדרות הציונית צריכה לשאוף לזה, שהיא תהיה היוצרת את הערכים התרבותיים, מפני שעל החברות האחרות אי אפשר לסמוך (אחרי הנסיון של ה“עזרה”, שמתחילה היתה כשרה ואח"כ יצאה להתבוללות). ד”ר נתן השתמש במקרה הזה ושלח למר שיף רק קטעים מנאומי, כדרכו תמיד, כדי להראות, עד כמה שואפים הציונים להכניס את הכל לרשותם.

כתבתי לך אודות כל אלה הדברים, כדי שתדע איך להתנהג עם האדונים באמריקא ולהשיב על שאלותיהם. עוד דבר אחד נודע לי. ד“ר נתן שולח כעת את מזכירו ד”ר כהן (דומה מעט לרבי אפרים כהן בטכסיסיו) לארצות המזרח, ואולי גם לא"י, כדי לעשות תעמולה בעד הפוליטיקא של ההילפספעראיין. הוא ישתדל לאסוף חתימות מהספרדים, כי גם הם מסכימים לשיטת ההילפספעראיין. כמובן ימצא ריקים כאלה ובפרט אחרי שההילפספעראיין היה מחלק שמה את הנדבות בשנה העברה.

לתשובתך הנני מחכה.

שלך באהבה

שמריה הלוי

אל הרמן כהנהיים, ניו–יורק

ברלין ו' 3.11.1913

הרמן חביבי!

קיבלתי את מכתבך המפורט. אני מודה: צדקת בכל הנקודות, אתה דן על העניין בהגיון כתמיד. אבל, הרמן חביבי, העיקר אינו השאלה: מי צודק. לצערי המדובר הוא ביחסים אל אנשים, אשר איני רוצה לנצלם, וביחוד לא כרגע, לצרכי דברים קטנים. במקרה דנן אינם צריכים לפעול בצורה הגיונית אלא בצורה פסיכולוגית. הייתי שוגה, לולא הייתי פורע את חשבוני אתם. ועכשיו נעבור לעצם העניין.

מן ה“וועלט” כבר נודע לך על התוצאות השליליות של ישיבת הקוראטוריום האחרונה. אפילו אחד-העם, המתגאה תמיד בשכלו הקר, נאלץ הפעם להסכים, כי להישאר עוד בקרב הקוראטוריום, לא יהיה מן הכבוד לנו. לצערי מחוייבים אנו לא להגיד את הכל; אבל לך אומר בסודי סודות: הטחניקום אבוד, הם פעלו בעזרת התנאים הממשלתיים. אני גופי משוכנע, כי אף ממשלה בעולם לא היתה מתנה תנאים רעים כאלה תמורת חסותה המפוקפקת, לולא היתה מפותה לכך על-ידי מתווכים מתרפסים. אפילו הממשלה הצרפתית תבעה מהגימנסיה העברית בירושלים רק 5 שעות בשבוע עבור הוראת השפה הצרפתית.

אפילו ויסוצקי וגיסו צייטלין התמרמרו, כי הם מאוהדינו, אולם מאחר שהכניסו כבר אל העניין סכום של 200,000 רובל, אין להם האפשרות לעזבו, מכיוון שהם המוציאים לפועל של הצוואה.

בגלל ההתרגשות האיומה והצטננות מעטה, אשר תקפה אותי מיד אחרי הישיבה נאלצתי לשכב ימים מספר. מר ויסוצקי ביקר אצלי פעמיים ביום, ולפני היפרדו הבטיח לי, כי יסע לחיפה רק עמי.

מסתבר, – וההוכחות בידינו – כי ד"ר נתן במיוחד פעל במשך כל הזמן מאחרי גבינו ובצורה לא יפה ולא נכונה. השתדל במיוחד להשפיע על מר יעקב שיף וניצל את התנגדותו לציונות. ממכתב אחד הקוראטורים (פרופ' שכטר) הוקרא רק החצי, כי מחציתו השנייה היתה לטובת הצעותינו וכו' וכו'.

שוב חיברתי תזכיר ושיגרתיו היום בתרגום אנגלי אל כל הקוראטורים באמריקא. אני שולח לך במצורף טופס גרמני ממנו. נוסף לכך כתבתי עוד אל ד"ר מגנס, שכטר ולוברסקי. בעיני זאת התראה מצידי, כי משוכנע הנני, כי ארץ ישראל תגיב על החלטות הקוראטריום בצורה אחרת לגמרי; היא תכעס עד מאוד, ומחובתי להשמיע מלה מזהירה; אולי עוד אפשר יהיה למנוע את הרעה שנוצרה.

צירפתי לתזכיר מכתב לוואי קצר. אחרי שאקבל תשובה, אכתוב עוד לרוזנוואלד ביתר פירוט. אולי תהיה לך הזדמנות לשוחח אתו על העניין, כלומר על ענייני שלי ועל עמדתו כלפיו. ויסוצקי אינו רוצה לוותר גם עכשיו על השתתפותי בפרופסורה; הוא עוד מקווה, שיקראו לי שוב. אינני מאמין בכך כל זמן שד"ר נתן עומד בראש. סבורני, כי על-ידי גישה נכונה ועל-ידי תיאור נכון אוכל, בקלות, להמשיך ולהחזיק בפרופסורה כשאעביר את מקום מגורי לארץ ישראל: וזה יהיה בשבילי הדבר הטוב ביותר.

אסתר כבר בדרכה לחיפה. היום היא באלכסנדריה דמצרים. אני מצפה הרבה משהותה שם.

בסוף השבוע אסע לבוהמיה ואחזור ליום 23 בנובמבר לישיבת הוועד הפועל הגדול. עבודתי מרובה יתר על המידה. עוד בקשה לי אליך. באתי לידי מסקנה, אני ועוד ידידים שלי מהוועד הפועל המצומצם, כי באמריקא מטפלים באופן גרוע ביותר. הייתי רוצה עד מאוד, לבקר באמריקא רק בתכונה של ציוני ללא תפקידים אחרים, אשר אין להם כל קשר בהסתדרות הציונית גופא. כאן שוררת הדעה, כי בעצם לטובת העניין עלי לנסוע לאמריקא. אבל זאת היא שאלה עדינה, ורק באופן עדין אפשר לפתרה. בוודאי לא אצטרך להסביר לך הרבה.

בבית הכל די בסדר. הלנה מרגישה טוב ובוריס נהיה חרוץ קצת יותר. דרישות שלום לבביות לך ולמרטה.

שלך,

שמריהו

נ.ב. שילמתי עוד את 3,000 מרק, למרות שלא היתה באפשרותי לשלמם. בגלל זה נאלצתי לקחת שוב הלוואה. מאליעזר מקבל אני את החצי. סלח נא, הרמן חביבי, אבל עליך להבין, כי החלטתי לתקן את הבעיה הכספית, היתה רצינית.

נ.ב. שמואל שטראוס צריך לפרסם את ענייני הטחניקום ב“טיימס” ובעתונים כלליים אחרים. גם ריצ’רדס צריך לדאוג לכך, כי העתונים היהודיים יעמדו לצידנו. יוכיחו נא הציונים פעם אחת, כי הם, כמו שאומרים באמריקא, משתלטים על דעת הקהל היהודית.

אל אברהם אליהו לוברסקי, ניו–יורק*

ברלין, 4.11.1913

לידידי החביב, שלום וברכה!

רבי אשר שלנו [אחד-העם] הראה לי את מכתבך, והנני רואה ממנו, כי גם אותי אתה מאשים, שלא התענינתי בהקהל האמריקני ולא מצאתי לנחוץ להודיעכם ע"ד מצב הענין מזמן לזמן. קיבלתי בינתיים מכתב מידידנו רבי מגנס, שבו הוא מאשר את קבלת מכתבי מן כ' סיון שנה עברה מחיפה. במכתב ההוא לא כיסיתי ממנו דבר והראיתי לא ברמזים, כי אם בדברים פשוטים וגלויים על הסכנה הצפויה להמוסד הטכני מצד הרוח המערבית, שהברלינים מתכוננים להכניס לתוכו. בדבר זה, שבחרתי דוקא בכצמן להיות שליחי, עשיתי כזאת, מפני שהזמן היה כבר קצר ורציתי שהמכתבים יתקבלו תיכף עם בוא הספינה. ושנית הלא כצמן התיעץ גם עם הלשכה הציונית ובטח מילא את מלאכותו באמונה. ושלישית, ידידי, מי משגיח בדברים קטני ערך כאלה, במקום שהשלהבת אחזה במוסד חשוב כזה, שאמרנו כי בצלו יחיה הדור הצעיר בארץ.

איך שיהיה, וגם האמריקנים עזרו להמתבוללים ע“פ נוסח ברלין וצרפו סוף סוף את דעתם לדעת הברלינים. ההחלטות של ד”ר נתן נתקבלו. ואנחנו יצאנו מהוועד. נצחו ערלים את מצוקים וארון התחיה נשבה. אני לא איבדתי עוד את תקוותי, כי חלוצינו בארץ לא יתנו לבלוע את הקודש. חיברתי תזכיר מיוחד ושלחתי אותו לחברי הקוראטריום באמריקא והעתק אחד גם לידידנו מגנס, וגם מכתבים מלווים כתב צרפתי להתזכיר. אנא התראה נא עם ד"ר מגנס ועם פרופ' שכטר והשתדל לפעול ביחוד על האחרון, כי יעזוב לזמן מה את חשבונותיו עם הספרות העברית החדשה, שאין לה שום שייכות להטחניקום בחיפה, ויעשה כל מה שיש ביכולתו להשפיע על חברי הקוראטריום שיחזרו בתשובה. אין אני חוזר על פרטי הענין, מפני שתמצא את החומר הדרוש אצל ידידנו מגנס.

מה שנוגע לי הנני חושב את עצמי במדרגה יותר גבוהה כביכול מיעקב אבינו, מפני שהוא עבד בעד רחל וקיבל את לאה, ואני אחרי חמש שנות עבודה, אפילו לאה אין לי והנני חושב עוד הפעם מחשבות שונות איך לברוא בעדי אפשרות שאוכל להשתקע בארץ.

גם זאת עליך לדעת. רבי דוד [ויסוצקי] ורבי יוסף [צייטלין] אע“פ שלא יצאו כנגד החלטות רוב הקוראטריום, אבל לבם מהסס בקרבם ומבינים הם את העול הלאומי שנעשה להמוסד, איך רימו אותם ואיך עסקו כל הזמן באונאת דעת הבריות. זה כשנה וחצי שהחברה “עזרה”, שכל כך האמנתי בה ובמנהיגיה, החלה להנהיג את השיטה הגרמנית בבתי הספר שלה בארץ ע”י הוספה מחול על הקודש.

בהסתדרות הציונית יש לי עבודה רבה וטרוד אני כמעט כל הימים, ולו הייתי בבחינת צדיק, הייתי משכים ומברך: ברוך שעשני ציוני ולא עשני כי"ח ולא עשני הילפספעראיין וכו'.

איני רוצה להימנע מתקווה, כי הצדק והישר עוד ינצחו וכי הטחניקום בחיפה יתנוסס עוד לתפארת לעמנו, אבל בנו תלויה הגאולה, וכל אחד מאתנו מחוייב להציל מיד עושקו.

שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

שלום וברכה לאסתר היקרה שלך ולבניך. מה נשמע אצלך?

אל חיים וייצמן

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 5 בנובמבר 1913

חיים היקר!

קראתי את מכתבך אל טשלנוב ואני רואה, שמצב רוחך עצוב לרגל השתלשלות הענינים בקוראטוריום של הטחניקום. לדעתי אין לנו מה להצטער: המשבר צריך היה לבוא מוקדם או מאוחר, ואנחנו צריכים היינו לשלם “רבי געלד”, כדי להיווכח סופית, שאסור לנו להקדיש את כוחותינו לארגונים אחרים, ואפילו בשביל התחלות ארצישראליות, אם אנחנו רוצים, שארץ ישראל תתפתח ברוחנו. נסיון זה עם ה“הילפספעראיין” ישמש לנו לקח גם בארגון העבודה בבעיית האוניברסיטא. ר' אשר [אחד-העם] מסר לך בוודאי פרטים מהישיבה ומההתיעצויות המוקדמות. אגיד לך דבר אחד. לכל כך הרבה ערמה, שקרנות ושפלות לא ציפיתי מאדונים אלה, למרות שבשנה האחרונה למדתי די.

ואחרי כל זה אני מביט בבטחון על עתיד הטחניקום. המלחמה לא נתסיימה עם יציאתנו, אלא רק מתחילה עכשיו. צורתו של המוסד צריכה להשתנות באופן יסודי תחת לחץ “ארץ-ישראל שלנו”. לטחניקום הגרמני בחיפה לא יהיו מורים הגונים ולא תלמידים. טחניקום נשאר טחניקום, כמו במיטוויידה וכד'. אנשים שאינם בררנים יעדיפו תמיד את אירופא על א“י, מפני שהכניסה לטחניקומים אינה יכולה אף פעם להיות מוגבלת, והנוער הלאומי יחרים טחניקום גרמני בחיפה. אפילו בבתי הספר התיכוניים לא יהיו די תלמידים. ארץ-ישראל הצעירה לא תשלח שמה את בניה, ומרוסיא שולחים את הילדים לא”י רק לבתי ספר עבריים.

אני שולח לך העתק של התזכיר, ששלחתיו אל חברי הקוראטריום האמריקאיים. אני בטוח, שגם שם ימחו. השפיעו עליהם באמצעים בלתי טהורים, ע"י הפחדה וכו', אשר בן ישעיהו יספר לך קצת.

אפילו ויסוצקי וצייטלין נשאר בלתי מרוצים מאוד מהמצב שנוצר. גם הם הצביעו תוך רגש של פחד.

אל תצטער, יקירי, יתכן ש“גם זו לטובה”. לקח טוב, אם כי יקר, בשביל עבודתנו להבא.

אחרי הישיבה חליתי ונפלתי למשכב. נבהלתי שמא חוזרת ההסטוריה של השנה שבעברה, גם הרופא נבהל. אולם, ברוך השם, חזרתי מהר לאיתני. שכבתי ששה ימים. ביום ו' בבוקר אני נוסע לפראג, אבקר גם במקומות אחרים בבוהמיה. היה טוב מאוד לוא באת לברלין לשבת ה-22, כלומר יום לפני הישיבה. היינו מספיקים לשוחח.

דרישת שלום לבבית לוויירה וללינה.

כולי שלך

שמריה

אל בצלאל יפה, יפו

ברלין, 5.11.1913

בצלאל יקירי!

קיבלתי את מכתבך מברינדיזי. השקפתי כהשקפתך בדבר שאלת המורים הלאומיים, כלומר בדבר השאלה, אם מותר להם לקבל עליהם את המשרה בחיפה או לא. אבל הדעות פה נחלקו. יש מתירין ויש אוסרין. הד“ר בירם השתדל כי יתנו לו בכתב, שיש לו הרשות להורות לכה”פ את מקצועות דברי הימים והגיאוגרפיה בעברית. עד כה לא נתנו לו אישור כזה בכתב ויוכל היות, כי גם לא יתנו לו. ודע לך, כי האדון אפרים כהן קיבל פקודה “להכין את הלבבות” בארץ ישראל ובוודאי ישתדל לחבר “תזכירים” ממין אחר לגמרי. והלא יודע אתה, שנקל לאסוף חתומים בא"י על כל צרה שלא תבוא.

אנחנו עשינו, כל מה שגזר עלינו רעיון התחיה. הגיעה השעה שתוכיחו לכל העולם העברי את אי האפשרות של מוסד הקורא להתבוללות כזו בא“י. את אשר יגורתי בא לנו. אני זה לפני שנה העירותי את תשומת לבם של חברינו, כי נמכרנו בחשאי, וטענו תמיד נגדי, כי מפריז אני על המידה. כעת נוכחו לדעת, שהצדק היה אתי. ועוד שנית עליך לדעת, אנחנו מצידנו, בהיות שאנו עומדים בראש התנועה הציונית, לא נעמוד בקשרי המלחמה, ואפילו בהצעות לא נבוא, ומה שאני כותב לך כעת, הנני כותב רק לך ולעצמך. לפי דעתי נחוץ, שמרכז המורים יבוא לפנינו בהצעה: לפתוח בית ספר בינוני בחיפה ודוקא תומי . בית ספר כזה יעלה במשך השנה הראשונה מן י”ב עד ט“ו אלף פרנק. חושב אני, כי הועד האודיסאי ישתתף בזה, וגם אנו מצידנו בוודאי נשתדל לעזור להוצאת הדבר הזה אל הפועל עד כמה שידנו מגעת. באופן כזה אולי ננצח מן השעה הראשונה. כמובן, איני מתווה לפניך את הדרך שתלכו בו, והנני מסתפק לע”ע רק ברמזים של עצות. עוד עליכם לדעת, כי חלילה וחלילה לכם להטעים, כי נלחמים אתם נגד הגרמנית לשמה, מפני שאזי תקנו לכם שונאה גלויה וידה תהיה על העליונה. צריכים אתם לבאר, שאינכם נלחמים נגד השפה הגרמנית בתור שפת קולטורא, כי אם נגד אלה המגדישים את הסאה, והמזיקים אפילו להתפשטות השפה הגרמנית ע"י שכופים הם הר כגיגית ואונסים ממש לקבלה.

מאחורי הפרגוד שמעתי כי הד“ר כהן, המזכיר של הה”פ מתכונן לבקר את הארץ, ואולי גם הד"ר נתן. דעו לכם, כי מחויבים אתם להראות להאדונים האלה, עד כמה טמטמו במזיד את הכרתם, אבל להראות את זאת באופן בולט.

מחלתי עברה ת"ל והנני עובד ועובד בלי הרף. מחר בבוקר הנני נוסע לפראג ואבקר בבהמן עוד ערים אחדות. שלום לאניוטא היקרה, למרים הנחמדה ולאסתר’קע שלי. מפראג אכתוב לה אודות כל. ברוך שלנו נעשה לילד כל כך נחמד. מורו כעת הוא מר פינחס כהן ואני כל כך שבע רצון ממנו.

אמור ליוסף [לוריא] כי יבוא תומ“י בהצעה ע”ד בית הספר התיכוני כדי שנקבל את הצעתנו עוד לפני כ"ג דנא.

כולו שלך, באהבה

שמריה

לפרופ' ש. שכטר, ניו–יורק

ברלין, ב' חשון תרע"ד

ידידי ואדוני הנעלה!

לא זכיתי לקבל ממך תשובה על מכתבי האחרון. שמעתי, כי מתרגז אתה גם עלי, ואני איני יודע פשר דבר. נניח, כי הצדק אתך ביחוסך לספרות העברית החדשה, אבל מה אני, כי תלין עלי. אני לא רק שלא כתבתי רומנים, כי אם לא עסקתי בהם אפילו הלכה למעשה, ואם כועס אתה על מוסינזון, לפי דעתי אך לחינם – מדוע אתה נפרע ממני, והכי יש לי עמדו עסק של שותפות?

כתבתי ע“ד מצב הענין בפרוטרוט לידידנו מגנס. הוא בוודאי יתיעץ גם עם כבודך. לא אאריך בדברים ואומר לך בקיצור, כי איך שלא נתיחס אל עבודתנו התרבותית בא”י, לא מפי האדונים הברלינים נהיה חיים, ולא מהם תצמח ישועת ישראל, וכל מי שעוזר להם כעת עתיד ליתן את הדין לפני כס המשפט של ההסטוריה שלנו. יודע אני מה עשו בברלין גם עם מכתבך, אדוני, אבל אין לי רשות לפרסם את הדבר. חקור בעצמך ותמצא פתרון החידה: בברלין עשה מכתבך רושם כזה, כמו גם אתה מסכים לשיטתו של הד"ר נתן, שאין בה בניה אלא סתירה.

הנני עושה עוד נסיון אחד ושולח תזכיר מיוחד להקוראטורים באמריקא, אולי יבינו את האמת ויחזרו בתשובה, אם כי קשה יהיה לתקן מה שפגמו כבר. הנני מבקש אותך בכל לשון של בקשה, שתעזוב לזמן מה את חשבונותיך עם הזרמים החדשים בספרות העברית, מפני שלא מוסד ספרותי נבנה כעת, כי אם מוסד גבוה בעד לימודים ומדעים, ושצריך היה להיות עברי ויצא גרמני מכף רגלו ועד ראשו.

אחד-העם, ד“ר טשלינוב ואני עבדך עשינו מה שגזר עלינו רעיון התחיה, שתחת דגלו התאספנו כולנו. בכוחכם, יחידי הסגולה שנשארו בהוועד, לעמוד עוד גם כעת בפרץ ולבטל את ההחלטות, שנתקבלו ע”י אחיזת עיניים.

יודע אני את השפעתך הגדולה על סביביך, ומובטחני שבידך עוד למנוע בעד המחלוקת הקשה, העלולה להתפרץ ביחוד בארץ ישראל לרגל הענין הזה.

סלח לי, אדוני וידידי, אם נמלטו מעטי איזו דברים חדים כלפי מי שיהיה. אבל יודע אני היטב את המצב, חקרתי ודרשתי אותו ומתירא אני מפני התוצאות הכרוכות בעקב החלטות כאלו שנתקבלו בברלין.

בברכה כפולה ומכופלת ובברכת ציון

שלך בידידות נאמנה

שמריה הלוי

אל משה כרפס

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 26 בנובמבר 1913

משה בן יהודה היקר!

כשנתקבל המברק ממך, לא הייתי בברלין. רק בימים אלה חזרתי ממסע של שבועיים על פני בוהמיה. גם אחרי חזרי לא יכולתי לענות לך מיד, מפני שחכיתי להחלטת הוועד הפועל הגדול בענין יחסנו להבא לטחניקום. הוועד הפועל הגדול אישר פה אחד את דרכי פעולתנו והוא ינקוט מצדו בכל האמצעים, שהשפה שלנו תישאר השלטת בבתי הספר שלנו בא“י ושלא לתת להכניס “פוליטיקא” לבית-הספר הקיים. המאורעות בא”י הקדימו אותנו. כמעט כל בתי הספר של ה“הילפספעריין” סגורים. שובתים התלמידים ורובם של המורים. אגודת המורים פותחת בית-ספר ריאלי עברי בחיפה וחושבת גם על בית מדרש למורים בירושלים. דעת הקהל בא“י נרגזת מאוד. הד”ר נתן והד“ר כהן מה”הילפספעריין" נסעו בחיפזון לא“י. אינני סובר שהם יצליחו להרגיע את דעת הקהל. בא”י מתייחסים אל החלטת הקוראטוריום כאל פשע לאומי. מתברר, משה בן יהודה, שההצבעה בענין השפה בטחניקום התנהלה לא לפי כל כללי היושר. מתברר אחר-כך, שהאמריקאים לא קיבלו ידיעות מדוייקות. פניתי אל האמריקאים בתזכיר ואני מחכה לתשובה. בכל אופן אני בטוח, שהחלטות הקוראטריום לא תתגשמנה אף פעם באופן מעשי. חבל רק, שהכניסו פירוד לעניין, שיכול היה לאחד את היהודים.

בנוגע למחאה שלך, משה בן יהודה, הייתי סובר, שכדאי להציע לך לחכות עד שישובי הד"ר נתן מארץ-ישראל. אולי יחזור בו, אם כי האמונה בחדירת אור לקוראטוריום חלשה מאוד. אם הקוראטוריום לא יעשה הנחות, צריך יהיה לקבל בחזרה את 10,000 המארקים שלך, דבר שאפשר יהיה בוודאי לעשותו.

תודה לך, משה בן יהודה היקר, על דאגותיך למעני באופן אישי. בוודאי קשה היה לי להיפרד מהשאיפה, שטיפחתי אותה במשך שנים רבות, אבל אין מה לעשות. אקווה שתיווצר בשבילי הזדמנות שניה לעבור לא"י. הנה אנו ניגשים עכשיו לארגון עניין האוניברסיטה העברית. נבחרתי למזכיר כללי של הוועד המכין. אנחנו כולנו בטוחים, שהעניין יתקדם. לי נעים יהיה לעבוד במקום, שהעקרונות העבריים לא יתערערו.

תודה לך גם על הסיוע, שסייעת לד"ר יעקובסון.

ממר [בצלאל] יפה מיפו קיבלתי מכתב, שבו הוא מציע לי לקנות ממנו את מגרשו בתל-אביב. זה הוא המקום היפה ביותר, בתל-אביב, שטחו קרוב ל-3,500 אמה. המחיר הסופי 7 פראנק האמה, כך שכל המגרש יעלה 2,500 פר‘. עם עזיבתי את הקוראטוריום נתבטלה תכניתי בדבר השתקעותי בחיפה. יש לי שם מגרש, ששילמתי בעדו 8,000 פר’. מציעים לי עכשיו בעדו 12,000 פר' במזומנים, זה אחד מידידי בפטרסבורג. 6,000 פר' יש לי, עודף מהסכום, שהקציבו לי להקמת בית. הייתי רוצה מאוד לרכוש לי את המגרש ביפו. אני מקווה להיפגש אתך בא"י ואם המגרש הזה ימצא חן בעיניך, אמסור אותו לך ברצון רב, בהשאירי בשבילי 1,200 אמות מרובעות. היה נשאר עוד 2,300 לבניית קייטנה הגונה.

אני עובד בהסתדרות הציונית במרץ רב ואני מקבל משכורת 10,800 מארק בשנה. כמובן, סכום זה מכסה רק 60% מהוצאותי, מפני שהחיים בברלין התייקרו מאוד. את הגרעון אני צריך להרוויח מכתיבה. קצת קשה, בכל זאת אני מאושר, שאני משרת כולי עניין, שאני אוהב אותו כל כך ושנותן לי סיפוק רוחני גדול כל כך. פעם ראשונה בחיי היה עלי להסכים לקבל משכורת בעד עבודתי הציונית. ברם אנחנו כולנו בדעה, שעקרון זה של מתן משכורת הוא בריא, ובקונגרס הבא נציע הצעה בדבר מתן משכורת לכל חברי הוועד הפועל הציוני המצומצם. אי-אפשר לעסוק בציונות רק דרך-אגב, יש להקדיש לעבודה זו את כל הזמן. תפקידינו גדלים, וגם ההסתדרות גדלה, ועבודה יש מספיק בשביל כולנו. אני מרוצה מאוד, שהצלחתי האישית גדלה גם היא. אין ביכולתי להענות אפילו למחצית ההזמנות, שאני מקבל מכל הצדדים, הן מגרמניא והן מארצות שונות אחרות. התחלתי להשתדל שיוציאו אותי מנתינות רוסית. אם הדבר יעלה בידי, אסע גם לרוסיא.

מאַניה שלנו אנחנו מקבלים מכתבים משמחים מאוד. היא מאושרת, שהיא חיה בתל-אביב והיא עוסקת הרבה בלימוד השפה העברית והאנגלית. הלנה בת בוריס, מרגישה את עצמה טוב, ובננו מתפתח יפה מאוד. אנו כולנו שולחים לך, לפולינה בת גריגורי היקרה ולכל בני ביתכם דרישת שלום לבבית ביותר.

כל טוב מאחל לכם,

המסור לכם, שלכם

ש. לוין

שמחתי מאוד על הידיעה בדבר בחירתו של ברונשטיין (*רב מטעם ביקטרינוסלב). אני מביע לכם את תודתי הרבה על האמון, שאתם רוחשים ליורשי.

אל בצלאל יפה, יפו

ברלין, 26.11.1913

חביבי בצלאל,

לצערי, חביבי, הנני טרוד כל כך, עד כי אין לי באמת אפילו שעה קלה פנויה. ישיבת הוועד הפועל היתה ע"פ תכנה היותר עשירה ומלאה מן היום שנכנסתי לההנהגה. יש לנו עבודה, ההסתדרות שלנו מתרחבת מיום ליום. נהניתי מאד מנסיעתי בבהמן. הרושם היה חזק, והמונים המונים מסתפחים על הסתדרותנו.

הידיעות מהארץ ע“ד המחאות וההתלהבות עשו גם עלינו רושם אדיר. חזקו אחינו ואמצו ויהיה אלוהי העברים עמכם, חלוצינו החביבים. בישיבת הוועד הפועל הגדול ניסו אחדים לבקר את צעדינו, אבל חזרו מהשקפתם והביעו לנו את הסכמתם פה אחד. לע”ע החליטו לתמוך בבית הספר העברי בחיפה בסכום של 10,000–8,000 פר' לשנה. בדבר החלטותיכם האחרות הננו מחכים להרצאתכם המפורטת.

כתבתי לך וגם טלגרמנו כי ד“ר נתן וד”ר כהן מה“עזרה” נסעו לא“י. בוודאי ישתדלו לרמות את דעת הקהל בא”י גופא ע"י גילוי דעת מצד בעלי החלוקה. ראו נא והשתדלו למרר את חייהם שמה, כדי שיבינו, איך הם מחריבים את הישוב. מלחמה צריכה להיות לנו, מלחמה בלי חמלה עם מהרסינו היוצאים ממנו. צריך להראות להם באופן גלוי ובולט עד כמה שנואים הם, שיטתם ומעשיהם על הישוב החדש.

בדבר המגרש כתבתי עוד הפעם היום למר כרפס. חכה נא, ידידי, עד שאקבל את תשובתו ואודיעך ע"י טלגרמא.

פה הננו מלאים תקוה, כי יעלה בידנו לנחול נצחון, וכי כל הרוחות שבעולם לא יזיזו את העברית שלנו ממקומה. אמור נא לאהרונוביץ כי מודה אני לו בעד מכתבו, וכי מבקש אני אותו להמציא לידנו הרצאות מזמן לזמן. לכשאפנה מעט אשיב לו. הנני כל כך עמוס בעבודה.

מאושר אני, כי לכה"פ בתי היקרה היא כעת בארץ ומגיש לכם, חביבי, תודה עמוקה. שלום ליוסף [לוריא], שלום להלוחמים ולכל ידידינו המשותפים.

שלך

באהבה גמורה

שמריה

הקר נוסע לחיפה. ישהה ביפו, אין לו שום אפשרות להתפטר כעת ממשרתו. אנא התיחסו אליו בחיבה, כי הוא אחד מהמצוינים שלנו. לע“ע הן הטחניקום אינו נפתח עדיין והוא יעסוק לע”ע רק במלאכת ההכנה, שאותה אי אפשר להחרים בשום אופן, וכשתגיע השעה יעמוד בוודאי על צדנו.

אל אחד העם, לונדון

אֶלברפלד, 9.12.1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

בל תכעס עלי, יקירי, בל תדינני לכף חובה. עמוס הייתי לא רק בעבודה, אלא גם בשעת-הרת-עולם. מיד כשקמתי ממחלתי, שתקפה אותי תיכף אחרי ישיבת הקוראטריום, לא ידעתי מנוח. איזה כוח נעלם דחף אותי והחילותי את עבודתי. הרגשתי שארץ ישראל החדשה תצוה עלינו בקול נגיד לצאת לישע ה' בגיבורים. המרכז הציוני החליט עד כה לתת בעד יסוד בית ספר עברי בחיפה 10,000 פר‘, בעד יסוד בית ספר למורים בירושלים כ’ אלף פר' ובעד תמיכת בית ספר עברי עירוני ביפו 50,000 פר‘. כמובן, זוהי רק התחלה. הוועד האודיסאי הקציב גם הוא למטרה זו כ"ה אלף פר’. אנחנו עומדים בתמידות בקשר עם מרכז המורים. מצידנו איננו באים בהצעות חדשות, כי אם תומכים בהצעות שמתקבלות ע“י מרכז המורים בהסכמת הוועד המיוחד שנוסד למטרה זו ביפו. ה”עזרה" מחוייבת להיכנע, ואם לא נפול תפול, מפני שאנחנו מזרע היהודים. הקנאה לשפתנו ולקנינינו הרוחניים הגיעה להתרוממות הרוח מאין כמוה. היום קיבלתי העתק מטלגרמא של מרכז המורים, שלא ניתנה עוד להתפרסם: כל המורים בבתי הספר של “עזרה” בירושלים עוזבים את ה“עזרה”, אם לא ימלא את דרישותיהם להורות רק בעברית בלי יוצא מן הכלל. להגרמנית הם מפנים רק מקום שפה זרה. לד“ר נתן נתנו ארכה של ד' ימים. ד”ר נתן מאיים, כי יסגור את כל בתי הספר. אפילו דוד ילין כותב לי, כי צריך לברך על המשבר הזה, “מפני שעל ידו נצא משעבוד לגאולה ומעז יצא מתוק”. יקירי ורבי! החלמת, כי עוד בימינו יקום דור חי כזה היודע להגן באופן כזה על קנינינו, על שפתנו ותרבותנו? מתקנא אני בך, שזכית לכך, מתקנא אני בך, שזכית לראות את עולמך בחייך.

אצלי אין שום ספק, כי ננחל נצחון גדול, כי מעתה יבינו הכל את ערכה של העבודה התרבותית בארץ, ולא יתנו עוד לאחרים להתעלל בתרבותנו.

ביקרתי את מדינת בּאֶהמן. בכל מקום יש לנו כעת לוחמים נלהבים. ביקרתי רק ארבע ערים, ונאסף שמה בעד העבודה התרבותית עשרת אלפים כתרים. כעת הנני מבקר ערים אחדות במערבה של גרמניא ומקווה אני לראות ברכה גם פה. ביום א' הסמוך הנני שב ברלינה ואמציא לך העתק של מכתבים אחדים מענינים, מאמריקא, גם שמה המלחמה אך זה מתחילה להתלקח ובמהרה יווכחו גם אדונים כשיף, שיש מגינים על השפה ושומרים לתרבותנו. מהרה ישמע את הקריאה: “הכזונה יעשה את אחותנו?”.

בעדנו אין כל מקום ליאוש. אדרבא. ירא אני לבוא בהשוואות, אבל לדידי חזי לי כמו תקופת החשמונאים נשנית עוד הפעם.

בה“וולט” נדפס בגליון האחרון מאמרי בדבר מכתב החוזר של ה“עזרה”, מעין פתיחתא להידיעות בדבר הטחניקום. שלחתי מאמר גם ל“הרסוועט”, אבל גם שמה לא חתמתי את שמי.

אחת הובררה לי: כי לא היתה לנו שום רשות מוסרית להישאר בהקורטריום אפילו רגע אחד.

מברלין אכתוב לך מיד כשאשוב.

שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי

לד"ר י. צ’לנוב, מוסקבה

ברלין, 26.12.1913

לידידי החביב, שלום וברכה!

כששקלנו את ההצעה בדבר אפשרות נסיעתי לאמריקא, החלטנו להימלך גם עם אנ"ש בניו-יורק, ושאלנו את חוות דעתם של מגנס ושל הפדרציה. והנה היום נתקבלה תשובה טלגרפית:

“Reise Levin nicht ratsam. Sitzung Kuratorium 17 Januar. Schiff telegraphiert Hilfsverein, dass Nathan ebenfalls nicht kommen soll nach America”.

[נסיעת לוין אינה רצויה. ישיבת הקוראטוריום ב- 17 בינואר. שיף טלגרף להילפספראיין, כי כמו כן אל יבוא נתן לאמריקא].

מזה מוכח, כי גם במחשבתו של ד“ר נתן עלתה לנסוע כעת לאמריקא, כדי להשפיע על הקוראטריום. אם כי ראיתי מראש, כי כל “שאלה” היא בחזקת “טרפה”, בכל זאת לא מצאתי לנכון לנסוע מבלי שאול לראשונה את פי האמריקנים. אמנם גם כעת איני בטוח עוד, כי ד”ר נתן לא יסע, ואם יסע הוא, אזי נחוץ עד למאוד, שגם מקומי לא ייפקד שמה בשעת ישיבת הקוראטריום. למגנס לא כתבנו, כי משפחת וו[יסוצקי] הציעה לקבל על עצמה את הוצאות הנסיעה.

ד“ר נתן עזב את הארץ. היתה טלגרמא בה”פרנקפורטר צייטונג“, כי הציונים והטרוריסטים (כלומר: ילין, בן-יהודה, זוטא וכו') מתחילים לנוח מזעפם, וכי כל מוסדות ה”עזרה“פתוחים. כמובן אין בזה אלא עוד הפעם אחיזת עיניים גסה וחוצפא יתרה. הרוחות בארץ לא נחו כלל, ובבתי הספר של “עזרה” נשארו לא יותר מחמישית התלמידים. הנשארים מקבלים תמיכה מאת ה”עזרה“, ובלבד שלא יהיו מוכרחים מנהלי ה”עזרה" לסגור את בתי הספר לגמרי.

ע“פ נוסח הטלגרמא וע”פ טכסיסי המלחמה של אדוני ה“עזרה” חושב אני, כי המלחמה פה תתפרץ עוד יותר בחזקה אחרי שובו של ד“ר נתן. אדוני ה”עזרה" אינם יודעים עוד כל גבול ומוכנים המה לעסוק במלשינות אפילו, ובלבד להבאיש את הציונות. ה“עזרה” הפיצה בשלושים אלף אקסמפלארים את המאמר של ה“האמבורגר פאמיליען בלאטט”, מלא חרפות וגידופים על היהודים הרוסים. בהמאמר הזה נאמר בפירוש, כי אין זו רק מלחמה בעד העברית, כי אם שנאת הרוסים להגרמנים.

היחידי, שהיה יכול כעת, ושעליו מוטלת גם החובה המוסרית לעשות כזאת, להתרות באדוני ה“עזרה”, שישובו מדרכם המסוכנת הזו, הוא ידידנו ר' דוד וו[יסוצקי].

עוד נאמר בהמאמר הנזכר, כי ממקור נאמן ידוע להמערכת, שבקרוב תעלה השאלה בדבר מלחמת השפות בארץ ישראל גם על שולחן הרייכסטאג, ושבהשאלה הזו יגעו הפעם לא-יהודים.

היו לנו ישיבות תכופות עם ד“ר רופין ועם ד”ר אויערבך מחיפה בדבר שאלת סידור העבודה בארץ. הידיעות, שאנו מקבלים מכל הארצות, משמחות. אין שום ספק, שיעלה בידנו לאסוף את הסכומים ולבסס את בתי הספר בארץ על יסוד בריא עברי. ד"ר נורדוי הוא כולו על צדנו, במלחמה הזו. יוצא מן הכלל הוא ר' דוד וולפסון.

שמעתי, כי ד"ר נתן נוסע לראשונה כעת לקושטא ויעשה שמה ימים אחדים. בוודאי ישתדל להשפיע על הממשלה המרכזית, ובטח ישוב גם מקושטא בבושת פנים. באנגליא ובצרפת עומדת היהדות, כפי שניכר מהעתונים על צדנו.

בראשית ינואר הנני נוסע לקנינגסברג ואשוב לברלין בחמישי לחודש, ומי"א ינואר ואילך אבקר ערים שונות בגרמניא ובאוסטריא. נחוץ לי לדעת, מתי חושב ר' דוד וו[יסוצקי] להיות בברלין. הנני שונה עוד הפעם, נחוץ עד למאוד שיבוא הנה בהקדם האפשרי.

ושלום לך, יקירי, מאת אוהבך

שמריה הלוי

אל אחד העם, לונדון

ברלין, 26.12.1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

בט' לחודש שלחתי לך מכתב מ“עלבערפעלד” והבטחתי לכתוב לך מברלין מיד כשאשוב. והנה זה יותר משבוע, ששבתי מנסיעתי בנפות הרהיין, ועדיין לא הספיקה לי השעה לכתוב לך שנית.

ע“ד עצם המלחמה בארץ אין לי צורך לכתוב. כל הידיעות הבאות בה”וולט" מנופות על יסוד ההרצאות שאנו מקבלים בתמידות מאת מרכז המורים ומהמשרד הארצי ישראלי. דברים רבים מכסים אנו לע"ע מאת קוראינו, כמו ההשתדלות להשפיע עלהרשות המקומית ביפו נגד הגימנסיה העברית ונגד “תל-אביב”. מחכים אנו לצעדים כאלה מצד הברלינים גם פה, ובכל זאת אין אנו מפחדים כלל, מפני שהאמת על צדנו, ומפני שהגיעה כבר השעה לפזר את ההשקפה, שגרמניא מחבבת אותנו.

לפני ימים אחדים קיבלנו טלגרמא מד“ר טשלינוב, שהוא שוהה כעת במוסקבה, כי משפחת וויסוצקי רוצה לדרוש בכל תוקף לבטל את החלטות הקוראטריום, וכי מבקשים הם אותי, שאצא לאמריקא, כדי להשפיע על חברי הקוראטריום שמה. עניתי, כי איני יכול לעשות דבר כזה בחפזון, והצעתי, כי לראשונה מחויבים להימלך בשאלה הזו בא-כוחה של משפחת וויסוצקי ושלושת החברים שיצאו מהקוראטריום. בינתיים טלגרמנו גם למגנס ושאלנו את חוות דעתו הוא. נתקבלה תשובה שלילית nicht rasam. מעניין הדבר, כי בטלגרמא הזו מודיע אותנו מגנס, שמר שי, טלגרף גם לההילפספראיין שגם נתן לא יבוא כעת לאמריקא. מוכח מזה, כי במחשבתו היתה ללכת. אמנם יוכל היות, שד”ר נתן או אחר מהה“פ ילך בכל זאת לאמריקא להשתתף בישיבת החברים שתהיה שמה ב-17 לחודש ינואר. אנחנו נעמוד על המשמר, ואם אך הה”פ ישלח בא-כוח לאספה הזו, אלך גם אני. די לנו במלשינות מסותרת בארץ ישראל, ונחוץ לקום נגד שיטה כזה בהקוראטריום עצמו.

שאלת הכסף אינה מפחידה אותנו. הציונים מרימים תרומות לפי ערכו של המצב, וגם רבים שאינם ציונים עוברים אל צדנו. בטוחים אנו, כי הנצחון יהיה על צד הישוב החדש.

ד“ר נתן התחיל לכתוב מאמרים בעברית, הלא הם נדפסים בה”מוריה“. דוד ילין, בן יהודה, לוריא וכדומה, המה הטרוריסטים, מחריבי הישוב. בוני הישוב והדואגים בעד הרוח העברי המה מנהיגי ה”עזרה".

והנני שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי

אל דוד ויסוצקי, מוסקבה

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 30.12.1913

דויד בן ואסילי הנכבד מאוד!

התנאים מאלצים אותי לכתוב לך שוב לרגל מצב העניין בארץ-ישראל. אם רק ישנה האפשרות הקטנה ביותר, היית אתה יכול על-ידי התערבותך האישית לשים קץ לאותה פולטיקה מזיקה, שמנהל אותה עכשיו הד“ר נ[תן] במרץ כה רב, בארץ-ישראל, בקושטא וכאן. אין היא נרתעת מפני שום אמצעים והיא משתדלת להרוס בלי רחם את כל מה שהושג בארץ-ישראל בעמל ומרץ של טובי אנשינו. השתדלו להשפיע גם על הקונסולים הרוסי והצרפתי בירושלים, אבל הדבר לא הצליח. לא אכתוב לך פרטים, השערות מסמרות כשקוראים דו”חות עליהם. ה“הילפספעראיין” הרשה לעצמו להפיץ כרוז ב-30,000 טפסים, שבו הוא מגדף את יהדות רוסיא ברוח הפורישקביצ’ים (*מנהיג “המאה השחורה”) וכד'. האם גם זה יעבור בלי עונש? אני רואה עכשיו את מעשי הד"ר נ[תן] כמעשי בן-אדם שאינו שפוי בדעתו, שאיבד את שוויון המשקל המוסרי. אם לשפוט לפי האיומים עלינו, הרי אלה הם רק פרחים (ראשונים), ועלינו להתכונן למעשים חדשים, חמורים יותר מצד נתן. אם תוכל לבוא לברלין, יהא רק לימים אחדים, אעמיד לרשותך את כל החומר.

אני שולח לך לוטה בזה העתק של מכתב, שאני שולח היום אל מר שיף. מנסיעתי לאמריקא לא יצא כנראה כלום, מפני שספק אם תתגשם.

כל טוב לך.

שלך המסור לך

ש. לוין

דרישת שלום לבבית לסרגיי בן אוסיפ.

אל ד"ר י. ל. מגנס, ניו–יורק

31.12.1913

לידידי היקר, שלום וברכה!

מחר נשלח לך את ההרצאה הרשמית בדבר מצב הענינים בארץ ישראל לרגל הסכסוך בדבר השלטת השפה העברית. אמנם יש דברים הרבה שבע“פ, שאי אפשר למסרם בכתב. דע לך, יקירי, כי אפילו בה”חירות" (*כתב-עת בירושלים) גילו טפח וכיסו טפחיים על כל הנבלות והשערוריות שהרשו למו לעשות ד“ר נתן, מזכירו ד”ר ברנהרד כהן ומר אפרים כהן. ד“ר נתן ישתדל בוודאי להשפיע על מר יעקב שיף ויסתיר ממנו דברים הרבה, אבל דע לך, ואני מקבל עלי את כל האחריות בעד אמיתות הדברים, – כי ד”ר נתן התנהג כסנבלט בשעתו והשתדל בכל האמצעים לגרות בהישוב החדש לא רק את הקונסול הגרמני, כי אם גם את יתר הקונסולים וגם את הממשלה הטורקית, ולו היה לו כוח, כי אז היה מחריב בבת אחת את כל הישוב. גם סגן הקונסול האמריקני, מר אדלמן נפתה והתחבר לאפרים כהן והתערב בריב לא לו, כמו שתראה ממכתבו לד"ר [יצחק] לוי בירושלים (המכתב של אדלמן, כלומר העתק ממנו, רצוף בזה).

מצטער אני מאוד, שדחיתם את הצעתנו, שהיא היתה גם הצעת משפחת וויסוצקי, בדבר נסיעתי לאמריקא לימים אחדים, כדי לבאר לפניכם ולפני אחרים מהקוראטריום את המצב כמו שהוא. ד"ר נתן ושותפיו בעבודת הסתירה מרבים בנסיעות וחושב אני, כי ישלחו את בא-כוחם גם לאמריקא, ואולי גם ממך יסתירו את הדבר, ואנחנו מתנהגים כאיסטניסים ואין אנו מקדמים את פני הרעה.

רצוף בזה גם מכתב פרטי, שכתב לי ידידי יוסף לוריא וכן העתק ממכתבי, שאני שולח היום למר יעקב שיף. ודע לך, יקירי, כי עליך לעמוד על המשמר ולבלי לתת להחריב את המוסד לגמרי בטרם שנפתח עוד. ההצעה היותר טובה היתה, לו עלתה בידנו להוציא את הגזלה מידי הגרמנים כי אם אך ישאר המוסד תחת חסותה של גרמניא, יהפך במשך הזמן למוסד כולו גרמני, והעברית תשאר בו אך כדי “זכר לחורבן”. מצד משפחת וו[יסוצקי] היינו מוצאים סיוע בשאיפתנו זו, אבל נחוץ להסתיר את הדבר עד שתגיע שעת הכושר.

הננו שולחים לכל חברי הקוראטריום הרצאה מפורטת ע"ד מצב הענינים. העתק מההרצאה הזו תקבל גם אתה.

את תוצאות המלחמה אי אפשר לדעת מראש. כלומר, שארץ ישראל תנצח אין אצלי שום ספק, אבל חושש אני, שהברלינים ישתדלו בכל כוחותיהם להזיק לנו פה. מוצא אני, כי דוקא אמריקא מחויבת להזהיר את האדונים האלה, ולהשפיע עליהם, שישובו מדרכם המסוכנת. האמנם יתנו האמריקנים את ידם, ושתיקה כהודאה דמי, – למחריבי הישוב?

ושלום לך, יקירי, לך ולביתך

מאת ידידך הנאמן

שמריה הלוי

אל משה כרפס

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 14.1.1914

משה בן יהודה היקר!

סלח לי בטוב לבך על שלא כתבתי לך זה זמן רב. האמינה, הייתי כל כך עסוק, כל כך הרבה צריך הייתי ואני צריך עוד לנסוע ולהופיע, שלא נשאר אף רגע פנאי. אני מחכה באי-סבלנות לבואך ואספר לך בפרוטרוט על הכל. המניות שלנו ערכן נחשב טוב מאוד, אפילו בגרמניא. אנחנו בטוחים, שהקונפליקט הזה יביא לארץ-ישראל תועלת רבה מאוד ויוציא את בתי הספר שלנו לדרך הישרה. יש אצלנו עכשיו הרבה מהמשמח. ה“הילפספעראיין” רואה שהפסיד. אני ערב, הוא יסכים להנחות שונות. אולם על כל זה כשנתראה פנים אל פנים. אני צריך עכשיו לנסוע לערים שונות להרצאות. ביום ה-19 אני מרצה בווינה, במקום שאשאר כמה ימים. אהיה שם בבית המלון Grand Hotel. ביום ה-16 אני מקווה להיות בחזרה בברלין, כדי להיפגש אתך. אהיה אסיר תודה, אם תודיע לי בדיוק את יום בואך עוד פעם לפי הכתובת Wien, Grand Hotel.

בנוגע לדרישת הוועד של תל-אביב, הרי הן צודקות לגמרי. אין דורשים ממך אף פרוטה יותר מאשר מאחרים. מחיר הקרקע יהיה אמנם 2 פראנק האמה המרובעת, אבל זה היה בלי רחובות, בלי צנורות מים, שאותם מסדרים על חשבון כל המשתתפים. נוסף לזה בחרו בשבילך מגרש טוב, כי המחיר הוא בין 2.5 עד 5.5 פראנק, זה תלוי במקומו של המגרש. כשהייתי ביפו, רציתי אפילו, שישאירו בשבילך את המגרש הטוב ביותר, אולם לדאבוני הדבר לא עלה בידי, מפני שהחלוקה נעשית לפי גורל. אני מבטיחך, משה בן יהודה, שהנהלת תל-אביב היא ישרה מאוד ולא תדרוש אף פעם מה שמיותר. אני יכול להבטיחך עוד, שמחירי המגרשים לבניין בתל-אביב יעלו. יחד עם זה לא יהיה אסון, אם תוותר על המגרשים שלך, לא תגרום על-ידי זה עוול לאף אחד, וכשיתן ה' ותהיה בעצמך בא"י, תחשוב על זה ותרכוש לך מה שימצא חן בעיניך.

אני עובד כל כך הרבה, שאינני יכול אפילו להגיד איך אני מרגיש את עצמי. אין פנאי לחשוב על בעיות כאלה.

דרישת שלום לבבית לפולינה בת גריגורי היקרה ולכל בני ביתך. הלנה בת בוריס ובננו מרגישים את עצמם טוב תודה לאל, ומאניה שלנו אנחנו מקבלים ידיעות משמחות מאוד.

שלך המסור לך

ש. לוין

אל הוועד הפועל המצומצם, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

וינה, 12.2.1914

ידידים נכבדים!

הפעולה בוינה מתפתחת כנראה די טוב, וכשנדע לנצל את מהלך הרוחות, נוכל לרשום לטובתנו הצלחה חמרית טובה. אולם בכל מקום נשמעת אותה התלונה: יש מחסור באנשים. בפרובינציה מתקדם העניין כנראה טוב יותר. אני מניח כי קיבלתם כבר דינים וחשבונות ממורביה. בוינה נשאתי שני נאומים. בעיקר שם אני את הדגש על הרצאתי אצל בני ברית. יש שטוענים שדיברתי באופן משכנע מאוד. היום אנו מקיימים אסיפת המורשים. אני מקווה כי וינה תתן מינימום של 25,000 כתר.

מכתבו של לוין-אפשטיין אופייני. מצד אחד הוא איש שלומו של וולפסון, ואין לו אהדה מיוחדת כלפינו. אולם מכיר הוא את ארץ ישראל ואת יהדות אמריקה. מכתבו פשוט כולל אזהרה: לא נסתנוור על-ידי החלטות שניסוחן אינו ברור די צרכו, והצדק אתו.

רוסיא מאכזבת. זהו המצב לאמיתו. בשעת ישיבת הוועד הפועל הבאה יש להבהיר את העניין. הציונים הם טובים, אבל מנהיגיהם אינם שווים. גם את זאת יש להביע.

גם שטרוק משגר את חוברותיו של ד"ר נתן בטפסים רבים לאוסטריה ומנסה להסית את יעקב שיף נגדנו. האם אפשר לסבול דבר כזה?

אתם שלחתם לי העתק ממברק של מגנס, שבו כתוב: “תוכן מבחינה אישית מרוגז”. אינני יודע למה הכוונה.

בדעתי לחזור לברלין רק ביום רביעי. טוב יהיה, אם ידידנו טשילנוב ישוחח קודם עם אחד-העם, וויסוצקי וגאברונסקי ויקבע את המהימנות של שני האחרונים. לפי דעתי לא תיתכן לגמרי כל פשרה עם חברת “עזרה”. אנשי חברת “עזרה” ביאושם הרחיקו לכת יתר על המידה ומשתדלים לחפות על גסות רוחם באמצעות גסות רוח נוספת.

אני שמח על ידידינו מארץ ישראל. יהיה טוב לוועד הפועל לשמוע פעם את האמת באופן ישיר מפיהם של הלוחמים.

תכתבו לבודפסט. אינני יודע באיזה מלון אגור שם. תשלחו את המכתבים אל המרכז הציוני.

אני מרגיש קצת חלש. מחר וביום שבת אנוח.

עוד פעם נוספת מדגיש אני: הדאגות להשגת האמצעים לא תמנענה ממנו את החלטותינו.

בברכת ציון לבבית,

שלכם

ש. לוין

אל אחד העם, לונדון

ברלין, 26.1.1914

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

הנני מתחיל בבקשת סליחה ממך. זה זמן רב לא כתבתי לך והנני מרגיש כמעט מוסר כליות. אבל לוא ידעת, יקירי, עד כמה עמוס אני בעבודה בזמן האחרון ועד כמה אין שעתי פנויה. מעולם לא הרביתי כל כך בנסיעות ומעולם לא הייתי מסור לעבודתי זו ע"י הכרה פנימית בנחיצותה, כמו בחדשים האחרונים, ומעולם לא האמנתי, כי הקהל הגדול העברי, אפילו בארצות המערב, ירד כך לעומקה של מלחמת השפה וכל כך יתענין בה.

תוצאות נסיעותי עד כה היו פוריות עד למאוד. שאלת הכסף אינה מפחידה אותנו יותר ובטוחים אנו, כי יעלה בידנו לבסס את בתי הספר העבריים החדשים למשך שנים רבות. כמובן העמסנו עלינו עבודה חדשה וקשה, אבל אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. אדרבא, ע“י העבודה הזו אולי נכפר על מה שחטאנו ופגמנו בשנים הקודמות. אחרי שחובת עבודה תרבותית היתה מוטלת מאז ומקדם ואנו יצאנו ידי חובתנו ע”י זה שחשבנו, כי מלאכתנו זו יכולה להעשות ע"י אחרים.

החוברת של נתן, שהנני שולחה כעת לך, מלאה רמאות, אחיזת עיניים ושקרים גסים. נתן בתור איש ירד עשר מעלות אחורנית בהכרתו המוסרית ואינו מבדיל עוד בין האסור ובין המותר. אותי בחר למטרה ראשית, אך חציו אינם שנונים והמה ממני והלאה. ע“י חוברות כאלה הוא מקבר את ה”עזרה" ואת עצמו.

בדבר החלטת הקוראטריום באמריקא יכתוב לך בפרוטרוט ידידנו טשלינוב. ההחלטה הזו מכניסה עוד הפעם ערבוביא לתוך השאלה. עוד הפעם עברית “על תנאי”, ועד הפעם לא נאמר כלום בדבר המומחים, כלומר אין אנו יודעים, מי ומי יהיו השופטים בדבר מידת הכשרת העברית בעד המקצועות המדעיים.

הנני נשאר פה עד ראשית פברואר ואהיה נוסע עוד הפעם לבהמן ולמהרן ואולי גם אונגריא. מזמינים אותי כמעט מכל תפוצות ישראל במערב, אבל דא עקא, כי חסרים לנו כעת אנשים והננו מוכרחים להשיב הזמנות לעשרות ריקם.

סלח לי יקירי ובל תכעס עלי. הנני מאושר, כי יש לי עוד כוח לעבוד. בחודש מרץ חושב אני לבקר גם את אנגליא ואשמח מאוד לבלות בחברתך ימים אחדים.

שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי

אל בצלאל יפה, יפו

ברלין, 27.1.1914

בצלאל חביבי!

אך זה שבתי מנסיעותי הרבות. ביקרתי ערים רבות בגרמניא – המזיק ברשות הניזק – ולאחרונה שהיתי בווינה כשבוע ימים. דעת הקהל הגדול היא על צדנו, אך עלינו מוטלת החובה להשכים ולהעריב ולהסביר ולהפיץ אורה על מעשי התעתועים של ה“עזרה” והעומדים בראשה. לכם אין אפילו מושג מכל “אחיזת העיניים” של הד“ר נתן, שעל-ידה הוא אומר להחריב לא רק את בתי הספר שלנו, כי אם את כל הישוב. המלחמה נגדו קשה עד למאוד, מפני שהוא נמצא תמיד ממש כגנב במחתרת וחותר את חתירותיו בחושך. ורק כעבור איזה זמן ניגלים מעשיו לעין השמש. בגרמניא יש לה”עזרה" ולנתן חסידים ומעריצים לאלפים, שלא על נקלה ניתן להשפיע עליהם. ובכל זאת הננו מרגישים, כי סוף סוף תכריע האמת את השקר, הצדק את הצביעות ואת החנופה. אבל אם אומרים אתם, כי לעמוד פה בקשרי המלחמה נקל מאשר בארץ, אינכם אלא טועים. אתם יושבים בסביבתכם שלכם ואנו נתונים בסביבה זרה, במחשכי הגלות.

אני אשהה כעת בביתי רק ימים אחדים ואשוב לעבודתי, לעבור מעיר לעיר ולהשתתף בעבודת התחיה. קורת רוח יש לי ת“ל בעבודתי זו. להשפעה כזו לא זכו עוד נאומי מעולם, ולא לחינם בחר בי ד”ר נתן במחברתו למטרה לחציו, ושבועה נשבעתי להילחם בהשקר האירופי הזה, בהמרמה בלבוש תרבותי, כל עוד נשמתי בי. מעולם לא הייתי כל כך עמוס בעבודה כמו בחדשים האחרונים ומעולם לא נהניתי כל כך מעבודתי. מתחילים אנו כעת לתת להציונות זה התוך שהיה חסר לה. ועוד זאת עליכם לדעת, כי בין חברי הוועד הפועל הגדול אפילו יש אחדים הנלחמים בנו ומשתדלים לרפות את ידינו. ביחוד מצטיינים רבי דוד [וולפסון] שלנו ואדון קאן מהאג. נגררים אחריהם מר פישר ומרמורק ג"כ בחברתם.

ע"ד תוצאות נסיעותי ועבודתי הלא קורא אתה מזמן לזמן בהעתונות שלנו.

היום היה פה מר כרפס והוא התרצה לקנות את המגרש השייך לך ולידידנו גלוסקין. טלגרמתי לך תיכף, כי מכרתי את המגרש הזה כפי המדובר, היינו במחיר שבע פרנק בעד אמה מרובעת, ומחכה אני לתשובתך. והיה אם תקום הקניה הזו יכול אתה למכור את מגרשי שלי בתל-אביב וכן גם לקבל מקופת החברה החדשה סך ששת אלפים פרנק, ששילם מר כרפס בעד המגרש שלו, והמותר אשלח לך בלי איחור כמה שיעלה עד הפרוטה האחרונה. המגרש של גלוסקין ושלך נחלק לשלושה חלקים. חלק אחד, כלומר שלישית, יהיה שייך לי ושני חלקים למר כרפס. את המגרש שלי בחיפה לא אמכור לע"ע, וחושב אני, כי יעלה בידי להתחיל באביב הבא בבנין בית בעדי על המגרש שלך בתל-אביב, ואולי גם כרפס יבנה את ביתו. חושב אני, כי יהיה די מקום בעד שני בתים לא גדולים אבל יפים.

לא הספיקה לי עוד השעה לשלם בעדך במערכת ה“וולט” ועוד כפי בקשתך, בעוד שבוע ימים אשלח לך איזו מאות פרנק בעד אסתר החביבה. מאושר אני, כי כל כך מרוצה היא מהחיים בארץ בכלל ובתל-אביב בפרט.

ושלום לך, חביבי, לאניוטא היקרה, למרים החביבה, ולכל אנשי שלומנו, שבכל נימי נפשי הנני קשור אליהם.שלך באהבה גמורה

שמריה

אסתר חביבתי!

בל תכעסי עלי, לוא ידעת עד כמה טרוד אני ועד כמה הנני חושב אודותיך, איני מסיח דעת ממך אפילו רגע ומכתביך הנעימים מביאים לי רוב עונג ונחת רוח.

הנני נושק אותך באהבה רבה.

אביך אוהבך

שמריה

אל חיים וייצמן

(*תורגם מרוסית)

וינה, 10.2.1914

חיים היקר!

את מכתבך העבירו אלי היום ורק היום קיבלתיו. בעניין האוניברסיטה אין עושים לעת-עתה בברלין כלום, אולם לשוא [אתה סובר] שבאשמת ה- Schulkampf. גם לולא היתה כל ה- Schulkampf לא היתה ברלין יכולה בין כך ובין כך להתחיל בפעולה לעת-עתה, כל זמן שלא נתקבלו החלטות סופיות בדבר אופיו של איסוף הכספים וצורתו. עד לבירור שאלה ראשית זו אפשר לעסוק בהכנת דעת הקהל, אולם זה נעשה דוקא עכשיו יותר מאשר אי-פעם, לא למרות, אלא דוקא הודות ל- Schulkampf. אני מודיע: נלחמים בנו עכשיו ה“הילפספעראיין” בברית עם אויבינו בתוך ההסתדרות הציונית. ידידינו תומכים בנו רק באופן חלש אני מודיע עוד: אם ינצח הזרם של וולפסון, קאן, שטרוק וכו' ולא יהיו לנו לא בתי-ספר, לא אוניברסיטה, לא ציונות. החלק של היהדות, שהוא בעל הכרה, הוא על צדנו, אבל יש לנו פחות מדי כוחות פעילים, כדי לנצל את הלך-הרוח השולט. מרגיזים אותי לא ד"ר נתן וחסידיו, אלא הציונים שלנו, ביחוד “נושאי –התרבות” האנגלים.

אם לא תבוא לישיבת הוועד הפועל, תגרום על-ידי זה למכה לענין הקדוש שלנו, האם אינך מבין, שגם הגשמת תכנית האוניברסיטה תלוי לגמרי בתוצאות המאבק העובר עלינו עכשיו? לברלין כתבתי פשוט, שהעדרך עלול להיות verhaengnisvoll: אוסישקין לא יבוא ב-15 במארס עוד פעם ותתחיל סדרה חדשה: מנדל [=אוסישקין]–חיים [=וייצמן]. לנו מספיקה הסדרה: מנדל–יחיאל [=טשלנוב].

אל תכעס עלי, חיים. אני בא עכשיו יותר מכולכם במגע עם העם וכואב לי הלב, שלרגע גדול היו לנו כל כך מעט כוחות. כסף יהיה, ואני מאושר, שמאויבינו הפנימיים לא קיבלנו אף פרוטה. תצא לפועל לפחות עבודה יפה.

מכל מכתביך שולחים לי העתקים ואני בתוך העניינים. אני נשאר עוד ימים אחדים בווינה, וימים אחדים אני מקדיש לבודאפשט, ל- Wespennest (*קן צרעות) של הציונות הוולפסונית. בנוגע להצלחה אין לי מה להתאונן. אף פעם לא היה לנו נושא כל כך נעלה למלחמה, אף פעם אי אפשר היה למלא את הציונות בתוכן כזה כמו עכשיו.

אני עובד עכשיו במרץ ואני מרגיש את עצמי יחד עם זה, תודה לאל, טוב באופן יחסי. ב-18 אני מקווה להיות כבר בברלין.

היה בריא, יקירי, ואל תתעצב. הגיע זמן, שבו אפשר להילחם למען הציונות, ולעצב לא צריך להיות מקום, לפחות בסביבתנו.

דרישת שלום לבבית לוויירה היקרה ולבן.

אוהבך

שמריה

אל הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית

(*תורגם מגרמנית)

וינה, 10.2.1914

ידידים נכבדים!

הפעם באמת לא היה לי פנאי, כדי למסור לכם דין וחשבון. כמעט חייתי בצורה אמריקנית: בכל יום ויום הרצאה, התיעצות סודית, ושעות אחדות של נסיעות. אתמול אחרי הצהרים הגעתי לוינה, וכבר היתה לי ההזדמנות לשוחח עם האנשים העומדים כאן בראש הענינים. מצב הרוח הכללי אינו נופל, אולם דומני, כי חסרים בוינה במיוחד כוחות מתאימים, ושאין מנצלים 2/3 של האהדה שנתעוררה. לעומת זאת, מקווה אני, נהיה שבעי רצון יותר עם התוצאות בפרובינציה. במקום שבו ישנם ציוניים מספר, שהם בעלי מרץ, מובטחת לנו ההצלחה. במיוחד טוב הצלחנו בפרוסניץ ובמייריש-אוסטראו. אני משער, כי במורביה יתרמו בין 12 ל-15 אלף כתר.

אערוך כאן עוד אסיפות מספר, בעלות היקף בינוני, ואסע לבודפסט. אינני מצפה הרבה מבודפסט, אבל עלינו לעשות את המוטל עלינו.

אני ממשיך לטעון, כי אין עלינו לדאוג באופן מיוחד לבעיית הכספים. פתרון בעיה זו תלוי אך ורק במרצנו. קיים דבר המסוכן יותר להסתדרותנו, וזהו ממשלה צדדית, אשר מנסה לעורר את דעת הקהל נגדנו ונגד יסודות הציונות. מצורף כאן מכתב ממגנס, שממנו תלמדו באיזה אמצעים משתמש האמן[הרמן] שטרוק. הוא מעיז לדבר בשם כל הציוניים ההולנדים, הבלגים והצרפתים. חשבון מחוכם, כי בעיני הלא-ציוניים כל אלה הם “מדינות”. באנגליא – כך כותב לי וייצמן – עושים לנו קשיים אפילו אנשים כמו סיימון וסאקר. גם קואן עושה את שלו, כנראה יש “אַזבים” רבים בקרבנו. אולם, שטרוק כנראה, מרחיק לכת עוד יותר: הוא ממש כרת ברית עם חברת ה“עזרה”. הוא משגר את החוברת של נתן אל ציונים ומתנגדים, אפילו אנשינו אנו קיבלוה מידי שטרוק.

וייצמן כותב לי עוד, כי לא יוכל לבוא לישיבת הוועד הפועל. לפי דעתי זהו משגה גורלי. עצוב הוא בעיני, כי עלינו להיאבק במאבק פנימי. אולם אנו צריכים לעשות כך. גם אם ארץ ישראל תנצח, בכל זאת עלינו לדאוג להסתדרות, אשר הופקדה בידינו, ולכן לא נוכל להרשות, כי אנשים כמו שטרוק, קואן ואחרים יעשו את הישר בעיניהם.

בידכם נמצא העתק ממכתבו של לוין-אפשטיין. תשיבו-נא לעת עתה על מכתב זה. רק אחרי ישיבת הוועד הפועל אפשר יהיה להבהיר את תכנית עבודתנו העתידה. אולם צודק לוין-אפשטיין, אי-אפשר לסמוך על האמריקנים במידה יתירה, הם רחוקים מדי משדה הקרב ושופטים על הענינים באופן תיאורטי מדי.

ברצוני לשהות בבודפסט 3–4 ימים בלבד, ואחר כך לנסוע חזרה. עד יום ראשון בבוקר אשאר כנראה בוינה.

דרישת שלום, שלכם

ש. לוין

אל האגודה העממית " ציון ", מהריש–אוסטראו

(*תורגם מגרמנית)

וינה, 12.2. 1914

חברים לדעה נכבדים!

אני אינני צריך להגיד לכם, איזה שמחה גרמו לי שורותיכם מיום 10 דנא. נתעשרתי, כי רכשתי במורביה התלהבות בשבילי יותר מאשר יכולתי לתת לאחרים. אני מאושר עד מאוד כשראיתי, איזה מידה של מרץ וכוח חיים ישנם בנו, כשעלינו להגן על נכסי עמנו. הציונות מתקדשת כעת, זו היא הציונות האמיתית,

אל תדאגו, ידידי, אני נמצא בתוך האלמנט שלי. דבר זה נותן לי תמיד מחדש כוח. אני מרגיש טוב יותר מאי פעם. בוינה כבר נאמתי פעמיים. אומרים, כי במיוחד בתא “בני הברית” היה נאומי יפה מאוד. מיד אחרי הרצאתי קיבלתי הזמנה מכובדת להרצאה שניה. אמנם הנני מוכן למלא אחרי משאלות אלו, אבל לצערי זהו בלתי אפשרי כעת, כי עלי לשוב לברלין בזמן הקרוב, וגם לא יהיה לי זמן מספיק עבור בודפסט.

דרישות שלום לבביות לכם, למר קריגר ולפינצי החביב מאוד. כמובן גם לרעיות החביבות ולגברות הנחמדות האחרות מאוסטראו וטרופאו.

מאושר אני שאני יכול לעבוד ולעזור לישוב שלנו לפי גודל כוחותי שינצח.

שלכם,

ש. לוין

אל בצלאל יפה, יפו

ברלין, ג' אדר תרע"ד

חביבי בצלאל!

בעוד שעתיים נוסע יוסף [לוריא] דרך טריעסט לביתו. מקנא אני בו. איני כותב לך מאומה, מפני שיוסף ימסור לך הרבה יותר ממה שהייתי יכול להודיעך במכתב. אני שבע רצון מתוצאות התקופה הראשונה של המלחמה. מאמין אני בהציונות ובכוחה ובהכוחות הרעננים של ארצנו.

מיוסף תקבל שלוש מאות מרק ומידידנו דיזנגוף מאתיים, בסך הכל חמש מאות מרק ותזקוף על חשבוני בעד הוצאות אסתר יקירתי.

ביום ב' הבא יבוא הנה מר כרפס ובעוד שבוע או לכל היותר בעוד שבועיים אשלח לך מפה בערכך ט“ז אלף פרנק. 6,000 תקבל מחברה חדשה 5,500 בערכך בעד מגרש, וט”ו במזומנים. תשלח לי חשבון מדוייק. את המגרש שלך ושל גלוסקין צריך לרשום על שם מר משה כרפס מיקטרינוסלב ושמי אני, למר כרפס שני חלקים ולי חלק אחד. את החלוקה נעשה בינינו אחרי שנקבל את תכנית המגרש.

הנני שולח לך כו"ה (*כוח הרשאה), שיש לך הרשות לעשות במגרשי כאדם העושה בתוך שלו.

עבודה רבה עמוסה עלי ומאושר אני להקדיש את כל כוחותי. שלום לאניוטא היקרה ולמרים החביבה ולכל אנ"ש.

שלך בחיבה

שמריה

אל ד"ר חיים וייצמן, מנצ’סטר

(*תורגם מגרמנית)

ברלין, 2 במרץ 1914

ידידי החביב!

כפי שידוע לך, עשיתי עכשיו מסע הרצאות גדול דרך גרמניה, אוסטריה והונגריה. היתה לי הזדמנות לבוא במגע עם פרנסי הקהילות הגדולות ביותר ולשוחח אתם על תכנית האוניברסיטה העברית בירושלים.

תכלית נסיעתי לא היתה הפעם, כידוע לך, מיועדת לתעמולה לטובת האוניברסיטה, אלא למטרות אחרות, ולכן לא הגשתי לקהילות ולאישים יהודים בעלי יכולת כספית הצעות מעשיות. אולם קיבלתי בוודאות את הרושם הכללי, כי דווקא תכנית האוניברסיטה יכולה לצפות לתמיכה כללית בכל החוגים. כשיגיע הרגע המתאים, כלומר, כשיווצר בסיס ממשי להמשך העבודה, אתמסר בכל לבבי לשירות העניין הזה. משוכנע אני, כי אני בעצמי אצליח, להשיג על נקלה סכום של חצי מיליון פרנק לטובת האוניברסיטה. דומני שאיני צריך לבאר לך את זאת בפרוטרוט. אתה יודע, כי הצלחנו, כרגע ובזמן הקצר ביותר, בשעת מאבק קשה, לגבות 200,000 פרנק לטובת בתי הספר העבריים, ונגד התנגדותם של אישים בעלי השפעה אדירה. הצלחתי על-ידי עבודתי לטובת הטחניקום, תכנית שבזמנה עוד היתה תלויה באויר, להשיג במזומנים סכום של חצי מיליון פרנק ומספר גדול של מילגות, למשך שנים מספר. ולכן מוצדקת בעיני תקוותי, כי תכנית הקמת האוניברסיטה תתקבל בעין יפה, לכל מה שנוגע להשגת הכספים הדרושים.

לכן אבקשך להמשיך בצעדיך המכינים ולפעול לשם יצירת הבסיסים ולא לדאוג לביטוח הכספי.

דרישת שלום.

שלך

שמריה לוין

אל משה כרפס

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 6.4.1914

משה בן יהודה היקר!

רק אתמול חזרתי מנסיעתי. הספקתי במשך זמן זה לבקר ב-15 מקומות. עשיתי מסע כמעט מסביב לכל העולם, הייתי באוסטריה, גרמניה, בלגיה, הולאנד ופאריס ובכל מקום הופעתי. העניין שלנו מתקדם, יעלה בידינו להבטיח את קיומם של בתי-הספר החדשים שלנו. בכל מקום אנו פוגשים אהדה וסיוע. אני מרגיש את עצמי, ברוך השם, טוב ורענן, בכל זאת בדעתי לנסוע אחרי חג הפסח לאיזה מקום שהוא, כדי להינפש קצת.

אני שולח לך את תכנית המגרש שלנו בתל-אביב, וכן גם את החשבון, ששלח לי מר יפה. לדאבוני קשה להסיק מהתכנית על המגרש, כשלא ראית אותו. זה הוא המגרש היפה ביותר בתל-אביב, ולדעתי נרכש בתנאים טובים. לפי החשבון עלינו לשלם למר יפה ולמר גלוסקין 27,542 פר‘. בחלקך יוצא בעד 2/3 של המגרש סך 18,363 פר’, 6,000 פר' נתקבל על חשבונך ממכירת מגרשך הקודם, באופן כזה עליך לשלם 12,383 פר‘. בחלקי יוצא לשלם בעד 1/3 9,181 פר’. סכום זה נמצא בידי במזומנים, וכשרק אקבל ממך המחאה, אשלח את כל הסכום למר יפה. ברם אז לא יהיה לי כסף בשביל השתדלויותי בפטרסבורג, ואינני יודע לאיזה תוצאות הביא המשא-ומתן עם ביאסלאבסקי.

לבנות אין בדעתי לעת-עתה, כי עלי לברר את הבעייה בדבר עלייתי לארץ-ישראל. בפאריס נפגשתי עם מר רוזנוואלד מצ’יקאגו. הוא מצדו מוכן לעזור ולהשתתף ביצירת אפשרות בשבילי לעבור גם בלי כל קשר לטחניקום. צריך יהיה לשוחח גם עם ויסוצקי. אני מניח, שהוא יהיה בקרוב בברלין, והבעייה תתברר. הייתי מאושר, לוא יכולתי לעבור באופן מוחלט. הבת כותבת מכתבים כל כך נלהבים, שאפילו הלנה בת בוריס חדלה להתנגד לרעיון העליה.

על מגרשך תקבל שטר-קניין, על כולו או על 2/3. במקרה הראשון תתן לי שטר קניין על 1/3. אכתוב למר יפה ואשאל איך נוח יותר. את סימון הגבול בין מגרשך ובין מגרשי הייתי רוצה להשאיר, כל זמן שהדבר אינו דוחק, עד נסיעתנו המשותפת לא"י, שאני עדיין מקווה להגשימה.

הלנה בת בוריס, בננו ואני שולחים לך, לפולינה בת גריגוריי היקרה ולכל משפחתך את מיטב ברכותינו לקראת החגים הבאים.

שלך המסור לך

ש. לוין

אל " קוהלת "חברת מניות, לידי מר מ' דיזנגוף, יפו–תל–אביב

ברלין, י“ב ניסן תרע”ד, 8.4.1914

אדונים מאוד נכבדים!

את שני מכתביכם אל נכון קיבלתי. מתפלאים אתם על אשר לא המצאתי לכם עדיין את כסף שתי המניות שמכרתי – למר פודלישבסקי ולהד"ר יעקבסון – ומביעים אתם את תמהונכם על שאין אני ממלא את הבטחתי, שנתתי לכם בימי הקונגרס בווינא למכור מניות “קוהלת” במספר הגון.

הרשוני נא, אדונים מאוד נכבדים, להביע לכם את תמהוני אני. חיים אתם, כנראה, מחוץ לכל המאורעות והמעשים שהתהוו בא"י במשך הירחים האחרונים. באופן אחר קשה לי לבאר לעצמי את התמימות ואי-ידיעת החיים, שמראים אתם במכתבכם. בשעה שאנו נלחמים פה מלחמה כבדה בעד קיום המחשבה העברית ונצחונה, מלחמה שאין דוגמתה בהיסטוריה שלנו החדשה ושדרשה מאתנו המון כוחות וקרבנות, באותה שעה מוצאים אתם לנחוץ לבוא אלי בטרוניות ובתרעומת על שאין אני מדקדק כחוט השערה במכירת מניות בנות 20 פרנק. תמה אני, חברים מאוד נכבדים, על השגתכם המוזרה הזאת. כלום יש טעם לתרעומתכם בשעה שידוע לכם עד כמה גזלה מזמני וכוחי העבודה העמוסה עלי לטובת בתי-הספר העבריים. לא אדבר בזה עד כמה מן הקטנוניות והמעטת דמותו של הרעיון הגדול יש בזה, שבני אדם תובעים פרוטות בשעה שנחוץ לנו סכום של מאות אלפים לטובת גאולת החינוך וחיזוקו. הלא זאת היא דעתי מאז בהתאמצי לתת למרכז המורים צורה של הנהלה מרכזית וראשית, שתקיף את כל צרכיו ודרישותיו של מקצוע החינוך, כדי שלא יתנוונו מוסדותינו השונים בדרישת תמיכות ונדבות קטנות ופעוטות. אם יש אפשרות להשיג סכום של רבע מיליון להוצאות חינוכיות, אז תהיה לאל ידינו להמציא עוד עשרת אלפים או שנים עשר אלף פרנק בעד הוצאת ספרי-לימוד. עליכם, סוף סוף, להבין, אדונים מאוד נכבדים, כי לא בהשגות קטנות נבנה את בנין עתידנו. העם העברי מראה בכל יום, שנכון הוא להביא את הקרבנות היותר גדולים אם רק מושכים את לבו בענינים גדולים, ורבי-ערך בשדה התחיה.

אחרי שקשה לי בכל זאת להאמין שלא ידעתם מאומה מכל המלחמה האחרונה ותוצאותיה בארץ ישראל, מוכרח אני לחשוב, שלפי דעתכם היה מן היושר וההגיון שאעזוב את מערכות המלחמה, לדחות את כל העבודה בעד שלטון בית-הספר העברי ולהקדיש את זמני ועבודתי למכירת מניות בשביל “קוהלת”. אני חושב אחרת. חושב אני, כי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ובפרט אם המצוה שאנו נפטרים ממנה קטנה היא כלפי המצוה שאנו מקיימים אותה.

ביחוד מתפלא אני על מר דיזנגוף, שמצא לאפשר לחתום על מכתב תביעה זה, שאמהר לשלם את הסכום של 200 פרנק בעד המניות שמכרתי. הלא יכול היה, סוף סוף, להכניס בעדי לקופת החברה הסך המצער הזה ולזקוף את התשלום על חשבוני. הנני כותב היום לחברנו בצלאל יפה, כי יכניס בעדי את המאתיים פרנק.

אולם עלי להעיר, שבזה שאתם דורשים ממני את כ“ג המניות בחזרה, רואה אני אות, שבעצמכם אתם מבינים שא”א להלאות אותי בענינים קטנים כאלה, וכנראה שגם אתם מסכימים שאקדיש את זמני לתעודות יותר חשובות וגדולות ונכון אני למלא את חפצכם בתודה רבה.

בתוך ווערטבריף אני משיב לכם את כ"ג המניות ותואילו נא לאשר את הקבלה. הנומרים של המניות הן: 6, 7, 11, 12, 25, 27, 28, 29, 30, 31, 32, 33, 34, 35, 36, 37, 38, 39, 40, 41, 42, 43, 45.

ברגשי כבוד ובברכת התחיה

שמריה לוין

אל קלרה טהיין

(*תורגם מגרמנית)

ברלין, 6 באפריל 1914

שלום וברכה!

כעת אני שוב בברלין הזרה והקרה וממלא את משרתי. מוזר, כשאני רק חוזר מנסיעותי, מרגיש אני מיד געגועים לתל-אביב, חיפה ומושבות מספר. בחלקו אפשר להסביר את זה: לנסוע, לדבר על עתידנו – זהו עוד אפשרי, אבל כיצד יוכל להיות לך בית בנכר. זו היא התנגדות פנימית, הרוח השלילית של הגלות, אשר ניגשת אלי בברלין תמיד כמו שליח בית משפט קפדני.

לא קיבלתי עוד את דרישת השלום ממך בדיסלדורף: שלחת אותה מאוחר מדי, ושלחוה אחרי. הדואר, כמו החיים, אינו אוהב איחורים. קיבלתי את דרישת השלום הודות לקפדנותי: מסרתי בדיסלדורף את כתובתי בברלין. אולם אני מודה לך עד מאוד על דבריך הידידותיים, ואשתדל לענות על שאלותיך בקצרה. תשובה מפורטת יכולה להיות רק תשובה מספרת בנוכחות האישיות המעונינת בה. ואני מבטיח לך לעשות את זאת בהזדמנות.

אין לי ידידים רבים. לקרובים ביותר: שייכים ד“ר יוסף לוריא בתל-אביב, ליאו מוצקין כאן. איתם קשור אני בפעילות בת 25 שנה כמעט. שלושתנו היינו הראשונים אשר ניסינו לעשות כיבושים בברלין עוד בשנת 1889. אחריהם אחד-העם (20 שנה, כלומר הידידות. ולא אחד-העם), אחריו וייצמן, פייבל ויוליוס סימון. אחד מידידי הטובים ביותר בתל-אביב: בצלאל יפה, ואחי הצעיר ביותר ברוסיא, שמו אליעזר. כמובן יש לכל אחד מהם מקום מיוחד בנשמתי. כולם הם תופשים את השורה הראשונה. הם לא רק יקרים לי, אלא גם אהובים עלי. אחריהם השורה השניה (אבקש את סליחתך: לראשונים שייך גם יעקבסון ובאופן חלקי גם טשלינוב), זאת היא גדולה, את כולם מעריץ אני וגם אוהבם, אבל באופן אחר במקצת. בשורה השלישית יושבים אנשים בגלל היותם חברים לדעה. אל תחשדי בי. היכל הידידות שלי נראה כמו בית כנסת לגברים. בוודאי היתה בהיכל גם עזרת נשים, אבל אני הטיפש עברתי בלי להפנות את תשומת לבי ל”עזרה". זה לא רק משגה הציונים אלא משגה הציונות בכלל, ולו הייתי צעיר בימים, והייתי צריך להתחיל את דרכי מחדש, הייתי מטיף את הציונות באופן אחר. היינו מתקדמים במאה שנה, לו היינו מתנהגים אחרת כלפי המחצית השניה של האנושות. ואני מדבר ברצינות גמורה. אמנם נניח לענינים הכלליים, יהיה לנו מותר להיות אנוכיים במקצת. היכל הידידות שלי נראה כמו כל היכל אחר: השורות האחרונות הזולות תפושות עד אפס מקום. אולם בשורה הראשונה יש עוד מקומות, ומאושר אני, כשאני מרגיש שנתפש מקום שהיה פנוי עד עתה. לידידי הקרובים ביותר אני טוב מאוד: בעיקר מאמין אני בהם ללא סייג, אולם גם אני דורש מהם אותו הדבר.

כשנסעתי לפריז סבור הייתי להיכנס אל תוך גוב האריות. וגם התפללתי את תפילת דניאל. אמנם זה היה מיותר, כי האריות שואגים, אבל אינם נובחים. הכל עבר בשלום. באסיפה היו 700–800 מקשיבים, והכרחנו אותם להקשיב. יפות ביותר היו האסיפות בנירנברג, שטרסבורג, אמסטרדם ודיסלדורף. בדיסלדורף היתה עוד טובה ביותר – אני בטוח כך – לולא הייתי חוזר מבית הדואר שלוש פעמים בידיים ריקות. בכל אופן מרגיש אני, כי אני ברומו של עולם, וכשאני נמצא ברומו אף איש לא ישאר מתחתי. מכונת הטיסה שלי מוכשרה לפעילות, ויכולה לקחת אתה נוסעים אין ספור. לא יהיה מחסור בבנזין.

לעת עתה אשאר בבית, זאת אומרת בברלין. בין הימים 13–16 דנא אהיה בנסיעות. הדברים אמורים בקיום הבטחות שנתתי בקלות דעת, להרצות עוד פעמיים האביב בפוזנא ובדנציג. אחרי פסח יחזרו חברי הוועד הפועל המצומצם מנסיעותיהם ואני ארשה לעצמי לקחת לי חופשה למשך שבועות אחדים. אולי ישלחו אותי לטפליץ. הייתי מעדיף מקום מבודד, ששם יערות גדולים, ושם אפשר להיפגש מדי פעם בפעם בנפש ידידותית.

את ובעלך החביב הבטיחו לי לבוא פעם לברלין. תבואו ליום 16 לחודש, לימים האחרונים של פסח ואני מבטיחכם להישאר פנוי, שאוכל להקדיש לכם את זמני. יהיה נחמד אם תוכלו להביא את בתכם הגדולה. התאהבתי בה ממש, הילדה הנחמדה הזאת.

תמסרי את דרישות השלום הלבביות שלי למר טהיין ולאחותך החביבה,

בידידות נאמנה ובברכת ציון

שמריה הלוי

אל חיים וייצמן

(תורגם מרוסית)

24.4.1914

חיים היקר!

אתה כועס ולגמרי לשוא. יש לדעת קודם כל על מי לכעוס. אני בנסיעות. טשלנוב במוסקבה, יעקובסון נסע, סוקולוב בארץ-ישראל, וארבורג נעדר גם הוא לעתים קרובות, והאנטקה חזר רק לא מזמן. אמרתי לך מזמן, שבלי מזכיר הגון אי אפשר יהיה להסתדר. אנחנו מחפשים אותו, אבל איננו מוצאים אותו. דרוש כוח ממדרגה ראשונה, אולם איפה לקחת אותו, זו השאלה! לא רק בשביל אוניברסיטה, אלא בשביל כל העניינים שלנו אין אצלנו די עסקנים טובים, הסתדרותנו זרועה בהם בדלילות. בעיקר אין די אנשים לתעמולה והדבר משפיע על כל מהלך עבודותינו. הן בזמן המשטר הישן נמנעו ממש מכל תעמולה, כי כל כוחם של אלה שהיו בשלטון היה באינטריגות, ואינטריגה אינה דרה בכפיפה אחת עם תעמולה גלויה. ברם נעזוב את הבעיות הכלליות ונעבור לפרטים.

כמכתב הרשמי מאתמול הודעתי לך כבר, שאמריקה מתנגדת כנראה לבואי. ממכתבו של ליפסקי נראה, שגם בשביל אמריקא נבחרתי על-ידי נתן ושות' כמטרה לחיציהם המורעלים. “חברינו לדעה” באמריקא חלשים מדי, כדי לפעול נגד התקפות של דיבה וכד', ובאופן כזה נוצר מצב לא כל כך נוח. אתה מבין, שאני לא אתחיל להצטדק בפני אמריקא. זה לא ענייני. איני רוגז לא על נתן ועוזריו, אלא על ידידינו המרשים לעצמם לבקש ידיעות עלי כמעט אצל שימלפפניג (*לשכת מודיעין ידועה בגרמניה. קרויה על שם מייסדה וו. שימלפפניג ב-1864).

בנוגע לנסיעה לווינה ולבודאפשט, אני מתפלא על תמימותך. על האוניברסיטה דובר כל כך מעט, על בעייה זו הופיעו בפומבי כל כך מעט, שמוקדם עדין לגשת כבר לקציר.

חבל לי מאוד, שאינך יכול לעזוב את מנצ’סטר עד ה-1 ביוני. לכן החלטתי לנסוע ב-10 במאי אליך. היה חשוב, שנסיעתי לאנגליה תוכתר לפחות בהצלחה חלקית. יתכן שזה היה משפיע גם על מצב הרוחות באמריקא, כי, אל נעלים מאתנו אמריקא ואנגליא haben bis jetzt vollkommen versagt [אכזבו עד כה לגמרי]. מצב ענינים כזה, שבו ארצות שלמות הן Widerspenstig" " אין לסבול.

אי אפשר ואף לא יצליח להוציא את בעיית האוניברסיטה ולעסוק בה לחוד, בלי קשר עם העבודה הציונית בכללה. בזה אני יותר מבטוח.

אני מרגיש את עצמי רע מאוד. אני זקוק לנופש, אולם לעת-עתה אינני רואה אפשרות לנוח. כתוב לי איך התייחסה הפדרציה לנסיעתי לאנגליא.

כולי שלך

שמריה

אל דוד ויסוצקי

(*תורגם מרוסית)

4.5.1914

דויד בן ואסילי הנכבד מאוד!

קיבלתי את מברקך ואני מביע לך את תודתי העמוקה על דייקנותך המצויינת. האמינה לי, יחסך אלי נוגע עד לבי ואני יודע להעריכו.

אתמול התקיימה ישיבה של הקוראטוריום, אולם אנחנו איננו ידועים כלום מה שהם החליטו. יש לי הרושם, שהברלינאים לא השלימו לגמרי עם המצב שנוצר והם ישתדלו בכל הדרכים להפוך את כל החלטות הקוראטוריום לטובת האופי העברי של הטחניקום לאפס. הכל תלוי באנשים, שבידיהם יימצא הטחניקום. טחניקום עברי בידי הברלינאים זה כמו עדר כבשים בהנהלת זאב.

כתבתי היום לרוזנוואלד. אני מקווה, שהוא יצטרף אליך, ואני אהיה מאושר, אם תנתן לי באמת אפשרות לעבור לארץ-ישראל. אספתי די חומר ואני אעבד אותו בשקט. מפעם לפעם אבקר אתכם ב“גולה”, אבל אחיה ואצור בארץ-ישראל.

יפים בן ולאדימיר [טשלנוב] מצטער, שלא פגש אותך בברלין והוא שולח לך דרישת שלום לבבית. כעבור כמה ימים אסע לאנגליה. אשהה שם כשלושה שבועות ואחזור לברלין. בחודש יוני אני מקווה להפגש אתך.

קבל נא דרישת שלום לבבית מהמסור לך

שלך

ש. לוין

אל הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

לונדון 11 במאי 1914

ידידים נכבדים!

לעת עתה אין לי הרבה להודיעכם. התקיימו שתי אספות, אחת במערב והשניייה במזרחה של לונדון. בעיני הציונים מהוות האסיפות הצלחות גדולות. בעיני מצאה חן ביותר האסיפה במערבה של לונדון. מהלך הרוח היה טוב ואני הרגשתי טוב לפני קהל הנכון לקבל את הדברים. מר קואן, שחזר הנה, השתתף באספה במערב. המחמאות לועד הפועל המצומצם ולי, שכל הנואמים השמיעון, נגעו עד ליבו ועיניו זלגו דמעות – מסיבת כעסו כמובן. בשתי האסיפות נתקבלו פה אחד החלטות, שמבטיחות לנו תמיכה מלאה וללא סייג לעבודתנו העתידה. [הרי] סַקר, [לואי אריה] סיימון והאחרים מבינים כנראה לאט לאט אותנו ואת מדיניותנו ומסכימים אתה. מעניינת היתה הופעתו של דר' [שמואל משה] מלמד באסיפה הראשונה וזאת של מר [יהודה קופל] גולדבלום באסיפה השניה. אף פעם לא הושמעו שירי תהילה כאלה עבור הוועד הפועל המצומצם. בפתיחה התוודו והודו בגלוי על חטאיהם הקודמים כלפי ההנהלה. היה נוגע עד הלב. אני שיחקתי את תפקידי בתור מקבל הוידוי הסלחן, ושתיתי בשקט את התה בלימון שלי.

היום מתחילות הוועידות הפרטיות. הרושם הכללי אינו רע. חושב אני, כי כאן אפשר לפעול. אני רוצה להטיל מס על אנגליה: 20,000 מרק לשנה לטובת הקרן המרכזית (כולל מס בתי הספר). האם זה לא פחות מדי? שיטתי היא, להטיל על האנשים את המס בהדרגה. מוייצמן מקבל אני מכתבים, המביעים ייאוש. הוא מתייאש בבדידותו במנצ’סטר. ביום שישי הבא אסע שמה. אשתדל להקל מעל כאביו, מאידך גיסא אגן על עמדת ההנהלה.

האירגון הפנימי כאן אינו עושה רושם עלי בכלל, הוא נראה לי מוזר. הציונות כאן ווגטרית, יש לה טעם של ירקות. היום אבקר אצל הבנק “שלנו”, אצל המכשיר המדיני שלנו. חוששני, כי יגבירו את השמירה על הבנק, כשיוודע להם, שחבר הוועד הפועל המצומצם ירצה לבקרם. ולכן, בכדי לא לגרום לשומרינו הנאמנים הוצאות יתר, לא הודעתי מקודם על ביקורי – עד עתה לא קיבלתי כל דבר מהמשרד. אני מקוה, שישלחו אלי כל דבר מעניין.

דרישת שלום, שלכם

ש. לוין

אל חיים וייצמן

(*תורגם מרוסית)

לונדון, 11.5.1914

חיים יקירי,

אתמול העליתי כמה מלים אליך, אולם אחר-כך קיבלתי את מכתבך המיועד לר' אשר [אחד העם] ואלי גם יחד. רואה אני, כי מתרגש אתה יתר על המידה, וזה מצערני עד מאוד. ראשית, איני רוצה, שחיים יתרגש. שנית, ההתרגשות – מדריך גרוע הוא בעבודה יוצרת. לא ארחיב את הדיבור, הן בקרוב נתראה ונשוחח בפרוטרוט על הכול.

הסתמכות יוליוס[סימון] עלי לא עוררה רושם משונה. מכיר אני את הפסיכולוגיה של אלה אשר שהו זו הפעם הראשונה זמן-מה בארץ-ישראל, אני גם יודע על ידי מי ואיך הם מעובדים שם. כל התמונה ברורה לפני בהחלט: עשרים שנה (מילתא זוטרא!) להסתפק בגימנזיה היפואית, ואחר-כך – נראה. בזול ומרגיז. על טשלנוב רוגז אתה לשוא. אין הוא מביע השקפות פרטיות. סגנונו יבש במקצת, אולם אין בעצם הבדל איכותי בין השקפות הוועד הפועל המצומצם לבין השקפותיך על הביצוע ההדרגתי של תכנית האוניברסיטה. אך אל-נא תשכח באיזה קשיים נתקלים אנו, ההנהלה, בעבודתנו. על כל צעד ושעל עלינו להתגבר על אויבים מבחוץ ומבפנים. מפריעים אותנו בגלוי, כל התחלה שלנו נתקלת במכשולים בלתי-משוערים. עליך, איפוא, להבין לזהירותנו. הבן ונקוט בכלל של קח ובקש עוד.

מדרשות אני מסתלק בהחלט, יקירי. נתרחקתי מהן יתר על המידה, ומה שמוצא חן בעיני בהן, אני מכניס בהצלחה לתוך נאומי. אסע ואבוא אליך ביום שישי. אני רוצה לבלות עמך בלבד ימים אחדים. אודיעך בעוד מועד, באיזה מסע אבוא. האסיפות כאן עברו בהצלחה, לפי דברי הציונים, ביחוד הראשונה ב- West London. נכחו כ-500 איש, וההצלחה האירה לי פנים. מתחילות התייעצויות פרטיות. נראה מה ייצא מזה.

מר יוסף קואן כבר חזר מארץ ישראל. נוכח באסיפה הראשונה. נראה היה, שהמחמאות, שחילקו כל הנואמים לי ולוועד הפועל המצומצם, ושמצב-הרוח המרומם ששרר באסיפה והצלחתי, הביאוהו להתרגשות עד להוזלת דמעות – מרוב רוגז.

טרם באתי עמו בדברים. מעניין במה חזר. ד“ר ניסן קצנלסון היה בברלין. היו לו פגישות עם ג’ימס סימון, נתן וד”ר כהן, צבר חומר ונוסע לאמריקה ללמוד את הבעייה של פתיחת בנק שם – בנק שיציל את ישראל – ואגב אורחא, לחתור תחת ההנהלה.

אל תצטער, יקירי, צרות עוד תהיינה. יש להיאבק כל זמן שהנשמה בקירבנו.

כולי שלך

שמריהו

אל הועד הפועל המצומצם, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

לונדון, 12, במאי 1914

ידידים נכבדים,

אתמול ביקרתי אצל הבנק “שלנו”, וסופר לי על הביקרת שהתקיימה. בהזדמנות אוכל לספר לכם על זאת דברים מעניינים. בכלל לא הייתה בקורת, אלא שיחה עם הפקידים. בעיקר באשר נוגע לד"ר בוד[נהיימר].

ד"ר [ניסן] קצנלסון והמנהל הירש הפליגו בשבת, 9 בחודש, לאמריקא. היו להם שיחות מכינות, אשר בהן לקחו חלק קאון ויעקבוס קאן. הם באמת מקוים, שיוכלו להגשים את תכניתם, אולם זו היא נקודה שבהזדמנות נשוחח עליה. בסוף מאי תתקיים כאן בלונדון, אחרי שובם של “המרגלים”, ישיבה, אשר לה מצפים גם לבואו של מר וולפסון.

ההסתדרות האמריקנית גילתה עד עתה חולשה וחוסר אונים, ולכן ישתדל ד“ר ק[צנלסון]. בודאי – וכל הסימנים רומזים על כך – להסית את אמריקא נגד ההנהלה ונגד התפקידים החדשים. אני בדעה, כי מחוייבים אנו לכתוב לאמריקא גלויות, כי ק[צנלסון] שייך לאותה קבוצה, שרוצה להכשילנו. לכל הפחות לא יחשבו אותנו שם לאנשים תמימים מדי. זה צריך להיעשות מהר עד כמה שאפשר. מר קואן אמנם מדבר הרבה על ארץ ישראל, ומעמיד פנים כאילו הוא נמצא תחת הרושם, שארץ ישראל עשתה עליו, אבל אנשי סודו טוענים כי לא תמיד אפשר לסמוך עליו, כלפי חוץ, תמים דעה במהלך הרוח השליט, אבל נשאר כמו שהיה. רוב האנשים כאן שוכנעו: ההתנגדות אינה מכוונת נגד העקרונות, אלא נגד האנשים העומדים בראש. הנאמנים לציונות פונים עורף ל”מנהיגיהם" המקומיים.

אמש ביליתי עם “הצעירים”: סקר, סיימון והאחרים. ביארתי להם המצב ודרשתי מהם פעילות נמרצת. גם אחד העם היה נוכח. הושמעו לפני תלונות רבות, הנטיה לאי שביעת רצון מסמנת את כל טענותיהם, אולם אני בדעה, כי שיחות פרטיות כאלו אינן מחטיאות את מטרתן. באנגליה צריך משהו להיעשות, אולם טרם הוברר לי, באיזה חוגים ברצוננו לחפש את המשענות המתאימות לעבודתנו.

ווייצמן ממטיר עלי מכתבים מלאי טענות. ברלין נגדו, אנו נגדו אישית וכו' וכו'. עצוב הוא, תמיד להיתקל באי הבנות גם אצל הידידים. לכל אחד מהם יש שטח מיוחד החביב עליו, ורוצה הוא כי נקודת הכובד של כל ההסתדרות תועבר לשטחו שלו. ממנצ’סטר קיבלתי מברק ובו הזמנה להקדיש ימים מספר למנצ’סטר ולשאת שם נאומים אחדים. אשוחח על עניין זה עם מר מאיר (*כנראה מוריס מאיר עורך העתון “צייט” בלונדון), ואמסור לכם ידיעות מדי פעם בפעם.

דרישת שלום,

שלכם

ש. לוין

אל הוועד הפועל המצומצם, ברלין

(תורגם מגרמנית)

מנצ’סטר 18 במאי 1914

ידידים נכבדים!

אני מודה לכם מאוד עבור המשלוח המדויק של ההעתקים השונים, אשר מענינים אותי. אמנם קשה לפעמים ללמוד מהם דבר מה ברור, אולם, כביכול, נמסרו לי ידיעות. כך למשל נרמז מה שהוא על אודות עניין פספורט בקשר עם מורגנטו, אולם אינני יודע, במה הדברים אמורים. מאידך ברורה לי לגמרי התשובה אל ידידנו יעקבוס קאן. נעשה לו את הטובה, וננסח אחד ממכתבינו אליו באופן, שתהיה לו מצידו עילה לקובלנא, לא יענו את האיש ההגון הזה בנימוסין.

גם תשובתו של ידידנו אוסישקין מעניינת, ובמיוחד הפסוק האחרון. הוא כותב כמעט כמו מזכיר מדינה אל הפקודים שלו. אני קובע כי לועד הפועל המצומצם אין השפעה חינוכית: יותר אדיבים הדינים והחשבונות – יותר מחוצפות התשובות.

לוטה בזה הנני שולח לכם שלושה מכתבים מהאדונים ד"ר היימן, [ז’אן] פישר ורוזוב. הם הביעו את נכונותם לערוב לטובת “השומר”. המכתבים הגיעו אל כתבתי הפרטית, ונשלחו אלי מברלין באיחור. אין לאל ידי לסדר את העניין מכאן. אבקשכם, כי תעשוהו אתם ותאספו את הערבויות. תודיעו להם, כי אני מודה להם עד מאוד, אבל שאני בנסיעות כעת. יש לכתוב גם ל[ישראל] שוחט, שלא יאבד את סבלנותו. אני מצידי אשתדל לעשות לטובת “השומר” עד כמה שידי מגעת.

העבודה מתקדמת לאט. תמיד משתכנע אני מחדש, כי אנו מצידנו עושים שירות ההסברה. שאלת בתי הספר היא רק נקודה אחת, יודעים אך מעט על כל הבעיות הציוניות. רק יריבינו עושים את שירות זה, במחתרת, ולפי החוק הישן. גם לציונים טעים ביותר הדבר הרז, במובן מסויים הנגנב. האסיפה במנצ’סטר היתה רבת רושם. כולם שהם בעלי עמדה היו נוכחים הפעם, אולם יש לארגן גם פה את הגביות מיד, כל עוד הברזל חם. גם כאן חסרים, כמו בכל מקום אחר, האנשים, שיוכלו להתחיל מיד בעבודה השחורה. ידידנו וייצמן מקוה לקבל במהרה את 3,000 מרק עבור הקרן המרכזית וקרן בית-הספר – ואני מנסה להטיל מס על הקבוצות השונות.

הערב אשא פה נאום בעברית. גם בלונדון הרציתי בעברית, וכמו שטוענים, היה שוה. מחר אדבר בליברפול, ביום ראשון בגלאסגאו וביום שני בליידס. בדרך חזרה אשהה במנצ’סטר, וכך אפשר לשלוח אלי למנצ’סטר את הדברים. ביום 27 ו-28 אהיה בלונדון.

כונתם היתה לערוך אסיפה גדולה ליום 27. אולם אני מניח, כי ידידנו קואן ינסה להכשילם. אינני מאמין בטוב לבם של האדונים האלה, להיפך, אני מוצא, כי הם קמים נגדנו בחוצפה יתרה מלפני “כריתת ברית השלום” בקונגרס האחרון. אי אפשר לפעול באדיבות כלפי האדונים האלה במשך שנים בלי להענש.

מעניין מאוד הוא הדין וחשבון “בראסויט” על הרצאותיו של הרמן כהן בפטרבורג. כל ה“מבצע” הוא אנטיציוני ורק עיורים אינם רואים את זאת. בחרו בזקן זה בתורת כליא-ברק נגד ההכרה הלאומית הגוברת, והאיש שהזדקן במדע הפילוסופיה נאלץ להתאמץ, לצאת לנסיעה ארוכה, להסתייע בתותחים הקנטיאנים הכבדים, כדי לבאר ליהודי רוסיה, כי הצלתם היא באהבתם את רוסיה ובהכרתם הפאטריוטית. פשוט נפלא. מסע פילוסופי נגד השקפת עולם ציונית. במלה אחת: מחפשים בלעמים יהודיים. בלק המסכן! הוא איננו פיקח, הוא איננו מנוסה. פרופיסור יהודי היה ממלא את תפקיד בלעם יותר מהנביא הלא יהודי, הוא לא היה מברך במקום לקלל. אנא תחקרו ומתערב אני, כי יימצא, כי הוצאות הנסיעה של הפרופסור שולמו ע"י הוועד האנטי ציוני או על ידי אירגון דומה.

ביקשתי אתכם להזמין עבורי כרטיס לאניה ליום 17 ל“אימפרטור”. אולם אל תשלמו את הסכום המלא, כי בינתיים ביקרו אצלנו:ידידים" מספר מאמריקא ועל כן יש לצפות להפתעות.

התלונות המרובות ביותר על רשלנות בלתי תיסלח, שמעתי בלונדון מפיהם של סימון וסקר. הדברים אמורים בעניין מניות אחת החברות הארץ ישראליות, ששולמו. הכסף שולם לפני שנה, אולם המניות לא נשלחו למרות אזהרות רבות. ביקשתי ממר סקר לפנות אל ידידנו הנטקה, שהעניין ייחקר. בדרך כלל קיבלתי את הרושם, כי האנשים אינם רוצים שיזניחו אותם, רוצים הם לבוא במגע הדוק יותר עם ההנהלה. גם אינני מאמין, כי על ידי ביקור חטוף אפשר לטאטא את כל הרעה. רק על ידי עבודה שיטתית אפשר להקים מפלגה אחידה.

דרישות שלום

שלכם

ש. לוין

אל הוועד הפועל המצומצם, ברלין*

(*תורגם מגרמנית)

ליברפול, 21 במאי 1914

אל הוועד הפועל המצומצם – ברלין,

אתמול התקיימה האסיפה בליברפול, ואחרי האסיפה היתה לי שיחה מפורטת עם הציונים הפעילים. האסיפות במחוזות יפות יותר ובעלות רושם יותר מאלה שבלונדון, ובין הציונים במחוזות שוררת התלהבות יתרה. אולם הזניחו את המחוזות, ומעט מדי הוסברה שם הציונות. אני אינני רוצה להסתמך על ההסתדרות האנגלית, אני משתדל להסביר את הענינים לכל אגודה מקומית לחוד. האגודה המקומית במנצ’סטר אורגנה כעת, האנשים שם התחייבו לתרום 3,000 מרק לשנה לטובת הקרן המרכזית ולבתי הספר. האסיפה בליברפול היתה היפה ביותר עד עכשיו. נוכחו יותר מ-1,200 איש. גם הסדר החיצוני של האסיפה היה יפה מאוד. אני מתוודה בחטאי: הסדר החיצוני משפיע עלי בשעת הרצאתי עד מאוד. ליברפול התחייבה לתרום 1,000 מרק לשנה לאותן המטרות. משוכנע אני, כי בזמן הקרוב ביותר יקיימו את ההבטחה הזאת. אני מיחס ערך מיוחד לכך, כי דוקא המחוזות יהיו בעלי יכולת כספית, למען לקחת מן המרכז כל תירוץ שהוא.

מחר אסע לאֶדינבורג ואערוך שם ועידה עם הסטודנטים. ביום ראשון אהיה בגלאסגאו וביום שני בליידס. ביום 27 תתקיים אסיפה גדולה בלונדון, אבל בלונדון אין לי בטחון מיוחד.

בדרך כלל אני שבע רצון. אני חושב שהסירותי משפטים קדומים רבים. מכל מקום יש עלינו עוד לעבוד הרבה ובאופן אינטנסיבי באנגליה, עד שיעריכו גם כאן אל נכון את חשיבות השעה.

קיבלתי מכתב ממַגנס. התלונה הישנה: אינם מודיעים לאמריקנים על המתרחש. אגב אורחא הוא מייעץ לי להתנצל אצל “האציל מבית שטרוק” (*הצייר הרמן שטרוק), מכיוון שמסרתי את הודעותיו לשיף בלי ליטול רשות מיוחדת ממנו. העצות מאמריקא הן לפעמים נהדרות, באותו זמן גם גסות במקצת. השבתי למגנס במובן זה, ואני ייעצתי לו, שיתעניין קצת יותר בעתונות הציונית, ויקבל ידיעות טובות יותר.

אהיה בלונדון בימים רביעי וחמישי, 28 ו-29 דנא. שלחו-נא לי את המכתבים אל מלון גרייט סנטראל, לונדון נ.ו'.

דרישות שלום

שלכם

ש. לוין

אל חיים וייצמן

(*תורגם מרוסית)

באנייה "קיסר וילהלם השני:, 17.6.1914

חיים וורה יקירי!

הרגשה מוזרה: נוסע ועובר אני את התעלה, אך תושיט יד והנך במנצ’סטר, ואני, כאילו לא קרה דבר, ממשיך בנסיעה. זהו הגורל, וכולנו נתונים לידו.

ז’אבוטינסקי נשאר עוד לשבוע בברלין. הוא נרגע. נדמה לי, שהוא בעצמו מכיר בצדקתנו. בימים אלה הרצה על האוניברסיטה בפני קהל סטודנטים בן מאות אחדות. היה זה מיבצע. הוא הרצה ברוסית ובאומנות במלוא-מובנה של מילה זו, הן לפי התוכן והן לפי הצורה. ז’אבוטינסקי – הוא כוח גדול וטוב שרכשנוהו לענין האוניברסיטה.

אני נוסע, כפי שידוע לכם, הפעם לא ברצון-יתר לאמריקא, אולם לא אערוב לכך, שמצב-הרוח לא ישתנה לטובה.

כתבי לי גם את, ורה, לניו יורק לפי הכתובת 701/2 Pinest' Herman Conheim.

וכיצד מוצא חן בעיניכם השידוך החדש? משדכים שוב את זאנגביל עם ההסתדרות הציונית. בעיני אין מוצאים חן הן החתן והן השדכנים.

מסרו לבני, כי נתחזקתי הן בגוף והן בנפש, וכי עתה לא היה מצליח להתגבר עלי בהיאבקות, ולאחות מסרו פריסת-שלום לבבית. מחווה לה קידה באופן מיוחד מלון קטן, שהלך לאיבוד, בשבילה, כמובן.

עתרת נשיקות לכם

משמריהו

בטעות נטלתי טופס-מכתב שני, במקום לכתוב על הדף השני.

אל הוועד הפועל המצומצם

באניה קיסר וילהלם II 17.6.1914

חברי היקרים!

שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והנני שמח לבשרכם, כי ת"ל נצלתי בתוך יתר הנוסעים מהסכנה הגדולה שרחפה עלינו לרגל התנגשות אנייתנו עם אניה אחרת. בעמל רב עלה לסתום את הנקב ולחזק את הבדק לפי שעה. שבנו עוד הפעם לסויטהמפטון ורק מחר בבוקר נדע אל נכון באיזו אניה נפליג לניו יורק. אין ביכולתי לתאר לכם את המבוכה ואת הבהלה שקמה על אניתנו בשעה הראשונה אחרי ההתנגשות. הכל היה מוכן לעמוד על נפשו ולהנצל, ולוא גם על חשבון האחרים, ביחוד השתגעה ממש המחלקה הרביעית. פחד הסכנה מסך על הנוסעים רוח עועים ונהפכו לחיות טורפות, דחקו, דחפו ורמסו איש את רעהו, וכל דאלים גבר. רוב הנוסעים של המחלקה הרביעית באניתנו הוא מארצות הסלבים, מאחינו בני ישראל רק מתי מספר.

18 בבקר. האניה תקיים מצות קבלת אורחים, והננו מפליגים היום בצהרים עם האניה הזו לניו יורק, ונבוא לניו יורק אי“ה ביום ד' כ”ד לחודש. טוב תעשו אם תודיעו ע"ד השינוי הזה את הפדרציה בניו יורק.

ושלום לכם וברכת ציון, לכם ולידידנו העובדים בלשכתנו.

שלכם

שמריה הלוי לוין

אל אחד העם

16.6.1914, בספינה בדרכי לאמריקא

לאחי וידידי היקר והנעלה שלום רב!

גם הפעם לא עמדתי בהבטחתי ולא כתבתי לך מברלין. אמנם לא מחוסר חומר, כי אם מרבויו. בינתים הלא מסר לך בודאי הרבה דברים ר' חיים [ויצמן] שלנו ואל נכון קבלת גם העתק מהפרוטוקול של ישיבת הקוראטוריום האחרונה. הפרוטוקול הזה מענין הוא מכמה צדדים. ראשית: הפרופ' שלזינגר בתור מומחה ופוסק אחרון בשאלת ההוראה העברית, ושנית: ניכר, כי נשתה גבורתם של התקיפים בברלין ומשתדלים המה לחתור אל היבשה לוא גם על חשבון המוסד עצמו. אצלי אין שום ספק, כי סוף סוף יהיו אנוסים על פי התפתחות הישוב או לוותר ולעשות פשרות במידה יותר מרובה מאשר תבעו מהם, או לוותר על הענין ולצאת מההנהלה.

לפי המכתבים האחרונים שאנו מקבלים מד"ר רופין, שונה באמת המהלך בארץ. מצד הממשלה אין כמעט שום מניעה בעד קניות חדשות. השעה היא באמת שעת הכושר, וחבל כי עלינו להפסיד כל כך הרבה כחות, כדי לנצח את האויב הפנימי.

נאומי בלונדון, כפי הנראה, השאירו שמה רושם גדול. והא ראיה, מנהיגי הציונות הלונדונים מופיעים כעת בתור מתווכים בין ההסתדרות הציונית ובין… זנגוויל. קראתי את החשבון בדבר המשתה, שעשו לך, ואיני יודע אם הטפשות מרובה על החוצפה או להפך. תחת לאמר לגבור אוגנדא את הפסוק: “קחי כנור, סבי עיר זונה נשכחה” – “מדברים בו נכבדות”, וכדי בזיון וקצף. החזיון הזה סימן מובהק הוא להמדרגה השפלה שנמצאת עליה הציוניות בלונדון.

בארצות הברית אני חושב לשהות שבועות אחדים. אסתכל עוד הפעם לעולם המלא ערבוביא והפכים ואראה אם אפשר להכניס סדרים להסתדרות הציונית באמריקא. גם שמה רבו ה“מדינאים”, כלומר אלה התופרים עלי תאנה כדי לכסות את מערומיהם.

ז’בוטינסקי עשה בברלין ימים אחדים אחרי ישיבת הועד הפועל: הוא שקט מרוגזו ונכון הוא לעבוד לטובת האוניברסיטא, אעפ"י שהצעותיו הוא לא נתקבלו ברובן. אני מכיר את כחו ומוקיר עד מאד את כשרונותיו. בברלין נאם לפני אספה רבתי של סטודנטים. הנאום היה מצוין עד להפליא. עובדים כאלה נחוצים לנו.

בברמן שהיתי יומים, כי נזדמנתי שמה עם גיסי וגיסתי כנהיים. הוא מסר לי שלום בשמך ושמחתי לשמוע מפיו, כי מצא אותך במצב רוח טוב. מאמריקא אכתוב לך בפרוטרוט.

שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

הים זועף מעט ובין משבר למשבר נשברות האותיות ואך בקושי גדול עלה לי להשלים את מכתב, שכתיבתו עלתה לי בשעה שלמה.

אל הוועד הפועל המצומצם, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

טולידו, אוהייאו, 4 ביולי 1914

חברים נכבדים!

הנני מנצל את השעה הפנויה הראשונה, כדי להודיעכם דבר מה. מסיבות שונות אין באפשרותי למסור לכם דין וחשבון על הציונות באמריקא כבר עכשיו. מצאתי כאן מהלך רוח מוזר. אהדה לציונות בקרב השכבות הלא-ציוניות הרחבות של האוכלוסיה היהודית, מורת רוח בלתי מוצדקת בקרב הציונים ומהלך רוח אנטי-ציוני בין אילי הכסף. אחדים מ“ידידינו” מאירופא, שביקרו באמריקא בזמן האחרון, גרמו כנראה למהלך רוח ומורת רוח במידה ניכרת.

אסיפת הצירים עברה די בשקט, מספר המשתתפים היה די גדול, המאורעות היו די נעימים, אולם דבר אחד ברור לי: אם לא נתערב גם עכשיו באופן רדיקלי, ישאר הכל כמו שהיה, והציונות תחיה חיים של דוחק. אמנם ההנהלה הקודמת נבחרה מחדש, אולם יש לצפות, כי מעכשיו יעבדו ביתר מרץ. יושב ראש ההסתדרות מקבל עכשיו שכר, שמאפשר לו להקדיש את כל זמנו לציונות. אני ערב לסכום מסויים בשם הוועד הפועל המצומצם, האדונים לוין-אפשטיין, מגנס והאחרים הצליחו בקושי רב להעביר את הצעתי זו. שני האדונים הנזכרים לעיל גם הבטיחו לפעול בחורף הבא באופן נמרץ ביותר. מר לוין-אפשטיין יכתוב לכם בפרוטרוט על תכניותיו. גם אני אכתוב לכם מניו-יורק בפירוט. אחרי ששוחחתי על כל הענינים עם האדונים המתאימים בפרוטרוט.

מרוצ’סטר הלכתי לשיקאגו, ושם היתה לי שיחה עם האדונים קראוס, רוזנוואלד ומאק בעניני הטחניקום. השופט מאק הוא האיש המהימן והנבון ביותר ביניהם. הוא גם קרוב לנו ביותר. במקרה שמשפחת ויסוצקי נוטה להמשיך את העניין ביחד אתנו, אפשר להביא בחשבון גם את אמריקא, ואם גם מר שיף ואחדים מהקוראטוריום האחרים נגדנו הם. נתן השיג דבר אחד: כועסים כאן במידה שוה על הציונים ועל חברת עזרה. פרופ' שכטר גרם לסאון רב. הוא התנהג כבוגד, הוא הסית נגדנו את מר שיף, מרשל, וזולצברגר בצורה חסרת כבוד. כרגע הפליג לאירופא, יבקר בברלין גם אצל ידידיו ד“ר נתן ושטרוק. ד”ר מגנס והשופט מאק סיפרו לי על התנהגותו בעניין שאלת השפה, עובדות המסמרות את השערות.

ביום שלישי אהיה בניו-יורק ואפגש עם מר שיף. אסע גם לפילאדלפיה ולבוסטון. אשתדל להכין את הקרקע לקראת החורף, כי משוכנע אני שאמריקא תוכל לתת עוד הרבה עבור הסתדרותנו.

אל תסתכלו על זה כדין וחשבון. בדרך כלל נראית לי נסיעתי דעכשיו כנחוצה. הגיע הזמן שנבהיר לעצמנו את המצב באמריקא.

ביקרתי מקומות שונים ונפגש עם אישים שונים. אני לומד הרבה מזה.

דרישת שלום, שלכם

ש. לוין

אל הוועד הפועל המצומצם, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

8 ביולי 1914

חברים נכבדים!

ביום 4 דנא שלחתי לכם מכתב מטולדו באוהייו, שם ביליתי ימים מספר בחברת השופט יוליאן מאק. רק אתמול חזרתי לניו-יורק ומצאתי את שני מברקיכם. היום טילגרפתי לכם: “קוראטורים אמריקניים מנצלים הזדמנות דרישות כספיות לצאת חברת “עזרה”. מרוגזים על שני הצדדים. לפי גישת שיף מפקפק בשיתוף פעולת אמריקנים. אפשר לרכוש כוחות אחרים. דורש זמן ועבודה”.

אשתדל לצייר לכם תמונה ברורה מהמצב שפגשתיו כאן. חברת “עזרה” איימה גם כלפי האמריקניים בביטול המוסד, במקרה שאמריקא לא תשלם לאלתר 100,000 מרק לצרכי הקמת הבניין ולא תבטיח 80,000 מרק כל שנה למשך חמש השנים הבאות, שליש של התקציב הדרוש. דרישה זו הרגיזה אותם, לפי טענת ד“ר מגנס, במידה כזאת שהחליטו לצאת מן הקוראטוריום. אולם לא פרשו את סיבות עזבם את הקוראטוריום, והעתונות ניסתה לייחס את עזבם לקטטות חדשות עם הציונים. מר שיף אפילו מצא לנחוץ, כעת, כשאני רק הגעתי לאמריקא, להדפיס מכתב גלוי ב”אמריקן היברו“, שבו חוזר הוא, כמו איש מעלה גירה, על כל האשמותיו של נתן, ונותן לי מהלומה מיוחדת. ראיתי את המכתב הזה רק אחרי שובי מצ’יקאגו. מיד כינסתי ישיבת ההנהלה דכאן ביחד עם אנשים ידידותיים אחדים וביניהם גם נציגי העתונות היהודית. כולנו תמימי דעים, כי יהיה זה מתחת לכבוד הציוניים לשוחח עם שיף אחרי מכתב זה. הוא בחר בדרך הפומביות, ועלינו ללכת באותה הדרך. חיברתי מיד תשובה אדיבה לפי צורתה, אולם חריפה מאוד, לפי תכנה, והיא תודפס קודם בכל העתונים היהודיים ואחר כך גם בעתונים אנגליים אחדים. כולם – גם לוין-אפשטיין, לוברסקי ועורך ה”טאגבלאט" – בדעה, כי אמריקא נרדמה. מאחר שמתחשבים במידה יתירה בשיף וחבריו, ויכוח בעתונות יוכל רק להועיל לענייננו. אולם יש לצפות לדבר אחד. נוכל לרשום הצלחה לטובתנו רק במקום, שבו הוסברו הענינים לקהל היהודי על-ידי תעמולה מספיקה. אמריקא אינה יוצא דופן בנקודה זו. שדה גדול ועצום מונח עזוב; העובדים המתנדבים לא יכלו לעבדו. ליהדות אמריקא וגם לחלקה הציוני אין ידיעות כל שהן על אודות ארץ ישראל ועל אודות עבודתנו ותפקידינו. ארץ ישראל רחוקה מהם במובן הגיאוגרפי, אינם קוראים עברית, גרמנית ורוסית. חוזרינו והדינים והחשבונות שלנו אינם מעובדים לחומר תעמולתי. בשעת “הוועידה” הופתעתי מהשאלות התמימות שנשאלתי, היו אלה שאלות של אנשים הרחוקים מן הענין.

דבר אחד ברור לי: תהיה לנו באמריקא רק ציונות חלשה, כל זמן שלא נוכל להקדיש לה אותם הכוחות כמו לגרמניא, לאוסטריה וכו'. אולם כשנחליט לעבוד באמריקא, נכריח את השיפים וחבריהם לחדול מהתנגדותם. במובן זה מצבנו באמריקא טוב יותר מבכל מקום אחר, כי פה יש לנו עתונות יהודית נפוצה, אשר פשוט מפחידה את שיף ואנשים אחרים. העיקר הוא, שהעתונות תעמוד לצידנו, ואני תקוה שאוכל להשיג את זאת. לכן אינני יכול להחליט לעזוב פה מיד. כעת יש צורך לפתוח בעבודה – עד כמה שאפשר – אחרת נאבד זמן רב בחורף. כשדיברתי עם מהיגים ציוניים על חברת הכשרת הישוב [ PLDC ] והאוניברסיטא והפניתי את תשומת לבם לצורך מפעל נמרץ בהתחלת החורף, יצאו עיניהם מחוריהם והם התפלאו על תיאבוננו הבריא. לדעתם, איסוף הכספים לטובת בתי הספר דורש את כל כוחותיהם.

וייצמן יצטרך ללכת לאמריקא בזמן הקרוב ביותר. אשתדל להכין את הקרקע. הדבר לא יהיה קל יותר מבשעת יסוד הטחניקום, אולם על-ידי ארגון טוב של התעמולה נוכל להביא בחשבון את המעמד הבינוני ואנשים אחדים עשירים.

שכחתי להודיע עוד דבר מה בעניין הטחניקום. הסברתי עשתה כנראה רושם על השופט מאק. הוא טילגרף מיזמתו הוא אל מר מרשל, אשר נמצא כעת במקום נופש קיץ במרחק 12 שעות מניו-יורק, שיזמין אותי ליום אחד לשם שיחה. קיבלתי את התשובה, היא אדיבה אבל שלילית. מן התשובה ניכרים רוגז ומורת רוח. האדונים רוצים להכריז כעת “הכרזת מוֹנרוֹ” פילאנטרופית יהודית אמריקנית. במכתבו של שיף כלולה אזהרה ליהודי אמריקא, שלא יתעניינו בתפקידים בארץ ישראל. דיברתי בצ’יקאגו עם אדולף קראוס. הוא יעשה את מה ששיף תובע. הוא שבע רצון מאוד, כי על-ידי עזבו את הקוראטריום ישוחררו כפי שחושבים כנראה אנשי בני ברית מכל התחייבויותיהם. יש עוד השופט זולצברגר בפילאדלפיה. אנסה לשוחח אתו. אינני מצפה לדבר רב משיחה זו, כי משתייך הוא לאותו החוג. נתן שטראוס מתרגז מאוד ממר שיף, הוא יעזור לנו, אבל לצערי השפעתו כנראה אינה ניכרת. ברנדייס וסטפן וייז לא השתתפו בועידה, לא תהיה לי כל אפשרות לבוא במגע אתם כעת בקיץ. אני מבין גם לרוח האדונים, אשר מתרחקים מהכרך בחדשי הקיץ. בניו-יורק מרגיש אני ממש כמו בגיהינום. אני מעדיף את החדשים הגרועים ביותר בחיפה לשבוע אחד של יולי בניו-יורק.

ביום 14 לחודש אנאם כאן בשתי אסיפות, אבל רק על הרצל ועל התפתחות הציונות. לעומת זה תתקיים אסיפה גדולה ביום 16, שתוקדש אך ורק לעניין מלחמת השפות. לאנשים כאן אין כל מושג על דרישותינו הענוות. הצהרתי בעתונים בעניין זה היתה כתגלית חדשה. קיבלתי הזמנות ממקומות שונים וערבות לסכומים מסויימים לטובת מפעל בתי הספר שלנו, אולם אינני סבור, כי מן התועלת לעשות כרגע מסע באמריקא. נאות במדבר אמריקא לא תבאנה לנו תועלת, עלינו לכבוש את הארץ.

די לפעם זו. במקרה שיתגלו מומנטים חדשים, אמסור דין וחשבון מיד.

דרישת שלום לבבית,

שלכם

ש. לוין

דברים מענינים רבים שמעתי כאן על שליחינו, אשר ביקרו באמריקא בזמן האחרון, אולם על אודותיהם אחרי שובי.

כשפרצה מלחמת העולם היה לוין בארצות הברית. הוא ניסה לשוב לאירופא ולא עלה בידו. מיד יצא לפעול בקרב ציוני ארצות הברית. מעמדו כחבר הוועד הפועל הציוני המצומצם – נתן לו סמכות נרחבת לכך והעמידו בראש פעולה זו. מועטים המכתבים ששרדו מימי עשייתו בארצות הברית באותן שנים, אך בכל מה ששרד יש משום מראה מקום למעשים, ללבטים ולמצבו של ישראל בימי המלחמה. התנועה הציונית היתה פזורה בכל המדינות הלוחמות. עם המלחמה ישבה ההנהלה הציונית בברלין. חבריה הבינו שהתנועה הציונית חייבת לשמור על נייטראליות. בזמן הראשון נותקו הקשרים בין המרכז וסניפיו בכל הארצות. רק לאחר מכן זומנה ועידה לשטוקהולם, ומקום המרכז הועתק לקופנהאגן. לוין השתדל שהמרכז יועתק לארצות הברית, וביקש מאת חיים וייצמן שישתדל בדבר. הוא גם ביקשו להשתתף בוועידת שטוקהולם כנציג ציוני ארצות הברית, אלא שוייצמן לא הלך לאותה ועידה.

בארצות הברית נתכנסה ב-30 לאוגוסט 1914 ועידה ארצית שלא מן המניין. נבחר “ועד זמני להנהלת ענייניה של הציונות” בראשותו של השופט העליון לואיס בראנדייס, שבאותו פרק זמן עדיין עורך-דין היה בבוסטון. ועד זה ביקש לקבל לידיו את תפקידי ההנהלה הציונית. גם חיים וייצמן, שישב באנגליה תמך בכך. הוועד הזמני התחיל עוסק באיסוף כספים למען ארץ-ישראל, ובפעולה פוליטית. הפעולה עיקרית היתה להשפיע על הממשלה האמריקאית שתתערב ותשדל את ממשלת תורכיה לטובת הישוב העברי בארץ-ישראל ותצילהו מרעב ומכליה.

כאמור היו עיקר עיסוקיו של לוין בארצות-הברית עינייני התנועה הציונית. הוא יצא לשם בימי הריתחה של מלחמת הלשונות, לשם גיוס כספים למפעל החינוכי היישובי. באה המלחמה ודומה היה שהעניינים ישתקעו בצורה כלשהי, ובאותה מלחמה פנימית תבוא הפוגה, שכן הכל יצפו לסופה של המערכה. ולא כן היה.

בארץ-ישראל רדפה השררה המקומית בירושלים, יפו וחיפה את היסודות החדשים של הישוב היהודי. והנה אירע דבר. אנשי השלטונות החלו לשפוך חמתם על “השומר”, על “פועלי-ציון” ועל כל אלה שמילאו תפקיד פעלתני במלחמת הלשונות. נפל החשד על אנשי ה“עזרה” שידם בדבר. אף הממשלה עצמה נוכחה מיד שרדיפות אלה הן תולדה של עלילות-דברים והעבירה את בעהא-עדין, האחראי להן, ממשרתו. אולם בגרמניה הופיעו בעתונים, שהיו נתונים להשפעת ה“עזרה”, דברים בזכותם של הרודפים.

בינתיים השתמשה ה“עזרה” במבוכה של שעת המלחמה, והוציאה את הטכניון למכירה פומבית. בשעת המכירה לא יכלו להשתתף אלא המפקחים מטעם ה“עזרה”, משום שכל שאר החברים היו אזרחים של “ארצות האויב”. עמדה “חברת עזרה” וקנתה את הטכניון בחצי חינם והעבירה אותו לרשותה.

יעקב שיף עמד עדיין לצידם של אנשי ה“עזרה” כנגד הציונים. אף הגיעו הדברים לידי פרסום מכתבים גלויים שלו נגד לוין ודברי תשובה של לוין אליו.

---

אל ד"ר חיים וייצמן

(*תורגם מאנגלית)

8 בספטמבר 1914

אין צורך להאריך את הדברים על האסון המקיף כעת את חלקה הגדול של אירופא. זו היא התקופה הראשונה של המלחמה, ואף איש אינו יכול לנבא את סופה, וגם אין צורך להאריך דברים על הסכנות האיומות שאחינו נתונים להן.

היהודים באמריקא, שלהם מזל טוב יותר, ואלה מארצות נייטרליות אחרות יתאחדו ללא ספק כדי לעזור לקרבנות; ואנו הציונים נקח חלק בפעולה זו. אולם המשבר מטיל עלינו חובה אחרת שהיא אולי גדולה יותר. חובתנו הראשית היא לסייע ולתמוך בהסתדרות הציונית, שנוסדה במשך שנים של מאמץ גדול ובקרבנות כה רבים. בחורינו הצעירים משרתים בצבאות, אשר מגינים על ארצותיהם השונות. אירגוננו המרכזי נהרס וחבריו פוזרו. הקשר בין ועדנו הפועל לבין ארץ ישראל נותק זמנית.

ד"ר שמריהו לוין, חבר הוועד הפועל המצומצם, ששהה במשך שבועות מספר בארצות הברית, עשה נסיון בלתי מוצלח לשוב למטה הכללי על סיפון אנית “קרונפרינצסין ציציליה”, אבל נאלץ לחזור לניו-יורק כשהוכרזה המלחמה. כעת הוא בקרבנו, ומוכן לעזור לנו בנסיוננו להקים מחדש את מפעלי הארגון, ולאחות את החוטים הקרועים של הפעולה הציונית.

בשיתוף פעולה עם ד"ר לוין כינסה הסתדרות ציוני אמריקה ועידה יוצאת מן הכלל של ציונים אמריקנים, שהתקיימה ביום ראשון 30 באוגוסט 1914. הועידה הזאת החליטה לייסד מיד ועד ארעי מנהל לענינים ציוניים כלליים, אשר יקבל לידיו כל פעולה, שנעשתה עד עתה על-ידי הוועד הפועל שלנו, ובעיקר קיום המוסדות הארץ-ישראליים. במלים אחרות: זו היא העברת המטה הכללי של משרדנו המרכזי אל אדמת אמריקה הנייטרלית. ייעשה מאמץ לבוא במגע עם חברי הוועד הפועל האחרים.

אנו מודיעים בשמחה מיוחדת, כי מר לואי ד. ברנדייס מעיר בוסטון, אחד מאנשי המדינה החשובים ביותר בארצות הברית, אשר הצטרפותו לציונות נודעה לפני שנתיים שלוש, הסכים ברגע מכריע זה לקבל על עצמו את המשרה האחראית של יושב ראש הוועד הארעי המוציא לפועל.

אנו בטוחים, כי תתנו את תמיכתכם לוועד הארעי ולמוסדות שנוצרו על ידינו בארץ ישראל. אנו תקוה, כי מיד תתקשרו עם הוועד הזה. ובדרך זו אנו מודיעים לכם, כי כל הסכומים לטובת מפעלים ציוניים שונים שהועברו עד עתה אל הוועד הפועל, יש להעבירם מתאריך זה ועד להודעה חדשה אל הוועד הארעי, שגזברו הוא מר א. לוי לוין-אפשטיין. כל המכתבים יש לשלוח אל: הוועד הפועל הארעי לענינים ציוניים כלליים, בית אוליאן, 33 וסט 42 סטריט, ניו-יורק.

תרומות כספיות לטובת הקרן הקיימת יש לשלוח על-פי הוראות שנתקבלו מהלשכה הראשית של הקרן הקיימת בקלן.

אנו הציונים, קיבלנו עלינו את אחריותנו במרץ ובכוח מכופל ובבטחון בנצחון הסופי של עניננו. עלינו, הציונים בכל הארצות הנייטרליות, הוטל התפקיד לקיים את הסתדרותנו ולתמוך בחיים החדשים בארץ ישראל במשך משבר בלתי צפוי זה.

בתקוה על שלום מהיר ובברכות ציון אנו

ש. לוין

בשם הוועד הפועל המקשר

ל. ליפסקי

בשם הסתדרות ציוני אמריקה

---

אל ד"ר א' האנטקה, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

ניו-יורק, 10 בספטמבר 1914

ידידי החביב!

רק ביום שני, 7 בספטמבר, קיבלתי את סימן החיים הראשון ממך, מכתבך מיום 13 באוגוסט, אשר בו שמחנו מאוד, אני וידידנו כאן בניו-יורק. ממכתבם של האדונים פרופיסור ווארבורג וסוקולוב אל מר נתן שטראוס למדים אנו, כי אמנם עוברים זמנים קשים מאוד על מרכזנו הציוני, אבל שהוא במובן מסויים מוכשר לפעולה; דבר זה הוא הפתעה נעימה בעבורנו.

עכשיו רוצה אני לתאר לך, באיזה מצב נמצאנו כאן משעת פרוץ המלחמה ועד קבלת מכתבך. לא מרצוני הטוב שבתי לניו-יורק; ומכיוון שאני וידידינו כאן הבינונו את רצינות השעה, החלטנו אחרי שיקול דעת רב לכנס ועידה יוצאת מן הכלל של כל האיגודים הציוניים באמריקה כדי למצוא דרכים ואמצעים לשמור על ההסתדרות הציונית ועל המוסדות, שהיא הקימה בארץ ישראל, מנזקים, ושלא תיפגע יותר מדי קשה מן המשבר.

הוועידה כונסה על-ידי ועל-ידי ההסתדרות המקומית בדרך טלגרפית, והתקיימה ב-30 באוגוסט כאן בניו-יורק. כ-200 צירים באו לועידה מכל פינות הארץ. מצב הרוח התאים בהחלט לרצינות המצב ונתקבלו החלטות חשובות.

החלטה ראשונה: לאור המצב הנוכחי באירופה אשר על ידו נפגעו קשות ההסתדרות הציונית, ועדותיה ומוסדותיה, מחובתנו היא לקבל עלינו לעת עתה את תפקידי ההנהלה הציונית. לשם תכלית זו תיבחר ועדה, אשר תמלא את התפקיד הזה בהסכמת חברי הוועד הפועל או בשעת הדחק במקום חברי הוועד הפועל עד שיחזור המצב לתיקונו או עד כינוס הקונגרס.

החלטה שניה: הוועדה הארעית תהיה מורכבת מ-11 חברים.

החלטה שלישית: לשם התמיכה בהסתדרות הציונית והמוסדות שהקימה בארץ ישראל תיאסף קרן בגובה של 100,000 דולר.

הוועדה נבחרה והיא מורכבת מהכוחות הציוניים הטובים ביותר שבארץ. יושב בראשה מר לואי ד. ברנדייס, ואינני צריך להגיד לך כמה חשוב שיתוף פעולה של מר ברנדייס לעניננו בחדשים הקשים האלו. הקמנו משרד ומיד התקשרנו עם כל ההסתדרויות הציוניות וגם עם ארץ-ישראל. ביקשנו את כל ההסתדרויות לתמוך במפעלנו ולתרום מצידם כספים לשם הגדלת קרננו.

לאור העובדה, כי אמריקה תופסת את המקום השני בעולם, במה שנוגע למספר אחינו החיים כאן, ולאור העובדה כי אמריקה נשארה בהחלט נייטרלית במלחמת העולם הזאת, מצאו ידידינו כאן לנחוץ ולדרוש, לקבל על עצמם את המעמסה הכבדה של כל האינטרסים הציוניים, עד שהנהלתנו המרכזית לא תוכל לקבל על עצמה את עבודתה באין מפריע.

הנך רואה, אין מדובר כאן בוועדת עזרה רגילה, אשר דאגתה היחידה היא לגבות כספים, אלא בוועדה ארעית לצרכי כל הענינים הציוניים, אשר הנהלתנו המרכזית אינה יכולה לטפל בהם. לכן גם החלטנו, כי הוועדה הארעית תפעל בהסכמת חברי הוועד הפועל המצומצם. נשתדל להגיע במגע בכתב עם כל אחד מחברינו. יהיה זה רצוי ומעשי מאוד, אם ידידנו סוקולוב יוכל לבוא הנה מיד. בכל אופן אבקשך להעביר אלינו מיד ובמברק את הסכמתך בדיעבד למעשינו כאן, שנוכל להופיע בצורה אבטוריטטיבית בכל המעשים שיהיו נחוצים.

נשתדל לתת גם לרשותך ולרשות הד"ר רופין אמצעים כספיים, ברגע שהעברת ממונות תהיה בגדר האפשר.

בדרישות שלום לבביות, שלך

ש. לוין

---

אל חיים וייצמן, מנצ’סטר

(*תורגם מגרמנית)

ניו-יורק, 2 באוקטובר 1914

חיים חביבי,

קשה מאוד לתת ממרחקים תמונה ברורה של המאורעות. שוררת התלהבות גדולה והרגשת חובה לגבי ארץ ישראל. הם מבינים כי ברגע זה תלויים אנו אך ורק באמריקה. מן הצד האחר קיימות אי הבנות קטנות, שגרמו למורת רוח בלתי מוצדקת. הקושי בכך הוא, כי לא תמיד מגלים האנשים את אשר בלבם, ורק באופן מקרי מתגלות מספר נקודות חלשות.

כרגע הענינים כמו שהם כך הם:

שלחתי לך את כרוזינו ודין וחשבון קצר על תוצאות הוועידה של כל הציונים האמריקניים, שהתקיימה ביום 30 באוגוסט. אני מקוה שקיבלת את הכל.

בשעת הוועידה עדיין לא היה לנו שום סימן חיים מחברי הוועד הפועל המצומצם, ואני פה סבור הייתי, כי הוועד הפועל המצומצם איבד כל אפשרות לפעול. התייעצתי עם חברינו לדעה המהימנים ביותר. הם אמנם מהווים כאן לעת עתה רק חוג קטן ביותר, אולם קשרתי אתם יחסים ציוניים אינטימיים ביותר, ואני משער, כי הם יהיו לגרעין בריא להסתדרותנו העתידה באמריקה.

אחרי שיקול דעת מעמיק מצאתי למועיל – מאחר שעלינו לדאוג עכשיו להצלת מוסדותינו ולשמירה על קיום הסתדרותנו – להקים כאן באמריקה ועד זמני. אסור לנו לראות בו ועדת הצלה בלבד. הוא מוכרח להיחשב למוסד ארעי לצורך של הענינים הציוניים הכספיים, האירגוניים והמדיניים. כמובן נתקבלה הצעתי, כי על ועד זמני זה לפעול בהסכם עם חברי הוועד הפועל המצומצם, עד כמה שאפשר יהיה לבוא במגע אתם, עד שיחזור המצב לתיקנו.

רק ביום 13 באוגוסט קיבלתי מכתב ראשון מד"ר הנטקה, שבו הוא מודיע, כי הוא בעצמו, פרופ' ווארבורג וסוקולוב נמצאים במקומם, ועושים כל מאמץ אפשרי לשמור על קיום ההסתדרות.

ממכתב אחר שקיבלתי מד"ר הנטקה למדתי, כי הוועד הפועל המצומצם כינס ועידה לשטוקהולם ליום 27 באוקטובר, כדי להתייעץ שם עם חברי הוועד הפועל, שהמגע אתם אפשרי, על המצב החדש.

מכתב דומה קיבלתי ממר [יוליוס] ברגר, אשר שוהה כנראה כעת בקופנהאגן. תבין בוודאי, כי עתה נשואות עיני כל אל אמריקה, מקווים לעזרה מארץ נייטרלית זו לא רק לטובת בתי הספר, “השומר”, איגוד הרופאים וכו', אלא גם מאמינים בכך, כי אמריקה תוכל לתת למוסדות הבנק שלנו את האמצעים כדי להתגבר על המשבר – לתכלית זו יש, לפי הודעתם של קאן וקואן, צורך במיליוני פרנקים אחדים, ויש לגבותם באמצעות מכירת מניות או דפוזיטים. גם הקרן הקיימת שיגרה הנה נציגה, ד"ר אפשטיין, שבפיו המשאלה הענווה, שאמריקה תעמוד בפרץ ותמלא את הגרעון, שנגרם על-ידי המלחמה בהכנסותיה שוטפות של הקרן הקיימת לישראל.

היום, ביום 3 באוקטובר, שמעתי לתמהוני, כי גם מר קפלנסקי עוזב היום את רוטרדם לפי פקודת הקרן הקיימת, כדי להפליג לאמריקה. מר קאן לא מצא לנחוץ לשאול אותי מלכתחילה, אם הרגע הנוכחי מתאים לשליחותו של מר ק[פלנסקי]. אני מצטער מאוד, כי שולחים הנה על דעת עצמם אדון שני, בלי שיהיה מושג מה על האפשרויות כאן באמריקה, וקוראים לנו לעזרתו בדיעבד. עלי למחות נמרצות נגד ניהול הענינים בצורה כזאת. אני מוסיף ואומר, כי אנו כאן עובדים ביחד עם מר אפשטיין בהתאמה שלמה.

עכשיו, חיים חביבי, ברצוני להגיד לך את הדברים כהוויתם:

1) הועידה החליטה לאסוף 100,000 דולר, בעיקר לשם שמירה על קיומם של המוסדות, אשר בהם תומכת ההסתדרות הציונית, וגם לשמירת קיומה של ההסתדרות עצמה. אני כולי מקווה, כי נגבה את הסכום הזה עד סוף שנה זו, אולם הדבר לא יהיה קל. גם אמריקה סובלת בעקיפין מן המלחמה, והדיבורים על תנאים כלכליים טובים ( Hochkonjunktur ) הם תקווה לעתיד ( Zukunftsmusik ). נוסף לזה עוד דבר חשוב: על יהדות אמריקה לאסוף כעת סכומים גדולים בעבור אחינו, שהם בצרה בכל חלקי העולם. לתכלית זו תכונס ועידה יהודית כללית של כל האירגונים האמריקניים הארציים לאמצע חודש אוקטובר; בועידה זו נהיה מיוצגים גם אנו בתורת ציונים. אנו כבר נתנו מכספינו אנו סכום של 12,500 דולר לוועד האמריקני היהודי (* American Jewish Committee ) אשר באדיבותו מסר לרשות מר ד"ר רופין סכום של 50,000 דולר לצרכי קרן הלואות. אולם זו היא טיפה בים בהשוואה לגודל התפקיד, אשר יש למלאו כאן כעת. הלך הרוחות כאן ככה, שקל יותר לקבל תרומה של 25 דולר מלמכור מניה וכו'. אי אפשר לדבר על פקדונות ( Depots ) באוצר ההתישבות היהודית; כל אחד רועד על פרוטתו.

2) ממכתבו של [יוליוס] ברגר מסיק אני, כי מהרהרים על כך, להעביר את ההנהלה אל ארץ אירופאית נייטרלית. לדעתי יש להעביר את ההנהלה לאמריקה עד השלום, כי, ראשית, אמריקה היא המרכז היהודי השני בגדלו, ובו תמצא ההסתדרות הציונית כר נרחב לפעולתה. שנית, רצוי גם מבחינה מדינית, כי ההנהלה תימצא כעת בארץ נייטרלית בהחלט, כלומר: לא באירופה, ששם יש אפשרויות לתסבוכות בכל מקום. סימנים רבים גם מעידים על כך, כי באמריקה תתקיים ועידה בינלאומית גדולה בשעת כריתת השלום. יש לנו כאן האישים, שיסייעו להסתדרותנו בעצות ובמעשים על-ידי השפעתם הגדולה כאן. מר ברנדייס מבוסטון, כעת יושב ראש של הוועד הזמני, הוא אישיות רצינית, בעלת השפעה מדינית, ומועיל לנו מאוד, כי האיש הזה העמיד את עצמו לרשותנו. אני כבר הופעתי יחד אתו באסיפות, אשר היו גדולות גם לפי קנה המידה האמריקני, בפילאדלפיה, בלטימור, רוצ’סטר, פיטסבוריג ובוסטון. בשבוע הבא נצא שוב למסע ונבקר בכל המקומות הגדולים במערב. גם מר ליפסקי, אשר עכשיו הוא מאנשי שלומנו כליל, והתפטר מכל משרותיו האחרות, עובד בחריצות באירגונה החדש של הסתדרותנו. הנך רואה, כי יהיה זה משגה להתישב בשטוקהולם או בקופנהאגן; כי מהלך הרוחות באמריקה אפשר לנצל לטובתנו רק כשיהיו האנשים כאן בטוחים לחלוטין, כי נמסר לידיהם תפקיד אחראי עד מאוד, מעל לגבולות של הסתדרות ארצית. בהכירי את מהלך הרוחות הזה, ניסיתי בזמני מיד למסור ליד הוועד הזמני דרגה גבוהה של אחריות והתוצאה מכך היתה אימוץ כוחות שלא היה עד עכשיו.

בישיבת הוועד הזמני הוחלט לוותר על משלוח נציגים להתיעצויות בשטוקהולם שאנו דרשנוהו, בגלל קשיים טכניים. כנגד זה החלטנו לכתוב לך בשם הוועד הזמני בפרוטרוט ולבקשך לייצג את האמריקאים בשטוקהולם. מכתב זה ישוגר אליך בקרוב. אולם רציתי להודיעך באורח פרטי על הענינים עד כמה שאפשר, ואבקשך מאוד, חיים חביבי, שתשתמש בכל השפעתך, כי הצעתי תתקבל. עבדתי כאן קשות ועדיין תפקידי אינו קל. ויהיה זה אסון, אם ברגע זה לא אהנה מן האמונה המלאה של חברי הקרובים לי ביותר, כמו עד עכשיו.

בדרישות שלום לבביות לכולכם,

ש. לוין

---

אל חברי הוועד הפועל המצומצם, ברלין

(*תורגם מגרמנית)

ניו-יורק, 20 באוקטובר 1914

אדונים נכבדים מאוד!

קיבלתי את מכתביכם מיום 25 ו-27 בספטמבר וגם את חוזרכם מיום 28.9. אישורי על המכתב, אשר שלח אלי מר [יוליוס] ברגר, הגיע בינתיים בוודאי לידיכם. עד שמכתב זה יגיע לידיכם, תוצאות התיעצותכם בשטוקהולם כבר תהיינה ידועות. כבר הודעתי לכם כי מסיבות טכניות לא היה לאל ידינו לשגר מכאן נציג לשטוקהולם. לפיכך התקשרנו עם פרופ' וייצמן וביקשנוהו לנסוע לשטוקהולם בתורת נציגו של הוועד הארעי. נתנו לו הוראות מפורטות, וכמו כן שלחנו העתקים מהוראות אלה אליכם. אנו תקוה כי פרופ' וייצמן לקח חלק בהתיעצויות בשטוקהולם.

אני שמח, כי תעריכו את פעולתנו כאן. הכל ששים לקראת העבודה, אבל דרוש מאמץ ללא גבול להשיג את המטרות הנחוצות. הקרקע כאן באמריקה בלתי מעובדת כמעט, ועבודתי העיקרית היא, למרות שחסרה כל הכנה לכך כעת בשעת הצרה הדוחקת, להגיע בהכרח להצלחות חומריות. לבסוף נצליח בכך, ואני מקווה כי ממאמץ זה תצא לנו הסתדרות חזקה יותר.

הסכנה בכך היא, כי ירגיש הוועד הארעי שהוא משמש כעין משרד לגביית כספים, אשר יבטלוהו ממילוי תפקידו, ולכן יאבד את חשקו לעבודה. בגלל חשש זה ביקשתיכם לתת לוועד רשות פעולה רחבה; ביקורת תמידית מצידי היא הערובה שלא ישתמשו בה לרעה.

מהלך הרוח בוועד הארעי – כלומר הרוח של מספר חבריו – אינו מסור לענינינו כל כך, שאפשר לנו לוותר על דירבון זה, היינו: ההכרה וההערכה החיצונית, שממלאים תפקיד חשוב בקרב המפלגה.

בכל זאת מקווה אני, כי הוראותיכם לגבי החובות והזכויות ששלחתם לוועד הארעי, תספקנה לעת עתה. אמסור לכם דינים וחשבונות נוספים, לאחר שאאסוף ידיעות מדוייקות על הרושם שעשה מכתבכם. בגלל מספר הרצאות שהרציתי בארץ, עוד לא היה הפנאי לכך.

אחרי המשלוח הראשון של 50,000 דולר – שהוועד האמריקני המשותף העבירוֹ לא“י, ואנו השתתפנו בו בסכום של 12,500 – שיגרנו משלוח שני אל ד”ר רופין. ואלה הם הסכומים: 10,000 דולר מנתן שטראוס בעבור ד“ר ברין, 2,000 בעבור אחיות “הדסה” ועוד אלפים אחדים בעבור אנשים פרטיים. גם משלוח זה נמסר לידי הד”ר רופין באמצעות השגריר מורגנטאו ושולם לו בזהב. אנו מקווים לשלוח סכומים נוספים לד“ר רופין לטובת המוסדות ובזמנים קצובים (נקבע עבורו סכום של 30,000 דולר לשנה). 5,000 דולר הראשונים ניתנו לשם הקלת מצב הדחק הכללי. לחלוקתם דאגה ועדה, אשר אליה השתייכו לפי דרישת הוועד האמריקני המשותף, נוסף לד”ר רופין, האדונים אהרונסון ואפרים כהן.

את המכתב הזה שולח אני דרך שטוקהולם. ביום ראשון הבא תתקיים כאן ועידת הארגונים היהודיים השונים. נהיה מיוצגים בה. אמסור לכם דין וחשבון. לצערי עלי כרגע לנסוע הרבה. רק הבוקר חזרתי מסינסינאטי ואסתדר כך, שאשהה שבועות מספר בניו-יורק שאוכל להתכתב אתכם.

דרישות שלום לבביות, שלכם

ש. לוין

---

אל חברי הקוראטריום

ניו-יורק, 18 בינואר 1915

אדון נכבד עד למאוד!

במצורף תמצא את העתקו של מכתב מאת מנהל המכון היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ד"ר נתן בברלין, מיום 10 בדצמבר 1914, אל הנהלת הקרן הקיימת לישראל הנמצאת עתה בהאג, הולאנד. מכתב זה תהיה למד ממנו, כי ההנהלה הברלינאית הפסיקה לחלוטין את תשלומי המכון. כסיבה לצעד זה צויין מצבו של המאזן, שתואר בשני המספרים שהובאו. את המכתב הנזכר משלים מברק שהגיעני היום מאת אחד מחברי-הקוראטריום של הטחניקום, שנמנה על הקוראטוריום כנציג ההסתדרות הציונית:

“Concourse Technicum opened date Auction first March. We endeavour prevent Auction effectuate Protest Motzkin.”

מכאן מתברר, כי ההנהלה בברלין כוונתה למסור את הטחניקום למכירה פומבית ב-1 במרץ שנה זאת.

אמנם אינני נמנה עוד עם חברי הקוראטוריום, כמוני כמוך, אדוני הנכבד עד למאוד, אך על אף זאת רואה אני חובה לעצמי לנסות פעם נוספת ולפעול למען כך, כי הטחניקום, שבהקמתו ניתלו תקוות גדולות כל כך בכל המחנות, לא יימנע ממנו למלא את יעודו האמיתי. רצונו המפורש של מר שיף היה בשעתו, כי הטחניקום לא יהיה שייך לאחד הארגונים היהודיים הקיימים, אלא ייקבע לו קיום עצמאי ובלתי-תלוי על יסוד תקנון מיוחד. לזאת לא נאותה אגודת “עזרה” של יהודי גרמניה אלא לאחר עבודה רבה ומאומצת. אולם מדיניותה כולה היתה מכוּונת לעשות שוב את הטחניקום קניין-יחיד לעצמה. דבר זה מתגלה ברורות מחדש בהודעה שלפנינו על מכירה פומבית, שבואה הצפוי כבר איימו בו אותם האדונים בישיבת הקוראטוריום ביולי.

פני-המצב הנם עכשיו כך: במקומם של שלושת חברי הקוראטוריום שפרשו בשעתו ושייצגו את העמדה הלאומית, הצטרפו להנהלה שלושה אדונים אחרים אשר אף עמדתם כך. רק עקב פרישתם של חברי הקוראטוריום האמריקניים השיגה אגודת “עזרה” בקוראטוריום את הרוב אליו שאפה מזה זמן רב והמאפשר לה עתה לנהוג לחלוטין כראות עיניה באין מפריע. זאת ועוד – כי עתה, בהימשך האסון העולמי, הרי חברי הקוראטוריום הרוסיים (ארבעה מבני בית ויסוצקי) והאנגליים (פרופסור וייצמאן) וכן הקרן הקיימת לישראל חלקם אינם יכולים לבוא בקשרים עם ברלין אפילו בחליפת מכתבים. על אף זאת נקבע על-ידי האדונים הברלינאיים בזריזות רבה ביותר מועד קצר, מאחר שסבורים כי יוכלו להעביר את הטחניקום לרשותם באופן סופי.

לכך, כי יתגלעו סכסוכים חדשים בקרב העם היהודי, ודאי שאין הרגע המתאים. אולם צעד זה של האדונים הברלינאיים צופן בתוכו כה הרבה מן האסון להתפתחותה של ארץ ישראל בעתיד ולשלום בקרב היהודים עד כי יש לנסות ולהפעיל הכל כדי שלפחות יידחה העניין עד לאחר סוף המלחמה, עת אפשר יהיה לראות את פני-המצב ביתר בהירות וביתר מנוחה. לכן פונה אני אליך, אדוני הנכבד עד למאוד, וכן אל שאר חברי הקוראטוריום לשעבר, בבקשה הדחופה להפעיל את מלוא-השפעתך – שלא פגה גם עם פרישתך מן הקוראטוריום – כדי שלפחות תידחה מכירתו הפומבית של הטחניקום עד לאחר כריתת השלום.

ברגשי כבוד מצויינים

חתום: ד"ר ש. לוין

---

אל הוועד הפועל המצומצם, ברלין

ניו-יורק, 25 בינואר 1915

רעים יקרים,

במצורף שולח אני לכם את תשובתו של מר שיף על מכתבי מיום 18 בינואר אשר העתקו צרפתי לכם במכתבי הקודם, וכן גם את תשובתי אל מר שיף מן היום. מתוכה הנכם למדים, כי מכאן אין לנו לצפות לתמיכה יתירה, עד כמה שניתן לחזות מראש; מכל מקום אמשיך בהשתדלויותי. אך עליכם לפעול במקום המעשה בדרכים משפטיות למען סיכול כוונתה המחוכמת של אגודת “עזרה”.

על המצב כאן אפשר לומר היום רק מעט מאוד. מודאג אני עד למאוד בשל כך שידידינו יחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] אינם פוסקים מלדחות את צאתם לאמריקה. אני, מצדי, עדיין רואה כנקודת הכובד של משימתנו את הבטחת קיומם של המוסדות הציוניים שכבר קיימים. לכך אפשר להגיע על-ידי ארגון קפדני של כוחות-העבודה שלנו כאן בארץ. את חליפת המכתבים אותה מנהלים מר קאן, פישר ובודאי גם אחרים עם אמריקה באופן פרטי לחלוטין רואה אני כהרת-אסונות, ועלי להפעיל חלק גדול ממרצי להטייתה של השפעה מזקת זאת. על המאורעות האחרונים בא"י בוודאי יש בידכם ידיעות מפורטות יותר מאשר לנו כאן. יצחק [שטראוס] משתדל לקבל ידיעות מהימנות ולהסביר את העניין לציבור כאן. מר קואן ראה צורך, בראיון שנשלח הנה אתמול באורח טלגראפי ופורסם בעתונים היהודיים, לאשר את הידיעות המוגזמות על ארץ ישראל כנכונות, ועם זאת להצביע על העזרה שהושטה בכך על-ידי הממשלה האנגלית. מר קואן אפילו הציע, כי הנהלת הוו[עד] הפ[ועל] תימסר לידי מר קאן ופישר. אלה הם המדינאים הגדולים שלנו! הרי תבינו, רעי היקרים, אילו קשיים ניצבים לפני כאן: מה מאוד רוצה הייתי למלא כל משאלה ממשאלותיכם כדי ליטול מעליכם את הדאגות הכספיות. אך בתנאים הקיימים רוצה הייתי לייעץ לכם להשתמש בכל הכספים הנכנסים, ובעיקר בכספי השקל, בראש ובראשונה למטרות ההסתדרות [הציונית] בברלין עצמה, מאחר שאין אנו יודעים, מה צורה ילבשו פני הדברים. עלי יקל יותר להשיג כאן דבר-מה למען ארץ ישראל, כך שתוכלו, לפי שעה, להשתמש בכל האמצעים שברשותכם למען קיומו של המשרד המרכזי בברלין.

הברכות הלבביות ביותר, שלכם

ש. לוין

---

אל יעקב שיף, ניו-יורק

ניו-יורק, 26 בינואר 1915

מר שיף הנכבד מאוד,

מיטב תודותי לך על מכתבך מיום 20 בינואר ועל מכתבו של ד"ר נתן שצורף אליו ושקראתיו בעניין ואחזירנו בזאת.

חייב אני להפנות את תשומת לבך עוד לשתי נקודות. ההכרזה על פשיטת הרגל של הטחניקום אין להבינה בשום פנים ואופן כתוצאה של המצב החדש שנוצר על-ידי המלחמה. כי בכך כבר איימו בישיבה שביולי 1914, שעה שהעיר מר ג’יימס סימון באזני מר ויסוצקי ושאר חברי הקוראטוריום, כי אגודת “עזרה” לא תירתע מפני מסירת הטחניקום למכירה פומבית. בישיבה הנזכרת הציג מר ויסוצקי דרישה אחת ויחידה כתנאי קודם להמשך תמיכתו בטחניקום ביד רחבה, היינו: מזכיר שאינו תלוי באגודת “עזרה”. מר ג’יימס סימון וד"ר נתן העדיפו לוותר על תרומות נוספות של מר ויסוצקי, ובלבד שלא ירשו את הפרדתה של הנהלת הטחניקום מאגודת “עזרה” אפילו מבחינה טכנית גרידא.

כן ארשה לעצמי להעיר את תשומת לבך על כך, שהמדובר אינו בהכרזה על פשיטת רגל בלבד, אלא במכירתו הפומבית של הטחניקום שנקבע לה מועד קצר ביותר. בכך מן הנמנע הוא, בתנאים הנוכחיים, כי הקרן הקיימת וכן משפחת ויסוצקי יוכלו להשתתף. המדובר כאן אינו כל כך באמונך האישי באנשי אגודת “עזרה”, אלא בעובדה, כי לא רק את הציונים אלא גם את משפחת ויסוצקי אומרים לסלק באופן כזה מן הקוראטוריום, ובדרך של חוסר-התחשבות רב ביותר. לא אנו ראויים שיאשימו אותנו בניהול של מדיניות-פירוד, ועדיין מוכנים אנו גם עכשיו להמשיך ולעשות למען המפעל שכמעט הושלם, אם רק אפשר יהיה למצוא בסיס. אלא שפעולתה האחרונה זו של אגודת “עזרה” נראית לי כמסכלת כל מחשבה שכזאת.

במיטב הברכות הנני המסור לך כליל

ש. לוין

הרגשה מכאיבה היא לי כל פעם מחדש בראותי, כי הנך מטה אוזן קשבת יתר על המידה לתאורם החד-צדדי של האדונים מגרמניה.

---

אל ד"ר א. האנטקה, ברלין

ניו-יורק, 17 בפברואר 1915

ידיד יקר!

הגיעני מכתב מאת גיסי מר כהנהיים, הוא מודיע לי כמה וכמה דברים בשמך. משתמש אני בהזדמנות נוחה כדי לשלוח לך את מיטב ברכותי.

[יוליוס] ברגר הטיח כלפי האשמות ברמיזא. הבנתיו ואין בלבי עליו בשל כך. אך מה מאוד אפשר לטעות מחמת המרחק! האם אתה ויקירינו לא הרגשתם כלל בדרך אלחוטית, כי הייתי והנני אתכם כליל? האם לא הבנתם כלל מה קשה היתה המשימה שעמדה בפני כאן, וכי נאלץ הייתי לעמוד על דעתי שתתקבל?

אכן אבטיחך, ידידי – מעולם עוד לא גרמה לי פעולתי סיפוק כה רב כבפעם הנוכחית באמריקה. אלא שצער רב מצטער אני על כי כוחות-עבודה מועטים לנו מכדי שנוכל לנצל במלואה את האווירה שנוצרה ועל כי יחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] דחו את ביקורם. סבור אני, כי כאן אפשר לראות את הדברים ביתר-בהירות.

אשר למאורעות האחרונים בארץ ישראל, הרי רואה אני בהם מעשה-תגמול מכוער. אין ספק, כי אינטריגה מקומית חלק לה בדבר.

על מכירתו הפומבית של הטחניקום פורסמו כאן מאמרים חריפים בעתונות כולה, האנגלית והיהודית כאחד. נסינו לנקוט גם דרכים אחרות. אני בוטח: היה לא תהיה, כי גזל הטחניקום יביא יתרונות לאגודת “עזרה”.

מר פישר – לא השבתי לו דבר וחצי דבר על הדין-והחשבון שלו. להשיב לו כגמולו – את זאת יש לדחות עד לוועידה השנתית הבאה. יסוד לי להאמין, כי גם מר קאן משתדל באמונה לפעול, באמצעות חליפת מכתבים פרטית, גם עכשיו, כפי שהיה פועל תמיד, במיוחד במלחמת השפות. אך אל יאוש, רעי! יותר מאי-פעם שלמה אמונתי, כי פנינו לקראת עתיד לאומי טוב יותר.

יש שמבדח הדבר בעיני: נראה, כאילו לא אני גיליתי את אמריקה, אלא אמריקה היא שהפעם גילתה אותי.

לפני זמן קצר כתבנו לך בפרוטרוט. אקווה, כי מכתבנו הגיעך.

אודה לאל עליון על כי נתן בי כוח ועל כי היה לאל-ידי לעבוד במשנה מרץ. לעתים – באופן אינטנסיבי עוד יותר מבמלחמת השפות.

עוסק אני הרבה גם בפעולה ספרותית. אחרי ככלות הכל מלא אני געגועים. כלל לא ידעתי, עד כמה קשור אני קשרים אמיצים אל ידידי המערביים.

מסור נא בשמי שלום לבבי לאשתך, לילדך ולידידינו. אמור-נא לאלה האחרונים, כי לוין אתם, כי מעריך הוא אותם וכי רוצה הוא בנצחון רק אתם.

בידידות של אמת

שלך

שמריה

---

אל ד"ר א. האנטקה, ברלין

ניו-יורק, 4 באפריל 1915

ידיד יקר,

למותר לומר לך עד כמה רוגזים כאן בכל החוגים, ללא יוצא-מן-הכלל על אנשי אגודת “עזרה” בשל מעשם האחרון בפרשת הטחניקום. במכתבך האחרון עוד הטלת ספק בכוונותיה של אגודת “עזרה” בהכריזה על פשיטת-הרגל. לי היה נהיר הדבר, וודאי לי, כי מלחמת השפות כולה לא היתה בגדר מלחמה עקרונית לגבי אנשי אגודת “עזרה”, אף לא מנקודת-הראות של מחנה העמדה הנוגדת, זו הדוגלת בהתבוללות. אגודת “עזרה” לא היתה לנגד עיניה אלא מטרה אחת בלבד – לקבל את הטחניקום לרשותה; ובכן – עתה השיגה את מבוקשה.

גם המאורעות האחרונים בארץ ישראל מוסיפים לי הרבה להבנת הדברים לעומקם. ההפרדה החמורה שבין ציונים ללא-ציונים אי אפשר לראותה בשום פנים כתוצאה של פעולת הממשלה התורכית. ודאי לי, כי אינטריגות סמויות מן העין היה להן כאן חלק. דין-וחשבון מהימן שהגיענו מהתם כבר מצויות בו אי-אלו אסמכתות להנחה כזאת.

אני מודיע לך זאת למען תפקח את עיניהם של החוגים הנוגעים בדבר.

יחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] קיבלתי מהם חדשות. לפיכך אין הם אומרים לבוא הנה אלא לזמן קצר בלבד; אך טועים הם טעות גמורה אם סבורים היו, כי הזמנו אותם לשם ניהול תעמולה ציונית. המדובר לא היה אלא בחילופי-דעות ובקביעת העיקרים לפיהם עלינו לכוון את פעולתנו – מצד אחד, ומאידך – בביסוסה היציב של ההסתדרות הציונית כאן, למען עשותה ראויה לפעולה, דבר הטעון כוחות-עבודה רבים. לדאבון-לבי לא עלה בידי להקנות ליחיאל [טשלנוב] ולנחום [סוקולוב] מושג ברור על המשימות כאן.

מכיון שאומרים הם שלא לשהות כאן אלא זמן קצר מאוד בלבד, הגענו לכלל סברה, כי יותר מן התועלת יהיה בכך שידחו את צאתם לדרך עד אמצע יוני, למען יוכלו להשתתף בוועידה הציונית האמורה להתקיים בסוף יוני.

לדאבון-לבי שוב אינני מרגיש בטוב לאחרונה. זה לי שבוע שנפלתי למשכב. הרופאים מבטיחים לי, כי בקרוב שוב אהיה בקו הבריאות. אלא שמסעות ועבודה מאומצת אהיה נאלץ לוותר עליהם בחדשים הקרובים. אבקשך שלא לומר מאומה על דבר מחלתי לאיש, ובמיוחד לבני משפחתי – אך רואה אני חובה לעצמי להודיע על כך לך. יצחק [שטראוס] מבקרני לעתים קרובות עד למאוד ומוסר לי את החדשות שהוא מקבל.

במיטב הברכות הלבביות ביותר

שלך

ש. לוין

ברכותי הלבביות ביותר לרעינו.

מבין שורותיהם של המכתבים שמשנות המלחמה הבאים כאן עולים רמזים על מכלול השאלות שהמנהיגות הציונית עמדה לפניהן ועל מצבה של האומה בשנות המלחמה. המרכז בקופנהאגן לא נתקבל על דעת הכל. מכל מקום הוא הפך למרכז הפעילות. מבחינה כספית היה קשור במידה מרובה ביהדות ארצות־הברית העשירה. מן הצד האחר היו עיני היהודים בכל פזורותיהם נשואות לארצות הברית. אף באו בטענות נגד הציונים שהם מעדיפים את הקיבוץ הקטן שבארץ־ישראל על פני הקיבוצים הגדולים של האומה במזרחה של אירופה, שאף הם היו נתונים במצקה גדולה. שליחים שונים – מהם גם של מוסדות ציוניים באו לאסוף כספים בארצות הברית. תפקידים הרבה הוטלו על ציוני ארצות הברית, שהיו מונהגים בידי הוועד הזמני, ופיתחו פעולה עניפה. הם עמדו בקשר עם ארץ־ישראל ושלחו כספים להחזקת הישוב. השתדלו להשיג הלוואות לאיכרים ולשלוח לשם דלק. לנוכח הצורך בפעולה אירגונית ענפה תבע לוין וחזר ותבע שנחום סוקולוב ויחיאל טשלינוב יבקרו בארצות הברית ויעסקו בפעולת הסברה.

בראש הפעולה בארץ־ישראל עמד ד"ר ארתור רופין – ראש המשרד הארץ־ישראלי. בשנים הראשונות למלחמה ישב בארץ־ישראל ולאחר מכן גורש וישב בתורכיה. גם משם עסק בהעברת כספים ליישוב.

בקרב יהדות ארצות הברית פעלו ארגונים שונים. התנועה הציונית נתחזקה הרבה תחת הנהגתו של ברנדייס, והפכה להיות גורם משפיע בקיבוץ היהודי שם. המוני העם גם הם נעשו רגישים יותר למצבו של ישראל, וביקרו את המנהיגות הרשמית.

כך נתעוררה ההכרה בצורך להקים ארגון יהודי של קבע על בסיס לאומי – ארגון שיהא לו הכוח המוסרי להופיע בשם היהדות האמריקנית כולה ולהיות לה לפה, הוא הקונגרס היהודי האמריקאי. מימין ומשמאל חששו מפני הקמתו. גם בקרב הציונים שמחוץ לארצות־הברית וגם מנהיגיה ה“רשמיים” של יהדות ארצות הברית.

עוד נושא למאבק פנימי היה דבר הקמתו של לגיון יהודי, שיצטרף לאנגלים. ברעיון זה דגלו פנחס רוטנברג וזאב ז’אבוטינסקי. האחרון אף תבע הקמת הנהלה חדשה להסתדרות הציונית, שלא תהא קשורה בברלין. רבים מחברי ההנהגה הציונית חששו להזדהות עם אחד הצדדים הלוחמים, כשם שאחרים היתה אהדתם נתונה לגרמנים. לוין עצמו היה נגד כל הזדהות ובמיוחד נגד הצהרות אנטי תורכיות. עמדתו בשאלת הלגיון היתה לגלגנית. בכך ביטא את הקו הרשמי.

המכתבים שבמדור זה רובם ככולם מתורגמים מגרמנית ומאנגלית.

אל ליאו מוצקין, קופנהאגן

ניו יורק, 9 במרץ 1915

ליאו היקר,

הנני מאשר את קבלת מברקך מיום 4 במרץ.

המשימה אינה כה קלה כפי שהנך מתארה לעצמך; הרשאה שכזאת הרי אינה יכולה להינתן אלא בתיווּכה של הממשלה האמריקנית; ידידינו כאן כמעט ואינם מאמינים, כי זו האחרונה עשויה לגמור אומר ולהתערב בעניינים יהודיים פנימיים שכאלה. ידידנו ד"ר מאגנס מוסיף לטפל בעניין, ומיד כשתושג תוצאה אודיעך עליה.

מאז ה־1 במרץ התקנו כאן משרד מיוחד לשם קיום הקשרים עם האיגודים הארציים השונים וכן עם חברי הוו[עד] הפ[ועל] המ[צומצם] ועם המשרד בקופנהאגן. הנהלתו של משרד זה קיבלתיה על עצמי, מכיוון שמעתה אינני אומר לנוד כה רבות בדרכים כאשר עד עתה.

במשלוח־הדואר הבא אשלח לך את הדין־והחשבון הראשון על פעולתו של ה־ Provisional Committee עד עתה, בו יוכל להינתן לך מושג על פעולותינו עד עתה.

קבל־נא ברכות לבביות ביותר

שלך שמריה

אל ד"ר האנטקה, ברלין

ניו יורק, 11 במרץ 1915

אדוני הדוקטור היקר,

בעניין כספי השקל עבור השנה שחלפה, וכן בעניין איסופי־הכספים האחרים למען מוסדותינו בארץ ישראל, עד ליסוד ה־ Provisional Committee יכול אני להודיע לך כלהלן:

איסוף־השקלים עבור השנה תרע"ד הכניס במלואו 3759,45 דולארים; אי אלו סכומים קטנים יותר עבור אותה השנה עדיין מוסיפים להגיע. סכום זה כבר קיבל ממנו מרכזנו בברלין, כפי שאומרים, 2,500.00 דולארים עד לפרוץ המלחמה. כך עוד נותרו לטובת המרכז 1,200.55 דולארים, אלא שסכום זה יש לנכות ממנו 650.00 דולארים אותם קיבלתי לזכותו של חשבון־ברלין מאת הפדראציה כאן, ו־193.00 דולארים, הוצאות הוועידה שלא־מן־המנין ביום 31 באוגוסט 1914 – בסך הכל 843.00 דולארים.

עבור השנה הנוכחית קיבלה הפדראציה עד עתה למעלה מ־1,000.00 דולארים בקירוב; פעולת השקל לא פתחו בה אלא עכשיו ומקווים אנו, כי בשנה זאת יהיו לנו 30,000 שקלים, לפחות.

זמן קצר לפני צאתי לדרך ב־ “Kronprinzessin Caecilie” פתחתי באיסוף כספים למען קרן־בית־הספר שלנו, אלא שמן ההכרח היה להפסיקו, לפי שעה, עם ייסודו של ה־ Provisional Committee. פעולת האיסוף הכניסה סך 2,000.00 דולארים, בערך; הכסף נמצא בקופת ה־ Provisional Committee, מובן מאליו, כי כספים אלה לא יוצאו אלא למען המטרה אשר למענה נועדו.

מר [הרב מאיר] ברלין הגיע הנה לפני זמן קצר ו“התבסס”, כלומר – פתח משרד של “מזרחי” ורוצה להתמסר כליל לקידומה של הסתדרות “מזרחי”.

מצד אחד משמח הדבר, כי בראש הסתדרות “מזרחי” כאן באמריקה יעמוד מעתה כוח־עבודה כה רציני כמר ברלין, כי עד עתה היתה הנהלת ה“מזרחי” מסורה בידי אדם העומד בראש ה“חלוקה” האמריקנית ושלעתים קרובות למדי הרשה לעצמו לערוך אפילו התקפות על ההסתדרות הציונית הכללית. תופעה מבדחת – לולא היתה מעציבה כל כך! באופן כללי, עד כמה שהיה בידי לעקוב אחרי עבודתם של אנשי “מזרחי” כאן, אין אני יכול לקבוע, לדאבון לבי, אלא זאת – שאי אפשר, לפי שעה, לדבר על הסתדרות מאורגנת. אם יש אמת בידיעה, כי אנשי “מזרחי” אספו כאן כמה אלפי שקלים, הרי אין דבר זה יכול לשמש אלא כהוכחה לזריזותם של אי־אלו יחידים מאנשי “מזרחי”.

היתה לי שיחה עם מר ברלין; הבעתי בה את דעתי, כי ברגע זה עלינו להקדיש את מלוא מרצנו לשאלה של קיום הסתדרותנו הכללית ומוסדותינו בארץ ישראל. כל עבודה אחרת חייבת להיסוג, לפי שעה, לרקע. אולם מר ברלין עמדתו שונה לחלוטין; אין הוא רוצה לפעול למען קרן־מאת־אלפי־הדולארים או למען משימות כלליות אחרות, אלא אומר הוא לעסוק אך ורק בביסוסה של הסתדרות “מזרחי” מבחינה ארגונית גרידא; רואה הוא את עצמו כבלתי־תלוי לחלוטין בתכניותי, ומסתמך בכך על ההסכמה שלך ושל יחיאל [טשלנוב] לתכניתו.

נמצא אני כאן בארץ כבר מזה תשעה חדשים; היתה מוטלת עלי עבודה קשה, וסבור אני, כי הסתדרותנו יכולה להיות שבעת־רצון מכמה וכמה תוצאות שהושגו כתוצאה מעבודה זאת. מצטער אני מעומק לבי על כי אתה ויחיאל [טשלנוב] לא ראיתם צורך לשאול אותי תחילה בשאלת ה“מזרחי” כאן. אבקשך כי תואיל להודיע למר ברלין, באמצעות ד"ר פראנק¹, כי בשאלות ארגוניות וטאקטיות חשובות עליו להתייעץ אתי, וכי דעתי בשאלות כאלה אין לראותה כדעתו של חבר יחיד של הוו[עד] הפ[ועל] המ[צומצם].

מאת ליכטהיים מגיעים אלינו לאחרונה דינים־וחשבונות מפורטים; מובן מאליו, כי מתיישנים הם מחמת המאורעות המתחדשים, אלא שחשובים הם לנו כחומר־הסברה בכמה וכמה שאלות מסובכות.

במיטב הברכות

שלך ש. לוין

ברכותי הלבביות ביותר לכל רעינו האמיצים!

אל ליאו מוצקין, קופנהאגן

ניו יורק, 25 במרץ 1915

ליאו היקר,

הריני מאשר את קבלת את קבלת שני מברקיך מיום 20 לחודש וכן את קבלת מכתבך מיום 3 במרץ. זה האחרון לא הגיע אלא היום.

Relief Committee. ה – General Jewish Relief Committee אי אפשר להיעזר בו, לדעתנו, להשגת רשות מטעם הממשלה הרוסית לאיסופי־כספים למען ארץ ישראל. מחמת המרחק ייתכן ונראה לך ולידידינו כאילו קיימת הארמוניה פנימית בין ארגוננו לבין ה־ Jewish Committee האמריקני; ובכן, אפקח את עיניך מעט:

לא היתה זו משימה קלה כל עיקר – להגיע לפחות לידי תיאום הארמוני חיצוני בין ההסתדרות הציונית כאן לבין ה־ Jewish Relief Committee; מאחורי ה ־ Jewish Relief Committee עומד, בעיקר, ה – American Jewish Committee שאנשיו המנהלים נודע מצידם יחס שאינו אוהד כלל אל הציונות; רק הודות ללחץ שנוצר על־ידי תעמולה ציונית שנוהלה באינטנסיביות עצומה במזרח ארצות־הברית ובמערבה התיכון, בלא לפסוח על כל נקודת־ישוב חשובה שהיא, ראה גם ה־Jewish Relief Committee צורך להיענות להלך־הרוח האוהד לארץ־ישראל שנוצר בכל. על כן חייבים אנו להשתדל ללא־הרף למען יישמר הלך־הרוח שנתעורר, כדי שלא תתפוש ארץ ישראל מקום של רקע בהתעניינות היהודית־האמריקנית. בעתונות היהודית־המתבוללת נערכו התקפות רבות עלינו בהן נרמז, כי אנו מנצלים לטובת ארץ ישראל, על חשבון היהודים האומללים שבפולין ובגאליציה, את אהדת היהדות האמריקנית. מובן מאליו, כי האשמות כאלה אין בהן אלא דיבה רעה, כי למעשה בראש ובראשונה היו אלה הציונים שניהלו את פעולת ההסברה גם בדבר האסון הכללי ומידת היקפו. כי מתנגדינו כאן לא הניחו ליצרם שיעבירם על דעתם, כפי שקרה בגרמניה לא פעם – הרי דבר זה תלוי מצד אחד באופיה של החברה האמריקנית־היהודית, אך מאידך גיסא יש לזקוף זאת על חשבון העובדה, כי ההסתדרות הציונית כאן רכשה דווקא בזמן האחרון כוחות־עבודה חדשים, שכנגדם אי אפשר היה להופיע בגסות בלא כל חשש לעונש. מכל מקום עדיין רחוקים אנו עד למאוד מימות־המשיח גם כאן, ועלינו להישמר מפני כך שנשגה שגיאות כגון אלה ששגה, לעתים, ארגוננו באירופה המערבית; עלינו לשאוף לחזק את ארגוננו, כדי שישיג באופן עצמאי למען ארץ ישראל את אשר ניתן להשיג כאן בארץ.

בגלל סיבה זאת, וכן בגלל אי אלו סיבות אחרות בעלות אופי טכני גרידא, העדפנו לנקוט צעדים עצמאיים כדי להשיג, אולי, רשות מטעם הממשלה הרוסית לאיסופי כספים למען מטרות ארץ־ישראליות, דבר שעליו כבר הודעתי לך במכתבי מיום 18 לחודש. אלא שעניינים כאלה אינם מתנהלים במהירות רבה כל כך. אם יוודע לי דבר־מה ברור, אודיעך באורח טלגראפי.

נימוקיך לריכוז הכספים בקופנהאגן מסכים אני להם לחלוטין, אלא שכמעט ואינני מאמין, כי הממשלה האמריקנית תיתן את הסכמתה, שהרי בהתערבותה תקבל על עצמה את ההתחייבות המוסרית בדבר השימוש בכספים בהתאם לייעודם, והממשלה האמריקנית נוהגת זהירות רבה עד למאוד בשאלות כגון אלה, כפי שאומרים כאן. אך אל־לך לדאוג במיוחד בעניין זה; בין ה־ Provisional Committee לבין המשרד בקופנהאגן נמצא בקלות הסדר מתאים.

משלוח־כספים לקושטא. 2,000 הדולארים הועברו בעבור ליכטהיים באמצעות ה־ “Standard Oil Co.” בתחילת פברואר, לפי הכתובת “מורגנטאו”; נתפלא כי ליכטהיים לא קיבלם. מר לוין־אפשטיין עורך חקירות בדבר היעלמו של משלוח־כספים זה; יידרש זמן־מה לכך שהעניין יובהר.

טחניקום. צר לי כי לא נשלחו אליך המאמרים מן העתונות היהודית והאנטי־יהודית כאן על התגלות חדשה ואצילית זאת של אגודת “עזרה”. קשה עד למאוד יהיה לאסוף עכשיו את המאמרים. אשתדל ככל האפשר לעשות זאת ואשלחם לך. דומה שידידינו בלונדון חסרי כל ידיעות בנדון זה. נראה שאין רצונם של האדונים שבאגודת “עזרה” לוותר על דרכם הטכסיסית בה החלו. רעינו בברלין סבורים, כפי הנראה, כי הרגע הנוכחי בלתי־מתאים הוא לצאת בו למערכה גלויה נגד אגודת “עזרה”. אין אני רואה רשות לעצמי לדון במצב ממרחק; בי עצמי לא יכול עוד לעורר פליאה כל צעד מצד אגודת “עזרה”, כי זו האחרונה מסוגלת, לדעתי, לכל דבר.

הלכי־רוח בעתונות. רואה אני צורך להביאם לידיעתך ולידיעת רעינו את הדברים הבאים:

העתונות היהודית כאן באמריקא – זו האזרחית־שמרנית, הליבראלית־מתקדמת וכן הקיצונית־ הנה אוהדת לגרמניה, כמעט ללא יוצא־מן־הכלל. ידידות זו אין מקורה ב“אהבת מרדכי אלא בשנאת המן”. העתונים מוצפים ידיעות מזעזעות מרוסיא, במיוחד מפולין – דבר המעורר בהמונים היהודיים הגדולים תרעומת וזעם במידה הולכת וגוברת. נגד אנגליא וצרפת שום מלה לגנאי אינה נכתבת; ההאשמה היחידה אותה מטיחים כלפיהן היא רק – בריתן עם רוסיא.

מיחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] לא קיבלתי חדשות אלא אתמול. מוכנים הם לבוא לאמריקא, אך סבורים הם שלא יוכלו להשתהות כאן אלא כמה שבועות בלבד. אך מלכתחילה גם לא היתה כוונתנו לנצלם למטרות תעמולה – היפוכו של דבר: המדובר היה בחילופי מחשבות, כדי שלא אנחנו כאן ואף לא ידידינו שם יהיו מגששים באפלה. שעה שהמדובר בהלכי־רוח ושעה שיש להפחית מכוח־השפעתם של הלכי־רוח – לא ייתכן להיזון מידיעות שבכתב או להקנות לאדם אחר ידיעות בדרך זאת. סבורני שאוכל לצפות לבואם של רעינו כאן מיד לאחר חג הפסח.

ועידה. בדבר משלוח נציגים מטעם ה־ Provisional Committee אל הוועידה הקרובה ב־15 באפריל ש"ז – אכתוב לוויקטור [יעקובסון]. אלא שכמעט ואינני מאמין, כי ה־ Provisional Committee ישלח נציג לקופנהאגן. אך אינני סבור, כי תהיה בכך תועלת רבה לאור העובדה, שיחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] יבואו הנה בקרוב.

במיטב הברכות,

שלך, שמריה

אל ד"ר האנטקה, ברלין ²

9 באפריל 1915

ידיד יקר,

הנני מאשר את קבלת מכתבך הנכבד מיום 17 במרץ, והרי מיטב תודותי לך על החדשות שמסרת לי.

במכתבי הקודם כבר כתבתי לך, כי לפני כשבועיים שוב נפלתי למשכב. ראיתי צורך להודיע לך על כך מכיוון שהרופאים חששו, שמא לא תוכל המחלה לחלוף במהירות רבה ביותר. ובכן – כמעט וחזרתי שוב לקו־הבריאות, תודה לאל, ואקווה כי לבטח אוכל שוב לגשת למלאכה בזמן הקרוב ביותר. הפסקה מיוחדת לא חלה בעבודתי גם במשך זמן מחלתי – יכולתי לקבל אורחים ולקיים דיונים. עבודה רבה עד למאד יש כאן לעשותה; כל יום תמיד מגיע אני לידי הכרה, כי באמריקה לא הגענו אלא לתחילתה של פעולתנו הארגונית. זוכים אנו להצטרפותם של אישים חדשים לבקרים; אחדים אני שמח בהם עד למאד. כך, למשל, עומד השופט יוליאן ו. מק עכשיו לצדנו לחלוטין ומעניק למפעלנו את מלוא התמיכה המוסרית. מן השופט מק מצפה אני לעוד יותר בעתיד, כי הנו בעל אופי מעולה באמת, בעל ראש מצויין ואדם אצילי בהליכותיו, ונוסף לזאת כושר־תפיסתו נפלא ורוחו עשויה לבלי חת.

אדם שני בהצטרפותו רואה אני רווח למפעלנו הנו פרופסור פליכס פראנקפורטר מן האוניברסיטה “הארברד” בקמברידג' שבמס[אשוסטס]. הנו קשור אתי בקשרי ידידות אמיצים. אדם צעיר הוא, פרופסור־מן־המנין בתורת המשפטים, ונחשב בר־סמכא בתחום זה. כוחות כאלה יכולה הציונות לצפות מהם רבות. נמצאה לי פעמיים שעת כושר לנאום בקמברידג', פעם בחוג הפרופסורים ופעם בחוג הסטודנטים. הרושם שנוצר בי הוא, כי קל בהרבה להקנות מושגים בהירים על הבעיה הציונית ללא־יהודים, מאשר למתבוללים הנוקשים שלנו.

סידור־המלווה לחקלאים שלנו בארץ ישראל מגיע לידי גמר. מר יעקב שיף יש לו בכך חלק רב. רשאים אנו להניח, כי אחרי המלחמה יהיה היחס אל ארץ ישראל, בדרך כלל, אינטימי הרבה יותר גם מצד המתנגדים המהוגנים עד עתה. הצעד של אגודת “עזרה” בפרשת הטחניקום יוסיף לכך לא מעט. בכוחם של מעשי־נבלה משיגים בחיים לא פעם את היפוכה של המטרה.

בעיני שגיאה היא, כי יחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] הדגישו חזור והדגש, שלא יוכלו לשהות באמריקא אלא זמן קצר בלבד. בגלל סיבה זאת הוחלט כאן, כי מוטב להזמינם רק למועד הוועידה הקרובה. גם אני הצטרפתי לאותה הדעה. אלא שמצטער אני צער עמוק ביותר על כי חברינו טעו בהבנת תכליתו של מסעם; היה עליהם לשהות כאן למשך כמה חדשים ולפעול פעולה ארגונית גרידא. אך קשה היה לי לקיים חליפת מכתבים סדירה עמהם – ראשית, כמעט תמיד הייתי בדרכים, ושנית, גם בעת שהותי בניו יורק לא היה לי פנאי למשלוח דינים־וחשבונות מפורטים. אין אני רואה לי זאת כזכותי המיוחדת, ידידי היקר; לא עשיתי אלא את חובתי – אך אל נא תדמה בנפשך, כי דבר קל ביותר הוא ליצור הלכי־רוח ולעשותם לכוח מניע, ועוד במיוחד בזמן נסער זה, עת נתונים שלושה רבעים מן היהדות לחורבן, הרס ורדיפות, ועת נראה העתיד כמבטיח כה מעט. לא לחינם הייתי מטרה להתקפות של עתונות־המתנגדים שהאשימוני, כי גוזל אני אהדות למען הקומץ שבארץ ישראל, על חשבון הכלל. ובכן, האשמה זאת אתגבר עליה, אלא שאף על פי כן מרגיש אני את עצמי מיוגע יתר על המידה, לדאבון־לבי; ורופאי עומד על כך, שמכל מקום ארשה לעצמי מנוחה־למחצה, אם לא מנוחה שלמה, לחודשיים לפחות.

ידיד יקר, על אלפי דברים רוצה הייתי לדבר אתך, אך לדבר בלבד, כי לא דבר קל הוא להעלות הכל בכתב במרחקים אלה בזמן ובמקום, שעלינו להתגבר עליהם. נקווה, כי השלום לא יבושש לבוא יתר על המידה, וכי שוב ניפגש מאוחדים בעבודה ובתקווֹת.

מכתבו של מר [יוליוס] ברגר נגע ללבי עד כדי דמעות. תודתי הלבבית ביותר נתונה לו, ואבקשו להוסיף ולכתוב לי מדי פעם מבלי לחכות לתשובה ממני.

לעתים קרובות עד למאד שולח אני לכל רעינו ברכות ודינים־וחשבונות אלחוטיים; אם הם, רעי, רוחשים לי ידידות כפי המידה בה רוחש אני ידידות להם, הרי אין ספק בכך שמקבלים הם את ידיעותי האלחוטיות בזמנן.

מברקו של ידידנו וארבורג הגיעני מידי יצחק [שטראוס]; הוא הסב לי שמחה, אלא שהגיע באיחור, כי כבר יש ברשותנו דינים־וחשבונות מפורטים מאת ידידינו מארץ ישראל על הלך־הרוח שנשתנה לטובתנו גם מצד הרשות המקומית בארץ ישראל.

כן מאשר אני את שאלתך בדבר המפתח לתאי שבחדר הפלדה. כל מפתחותי נמצאים באחת המגרות שבחלקו העליון של שולחן הכתיבה שלי, אך אם גם שם לא יוכלו למצוא את המפתחות, הרי יש לפרוץ את התא.

תודתי הלבבית ביותר לך על ידידותך שהנה כה רבה עד כי מוצא אתה פנאי להסדיר גם את ענייני הפרטיים.

קבל־נא את ברכותי הלבביות ביותר ואמור שלום בשמי לידידינו וארבורג, [יוליוס] ברגר, [ליאו] הרמאן, [ד"ר מרטין] רוזנבליט והאחרים.

שלך

שמריה לוין

אל ד"ר ארתור האנטקה, ברלין

ניו־יורק, 28 באפריל 1915

ראשית דבר אודיעך, כי חזרתי לקו־הבריאות במידה שיכולתי שוב לגשת למלאכתי, אלא שאאלץ לנהוג במסעות זהירות עוד לזמן־מה.

מיטב תודותי לך על מכתביך מיום 2 ו־8 באפריל. קראתי הכל בעניין רב, וכמעט יודע אני את הדינים־והחשבונות שלך בעל־פה.

טחניקום. אגודת “עזרה” משתדלת לתאר את מעשה האחרון בפרשת הטחניקום כאילו לא עשתה אלא למען הצלת הטחניקום מכליון. אך כמעט ואינני מאמין, כי אגודת “עזרה” יעלה בידה גם להבא להוליך שולל את דעת הקהל כפי שעשתה עד עתה. הצהרתה פורסמה ב־ Hamburger Familienblatt ושגם אחד העתונים היהודיים כאן העתיק אותה. עניתי עליה תשובה הסותרת את כל השקרים של אגודת “עזרה” אחד אחד. העתונות היהודית כולה עומדת לצדנו וסבורני, כי אפילו ידידיה של אגודת “עזרה” נוכחו לדעת עתה, כי עד עכשיו התלו בהם.

החבר יצחק [שטראוס] נפגש אני עמו לעתים קרובות מאד; דנים ומתייעצים אנו בכל. אקווה, כי בינתיים נודע בוודאי גם לך, שפרשת הטחניקום כולה לא תפשה אלא מקום מועט במעשיה של אגודת “עזרה” בזמן האחרון. אודה, ידידי היקר, כי מחוסן אני מזה זמן רב, וכל מעשי־נבלה מצד אגודת “עזרה” אין בכוחם עוד להפתיעני, אלא שהשמצות בממדים כאלה לא ציפיתי להן אף אני. נאמר ששמים וארץ נשבעו, כי הכל ייגלה לאור היום – אם נכון הדבר גם לגבי מעשיה של אגודת “עזרה”, הרי, פשוט, תפשוט תרעומת בקרב העולם היהודי כולו. דבר אחד נבצר מבינתי – כלום ממשלה כה נבונה כממשלה הגרמנית אינה מבינה, כי פאטריוטים מופלגים כאנשי אגודת “עזרה” גורמים רק נזק לאינטרסים של ממשלתם הם? לפי שעה אין רצוני לדבר על כך יותר בפרוטרוט.

מר ליפסקי היה בדרך ולא חזר אלא אתמול. מצפים אנו ליבול־שקלים טוב עד למאד השנה; את הכסף הנכנס נשלח לך, כמובן, מיד.

אל־נא תדרוש ממני עתה מכתבים ודינים־וחשבונות ארוכים, ידידי היקר – באמת עסוק אני עד למאד. נתעורר הצורך, שלא רק אנאם אלא גם אפיק מוצרי־ספרות לא מעט. כן גם באו כבר ימי הקיץ ועמם גילויי חום ראשונים במעלה, ואלה אינם מתאימים במיוחד לעבודה מאומצת. אלא שלא אניחך ללא ידיעות ממני.

הגיעני דברך לאמור, כי הישיבה המיועדת של הוו[עד] הפ[ועל] נדחתה מחמת צאתו־לדרך של רענו ויקטור [יעקובסון]. האם קיבלת בשעתו את המכתב שלי ושל מר בראנדייס בו הבענו את עמדתנו העקרונית? דומני כי עמדתנו חופפת את עמדתך בכל השאלות הציוניות החשובות.

סידור־המלווה לחקלאים שלנו כמוהו כמובא לידי גמר. מר שיף נענה לענייננו באופן אצילי ביותר, אלא שאין הדבר מסב לי שמחה רבה. באחת ידו עושה למען ארץ ישראל ואחת – למען ארגונים הפועלים נגד שאיפתנו באופן המכוער ביותר.

דאגות רבות גורמת לנו שאלת הנפט לחקלאינו. נתגלו אי אלו קשיים שלא בנקל יסולקו.

קבל־נא ברכות לבביות ביותר ואמור שלום בשמי גם לכל רעינו, במיוחד לפרופסור וארבורג.

שלך

שמריהו לוין

אל ליאו מוצקין, קופנהאגן

ניו יורק, 28 באפריל 1915

ליאו היקר,

לפני כמה ימים הגיעתני הידיעה, כי מושב הוו[עד] הפ[ועל], שהיה אמוּר להתכנס ב־15 לחודש בקופנהאגן, נדחה מחמת כמה וכמה סיבות,ובעיקר מכיוון שידידנו יעקבוסון נאלץ היה לפתע פתאום לצאת לקושטא.

אתפלא על כי לא הגיענו כאן אישור לכך שקיבלת את המכתב בו הגדרנו ברורות את עמדתנו.

בעניין גביית השקל שוחחתי עם מר ברנדייס ועדיין דעתנו גם עתה, כי יתרון היה בכך לו פעולת השקל בארצות הדוברות אנגלית נוּהלה מכאן. סבורני כי יכול אתה לתת את הסכמתך לכך ולשלחה לנו באורח טלגראפי, כדי שלא ייגרם לעניין דיחוי רב מדי.

מזה זמן רב הסתדרתי, כי תקבל במועדם את העתונים היהודיים והיהודיים־אנגליים היוצאים לאור כאן והראויים לתשומת לב.

סידור המלווה בסך 600,000 פראנק לחקלאינו הובא לידי גמר מבחינת המשתתפים האמריקניים; עדיין עומדים על הפרק חילוקי דעות של מה־בכך עם הבאנק ועם הק[רן] הק[יימת], אך יש לקוות כי אלה ייושבו בקרוב.

אולם דאגה רבה יותר גורמת לנו כאן שאלת הנפט לשימושם של חקלאינו. עדיין קיימים אי־אלו קשיים שיש לסלקם.

העבודה כאן מתקדמת באופן המניח את הדעת. החדשות המגיעות אלינו מארץ ישראל יש בהן כדי להרגיע הרבה יותר, אלא שלדאבון־לבי מתגלה כי יש אמת בהשערותי, כאילו הרדיפות בארץ ישראל נגרמו בחלקן גם על ידי דיבה רעה שמוציאיה בקרבנו. אשר עוללו בתחום זה אי אלו אדונים – לא יתואר, ואפילו אני, שהריני כבר בגדר אדם שאין להפתיעו עוד, פשוט נדהמתי למראה אי אלו הוכחות בצורת תעודות.

בעניין הטחניקום מנסה אגודת “עזרה”, כדרכה, להטעות את הבריות ולהביא את התמימים לכך שיאמינו, כי ברכישת הטחניקום לא עשתה אלא מעשה צדקה למען טובת־הכלל של בני בריתנו. אולם כאן באמריקא עלה לא יעלה בידה להוסיף ולהוליך שולל את דעת הקהל. כמעט כל העתונות היהודית כולה עומדת לצדנו, ודומני כי אגודת “עזרה” עוררה כנגדה, לאחר נצחון זה, את כל הגורמים בקרב היהדות שדבר הצדק קרוב ללבם. אולם לאחר המלחמה ייווכח העולם לדעת, כי פרשת הטחניקום לא נודע לה אלא מקום של אפיזודה פעוטה במכלול מעשיה של אגודת “עזרה”.

אני כשלעצמי שוב חזרתי לקו־הבריאות במידה שנתנה בידי אפשרות לגשת מחדש למלאכתי הרגילה. אלא שלפי שעה עלי להגביל את תחום פעולתי בניו־יורק בלבד, מכיוון שהנסיעות עדיין כרוכות בקשיים לא מעטים בשבילי.

אמור־נא לרענו ד“ר [שמעון גרשון] ברנשטיין, כי ד”ר מאגנס ואני נשתדל למצוא למורה טשרניחובסקי משרה מתאימה. התרשמתי ממנו רושם טוב ביותר ואשמח עד למאד להיות לו לתועלת אלא שדבר זה אינו מן הקלים מכיוון שהגיעו הנה אלינו מורים רבים יותר מדי מארץ ישראל ומרוסיא בעת ובעונה אחת. הרי מובן מאליו הדבר, מאחר שאמריקא הנה עכשיו מקום המקלט היחידי לפליטים מן הארצות השונות.

קבל־נא ברכות לבביות מאת

שלך שמריה

אל משרד ההסתדרות הציונית בקופנהאגן

ניו יורק, 12 במאי 1915

חברים נכבדים עד למאד!

הגיעונו כל מכתביכם מן הימים 16, 18, 19, 20 ו־21 באפריל, ומיטב תודותינו לכם עליהם.

שקלים. כל כוונה להגביל באיזו מידה שהיא את פעולתכם הנה ממנו והלאה; היפוכו של דבר – שמחים אנו על כי אפשר לכם לבצע מפעלים גדולים יותר למען ארץ ישראל, ומובן מאליו שאנו מברכים אתכם בברכת הצלחה מלאה במעשיכם.

אלא שבעניין השקלים הרי כבר הודענו לכם במכתבנו הקודם, כי מתוך שיקולים טכניים־אירגוניים גרידא נראה לנו שאת פעולת־השקל בארצות הדוברות אנגלית רצוי לנהל מכאן. מר בנימין פרלשטיין, מזכיר ה־ P.E.C., יכתוב לכם על כך בפרוטרוט.

קונגרס יהודי. על כינוסו של קונגרס יהודי־אמריקני מדברים כאן הרבה עד למאד – בעתונות וכן באספות פומביות. אלא שנבקשכם להביא בחשבון, כי לא כל הנכתב על כך בעתונים מותר לראותו כאילו שיקף דברים כהוויתם; יש ויש דברים שבהם מפריזים, כנהוג, ויש דברים שבהערכתם מזלזלים. ננסה להביאכם יותר בסוד העניינים בקרוב.

המאמר על הקונגרס מאת ד"ר גולדברג עדיין לא קיבלנוהו מידי מר ברקוביץ ועל־כן עדיין אין ביכולתנו לומר לכם, אם נוכל להשתמש במאמר.

סידור המלווה בסך 600,000 פראנק לחקלאינו הובא לידי גמר, אלא ששאלת האפשרות של משלוח נפט למושבותינו עדיין לא הוכרעה, לדאבון־לבי; מטפלים בעניין ומקווים אנו, כי סוף סוף יעלה בידנו לסלק את הקשיים.

ברגשי כבוד מצויינים,

שלכם ש. לוין

אל פרופסור א. וארבורג וד"ר ארתור האנטקה, ברלין

ניו־יורק, 17 במאי 1915

חברים נכבדים עד למאד,

מיטב תודותי לכם על מכתבכם המפורט מיום 16 באפריל ועל השורות מיום 20 באפריל המשלימות אותו.

באמת שמחתי לקבל מכם דין־וחשבון כה מפורט המתאר בפני באופן ברור את הלכי הרוח השוררים אצלכם.

קשה לי להגיב על כל הנקודות בהן נגעתם, אלא שיכול אני לומר, לסיפוקנו ההדדי, כי מצטרף אני כולי ובלב שלם לדעותיכם בשאלות העיקריות. אפילו נראה לי רצוי לקרוא את הדין־והחשבון שלכם במלואו במושב ה־ P.C. שהתקיים אתמול ודומני כי רשאי אני להניח, שגם ידידינו האמריקניים התרשמו ממנו רושם חיובי עד למאד.

הרי תבינו מה עלי לעבור באמריקא, במיוחד בימים האחרונים והנסערים, ותסלחו לי אם בתשובתי על מכתבכם אצטמצם עכשיו בדברים ההכרחיים ביותר בלבד.

שקלים. כתבתי כמה פעמים לקופנהאגן, שפעולת השקל בארצות הדוברות אנגלית תנוהל על ידי ה־ P.C. מובן מאליו, כי ממנו והלאה הכוונה להגביל את פעולת המשרד בקופנהאגן, אלא שמטעמים טכניים־ארגוניים גרידא דרוש, כי בין ה־ P.C. לבין הציונים בארצות הדוברות אנגלית יווצרו יחסים ציוניים הדוקים יותר. אמנם לא קיבלנו עד עתה כל תשובה חיובית בעניין זה מקופנהאגן, אלא שתקוותנו כי לא תווצרנה בשל כך אי הבנות בינינו לבין קופנהאגן.

טחניקום. בעניין הטחניקום הופיעה בכל העתונות היהודית כולה וכן בשבועונים יהודיים־ אנגליים חשובים תשובתי על הצהרותיה האחרונות של אגודת “עזרה”; הרבה יותר מכך אי אפשר לעשות, לפי שעה, בעניין זה. אלא שמצפה אני כי לאחר המלחמה נהיה נאלצים להופיע באופן נמרץ עד למאד נגד מעשיה של אגודת “עזרה” בפרשת הטחניקום, וכן נגד הדיבה הרעה ביותר שהוצאה נגד הציונות על ידי אגודת “עזרה” וסוכניה.

כותבים אתם, כי הדין־והחשבון של ד"ר [יצחק] לוי מסביר לכם כמה וכמה דברים. מצטער אני על כי נאלצים הייתם להמתין להסברה משך זמן כה רב: לי ברור היה מראש, כי ההתפרעויות בארץ ישראל נגד הציונות נגרמו על ידי אינטריגה פנימית מסוכנת. לדאבון לבי מתגלה עתה, כי המציאות עברה אף את המשוער על ידי.

גם כאן יהיה עלינו להאבק אותו מאבק עם ההתבוללות המתארגנת, אלא שדבר זה אסור בשום פנים שירתיענו, אם אין רצוננו שהתנועה הציונית תהיה לחברה פילאנטרופית התיישבותית.

לי עצמי משחק המזל. מר יעקב שיף, שקיבל על עצמו, כפי הנראה, את ייצוגו של הוועד האנטי־ציוני, בחר בי אישית כמטרה להתקפותיו. הוא עושה זאת כבר זו הפעם השנייה. אם תעקבו אחרי העתונות היהודית־האמריקנית, הרי תיווכחו לדעת, עד כמה הוא נטול כוח לעמוד לי לשטן לפעולתי כאן.

דינים וחשבונות מאת ד"ר רופין. אבקשכם בכל ללשון של בקשה, למען שיתוף פעולה הדוק עוד יותר – כתבו נא אל ד"ר רופין ובקשוהו, שישלח ל־ P.C. באופן סדיר דינים־וחשבונות על פעולתו כולה, וכן תקציב מדויק לחלוטין של ההוצאות הדרושות לקיום מוסדותינו (המשרד הארץ ישראלי, הקרן הקיימת, בתי ספר וכו').

ה־ P.C. כוונתו להקדיש גם בעתיד את שימת־לבו העיקרית למוסדותינו בארץ ישראל ולעשות הכל למען המשך קיומם שיהיה אפשרי. למען קיום בתי הספר החליט ה־ P.C. להוציא 30,000 דולאר לשנה. אבקשכם, על כן, להודיע לי, אילו סכומים נתקבלו אצלכם. אבקשכם להחזיק לאחר־מכן ב־ 4,000־5,000 מארק לחודש עבור המשרד המרכזי בברלין מן הכספים שנתקבלו אצלכם עבור קרן בתי הספר, ולזקוף סכומים אלה על חשבון ה־ P.C. באופן זה לא תהיו נאלצים להמתין לכך שנשלח לכם כספים מכאן. דרך־פעולה זאת הצעתיה למר בראנדייס, והוא נתן לי את הסכמתו לכך, כי באופן זה יהיה תפקידנו קל לנו יותר מבחינה טכנית גרידא וכן מבחינת אי־אלו נקודות אחרות. רצוני לקוות, כי קרן־בתי־הספר עדיין תכניס 4,000־5,000 מארק מחוץ לאמריקה. בדבר כספי־השקל קיימתי זה עתה דיון עם מר בראנדייס וגם הוא הצטרף לדעתי, כי כספי השקל יש לשלחם אליכם, בנפרד מכל חשבון אחר. אלא שעלי עוד לדבר על כך עם מר ליפסקי, מכיון שהפדראציה מציגה עכשיו תביעות בדבר ניכוי מסוים מגביות השקל. תביעה זאת מוצדקת לחלוטין, לדעתי, מכיון שהפדראציה היתה נאלצת, מחמת פעילותו המוגברת של ה־ P.C. לוותר על אי אלו הכנסות שהיו לה עד עתה. אסדיר את העניין בקרוב ואשלח לכם על כך דין־וחשבון. גביות־השקל מתקדמות באופן המניח את הדעת; הפעולה לא החלה אלא בסוף אפריל; עד עתה נתקבלו כ־9,000 שקלים.

רעינו יחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] לא שמעתי מהם דבר בחודש שעבר; גם מויקטור [יעקבוסון] לא קיבלתי חדשות.

אשר לנסיעתו של ד"ר מוסינזון, הרי אל לכם לשער, כי קיים כאן הלך־רוח המתנגד לו התנגדות עקרונית. אין המדובר אלא ברגע הנוכחי, שנראה כבלתי מתאים לפתיחתו של מסע תעמולה חדש.

אלא שסבור אני, כי להבא עוד יהיה מן הצורך לקרב כוחות־עבודה חדשים רבים למען פעולה ציונית כאן בארץ. אני עצמי, אם כי דבר רצוי הייתי רואה בכך שד"ר מוסינזון יעתיק את פעילותו לאמריקא מיד, לא רציתי להפעיל לחץ על החלטת ה־ P.C.. ה־ P.C. לפניו עכשיו עבודה עצומה: הקמתו של ארגון חדש ומלוכד, ואין אני רואה זכות לעצמי להשפיע בכך השפעה יתרה על רעי כאן.

מבחינת־בריאות שלומי טוב יותר במידה ניכרת ואין אני חושב לצאת לחופשה אלא לאחר הוועידה. אני מברך את כל רעינו בלבביות.

שלכם ש. לוין

הצהרת ד"ר לוין ב Das Jüddische Volk

גיליון 19 מיום 14 במאי 1915

לאחרונה הופיעו בעתונות היהודית והכללית ידיעות שונות על פעולות שנעשו – כפי שטוענים – על ידי ציונים יחידים והנוגעות בעתידה של ארץ ישראל ובעמדת היהודים כלפי הממשלה התורכית. ידיעות אלה מוזרות ופראיות הן באופיין לעתים קרובות, ואינן עלולות אלא להטיל מבוכה בציבור היהודי.

קיבלתי מאת ההנהלה הציונית המרכזית, הוועד הפועל המצומצם, יפוי־כוח להצהיר כי שום ציוני, תהא עמדתו בקרב ההסתדרות [הציונית] אשר תהיה, אינו רשאי לנקוט כל צעדים שהם על דעת עצמו. כמו כן שום איש אינו רשאי לשאת־ולתת עם ממשלות, אם אין בידו יפוי־כוח מיוחד ומפורש לכך מטעם ההנהלה הציונית.

מדיניותו של הוועד הפועל הציוני מטרה אחת לה וכווּן אחד שאינו ניתן לשינוי: קיומו של הישוב היהודי בארץ ישראל. המדיניות הציונית מנוהלת בהתאם לאינטרסים החיוניים של האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל שקשרה את עתידה בעתיד תורכיה והנותנת את אמונה המלא בממשלה העותמנית אוהדת־היהודים.

הידיעות המוזרות על הפעולות שיוחסו לציונים יחידים וללא־ציונים ושעליהן אין ההנהלה הציונית ואף לא האוכלוסיה היהודית שבארץ ישראל יכולות לקבל אחריות, יש אפוא להצטער עליהן צער עמוק.

בשם הוועד הפועל הציוני המצומצם

ד"ר שמריה לוין

אל ד"ר ארתור האנטקה, ברלין

ניו־יורק, 12 ביולי 1915

ידיד יקר,

הנני מאשר את קבלת מכתבך מיום 13 ביוני, ורצוני להגיב תחילה על עניין־הכספים – כפי שעשית גם אתה. שוחחתי על כך שיחה ארוכה עם מר בראנדייס; העניין כרוכים בו באמת קשיים רבים. השאלה הבלתי נעימה העומדת על הפרק אגב כך היא זו הקרויה נייטראליות – שאלה שאין להבינה אלא באווירה האמריקנית.

הצעתי את ההסדר הבא אתה תנכה להבא בברלין לצרכיך כ־4,000 מארק לחודש לא רק מן הכספים של קרן־בתי־הספר אלא גם מן הכספים המתקבלים אצלך למטרות אחרות הנוגעות בארץ ישראל. המטרות המפורטות, למענן היו מיועדים כספים אלה שנתקבלו אצלך – תודיען לנו לאחר־מכן, והסכום הנדון יועבר לאחר־מכן במישרין מכאן לארץ ישראל, למען המטרה שציינת.

מר בראנדייס הביע את הסכמתו להצעה זאת. כן הסכמנו, כי מכאן יכוסו כל ההוצאות עבור קושטא. לפיכך אבקשך להודיע להתם, כי יפנו הנה במישרין (אלי עצמי או אל הוועד הזמני) בדבר הצרכים הכספיים השוטפים.

כספי־שקל: ביוזמתי העבירה אליך הפדראציה לפני כמה שבועות 1,000 דולארa Conto כהסדר־ביניים. אקווה, כי סכום־השקלים יעלה השנה ל־30,000 מארק, לפחות. כפי שכבר כתבתי לך, תובעת הפדראציה חלק מכך לעצמה, מפני שעקב פעולת הוועד הזמני צומצמו הכנסותיה. הכרתי בצדקת הטענה והסכמתי עם מר ליפסקי, כי 20% מן השקלים הנאספים יישארו בידי הפדראציה. אעמוד על כך, ש – 80% הנותרים יועברו אליך בהקדם ככל האפשר.

הדין־וחשבון שלך על המושב בקופנהאגן גרם לי סיפוק רב. רצוני לקוות, כי נתגבר על כל הקשיים, גם על אלה שמבפנים, הנמנים לאו דווקא על הנעימים.

גם בעניין זה מצטער אני צער עמוק ביותר על כי הוו[עד] הפ[על] המ[צומצם] לא הבין, עד מה רב היה הצורך בכך שכבר לפני זמן רב למדי יישלח הנה לפחות אחד מחברינו למען קידום העבודה כאן.

על תוצאות הוועידה בבוסטון כבר הודיע לך יצחק [שטראוס], כי דעותיו חופפות את שלי בכל הנקודות – דבר זה אין צורך שאאשר לך אותו מחדש. הוועידה הביאה עמה הרבה מן הטוב בהראותה ברבים את גידולו של הארגון כאן, אלא שהיו בה גם צללים רבים, שאולי יש לראותם כתוצאה מדרך האמריקנים בתפיסת־רעיונות. גידולו המהיר של ארגוננו באמריקא כרוכים בו לא רק יתרונות אלא גם אי־אלו תופעות העלולות להיגלות כחסרונות. כי כוחה של הציונות היה עד עתה באופיה הבין־לאומי, ואסון היה בכך אילו קיבלה הציונות את צביונה של ארץ מסויימת. ראיתי צורך לדבר בגלוי על נושא זה אל חברינו כאן בנאום־הסיום שלי בוועידה, ודומני כי בקרב הציונים המהימנים מצאתי הבנה להשקפה זאת. משתדל אני בכל כוחותי להטיף לאותה הציונות שנעשתה קרובה כל כך לכולנו, אלא שכיום עדיין אין לחזות מראש, האם יעלה בידי להטות את הזרם לאפיק הרצוי. גם זה אחד המניעים הרבים לכך, שביקשתי בקשות כה נמרצות שיינתן סיוע על ידי החברים, ידידינו יחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] הבינו שלא כהלכה את מטרת מסעם הנה, והפחיתו בהערכת חשיבותו. גם על כך דיברתי עם מר ברנדייס. הוא הסכים עמי לחלוטין וייזום את משלוחה של הזמנה רשמית, בשם ה־ Provisional Committee והפדראציה, אל י[חיאל טשלנוב] ונ[חום סוקולוב].

המלווים של “וולקאן”³* חזרו. מר לואי לוין – באלטימור הגיש דין־וחשבון מעניין, שהעתק ממנו תקבל בהקדם ככל האפשר, בהזדמן שעת־כושר.

מזרחי: מר ברלין הראה לי את ההעתק שנשלח אליו ממכתבך אל ד"ר פראנק. הרבה בלבו עלי בשל חווֹתי דעה כה שלילית על אופן הופעתו כאן. אין רצוני להרחיב כאן את הדיבור על כך יותר, אלא שעומד אני בתוקף על דעתי הקודמת. מר ב[רלין] סיגל לעצמו במהירות רבה יותר מדי את הדרך האמריקנית של עשיית פרסומת חיצונית בתכלית החיצוניות ואני מאמין, כי אמנם לא יזכה להצלחה רבה, אלא שכנגד זה יטיל בקרב שורות הציונות רוח רעה על אחת כמה וכמה. השעה הנוכחית אינה כשרה להטעמת הניגודים הפנימיים בחריפות. את זאת הבינו פועלי ציון, למשל, והם נמנעים תעמולתם מכל דבר העלול להצביע על כך. מר [שלמה] קפלנסקי סייע לכך במידה רבה. פעילותו של מר ברלין נראית לי כחסרה הבנה זאת לחלוטין.

פנחס רוטנברג: מר ר[וטנברג] שוהה כאן מזה זמן־מה. אל־נא תדאג – בנדון זה אמריקא הנה ארץ פיכחת, ויהא לבך סמוך ובטוח, כי גם ר[וטנברג] כבר מבין זאת כיום. ר[וטנברג] נראה אדם רציני, שקיבל את תורת הציונות בכל לבו, וכוונותיו אינן אלא הטובות ביותר. מרעיון־הלגיון שלו כבר חזר בו מזה זמן רב – מכל מקום, בפומבי.

קונגרס: הערותיך בעניין שאלת הקונגרס מתחשב אני בהן מלוא־ההתחשבות. אם יגיע הענין לידי ממש, הרי נדאג לכך, שיימנע כל דבר שעלולה להיות כרוכה בו כל סכנה שהיא לכל חלק שהוא מאחינו. בכך תוכל לנוח דעתך לחלוטין; הכל מבינים כאן את מידת האחריות הנדרשת בתחום זה. יצחק [שטראוס] ישקוד על כי תתמיד להיות בסוד העניינים, מכיון שהוא האיש הפעיל בפרשה זאת. עכשיו מתארח אני למשך זמן־מה אצלי אחיו של יוליוס [ברגר] בקרבת ניו־יורק, ותקוותי שבקרוב שוב יחזרו אלי כוחותי כלפנים.

אמור־נא בשמי שלום לכל ידידינו.

שלך שמריה לוין

אל ד"ר ארתור האנטקה, ברלין

[12 ביולי 1915]

ידיד יקר!

עד עתה השתדלתי להימנע מלהביאך בסוד הפרטים של מסכת היחסים השונים כאן. וכי לשם מה? הרי לעזור אין ביכולתך, ולו בעצה, מכיון שמן ההכרח להתוודע תחילה אל דרך־התפיסה הרווחת כאן. אלא שיצחק [שטראוס] הראה לי את מכתביו האחרונים אליך – ובאמת הצטערתי על כי נגע באי־אלו פרטים. יהא לבך סמוך ובטוח, ידיד יקר, כי אפעיל את כל מרצי למען הקל על ביצוע משימתך־משימתנו בברלין. היה עלי להיאבק בקשיים גדולים שחלקם כבר התגברתי עליהם, והנני מלא אמונה, כי היחסים שבין ההנהלה לבין אמריקא אפשר יהיה לשפרם עוד יותר במשך הזמן. מעריך אני את בראנדייס הערכה רבה. בפנימיותו רציני הוא וישר עד למאד, אלא שיש להביאו אט־אט בסוד הבעיות מרובות־הפנים של הרעיון הציוני וההסתדרות הציונית. רחב־לב הוא באופיו ומוכן להטות אוזן לטענות בזכות הרעיון ולהכיר בצדקתן.

ידידינו יחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] מן ההכרח שיבואו הנה, כי דוחקת השעה בדבר שיתוף פעולה בעיצובה מחדש של הציונות כאן. קיימת אפשרות, שאולי יתווספו לנו כאן 100,000 שוקלים חדשים תוך זמן קצר, כי הקרקע הוכשרה בשנה האחרונה במידה העולה על מה שנעשה בכל זמן שהוא ובכל מקום שהוא. אלא ששאיפתי מרחיקה־לכת היא יותר: רצוני ב־ 100,000 ציונים חדורי־הכרה. הרי ידעת, כי בענייני ההכרה הציונית נמנה אני עם אניני הטעם. לכך דרוש, כי ידידינו הנזכרים יפעילו את השפעתם גם הם. אותה שעה יימצא פתרון ביתר־קלות גם לשאלת הכספים.

בעניין הקונגרס כותב לך יצחק [שטראוס], ואין לי להוסיף ולא כלום על דבריו. יהא־נא לבך שקט ובוטח, והרגע־נא גם את ידידינו שם: בראנדייס הנו אדם זהיר עד למאד ונשמר הוא מפני כל דבר־פזיזות, וגם אנחנו נהיה נוכחים באותו מעמד. אין להעלות על הדעת שתתקבלנה החלטות שלא בהסכמת הנהלתנו.

חזרתי לקו־הבריאות במידה רבה למדי. לעתים קרובות נוסע אני לניו־יורק, ויש באפשרותי לעקוב אחרי מהלך העניינים.

הגיעתני ברכת־שלום מפראג. כתב לי הכותב, עד מה דיברת עלי ברחשי ידידות. רגשותי כרגשותיך.

לאחרונה אופטימית רוחי עלי למדי. הרי מאז ומתמיד פעלתי על פי הרגשות, ועתה חש אני, כי מלחמת העמים מתקרבת לקצה במובן הרצוי, וכי כבר זכאי אדם לחשוב על התראוּת.

האם קיבלת את ספרי?

בברכות לבביות ביותר, גם לידידינו, להם נתונה מחשבתי תמיד.

שלך, שמריה לוין

אל ד"ר א. האנטקה, ברלין

ניו־יורק, 3 בספטמבר 1915

ידידי היקר,

הנני מאשר את קבלת מכתבך הנכבד מיום 17 באוגוסט ורצוני להגיב בקיצור רב על כל הנקודות בהן נגעת:

1. ענייני כספים: פעולתם של הוועד הזמני וכן של הפדראציה חלה בה בחודשי הקיץ הפוגת־מה, שנגרמה על ידי חופשת הקיץ. אמנם נערכו כמה ישיבות, אלא שכמעט ולא נדון בהן כל דבר מלבד שאלת הקונגרס שאינה סובלת דיחוי. כל שאר השאלות נדחו עד לאחר ימי החופשה. מיד לאחר החגים אכין דין־וחשבון עבור ה־ Provisional Committee ומובן מאליו שאתמוך במשאלותיך בכל כוחי. אקווה שיעלה בידי להביא את האנשים כאן לכלל הבנה.

2. קונגרס: על שאלה זאת כותב לך במפורט יצחק [שטראוס]. לא אוכל אלא להוסיף, שהלך־הרוח למען כינוסו של קונגרס יהודי גבר בעצמתו אף מכפי יכולתה של ההסתדרות הציונית. הלך־רוח זה יש בו עדות למחאה החריפה ביותר מצד ההמונים היהודיים כנגד המנהיגות החלשה וחסרת־הישע הנוטה להתבוללות – מנהיגות ששלטה ברמה עד עתה בכל השאלות היהודיות על דעת עצמה וכטוב בעיניה. אני עצמי כבר נמצאה לי שעת כושר לדבר על עניין זה בכמה כינוסים גדולים וקיבלתי את הרושם, כי הלך־רוח לאומי מדעת תכף על המוני היהודים באמריקא. אל־נא תקנן בלבך כל דאגה בשל רוטנברג. הוא פועל כאן באמריקא במסגרת התבונה הציונית. תחת אשר בהחלטות ייזכר בית שיהא בלתי־תלוי מבחינה פוליטית – נזכר בהן, פשוט, בית בארץ ישראל. פעולתו כאן הביאה תועלת רבה עד למאד, לפי דעתי, מכיוון שעלה בידו לפרוץ פרץ בחוגי הפועלים המשוריינים בשריון ההתבוללות. מר רוטנברג הבין הבנה מלאה, כי אין ביכולתו וברשותו לפעול אלא בהתאם לתכנית הציונית – והריהו מודה בכך בגלוי. אקווה, כי גם להבא לא תצמח לנו מפעולתו סיבה לנקיטת פעולת־נגד. אלא שאם יקרה כדבר הזה אף על פי כן, הרי חזקה ההסתדרות הציונית כאן במידה שדייה לסכל באותו התחום כל פעולה הגורמת נזק לציונות.

3. הדין־והחשבון של ליכטהיים: ההעתק מן הדינים־והחשבונות של ליכטהיים וכן הדין־והחשבון שלו ל־ Provisional Committee קראתים בתשומת לב. לדאבון־לבי לא אוכל להסכים אתך, שהדינים־והחשבונות לשונם דייקנית ובהירה. בי עוררו את הרושם כאילו נכבתו על ידי אדם שרחוק הוא מן התנאים השוררים כאן. בפנינו שני תפקידים: לרכוש את המוני היהודים לרעיון ארץ ישראל, ואת הלך־הרוח הכללי ובמיוחד זה של הממשלה התורכית – למען ארץ ישראל יהודית. אלא שמר ליכטהיים אינו מתחשב לעולם אלא בתפקיד השני. בידו משמש התפקיד השני גם כנקודת מוצא להערכתו, מבחינת התועלת או הנזק שבו, את הקונגרס האמור להתכנס. בכך שוכח הוא כליל, כי המצב הנוכחי אינו כשהוא לעצמו בגדר סיבה לרעיון־הקונגרס אלא רק גורם שנתן את הדחיפה להגשמתו. השאיפה לעיצובו מחדש של ארגון הכוחות היהודיים כאן בארץ מרחיקה־לכת היא בהרבה מכפי שעשוי לשער המשקיף העומד מרחוק. גם בנדון זה לא אוכל אלא להרגיעך.

ה־ Provisional Committee וגם עבדך הנאמן ידאגו לכך, כי הציונות רק תחוזק על ידי הקונגרס.

1. מסעו של מוסינזון: דעתי מצדדת בהחלט בזכות כך, שמוסינזו יבוא לאמריקא בקרוב, כשירשה לו זאת מצב בריאותו. משתדל אני בתוקף להביא לכך, שתישלח אליו הזמנה רשמית מטעם הפדראציה או הוועד הזמני. דעתי היא, כי מן הראוי שנשלח כוח־תעמולה גם לאמריקא הדרומית. אפשר לחולל שם הרבה – דבר שבקושי רב אפשר לעשותו בדרך של טיפול בכתב.

2. מזרחי: היחסים ביני לבין [מאיר ברלין] נציג ה“מזרחי”, שבא הנה שלא בהסכמתי, לא לבשו צורה הארמונית יותר במשך החדשים. עתה מטיל אני ספק רב עוד יותר מקודם בכך, שיעלה בידי מר ברלין להקים כאן הסתדרות “מזרחית” מלוכדת. ארגון שאין לו יסוד מוצק ושאינו מכוּון אלא לביומן של הצלחות למראית־עין – שנוא הוא עלי מלכתחילה. ראשית דבר עלינו לדרוש מכל ארגון וארגון פעילות על דרך היושר – פעילות שתחזק את הציונות הכללית. Provisional Committee דעתו בנידון זה כדעתי לחלוטין. שמר ברלין דעתו לא תוכל להיות נוחה מעמדתי – דבר מובן מאליו הוא. אלא שבפעילותי הציונית לא אוכל להרשות לעצמי שאהיה מודרך על ידי שיקולי־ידידות.

3. הצעת [רוברט] שטריקר: מכתבך מיום 7 ביולי בעניין הצעת שטריקר לא הגיע עד עתה, לדאבון־לבי. מתוך מכתבך האחרון ליצחק [שטראוס] נודע לנו עתה במה דברים אמורים. שנינו נבוא בדברים עוד היום עם האיגוד הגאליצאי.

דומני שהשבתי על כל הנקודות בהן נגעתם אתה והחבר ויקטור.

בברכה לבבית

שלך

שמריה לוין

אל הוועד הפועל המצומצם, ברלין ⁴

6 באוקטובר 1915

חברים יקרים,

מאז ומתמיד ביקשתי להימנע מלמסור לכם ידיעות הנוגעות בפעולות בודדות או בשאיפות של יחידים בעולם הציוני. מאז ומתמיד סבור הייתי –ובצדק, לדעתי – כי בשעת משבר זו אל להם לפעולות בודדות ולאישים יחידים לתפוש כל מקום נכבד שהוא בתנועתנו וכי אין להקדיש להם כל תשומת לב, מפני שכוחנו טמון בעיקרו בליכודנו המגובש.

אולם לדאבון לבי נפל לאחרונה בהסתדרות הציונית דבר, שאם כי אינו אלא מקרה בודד, ראיתי צורך להודיעכם על אודותיו במלואו.

כפי שנמצאתם למדים מתוך מכתבו של מר בראנדייס מיום 15 בספטמבר, פרש מר מאגנס מן הוועד הזמני. הוא ראה אפשרות לעצמו לצעוד צעד כגון זה בעצם הזמן הזה, שעה שבמדינה החלו להכיר בציונים כבכוח יהודי הולך וגדל ובעל עצמה, ושעה שהחלו מתנגדינו להפעיל, על־כן, את מלוא מאמציהם למלחמה בציונות ובציונים.

ידוע לכם, מה רבה הערכתי לד“ר מאגנס ומה רב כשרונו בעיני, ועד מה רצוי היה זה בעיני לו ידידנו הוותיק, ד”ר מאגנס, הקדיש את פעילותו כולה לציונות; ועם זאת, עלי להודות שצעדו זה שנקט עתה לא הפתיעני. לא לפתע קרה הדבר, ולא עקב חילוקי דעות אישיים בינו לבין מנהיגי הציונים האמריקניים, הצעד הוא מסקנה הגיונית מן התבנית הרעיונית כולה אותה קבע ד"ר מאגנס בשנים האחרונות לגבי החיים היהודיים. התחיבויותיו ומסירותו לבעיות יהודיות כלליות השאירו בידו רק פנאי מועט לפעילות ציונית, ושלא במתכוון, אולי, יצר לעצמו תורה הרואה בציונות רק תוספת לבעיות יהודיות כלליות.

בניגוד לדוגמא זאת של קטע מן החיים היהודיים, התפתחה באמריקא ציונות שעשירה היא יותר בתוכנה והמקיפה גורמים אחרים של החיים היהודיים. דמויות חדשות הופיעו, אנשים רציניים ובעלי־אופי התובעים שלמוּת הגיונית בתנועות אליהן הם קושרים את עצמם והמתמסרים בלב שלם לתנועה שהם חלק ממנה. לפיכך יש לנו שני גורמים ששונים הם בכיווּנם: האחד הולך ומצטמצם; האחר הולך ומתרחב ־ וקונפליקט הוא, על־כן, מן הדברים שאין להימנע מהם.

למותר להרחיב את הדיבור על נושא זה. ידוע לכם הקונפליקט כפי שנתגלע בגרמניא ובאוסטריה. כמו כן נראה שלא יהיה ביכולתנו להימנע ממנו באמריקא.

אלא שפרשת ד“ר מאגנס מצערת היא הרבה יותר מפני שמוסיף הוא שמן על מדורת מתנגדינו, ודווקא בעצם הזמן בו יהיה עלינו לעמוד באמריקא בפני אותו המאבק כבעולם היהודי שבגרמניא. מצטער אני צער רב, אלא שלא אוכל לזלזל בחשיבות צעדו של ד”ר מאגנס. כסיבה ציין, בראש ובראשונה, את עמדת ההסתדרות הציונית בקונגרס היהודי המוּצע.

כתבתי לכם כמה וכמה פעמים על תנועת־הקונגרס בארץ זאת. רואה אני את תנועת הקונגרס כולה כבלתי ציונית לחלוטין. יהדות אמריקא היתה תרה לה דרכים אחרות להתארגן בהן ולשחרר עצמה מקשריה עם הקבוצות הפילאנטרופיות – אפילו לא היו הציונים לוקחים בה חלק. כמו־כן קשורה תנועת הקונגרס בתנאים שנוצרו לאו דווקא עקב המלחמה הנוכחית. במסיבות אלה לא נוכל אלא לראות ברכה רבה בכך שההסתדרות הציונית לקחה גם היא חלק בתנועת־הקונגרס, ויהא־נא לב כולכם סמוך ובטוח, שמנהיגי התנועה הציונית כאן יפעילו את מלוא־השפעתם למען כך שהקונגרס יביא עמו את התוצאות הצפויות עבור תנועתנו. רק לפני כמה חדשים היה ד"ר מאגנס עצמו אחד מראשי הטוענים בזכותה של תנועת הקונגרס. עתה פועל הוא אך ורק עם הוועד היהודי האמריקני.

דומני שלאור הדברים דלעיל נכיר עד מה צודקת היתה משאלתו של מר בראנדייס שהובעה במכתבו אליכם מיום 15 בספטמבר. זוהי גם משאלתי, ובוטח אני שתפעלו בהתאם לה.

עדיין אקווה, כי ד"ר מאגנס יבין את שגיאתו במהרה וישוב אלינו.

בפריסות־שלום אדיבות ביותר ובברכות־ציון

הנני הנאמן לכם

ש. לויו

[מכאן בגרמנית:]

לדאבון־לבי לא היתה לי מכונת כתיבה גרמנית במשרד והיה עלי להכתיב את מכתבי ביידיש ולתרגמו לאנגלית. כל שאר מכתביכם אשיב עליהם בקרוב.

שלכם

ש. לוין

אל משרד ההסתדרות הציונית בקופנהאגן

לידי מר ליאו מוצקין

ניו יורק, 19 באוקטובר 1915

ליאו היקר!

הנני מאשר את קבלת מכתבך מיום 24 באוגוסט ואנסה להשיב על כל שאלותיך במידת האפשר.

אתפלא על כי לא יכולת ללמוד ממכתבי ואף לא מתוך העתונות, כי הציונים באמריקא נוקטים עמדה חיובית לגבי שאלת הקונגרס. אולם ה־ Provisional Committee אין רצונו להופיע בראש למען לא יפיצו אלה המתנגדים לתכנית זאת – ואלה הם, בדרך כלל, הארגונים האנטי־לאומיים כולם – עוד יותר את הדעה הבלתי־נכונה כאילו הרעיון כולו אינו אלא רעיון ציוני. הדברים אינם אמורים כאן בהצהרות ואף לא בכל תפקיד־תיווך שהוא כמטרה עיקרית: לעומת זאת אמורים הדברים בהקמתו של ארגון יהודי של קבע על בסיס לאומי – ארגון שיהא לו הכוח המוסרי להופיע בשם היהדות האמריקנית ולהיות לה לפה.

במידה שניתן לי לעמוד על הלכי־הרוח כאן בארץ נתחוור לי, כי המצב החדש שנוצר עקב המלחמה המריץ את המוני היהודים לארגן כוחותיהם מחדש. אלא שהניגוד בין מנהיגים ומונהגים היה פורץ גם בלאו־הכי. הבטאון הטוב ביותר אשר עליו אוכל להמליץ בפניך למען תבוא בסוד העניינים הנו השבועון “דר יידישה קונגרס”. שם תמצא גם שני מאמרים משלי המוקדשים לשאלה של מלווה לאומי יהודי. גם במכתב החוזר האחרון שלנו דנים אנו, במפורט פחות או יותר, בעמדתנו לגבי שאלת־הקונגרס. רק אתמול הגיענו מברק מפרופסור סימונסון, וזו לשונו:

מברק דומה שלח – כפי שטוענים – גם אל ה־ American Jewish Connittee מעשה לא־נכון לחלוטין הוא זה בעיני – להשתדל להשפיע בדרך זאת, מבחוץ, על הלכי הרוח שבקרב היהדות האמריקנית. אין לשכוח בשום אופן, כי היהדות האמריקנית הנה בשעת זו הקבוצה היחידה המסוגלת להתארגנות ושאינה חסרה את התנאים להתארגנות נכונה יותר, וחייבים היינו לקונן לו היינו נאלצים גם עתה לסמוך על מעט הפילאנטרופיה והמדיניות־של־דרכי־סתר בלבד.

רוטנברג. שאדון רוטנברג לא עשה כאן שום נסיון בדבר ה“לגיונות” שלו – בוודאי ידוע לך. הרי אדם רציני הוא מכדי שיעסוק בהרפתקאות כגון אלה. במשך כל הזמן עסק הרבה יותר בעבודה פוריה. תפקידו העיקרי היה בהחדרת הרעיון הלאומי בקרב ההמונים הקיצוניים בהשקפתם. ליזמתו ולפעילותו חייב תודה גם “הקונגרס היהודי”. סבורני, כי בהצטרפותו של רוטנברג נוסף לנו כוח ציוני יעיל למדי, וכי אט־אט יסתגל למדיניות הציונית הכללית. לפי שעה מקדיש הוא את כל פעילותו לשאלת הקונגרס. אני כשלעצמי מעריך את עבודתו הערכה רבה עד למאד. נבואתו של ידידנו ויקטור [יעקובסון], כי רוטנברג עוד יגרום לנו אי־נעימויות רבות, לא נתאמתה עד עתה; נקווה כי גם בעתיד לא תאושר על ידי המציאות.

סבורני, כי אין לנו שום סיבה לחשוש כל חששות שהם בדבר התוצאות של קונגרס כגון זה. התוצאה לא תוכל להיות אלא חיובית. ראשית, מצאנו באישיותו של מר בראנדייס מנהיג רציני וזהיר עד למאד,שידע לעמוד על משמר האינטרסים של הציונות; שנית, הלכי־הרוח השוררים בקרב ההמונים הרחבים של היהודים כאן יש בהם ערובה להצלחתו של קונגרס כגון זה.

נורדאו. – טועה אתה, ליאו היקר, אם סבור הנך, שמא דעתי אינה נוחה מכך שנורדאו יצורף לעבודתנו. אדרבא – שמחתי בשמעי על החלטת הוו[עד] הפ[ועל] בשאלה חשובה זאת. אלא שעם כל זאת אין אני סבור, כי נורדאו הוא האיש הראוי לייצגנו במסגרת בין־לאומית. ראשית, מוצאו מאוסטריה, ועל אף עמדתו במלחמה זאת הרי היו רואים אותו תמיד כמי שנמנה על צד מסוים; ושנית – הריהו, לדעתי, אדם שנפעל הוא יתר על המידה על ידי הזרמים של הרגע החולף. אמונתי העמוקה ביותר היא, כי באישיותו של לואי ד. בראנדייס מצאנו לא רק מנהיג טוב לציונים האמריקניים אלא גם איש־מדינה אמיתי וופוליטיקאי ישר שמוכשר הוא עד למאד לייצג בשעה רצינית את הציונות כהסתדרות בין־לאומית ולהופיע בשמה.

לא אוכל במכתב להרחיב את הדיבור על סגולותיו של מר בראנדייס לפרטים אלא שמובטחני, כי אילו היו חברינו מצויים כאן – הרי הגיעו לאותה ההכרה אליה הגעתי אני. מר בראנדייס עוד יש עמו גם היתרון של היותו אזרחי אמריקני – דבר המונע אי אילו קשיים ממנו כנציג הציונות.

הסיבה לעמדי כבר מזה שנה על כך שידידינו נחום [סוקולוב] ויחיאל [טשלנוב] יבואו הנה היא, כי ניצור כאן גוף שיוכל לדון בשאלות החשובות ביותר של הציונות כולה. אלא שרמיזותי והנמקותי, עד כמה שניתן להעלותן בכתב, לא הועילו. חברינו סבורים היו תמיד, כי אנו מזמינים אותם למטרה אחת ויחידה – תעמולה ואיסוף כספים. כמה וכמה פעמים הטעמתי במכתבי, כי תפיסתם מוטעית היא מיסודה, אלא שאף על פי כן קשה היה לי להקנות להם את ההכרה בחיוניות בואם הנה.

בינתיים לא הוטב כלל ועיקר המצב בארץ ישראל. היפוכו של דבר – גרושם של הטובים שבאנשינו הולך ונמשך, ולאחרונה הגיענו מברק מהאג, וזה תוכנו:

אם אמנם יבוא הרע בעיצומו וד"ר רופין יגורש, הרי יש לראות בכך אות, כי מנוי וגמור עם הממשלה התורכית להרוס את מפעלנו כולו. מברק דומה הגיענו גם מאלכסנדריה. – לאחר דיון מפורט עם מר בראנדייס ועוד כמה ידידים גמרנו אומר לעשות נסיון אחרון, ושוב להזמין במפגיע את נחום [סוקולוב] ויחיאל [טשלנוב] לבוא הנה. אתמול שלחתי לך מברק בזו הלשון:

מובן מאליו, כי מנסים אנו כאן לעשות כל אשר בידנו כדי למנוע אסון.

מילווה. – דבר־המילווה לבעלי מטעי־גפנים ומטעי־שקדים כבר הוחל הטיפול בו על ידי ה־ Provisional Committee, וסיבות לנו להניח, כי יבוצע בקרוב. אגב כך מעניין לציין, כי גם בתחום זה משתדלים אנו לקרב לעבודה חוגים חדשים לחלוטין ותקוותנו כי גם יעלה הדבר בידנו. אלא שדעתנו היא, כי מילווה קטן זה אין בו די, ולו אך למעט מן הצרכים. כפי הנראה נחוץ יהיה לבצע מפעלים גדולים יותר למען קיים את הישוב שלנו. לפיכך גמרנו אומר להזמין גם את מר [זאב] גלוסקין מאלכסנדריה לבוא הנה, כי דרושים לנו כאן כוחות מקצועיים שביכולתם להתמסר כליל לסיוע המתיישבים שלנו. – עיניך הרואות, כי בתפקידים אין לנו כאן מחסור, ואף לא בעבודה. אלא שמספר העובדים מצומצם הוא מכפי הצורך, לדאבון לבי. כאן בניו־יורק עובדה היא, כי הלך־הרוח הציוני גבר מכפי יכולתה של ההסתדרות [הציונית].

אני כשלעצמי מרגיש בטוב ורוחי טובה עלי למדי. שהייתי בשפת הים בחדשים האחרונים היטיבה עמי עד למאד, אך אל־נא תשכח, כי מתמסר אני בעיקר לתעמולה וכי עלי לצאת למסעות לעתים תכופות. גם מבחינה זאת רצוי היה שאחד מחברינו יסייע בידי כאן בארץ, כי חילופי־דעות וחליפת־מכתבים ערים אין אני מזלזל כלל בחשיבותם לקיום אופיו האחיד של הארגון בכללותו.

תודתי הלבבית ביותר לך על ברכותיך, ואבקשך לומר בשמי שלום לפוליה ולילדונים. קבל־נא ברכות לבביות ביותר מאת הנאמן לך

שמריה

אל ד"ר ויקטור יעקבסון, קופנהאגן

ניו־יורק, 16 בפברואר 1916

ויקטור יקירי,

בשלושת החדשים האחרונים שוב התמסרתי לפעולה התעמולתית, ובעיקר – מחוץ לניו־יורק. בצ’יקאגו עשיתי חמשת שבועות שלמים, גם ביקרתי בעוד מקומות אחרים במערב, ובדרך כלל נוחה דעתי מן התוצאות של סיורי. אלא שבכל מקום ומקום הגעתי לכלל הכרה, כי עניינים רבים עדיין טעונים הם טיפול אינטנסיבי יותר – על אף הפעילות התעמולתית המוגברת שבשנתיים האחרונות – על מנת להפיק למען ההסתדרות הציונית את האהדה־בכוח הנודעת לציונות, ללא ספק, בכל אתר ואתר.

בפעילות זאת יש להביא בחשבון שני גורמים:

1. אל־נא יאמין איש, כי ההתבוללות הנה בלתי מאורגנת. היפוכו של דבר – ההתבוללות עוד מעולם לא דירבנה את כוחותיה כה במכוּון כבתקופה האחרונה של התפשטות הציונות דווקא. ההתבוללות המאורגנת עומדים לרשותה כאן בארץ אמצעים וכוחות־תעמולה בשפע; מסתייעת היא מצד אחד ברבני הרפורמה שעמדתם רבת־השפעה היא באמריקא הרבה יותר מבאירופא, ומאידך – במפלגה הסוציאליסטית היהודית הנוקטת בשיטות הישנות של ה“בונד” למען החנק את הרעיון הלאומי־היהודי באיבו. ה“חברים” היהודיים, ובמיוחד המנהיגים, לא החליפו עורם מבחינת השקפת־עולמם וכן מבחינת דרכי־המאבק שלהם מאז עשרים שנה, בקרוּב: לא למדו דבר ולא שכחו דבר. תחילה נאלצים היו, מחמת לחץ המאורעות, לוותר אי אלו ויתורים לדרישות הלאומיות, אלא שאט־אט שוב התאוששו וחזרו לאידיאולוגיה הישנה שלהם כאילו לא אירע בינתיים כל דבר בעל חשיבות בעולם הגדול.

הסוציאליסטים היהודיים אין בושה בלבם, ובגלוי לחלוטין הולכים הם יד ביד עם הבורגנות היהודית במקום שם עומדת על הפרק המלחמה בציונות. שונה מכך לחלוטין עמדתם של המוני־העם הרחבים לגבי הבעייה היהודית־הלאומית. הם נעשו נוחים יותר לרעיונותינו במידה ניכרת.

1. על תעמולתנו מכבידה העובדה, כי עלינו לסגל את עצמנו למצב החדש שנוצר באירופא המזרחית וכן במזרח הקרוב. העתונות היהודית, ללא יוצא־מן־הכלל כמעט, רודפת סנסאציות. אמת ודמיון ערכם שווה בעיניה, ולא פעם עלינו לסבול מידיעות כוזבות או מסולפות המתפרסמות בעתון זה או אחר, ואף בעתונים הרוחשים לנו ידידות או אהדה.

מן ההכרח שעוד דברים רבים ייעשו בטרם תהיה לנו כאן בארץ הסתדרות ציונית איתנה, שמטרתה ברורה לנגד עיניה. אפילו הכנסת־שקלים מוגברת אסור לנו שנניח לה להשלותנו, ואף לא להצלחות שבאספות־המונים. הצלחות כגון אלה נחמדות הן עד למאד כגולת־כותרת של ארגון, אך לא כבסיס לו. אני כשלעצמי אפילו חושש אני מפני גידול אמריקני גרידא של ההסתדרות הציונית, שיהיה מהיר יותר מדי.

כוחות־תעמולה חדשים אינם מצטרפים לשורותינו אלא באיטיות רבה, ובבואם חסרים הם את המסורת הציונית. אולם כל זה אינו ניתן לשינוי. גם הציונות עליה לסגל עצמה לרוח הכללית של המקום.

כבר מזה זמן רב לא כתבתי אליך ואל ידידינו מפני שהדבר לא היה באפשרותי, פשוט. גם עתה לא אוכל להבטיחך, כי אקיים חליפת מכתבים תקינה עמך, מפני שבקרוב שוב אאלץ לצאת למסעות ומפני שגם בהפסקות שבין מסע למשנהו נאלץ אני לעסוק בישיבות, בדיונים ובוועידות שלא בנקל אוכל להעדר מהם – במיוחד עתה, עת נשקפת האפשרות, שמר בראנדייס לא יוכל עוד להשתתף באופן פעיל כל־כך בכל הדיונים, עקב מינויו כשופט בבית המשפט הפדראלי העליון. מצד אחד תופעה משמחת היא, שדווקא מנהיג הציונים האמריקניים נבחר למשרה רמה זאת, אלא שמאידך גיסא מצטער אני צער עמוק ביותר על כי פעילותה של האישיות הציונית החזקה ביותר כאן בארץ תאבד לנו בחלקה. ייתכן, שעקב שינוי זה עוד יצא הפסדה של הציונות בשכרה באי־אלו מובנים, אלא שמעדיף הייתי כי מר בראנדייס יקדיש את כל כוחו להנהלת הציונות, כבשנתיים האחרונות. הרי ידעת – האנשים בעלי האופי שורותיהם דלילות עד למאד, והסתדרותנו אינה עשירה במידה שתוכל לתת מתנות לאחרים.

האדם השני הבא בחשבון לאחר בראנדייס הנו השופט יוליאן ו. מק, שהצטרף כולו ורובו לציונות בזמן האחרון דווקא. רבה עד למאד הערכתי לכשרונותיו ולטהרו הפוליטי הפנימי, אלא שגם הוא מכהן במשרה רמה כשופט ולא יוכל לקבל על עצמו את המנהיגות. ה־ Provisional Committee נאלץ יהיה להסתפק בתחליף – לפחות בזמן הראשון. מר בראנדייס ישתדל בוודאי להסדיר הכל באופן שלגבי העולם החיצוני ימשיך הכל כמקודם. בעיה זאת כולה מעסיקה אותנו עתה במאד, אך גם בכך אין לדחוק את בוא־הדברים, אלא יש להניח להם במהלכם הטבעי.

החבר ליאו [מוצקין] כבר שוהה כאן מזה חדשיים. הרי יודע אתה, כי ידידות שכבר עבר עליה חצי יובל שנים אי אפשר לשים לה קץ, אלא שדעתי היתה נוחה עוד יותר לו עכשיו היה לי אתי כאן חבר־לדעה הקרוב לי עוד יותר ואשר גם בהערכתו את המצב הפוליטי ואת השאלות הטכסיסיות התלויות ועומדות קרוב הוא מעט יותר לתפיסתי אני. היסודיות הקטנונית הורגת אותי, בפשטות – באופן מיוחד מאחר שהרי במשך כל הזמן כה רחוק הייתי מאי־הבנות ומחיכוכים פנימיים אלה. גם דומני, שאמריקא אינה בגדר קרקע ששאלות שונות, ששניות במעלה הן, עשויות להכות בה שורש. כבר קשה למדי היה לי הדבר – להסביר לחברים־לדעה כאן, שמרוחקים הם ממרכז הסתדרותנו מרחק 3,000 מילין מבחינה גיאוגרפית ואולי מרחק גדול עוד יותר מבחינה פסיכולוגית, את החשיבות שבכללותה של הסתדרותנו. רק מתי־מעט הבינו, כי עיקר כוחנו אינו בקרן הקיימת ואף לא בבאנק אלא בהסתדרותנו. ועל כן אין, לדעתי, תועלת וטעם בכך – אם לנקוט לשון עדינה – שתועלינה עכשיו שאלות שאינן עשויות כלל ועיקר להוסיף לחזוק הסתדרותנו.

את עמדתי לגבי השאלה הז’אבוטינסקאית כולה הרי אתה יודע. אין אני סבור שמן ההכרח להגיב דווקא כאן באמריקא על הרצאותיו ומאמריו. ידבר־נא ז’אבוטינסקי עכשיו ככל העולה על רוחו, יבוא־נא בדרישות חדשות לבקרים – שמו קשור יהיה לעולם ברעיון האומלל של לגיונו, ואיש לא יוכל להזיק לו יותר מכפי שהזיק הוא לעצמו. צער עמוק ביותר הייתי מצטער על כך, שלא ידע איש כשרוני זה לנצל את יכולתו וכשרונותיו אלא למלחמה בהנהלה, וזאת באמצעים שהנם, ביסודו של דבר, חלשים עד למאד. הקריאה למען מיניסטריון קואליציוני הרי אינה עשויה לעורר אלא מחי־יד מצד כל אדם בעל הבנה כל שהיא בעינייני מדינאות. בשאלה זאת חיווה גם נורדאו דעה נכונה עד למאד, והרי כל אדם בהיר־מחשבה בוודאי ישאל את עצמו: מי ומי, לדעתו, יבחר באנשים החדשים להנהלה; ואם אמנם ייבחרו להנהלה – מי ומי, לדעתו יעניק להם את זכות ההכרעה בשאלות בהן עלולים הם לבוא לכלל מחלוקת ביניהם לבין ההנהלה החוקית. – תביעתו של ז’אבוטינסקי שהנה זהה, אגב, ללחלוטין לזו של קאוּאֶן, אין להבינה אלא כדרישה לפיטוריו של הוו[עד] הפ[ועל] הציוני – לא רק של הוו[עד] הפ[ועל] המ[צומצם]. אלא שכפי הנראה ירא הוא בעצמו לנסח את דרישתו בלשון ברורה, ובזאת חורץ הוא את פסק דינו הוא.

ועידה שנתית: ־ החבר ליאו [מוצקין] התנגד נמרצות לכינוסה של הוועידה השנתית בשעה זו וכן גם בסוף מרץ. הנמקתו כלהלן: ראשית – לא הגיעה עוד שעתה של הוועידה מחמת המצב הבלתי מובהר; שנית – כמעט ואין לצפות שרבים יוכלו להשתתף בוועידה. לפיכך הציע, שבמקום הוועידה השנתית יתכנס מושב מורחב במקצת של הוו[עד] הפ[ועל] הגדול. לא רציתי להגיב כלל על נימוקיו של ליאו [מוצקין] והצעתי, כי אופיה של הוועידה וסמכויותיה ייקבעו בפתיחת הוועידה עצמה, מכיוון שסומך אני לחלוטין על חברי ומאמין אני אמונה שלמה, כי ינהגו בהתאם לצורך־השעה. עמדתי על כך, שמאמריקא יצא לפחות נציג אחד לוועידה. מובן מאליו, כי טוב ביותר היה לו מר בראנדייס יכול היה לצאת בשליחות זאת. אך דבר זה מן הנמנע הוא עתה. את ההכרעה בשאלה זאת דחה ה־ Provisional Committee עד לאחר שובו של לוין־אפשטיין.

לוין־אפשטיין, גלוסקין וד"ר מוסינזון הגיעו אתמול וכבר מסרו דין־וחשבון במושב ה – Prov[isional] Committee שכונס במיוחד למטרה זאת. הדין־והחשבון של ידידנו לוין־אפשטיין רושמו על כל הנוכחים היה החזק ביותר בשל בהירותו ואובייקטיביותו. אודיע על כך במפורט בשעת הכושר. שמח אני על כי לא טעיתי בהערכת ידידינו. מאז ומתמיד היתה הערכתי ללוין־אפשטיין רבה עד למאד. – גלוסקין הרצה על מטרת מסעו, ומוסינזון סיפר על חוויותיו. כמעט ואין אני מאמין,כי מוסינזון ילך לארגנטינה. אני מצדד לחלוטין בזכות כך שלפי שעה יפעל כאן. כאן עדיין יש מקום לרבים אחרים. תהיה בכך משום הקלה קמעא גם לי עצמי, כי מצב בריאותי עדיין לקוי הוא במידת־מה.

את המכתבים וההעתקים מקבל אני כסדרם והריני מאשר את קבלתם אישור כולל, מכיוון שאין ביכלתי להגיב על כל מכתב ומכתב באופן נפרד. שאלות בודדות יוּשב עליהן מצד אחר, ידידותי.

המשימות הציוניות גדלות כאן מדי יום, ואין להתרעם על חברינו האמריקניים אם אין הם מבטיחים הבטחות אלא בזהירות. מיזוג לא יוכל לחול אלא בהמשך הזמן, עת תוכללנה כל המשימות בקרב הציונות האחידה.

אמור־נא בשמי שלום לכל ידידינו וקבל־נא ברכות לבביות ביותר גם אתה

מאת שלך

שמריה

אל־נא יהא כעס בלבך עלי, ויקטור היקר. אנסה מעתה לכתוב אליך לעתים קרובות יותר.

שמ.

אל ד"ר ויקטור יעקבסון, קופנהאגן

ניו־יורק, 31 במרץ 1916

ויקטור יקירי!

המאורע הגדול ביותר שבחיים היהודיים בימים האחרונים הנו, ללא ספק, הוועידה שנתכנסה ביום 26 לחודש בפילאדלפיה ושיש לראותה כצעד הראשון להקמת הקונגרס היהודי־האמריקני. ליאו [מוצקין] שלח דין־וחשבון מפורט על כך לוו[עד] הפ[ועל] המ[צומצם]. גם בעתונות – ובעיקר ביהודית, אך גם בזו הכללית. תמצא הרבה מאד על ועידה זאת, ועל־כן למותר הוא בעיני שאגיב על הפרטים. רק שני גורמים רצוני לנגוע בהם. הוועידה הוכיחה ברורות, כי טענת המתנגדים (ובראשם – ה־ American Jewish Committee), כאילו תנועה הקונגרס לא נתעוררה אלא בהשפעת כמה תעמלנים “זרים”, ציוניים, נטולה היא כל טעם ויסוד. העולם היהודי כולו, במידה שאין הוא אנטי־לאומי במגמתו, עליו להודות עכשיו בכך, שתנועת הקונגרס יסודה בהלך־רוח רציני הרוֹוח בקרב המוני־העם הרחבים ביותר של היהדות האמריקנית. כן רצוני לציין, כי אתה וגם שאר ידידינו לבכם יוכל להיות שקט ובוטח בדבר הסעיף “ארץ ישראל”. לא יוכל לקרות ואף לא יקרה שום דבר העלול לגרום נזק כל שהוא לציונות. אדרבא – מצפה אני, ודומני שבצדק, כי הקונגרס יוסיף לחיזוקה של הסתדרותנו וליצירתן של אפשרויות חדשות להמשך התקדמותנו בארץ ישראל.

מטעמים שהזכרתים לעיל נעדרתי מן הוועידה בפילאדלפיה אלא שמקיים אני מגע הדוק ביותר עם כל קבוצה וקבוצה וכן עם האישים השונים המנצחים על תנועת הקונגרס.

לא חזרתי ממסעי אלא לפני שבועיים ואקווה לשהות עתה בניו־יורק למשך זמן ממושך יותר, ועל־כן יהיה ביכולתי להחליף מכתבים באופן אינטנסיבי מעט יותר עם הוו[עד] הפ[ועל] המ[צומצם].

ד"ר ש. לוין

אל ד"ר ויקטור יעקבסון, קופנהאגן

ניו־יורק, 11 באפריל 1916

ויקטור יקירי!

באמת צר לי על כי לא היה באפשרותי עד עתה לכתוב אליך לעתים תכופות יותר ולהביאך, וכן את שאר ידידינו, בסוד המצב כאן באמריקא לכל פרטיו. לו רציתי לעשות זאת, הרי נאלץ הייתי לוותר על כל פעולה אחרת, כמעט, כי החיים היהודיים־ הכלליים כאן באמריקא – והחיים הציוניים במידה רבה עוד יותר – החלו בשנים האחרונות להתפתח באופן כה אינטנסיבי עד כי כמעט ואי אפשר להתגבר על החומר. בפניך, ויקטור היקר, גם אודה על האמת, נוסף על כך – שאחרי ככלות הכל נמצאתי למד, כי בדרך מכתבים אי אפשר להקנות לאירופאים (שעמהם נמנה, לפי שעה, גם אני) מושגים ברורים על התנאים השוררים בקרב היהדות כאן. – את זאת מבין אני גם על פי מכתבך האחרון מיום 6 במרץ 1916. הנך עדיין בעל־החלומות כאז וכתמיד ומאמין בסינתיזה של יהדות מתבוללת ויהדות לאומית – דבר שבעיני הוא בגדר Contradictio in adjecto. ה“שיפ”ים וחבריהם כאן הקרובים להם קירבה נפשית, ה“סימוֹנ”ים וה“נתנ”ים, וה“מונטיפיורי”ם שבאנגליא אין לראותם כאנשים יחידים אלא יש לראות בהם את הנציגים של ההתבוללות המאורגנת שמטרתה ברורה לנגד עיניה. מודה אני, כי גם אדונים כאלה יש ואפשר לזכות בסיועם למען פעולות המשרתות מטרה לאומית. אלא שכוונותיהם של האדונים האלה תמיד שונות הן ביסודן מכוונותינו. ויתרה מזאת – מנוגדות הן לכוונותינו תכלית־ניגוד. תמיד רצונם לאחוז בידם ברסן־הפיקוח למען עכב בעד הרעיון הלאומי, ותמיד נשקפת לנו הסכנה, שברגע של משבר נופקר על כל רעיונותינו ומטרותינו.

הרי מוזר הדבר, כי אדונים אלה, שבכל שאלות החיים הבלתי־יהודיים מייצגים הם בדרך כלל את הליבראליזם ונושאים הם סיסמאות דמוקראטיות על שפתיהם, מתגלים כרודפי־שלטון עד לשררה שאין גרועה ממנה שעה שהדברים אמוּרים בעניינים יהודיים גרידא. אלה הם שליטי־היחיד היהודיים בחסד עליון, בלא אלהים בלבם, שלוחמים הם בכל האמצעים למען עמדת־המנהיג שגזלוה לעצמם, ושאינם מניחם לרצון היהודי הלאומי שיתארגן. עצם הרעיון של לאומיות יהודית מרתיע אותם, וכל מי שמחייב אותו זוכה מהם לגושפנקה של תעמלן מסוכן.

דעתו של ד"ר נתן בעת שיחתך האחרונה אתו לא היתה לי איפוא בגדר הפתעה; ההיפך היה מפתיעני. לפיכך עומד אני בתוקף על דעתי המבוססת לא רק על הנמקות עיוניות אלא גם על חומר נסיוני נרחב למדי, והיא – שעלינו לקיים לנגד עינינו רק מטרה אחת וקבועה במסמרות, דהיינו: לארגן את הרצון היהודי הלאומי, ובאמצעותו ללמד לקח את האדונים הדוגלים בהתבוללות. עלינו להביאם במיצר של בדידות פוליטית וליטול מידם את כתר המנהיגות, שאינם זכאים לו זכות מוסרית. – ייתכן ונראה לך, ויקטור היקר, כי דרך־ההיקש שלי עיונית היא יתר על המידה, וכי החיים מתנהלים לאו דווקא לפי הקוים הישרים, וכי יותר מן המועיל הוא לוותר אי אלו ויתורים למתנגד. דעה אחרונה זאת היתה רוֹוחת תחילה גם כאן, אלא שלאחר השתדלויות במשך שנתיים הבינו לדעת גם ידידינו כאן, כי רק תוך הגנה על עמדתנו אנו אפשר להגיע לכלל תוצאות חיוביות שהן. – וזאת הדרך בה הולכים עכשיו כאן באמריקא מנהיגי ההסתדרות הציונית.

חוזר אני לעניין תנועת הקונגרס: במשך שנה שלמה התלו שני הצדדים (American Jewish Committee והנציגים הרשמיים של חוגי הפועלים היהודיים) בגורמים הלאומיים ותעתעו בהם, והקמת הקונגרס לא התקדמה אף בצעד אחד; רק לאחר שהציונים והקבוצות הלאומיות, שיחסן לענין יחס רציני הוא, כינסו את ועידת־ההכנה שלהם בפילאדלפיה, הבינו לדעת גם המתנגדים, כי הדברים אמוּרים כאן בזרם מעמיק, והחלו נוקטים לשון שונה לחלוטין. – יהדות אמריקנית מלוכדת אין הציונות יכולה אלא להפיק ממנה תועלת; זוהי גם הסיבה העיקרית בגללה מתנגדים גורמים מסויימים לליכוד כגון זה.

אוכל להמליץ בפניך המלצה חמה ביותר על השבועון העברי החדש “התורן”. תמצא שם לעתים גם את מאמרי על שאלות־השעה של החיים היהודיים־האמריקניים. ראה־נא מאמרים אלה כאילו כתבתים במיוחד למען הקרובים שבידידי באירופא.

בעניין ועדת־השלום המתמדת בשטוקהולם, שכוננה פורד, לא דיברתי לפי שעה אלא עם כמה ידידים. אולם מוסיף אני לעקוב אחרי ההצעה, ובקרוב אכתוב לך על כך במפורט יותר.

עתה מגיע אני לבלתי־נעימה שבכל השאלות – לשאלת הכספים. – בעניין זה עולה מכתבך בקנה אחד עם מכתבו של ידידנו ארתור [הנטקה] מיום 5 במרץ, ותשובתי מיועדת לשניכם. – לא תוכל לשער בנפשך, באיזו מידה הולכים וגוברים ללא הרף תפקידיו של ה־ Provisional Committee, ובאותה המידה – גם הוצאותיו. השגת האמצעים, לעומת זאת, כבר אינה כה קלה היא כבשנת המלחמה הראשונה. הדבר פשוט בתכלית: תחילה היה המצב בארץ ישראל בגדר שעת־חירום; עתה נעשה מצב חירום של קבע. אנו משתדלים כאן כמידת כוחותינו להתקין את ההסתדרות הציונית באופן שתהיה כשרה לפעולה. אלא שדבר זה אי אפשר לעשותו בן־יום. כחובתנו הראשית רואים אנו את הסיוע למוסדותינו שבארץ ישראל וכן לריכארד [ליכטהיים], אלא שבישיבות האחרונות של ה־ P.C. הוחלט להעביר את הכספים הראשונים שיתקבלו בזמן הקרוב – אליכם. זכיתי לסיוע פעיל ביותר לא רק מצד החברים האירופאיים העושים כאן אלא גם מצד יתר חברי ה־ P.C. אגב כך צויין במיוחד, שקיומה של הסתדרותנו מידת־חשיבות עצומה נודעת לו בשעה זו דווקא, כי בכל השאלות בהן אמורים הדברים בעיצוב־חייהם מחדש של מיליונים מבין אחינו – עליה לפתוח במלחמה במדיניות המסוכנת של ההתבוללות היהודית המאורגנת.

אבקשך בכל לשון של בקשה, ויקטור היקר, שמדי פעם תשלח אלי דינים־וחשבונות מפורטים על הדרכים אותן נוקטים מתנגדינו ועל פעילותם הפוליטית. חשוב עד למאד הדבר, שנקבל כאן הכל מן המקור הראשון, וכי לא נהיה נאלצים להסתפק בידיעות מן העתונים ובכתבות של סופרי־העתונים בלבד. בכך תקל עלי ועל ידידי במילוי תפקידנו כאן בכל המובנים.

כבר כתבתי לך במכתבי הקודם, כי בדעתי לעשות את החדשים הבאים בניו־יורק וכי לא אצא למסעות ארוכים יותר. – ידידנו ליאו [מוצקין] מתחיל להבין את המצב כאן, ומצפה אני ממנו לסיוע חברי ויעיל בכל כיווּן.

ד"ר מוסינזון ערך עד עתה מסעות ברחבי מדינות ניו אנגלנד, ובהצלחה נאה למדי. איני סבור, כי בזמן קרוב ביותר יצא לדרכו חזרה, וכן לא ילך לארגנטינה. המקום כאן נרחב דיו לכל רוח יוצרת.

אמור־נא שלום לבבי ביותר בשמי לחברינו – שלום מיוחד לד"ר [מרטין] רוזנבליט, שיש בלבו עלי על כי איני משיב על מכתביו. אלא שאין זו אמת. שמתי לבי לכל מכתב ומכתב, ורק אשמת המסיבות היא זאת, שיכולתי לעסוק כה מעט בחליפת מכתבים.

קבל־נא ברכות רבות מאת שלך

שמריה

אל המשרד הציוני בקופנהאגן

20 בספטמבר 1918

אדונים נכבדים

בשנים האחרונות לא קיימתי מגע אישי עם משרדכם, וכל העניינים הציוניים הוסדרו במישרין בין הסתדרות ציוני אמריקא (מאז הוועידה הציונית בפיטסבורג ביוני 1918 ירשה ה[סתדרות] צ[יוני] א[מריקא] את מקומו של הוועד הפועל הזמני לענייניים ציוניים כלליים) לבין המשרד בקופנהאגן. לפיכך רואה אני צורך להקדים למכתב זה כמה הערות, שאבקשכם לעיין בהן בתשומת לב.

הסתדרות ציוני אמריקא משמשת לגבי אמריקא, וכן לגבי שאר הארצות הדוברות אנגלית, בתפקידיו של הוועד הפועל הציוני, בהתאם להסכם שהושג זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה. אני, כחבר הוועד הפועל המצומצם, לוקח חלק פעיל בעבודת הוועד הפועל של הסתדרות ציוני אמריקא שמגיע אני עמו לכלל הסכמה מלאה בכל הנוגע בפעולותיו הפוליטיות, במדיניותו ובמפעלים אותם הוא מבצע. כן תמים־דעים אני עם הוועד הפועל של הסתדרות ציוני אמריקא בעמדתו אותה נאלץ היה לנקוט לאחרונה לגבי שתי הסיעות שבתנועתנו: “מזרחי” ו“פועלי ציון”. – כל זאת בתורת הקדמה כללית לתשובתי על מכתבכם מיום 29 ביולי 1918, שנוהג אני בו שלא כמקובל בהשיבי עליו באופן אישי. מטעמים שונים רצוני לדבר אליכם הפעם כדבר אדם אל חבריו.

ראשית דבר, אין אני מבין כיצד היה באפשרותכם לגבש לכם דעה בשאלה זאת בלא לפנות מעולם אל הצד השני שבפולמוס ולבקש ממנו שירצה טענותיו – פנייה לאו דוקא ברוח של עריכת־חקירה אלא למען השכלתכם אתם גרידא. לו נקטתם אמצעי זהירות זה מובטחני שלא הייתם כותבים כפי שכתבתם.

מכתבכם וכל אשר נוגע בו הפתיעני. נימתו ה“מגידית” המטיפה מן הדין היה להימנע ממנה בוויכוח על שאלות שחשיבותן כה רבה. הבאמת סבורים אתם, כי ערכה של אחדות־הסתדרותנו דבר קל הוא בעיני ההנהלה הציונית כאן באמריקא יותר מבעיניכם אתם? היכולים אתם להעלות בדעתכם אף לרגע, כי סכסוך זה מקורו במניעים קטנוניים? לדעתי – ודעה מבוססת על עובדות היא זאת – הביע הוועד הפועל הציוני האמריקני את נכונותו להעניק לסיעת “פועלי ציון” וכן ל“מזרחי” יצוג יחסי ומידת־עצמאות העולים לאין־ערוך על מה שהוצע להם מעולם על ידי הוועד הפועל המצומצם; ויתרה מזאת – אילולא הפליגו הסיעות בדרישותיהן הרי יכולות היו להשיג עוד יותר עד לעת הוועידה הבאה. לא אשמת ההסתדרות הציונית היא זאת כלל ועיקר, שבעת ובעונה אחת עם גידול הבולשביזם ברוסיא, וביחס ישר למידת גידולו, גבר גם תאבונן של סיעותינו. מאמין אני, שאילו לפועלי־ציון היו בארץ זאת מנהיגים המסוגלים להתעלות כדי גודל־השעה (אישים ששעור־קומתם כשל קפלנסקי, דרך משל), הרי לא היה סכסוך כגון זה מתעורר.

הנימה השוררת בעתונות בהגישה את טענות שני הצדדים שבפולמוס – נימה עליה מתלוננים אתם כה מרות – ודאי שמצערת היא. אלא שגם בעניין זה הגעתם לכלל תפיסה בלתי נכונה. “דאס יידישע פאלק” אינו משיב על ההתקפות נגד ההנהלה אלא לעתים רחוקות. מאידך – “The Keampfer”, בכל הנוגע בנימת התקפותיו, אינו שונה בהרבה מעלוני ה“בונד” של הימים הטובים שחלפו.

בסיכום, רצוני להביע את שביעות־רצוני מכך שמכתבכם אינו חתום בידי חברי הוועד הפועל, ואבקשכם לראותו כמכתב בלתי רשמי.

בברכת ציון הנבנית הנני

שלכם בלבביות

ש. לוין

שוב לפנינו צרור קטן מאוד של מכתבים, שבלים בודדות מתקופה הרת־תמורות במערכות ישראל. בשלהי מלחמת העולם ניתנה הצהרת באלפור, תורכיה נוצחה במלחמה, ומנדאט על ארץ־ישראל נמסר בידי הבריטים. ברוסיה פרצה המהפכה, שקרעה מגוף האומה את יהדות רוסיה, שהיתה לב התנועה הציונית ונפשה. לאט לאט חוזרת תנועה זו ואוספת כוחותיה. ההנהגה בידי חיים וייצמן, שהביא לידי הצהרת באלפור. לוין תפש את מקומו כמנהל לשכת החינוך והתרבות של ההנהלה. בצרור המכתבים שלפנינו יש כבר משהו על לוין השד"ר הציוני הגדול שבעתיד לבוא.

רמזים בלבד כאן על הסכסוך בין הנהגת ציוני ארצות הברית בראשותו של בראנדייס לבין חיים וייצמן. ב1918 נבחר בראנדייס, שכיהן כשופט עליון, לנשיא כבוד של ציוני אמריקה. ב1919 ביקר בארץ־ישראל והשתתף בוועידה הציונית העולמית, שנתקיימה בלונדון ב1920. הוא גם נבחר לנשיא כבוד של ההסתדרות הציונית. אולם באותה ועידה נתגלעו חילוקי דעות חריפים בין בראנדייס וחבריו האמריקאיים לבין וייצמן. האמריקאים סברו שאת הצד הכלכלי של בניין ארץ־ישראל יש לממן בדרך של משיכת הון פרטי ועל בסיס עסקי. לדידם איבדה התנועה הציונית עם הצהרת באלפור את אופייה המדיני, שכן גמרה בעצם את תפקידה המדיני. הם ראוה מעתה כגוף כלכלי. לשם כך תבעו לרכז בתוך התנועה את כל החוגים המוכנים לתמוך בבניין הארץ. להשאיר בידי ההנהלה את התיאום של הפעילות הכלכלית וריכוזה, את הטיפול בשירותים סוציאליים ופעילות מדינית. פעולות של פיתורח הם הציעו להשאיר ליזמתן של ההסתדרויות הארציות. וייצמן רצה להקים הנהלה עולמית חזרה שתרכז בידיה את פעולות ההתיישבות, ותממן אותה על ידי “קרן היסוד” — המכשיר הכספי המרכזי. מתוך הכרת המציאות בארץ ישראל לא ראה וייצמן אפשרות להפריד באותם זמנים בין שירותים להשקעות עסקיות. וייצמן ניצח אז. גם בוועידת ציוני אמריקה שנתקיימה ב1921 תמכו רוב הצירים במדיניותו של וייצמן. בראנדייס התפטר מתפקידיו בתנועה ועוד רבים מחבריו פרשו עמו. מובן שכל פעולת איסוף כספים בארצות־הברית שלא על דעת המנהיגים המוכרים היתה קשה. שמריהו לוין היה אחד מסוללי הדרך לאיסוף כלסים למען “קרן־היסוד” בארצות הברית ומתוך עבודה זו מצא את דרכו להמוני־העם היהודים באמריקה וקרב לבבותיהם לארץ ישראל ובניינה.

אל חיים ויצמן, לונדון

ניו יורק, 1 בנובמבר 1918

חיים חביבי!

אחרי שיחות רבות שהיו לי עם העומדים, או יותר נכון־עם העומד בראש התנועה הציונית באמריקא ואחרי ישיבות אחדות של הוועד המצומצם שהיו מוקדשות לבירור המצב הנני מוצא לנחוץ להעיר את תשומת ליבך לדברים אחדים.

ראשית כל דע לך, יקירי, כי אנחנו כולנו פה נותנים בך אמון בלתי מוגבל וכי כולנו מוכנים לעשות כל מה שיש ביכולתנו להרבות את השפעתך ולהקל עליך את עבודתך. מתגאים אנו בך ומברכים אותך בלב שלם, כי ההצלחה תאיר לך פנים גם להבא וכי יעלה בידך להסיר את כל המכשולים מדרך תחיית עמנו. ומבקשים אנו אותך, כי גם אתה מצדך תביא לנו את זה האמון המוחלט שאנו מביאים לך, מבלי כסות ממנו אפילו טפח. סלח לי את בקשתי זאת, שבשבילי מיותרת היא, אבל הנסיון שלנו במשך ארבע שעות העבודה לטובת החזקת הישוב שלנו והגנתו הראה אותנו לדעת, כי כשבאים בתביעות לאמריקא מפריזים מעט על מידת התביעות, לפעמים עד רביע ושליש, ואני הייתי רוצה, שלא יהיה מקום לשיטה כזו בין אנשים אחים כמונו. בשביל האמון ההדדי נחוץ לשקול כל תביעה בפלס ולא רק בפלס הצורך כי אם גם בפלס היכולת.

שנית, הננו כעת יותר חופשים לשלוח אנשים מכאן לארץ ישראל, מומחים ובקיאים במקצועות שונים של המדע והתעשיה. ורוצים אנו שהמומחים הללו יוכלו לעבוד עמך תחת הנהגתך בהארמוניה מלאה. ובכן טוב תעשה שתודיע לנו במי ומי היית בוחר לשתף אותם בעבודת השלטון. איזו מומחים אתה מבכר בשעה זו ולמי היית נותן את משפט הקדימה. ידידנו אהרן [אהרונסון], השלוח אליך במלאכות מיוחדת יבאר לך את שאלתנו בפרוטרוט. רוצים אנו שהשער ייפתח לפנינו ושזכות הפתיחה והנעילה בשביל האנשים שנשלח מכאן תהיה מסורה בידי הוועד פה. אין אנו יודעים איזה מצב פוליטי יברא בעד אחינו שבמזרח אירופא, אבל בל תשכח, כי אמריקא קלטה לתוכה כמעט את החלק הרביעי של עמנו וכי אמריקא תתפוס מפני זה מקום הגון גם בנוגע לחומר האנושי של בוני ארצנו החדשים. הנני בוחר לי לדוגמא את שאלת המורים. מורים היודעים עברית ואנגלית יכולים אנו למצוא במספר הגון רק באמריקא, אבל כפי שנראה ממכתבו של ליאון סיימון רוצים אתם, שהוועד הלונדוני יהיה הפוסק האחרון והמכריע בנוגע לבחירת המורים, ובזאת תכניסו רק קושי לתוך השאלה, והענין יתנהג בעצלתיים. יכולים אתם לסמוך על חברינו פה ועל בחירתם והיו בטוחים, כי נשלח רק את הטובים והמשובחים שבהמורים. את שאלת המורים בחרתי, כאמור, רק לדוגמא, אבל יש לשפוט ממנה גם על שאלות אחרות.

לא פעם ולא שתים הבעתי את דעתי, שמוטב היה לוא היית יכול לבוא הנה לזמן קצר, מפני ששעה אחת של התייעצות משותפת מביאה יותר תועלת לבירור הענינים והיחוסים ממאות מכתבים. אבל חברינו לא הסכימו לזה בשעה זו מפני נימוקים שונים וביטלתי את רצוני מפני רצונם, כי מודה אני, שאך תועלת הענין היתה להם לנר וכי יודעים הם לכוון את השעה. אמנם רוצה אני לקוות, שלא יארכו עוד הימים ונזכה להתראות איש את רעהו. היום ההוא יהיה יום מאושר בחיי.

ושלום לך חביבי, לרעיתך ולשני בניך, שבוודאי נחמדים הם שניהם.

שלך בברכת ציון ובאהבה גמורה

שמריה

אל חיים וייצמן ¹

לונדון, 30. 1. 1919

חיים יקירי,

אני משתמש בהזדמנות ושולח לך מילים אחדות ע"י [סימון] מארכס. ואל ייראו דברי בעיניך כחזרה.

(1) זכור את אמריקא. אל תשכח אף לרגע, כי שומא על אמריקא למלא תפקיד גדול, אם לא הגדול ביותר, לא רק בהחזרתו של השלום לעולם, כי אם גם בריפוי פצעים רבים, שנגרמו לאנושות. הנני משוכנע בכנות ובעומק־לבי, כי במשך שנות השואה העולמית נתפסה אמריקא־דווקא מפני שלא נסחבה לתוך המלחמה בשנותיה הראשונות־לאידאות נשגבות, שחדרו לתוכה ונספגו בה; ושאך ורק למען האידאות הנשגבות האלה, של הומאניות והסדר ענינים חדש וצודק יותר, נכנסה לבסוף במישרין לתוך הסכסוך העולמי כצד לוחם. מכאן נובע, שאמריקא תעמוד בכל הכוחות על תביעותינו הצודקות.

(2) במקביל לגידול ההכרה המוסרית האמריקנית הכללית, גדלה וחזרה הכרת עצמה של היהדות האמריקנית. תהליך זה טרם נסתיים, והרבה תלוי בכך, איזה יחס חדש נקבע אנו לגבי יהדות אמריקא. במלה “אנו” הנני מתכוון ליהדות אירופא. ההסתדרות הציונית גדלה בהיקפה, אולם טרם הספיקה להעמיק שרשים. וחיזוק שורשים אלה תלי במידה מסויימת ביחסה של הסתדרותנו העולמית לזו שבאמריקא. תשומת־לב — משמעה עידוד, ולעידוד זקוקה כל הסתדרות, וצעירה על אחת כמה וכמה.

(3) מפציר אני בך, שלא תתעצב בגלל קטנות, ושתשים לפני עיניך תמיד אך ורק את הנשגב, המלהיב אותנו כולנו במידה שווה. הפסיכולוגיה היא עניין מסובך למדי, ובמצב של שוויון ניתנה הזכות לכל אחד לפסיכולוגיה משלו, ויש, לכן, להסכים לפשרות, אם עובד אתה יחד עם חברים.

(4) זכור, שעבודתנו אך מתחילה עתה. כידיד, תבין אותי, שלא לי להקל בערכן של התוצאות שהושגו, שנלהב אני להן, ושדווקא משום כך אומר אני לך שמרצך ומסירותך ללא שעור צריכים להוסיף לשמש מעיין בלתי־פוסק לטובת מפעלנו הלאומי, שאך עתה מתחיל הוא להתגשם.

בילינו כאן יום בהתייעצויות. רוזוב הרצה על מצב הענינים ברוסיא. הוא שוחח בּפשטות, ולעומת זאת דיברו העובדות צחות. איזו עצמה רוחנית גילתה יהדות רוסיא בשנים אלה של מיבחנים שלא ייאמנו כלל וכלל. את הערב בילינו עם דה־האז ורובינסון, ובילינו אותו יפה. גילינו את לבותינו, דיברנו על חברים ועל ההכרח בהארמוניה פנימים בעבודה. בכל לבי מאחל אני לך, חיים היקר, הצלחה מלאה בכל פעולותיך. לצערי, איני יכול להיות עמך, אולם מקווה אני, שהנך חש, כי הנני עמך.

פריסת שלום לבבית ביותר ממני לנחום [סוקולוב]. אמור לו, שאני מחכה למכתב ראשון ממנו, ולו אך למלים אחדות. לא מחמת כמוד, כי אם פשוט, מפני שקשה לי להתגבר על האינרציה של שתיקה במשך השנים האחרונות. לו יקל הדבר. פריסת־שלום לבבית ל[ישראל] זיו, ול[מרטין] רוזנבליט אני מתכונן לכתוב.

שלך

שמריה

אל פ. א. שוייצר, ניו־יורק ²

לונדון, 23 באפריל 1919

רע יקר!

במקרה, ומאוחר מדי, נודע לי, שאתה נשארת בפאריס בערך עד ה־20 לחודש. לכן לא כתבתי אליך לפאריס, אלא שלחתי את המכתבים לניו־יורק, לפי הכתובת של משרדך.

מהודעות דה־האז נראה הדבר, שקבוצתו האמריקאית עם מר בראנדייס בראשה, מתכוננת לערוך את נסיעתה לארץ־ישראל במחצית החודש יוני. ידוע לך, כמה עמדתי על הצורך בנסיעה כזאת, במיוחד בשביל אלא הקרואים לעמוד בראש התנועה הציונית. ידוע לך גם איך אני מתייחס אל מר בראנדייס כאל מנהיג מוכשר. דוקא משום כך הייתי רואה כמשגה לערוך את הנסיעה עכשיו, כשבעיית ארץ־ישראל לא נפתרה עדיין באופן פורמלי. בהכירי את המצב בא“י על סמך הידיעות והדוחות האחרונים, אני בהחלט בדעה, שהנסיעה צריכה להתקיים רק אחרי פתרון בעיית א”י בוועידת השלום. אני מבקשך מאוד לתמוך בנקודת ראות זאת. אני רוצה, שארץ ישראל היהודית תוכל לערוך לבראנדייס ולאמריקאים האחרים קבלת פנים כראוי להם, קבלת פנים יפה וגלויה. בתנאים הקיימים היה קשה לערוך להם קבלת פנים כזאת. לכן יש צורך לדחות את הנסיעה לזמן־מה, מפני שהיא זקוקה לאופק בהיר. דבר־נא עם מר דה־האז בעניין הזה הודיעה נא לי את דעתך ואת דעתו.

מבתי קיבלתי רק מברק, שבו היא מודיעה לי, שהיא מתכוננת לעזוב בקרוב את אמריקא. אני מניח, שתפגוש אותה עוד בניו־יורק. אני מחכה לבואה בקוצר־רוח, מפני שאני צריך להתייעץ אתה, כדי לקבל החלטות בעניינים אחדים חשובים מאוד בשבילי. לעת־עתה אני יושב בלונדון ועוסק בארגון המחלקה לתרבות שלנו. בא הד“ר [שמואל הוגו] ברגמן והוא ישאר כאן כמזכיר כללי של המחלקה החדשה. בד”ר ברגמן רכשה לה ההסתדרות הציונית כוח ממדרגה ראשונה.

באו גם נציגינו מפטרוגראד ומקיוב. כולם אומרים פה אחד, שה“בולשביזם” מביא להמוני היהודים נזק רק יותר אפילו מהמשטר הישן של ניקולי השני, שנהרסים היסודות של החיים היהודיים, ושביהדות רוסיא שורר מצב־רוח משיחי והיא מצפה לרגע של “יציאת מצרים”. לוא נתנו לנו בהקדם את ארץ־ישראל! אמנם, העלייה לא"י לא תוכל בזמן הראשון לזרום בזרם גדול, אבל תהיה לפחות לפנינו פרספקטיבה בהירה. מה שווה ההכרה, שבנינו לפחות יהיו חפשים מחיי גלות.

אני מבקשך מאוד מאוד לענות לי מיד אחרי בואך, כי אני צריך עד מאוד להסדיר את ענייני לפני שאני עורך תכנית לפעולות.

קיבלתי מברק מבריינין. העניין הוא בזה, שהוא לא הגיש את כתב היד במועד שנקבע³, ומר ברקוביץ הפסיק את התשלומים השבועיים, כפי שהותנה. טלגרפתי למר ברקוביץ, שימשיך לשלוח במשך חודשיים נוספים, אבל אני דורש, שכתב־היד יוגש אז. אני שם לב כאן לא רק בצד המסחרי של העניין, אלא במידה רבה יותר בצורך שהספר המוזמן יהיה בידינו בהקדם, כי הוא נחוץ. מחברים פונים אלי עם הצעות שונות, בתוכן הרבה טובות ומושכות. לעת־עתה אני דוחה לזמן־מה בתקווה, שיעלה בידי בכל זאת ליצור משהו כביר.

דרישת שלום לבבית לווירה בת גריגורי היקרה ולילדים שלכם. כתוב לי בפרוטרוט על כל מה שנוגע לך. האמינה, אינני מחפש ידיעות, אינני דורש כלום, כי אני מאמין לך בהחלט ואני יודע, שאתה תעשה את הכל, כדי להקל על תפקידי. אני רוצה לדעת כמה שאפשר יותר עליך מנקודת ראות ידידות טהורה ומסירות

אני לוחץ חזק את ידך

שלך

ש. לוין

אל הלל זלטופולסקי, כעת קושטא

לונדון, כ“ט ניסן תרע”ט

לידידי וחברי היקר, שלום וברכה!

את מכתבי זה הנני כותב לך בשם הוועד הפועל של הסתדרותנו, היושב כעת בקביעות בלונדון. על ידי הלשכה לעניני חוץ של הממשלה הבריטית נודע לנו, כי שוהה אתה כעת בקושטא וכי נכון הנך לעלות לארץ ישראל. שמחנו עד למאד על הידיעה הזו בהכירנו את ערכך הגדול בעד עבודת התחיה שלנו. והנה אחרי שקלא וטריא באנו כולנו, כלומר כל חברי הוועד הפועל, לידי מסקנא לבקש אותך בשם כל הקדוש לנו, כי תואיל נא, טרם עלותך לארצנו המתחדשת, לבוא ללונדון ולהשתתף עמנו בסידור העבודה ועיבוד התכנית שלה בשביל העתיק הקרוב. ביקשנו את הממשלה הבריטית כי תקל עליך את חומרת הנסיעה, והננו מקוים כי היא תמלא את בקשתנו, כמו שעשתה בנידון חברנו מ"מ אוסישקין.

בטוחים אנו, כי גם אתה תסכים להשקפתנו, שהיא מבוססת על יסוד ידיעתנו את המצב לכל פרטיו. אי אפשר לנו לאמר מראש בהחלט כמה תארך ישיבתך פה במחיצתנו, אבל חושבים אנו, כי שכר עבודתך יהיה גדול כל כך עד שבשום אופן לא תחוס על הפסד הזמן. מרכז העבודה הוא כעת בלונדון, ואם גם תשהה פה אך זמן קצר, יהיה דרכך ברור לפניך ותוכל להתאים את השתתפותך אתה בעבודתנו הגדולה לצרכי השעה ולתביעותיה.

מעצמך תבין, חברנו היקר, כי אי אפשר למסור במכתב את כל השאלות החשובות העומדות כעת על הפרק, ולוא רק תמציתן. ומעצמך תבין, כי לא היינו מטילים עליך טרחה חמוּרה, הכרוכה בנסיעות רחובות בזמן הזה, לוא לא מצאנו כי הדבר נחוץ על למאד.

הננו מחכים לתשובתך החיובית.

בברכת ציון המחודשת

בשם הוועד הפועל

שמריה הלוי לוין

אל מנחם אוסישקין, ירושלים

כ“א חשון תר”פ, 14. 11. 1919

חברי היקר,

בשים לב ובהתענינות מרובה הנני קורא את כל מכתביך שהנך שולח להמרכז, ומרחוק הנני רוחש לך ברכה שתמצא בך את הכוח ואת העוז ליישר את ההדורים הרבים הרובצים על דרכנו החדשה הרחוקה עדיין מהיות סלולה.

והנני להשיב לך על כל השאלות שנגעת בהן במכתבך האחרון אלי כסדרן:

(א) בדבר יחס “המזרחי” אל התה“מ שלנו בא”י ותביעותיו — אשרי המאמין שנצליח למצוא על נקלה את האפשרות להתפשר עם “המזרחי” ולשעבד את רצונו שיהא נשמע אל ההסתדרות הכללית. האמינה לי, יקירי, שאיני מוצא בי כל התנגדות עיקרית לה“מזרחי” בתוך מפלגה אורתודוכסית ושאני מכיר בזכותה במלוא המובן לכונן בארץ בתי ספר משלה שרוח המסורה תהא שליטה בהם. אולם לצערי — יותר ממה שאני רואה בה מפלגה אורתודוכסית הנני רואה בה מפלגה קלריקלית השואפת לשפוך את ממשלתה גם מחוץ לתחומיה, וחושש אני שבמקל נועם לבד לא נצליח להיפטר מכל החיכוכים הפנימיים שבין ה“מזרחי” וההסתדרות הכללית. בכל אופן מודה אני שלעת־כזאת מן הנחוץ עד למאוד לבוא לידי איזו פשרה שתהי ולבלי בזבז את כוחותינו הדלים בלאו הכי על דברים שאינם עומדים בשעה זו ברומו של עולמנו.

(ב) בדבר בית הספר התיכוני החקלאי בפתח־תקוה — אתך הצדק. ומובטחני שתוציא מתחת ידך דבר מתוקן.

דולג אני על סעיפים ג' ו־ד' שבמכתבך, שאגישם לפני הועה"פ לדון עליהם, והנני עובר אל שאלת הטחניקום.

(ג) ארטור הנטקה כתב אלינו שממקור נאמן נודע לו שהאדון יעקב שיף מתענין בהטחניקום וגם שאל את פי מנהלי ה“עזרה” על המחיר שהיו מתרצים לקבל בעדו. אנחנו טלגרפנו לכם אודות זה למען תזדרזו לעשות את הצעדים הנחוצים להעביר אותו לרשותנו. אמנם בינתים נתקבלה תשובה מאמריקא על שאלתנו בדבר הטחניקום, כי מר יעקב שיף רוצה לקנותו מיד ה“עזרה” ולתת אותו במתנה לההסתדרות הציונית.

(ד) הנך מעמיד את עולמנו במכתבך על שלושה דברים: כסף, אנשים ומשמעת. אך בחלקך את העבודה בין חברינו הנך מעמיס על שכמך את העבודה היותר קלה בערך להשאר את המשמעת. ידידינו המומחים בעניני כסף שוהים כל הזמן בפאריס ואני אינני אופטימיסט גדול כ“כ ששאלת הכסף החמורה תיפתר באופן קל. מרגיש אני שחסרים לנו עוד עובדים שישתפו את כל כוחותיהם לצרכי השעה הגדולה, ואין אני רואה לע”ע מאין יבואו העובדים החדשים האלה. אמריקא, למרות התקדמותה הציונית הגדולה, עדיין רחוקה היא מא“י. היא נעשתה שותפה ביצירה רק בשנים האחרונות וע”כ לא הספיקו עוד יסורי היצירה להתחבב עליה; היהדות הרוסית עודנה קרועה לגזרים דוויה ומחופה ומרחפת בין יאוש ותקוה; ומאירופא המרכזית מגיעים אלינו רק דברי ביקורת חריפה, אי שביעות רצון והתלוננות, והמבקרים שוכחים לגמרי שאין אנחנו אדוני המצב ושעת ידי דחיקת השעה לא נשיג כלום.

(ה) “התחיה“⁴ עודנו בחתוליה. אני הנני טרוד פה כמעט כל הזמן מפני שמרבה אני גם בנסיעות ועוזרים אחרים לא מצאתי לי לעבודה זו, ראשית מפני ששעתי לא היתה פנויה לבקש, והשנית — לא הייתי מוצאם גם אלמלי בקשתים. במקרה נזדמנו לידי עוד שני אנשים שקנו מניות “התחיה” כל אחד בעד אלף ליטרא שטרלינג, הלא הם האדון מרגליות מבוקרסט והאדון פיינסון. הייתי מוצא עוד קונים אבל כל אחד חוקר ודורש כמה כסף נמצא כבר במזומנים בקופת החברה ולי לא נעים כלל להשיב שרק סכום מצער נכנס עד היום אל תוך הקופה. רבי אשר [אחד־העם] שלנו לא חתם עדנה על הפרוספקט, והנני מבין, אע”פ שלא בפירוש אתמר, שהוא מתייחס אל כל הדבר הזה רק כאל אתחלתא קטנה. אין לי כל ספק בדבר שאלמלי היה נמצא בהקופה במזומנים לכה"פ כל מחירם של אותם המניות שכבר נמכרו, היה מצרף גם הוא את חתימתו לחתימותינו אנו.

(ו) החלטתי לגמור את עניני פה ולהשתקע בארצנו בתחילת שנת האזרחים הבאה, אך איך אפשר לקבוע דברים ולהחליט החלטות, אפילו כשהן נוגעות רק לעצמך, בה בשעה שהעבודה המשותפת שלנו שלנו אינה מסודרת כל עיקר. הרי יודע אתה שהחלטנו פה לקרוא לאסיפה שנתית בבזיליאה בחודש ינואר, אבל כפי הנראה תתנגד אמריקא גם הפעם להחלטתנו זו ועדיין אין אנו יודעים מתי תצא החלטתנו בדבר הועידה אל הפועל.

מתוך זה נבצר ממני לקבוע בדיוק את זמן בואי לא“י, אולם תקוותי תשעשעני שבעוד זמן קצר והמצב הכללי יתחוור ויתלבן ואזי אודיעך בטלגרמה גם ע”ד הדירה. בכל אפון אני מודה מקרב לב על דאגתך להכין בשבילי דירה בקרבתך.

אביגדור [יעקובסון] נסע מפה לפני ימים אחדים. הוא יבקר ארצות אחדות כדי לחזק את הקשר בין המרכז וההיקף הציוני. רבי נחום [סוקולוב] שהה פה כשבוע ימים ושב פריזה.

והנני ידידך הנאמן שלך

שמריה לוין

אל שופט השלום, יעקב מוזר

ח' כסלו תר"פ, 28. 11. 1919

אדון מאוד נעלה,

ירשה נא לי כבודו להביא לו בזהבשם הוועדה הפועל של ההסתדרות הציונית, בשם לשכת החינוך והתרבות שאני מנהלה, ובשמי אני, את ברכותינו היותר חמות ועמוקות ליום הגיעו לגבורות, ליום הולדתו השמונים.

בכל רחשי הכבוד והיקר ובהכרת תודה רבה בא לפנינו, ביחוד ביום הזה זכרון פעולותיו הגדולות אשר עשה לטובת עמנו ותחייתו, ובפרט — לטובת הגימנסיון העברי ביפו שעזר ביד רחבה מאוד להקמתו מהמסד ועד הטפחות. ישמח האב ביוצאי חלציו של הגימנסיון הזה, בהתלמידים העברים הנאמנים שכבר העמיד לעמנו, ובהעבירו לעיניו במחזה ביום הזה את מחנה בני הנעורים המחונכים בבית הזה על ברכי התורה והחכמה בלשון תפארתנו, בשוותו בדמיונו את כל בני־עתידנו אלה שטפח ורבה המכון הזה, ובראותו את כל קהל נכדיו אלה נושאי גרעיני תחיית רוחנו לדורות הבאים — ורחב לבו בחדוות־נוער ולטפה אותו עדנה חדשה לימי זקנה והיתה לשיבתו תפארת בחורים!

הננו חוגגים אתו יחד את חג־הגבורות, והננו מפללים שיאריך אלוהים את ימיו ושנותיו ויזכה לראות בנחמת ציון ובבנין ירושלים ועיניו תחזינה את המוני נכדיו אלה, חניכי הגימנסיון העברי משאת נפשו — למודי ד' דורשי תורה ותושיה בתוך כתלי האוניברסיטה העברית בירושלים!

בשם הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית הנני חותם

בכל רגשי הכבוד ובברכת שיבה טובה

שמריה לוין

אל הוועד הפועל המצומצם, ברלין

חברים־לדעה נכבדים מאוד,

כבר הגיעתכם ההודעה שפורסמה גם על ידי ה־Zionist Bulletin כי הוועידה הציונית השנתית בבאזל, שאמוּרה היתה להתכנס לימים 18 – 23 בינואר, מן ההכרח היה לדחותה על יסוד החלטה של הוועד הפועל מיום 22 בדצמבר. רואים אנו צורך להשלים הודעה זאת.

הוועד הפועל אמר לכנס את הוועידה השנתית לזמן הנזכר מפני שדחק בו רצונו לזמן בצוותה, סוף סוף, את נציגיה של ההסתדרות [הציונית] בכללותה לישיבה משותפת ולמצוא לו שעת כושר להודיע להם על המפעלים שבוצעו בכל תחומי פעולתנו, להבהיר בפניהם את המצב כותו ולשמוע את דעתם לעניין הכרעות על המשך הפעולה.

הוועידה הראשונה הגדולה יותר של ההסתדרות [הציונית] לאחר המלחמה נתכנסה בפברואר־מרץ 1919 בלונדון. אז היתה קיימת התקווה, כי תוך זמן קצר יגיעו הדברים לכלל הבהרת המצב הפוליטי ולכלל הכרעה בשאלות החשובות ביותר לציונות, וכי לאחר־מכן גם אפשר יהיה לכנס, תוך זמן קצר ביותר, קונגרס או לפחות ועידה שנתית בה תהיינה מיוצגות כל הפדראציות.

תקווה זאת לא נתגשמה. המצב הפוליטי הכללי נתבהר באטיות כה רבה, בניגוד לצפוי מראש, עד כי מן ההכרח היה — בקשר להשהייתה של כריתת חוזה השלום עם תורכיה — להוסיף ולהשהות גם את ההכרעה הפוליטית בעניין ארץ ישראל, ועם זאת לדחות גם את השלמת תכניותיה של ההנהלה הציונית בדבר הפעולה העתידה בארץ ישראל.

מצב זה גרם, כפי שניתן להבין, כבכל המדינות והעמים כן גם בקרב העם היהודה וההסתדרות הציונית, לאי־שקט גובר והולך, שהוסיף והכביד גם על עבודת ההנהלה הציונית.

אי־שקט זה, אשר כל הסיבות האלו גרמו לו, התגבש בחדשים האחרונים יותר ויותר לכדי תביעה של ממש מצד פדרציות רבות לכינוסה של ועידה שנתית. ההנהלה הציונית ראתה תביעה זו בעין יפה ביותר, ודבר־יכולתה לכנס ועידה זו בהקדם ככל האפשר היה בראש משאלותיה. אלא שכינוסה של ועידה שנתית כגון זאת, אשר כל הפדראציות תהיינה מיוצגות בה, בלתי אפשרי היה לחלוטין להעלותו על הדעת לפני סופו של סתיו 1919, מאחר שהמצב הפוליטי הכללי, ששינויו לא היה נתון בידיה של ההסתדרות הציונית, לא הניח אפשרות לכינוסה.

מכיוון שבינתיים הצטרפו יחד לא רק קולותיהן של ההסתדרויות הציוניות בפולין, צ’כוסלובאקיה, גרמניה ואוסטריה בתביעתן לכינוסה של ועידה שנתית, אלא ציוני בלגיה, הולאנד, צרפת, סקנדינביה וארצות אחרות גם הן תבעו ועידה זאת, החליטה ההנהלה בתחילת נובמבר [1919] לכנס את הוועידה השנתית במחציתו השניה של ינואר בבאזל כדי למנוע, שוועידה שנתית שתוזמן ללונדון שוב תעוכב בכונן של כל מסיבות שהן. דגש מיוחד הוטל על כך, שבוועידה יוכלו להשתתף נציגיה הציוניים של רוסיא הדרומית, מכיוון שבאזור זה, בקרב ההמונים היהודיים הרחבים שנפגעו על ידי אסון־הפרעות הגדול, נתגלתה שאיפה תהומית לעלייה לארץ ישראל, ועל יסוד הדינים־והחשבונות המהימנים, שהוגשו להנהלה, לא נראתה אפשרות של פרסום הוראות לציוני הארצות האלה בדבר הפעולה הנוכחית והעתידה — מבלי להביא לכך שייערך דיון יסודי בוועידה השנתית.

ההחלטה הסופית בדבר כינוסה של הוועידה השנתית נתקבלה בלא שהיתה קיימת ודאות, כי הסתדרות ציוני אמריקא יראו אפשרות לעצמם — בהתחשב בחשיבותה של הוועידה השנתית להסתדרות [הציונית] כולה — להשתתף, אם גם לא על ידי ייצוג שיהיה הולם את מידת חשיבותם, הרי מכל מקום על ידי משלחת של נציגים רפרזנטאטיביים. כך הונח גם לגבי יתר הפדראציות שמעבר לים, כגון קנדה, ארגנטינה, ודרום־אפריקה.

ההזמנה נתקבלה על ידי רוב הפדראציות בסבר פנים יפות; רק פדראציות מעטות הביעו את מורת־רוחן על כך שהוועידה אמורה היתה להתכנס בשווייץ, מפני שהבדלי השער שבין הכסף השווייצי לבין המטבע של מרכז־אירופה ומזרחה היה בו משום גורם מכביד במידה עצומה על השתתפותן.

לעניין זה יש להוסיף, כי אי־אפשר היה לבחור בעיר שמקומה מזרחי יותר, מפני שהמנהלים אין ביכולתם להתרחק כולם יחד ממרכזי הפעולה המדינית.

אלא שלדאבון לבנו הרב הודיעה תחילה הסתדרות ציוני אמריקא, כי אין ביכולתה כלל להשתתף בוועידה השנתית שזומנה. לחודשי־השנה הראשונים דווקא תוכננה באמריקא מגבית גדולה, שבהצלחתה תלוי, מבחינה כספית, המשכו של המפעל הציוני כולו (ובעיקר — בארץ ישראל), מכיוון שחלקו הגדול ביותר של התקציב הציוני מימונו, כידוע, מכספי ציוני אמריקא, בפעולת־מגבית זאת אי אפשר לוותר כלל על מנהיגיה של הסתדרות ציוני אמריקא, ועל כן מן הנמנע הוא לחלוטין, לדבריהם, כי הציונים האמריקניים ישתתפו בישיבה, על אף רצונם העז.

ההנהלה הציונית קיימה חליפת מכתבים נרחבת עם הציונים האמריקניים בעניין זה. בהמשכה של חליפת מכתבים זאת הציעו הציונים האמריקניים כי הוועידה שזומנה לא תהיה בגדר ועידה שנתית חוקית אלא רק בבחינת ועידה של ציוני אירופא, שסמכותה לא תהיה, לפיכך, אלא במסירת ידיעות, ללא זכות לקבל החלטות בעלות תוקף חוקי. ועידה שנתית חוקית תכונס, לפי הצעתם, בחודש יולי בשנה הבאה, ובוועידה זאת אמרו הציונים האמריקניים להשתתף השתתפות שתהיה הולמת את חשיבות הסתדרותם.

חליפת המכתבים בעניין זה נמשכה עד לפני כמה ימים. בעיני ההנהלה הציונית ברור היה מלכתחילה, כי ועידה שנתית ללא השתתפותם של ציוני אמריקא תביא את ההסתדרות [הציונית] כולה במצב קשה במידה היוצאת מגדר הרגיל. כתוצאה מכך עוד נשלחו דינים־וחשבונות מיוחדים אל הסתדרות ציוני אמריקא בהם תואר בפרוטרוט מצב ההסתדרות [הציונית] כולו והובעה הבקשה להביא מצב זה בחשבון ולשלוח משלחת.

בעת ובעונה אחת עם תשובתם של ציוני אמריקא על טענות אחרונות אלה, לפיה אין יכולתם לשנות את החלטתו של ה־Executive Connittee שלהם על אף ששקלו בכל הסיבות, הגיעו גם ידיעות מקנדה ומארגנטינה לפיהן ארצות אלה אף הן אין באפשרותן להשתתף בוועידה.

מרוסיא הדרומית הגיע מברק לפיו לא יוכלו הצירים להגיע לבאזל למועד שנקבע, ודרשו במפגיע שהוועידה תידחה. כן דרשו, כי הוועידה השנתית תתכנס לא בשוויץ אלא בסלוניקי, מטעמי שער־המטבע. ידיעות אלה הראו, כי בבאזל אין להביא בחשבון את השתתפותם של ציוני רוסיא הדרומית.

גורם זה הופיע בעת ובעונה אחת עם שינוי שחל במצב הפוליטי. בשבועות האחרונים התנהל משא־ומתן בין הממשלה הצרפתית והאנגלית בדבר חוזה־השלום עם תורכיה. קרוב לוודאי היה, עד לאותו זמן, כי החוזה עם תורכיה לא יגיע לכלל דיון לפני אביב שנת 1920. אלא שבינתיים הביא המשא־ומתן האחרון שבין אנגליא וצרפת לכלל החלטה לגשת עתה, מכל מקום, לכריתת החוזה עם תורכיה — כפי שבוודאי נודע לכם. ההנהלה הציונית קיבלה ידיעות במישרין מהן אפשר להסיק, כי קרוב מאוד לוודאי שבהמשך חודש ינואר תגיע לדיון ובוודאי לידי גמר, בקשר לחוזה התורכי, גם שאלת המנדט על ארץ ישראל. מובן מאליו הדבר, כי בדיונים אלה, המתנהלים בפאריס ובלונדון, חייבים ההנהלה ובמיוחד המנהיגים הפוליטיים להימצא במקום המעשה. מן הנמנע הוא לכנס באותו הזמן ועידה, שהרי אין בה טעם ללא השתתפותה של ההנהלה האחראית. אפילו יקרה — ודבר זה נראה ברגע הנוכחי כרחוק מאוד מוודאי — שהדיונים לא ירחיקו לכת במידה כזאת בינואר, הרי אף על פי כן אין ההנהלה רואה רשות לעצמה להביא אפשרות זאת בחשבון ולכנס את הוועידה בלא שתיתן את דעתה על השאלה, האם תוכל ההנהלה להשתתף עם לאו. שיקול זה הוא שהכריע את הכף.

במושב הוועדה הפועל מיום 22 בדצמבר הוחלט, לאחר התייעצות מעמיקה בעניין מצב פני הדברים כולו, על דחיית הוועידה השנתית. בו בזמן הוחלט לכנס, במהירות ככל האפשר, מושב של וועד הפועל הגדול בלונדון כדי לשתפו במיוחד בטיפול בשאלת המאנדט ובשאלות בהן יש לקבל החלטה מכרעת.

במושב הוועד הפועל מיום 22 בדצמבר בו נתקבלו החלטות אלה השתתפו, מלבד כל חברי הוועד הפועל הגדול השוהים בלונדון, האדונים סוקולוב וד“ר שמריה לוין מטעם הוועד הפועל המצומצם וכן ד”ר מאכס נורדאו.

מגישים אנו תאור מפורט זה לפדראציות הארציות ולפדראציות המיוחדות שלנו מפני שמאמינים אנו, שיבינו את הגורמים שהביאו לידי שינוי־ההחלטה, ושיסכימו עמם. ההנהלה הציונית תניח בידי מושב הוועדה הפועל הגדול את ההחלטה בדבר כינוסו של מושב הוועידה השנתית.

לפי שעה מונחת לפנינו הצעה ההוגשה על ידי הסתדרות ציוני אמריקא — לקבוע ועידה שנתית ליולי 1920, מכיוון שציוני אמריקא לא יוכלו להשתתף בוועידה כללית אלא במועד זה. הוא הדין לגבי רוב הפדראציות האחרות שמעבר לים. הוועד הפועל הגדול נאלץ יהיה להחליט, בהתחשב במצב הארגוני והפוליטי כולו, מתי ולהיכן יש לכנס ישיבה, והאם אפשר יהיה לכנס את הקונגרס במקום הוועידה השנתית.

בברכת ציון, ש. לוין

בברכת ציון, ש. לוי

כמנהל לשכת החינוך ראה שמריהו לוין להקים הוצאת ספרים חדשה, שתתן דעתה להביא לפני הקוראים והלומדים ספרי יסוד. במכתב למשרד הארץ־ישראלי ביפו הוא מסביר בהרחבה את הדברים– והוא עצמו נרתם לעבודה והקים מוסד להפצת ספרים עבריים “התחיה”. הוא נתקשר עם מחברים שונים והחל לפתח פעילות מו“לות עניפה. הוא ביקש להתקין את מילונו של ובסטר כמילון אנגלי־עברי, שיצא לאור לימים בהוצאת “דביר” בעריכת ד”ר יהודה אבן־שמואל (קופמן). התקשר עם אליעזר בן־יהודה בדבר חיבור ספר בן ו' כרכים על אבות הלשון העברית לאחר המקרא. את ראובן בריינין שכר לכתוב ספר על תולדות הספרות העברית החדשה. עמד בקשרים עם דוד ילין וא"א קבק בדבר הוצאת ספרים משלהם, וכן עם פרופ' אשר גולאק איש המשפט העברי.

הוא התקשר עם נדיבים־תורמים והלך בגדולות. הוא עצמו ציין לטובה את פטר שווייצר שנצטרף בערוב ימיו לתנועה הציונית ותמך בו הרבה בעבודתו.

בארצות־הברית עמד לימינו הסופר י"ד ברקוביץ, שהיה ממונה על הסניף של הוצאת “שטיבל” בארצות הברית.

בראשית תרפ“ב (סוף 1921) נתקשר עם ח”נ ביאליק, ו“התחיה” נתאחדה עם הוצאת “דביר”. בכל אותו פרק לא פסק מפעילותו בהנהלה הציונית. במחיצתו עבדו ד"ר הוגו ברגמן – מי שנעשה לימים מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ושמואל גינצברג – לימים פרופ' גינוסר. פרופ' ברגמן הועבר בתוקף הנסיבות להנהלת הספריה הלאומית בירושלים.

אל פ. א. שווייצר, לעת עתה פאריס ¹

לונדון, 29 במארס 1919

ידיד יקר!

כתבתי לך אתמול מכתב ארוך, שבו הודעתי לך על תוצאות בקורי אצל הפרופ' ועל תכניותי האחרות. מסרתי את המכתב למר חיימסון, הנוסע מחר לפאריס. זה היה בשעה 4 אחר הצהרים. בערב של אותו יום, בשעה שמונה, קיבלתי את מכתבך מיום ה־25 לח"ז, שהדהים אותי כמו רעם ביום בהיר. תבין את זאת בעצמך ואני חושב למיותר להרחיב את הדיבור על זה. אני מוקיר אותך ביותר כבן אדם וכרע, וכאב, מאוד כאב לי לבי, בראותי ממכתבך, שתנאים לא נוחים הכריחו אותך לעשות צעד, העומד בניגוד לכל ישותך.

לא אדבר על עצמי. אנחנו עומדים עכשיו בפני תפקיד לאומי גדול כזה, שכל העניינים הפרטיים נדחקים הצידה. מתהווה לעינינו תהליך גדול של תחיית העם, ונדמה לי, – סלח לי על חוסר עניוות מצדי, שאמצא בכל מקום אפשרות לתת מכוחותי. לא בזה העניין. העניין הוא בזה, ששינוי יחסך למפעל, שהוחל בו², ישמש, אם יתפרסם הדבר, עיכוב, שיפריע מאוד את התפתחותו. זה ראשית, ושנית, אינני רואה כל אפשרות לעצמי לוותר על חוזים, שהיתה לי הזכות המוסרית והפורמאלית לעשותם.

לכן אני מציע, בשם ידידותנו ובשם העניין, לעזור לי לפחות לצאת מן המצב הקשה, שבו אני נתון. להבא לא אחתום על שום חוזים, עד שלא יהיו מובטחים במזומנים, אולם על אלה שחתמתי כבר אינני יכול לוותר. כדי למלא את כל התחייבויותי הישנות הן כלפי הסופרים והן כלפי העולם היהודי – אל תשכח, שעל פרסומים אלה כבר נתפרסם בכל מקום – יהיה צורך ב־20,000 דולר לפחות. אינני יכול בשום אופן לסמוך על אחרים. חושבני, שתסכים אתי. לדבר עכשיו עם אנשים אחרים, אפילו עם ידידים, על העניין ולהעלים מהם את אשר קרה, אינני רואה רשות לעצמי, ולספר – משמע לתת מהלומה לדבר במו ידי. אם תהיה לי כנגד זה אפשרות לקיים את דברי ולהוציא לאור לפחות את הספרים, שעליהם נתפרסמו מודעות, אני מקווה להרחיב את המפעל במשך הזמן ולהעמידו על רמה מתאימה.

אתה, ידיד יקר, יודע מכל איש אחר, שלא השתדלתי בשום אופן להשתמש בטוב לבך וביחסך היוצא מהכלל אלי. אתה זוכר, שלפני שקיבלתי את הצעתך באתי בדברים עם הסופרים, עשיתי הכנות מוקדמות לארגון המפעל, ורק אחרי כן החלטתי להגשים את תכנית ההוצאה לאור, וגם אז בקנה־מידה קטן יותר מאשר הצעת.

אני מבקשך מאוד להשאר אותו שווייצר טוב ומסור, כמו שהכרתיך מן הימים הראשונים להכרתנו. יהי רצון, עסקיך יוטבו במידה כזאת, שתוכל לשרת במרץ כפול את העניין הקדוש, שבשמו ידידותנו ההדדית נקשרה, גדלה ונתחזקה. אני מקווה, נתראה בקרוב בא“י, מאוחדים הן ע”י מטרה משותפת והן ע"י עבודה משותפת.

אני מאחל בכל לבי לך ולוויירה בת גריגורי היקרה דרך צלחה. מסור נא דרישת שלום לבבית ממני לילדים, ובמיוחד למאיר הטוב והחביב. אני מקווה לקבל ממך תשובה בלי דיחוי.

המסור לך, שלך

ש. לוין

אל פ.א. שווייצר, ניו־יורק ³

לונדון, 7 באפריל 1919

ידיד יקר!

אינני יכול לתאר לך כמה שימח והרגיע אותי מכתבך מיום ה־1 לח“ז. נוכחתי ממנו, שלא נשתנה כלום ביחסינו האישיים – וזה בשבילי העיקר. מילדותי אני רגיל להוקיר ידידות יותר מכל דבר אחר בעולם, ועד היום שמרתי על יחסי זה לרעוּת. בשנים האחרונות לא התעניינתי כמעט לגמרי בחיים פרטיים, כי היה לי מגע בעיקר עם ההמונים, אל בן־האדם התקרבתי לעתים רחוקות. סבלתי מזה סבל נפשי, אבל התאמצתי בכל כוחותי להמם בי כל תשוקה לידידות אישית, בהתמסרי כולי ל”עניין", בלי שהייתי משאיר לעצמי פנאי לחשבונות אישיים. תבין איפוא כמה יקרה לי הידידות שרכשתי לי באמריקא באופן כל כך מקרי. אני אומר במקרה, מפני שלולא ניגשת אלי ולולא הרגשתי בדבריך מהרגע הראשון קול של ידידות אמיתית טהורה מכל תערובת, הייתי עוזב את אמריקא עם אותו מטען הידידות, שאתו באתי לאמריקא לפני חמש שנים. תסכים, שבין מעריץ, תלמיד, ידיד, תומך, חבר לדעה ובין “רע” – גדול המרחק.

היה לי נעים פי כמה, לוא יכולתי למלא את כל מכתבי בתוכן אחר, לא עסקי, אולם לדאבוני אין הדבר אפשרי. צריך לצאת ממצב קשה, ואני מקווה, אני בטוח, שאתה מצדך תעשה את כל האפשרי, כדי לעזור לי בזה.

עד עכשיו חתמתי 4 חוזים על ארבעה חיבורים. רק המילון של ובסטר יעלה בערך 20,000 דולר. מלבד הסכומים שהוצאתי בעניין זה ולפי החוזה עם [אליעזר] בן־יהודה, השארתי למר [י“ד] ברקוביץ 9,500 דולר ואני סבור שסכום זה יספיק לכל היותר רק לתשלום שכר־הסופרים למשתתפים במילון לפי ובסטר. לכל ביחד יהיה צורך לפחות בסכום של 20,000 דולר נוספים. אשתדל לקמץ עד כמה שרק אפשר. צריך יהיה להדפיס את המילון בא”י, כי ההדפסה באמריקא תעלה ביוקר רב מדי. (סימון) עובר לא"י והוא ישגיח על העבודה.

האמינה, לי כואב מאוד לדרוש ממך עכשיו קרבן כזה, אולם אינני רואה שום מוצא אחר. אם תשלח לי את הסכום הזה של 20,000 דולר, והוצאת הספרים שנמסרה הודעה עליהם תהיה מובטחת ולא תהיה תלויה במקרה, אוכל לעסוק בשקט בפיתוח נוסף של התכנית כולה שהוחל בה. אני משוכנע, שהגשמתה תעלה בידי. אני ארגיש את עצמי שוב רענן ברוחי ומוכשר לעבודה יוצרת.

זה דבר אחד. אולם יש עוד דבר שני חשוב מאוד, שהייתי רוצה, שתתעניין בו. דבר נא עם מר ברקוביץ ושטיבל. יתכן שהאחרון יסכים לגשת להוצאת אנציקלופדיה עברית לפי תכניתו של אחד־העם. לוא הניח את היסוד למפעל זה, הייתי יכול בקלות לשתף בו עוד משתתפים מבין ידידי ומכירי. דעתי היא, שזו היא חרפה, שאין לנו עד כה אנציקלופדיה עברית חדשה, מדעית. ספר כזה יכול לתת דחיפה כבירה לכל הספרות המדעית שלנו בעתיד. מברקוביץ לא קיבלתי בזמן האחרון שום מכתבים. אינני יודע מה הסיבה.

בנוגע למצב בריאותי הרי אני משגיח עליו ברצינות. אני מחכה בקוצר־רוח לבואה של בתי. בימים אלה ייכנס הרופא שלי אתי אל מומחה נוסף. אני מבין היטב, עד כמה הכרחי בשבילי להבריא לגמרי.

מהתמונה של וויירה בת גריגורי ישנם כבר צילומים. אני מקווה, שהתמונה תישלח בקרוב לניו־יורק. כך אמר לי מר פיליחובסקי, המצייר עכשיו אותי.

כתוב לי מתי בדעתך לנסוע לא“י. אני רוצה להסתדר כך, שאפגש עם כל הקבוצה בגיברלטר ואסע לא”י עם האמריקאים.

דרישת שלום לבבית לוויירה בת גריגורי ולילדים.

שלך המסור

ש. לוין

אל ד"ר הוגו ברגמן, פריז

לונדון, 7 באפריל 1919

לידידי הנכבד, שלום וברכה!

חשבתי כי יעלה בידי להתראות עם כבודך פה בלונדון ולשוחח עמך בדבר השתתפותך בעבודה התרבותית של ההסתדרות הציונית הכללית. לצערי הנני רואה ממכתבך למר [ליאו] הרמן, כי אי אפשר לך כעת לבוא הנה, והנני רואה עוד, כי מר אוסישקין ומר ילין לא מסרו לך את הענין כהוויתו. הן מעולם לא עלה על דעת מי ממנו להציע לפניך, כי אתה תעסוק באיסוף כספים בעד החזקת בתי הספר בארץ ישראל או לעסוק בתעמולה בשביל המטרה הנזכרת. לא לעבודה כזו הנך מוזמן, ואין אנו אחראים אם מסרו לך בשמנו דברים שלא נאמרו. ניגשים אנו כעת לסדר את המחלקה התרבותית על יד ההסתדרות הציונית. המחלקה הזו צריכה להקיף את כל העבודה התרבותית לכל מקצועותיה, החל מן בית הספר למתחילים ועד האוניברסיטא העברית ומן ה“אלפא־ביתא” ועד “אוצר היהדות”. כלומר היא צריכה להיות מיניסטריון להשכלה בזעיר אנפין לעת עתה. וחשבנו כי עטרת מזכיר ראשי, שהוא הוא המסדר ומעבד את כל החומר הדרוש בתור יסודה של עבודה זו, תהיה הולמת אותך. וכי מצדך תמצא חפץ בעבודה כזו. ענייני הכספים וכל הדאגות האחרות הנובעות מתוך השאלות החומריות, חשבנו, כי המה יהיו ממך והלאה, וכי כבודך יהיה הממונה רק על הצד המדעי, שעבודה כזו זקוקה לו.

אמנם חושב אני, כי אי אפשר לבאר את הענין לכל פרטיו ע"י חליפת מכתבים, וכי נחוץ יהיה לנו להזדמן בקרוב לפונדק אחד ולדבר על הענין לכל רחבו ולכל עמקו. ואין אצלי שום ספק, כי לכשיתברר הענין לכל צדדיו לכבודך תציע בעצמך את השתתפותך בעבודתנו התרבותית, כי תבכר אותה על כל ההצעות האחרות.

בברכת התחיה וציון המחודשת

מוקירך ומכבדך

שמריה הלוי לוין

אל י.ד. ברקוביץ, ניו־יורק

לונדון, ערב פסח תרע"ט

יקירי!

זמן רב חיכיתי לתשובתך על מכתבי האחדים ששלחתי לך בזמן האחרון. והנה הגיעני מכתבך מן כ' מרץ ושמחתי עליו. אף כי לא השביע אותי ולא שבר את צמאי לדעת מכל הנעשה והמתרקם בעולמנו העברי באמריקא.

ראשית כל אבקשך לעשות זאת למעני ולהשאיר בידך עוד זמן מה את ההשגחה על העבודה של המלון ושל ספרו של בריינין. מבין אני, עד כמה טרוד הנך בעבודתך אתה ועד כמה אין שעתך פנויה בשביל עבודה אחרת ואפילו אם היא אוכלת רק שעה קלה מעתותיך, אבל מה יכול אני לעשות ואני החלטתי לבלי לשוב עוד לאמריקא כעת. ואין אני רואה שום אפשרות למסור את ההשגחה על העבודה הנזכרת לאחר. מאד הייתי רוצה כי ימציאו לידי בהקדם האפשרי את החומר המעובד והמוכן לדפוס של המלון, מפני שרואה אני שנחוץ יהיה להדפיס את המלון בארץ ישראל. ראיתי את המלון החדש של ילין־גרזובסקי, עברי־עברי, שנדפס כעת בארץ ישראל, והוא מצא חן בעיני מצד יופי ההדפסה ומצד ההידור החיצוני עד למאד. מלבד זאת הזמנתי כבר מומחים גם לעברית וגם לאנגלית שישגיחו על ההדפסה וגם אני בעצמי אקדיש את כל זמני לעבודת הוצאת הספרים שלי. בדבר ספרו של בן־יהודה ביקשתי אותך במכתבי הקודם שתשלח לי אותו ע"י עניא שלי. בינתיים קניתי עוד ספר הגון מאת דוד ילין: “תורת הלשון העברית”, בעד מורים ותלמידי הפילולוגיה העברית. מר ילין אומר, כי ספרו זה הוא פרי עבודתו של שלושים שנה. אחד־העם ראה חלק אחד ממנו והלל אותו מאד. הנני כותב לאדון קבק, כי ימציא לידי את ספרו הראשון והיה אם ימצא חן בעיני אקנה אותו ממנו.

בדבר מחשבתנו ע"ד הוצאת “אוצר היהדות” כתבתי לך באחד ממכתבי הקודמים והנני מחכה לתשובתך.

הנני שמח כי “התרן” עבר לההסתדרות הציונית, ומקווה אני כי תוכל להמשיך את עבודתך ב“התרן” בלי כל מפריע. איני חושב כי טוב תעשה אם תשתדל למסור את העבודה הזו לאחר. הן “התרן” שלך הוא, יציר כפיך הוא ואין אתה רשאי לסלק את ידך ממנו.

בדבר בריינין הנני מוצא, כי נחוץ לדרוש ממנו שימציא את החומר המעובד לידך, ואם לא יקיים את הבטחתו, אי אפשר להמשיך ולתת לו עוד כסף. אבל אני בטוח כי מר בריינין בעצמו לא יבוא בדרישות כאלה.

נאומו העברי של אוסישקין לפני אסיפת השלום עשה רושם כביר לא רק באמריקא ולא רק בחוגי העברים. הנאום היה קצר ונמשך רק רגע ובכל זאת היה הרושם שלו חזק גם על אדירי הממשלות. סוקולוב היה המתורגמן. אבל לצערנו נמצאים עוד רבים בין הציונים גופם, וביחוד בין החדשים, שאינם מבינים עוד את כל ערכה ואת כל חשיבותה של התחיה העברית בתור גורם פוליטי בשביל תביעותינו הלאומיות הכלליות. ישנם עוד רבים הרואים ב“אחד־העמיות” איזו שאיפה של משכילים בטלנים, ואינם רואים ואינם מרגישים עד כמה הם מהרסים ע"י יחס כזה את הבסיס של הרעיון הציוני. אמנם צריך אני להודות, שמספרם של האנטיקולטוריסטים או של האַ־קולטוריסטים שלנו, כמו שהם מכנים את עצמם, הולך הלוך ופחות בזמן האחרון.

מה שנוגע לי לעצמי הנני מחכה לאסתר שלי ובוודאי נלך לקופנהאגן לראות את משפחתי ואח“כ אסע לארץ ישראל. בוודאי קראת, כי מר זלצמן (מי שהיה המנהל של ה“ראסוויט”) נמצא כעת בא”י וכי מייסד הוא שמה בית דפוס גדול ע"פ המלה האחרונה של הטכניקא.

ביקשתיך למסור בשמי למר סילקינר לשלוח לי מאה עקסמפלארים של ספרי בימי המעבר על פי הכתובת של הלשכה הציונית בלונדון. וכן ביקשתיך להודיעני בדבר ספרי מעבדות־לחירות. הכי עוד לא נדפס?

ומה אתה, יקירי, חושב לעשות? כמה חושב אתה לשהות עוד בארצות הגולה?

ושלום לך, יקירי, לך ולכל אשר לך

מאת ידידך הנאמן

שמריה הלוי לוין

אל בצלאל יפה, תל־אביב

לונדון, ערב חג חירותנו תרע"ט

חביבי ויקירי!

לא אתחיל בהצטדקות. ומקווה אני שאחרי שהיתה לך שיחה אודותי, אודות חיי, עבודתי ופעולותי, עם ידידתי מרת איגא שפירא, שוב לא תאשים אותי ולא תשא עלי חטא על שתיקתי הארוכה כאורך המלחמה העולמית. מקווה אני כי איגא שפירא מסרה לך, שמעולם לא הסחתי דעת ממך יקירי ומכל אשר לך, וכי שתיקתי נבעה לא מתוך שכחה חלילה כי אם מתוך תנאים מיוחדים שהייתי נתון בהם. גם לא אתחיל לספר לך אודות כל מה שעבר עלי במשך שבתי במערב הרחוק. יבוא יום, ותקוותי חזקה, כי לא ירחק עוד חוק, ואזכה לראותך, אותך ואת אניוטא היקרה, בארצנו אנו החביבה, וטובה תהיה אז שעה אחת של שיחת רעים מאלפי מכתבים.

וכעת בקצרה. אסתר שלי נשארה באמריקא והנני מחכה לבואה הנה בעוד שבועיים. פה נחליט באיזה עיר ניפגש עם הלינא וברוך שלנו. אחר הפגישה עם משפחתי אסע כפי הנראה לארץ ישראל על מנת להשתקע שם. נמאסו עלי חיי הגלות, הטלטול והנדנוד. בא“י אעסוק בהוצאת ספרים. הגבלתי את עצמי רק בהוצאת ספרי שימוש. עד עתה מוכנים בשביל הוצאת הספרים שלי: (א) מלון אנגלי עברי של וובסטר. (ב) אבות הלשון העברית שאחרי המקרא מאת בן־יהודה (ששה חלקים). (ג) תולדות הספרות העברית החדשה מאת ראובן בריינין (שני חלקים) ו־(ד) תורת הלשון העברית מאת דוד ילין. מלבד זה עומד אני לרכוש עוד ספרים אחדים מאת סופרים ובעלי מדע מומחים כל אחד במקצוע שלו. חושב אני כי יעלה בידי להשקיע בעסק הזה עד מאה אלף דולר. ואולי גם יותר. אודות פרטי הענין אמסור לך בע”פ, כשנתראה במהרה איה"ש. בוודאי ובוודאי אשמח אם גם אתה תשתתף אתי בעבודה זו ונברא מקצוע מיוחד בעד ספרי לימוד.

אודות בריאותי בל תדאגו יותר מדי. הנני מתרפא כעת ומלא אני תקווה כי אנצל מניתוח. גם אני חושב כי אוירא דארצנו וחיים שקטים, בלי טלטולים ישפיעו על בריאותי לטובה.

ושלום לך, יקירי, לך ולאניוטא ולמרים היקרות מאת אוהבך המסור לך

שמריה

אודות המצב הפוליטי ואודות כל מה שמתרקם בעולמנו החלטתי לבלי לכתוב מאומה בשעת יצירה.

רצוף בזה תמצא מכתב בעד איגא שפירא. מסור נא בשמי ברכת שלום עמוקה לכל ידידינו המשותפים.

אל אייגה שפירא, תל־אביב ⁴

לונדון, 14 באפריל 1919

אייגה היקרה!

אחרי נסיעתך חליתי שוב ושכבתי כשמונה ימים. הבראתי קצת והייתי אצל פרופיסור, שהרגיע אותי קצת. אני מחכה בקוצר־רוח לבואה של אניוסיה ואז אחליט בדבר תכניותי האחרות. נמאסה עלי שהותי בגולה, אם כי אני יודע היטב, שהחיים בארץ־ישראל אינם עכשיו יפים כמו לפני המלחמה, כשכל אחד מאתנו הרגיש, שההצלחה תלויה בעבודתו הבלתי־אמצעית שלו.

אל תכעסי עלי. הייתי כאן במצב־רוח רע מאוד והצטערתי לעתים קרובות על שלא נסעתי ישר מאמריקא לארץ־ישראל. החברים נתפזרו כולם לפאריס, לקופנהאגן ולאמריקא. אני נפגש לעתים קרובות עם אחד־העם, ויותר כמעט עם אף אחד. [ד"ר] שמעון [ברנשטיין] פה, אבל באה משפחתו ואני נפגש אתו לעתים קרובות. כל העולם נמצא במצב של ציפיה, אין נביא, שהיה יכול לגלות את העתיד הקרוב ולנבא את המאורעות של יום מחר.

הודיעי נא לי את כתובתך. כתבי בפרוטרוט עליך. אודה לך מאוד על כל ידיעה.

אני לוחץ חזק את ידך

שלך

ש. לוין

אל י.ד. ברקוביץ, ניו־יורק

(קטע)

לונדון, כ"ד באפריל 1919

יקירי!

במכתבי אליך מן ערב פסח דנא כתבתי לך, “בדבר בריינין הנני מוצא כי נחוץ לדרוש ממנו שימציא את החומר המעובד לידך, ואם לא יקיים את הבטחתו אי אפשר להמשיך ולתת לו עוד כסף. אבל בטוח אני כי מר בריינין בעצמו לא יבוא בדרישות כאלה.” והנה אתמול נתקבלה טלגרמא מבריינין וממנה הנני לומד כי נבואתי נתקיימה רק למחצה, כלומר את החומר לא המציא לידך, אבל כסף הוא דורש. אבל הן יודע אתה את יחוסי לבריינין ועד כמה הייתי רוצה לסייע לו שיוציא מתחת ידו ספר הגון, שיהיה לתפארת למחברו ולספרותנו כאחד, ומפני זה החלטתי – למרות כל החוקים המקובלים – להמשיך ולתת לו את התשלומין השבועיים במשך שני חדשים נוספים, וכך עניתי בטלגרמא על שמך על שאלתו.

הנני מבין עד כמה בלתי נעים כל הענין בשבילך, אבל כנגד זה צא וחשוב את התועלת שתצא ממנו, אם תתגלגל זכות על ידנו והסופר בריינין ימצא עוד הפעם את דרכו ויעשיר את ספרותנו בחתיכה הראויה להתכבד בה.

(בטעות לא נעתק המכתב הזה ומפני זה העתקתי את חלקו הראשון, הנוגע לשאלת בריינין, בכתב ידי).

אל המשרד הארץ־ישראלי

לונדון 6.5.1919

אדונים נכבדים!

כדי להבטיח את העבודה בארץ־ישראל, ולמען אשר ערבוב השפות העלול להיכנס אל הארץ עם העולים הראשונים לשם עבודה לא יסכן לא את שלטון שפתנו ולא את עצם העבודה הדורשת גם אחדוּת השפה וגם שקט היצירה, עלינו להיזהר ולהזדרז לכנס את העולים אל שפתנו ואל היקפה החברתי למיום דרוך כף רגלם על אדמת ארצנו. ואם גם התחילו בארצות הגולה לשים לב להכנת העולים הנה יש לחשוב שעוד לא למדו להבין את ערכה של הכנה שפתית זו לכל מלוא ערכה ויחסיה. עלינו לברוא כעת בית ספר עברי עממי לתלמידים באים בשנים בבחינה שאין דוגמתה כמעט בכל העולם. כי מי יודע אם לא נשאר אנו העברים זמן רב בעתיד הקרוב מיעוט בארץ, ולעומתנו יעמוד רוב של יהודים מדברים בשפה, שגם היא – על סמך אידיאולוגיה ידועה שנושאיה ודאי ישתדלו לתת לה מהלכים גם בארצנו (ראה את הויכוחים הסוערים בעתונות האמריקאית) – עלולה לדרוש זכויותיה הלאומית, ואוי לנו אם בראשית עבודתנו תשולח בנו מארת השפות ומלחמתן.

אם גם נשתדל לברר להסתדרויותינו בכל ארץ וארץ את כל תוקף החובה של הכשרת שפת העולים מתוכן, הנה אנו מכירים שעל ארץ־ישראל העברית עצמה בראש וראשונה להתאמץ לקבל את פני העולים בסד שפתה היא. נחוץ שהעולה הנכנס לעולם חדש ועל פי רוב גם לעבודה חדשה ימצא תשובה על שאלותיו בעברית. החזיונות הטבעיים של הארץ ומזגה, דרכי חייה במעשיה יום יום ובמידה ידועה גם מצבותיה ההיסטוריות מצד אחד ומצד השני, סכום המושגים של חוג עבודתו החדש: חומרי העבודה, כלי המלאכה ופעולות הידים השונות בשימושן צריך שידע העולה לכנותם בראשית הכירוֹ אותם בעברית. עלינו להשתמש בחידוש הראיה והעשיה של הנכנס לעולם חדש למען הקנות לו את השפה באופן טבעי – עד כמה שאפשר להשתמש במובן זה בנוגע לגדולים – מעין לאוזן ולפה. ככה ילמד המהגר הפשוט ראשית שפת סביבתו החדשה בארצות ההגירה האחרות.

ואולם מה שהמהגר רוכש לו במדינות אחרות על ידי ההכרה הקשה, עלינו להקנות לו על ידי אופן חינוכי מסודר מראש, משיכת לב והתענינות, ועלינו לזכור שידיעה קטנה בשפה העברית יש לכל אדם בינוני מישראל ולו לא תהיה יותר מאשר זכר הקריאה העברית מימי הילדוּת ומקריאת התפילות וכדומה. את האוצר הנרדם הזה יכולים אנו להציל ולתת לו מהלכים בשימוש חי נוח למטרתנו.

למעשה נחוץ יהיה שוועד החינוך יגש בלי איחור להכנת עבודת החינוך השפתי הזה, ומלבד הטיפול השכיח בעולים חדשים בשעותיהם הפנויות ע"י שעורים, הרצאות, טיולים, במות נודדות, מלבד השגחה מדויקת על אופיו העברי של כל דיבור ומלה שיש להם פרסום (למן שלטי החנויות דרך כל דברי השימוש הנדפסים, עד לראשי הפרקים הכתובים של הראי־נוע) עליו להוציא ספרי שימוש בצורת ספרי כיס נדפסים באותיות גדולות ומנוקדות, בני מאה ועשרים עמוד לכל היותר, בשפה ברורה ונוחה הנשענת במידה ידועה על אוצר המלים העבריות שהעולה הבינוני זקוק להן במידה ידועה.

הספר הראשון של שורת הספרים הללו צריך להכיל בתוכו:

(א) ידיעת הארץ, טבעה, גידוליה, מזגה, הכל מתוך השקפה ביחס אל צרכיו הוא ולסיפוקם.

(ב) גיאוגרפיה שימושית, כגון חלוקת הארץ למחוזותיה, עריה ומושבותיה החשובים וחיבור דרכיהם.

(ג) זכרונות הארץ ההיסטוריות שהתפשטו כמעט בכל הגולה ושנחוץ רק לנקותן ולבררן.

(ד) מגע ומשא בחיי יום יום באותו היקף שאנו מוצאים אותו בספרי שימוש קטנים בשפות שונות שנועדו בעד מהגרים.

(ה) סדרי הארץ החברתיים והפוליטיים ומוסדותיה (הנהלה, חינוך, היגיינה, וכד').

(ו) העבודה, מכשיריה וחמריה. הפרק הזה צריך לתפוס את המקום היותר חשוב של הספר, עליו להכיל שמות נטיות ופעולות היד העובדת ואחיזותיה בכלי העבודה, הפרימיטיביים והמורכבים השכיחים, הם וחלקיהם. כמו־כן חומרי העבודה, בעיקר ביחס לעבודות האדמה השונות, העבודה עצמה ותולדותיה. חלק זה צריך שיהיה מצויד ומדויק ביותר באופן שיוכלו להשתמש בו גם מדריכי הפועלים.

את כל ההוצאות של הספר הזה הננו מקבלים על עצמנו ומחכים אנו לתשובתכם החיובית.

בברכת ציון

ש. הלוי לוין

אל א. פודלישעווסקי, ווארשה

לונדון, כ“ג אייר תרע”ט

לידידי היקר, שלום וברכה!

שני מכתביך, מן כ“ד וכ”ז באפריל, הגיעו לידי כמעט בזמן אחד ובמעט איחור זמן, ומפני זה לא עלתה בידי להשיב עליהם עד כה. אמנם גם כעת איני יכול להשיב על שאלותיך, יען כי מיום עזבת את לונדון קיבלו הדברים צורה אחרת לגמרי, ולשמחתנו– צורה יותר יפה ונאה. אין עוד אותו ה“תהו ובהו” ששרר בלשכתנו, אותו אי־הסדר וערבוב התחומים שבלבל את המחשבה ועיכב בעד עבודה מסודרת. תודות להוספת הכוחות מחוץ עלתה בידנו להכניס שיטה קבועה לתוך העבודה, לחלק אותה למקצועותיה ולמנות משגיחים ראשיים, בעלי אחריות, לכל מקצוע ומקצוע.

חברנו יוליוס סימון עומד בראש המקצוע הארצי־ישראלי, ותחת פקודתו עומדים מזכירים אחדים, מומחים ובני־אסמכתא. כל עניני הכספים נמסרו לחברנו ב[וריס] גולדברג, שהוא מקדיש כעת את כל זמנו לעבודה בלשכה. חברנו ד“ר יעקובסון משגיח על ההסתדרות הכללית ועל כל סעיפיה, וסגנו יהיה ידידנו אלייניקוב, כשישוב ממלאכתו בפאריס. לעמוד בראש המקצוע לחינוך ולתרבות מינו אותי, עבדך, ונתנו לי ג”כ שני מזכירים, את ד"ר הוגו ברגמן מפראג ואת מר ש[למה] גינצברג – בנו של אחד־העם, ועסוק אני כעת בהכנת החומר בעד עבודתנו התרבותית הן בארץ והן בארצות הגולה, ולאגד אחר כך את כל המוסדות התרבותיים שלנו שיעשו חטיבה אחת, מכוונים את פעולותיהם כלפי מטרה אחת משותפת.

כמובן, נתתי לך רק מושג קל מכל הנעשה פה, אבל בטוח אני, כי כשתבוא הנה להשתתף עמנו בעבודתנו כעת, תשמח על התקדמות לשכתנו מהצד ההסתדרותי ותשמח כפליים להווכח לדעת, כי במקום שיש עבודה מסודרת אין מקום לחיכוכים ורבים מהניגודים הולכים ובטלים מאליהם.

הוועידה בהאג לא יצאה לפועל מכמה וכמה טעמים ואם כן לא הפסדת מאומה, כי לא עלתה בידך להחיש את נסיעתך. אבל בדרך כלל הנני מוצא, כי כל אחד מאתנו, אם אך יש לו האפשרות, צריך להיות מוכן ומזומן בכל שעה להיבטל מעניניו הפרטיים ולהשתתף בעבודה הכללית.

מחכים אנו לבואם של יצחק גולדברג, זלטופולסקי וניידיטש ויתווספו לנו עוד כוחות חדשים.

עוד פוגשים אנו מעצורים על דרכנו, אבל מלאי בטחון אנו, כי עוד מעט והנצחון יהיה על צדנו.

בדבר הכסף בעד הוצאת הספרים שלי הנני מצטער מעט, שלא היתה לך היכולת לשלחו כעת, לא מפני שהכסף נחוץ, כי אם מפני שאיחור התשלומים משפיע גם על האחרים והענין מתנהג בכבדות. אבל חלילה לי וחלילה לי להאשים אותך, מבין אני את המצב ומה שאי אפשר, אי אפשר.

אשמח מאוד לשמוע ממך מזמן לזמן וגם אני מצדי אשתדל להמציא לך ידיעות, אם גם בקצרה.

בברכת ציון המחודשת

שלך בידידות נאמנה

שמריה לוין

אל המשרד הארץ־ישראלי, יפו

לונדון, 1 תמוז תרע"ט

חברינו נכבדים!

הננו מתכבדים לשלוח לכם בזה את הגליון הראשון של העתון היומי החדש “הארץ” היוצא בירושלים. העתון הזה מוסד פרטי הוא ואינו משמש כלי מבטא רשמי לא של ההסתדרות הציונית ולא של איזו מפלגה שבתוך ההסתדרות. ובכל זאת מוצאים אנו לנו לחובה להסב את תשומת לבכם להמוסד הספרותי הזה דוקא בשם ההסתדרות שלנו, מפני שהעומדים בראשו נותנים לנו ערובה נאמנה, שהעתון החדש יהיה לתועלת לתנועת תחיתנו הלאומית, וכי פרי “הארץ” יתפוס מקום הגון בחיינו החדשים המתרקמים על אדמת אבותינו.

ומקווים אנו, כי “הארץ” ישתדל מצדו הוא לברוא קשר קיים בין החלוצים שבגולה ובין חלקי עמנו הפזורים בכל ארצות תבל, כי יתן לנו השקפות בלתי משוחדות על כל המתהווה והמתרחש בארץ. ומקווים אנו מצד שני שחברינו בחוץ לארץ יתמכו בהמוסד הספרותי החדש, כי ימציאו לו את החומר הדרוש ע“ד מהלך החיים הכלליים והתפתחותם וביחוד ע”ד התנועה העברית והתקדמותה בארצות הגולה.

בברכת ציון המחודשת

שמריה לוין

אל מר א. קבק

לונדון, ר“ח אלול תרע”ט 27.8.1919

אדוני הנכבד,

בתשובה על כרטיסך מיום 19 לחודש אוגוסט, הנני להודיעך כי את ה“כתב־יד” שלך קיבלתי; אלא שלע"ע אני עסוק למאוד מאוד ואי אפשר לי לטפל בו לפי שעה, אבל מקווה אני שבזמן קצר יעלה בידי לענותו בענין זה.

ברגשי כבוד

ד"ר שמריה לוין

אל מר חיים קופשטיין,זבורוב

ט“ז אלול תרע”ט

א. נ.,

בתשובה על מכתבך הנכבד מיום 19 אוגוסט:

(א) אם בדעתך להשתלם בארץ ישראל על מנת לעסוק בהוראה, צריך שיהיה בידך סכום מסוים שתתפרנס בו במשך זמן השתלמותך.

(ב) ממכתבך לא נתברר לנו מה אתה מורה ועד כמה ידיעתך בשפה העברית מגיעה. במשך כמה זמן סבור אתה שתוכל לסגל לך את השפה עד כדי להורות בה?

(ג) הננו מעירים תשומת לבך על הפדגוגיון העברי בווינה, שיש בו מורים מצויינים ושבו תוכל לקנות את כל הידיעות הנחוצות לך. בה בעת שתשמע לקח בבית מדרש זה, יקל לך ג"כ למצוא את לחמך בווינה, מאשר בארץ ישראל – טרם שתדע את השפה העברית על בוריה. אל הפדגוגיון בווינה תוכל לפנות גם בשמנו אנו.

שלך בכבוד גמור

ד"ר ש. לוין

אל ד"ר ישראל אפרת, ניו־יורק

כ“א חשון תר”פ, 13.11.1919

אדוני הנכבד מאוד,

על מכתבך שהגיעני זה עתה השתוממתי מאד, עד היום לא קיבלתי ממך שום ידיעה כל־שהיא בדבר המלון, ולפתע–והנה מכתב עם תביעות משלך.

יודע ויודע אתה עד כמה וויתרתי אני על אותן התביעות שכל מו"ל שבעולם אפילו היותר איסטניס היה עומד בהן ותובען מאת המחברים. במשך שנה שלמה חיכיתי באורך רוח, לא כתבתי, לא דרשתי ולא באתי כנושה. השכר שנקבתי לכם היה היותר גבוה ומצדי לא היה כל עיכוב בנוגע להתשלומים. ופתאום–והנה אתם באים בדרישות חדשות, ועוד בטרם המצאתם לידי את החומר של המלון הנכם דורשים ארכה של חצי שנה והמשכת התשלומים בהוספה. לדרישה כזו לא הייתי יכול להיזקק גם אלמלא היתה לי הרשות לבזבז כסף שאינו שלי, כסף החברה, לפי ראות עיני, ומה גם בשעה שאני אחראי בעד כל פרוטה ופרוטה שהנני מוציא.

אשר על כן הנני דורש מכם ראשית כל תמציאו לידי את המלון מסודר וערוך לדפוס ואתם תוכלו להיות בטוחים שבאם יצא לנו עפ"י החשבון שעוד מגיע לכם ממני איזה סכום אמציאנו לידכם בלי כל עיכוב, אך אל נא תגזרו עלי גזרה שאיני יכול לעמוד בה.

ובתקוה לקבל ממך תשובה תכופית, הנני שלך

ברגשי כבוד ובברכת ציון

ד"ר ש. לוין

נ.ב. בנוגע להטרמינולוגיה הפילוסופית הנך נמלך בי – הרשות בידך.

אל י.ד. ברקוביץ, ניו־יורק

לונדון, כ“א חשון, תר”פ (14.11.1919)

יקירי ברקוביץ,

במשך חצי השנה האחרונה לא קיבלתי ממך אף “צורת אות”. יודע אני אמנם שהנך טרוד בעבודתך ואין לך פנאי לבוא עמי בחליפת מכתבים, אך בכ"ז אלמלי רצית היית מוצא בשבילי איזו שעה קלה פנויה להודיעני מכל הנעשה והנשמע אתך.

לפני ימים אחדים הגיעני מכתב מאת הד"ר [ישראל] אפרת בשם מחברי המלון. בו הוא מבקשני שאוסיף לשלם לכולם את משכורתם עד הפסח הבא, והנני שולח לך בזה את העתקת תשובתי לו.

רואה אני שמי שהוא אסטניס יותר מדי – שקיל למטרפסיה בהאי עלמא. מעולם לא עלה על דעתי שאנשים כהד"ר [יהודה] קויפמן סילקינר ואפרת יבואו אלי בתביעה מוזרה כזו, בעוד שעד היום לא המציאו לידי אף שורה אחת מהמלון.

הנני מבקשך, איפוא, להסביר לידידינו מחברי המלון שכן לא יעשה, ושעליהם מוטלת החובה הפורמאלית והמוסרית גם יחד להמציא לידי ראשית כל את המלון מסודר וערוך לדפוס עם מבוא ארוך שישמש מפתח להמלון. יכולים הם ידידינו המחברים להיות בטוחים שאם יגיע להם עוד איזה סכום לפי החשבון – לא אאחר מלסלקו לבעליו, אך זהו למעלה מן האפשר להכניס מבלי דעת כל חשבון עוד סכום הגון אל תוך הענין.

הנני מתעתד לסלק את כל ענייני פה באירופה בעוד חדשים שניים או שלושה ולעלות לא“י ע”מ להשתקע שם. הריני מבקשך שוב לעשות זאת למעני ולסייע לי בענין המלון שיגמר בכי־טוב ובאופן היותר רצוי.

קיבלתי טלגרמה מאת הגברת שווייצר וידידינו אברהם לוברסקי שבה יודיעני שאתה אינך יודע כלום בדבר חמש מאות הדולר שביקשתיך לתת על חשבוני להאדון זלקינד טרם עזבו את אמריקא. לפלא לי איך שכחת את הענין הלזה והרי אתה רשמת בעצם ידך את בקשתי זאת בספר בערב יום הפרידה ממך. (בכל אופן הנני שולח למר זלקינד כעת כסף אחר לאותה מטרה).

כמו כן נא להודיעני מה בדבר הוצאת ספרי “מעבדות לחרות”. הרי הספר היה מוכן לדפוס עוד בהיותי באמריקא וכסף להוצאתו לא חסר וסילקינר קיבל ע"ע להוציאו במשך חדשים – ומפני מה ולמה נתעכבה הוצאתו עד כה?

אסתר שלי דורשת בשלומך באהבה רבה ושא נא גם את ברכתי אני לך ולמשפחתך היקרה, ברכת ידידך הנאמן שלך,

ד"ר לוין

אל הלל זלטופולסקי

לונדון, כ“ה בכסלו, תר”פ (17.12.1919)

לידידי רבי הלל, נרו יאיר ויזרח,

תודה רבה על גלותך לי את סוד קיומך ועוד יותר על דאגך לסוד הקיום של בית המדרש למורים באודיסה. תפילתך כבר נתקבלה ונתמלאה וכבר הקצבנו בעד בית המדרש הנ"ל חצי מיליון האוקראינקות וכבר מילאנו את ידיו של מר שוורצמן באודיסה לסלק את הכסף על חשבוננו.

זה היה סעיף א'.

סעיף ב': בישיבה האחרונה של ועד ההנהלה טיפלו בעריכת סדר היום של הועידה השנתית וגם בדבר ועידת המלומדים. הוחלט שהרצאת הלשכה ע"ד עבודתה תהא מודפסת כדי לחסוך זמן, באקדמות־מלים משלי בתור פתיחה קצרה.

סעיף ג': מלבד זה קבעו שעה אחת להרצאות ע"ד העבודה התרבותית במרכזי הגולה היותר חשובים. גם ההרצאות האלה תהיינה מודפסות ועל המרצים יהיה לכלכל את דבריהם בעשרה רגעים או ברבע שעה לכל היותר.

סעיף אחרון אחרון חביב: הננו מבקשים אותך שתואיל בטובך לקבל עליך גם אתה הרצאה כזאת על עבודת התרבות בצירוף הקדמה שבע"פ, ובטוחים אנו שמעוטך יחזיק מרובה.

והנני חברך וידידך,

ש. לוין

אל א. א. קבק

לונדון, כ“ו בכסלו תר”פ (19.12.1919)

ידידי הנכבד,

זה עתה שלחנו לך מכתב מפורט שבו תמצא מענה על שאלתך בה“נ.ב.” שבמכתבך האחרון מ־ט' דצמבר. בדבר ספרך “יסודי הפסיכולוגיה הפדגוגית” וכל הענין הכרוך בעקבו נשוחח בקרוב בבזיליאה פא“פ במשך הוועידה הציונית, ואז תסלח לי בוודאי גם על שתיקתי עד כה שלא באה חו”ש [חס ושלום] מתוך זדון או רישול.

ד"ר ש. לוין

אל זאב יעבץ

לונדון, ח' בטבת תר"פ (30.12.1919)

ידידי הנעלה,

לכל לראש תודתי לו מקרב לב על יקרת אגרתו שהגיעה לידי לפני ימים אחדים, ועל פרשת משאלותיו ותנאיו הנקובים בה. שמתי לב לכל סעיף וסעיף במכתבו, ואילו היה בידי להיות דן יחידי בנדון זה הייתי מזדרז להשיב לכ' תיכף בהחלט, אך מאחר שאין בידי להחליט דבר בטרם המלכי עם חברי ב“התחיה” – עלי לחכות בתשובתי למועד התראותי או בואי בכתובים עמהם בנוגע לכל אותו הענין לכל פרטיו ותנאיו. הנני נוגע לע“ע רק באותם הסעיפים שבהם, לדעתי, הקשה אדוני לשאול, הלא הם: סעיף ג' (מחיר כל גליון) וסעיף ז' (קביעת מועד להדפסת המהדורה הראשונה). מה שנוגע למחיר הגבוה אפשר כמובן, לבוא לעמק השווה, אולם לסעיף ז' בוודאי יתנגדו חברי ב”התחיה“, מתוך שבמצב הנוכחי, בשעה שבתי הדפוס בא”י עמוסים בעבודה יהיה עלינו להתחשב עם התנאים הקשים של ההדפסה, ולא תהיה לנו אם כן האפשרות לקבוע מועד מוגבל בשביל ההדפסה. אבל כ' יבין מעצמו שהמו"ל רוצה לראות את ספרי הוצאתו נדפסים במהירות האפשרית.

ומפני שאחדים ממנהלי “התחיה” נמצאים כעת בא"י ועלי להציע את הדבר לפניהם, יסלח לי כ' אם לא תהיה לי היכולת לבוא בתשובה מוחלטת לפני שנים או שלושה חדשים.

והנני שלו בכל רחשי הכבוד והיקר ובברכת ציון,

ש. לוין

אל פרופ' א. וארבורג, ברלין ⁵

לונדון, 1 בינואר 1920

אדוני הפרופסור הנכבד מאד,

בוודאי ידוע לך, כי ד“ר רופין נשא ונתן עם ד”ר גרומר בעניין חיבורו של ספר לימוד עברי לאנליזה. הסכמנו להצעה שהוגשה לנו ע“י ד”ר רופין. עקב יציאתו של ד“ר רופין למסעו נבקשך, אדוני הפרופסור הנכבד מאד, להמשיך ולטפל בעניין ולחתום יחד עם ד”ר גרומר על החוזה המצורף.

עניין לנו בכך, שחיבורו של ספר הלימוד יבוצע במהרה ככל האפשר.

נבקש את ד“ר גרומר, כי ישלח אלינו את תוכן־העניינים של הכרך הראשון ואת שמו של הספר כולו בעברית לצורך הודעה לעתונות העברית. מצורף בזאת העתק ממכתב זה עבור ד”ר גרומר, וכן החוזה בשני העתקים, מהם נבקש להחזיר אחד בחתימתו של ד“ר גרומר. נבקש לסלק לד”ר גרומר, על חשבוננו, את שכר הסופרים לארבעת הגליונות הראשונים בסך 3,000 מארק, מיד לאחר חתימת החוזה.

בתודה לבבית על מעשה התיווך לך

בברכת ציון

ש. לוין

אל ד"ר מחובר

לונדון, י“ב בטבת, תר”פ (2.1.1920)

ידידי הנכבד,

הנני בא במכתבי זה להעירו בדבר ספר הלימוד שלו שעל אודותיו לקחתי דברים עמו זה מזמן. אז כשהיה הענין מדובר בינינו התרציתי לקנות ממנו ספרו רק אחרי עברו תחילה תחת הבקורת של בעלי המקצוע בני־סמך ואחרי בוא עליו הסכמתם. החצי הראשון של תנאי קודם זה כבר נתמלא, אבל – לא החצי השני עדיין. דעת המומחים היא שספרו דורש עוד ליטוש, עיבוד ושכלול ושלפי בניינו הנוכחי אינו בהתאם אל הצורך. מובן שאני בתור מו“ל מוכרח להתחשב עם דעת מומחים זו, והנני נאלץ ע”כ למסור את הענין שוב לרשותו בתנאי כפול. זאת אומרת: שאני מצדי נכון אהיה להוציא לאור את ספרו אם יסכים לעבדו שנית ולשכללו תכלית שכלול עד שיצא מזוקק שבעתיים ומנופה בשבע נפות. חזקה על חבר שכמותו שבוודאי יוציא מתחת יד־מלטשת שלו דבר מתוקן שדעת המומחים תהיה נוחה הימנו בשלמות. אם יצליח לגמור את הדבר במשך חצי שנה, או שנה לכל היותר אז אזדרז גם אני לעשות את שלי.

לתשובתו אחכה, והנני שלו בכבוד גמור ובב"צ⁶,

ש. לוין

אל דוד דיינוב, לונדון

י“ז בטבת תר”פ (9.1.1920)

אדוני הנכבד,

בתשובה על מכתבו מיום ה' יאנוואֶר הנני מבקש את סליחתו אם לא אוכל לבוא אחרי בקשתו שבכל חפץ לב הייתי ממלא אותה, אילו היו עתותי בידי. אך לצערי אין שעתי פנויה והנני עסוק וטרוד מאד בימים האלה בצרכי כללנו וקשה לי לפנות את דעת ל“דברים מן הצד”. אולם אדוני יוכל להשתמש למטרה זו, שעליה הוא מדבר במכתבו, בספרי “בימי המעבר” בהקדמת ראובן בריינין, בהקדמה זו ימצא בוודאי פרטים רבים שהוא רוצה לעמוד עליהם והספר בעצמו ישמש לו סיוע לעניינו.

בר"פ ובברכת ציון

ש. לוין

אל ד"ר א. א. קבק

כ“א בטבת תר”פ (13.1.1920)

ידידי הנכבד,

ראשית כל הנני מבקש את סליחתך על שלא הזדרזתי לתת לך תשובה ברורה עד כה בדבר ה“כתב־יד” שלך. אמנם לא בי האשמה, כ"א בתנאי העבודה שאני נתון בהם. טרוד אני יותר מדי ועלי לגזול שעה קלה מעתותי בכדי לטפל בעניני ספרות. כעת אוכל לענותך בקצרה:

(א) הספר שלך מצא חן בעיני עד למאד, ונכון אני לקנות ממך את זכות הדפסתו ומכירתו בעד הוצאת־הספרים “התחיה”, (זהו שמה החדש של החברה להוצאת ספרים שיסדנו לפני חדשים אחדים).

(ב) החברה רוכשת את הזכות מידי המחבר רק למשך שתים־עשרה – חמש־עשרה שנה וככלות הזמן הזה עוברת הזכות להמחבר לכל פרטיה.

(ג) החברה משלמת להמחבר מחמש ועד שבע לי"ש בעד כל גליון של דפוס (ששה עשר עמוד הגליון בתבנית אוקטב גדולה).

(ד) מלבד המחיר הנקוב נכונה החברה לשלם למחבר עשרה אחוזים מהריוח הנקי של הספר, כמובן אחרי נכיון כל הוצאות הדפוס והמכירה.

כפי שהנך רואה מתוך התנאים הנקובים לעיל, רחוקה היא החברה מכל שאיפה להתעשר על חשבון המחברים, אבל יחד עם זה היא שואפת לתנאים כאלה שתהא רחוקה מהפסד.

הספר בכללו זקוק עוד לעיבוד וביחוד בחלקו הטרמינולוגי. לפי דעת מומחים אחדים צריך להתרחק מכל חידוש במקום שיש בספרותנו מלים ומבטאים מדעיים שכבר באה עליהם ההסכמה הכללית.

זהו כל מה שמצאתי להודיעך. כעת יכול אתה אם כן לסדר את כל החומר של הספר, לעבור עליו שנית, לעבדו ולשכללו בכדי שיהיה מוכן לדפוס, אם רק התנאים המפורטים לעיל מתאימים לחפצך.

לתשובתך אחכה והנני מכבדך ומוקירך,

ש. לוין

נ.ב. מצורף בזה הנני מחזיר לך את ה“כתב־יד” של הפרקים הראשונים מספרך שהמצאת לי.

אל מ. אוסישקין

לונדון, ב' שבט תר"פ (22.1.20)

חבר יקר,

קיבלתי את מכתבך בדבר העברת לשכת החינוך והתרבות מפה לא“י והנני מודה לך על הידיעות המפורטות שהואלת למסור לנו. הצעתי את מכתבך לפני ועד ההנהלה אשר דן עליו בישיבתו אתמול, כ”ט טבת ובא לידי המסקנה כי בהיות שאין הדבר עולה בידינו להשיג את הרשיון בעד הד“ר היינריך לוה לנסוע לא”י ואין אנו יודעים כמה זמן יעבור עוד עד שנשיגנו, ובהיות כי מדור הספריות אינו סובל לפי דעתנו דיחוי מצאנו לנחוץ שהד“ר הוגו ברגמן יתפטר ממשמרתו בתור מזכיר ראשי בלשכת החינוך והתרבות פה ויעלה לא”י לקבל עליו שם את עבודת הסידור של הספריות בא“י בכלל וביחוד את הספריה הלאומית בירושלים. הד”ר ברגמן מסכים, כי כשיבוא הרשיון בשביל הד“ר היינריך לוה לבוא לא”י, תינתן המשרה של הספרן הראשי לד"ר לוה והוא יהיה ספרן שני. אמנם בוודאי נצטרך לעובדים אחדים במקצוע הספריה.

הסכמנו להצעת הד“ר ברגמן שטרם נסעו לא”י יבקר את הד"ר היינריך לוה בברלין ויתיעץ עמו על כל השאלות הטכניות הכרוכות בעבודה זו ויעמוד על טיב עניניה וצרכיה.

לע“ע ממשיך עוד הד”ר ברגמן את עבודתו פה בלשכת החינוך והתרבות ומחכה להסכמתך, שתואיל בטובך להודיענו אודותה ע“י הטלגרף. הד”ר ברגמן הוא ספרן מומחה ומנוסה במקצוע זה ביחוד. משנת 1906 עד בואו הנה נשא משרה בהספריה של האוניברסיטה בפראג ואין שום ספק כי הוא יקדיש את זמנו, מרצו, ידיעותיו הרבות וכשרונותיו המצוינים לספריה הלאומית בירושלים הקרובה כל כך אל לבו. הוא עובד חרוץ ודיקן ומסור בלב ונפש לעבודתו. על ידיעותיו וכשרונותיו איני צריך, כמדומני, לעורר את תשומת לבך. אני יודע אותו שנים רבות וחושב אני כי מקומו יכירנו בין העובדים היותר חרוצים והגונים על שדה תחייתנו הלאומית.

המשכורת של הד“ר ברגמן בלשכתנו פה היתה שבעים ל”ש לחודש. הד"ר ברגמן בעצמו אינו קובע מסמרות בנידון זה יען כי סמוך ובטוח הוא שתנאי החיים בירושלים נהירין לכם ותתנו לו את היכולת להיות מסור לעבודתו ללא דאגות פעוטות ומעצורים כלכליים. ועוד עלי להוסיף, כי נחוץ יהיה גם לשלם הוצאת נסיעתו הוא ומשפחתו והעברת כלי ביתו.

בברכת ציון שלך

שמריהו לוין

אל א. א. קבק

לונדון, ז' בשבט תר"פ (27.1.120)

ידידי היקר,

קיבלתי את מכתבך מיום כ“ו טבת ובתשובה עליו הנני שולח לך מצורף בזה את כתב־ההתקשרות שהנני מבקש להשיבו אלי אחרי חתמך עליו למען אשלח לך אח”כ את העתקתו בחתימת ידי אני. סעיף ד' ישמש לך גם מענה בחיוב על בקשתך שהספר ידפס תחת השגחתך, ובכל לבי הנני מסכים על כן שידפס בא"י.

בדבר נסיעתך לא“י לא הגיעה לידינו עדיין שום תשובה מהד”ר לוריא אם הוא מסכים לחכות לך עוד כשני חדשים, אבל זה עתה הודיעני בטלגרמה שהוא מסכים לתת לך שלושים לי"ש בתור הלוואה (כפי שביקשת) ומזה אפשר לדון שהוא מחכה לבואך. בכל אופן בוודאי יענה לך בימים האלה וכשיודיענו נזדרז להודיעך.

הנני חושב שעתה אחרי שהסכים הד“ר לוריא להלוות לך את שלושים הלי”ש תוכל לחזור בך מבקשת דמי הקדימה שלא יכירם מקומם בכתב ההתקשרות, כפי שתראה ותמצא את התנאים מתאימים לחפצך. הואל נא להודיענו אם רוצה אתה בשלושים הלי"ש מיד או לפני צאתך לדרך.

והנני שלך בכבוד וידידות,

ש. לוין

לוטה: כתב התקשרות.

כתב־התקשרות

בין הד“ר שמריהו הלוי לוין, בא־כוחה של הוצאת “התחיה”, המכוּנה בכתב זה מו”ל, ובין מר א.א. קבק, המכוּנה בכתב זה מחבר, בענין הדפסת ספר בשם “יסודי הפסיכולוגיה הפדגוגית”.

(א) המו“ל קונה מאת המחבר את הספר הנ”ל ומשלם בעד כל גליון של דפוס (ט"ז עמוד הגליון בתבנית אוקטב גדולה) סך של […] לי"ש.

(ב) הזכות על הספר (כלומר: ההדפסה והמכירה) נמסרת להוצאת “התחיה” למשך חמש־עשרה שנה מיום צאתו לאור. כתום הזמן הזה עוברת הזכות לכל פרטיה אל המחבר.

(ג) במשך זמן ההתקשרות אין להמחבר הרשות להדפיס את הספר, לא כולו ולא מקצתו, לא בעצמו ולא ע“י מו”ל אחר.

(ד) ההגהה חלה על המחבר.

(ה) מלבד המחיר הנקוב לעיל בעד כל גליון של דפוס משלמת “התחיה” להמחבר עוד עשרה אחוזים מהריוח הנקי, כמובן אחרי נכיון כל ההוצאות.

(ו) את מחציתו של מחיר הספר משלם המו“ל להמחבר בשעת קבלת ה”כתב־יד" ואת מחציתו השניה – מיד אחר צאת הספר לאור.

ולאישור כל הנ"ל הננו באים על החתום:

פה לונדון, יום לחודש שנת

אל א.א. קבק, וינה

לונדון, ד' באדר תר"פ (23.3.20)

ידידי היקר,

הנני להשיבך כעת בקצרה על שלושת מכתביך האחרונים גם יחד. הלא יודע הנך בוודאי ע"ד ישיבת הוועד הפועל הגדול הנמשכות זה כשבועיים בלשכתנו וכמעט שאין רגע לשאוף רוח. זאת היא סיבת איחור תשובתי ואתך הסליחה.

הנני שולח לך רצוף בזה שטר המחאה (שיק) לאלף פרנק כחפצך, והנני משתדל שגם שלושים הלי"ש ישולחו לך מלשכתנו תיכף. בנוגע לפיתוחי הציורים (הקלישות) הרשות בידך להוציא עליהם מאה פרנק בערך מתוך אלף הפרנק שהנני שולח לך ואת השאר תזקוף על חשבונך.

ואשר להוצאת “התחיה” יכול אני כעת להביע לך רק בדרך כלל שהיא מבוססה למדי, ואעפ“י שלפי שעה אין טרדותי נותנות לי לטפל בה הנני חושב אותה לבריה בת־קיים ולכשאפנה מעט אתחיל להתעסק בה כראוי. ע”ד יתר הפרטים בנוגע ל“התחיה” ושאר שאלותיך אכתוב לך בקרוב כשתגמרנה ישיבות הוועד הפועל והעבודה תשוב לסדרה.

והנני שלך ברגשי כבוד וידידות וברכת דרך צלחה לארצנו,

ש. לוין

לוטה: שטר המחאה.

נ.ב. בנוגע לכרטיס האניה שלך הנה זה כבר חדלנו מהמציא כרטיסים ע“י חבורת המסע וההובלה לא”י והננו שולחים את הכרטיסים ישר אל הנוסע, ובכן – אם עדיין לא קיבלת את הכרטיס מאת החבורה הנ"ל, הודיענו תיכף באיזה יום אתה אומר לנסוע ואיזו רשיונות נסיעה יש לך ונמציא לך את הכרטיס.

אל אשר גולאק, לונדון

לונדון, כ“ב באדר תר”פ (18.3.20)

א.נ.,

בתשובה על מכתבך מיום כ' ח“ז הנני להודיעך בשם ה”תחיה“, מוסד להוצאת ספרים עבריים, שהננו מסכימים לקנות ממך שתי מונוגרפיות במקצוע תורת המשפטים כפי המבואר במכתבך מיום הנ”ל, ונשלם שכר סופרים שמונה לי"ש בעד כל גליון של דפוס, היינו ששה־עשר עמוד הגליון בתבנית אוקטב.

על חשבון שכר הסופרים בעד הספרים הנ“ל הננו נכונים לשלם לך עד לחשבון סך שלושים לי”ש בכל חודש החל מיום הרשום למטה במשך ששה חדשים ואת השאר נשלם אחרי מסרך את כתבי היד לידינו.

בכבוד רב,

ש. לוין

אל ש. ב. מקסימון

לונדון, כ“ז באדר תר”"פ (19.3.20)

ידידי היקר,

תודה רבה לך על מכתבך מפורים־שושן והערותיך הנכונות. הדברים שנמסרו בשמי ב“היינט” הם כמובן מסורסים. לשואלי בארתי כי לדעתי יש להבחין בין שני סוגי מיסיון. האחד הוא הצודד נפשות בגלוי, שנגדו עלינו ללחום בכל עוז ובכל תוקף כוחנו, והשני הוא ה“דבר באופל מתהלך”, זו המיסיון המגיחה תמיד מהמחתרת באפר־קדש על עיניה ומתחסדת עם ילדי ישראל בהקימה להם מוסדות חינוך והשכלה לטובת האנושיות. נגד שיטת מיסיון זו אין לנו נשק יותר מקביל ומשובח, אמרתי, מנשקה היא: שנרבה במוסדות חינוך ותרבות משלנו, שנדאג אנחנו לטובת ילדי ישראל, חינוכם והשכלתם, שלא נניח להם שום מקום להתגדר בו. הדברים ברורים למדי, ועיקר הבדל הסוגים לא בא אלא לשם הבדל הטכסיס במלחמתנו נגד המיסיון.

אסיר תודה אהיה לך אם תואיל בטובך לתקן את המעוות בשמי עפ"י הדברים דלעיל.

שלך בכבוד ובידידות,

ש. לוין

לכל הפדרציות הציוניות

לונדון, י“ט בניסן תר”פ (7.4.20)

חברים נכבדים,

אספת הוועד הפועל הגדול, שהיתה זה עתה בלונדון, מילאה את ידי מחלקת החינוך והתרבות בלשכה הציונית המרכזית לקרוא לוועידת חינוך ותרבות, שבה ישתתפו מומחים פדגוגיים ועוסקים בצרכי החינוך מא“י והגולה, לדון על כל שאלות החינוך העברי. הצעה זו הוגשה מאת צירי הארצות השונות ובאה מתוך הצורך ליצור ע”י בירור־דברים והתיעצות שבעל־פה אחוד פנימי בין א"י והגולה ובין כל ארצות הגולה עצמן בנוגע לכל השאלות המתעוררות לרגלי העבודה בכל הארצות וביחוד לרגלי בית הספר העברי שנוצר בארצות רבות.

בדעתנו לקרוא לועידה זו בתחילת הקיץ, לכשאפשר מיד לפני הוועידה השנתית, באחת ערי אירופא המרכזית. סדר היום יכיל בקירוב:

(א) דרכי החינוך העברי (1) בארץ, (2) בגולה;

(אא) בית ספר לעם.

(אב) בית הספר התיכוני.

(ב) מטרות החינוך העברי.

(ג) חינוך מורים.

(אא) בתי מדרש למורים, א,

(אב) שעורים למורים.

(ד) שאלת ספרי הלימוד בבית הספר העברי.

(ה) בתי ספר עבריים למלאכה ולמקצועות.

(ו) בתי מדרש עבריים לעם.

(ז) הפצת ידיעת השפה:

(אא) שעורים לעם.

(אב) ספרי לימוד לגדולים ושאר המכשירים.

(ח) הבמה העברית.

(ט) האשה העברית ותחיית השפה.

(י) מכון לשפה העברית וחקירתה בא"י.

(י"א) העבודה הלאומית לשם החינוך, צורת הסתדרותה, וביסוסה החמרי.

ועידה זו אינה באה לשם דמונסטרציה. עליה להיות ועידה לשם עבודה נושאת פירות. והננו מתכבדים לבקשכם שתואילו להודיענו במוקדם האפשרי, אם יש את נפשכם להשתתף בוועידה זו ומי מחבריכם קרוב, ביחוד מתוך התענינותו ונסיונו, לאחד הענינים שהעמדנו על הפרק. מובן מאליו שנשים לב לכל הצעה מצדכם בנוגע לסדר היום.

בכבוד רב ובב"צ,

שמריה לוין

מנהל לשכת החינוך והתרבות

אל חברי הוועד הפועל

ברן, כ' ביוני תר"פ

לחברי הוועד הפועל, שלום וברכה!

לא עלתה בידי לתת לכם דין חשבון ע“ד נסיעתי ותוצאותיה וע”ד המסקנות שהגעתי אליהן אחרי שביקרתי את המרכזים הראשיים, מקצתם במערבה של אירופא ומקצתם במזרחה. ראיתי בעיני את עולמנו ההרוס והסתכלתי, יותר לעומק מאשר לרוחב, אל החיים שנשתנו ואל הזרמים החדשים המפלסים להם נתים בתוכם, רשמתי רשימות, עשיתי ציונים ואמרתי לעבד את החומר אחרי שובי ללונדון ולתת לפניכם תמונה מחיי עמנו שתהי מתאימה אל המציאות. אך אתם גזרתם עלי אחרת, וכמובן לא הרביתי לחקור ולשאול אלא נכנעתי לפני פקודתכם.

ביקרתי: ברלין, פראג, ווינה, פרסבורג, קראקוי, וורשה ולודז'. עשיתי את כל ההכנות הנחוצות כדי לבקר גם את ווילנא ומינסק אבל בינתיים נתקבלה הטלגרמא שלכם, שאפסיק את נסיעותי ואעלה לארצנו. והלא יודעים אתם עד כמה קשה בשעה זו לבטל הכנות שכבר נעשו ולהחליפן בחדשות. ובאמת לולא עזרתם של הצירים הבריטיים (כולם בלי יוצא מן הכלל) לא הייתי מוצא שום אפשרות למלא את תכניתי הקבועה. קו"ח⁷ לשנותה ולהחליפה באחרת. הצירים הבריטים עזרו לי ולמלאכותי עד כמה שידם מגעת.

והנה מצד אחד הצטערתי שלא אשתתף בהועידה השנתית, אבל הנני מודה כי שמחתי לקראת עלייתי לארץ כפליים על צערי. יומיים אחרי הטלגרמא הראשונה הגיעתני דרך ברלין הטלגרמא השניה המבטלת את הראשונה. שניתי עוד הפעם את תכניתי ואמרתי לנסוע ללונדון דרך שוויצריה, ורק אתמול קיבלתי עוד הפעם את הפקודה, המקיימת את הטלגרמא הראשונה. אין אני בא חלילה בבקורת ואין אני כועס עליכם חברי, ואין אני מטיל עליכם את האחריות בעד איבוד הזמן שגרמו לי השינויים, החליפות והתמורות.

היום באתי לברן, כדי לסדר את ענייני הפספורט שלי אצל הציר הבריטי ואשתדל להשיג כרטיס נסיעה דרך גנוא ביום כ"א לחודש, אבל מסופק אני אם יעלה הדבר בידי. והיה אם לא יעלה, אהיה מוכרח לחכות עד יום א' לחודש יולי ולהפליג מטריעסט.

מציריך טילגרמתי לכם שתשלחו לי מעט כסף, מפני שבעברי את הגבול האוסטרי הציגוני ממש ככלי ריק והשאירו לי רק כדי נסיעה לציריך וסיפוק מזונות ליום אחד. את כספי שלחתי חזרה לווינה אבל את החרפות והגידופים שנפלו בחלקי (ובחלקם של כל הנוסעים) לא אשכח לעולם. כולנו טעמנו טעמה של אינקוויזיציה חדשה.

את מטרת נסיעתי לארץ הבינותי גם מתוך הטלגרמא הראשונה, אע"פ שהיתה סתומה, והלוואי שאמלא את שליחותי כחפץ כולנו, והלא זה תלוי לא רק בי. בוודאי תשתדלו מלונדון להקל את שליחותי ולהיות לי לעזר בכל יכולתכם.

בברלין, בפראג ובווינא לא מצאתי שום שינוי לטובה במצבה של התנועה הציונית. הכל נשאר כדאשתקד. העובדים הישנים עשו עלי רושם של עייפות, והחדשים – מספרם מעט ונער יכתבם. לא הרגשתי שום סימן ל“ימות המשיח” ולא מצאתי את חדוות היצירה שאליה התפללנו. יודע אני, כי האמת הזו תהיה מרה לרבים מאחינו שבמערב, אבל מרירותה אינה מכחישה אותה. בווארשה, בקראקוי ובלודז' היו לי שעות רבות של קורת רוח למרות מצבם הפוליטי של אחינו בפולין, המדכא את הנפש. ביחוד עשו עלי רושם עז בני הנעורים, שבמובן ידוע הנם כולם “חלוצים” ומוכנים באמת לעבוד עבודת העם. התנועה העברית אחזה כמעט בכל שדרות העם ומשמשת היא סימן מובהק לתחיה פנימית. בין המוסדות החדשים מצטיינים ביחוד: הפדגוגיום בווינא (התלמידים הם כמעט כולם מבני המזרח), בתי הספר התיכונים בלודז ובתי ספר עממיים אחדים בוורשא. בברלין יש ג“כ התחלה טובה ויש עובדים חרוצים אחדים, אבל מסופקני אם יעלה בידם לברוא מרכז חשוב בעד המזרח. שאיפתו של הד”ר [אויגן] טויבלר לברוא בברלין מרכז חדש בשביל מהדורא שניה של “חכמת היהדות” עלולה לפי דעתי רק להזיק להתנועה העברית ולהתפתחותה. נחוץ עד למאד, שההסתדרות הציונית תקבל את העבודה העברית במזרחה של אירופא תחת חסותה ותברא מרכזים אחדים שיוכלו לפרנס את הדור הצעיר הרעב באמת לתחיה עברית מלאה ושלמה. יודע אני את הקושי שבדבר, אבל נחוץ לנצח אותו.

בדבר ה“חלוצים” יכול אני לומר רק בדרך כלל, שחבל שלא התחלנו בסידור העניין לפני שנתיים. מיד אחרי הצהרתו של בלפור. וגם כעת מחוייבים אנו להקדיש להענין הזה הרבה יותר אמצעים, מפני שאם אך יש “הוצאה”, שבאמת “הכנסה” היא, אין לנו דוגמא יותר בולטת מזו של החלוצים. וצריכים אנו להיות אסירי תודה לההסתדרות הציונית המאוחדת של הפועל הצעיר, צעירי ציון והחלוץ שקיבלה על עצמה לסדר את העליה של החלוצים. החיכוכים שבין ההסתדרות החדשה ובין המשרדים הישנים אינם נובעים מתוך פירוד דעות בעצם השאלה, ולכשתתרחב העבודה יעברו מאליהם.

התפשטה ההשקפה כמעט בכל אירופא, שהאמריקאים רוצים לשפוך את רוחם הם על ההסתדרות הציונית ולהטותה לטעמם. השתדלתי עד כמה שאפשר להסביר לבעלי ההשקפה הזו, שאינם אלא טועים, מפני שגם באמריקא יש לנו, כמו בשאר חלקי התבל, ציוניות מנומרת, בעלת גוונים שונים וזרמים שונים, וביקשתי אותם שלא יבואו בדעות מוקדמות ללונדון ושלא יביטו על חברינו האמריקאים כעל אנשים השואפים לשלטון. אלא, להיפך, שיתיחסו אליהם כאל עצם מעצמינו ברגש של אחווה וכבוד, ושישתדלו להבין את הלך נפשם וטעמם המיוחד, שחותמו של אמריקא טבוע עליו בהכרח.

בדבר “שלומי אמוני ישראל” ימסרו לכם דברים מענינים חברינו מפולין. אני רואה בהם את ה“שומרונים” החדשים שבאו ברגע האחרון בטענת “נבנה עמכם”. הזהרו והזהרו מפניהם. המזרחי בפולין עשה עלי רושם חיובי בתור לוחם בהאלמנט המסוכן הזה.

הנני מודה על פשעי: אחרי ביקורי את אירופא ואחרי שהסתכלתי אל עולמנו בצורתו הנוכחית הנני תומך בכל כוחי בהשקפתו של ברנדיס וחבריו, שאסור לנו בשעה זו, לוותר לעת עתה על זכויותיה של ההסתדרות הציונית בתור מנהלת את כל עבודת התחיה למלוא היקפה. היא יכולה רק לשתף לעבודתה זו את האלמנטים האחרים הרוצים באמת ובלב שלם, בלי כל פניות ומגמות צדדיות להיות לנו לעזר, אבל חלילה וחלילה לנו לחשוב כעת על יצירת הסתדרויות אחרות. הנני מגין לא על כבודה של ההסתדרות הציונית, כי אם על הגשמתה של תחיתנו הלאומית. עוד רבה לפנינו העבודה לחנך את עמנו על יסודות של תחיה בריאה ובלתי לקויה, וההסתדרות הציונית, שקיבלה על עצמה את התעודה הזו בימי חושך ואפלה, לא מילאה עוד את תפקידה ואינה עוד בת חורין למסור את תעודתה להסתדרות חדשה, ואפילו אם תהיה גדולה ממנה במניין. ברק מספרים גדולים אינו רשאי לשחד אותנו ולעוור את עינינו הנני מודה, שמתחרט אני, שהתווכחתי עם ברנדיס בשעתו בשאלה זו, מפני שנתעיתי בשווא להאמין, כי באמת נהפך לב אחר לעמנו, וכי באמת כלו כל המתנגדים לרעיון התחיה ותמו מן העולם. המציאות באה וטפחה על פני, והנני חוזר בתשובה.

חברי, נגעתי רק בקצה השאלות העומדות על הפרק, אבל מבקש אני אתכם, תעיינו בדברי ותשימו אליהם לב, כי נוסדים הם על המציאות החיה.

והנני אומר שלום, שלום לכולכם יחד ולכל אחד מכם ביחוד. מקרב לבי הנני שולח לכם את ברכתי, כי עבודתכם תהיה פוריה וכי תצליחו בכל אשר תפנו.

שלכם שמריה הלוי

אל חיים וייצמן ⁸

ברלין, 16 באוקטובר 1921

חיים היקר שלי!

אני כותב אליך לרגל עניין. הוטל עלי לנהל משא־ומתן עם ביאליק בנוגע להשתתפותו במשלחת האמריקאית. הוא התנגד במשך זמן רב, בהצטדקו בזה, שהוא חייב לסדר קודם כל את ענייני הוצאת הספרים “דביר” שעלתה במחשבתו, על אחת כמה וכמה שידידיו מזמינים אותו לאמריקא בפירוש למען “דביר”.

לדעתי יהיה זה קוצר־ראיה מצדנו, אם נרשה, שביאליק יסע לאמריקא לא כחבר המשלחת. תארתי בפרוטרוט לפני אלפרין וז’אבוטינסקי מה הם התנאים של ביאליק, וביקשתי אותם להסכים לתנאיו, שאפשר לצמצם אותם עד למינימום, אם יהיה יחס של רצון טוב לתכניתו בכללה.

עכשיו נראה מהמברקים, שנתקבלו מלונדון, ששם אין מתייחסים כל כך בהתלהבות להשתתפותו של ביאליק במשלחת. לא אאריך את הדיבור. אגיד לך רק דבר אחד, שאף אחד לא ימלא את מקום ביאליק, ושאין להרשות בשום אופן לפצל את כוחותינו, שאינם גם בלאו הכי אצלנו בשפע.

שוחחתי היום עם סוקולוב. הוא תמים דעים אתי בחשיבות סיפוחו של ביאליק לעבודה בלתי אמצעית למען קרן היסוד. מצד שני אני מסכים לדעתו של ס[וקולוב], שווארבורג יהיה חבר מועיל מאוד של המשלחת.

אני ממשיך בריפויי בברלין. הפרופיסור המטפל בי מרוצה מאוד בתוצאות. הריפוי צריך להימשך עד ראשית החודש נובמבר. הצעתי לכן על־ידי ז’אבוטינסקי, שאבוא ללונדון בראשית החודש נובמבר ואעבוד באנגליא עד נסיעתי לדרום־אפריקא. ז'[אבוטינסקי] הבטיח לענות לי על ידי הטלגרף אולם עד עכשיו לא קיבלתי תשובה.

מניומאן קיבלתי מכתב, שבו הוא מוחה נגד בחירתי ובחירת ז'[אבוטינסקי] לדירקטוריון של קרן־היסוד. אני מוצא, שהוא צודק בחלקו. העתק ממכתב זה הוא שלח גם לך. אני דוחה את ההחלטה בעניין זה עד פגישתי אתך, ואם תמצא לנחוץ אני מוכן בכל רגע להתפטר מהדירקטוריון.

אני משתמש בשהותי בגרמניא, ביקרתי כמה ערים חשובות לשם תעמולה. יתכן שאבקר גם בקופנהאגן.

מסור נא דרישת שלום לבבית ביותר ממני לוויירה היקרה ולילדים.

מחבק אותך חזק

שלך שמריה

צרור המכתבים שבכאן יש בו תמונה ברורה ושלימה של חבלי לידתו וגידולו של “דביר”. כל הקשיים שנערמו על דרך התפתחותו באים במכתבים אלה. בין עשיה לעשיה למען קרן-היסוד זוכר לוין את “דביר” ופועל למענו. אף הוא הולך בשליחות ההוצאה לפולין ולאמריקה. שותפו למסעו הוא מרדכי ברנשטיין מנהלו העסקי של “דביר”.

אל ח. נ. ביאליק וי. פאינסון, ברלין

כ“ז חשון תרפ”ב, 28.11.1921

לידידי הנכבדים, שלום וברכה.

כפי שכתבתי למר פאינסון במכתבי הקודם, חכיתי לבואו של ידידנו מר ניידיטש, כדי לעיין בדבר ולהחליט בדבר העברת הכספים של “התחיה” על שם ה“דביר”. אמנם אחרי עיון מצאנו, שיש לנו רשות להעביר רק חלק ידוע מהונה של התחיה, אחרי שקיבלנו על זה את הסכמתם של אחדים ממנויי “התחיה”, אבל לא את כל הסכום הנמצא בקופתה. הנה כן, למשל, נתקבלה בינתיים דרישה ממר טולקובסקי להשיב לו את חלקו שהכניס ל“התחיה”, סך מאה לי“ש, אחרי שחותנו מר יצחק גולדברג מסר לו ש”התחיה" לא תתקיים, והרי אין אנו בטוחים שלא יבואו בדרישות כאלה גם מנויים אחרים.

מפני זה החלטנו לבלי לבטל כעת לגמרי את קיומה של “התחיה” כי אם להזדרז ולאשר את “הדביר” בירושלים בתור חברה קיימת, ואז נקבל בלי שום ספק את הסכמתם של מנויי “התחיה” למזג את “התחיה” עם “הדביר”. ומזה תצא לנו תועלת משנה: ראשית לא נפסיד מהסכומים שכבר נכנסו לקופתה של “התחיה”, ושנית נוכל בוודאי לאסוף עוד סכומים הגונים מאלה שנתנו את ידם בשעתם ל“התחיה”.

לעת עתה הנני שולח לכם מסכומי “התחיה” בתור הלוואה ל“הדביר” סך שמונה מאות לי“ש. הסך הזה ירשם בהבנק שלנו בלונדון על שם מר פאינסון, וזה יתן לכם את האפשרות לגשת תו”מ אל העבודה וג"כ לאישורו של “הדביר” בתור מוסד ארץ ישראלי.

הייתי מציע לרשום את השמות הללו בתור מייסדיו של “הדביר” בירושלים: ח.נ. ביאליק, דרוינוב, י. פאינסון, יצחק גולדברג, יצחק ניידיטש ושמריה לוין. מקווה אני, שגם אחד-העם יתרצה להיות בין המייסדים, ונא לכתוב לו בענין הזה גם מצדכם.

מכיוון שאנייתי מפליגה בעוד ימים אחדים, מבקש אני אתכם לבוא בכתובים בענייני “הדביר” מכאן ולהבא עד שובי מנסיעתי עם ידידנו מר ניידיטש.

שמריהו לוין

נ.ב. מהסכום של שמונה מאות ל“י הנני מנכה סך 35 לי”ש שנתתי לד"ר גליקסון ונא לזקוף את הסך הזה על חשבוננו.

אל ח.נ. ביאליק, האמבורג

לידידי היקר, שלום וברכה!

מצטער אני עד למאוד, שלא עלתה בידי להתראות עמך אחרי שובי מדרום אפריקא. אמנם חשבתי, שתספיק לי השעה לבקרך בהאמבורג ולבלות בחברתך יום או יומיים, אבל בינתיים נחליתי בלונדון ונפלתי למשכב ובקושי גדול חזרתי לברלין. כעת הנני נמצא בווילדונגן על פי פקודת הרופא ואשהה פה כחודש ימים, אם רק תדחה ישיבת הוה“פ, שנועדה לכ”ה חדש דנא.

ומפני הטעמים הללו יש לי בקשה אליך, יקירי. אם יש את נפשך לבקר אותי, תאסור תודתי בעבותיים. הנסיעה מפרנקפורט לווילדונגן תאכל כשש שעות, אבל נחוץ להחליף את הרכבת ב“וואבערן” ואם קשה ממך הדבר לעשותו, נא נזדמן בפונדק אחד במארבורג באחד מהימים הראשונים לשבוע זה ונוכל לבלות שעות אחדות בשיחה של תלמידי חכמים למחצה ולמחצה של סוחרים, הרוצים להעמיד את ה“דביר” על בסיס נכון וקיים. וגם מלבד עניני ה“דביר” הייתי רוצה לקחת עמך דברים בנוגע לשאלות יותר חמורות העומדות כעת על הפרק, ושאנו מחויבים לטפל בבקשת פתרוניהם.

אם כן, יקירי, הנני מחכה לתשובתך החיובית ונא להודיעני בטלגרמא תו"מ באיזה מקום ובאיזו שעה ניפגש ואשתדל לכוון את השעה גם מצדי אני. אם הנך מוכן ומזומן לבוא לווילדונגן – מה טוב. אזי הודיעני בעוד מועד שעת בוא הרכבת לוואבערן ואני אצא שמה לקראתך. ואם ניפגש במארבורג, הודיעני גם כן שעת בואך ואשתדל להקדימך, אבל בכל אופן נחכה איש לרעהו על התחנה.

אמור בשמי שלום להגברת שלך.

והנני שלך באהבה רבה

שמריה לוין

אל ליאו הרמן, לונדון

באד ווילדונגן, 14.7.22

הרמן חביבי!

אמנם כבר כתבתי אל ברטולד [פייבל] וביקשתיו להודיע לי על המתרחש, אולם מסיבות ביטוח כפול הנני פונה גם אליך באותה בקשה. תבין בוודאי, כמה קשה ובלתי נעים לי דוקא כעת לבלות את זמני במקום נידח כזה בלי ידידים ובלי מכר. תרחם עלי ותשלח לי ידיעות. איך מתקדם עניננו? האם באמת הוסרו כל המכשולים? מה הן תקוותיו של חיים [וייצמן]?

שלח לי את סדר היום של ישיבת הוועד הפועל הבאה. מיוהנסבורג קיבלתי הודעה, כי בחרו בי בתורת צירם לוועדה השנתית – יותר נכון: מינו אותי. תשיב להם ותגיד להם, כי אקבל עלי את התפקיד החדש בשמחה.

דרישות שלום לבביות לכהן,

שלך

שמריה לוי

תשתדל לכתוב בכתב ברור.

אל חיים וייצמן, לונדון

(*תורגם מאנגלית)

9 באוקטובר 1922

חיים חביבי!

מכתבך מיום 5 לחודש הגיעני וגרם לי הפתעה רבה, שהרי למדתי מתוכו, כי הידיעות שבידיך בלתי נכונות הן.

1. בקארלסבאד הוחלט ברורות, לאחר התייעצות יסודית עם האדונים שווייצר, ליפסקי, גולדברג וניידיטש, כי אין עלי להגיע לניו-יורק לפני תחילת נובמבר. זאת היתה ההחלטה, ואני לא שיניתי אותה כמלוא נימה.

2. את זמן-הביניים לא ניצלתי כלל ועיקר למטרות בריאות, אלא השתדלתי כמידת כוחותי לחזק את ההסתדרות [הציונית] בבוהמיא, בגרמניא ובחלקה בבלגיא – דבר שערכו היה רב, לדעתי ולדעת ידידי. רוב הזמן עבר עלי בקרון הרכבת, ואפילו למשפחתי יכולתי למצוא רק זמן מועט עד למאד. אפילו לצורך פעולתי באמריקא ולצורך ההצלחה שיש להשיגה דרוש בהחלט, כי יווצר זרם ציוני חזק במרכז-אירופא, ועל-כן גם רואה אני את פעילותי בנידון זה לא כעבודת-דחק אלא כעבודה דוחקת.

3. על כי קולונל ודג’ווד כבר יצא לדרכו מצטער אני צער רב, אבל לא בי האשם. ואם יש החוששים חששות כל שהם בדבר פעילותו באמריקא, הרי אני ודאי שאיני האיש העשוי להשפיע עליו, דווקא משום שהרי גם לאזניו מגיעה היתה הידיעה, כי נמנה אני עם מתנגדיהם המובהקים ביותר של כמה מידידיו האמריקניים. אך רצוני לקוות, כי ידידינו האמריקניים, ביחוד מבין אלה שבחוגי “פועלי ציון” יוכלו להבהיר לו את הענין כולו.

4. אצא את ברלין ביום שני בשעות הערב, ועל-כן יעמוד לרשותי בלונדון מעט פנאי שדרוש הוא לשם הערכת תוקפו של דרכוני ולכמה שיחות חשובות עם ידידינו.

לסיום, רצוני עוד להוסיף: אל-נא תרגז, חיים חביבי, כי עלינו להתחיל בעבודתנו באמונה שלמה. אך אמונה הרי טעונה היא, בראש ובראשונה, שלווה נפשית.

להתראות בקרוב!

שלך כליל

שמריה

[המכתב כתוב אנגלית; ההערה הבאה בעברית:]

חביבי! מכתבך גרם לי צער ועגמת נפש, אבל הנני מבין את מצב רוחך וסולח לכל עוונותיך. כשנתראה בקרוב אסביר לך את הענין בהרחב ביאור. ותראה בעצמך, כי אני לא נטיתי הצדה מההחלטות שקיבלנו בקרלסבד אפילו כמלוא נימה.

והנני מחבך אותך באהבה רבה

שלך

שמריה

אל הנהלת קרן היסוד, לונדון

(*תורגם מאנגלית)

ניו-יורק, 1 בפברואר 1923

ידידים יקרים,

לא כתבתי בזמן שהותי כאן, מפני שרצוני היה לעמוד היטב על המצב לפני מסרי דין-וחשבון עליו, מאחר שלא רציתי לחוות כל דעה שתהיה מבוססת על נסיוני בעבר. סבורני, שיש עתה ביכולתי, סוף סוף, להודיע על תצפיותי לאחר שהשלמתי זה עתה סיור ברחבי הארץ וביקרתי ברבים מן המרכזים היהודיים החשובים, כגון בוסטון, קליבלנד, צ’יקאגו, מילווקי, סט. לואי וקנזס.

מבין המקומות שהזכרתי, הקדשתי תשומת לב מיוחדת לבוסטון ולצ’יקאגו. עשיתי שבועיים במקום הראשון, וכחודש – במקום האחרון, בשני ביקורים. גם בניו-יורק שקדתי על כך שלא להסתפק בחוות-דעתם של ידידים בלבד, אלא נועדתי בעצמי עם אנשים רבים, מלבד היותי מבקר באספות-עם בחלקיה השונים של העיר ונואם לפניהן. ניסיתי ליצור לי רשמים ברורים מתוך כך שבעצמי נהגתי פיקוח על התרשמויותי.

בכל מקום גיליתי, כי ההבנה לציונות והזיקה לקרן היסוד נעשו רווחות ביותר ברבים וחדרו לחוגים רחבים ושונים יותר. כל עובדי ק[רן] ה[יסוד] מאשרים עתה, כי עכשיו קל לעבוד בהרבה משהיה לפני שנתיים או אפילו לפני שנה. אלא שאם האמנתם כי המגבית תיפתח בהגיעי הנה, הרי נראה, כי לא נמסרו לכם ידיעות מדויקות. הנחה מוטעית זאת, שאינה מתאימה לעובדות, עשויה לשמש הסבר לכמה מתביעותיכם. עצם-המגבית אמורה להתחיל רק בתחילת מרץ.

כל הנעשה עתה הנו בגדר עבודת-הכנה. המקום היחידי היוצא מכלל זה הנו בוסטון, מקום שם נזדמן לי לקחת חלק במגבית עצמה. הוא הדין גם לגבי קהילות קטנות יותר שחשיבותן אינה רבה.

מעט הכסף שנשלח אליכם נגבה במאמצים של יחידים. אין הוא תוצאה של המגבית, שהרי עדיין לא החלה.

במידה שאפשר לשפוט על פי ההכנות לקראת המגבית הממשמשת ובאה, אפשר לחזות מראש תוצאות חיוביות. אביא דוגמאות מעטות אלה:

בוסטון מעולם לא הרימה יותר מ-40,000 או 50,000 דולאר. לפי אומדן זהיר של כל ידידינו תתן העיר הפעם סכום שהוא בין 150,000 ל-200,000 דולאר.

סט. לואי הרימה בשנה שעברה סכום מבוטל. עתה, בזמן שהותי כאן, נאספו בסעודות חגיגיות 10,000 דולאר במזומנים וכאותו סכום בהתחייבויות. סט. לואי צפויה להרים 60,000 דולאר. כן מתקדמת קליבלנד התקדמות ניכרת לקראת תוצאות גדולות יותר.

צ’יקאגו, שהיא כשלעצמה מרכז אשר ממנו מתנהלות כל הפעולות שבמערב התיכון, עושה מאמץ להרים השנה 250,000 דולאר במזומנים.

דטרויט גם בה משתפרים פני המצב, והכנות טובות, באופן יחסי, נעשות לקראת מגבית מוצלחת בפילאדלפיה.

עבדתי עבודה מאומצת במיוחד בבוסטון ובצ’יקאגו. בשתיהן נשאתי נאומים בפני כעשרים אספות-עם גדולות; מלבד ועידות מרובות ששונות היו בגודלן. השתתפתי בוועידה הציונית שבמערב התיכון ברכזי את מאמצי בהשפעה על הציונים עצמם למען יגבירו את מאמציהם.

אין רצוני ליצור רושם כאילו מפליג אני באשליות. כולנו נמנעים מאופטימיות חסרת-יסוד. אומדנינו זהירים הם, על כן, באמרנו, כי אפשר לצפות השנה לשלושה מיליון דולאר (3,000,000) מאמריקא – אם נגדיל בכל מקום את מספר עובדינו.

שאלת-העובדים – העובדים בשכר ואלה העובדים שלא על מנת לקבל פרס – היא המביאתני אל הנקודה החשובה ביותר. אמת נכון הדבר, שידידינו האמריקניים רצונם להיעזר באנשי-תעמולה אירופאיים במידת האפשר. אלא שמתוך ניתוח המצב מתברר, כי דבר זה נכון הוא להלכה בלבד. למעשה, כשמגיעים הדברים לכלל הצעות של ממש, שוררת הססנות ניכרת, שסיבתה העיקרית נעוצה בחשש מפני הוצאות. אין להאשימם על כך. הוצאותיה של ק[רן] ה[יסוד] הנן, באמת, עצומות. בעוד שאמת היא, כי שעור-ההוצאות יוקטן על ידי הגדלת-ההכנסות, הרי הגדלת-ההכנסות תלויה היא בהוצאת-מיפרעות – דבר שכרוך הוא תמיד בסיכון-מה. ידידינו כאן מהססים הם עד למאד לסכן הוצאת-מיפרעות זאת. דבר זה נכון הוא במיוחד מאז פטירתו של מר שווייצר, שהיה בעל-העזה יותר ומסוגל לסכן יותר. אין בידי לייעץ לכם כיצד לפרוץ מעגל-קסמים זה, אלא שמן ההכרח לפרצו מפני שאמונתי היא, עכשיו יותר מאי-פעם, כי הצלחת פעולתנו תלויה לחלוטין בתעמולה טובה ובה בלבד – בתעמולה שתהא חדשה הן בתוכנה והן בצורתה. לו היתה בידינו האפשרות, ולו הקלושה ביותר, ליצור קרן-תעמולה שתהא בעלת-יכולת, פחות או יותר, ולו היה בכוחנו לשלוח על ידי כך אנשי-תעמולה לאמריקא מבלי להטיל את כל ההוצאות על מגביות ק[רן] ה[יסוד] כאן, ייתכן שק[רן] ה[יסוד] היתה נשכרת הרבה.

דבר אחר שעלי לציינו הוא זה: יש כוחות נאים המתפתחים כאן באמריקא. אין זה אלא טבעי שבאופן לא-מודע תהיה השאיפה כאן מכוונת להקמת הציונות בכוחות עצמיים. לפיכך מסתבר, שאם שולחים אנו שליחים מאירופא, מן ההכרח שיהיו אלה אישים מן הראשונים במעלה.

המשלחת. כשהגיע המברק הראשון מאת ד“ר וייצמאן בדבר ההזמנה לאחד-העם, שהיתי בסט. לואי. בשובי נודע לי, כי התשובה שנתנה ניו-יורק היתה שלילית, אם כי לא הוטל ספק באישיותו של אחד-העם, שהכל שמחים היו לראותו כאן. לא האמינו, כי אחד-העם עשוי הוא לחולל התעוררות בקרב ההמונים – דבר שהנו הנחוץ ביותר בשעה זו. בשובי מניו-יורק מצאתי את מברקו השני של ד”ר וייצמאן ובו בקשה לשקול בדבר מחדש, והוחלט לשלוח הזמנה לבבית לאחד-העם. אלא שעם זאת נתבקש ד"ר וייצמאן לצרף למשלחת עוד איש אחד, לפחות, שבכוח שעור-קומתו יוכל להשפיע על האמידים יותר שבין היהודים- אם לא על אנשי-הרוח שבהם. מובן שלמותר להוסיף, לדעתי, מה רב העונג שייגרם לי עצמי אם אחד-העם יגיע הנה. עד היום לא פסקתי מלהצטער צער עמוק על כי ביאליק לא בא.

ד"ר רופין שוהה עתה בטכסאס או בקאליפורניה, ושובו צפוי במחציתו הראשונה של חודש פברואר. בביקורו כאן לא הוכשרה הקרקע לקראתו כלל, ולפיכך לא יכול היה להיות מוכתר במידת-ההצלחה שהיה ראוי לה. אף על פי כן אני כשלעצמי, איני מאוכזב, ראשית – מפני שלא ציפיתי לתוצאות גדולות מביקורו הראשון, ושנית – סבורני כי על מנת שהביקור השני יהיה בגדר הצלחה, יש לראות את הראשון כביקור-הכנה לפי טבעו. סבורני, שאם עכשיו יבוא אדם אחר כל-שהוא, ולא ד“ר רופין, למען היזמה הפרטית, הרי יוכל להשתמש במידה רבה בדרך שנסללה במקצת על-ידי ד”ר רופין. כאן רצוני להעיר, כי אפילו עכשיו קל יותר להשיג תרומות מאשר השקעות, אפילו במקרים בהם קרובות התרומות בגודלן לסכום שיש להשקיעו. עדיין נותרה עבודה רבה לעשותה לפני שהיהודים כאן יבינו לדעת, כי ארץ ישראל הנה ארץ שמתאימה היא להשקעות.

אין רצוני לומר הרבה על ה- P.D.C.. האנשים הנבונים יותר שביניהם מבינים – כמדומני – כי הנם מתים-למחצה. השפעתם חסרת-משקל היא, ופעולתם – אפילו פחותה מכך. יחסם לציונות אין בו אותות של משבר או מאבק, אלא רק של העלמם ההדרגתי שלהם עצמם לתחום הנירוואנה.

אשר ליהודי הרפורמה, אין להבחין בהתקדמות לעבר הציונות, לפחות במידה שהדברים אמורים ברבניהם. זוהי הסיבה לכך שקיימת אי-שביעות-רצון ניכרת המוצאת את ביטויה בדרכים שדומות הן לאלה בהן אפשר היה להבחין בקרב הנוער היהודי בגרמניא לפני עשרים שנה. דעתי היא, כי רק בעזרת תעמולה מרוכזת, בלווית ביקורת לוחמת ומשמידה, יהיה ביכלתנו להשיג תוצאות חיוביות בתחום זה.

אם אמצא פנאי, אבקר בקנדה שנית. מקבל אני הזמנות דחופות לבוא שמה, אך רצוני שתכתבו להם גם אתם מלונדון ותדגישו בהתמדה, מה ומה הם הדברים הנדרשים מהם, כי יש להודות שמר [יעקב ארצ’בלד] פרימן מטה אוזן לעצתי ולהחלטות-המנהלים רק מפני שציוני טוב ובעל משמעת הוא. לפי הכרתו נוטה הוא, עד היום הזה, לעבר הכיוון של השקעות. אגב כך סבורני, כי רצוי יהיה, לטובת ק[רן] ה[יסוד], שתפורסם חוברת המבוססת על המספרים המראים, כיצד יכולה עבודתנו להיות נשענת רק על מוסד כגון ק[רן] ה[יסוד]. אשאר בניו-יורק וסביבתה למשך חודש נוסף. לפיכך יהיה לי פנאי להגיש דין-וחשבון שלם יותר על העבודה שנעשתה. אקווה, כי תעלימו עין מכך, שלא עלה בידי לקיים מגע הדוק יותר עמכם בעבר. מכיוון שאין מי שמסייע בידי, עובד אני עתה עבודה מאומצת יותר מאשר אי-פעם.

בין השאר משתדל אני למען כך, שעבודתנו כאן תתנהל בפחות פרסומת ופרסום, מכיוון שאלה עלולים רק לגרום נזק לעבודתנו, אם אין הם הולמים את התוצאות.

בברכות,

בכבוד רב,

שמריה לוין

אל חיים וייצמן, לונדון

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 12.10.23

חיים יקירי,

שמחתי מאד לגלוייתך מ-בוצן (Bozen). הייתי כל הזמן שרוי בדאגה. מסרו, שהנך חש את עצמך לא טוב ביותר. אסור לך להרשות לעצמך מותרות כאלה ברגע גורלי זה. מחכה לך תפקיד מסובך עוד יותר מזה דאשתקד. לשם מילויו דרושים עירנות ומצב-רוח טוב.

עד כה הקדשתי את פעולתי העיקרית לענייני “דביר”, עבדתי יחד עם ביאליק. ערכנו את כל מלאכת-ההכנה להעברת פעולתנו לארץ ישראל. אני מקווה, שלאחר חודש, ולכל היותר חודשיים, הכול יהיה מוכן ומזומן, ואני וביאליק נסע יחד. ותפקיד זה, שאני נוטלו עתה על עצמי, אינו מן הקלים. רוצה אני לקוות, כי יסייעו בידי. אני שואף ליצור לייפציג משלנו בתל-אביב.

בהפסקות הביניים אני עורך מסעות למרכזים הגדולים. ביקרתי בלייפציג, האמבורג, האלברשטאדט, ומחרתיים אני נוסע לפראנקפורט, פראג-ברין. אצטרך לבקר גם בקלן ועוד ב-2–3 מקומות. בכל מקום עורך אני, מלבד ההרצאות הפומביות גם התייעצויות פרטיות עם חוגים של קרן-היסוד. הרושם שלי בכל מקום הוא: בפעולה מאורגנת כדבעי אפשר היה גם כאן לעשות בהצלחה למען ארץ ישראל. אולם לשם כך היה צריך לשנות את כל אופייה של תעמולתנו. אני מוסיף לעמוד על דעתי ורואה כענין גורלי העדר בית-ספר טוב להכשרת תועמלנים מוכשרים.

בדבר “העולם” יוודע לך מפי סולובייצ’יק וברתולד [פייבל]. לפי שעה הוא נשאר בברלין. אולי מוטב כך, לפי שעה, אולם אני מייעצך לעמוד על העברתו לארץ ישראל. יש הכרח בדבר מכל הבחינות.

עלי להתראות הן אתך והן עם יצחק בן אדולף [ניידיטש]. בדעתי לנסוע בסוף אוקטובר דרך פאריז ללונדון (מצ’כיה) ולשוחח עמך על הכול. העלה שורות אחדות אלי לפראנקפורט לפי כתובת Frankfurter Hof.

מסור לווירה את תודתי בעד חליפת המכתבים. אני מנשקכם ומחכה בקוצר-רוח להתראות עמכם.

שלך שמריה

אל חיים נחמן ביאליק

לונדון, 19 בפברואר 1924

יקירי ר' חיים נחמן!

חתמתי את החוזה שבין “דביר” ו“מקרא” והנני משיבו לך בזה. ואני תפילה, שנזכה להוציא מתחת ידינו דבר מתוקן לתפארת להמוסד המטפל בו ולתועלת הדור הצעיר המתרחק בפסיעות גסות מהעבר הגדול שלנו.

בדבר מכתבך מן ט“ז דנא אין אני מבין מפני מה אתה כאילו מתרעם עלי. אני המצאתי סכומים למר רוזנשטיין טרם נסיעתי מברלין, כפי שביקש ממני, ולא אני חרצתי למי מהנושים לתת את משפט הבכורה. גם מפה שלחתי ל”עבר" דולרים על סך מאה לי“ש במזומנים שאל נכון כבר נתקבלו ב”עבר". ובכן, יקירי, קח דברים עם מר רוזנשטיין, ובטח יעשה כל מה שביכלתו בענין זה.

התראיתי עם מר ניידיטש. בי“ד למרץ מפליגה אנייתו לארץ ישראל, והנני מבקש אותך בכל מיני בקשות שבעולם, שתזדרז להועיד את כרטיסי הנסיעה ליום כ”א מרץ מטריעסט ושלא תגרום חו“ש ל”נדחה" עוד הפעם. בכל פינה שאני פונה הנני מרגיש, עד כמה נחוץ לנו למהר ולייסד את ה“חברה” בארץ כדי להרחיק ממנו לזות שפתיים. אני אשוב לברלין רק אחרי ישיבת הוועד הפועל, כלומר לא קודם העשירי למרץ ואשהה בברלין רק ימים ספורים, ורוצה אני לקוות, כי כשובי לברלין אמצא את הכל מוכן לנסיעה.

עלי יהיה פה להרבות בנסיעות. הנני עושה מה שמוטל עלי אבל חסרה לי חדוות היצירה, כי רואה אני את השטן המרקד בתוכנו, את המריבות הנמבזות ואת המחלוקות שלא לשם שמים האוכלות את האנרגיה שלנו והטורפות את הנפש. אחת היא נחמתי, כי נצליח באמריקא מצד אחד, ומצד השני יעלה בידינו להניח את היסוד בארץ בשביל מוסד תרבותי מרכזי שיטהר ויצרף מעט את האויר המחניק.

מסור נא שלום בשמי לידידינו המשותפים והיה שלום גם אתה יקירי.

שלך

שמריה לוין

אל מרדכי ברנשטיין, ורשה

לונדון 15.4.24

לידידי היקר, שלום וברכה!

קיבלתי את כל מכתביך וגם את מכתבך האחרון לפני נסיעתך, מן 4.4.24 והנני מביע לך בזה את תודתי העמוקה, כי עמדת על המשמר והכנסת אותי ע“י ידיעותיך המפורטות לפני ולפנים של מהלך הענינים. לצערי הייתי מוכרח ללכת ללונדון ולהשתתף בישיבות האקסקוטיבה, אע”פ שאיני נמנה על חבריה, ולא היתה לי האפשרות לחכות לבואך. ובכן הנני מוכרח למסור לך דברים אחדים בנוגע להענין בכתב.

נכנסתי פעמיים ל“עבר” לתהות על קנקנו. ואם כי לא הספיקה לי השעה וחסר גם הרצון מצדי לחדור לתוך פרטי העסק, אבל תיכף הכרתי, כי אין לצפות לגדולות, אם נשאיר את ה“דביר” בידי בעל ה“עבר”, שהוא חבור עסקים, נקודים, עקודים וברודים, ושאין לו כל מעוף ואף לא הכוח המניע בשביל גלגלים כבדי משקל. ה“עבר”, כפי שתפסתי אותו, נוצר לקטנות, והפצת ספרי “הדביר” אינה פשוט לפי כוחותיו. ניסיתי לדבר ולהתיעץ עם ידידי פרוזנסקי, דודה של איגה [שפירא], בעל ה“מומנט”. הוא איש הגון וישר ומומחה, ואין שום ספק, כך הבטיח, ויש לי אמון בו, כי יעמוד לימיננו. איני יודע, אם נעשה הצעד על פי השתדלותו הוא או לא, אבל ימים אחדים אחרי שלקחתי עמו דברים בעניננו ביקרני מר שימין, אחד ממנהלי “צנטרל” ובא לפני בהצעות שיש בהן ממש. השיבותי לו כי מחכה אני לבואך (רק אחרי המו"מ הזה שלחתי לך את הטלגרמא הראשונה בדבר בואך לוורשה) וכי אתה תהיה בא-כוחו הרשמי של ה“דביר”. ובכן, יקירי, השתדל נא ראשית כל לבוא בדברים עם מר פרוזנסקי והישמע לו כי דורש טובתנו הוא. אני מצדי נוטה עד למאד למסור את ענייני ה“דביר” לצנטרל, ושמר פרוזנסקי יהיה המנצח על הענין מצדנו. הד"ר קלומל, מלבד שהוא חולה ואין עתותיו בידו להיות מסור לענינים צדדיים, אינו מוכשר גם מטעמים אחרים לתפקיד כזה. תתראה גם עם אחי אליעזר, שהוא ימסור לך את מכתבי זה, ותקח דברים גם אתו, אם כי מתבייש אני מעט להלל אותו, אבל בכל זאת צריך אתה לדעת, כי איש מצוין הוא, ישר וענו ובעל שכל בהיר ומכובד עד למאוד על כל החוגים. אולי תמצא גם בו תועלת.

מה שנוגע לתשובתי לוורשה עדיין לא הובררה השאלה. באתי הנה על מנת לשוב לוורשה מיד אחרי ישיבת הוועד הפועל הגדול בראשית מאי, אבל האקסקוטיבה קיבלה החלטה, שאסע תיכף אחרי הישיבה לאמריקא. ביחוד עמדו על הדרישה הזו וויצמן וליפסקי. ליפסקי נימק את דרישתו באמרו, כי בשנה הזו לא שמעה אמריקא שום מלה חדשה הגונה ונתרוקנה מכל השפעה רוחנית. מצד אחד הצטערתי, אבל לא אכסה ממך, יקירי, כי מצד שני טעמתי אבק נקמה, ודי לחכימא ברמיזא. מצדי דרשתי, שגם דיזנגוף ילך עמי לאמריקא מטעמים שונים וראשית כל, מפני שרוצה אני להיות לו לעזר בהגשמת הבנק התעשייתי שלו. אמנם אם גם הדרישה בדבר נסיעתי לאמריקא נתקבלה בדעה אחת, מסופק אני בכל זאת אם תצא לפעולה מפני קוצר הזמן שנשאר בשביל עבודה פוריה. מחכים אנו לתשובה מאמריקא, ותיכף כשתתקבל אודיע לך את התוצאה. באופן כזה צריך אתה להכניס לחשבון את האפשרות, שלא אשוב כעת לפולניא ותהיה מוכרח לסדר בעצמך את כל הענינים עם ה“צנטרל”. שמח אני כי תמצא שמה שני אנשים מהוגנים ובני סמכא, ה"ה אחי אליעזר ומר פרוזנסקי.

קיבלתי מכתב ארוך, כתוב ברוחו של ביאליק וגם חמימות מיוחדת מרחפת עליו, וכמובן המה מבקשים כסף… אשתדל עד כמה שאפשר ואהיה מאושר אם יעלה בידי להשיג איזה סכום בצוק העתים האלה ובמצב של משבר פנימי בתוך ההסתדרות הציונית, אבל חלילה לי לבוא בהתחיבויות ואף לא בהבטחות מוסריות. נפגשתי עם מר נסטיסין יחד עם ידידי ניידיטש. נסטיסין טוען: להד"מ, כלומר הוא טוען, שאפילו לא הבטיח להכניס את הסכום, וביאליק כותב בדבר התחייבות. אלה הם עשיריך ישראל, ואלה המה התוצאות כשמצרפים לבנין מקדש ספרותי הדיוטים ובוּרים שאין להם שום יחס נפשי אל כל הענין. אמנם רוח ורצון יעמוד לנו ממקום אחר. כשיקרה הנס לא אאחר מהודיעך.

אחרי החג – כעת הכל סגור עד יום ד' הבא – אכנס למקמיליאן ואשמע מה בפיו. מצאתי כבר את המליצים הנחוצים שיעזרו לי בדבר הזה ושיש להם השפעה על מקמיליאן.

ע"ד עבודתי בפולניא יספר לך אליעזר שלי. איני מחכה לתוצאות גדולות, אבל, כמדומני, עשיתי מה שהוטל עלי והעברתי מעט את הזוהמה שמלאה ראשית כל את ההסתדרות הציונית עצמה. איני יודע עוד בכמה להעריך את השפעתי על הקהל הגדול, אבל אין לי שום ספק שהשפעתי על חברי המשלחת. [דוד] בר-רב-האי מצא חן בעיני, הוא איש נחמד וישר המחשבות, ואיני מתחרט כלל וכלל שהקדשתי מעט זמן גם לפולניא שירדה מנכסיה במובן הכפול.

מחכה אני למכתבך והנני שלך בידידות נאמנה

שמריה לוין

כתוב על שם ההסתדרות הציונית.

אל הנהלת "דביר"

לונדון, 21 באפריל 1924

מאת הבורסקאי להבשמים היוצרים, מאת נושא משך הזרע להעובדים הקוצרים מאת העמוס בהתאמצות חובות לסלק, לי"ח רבניצקי וחיים נחמן ביאליק.

ידידי היקרים וחביבי!

קודר התהלכתי, אני חלכה, והנה הכנסתם אורה לתוך החשכה על ידי מכתבכם המשובץ לשם שבו ואחלמה משיב נפש ומחיה את הנשמה. חבל רק כי לא המעטתם בעמודים ולא היה יוצא עקודים נקודים וברודים. התחלתם בנצחונות וגבורות אולם אחרי העמוד הראשון ירדתם מן הסולם, ופרשתם עוד פעם את השמלה, בלי רחמנות ובלי חמלה. והעמסתם עלי סאה אחרי סאה ומידה אחרי מידה עד כי הדאגות נצטרפו לפירמידה, ואני העני יעקוף דרכים לחפש אנוס עוד פעם לטפס ולטפס.

שילמתי מידה כנגד מידה, וכעת אל הענין.

בפולניא אפשר לעשות אולי גם גדולות, אבל נחוץ למסור את המכירה ל“צנטרל”. כך יעצו לי כל אלה שיש לי אמונה בהם ובעצתם. כתבתי לברנשטיין שלנו באריכות וגם יעצתי לו עם מי להתראות. מר פרוזנסקי, בעל ה“מומנט”, שהוא איש מהימן לכל הדעות ומסור לי, הבטיח לסדר את הענין על צד היותר טוב וגם לקבל על עצמו את ההשגחה, שהמכירה תתפתח באופן רצוי. גם אחי אליעזר היושב בקביעות בוורשה והבקי בשבילי המסחר בוורשה אמר לי בפירוש שאין לבקש בר סמכא יותר הגון ומוכשר מאדון פרוזנסקי, הרוצה להשתתף במפעלנו שלא עמל"פ. הד"ר קלומל מלבד שאיש טרוד הוא אינו מסוגל כלל לעמוד על המשמר. גם אחי בעצמו, שמכובד הוא בכל החוגים, יהיה לנו לעזר.

הנני מחכה כעת לתשובתו של ברנשטיין.

בישיבת האקסקוטיבה קיבלו החלטה שלא אשוב לפולניא כי אם אסע תומ“י לאמריקא מפני כמה וכמה טעמים, אבל ידעתי מראש שאמריקא לא תסכים להזמין אותי בחדשי הקיץ, שאינם מסוגלים לתעמולה אינטנסיבית. וקרוב הדבר לוודאי, שאחרי ישיבת הועה”פ אשוב לוורשה. אנשי “צנטרל” ביקרו אותי ואע"פ שאמרו לי בפירוש, שהאינציאטיבה היתה שלהם אבל חושב אני, שמר פרוזנסקי השפיע עליהם. נזהרתי שהסוכן שלנו לא ירגיש שום דבר מצדי. בטוח אני, שברנשטיין יחקור את המצב ויבין את אשר לפניו.

את מר נסטיסין ביקרתי יחד עם ידידנו ניידיטש. נדהמתי פשוט כשטען: להד“מ, כלומר הוא טוען שלא הבטיח לה”דביר" שום דבר. הראיתי לניידיטש את מכתבך, למען יראה, שגם אתה קיבלת את דבריו בתור הבטחה מסוימת ולא אהיה לכה"פ בעיני ניידיטש כמתעתע. אבל לנסטיסין לא אנסה לדבר עוד פעם, יש לי מעין רגש של בושה וכלימה פנימית שמצרפים אנו למנין של בנין היכל ספרותי היכל של תחיה אנשים בורים וגסים. עם ויצמן דיברתי. אדון וינטר לא שילם גם לקרן היסוד. השעה דחוקה לו אבל מבטיח הוא שישלם מה שהתחייב, ואני בטוח, כי גם לנו ישלם. אבל אי אפשר לדחוק את השעה. מצדי אנסה לעשות כל מה שבאפשרותי, אבל מסופק אני אם אבוא לידי תוצאות חיוביות. המשבר בארץ מזיק לענייננו עד למאוד. כל חברינו עמוסים בדאגות, שכל אחת מהן חמוּרה כקורת בית הבד ואין להם זמן לשאוף רוח. בכל זאת אשתדל. על סכומים עצומים של אלפי לירות אין מה לדבר. חלפה השעה של הכאה באלפים וברבבות. אולי תשוב אחרי עבור המשבר, זהו הכלל: הלירה עולה בשעת ירידה.

עם מקמיליאן אתראה בעוד ימים אחדים, כלומר אחרי החג. ויצמן יעזור לי בזה. כמובן לא אעשה שום צעד טרם שאלי את פיכם.

ומכיוון ש“נשבר הקרח” אבקש אתכם, יקירי, לכתוב לי עוד ועוד, כי באמת בשעה שהדאגות הכלליות מעיקות עד מחנק ואני נלאה למצוא את הפתח, זוכר אני כי יש לנו עוד ה“דביר”, מקלט לנשמתנו העלובה. ומצדי הנני מבטיחכם כי לא אסיח את דעתי מענייני ה“דביר” ומביסוסו כל עוד נשמתי בי.

והנני שלכם באהדה ובידידות נאמנה

שמריה לוין

לאניטשקא שלי כתבתי היום ותודה עמוקה לכם בעד דרישת השלום שמסרתם לי.

אל ישראל כהן

תל-אביב, כ“ט אייר תרפ”ד

א.נ.,

בתשובה למכתבו מהחמישי למאי בענין המילון העברי של מילר מתכבדים אנו להודיע לכבודו שחברת “דביר” אינה מוכנה כעת לטפל בהוצאת מילון גדול כזה. כבודו יסלח לנו על שאחרנו בתשובתנו, אבל צריכים היינו לעשות חקירה ודרישה ולאסוף חומר לפני שנוכל לתת לו תשובתנו.

חושבים אנו שהדרך היחידה היא שהוועדה שלה נמסרה ההוצאה של הספר הזה תוציא את הספר על חשבונה היא.

במעטפה מיוחדת הננו שולחים לכבודו באחריות את הדפים לדוגמא שכבודו שלח לנו.

בכבוד גמור

שמריה לוין

אל בת שבע גרבלסקי, ניו-יורק

תל-אביב, כ“ח סיון תרפ”ד (30.6.1924)

לידידתי היקרה, שלום וברכה!

חטאי נגדי תמיד, והנני מודה על אשמתי. לקבל מכתב מידידה כמוך ולהחמיץ את תשובתי חדשים וחדשים – זהו חטא, שאין לו כפרה. ובכל זאת בטוח אני, שלוא אך ידעת את הסיבות, שמנעו אותי מתשובה, היית סולחת לי. אין אני יכול לפורטן אחת אחת ולמנות אותן כרוכל. ראשית מפני ריבוין ושנית מפני שקשה להבינן מרחוק. מקווה אני, כי עוד תהיה הזדמנות של פגישה לנו ואבאר לך אותן בע“פ. והלא יודעת את כי גדול כוחי בע”פ יותר משבכתב.

חלום חלמתי כל ימי חיי. והנה הגעתי לפתרונו. ולפעמים אני ממשש את עצמי, כי רוצה אני להווכח, אם הממשיות הסובבת אותי אינה אלא ההמשך של חלומי שחלמתי. אחרי עיכובים ומעצורים, חיצוניים ופנימיים, מהם שתלויים בי ומהם שתלויים באחרים, זכיתי להשתקע בארץ שאיפתנו. לעבוד במחיצה אחת עם ידידי הקרובים לי ולנשמתי בתוך סביבה, שאני קשור אליה בכל נימי נפשי. ויש שמחשבה משונה תוקפת אותי לוחשת לי רז נפלא: יפלו נא הימים הראשונים, שנות נדודדים וטלטולים, הולד שנית והתחל הכל מחדש, ומה איכפת לך, אם נולדת כמעט זקן וכי מידת החיים היא לפי אורך החוט המקיף אותם? ועוד דבר אלי יגונב, ועוד משא ועוד חזון. אבל, ידידתי, קשה להתרוקן מסבל הירושה, והעבר שאנו נושאים אותו בקרבנו חזק ממנו. וכשאני בא להכרה זו מצטער אני, שלא זכיתי להיות מהעולים הראשונים והצטרפתי לחשבונה של המהדורה השניה.

הרבה צער גרמה לי ההתרעמות של אחדים מידידי באמריקא על אשר לא עלתה בידנו להמציא להם עד היום את מניות ה“דביר”, הלא בפירוש אמרתי לכל אחד ואחד מהמנויים, שהחברה אינה יכולה להתאשר שלא בפנינו וכי עליהם להזדיין בסבלנות עד שתגיע השעה וביאליק שלנו ואני עבדך נבוא לארץ. והכי אשמתי היא, שגזרו עלי לעסוק בתעמולה ציונית גם בהחורף העבר וכי אך עתה הגיעה שעת הכושר להגשים את שאיפתנו? זאת ועוד שנית. לוא ידעתם שמה בכמה יגיעה ועבודה עלו לנו כל ההכנות הנחוצות בשביל העתקת המרכז מגרמניא לא"י. לוא ידעתם גם עתה, עד כמה נחוצה לנו הזהירות ומדידת כל פסיעה ופסיעה בבואנו לברוא פה כמעט יש מאין, תנאים שיאפשרו את התפתחותו של מרכז הספר העברי פה בארץ. לוא ידעתם כל אלה – אין ספק, לא הייתם מתלוננים כי אם לקרוא לנו מרחוק: חזק ואמץ, כמנהג גוברין אמריקאים אפילו במשחק הכדור.

את התרגום שלך מסרתי במועד לביאליק. דיברתי עמו לא פעם ולא שתיים על זה, והוא הבטיח לי לכתוב לך בעצמו. אמנם טרוד הוא כעת יותר מדי, אבל לכשיפנה ימלא בוודאי את הבטחתו, ואתך הסליחה.

קראתי בעונג את הז’ורנל שלך ושל [דניאל] פרסקי. מאחל אני לי, כי יאריך ימים ויעשה פרי, ומובטחני שיהיה באמת לתפארת למיסדיו.

החברה שלנו תתאשר בקרוב, ולא נאחר תיכף אחרי האישור לשלוח את המניות הרשומות כבר בהספר הרשמי של החברה. ומביע אני את תקוותי, כי כשם שעזרתם לנו בהשתתפותכם בהנחת היסוד של החברה, כך תעזרו גם להתפתחותה של החברה ולהרחבתה. הכר רחב, הצורך בלתי מוגבל, חסר רק הרצון והתיאבון. יהי רצון שהתיאבון שלכם לספרות עברית בריאה ושמנה יגדל מיום ליום.

ברכתי שלום, עמוקה וחמה למר גרבלסקי ולהעורך, וכן לכל ידידינו המשותפים, בתור ידיד נאמן שלך- קבלי נא את עצתי: אמריקא היא מדינה יפה ונחמדה, לית מאן דפליג. אבל אין ארץ כארצנו, ומי מהעברים שרוצה לטעום טעם חיים אמיתיים ימכור כל מה שיש לו ויבוא אלינו. זרועותינו פתוחות, ידינו מחבקות, ויש לנו ספר “שיר השירים” ומתוכו למדנו גם את הנשיקות.

בידידות נאמנה, שלך

שמריה הלוי לוין

אל ישראל כהן, לונדון

תל-אביב, כ“ח בסיון תרפ”ד

לידידי הנכבד מר ישראל כהן, שלום וברכה!

היום נשלח לכב' מכתב רשמי בדבר שאלת הדפסת המילון. אמנם האמינה לי שאני עשיתי כל שיכולתי, כדי שנשתתף בהדפסת המילון, אבל לצערנו אין החומר מעובד כל צרכו וזקוק הוא להרבה תיקונים ושינויים, ואנחנו לא מצאנו כאן מומחה כזה שיקבל עליו את העריכה. כמובן, יכולה הוועדה להדפיס את המילון כמו שהוא, אבל הייתי מייעץ לך, שגם הוועדה תבקש לה מומחה מדעי, שיעבור על כל החומר טרם שתחליט הוועדה להדפיס את הספר. חבל אם יצא דבר שאינו מתוקן ואינו מנופה כל צרכו.

תסלח לי בטובך, שהתרשלתי בתשובתי. הענין דרש עיון רב, זה ראשית. ושנית באמת טרוד הייתי יותר מדי בזמן הראשון לשבתי פה בענייני העברת ה“דביר” וביסוסו.

בכבוד גמור ובברכת ציון

שלך

שמריה לוין

אל ברתולד פייבל

(*תרגם מגרמנית)

תל-אביב, 24 ביולי 1924

ברתולד חביבי!

ליאו הרמאן היה אצלי ומסר לי ידיעות מפורטות על כל המתרחש בק[רן] ה[יסוד]. מיד לאחר-מכן הגיעתני השאלה הטלגראפית בדבר קנדה. מובן מאליו שהבעתי את הסכמתי להצעה, וברוח זאת טלגרפתי ללונדון. אך תובע אני ממך, ברתולד חביבי, שתכתוב לי יותר בפרוטרוט על התכנית כולה. אל-לך לשכוח, כי עומד אני עתה בראש “דביר” – מוסד שיש לייחס לו חשיבות רבה, ושאין לזלזל בערכו גם מבחינת נקודת-הראות הכללית של בנין הארץ. במאמץ-מה יוכל “דביר” להתפתח לכדי גורם רב-השפעה עד למאוד, במובן הרוחני והמוסרי. מכאן מסתבר כי מן ההכרח שתהיה בידי גם האפשרות לדאוג להמשך התקנתו של “דביר”. כאן כבר הובא הכל על סידורו. בעוד כמה שבועות כבר יחולקו כל המניות. גם מצבו של “דביר” בברלין נראה שטוב הנו בהרבה מכפי שציפית. ביאליק עדיין שוהה בברלין, אלא שעומד הוא לשוב בקרוב לא[רץ] י[שראל], ואני אוכל לנוע ביתר חופש. ששרוי אני במסיבות קשות עד למאוד, בעיקר מחמת מצבה של הלנה – דבר זה בוודאי ידוע לך. מה טיבו של ההסדר שאמצא למשפחתי לחורף – אין זה ברור לי. אֶניה כותבת מכתבים נואשים. גם הדינים-והחשבונות של ד"ר פליישמאן אינם מעודדים ביותר.

באמצע אוגוסט אומר אני ללכת תחילה ללונדון, ומשם – לברלין. חבל, חבל עד למאוד, שאין ביכולתי להמתין כאן לבואו של חיים [וייצמן].

תודתי לך ולחיים [וייצמן] על החסד שעשיתם עם “דביר”. אבטיחך, שלא תתחרטו על כך. “דביר” מעמדו איתן, ויהיה איתן עוד יותר במשך הזמן.

ובכן מצפה אני למכתב מפורט ממך.

שלך

שמריה

אל ח. נ. ביאליק, ברלין

כ“ח תמוז תרפ”ד (30.7.24)

ביאליק יקירי,

היום קיבלנו את מכתבך מכ"ב חודש דנא. שהוא לא שימחנו ביותר, תדין בעצמך, אבל קשה לנו לבוא בעצות מרחוק, מיראה מדבר לסבך את העניינים עוד יותר, ובכל זאת החלטנו כי מוטב יהיה לנו לגמור עד כמה שאפשר את כל החשבונות עם ברלין וגם וורשא, וינא וקובנא, כדי שתהיה לנו לכל הפחות האפשרות לרכז את המרץ שלנו במקום אחד, כלומר להינצל מפיזור גלויות להבא. מפני טעם זה טלגרפנו אליך היום: “לחדול משלוח עוד ספרים לוורשא, לשלוח את הכל לארץ ישראל”. והננו מקווים כי עצתנו זו תהיה לכם לקו ולמשקולת ותשתדלו לקיימה במלואה.

את הספרים שנשלחו הנה עד כה עדיין לא קיבלנו. אבל מה השתוממנו מאוד לראות, כי בחרו בברלין דוקא את אלה הספרים שאין להם מהלכים או שכבר ישנם במספר הגון במחסנינו. לא שלחו אף ספר חדש אחד ולא ספרי לימוד כגון: שרגרודסקא, שפת ילדים, דברי אגדה ב–ד וכדומה. קשה להעלות על הדעת שיש כאן איזה כוונה.

במכתבך הקודם כתבת שחובותינו יעלו אולי עד שלושת אלפים לירה וזה היה לפני שלחי את ה-1,000 לירה החדשים, ועכשיו מעריך אתה את חובותינו יותר מפי שנים?

לפי בילנס הספרים שקיבלנו היו לנו ספרים במחסנים רק בברלין ובארץ יותר מעל 50 אלף ובמכתבך אתה מכניס לאותו הסכום גם את הניר, האמהות וגם את שני המחסנים בוורשא ובוינא. באופן כזה אין אנו יכולים כאן לקבל מושג כל שהוא מן המציאות.

נחכה עד שיגיע לידנו המאזן שהבטח לנו עוד בחודש העבר ורק לאחר כך אולי יהיה לנו בסיס בשביל לקבל החלטות מסוימות.

קיבלנו מכתבים גם ממר רוזנשטיין. אחכה בתשובתי גם עליהם עד שיתקבל המאזן.

תסלח לי אם דברי יצאו בלולים. הדבר פשוט. מקבלים אנו את הפוסטא מברלין ביום ד' ובו ביום נחוץ להשיב, ואין ריוח בין הדבקים בשביל ישוב הדעת ובפרט שעם כל מכתב חדש הבא מברלין הולך האקטיב ופוחת והפסיב הולך ועולה. מצאו חן בעיני רק השורות האחרונות של מכתבך, שורות של נחמה ותקווה. גם אני מלא תקוות לעתיד אבל אי אפשר לשכוח, שהמעבר מהעבר לעתיד הוא ההווה, וכדי להינצל מריסוק אברים נחוץ להתחשב דוקא עם ההווה.

כולי שלך

שמריה לוין

נ.ב. מבקשים אנו לשלוח רשימה מפורטת של כל הספרים הנמצאים במחסנינו בוורשא ובוינא.

אל הנהלת "דביר", תל-אביב

ברלין, כ“ה אלול תרפ”ד

לידידי היקרים, שלום וברכה!

ראשית כל, קבלו נא את תודתי בעד השתתפותכם בצערי (*מות אשתו), ויהי רצון, שדברי התנחומים שלכם יתקיימו ושאמצא מרגוע לנפשי בעבודת התחיה שלנו המשותפת.

תבינו מעצמכם, שעדיין לא מצאתי שעת הכושר להיכנס לענייני ה“דביר” שלנו בכובד ראש הראוי. התראיתי רק עם המנהלים וקיבלתי מושג שטחי מהמצב הכללי. המצב לא השתנה לטובה ועלינו יהיה עוד לנצח הרבה מכשולים ולפסוח על הרבה מעצורים עד שנוכל לברך ברכת “שפטרני מענשו של זה” ולצאת למרחב.

עד כמה שהיה קשה עלי להיפרד בשעה זו מבתי ובני, ואם גם רק לימים ספורים, הבלגתי על הקושי ונסעתי להתראות עם הד“ר וייצמן ודיברתי עמו גם על ענייני ה”דביר" שלנו. ביקשתיו, שיתייחס לכל מה שתמסרו לו בתשומת לב מיוחדת ושיבין כי עתידות המוסד כשהוא לעצמו אינן נוגעות רק למייסדיו כי אם לכל התפתחותנו התרבותית בארץ. בטוח אני, שתוכלו לבאר לו את כל חשיבותו של “דביר” וכי תמצאו את המוצא הנכון, כדי שהמוסד יוכל להתקיים בזמן המעבר שלו עד שיעלה בידי לדאוג בעד ביסוסו להבא.

חשבתי מקודם שעוד יספיק לי הזמן לשוב לארץ עם בתי ובני קודם לנסיעתי לקנדה, אבל, כפי הנראה, לא תהיה לי האפשרות הזו. ומפני זה הנני מבקש אתכם שתשלחו לי תומכי מספר הגון של מניות חתומות ביד שניכם ובגושפנקא של המוסד, כדי שלא תהיה לי מניעה בקנדה מצד זה. את חשבון המניות עוד לא עשינו, אבל בכל אופן מגיע לי (כלומר יחד עם המניות ששלחנו לאמריקא ולאפריקא) בערך שלושת אלפים מניות. שלחו לי עד כמה שאפשר גם מניות בודדות על פי הכתובת של קרן היסוד בלונדון ואני אקבל אותן בדרכי לקנדה.

הסכמתי להעמיס עוד על חמשים ארגזים בערך “נאכנאהמן” של עשר לירא לכל ארגז. את הכסף הזה אשתדל להשיג בלונדון, ואשתדל עוד להמציא גם לכם איזו סכומים. מצדי אעשה כל מה שאפשר כדי להקל על המצב.

בדבר וורשא לא מצאתי דרך אחרת כי אם להשאיר את הכל כמו שהיה, כלומר על תנאי “קומיסיון”. לפתוח סניף בוורשא על חשבוננו אנו, אין שום אפשרות לע"ע.

מר לנדא עשה עלי רושם טוב במלוא מובן המלה.

בשבוע הבא אכתוב לכם על הכל בפרוטרוט, אם רק יעלה בידי בינתיים למצוא את הפתח ב“הלבירינט” שלנו דמתקריא “עבר-דביר”.

וקבלו נא את ברכתי לקראת השנה החדשה הבע"ל.

שלכם

שמריה לוין

אל הנהלת "דביר", תל-אביב

מונטריאל, כ"ה בנובמבר 1924

לידידי היקרים, שלום וברכה!

לפני ימים אחדים שבתי מביקורי בערי השדה למונטריאל ומצאתי כאן חבילה שלמה של מכתביכם וגם את הטלגרמא האחרונה, שבה אתם מביעים את השתוממותכם על שתיקתי הארוכה. זאת ראשית, ושנית אתם דורשים ממני להמציא לכם תיכף אלף לי“ש. עניתי לכם אתמול בטלגרמא והזכרתי לכם נשכחות: טרם נסיעתי חזרתי על דברי והדגשתי לפניכם בהחלט גמור, שאין אני רואה שום אפשרות בשבילי להפנות לענייני “דביר” בארצות הברית ובקנדה טרם שאגמור את עבודתי לטובת קה”ס. מחוייב אני לשים רווח בין הדבקים כדי שלא אשאר קרח מכאן וקרח מכאן. תנאי העבודה לא השתנו בינתיים ולא ישתנו ע“י רעש של טלגרמות. אמרתי לכם בהטלגרמא שלי, כי אשתדל בכל מאמצי כוחי להמציא לכם את האלף לי”ש – תשלום להבנק בסוף ינואר, ואת הבטחתי אקיימה.

מה שנוגע להחשבון בברלין אין אני מבין את שאלותיכם. אני נתתי להם 550 לי“ש (250 לי"ש נשלחו מהבנק אחר נסיעתי מלונדון). קיבלתי על עצמי את התשלומים לד”ר ברנפלד ולש. דובנוב. תשלומים חדשיים נשלחים להם מבנק. ושלישית קיבלתי על עצמי את החוב שלנו לה“יודישער פערלאנג”. מלבד זה שלחתי גם לכם 250 לי“ש ע”י הבנק.

ובכן, רבותי: “מה לעשות לי עוד לכרמי ולא עשיתי”?

בדבר תביעותיו של לנדא אין לי להגיד מאומה. לא אני מיניתי אותו לפקיד ולא עלי מוטלת החובה לחתוך את גורלו. כשפנה אלי בשאלתו בדבר עתידו, הוא ורוזנצווייג, אמרתי להם, כי הכל תלוי בהתפתחותו של הדביר. לע"ע אין לי שום רשות מוסרית לבוא בהבטחות שאינן מבוססות. מקווה אני שהליקווידציה בברלין כבר נגמרה וכי כל הספרים נשלחו לניו-יורק ולוורשא.

בראשית יאנואר הנני גומר את עבודתי בקנדא, ואלך לביקורי בארצות הברית והלוואי שאמצא את האפשרות להמציא לכם כספים בחודש מרץ. זהו המצב שאין אני יכול לשנותו בשום אופן.

מתפלא אני שעד כה לא קיבלתי את המניות. ע“י איחורים כאלה לא תוקל עבודתי. ביקשתי, כי תשלחו לי גם את הבילנץ האחרונה שעובדה עוד בפני ע”י מר ברוידא. המציאו אותה לי תיכף. מהיום והלאה שלחו לי את כל מכתביכם (בטלגרמות אין שום נחיצות כלל, הן אינן מעלות בענייני כספים ומורידות רק את מצב הרוח) לניו-יורק ע"ד הכתובת של ההסתדרות הציונית.

בעוד ימים אחדים הנני נוסע לניו-יורק כדי להשתתף שמה בוועידה קה"ס (*קרן היסוד). אבל עלי יהיה לשוב תיכף לקנדא.

ושלום לכם ולעבודתכם,

שלכם

שמריה לוין

אל חיים וייצמן, לונדון

(*תורגם מאנגלית)

ניו-יורק, 17 ביוני 1925

חיים חביבי,

אמר לי [יעקב] פישמאן, ששב זה עתה, כי התלוננת באזניו על כי לא כתבתי אליך. קיבלת ידיעות ממני, כמובן מאליו, ואם לא כתבתי לעתים קרובות, הרי קרה הדבר, בראש ובראשונה, משום שהייתי טרוד עד למאד; נוסף על כך לא עמד לרשותי מזכיר, ועד עתה קשה היה לי לכתוב אליך בהרחבה. אלא שאין זאת הסיבה העיקרית. סבורני כי מבין אתה, שפעלתי בכל העניינים כאילו נמצאת כאן. השהיתי, כביכול, את כתיבתי אליך מפני שהמתנתי עד כי המצב הכללי יתברר, ויהיה אז ביכולתי לנסח את דעותי שלי. זאת הסיבה שבגללה לא כתבתי גם ליצחק [ניידיטש]. אולם עתה מוכן אני לחוות את דעתי בכמה וכמה עניינים.

1. איגרות-הערבות לארץ ישראל: סבורני כי חששותיך, וכן חששותיו של ניידיטש בעניין זה, מוגזמים היו במידה ניכרת. אמת נכון, ש[ברנהרד] רוזנבלאט ו[עמנואל] ניומאן בוודאי גרמו שלא לצורך לחששות שהתעוררו כתוצאה מן הפרסומת הנרחבת שלהם. מאידך גיסא, סבורני כי נכון עשו בהמשיכם בהפעלתה של תכנית איגרות-הערבות, ונוסף על כך נודע לי, כי הן ד"ר רופין והן קול[ונל] קיש המריצו אותם להמשיך במימון של בניית בתים. מר ויינשטיין טוען, כי הגיש לך תזכיר על נושא זה.

יש להצטער על כי מפעל איגרות-הערבות לארץ ישראל לא הצטמצם בתחומי סיסמתו המקורית, “1,000 בתים למען ארץ ישראל” – דבר שנאה היה לעשותו. כפי שאמרתי – הפרסומת שלהם מוגזמת היתה. אלא שפעולתם אינה מנוגדת כלל וכלל לאינטרסים של קרן היסוד, ברוחם של קווי-המדיניות הציוניים הכלליים. בעוד שהצליחו רוזנבלאט וניומאן לגייס כמה וכמה מראשי מרימי-התרומות לקרן היסוד שישתתפו במפעל איגרות-הערבות, הרי אינני סבור, כי דבר זה היתה עמו משום השפעה או הפרעה כל שהיא למידת-התעניינותם או למידת-תרומותיהם של אנשים אלה. מרימי-התרומות שלנו לקרן היסוד הנם ציונים מחונכים, ומאמין אני, כי בידיהם ידיעות די-הצורך וכי מבינים הם שהגיעה השעה לגשת לפעולות אחרות למען ארץ ישראל, נוסף לקרן היסוד.

לפיכך אין מר [לואי] מרשאל וחוגו צודקים, לפי דעתי, בתלונתם ובביקורתם על מפעל איגרות-הערבות. מר מרשאל מן ההכרח שיכיר בערכה של העובדה, כי עניין לנו כאן בתנועת המונים. העיכוב של שנתיים בהקמתה של החברה הכלכלית הארץ-ישראלית עושה את תוכניתם לצחוק. הכל שמו לבם לעובדה, כי עד עתה לא הראו כל אות ממשי של צעדים בכיוון להשגת הון חדש או לפעולת-השקעות בארץ-ישראל. יתרה מזאת, מר פלכסנר הודיע ברבים, כי החברה הכלכלית הארץ ישראלית לא תעסוק בכל מכירה שהיא של איגרות-משכנתאות.

מרשאל דורש יותר מדי. גישתם מרמזת ברורות על כוונתם למנוע את פעולותינו על ידי כך שיבטיחו הבטחות לעתיד. גם ביליקופף טען ברורות, כי מרשאל ואף האחרים הקשורים עמו אין להם הפנאי או המרץ לגייס כוחות חדשים, ובבירור רב הודיע, כי למען חברת ההשקעות יעדיפו לחפש הון בקרב מרימי-התרומות לקרן היסוד, ואפילו הציע, כי יש להשתמש במנגנון של קרן היסוד לשם הרמת-תרומות בקרב “בני עמנו” למען החברה הכלכלית. הרי תודה, שיהיה זה מצב מגוחך.

בדרך כלל עניין איגרות-הערבות אינו אלא “תירוץ”, כמדומני. אין הוא העניין העיקרי. אפילו שני במעלת-החשיבות איננו. העניין העיקרי הנו עתה הקמתו-מחדש של ה“ג’וינט” על ידי וארבורג, מרשאל ובראון. בגלל סיבות רבות מעדיף הייתי לדחות את הדיון בעניין זה עד כי אפגשך באירופא. קשה להביע את דעותי בכתב בעניין חשוב זה. אעשה זאת כשאפגשך בלונדון ב-11 ביולי או בברלין בישיבת הוועד הפועל. העניין חשיבותו רבה יותר מכפי שנוטים אנו לחשוב. מאמין אני, כי התכנית לא באה כמכת-רעם ביום בהיר. ה“תכנית” זכתה לטיפול ולהכנה בדרכי-מחתרת בשנתיים האחרונות. לפני מעט יותר משנתיים היינו, בראון ואני, הנואמים בוועידה חשובה עד למאד של “בני ברית” בצ’יקאגו. בראון דיבר אז על הושטת עזרה לרוסיא (לא ליהודי-רוסיא בלבד) על ידי אספקת כלי-חקלאות לארץ הזאת. מזכיר אני זאת עתה, מפני שמבין אני את השתלשלות-ההתפתחויות שחלה בעקבות זאת בקשר לעניין זה כולו.

יתרה מזאת – אל לנו להעלים עין מן העובדה, כי ארצות הברית אמנם לא הכירה עדיין בסובייטים, אך נציג ה“ג’וינט”, ד“ר רוזן, מקיים מזה זמן רב קשרים הדוקים עם ה"ייבסקציה". אין ספק בכך, שבשנתיים האחרונות היתה ה”יבסקציה" מודאגת הרבה מחמת התפשטותם של הלכי-הרוח האוהדים לציונות בקרב היהדות ובמיוחד בקרב היהדות האמריקנית, ושריכזו את מאמציהם ונקטו בכל הדרכים כדי ליצור משקל-שכנגד לאהדות אלה ולהרחיק חוגים יהודיים אלה מרעיוננו.

הגורם האחרון והחשוב ביותר, לדעתי, הנו זה שלהלן: העולם היהודי, ככל העולם כולו, שרוי היה במצב של מבוכה אחרי שביתת הנשק. לאחר מכן חלה התקדמותה המהירה של הציונות – הצלחה פוליטית אחת באה בעקבות אחותה. אישים יהודיים רבים בעלי שיעור קומה נמשכו באיזה אופן שהוא בכוחו של גל זה, שלא מרצונם, לתמוך בתנועה הציונית. אולם תקופת המבוכה חלפה והם הרגישו בתוכם את הדחיפה לפעילות, וברור הדבר, כי הבינו שאי-אפשר בהחלט להתחרות עם תנועה כגון זו שלנו בעשותם את העבודה הפילאנטרופית הרגילה, ולו בקנה מידה גדול. לפיכך נבע, כמסקנה הגיונית, כי מן הצורך היה לתכן תכנית גדולה.

אין רצוני לומר, כי מרשאל או וורבורג, או אפילו בראון, טיכסו את תכניתם במכוון כאמצעי להחלשתה של תנועת ארץ ישראל, אולם מנהיגים הם ונאלצים הם לפעול ולהמשיך בתכניות בקנה מידה גדול למען קיים את מנהיגותם בעיני הציבור היהודי. אהדתם לציונות לא היתה דיה לתת להם הצדקה מוסרית לדרוש לעצמם מנהיגות בתנועה הציונית. מאידך, לעולם לא היו מסכימים להיות בבחינת גלגל חמישי בעגלה. כפי שאומרים באמריקא – הקבוצה הזאת רגילה לעשות Running the" show" . כשניפגש פנים אל פנים תימצא לי שעת-כושר להגיש עובדות רבות ופרטים מלאים. מובטחני כי תכיר בכך, שהעניין חשוב הוא עד למאוד.

הן ליפסקי והן אני עושים ככל שבידינו לעצור בעד דעת הקהל המתעוררת, שנעשית היא ביקורתית עד למאוד לגבי צעדי הג’וינט, ומשתדלים אנו למנוע התפרצות ומחאה גלויה מצד ההמונים היהודיים, ובמיוחד מצד ההמונים הציוניים. לעצור בעד התפשטותה של הרגשה זאת – הרי זה תפקיד ההולך ונעשה קשה ביותר. באשת-העניין עלתה באפו של העם היהודי, ובחושו חוזה הוא בתכנית זאת מראש את המעשה בעגל הזהב שבבית-אל ובדן. עושים אנו כמיטב יכולתנו לדאוג לכך שלא ייגרם נזק למשא-ומתן למען הסוכנות היהודית, אך בכמה ישיבות וועידות ציוניות אזוריות כבר הועלה העניין והובעה תרעומת רבה, והוועד הציוני האדמיניסטרטיבי נקרא לנקוט פעולה נמרצת בוועידה.

הייתי טרוד עד למאוד עד עתה. אצא לדרך עם ליפסקי בארבעה ביולי על סיפון ה“לוייתן”. אקווה לראותך בלונדון ולהמשיך אתך בדרך לברלין.

מיטב הברכות ליצחק [ניידיטש] ולברתולד [פייבל]. אהבתי המיוחדת – לווירה.

כאז וכתמיד באהבה

[עד כאן באנגלית; מכאן בעברית:]

באהבה רבה, שלך

שמריה

אל חיים וייצמן

ט"ו בנובמבר 1925

לחביבי חיים, שלום וברכה!

קשה לי להביע לך עד כמה הצטערתי כשנתקבלה הטלגרמא הראשונה שלך, המזמינה אותי ללכת עוד הפעם לאמריקא, ובלי דיחוי כל שהוא. הן המצב ברור לי למדי. עוד בשהותי באמריקא בשנה שעברה הרגשתי שאיזו עננה כבדה ממשמשת ובאה, שתכביד עלינו את העבודה, והנה בא גם הקונגרס והוקיע לעיני העולם הגדול שלנו את ההתפוררות הפנימית, האוכלת את הסתדרותנו כמסוס נוסס מנפש ועד בשר. ומובן מאליו, שלמרות החלטתי לחדול מנדודים, להקדיש את עצמי לעבודה ספרותית קבועה, שניתקתי ממנה כל כך הרבה שנים שלא באשמתי ונגד נטיות נפשי – הייתי מוכן להשתעבד גם הפעם לפקודתך אבל, לצערי הגדול – מן השמים עכבוני. תיכף אחרי חופת בתי האהובה תקפתני מחלת לב איומה, ובמשך עשרים ואחד יום, וכמעט בלי הפסקה. הייתי מרחף בין שני עולמות, ואם כי מובטחני, שהריני בן עולם הבא ושגם שמה מוכן בשבילי מקום הגון, נלחמתי בכל מאמצי כוחי נגד המחלה, ורק בעמל רב וביסורים שאין לתאר אותם, ניצחתי אותה סוף סוף והרי אני שב כעת לאט לאט ובפסיעות מדודות לבריאותי. הרופאים, שלושה היו שטיפלו במחלתי, אומרים שעלי יהיה לנוח לכה“פ במשך חצי שנה, עד שיעברו סימני המחלה, אבל יש לי אמונה חזקה בכוחות נפשי ומקווה אני, שבעוד חודש ימים בערך אהיה מוכשר לעבודה. חושב אני, שתאמין לי, שלוא היתה לי האפשרות הפיסית לנסוע לא הייתי משגיח אפילו כעת באזהרות הרופאים, אבל לע”ע חסרה היא לי. יותר מחמשה-עשר רגעים אין אני יכול אפילו לטייל. הפחד מפני התקפה חדשה אורב לי ושולל ממני את שלוות הנפש.

עם ביאליק שלנו דיברתי פעמים אחדות ואחד-העם עוזר לי להשפיע עליו שיקבל את ההזמנה. לכתחילה מאן וסרב כדרכו תמיד ונתן לסרובו ק“ן טעמים, שכמעט כולם אינם עומדים בפני ההגיון ובפני היושר. בין ק”ן טעמים הללו יש גם טעמים כספיים. ראשית, אין הוא יכול לעזוב את אשתו כאן ולנסוע בלבדו ואולי הצדק אתו, מפני שגם הוא זקוק מצד בריאותו לשמירה מעולה, ושנית, יש לו ענינים של תשלומי שטרות לרגל בנין ביתו ואינו יכול לזוז ממקומו טרם שהבטיח את התשלומים בערך של אלף וחמש מאות לירא. כלומר, אין הוא מבקש את הכסף, אלא רק הלואה זמנית, שתשחרר אותו למשך חצי שנה, כדי שיוכל להתמסר לעבודתו באמריקא. חושב אני, שאת הענין הזה אפשר לסדר בלי קושי, ואין לי אפילו צל של חשש, שההסתדרות שלנו לא תפסיד מזה אפילו פרוטה אחת. ביאליק שלנו מהימן הוא ולא ירצה להנות במובן החמרי מעבודתו לטובת הסתדרותנו מלבד מה שנחוץ יהיה כדי לכסות את ההוצאות. ועוד שלישית. לפי דעתו של ר' אשר [=אחד-העם] שלנו יכול ביאליק לנסוע רק בחברתי, מפני שיש נחיצות גדולה להיות לו לעינים בהעולם החדש האמריקאי, כדי שעבודתו תהיה פוריה ומתאימה למטרתנו

וכעת הייתי רוצה לפנות אליך בשאלות אחדות המסתעפות מתוך המצב, שנברא באמריקא עצמה. הן בראש העבודה עומד כעת סטיפן ווייז. הנעשה הדבר הזה בהסכמתך? האם מאמין אתה, שהוא ייכנע להחלטותינו בדבר הסוכנות ובדבר אופן התעמולה? מתיירא אני שבהועידה בפילדלפיא לא עמדו על הגובה הדרוש וקלקלו הרבה בהיחס שנברא בינינו ובין חוגים ידועים של היהדות האמריקאית לרגל עבודתנו במשך השנים האחרונות.

עוד הפעם הנני מבטיחך, שמאושר אהיה לעמוד לימינך ואעשה כל מה שבכוחי כדי להיות לעזר למפעלנו והיה אם תמצא, שיש עוד מקום לעבודה ולפעולה באמריקא בשבילי ובשביל ביאליק מראשית שנת 1926 בערך, אנא בל תחמיץ את תשובתך. ומוטב שתודיעני מזה בטלגרמא מיד אחר קבלת מכתבי זה, מפני שגם ההכנות לנסיעה דורשות זמן של שבועיים.

ר' אשר יושב כעת בחדרי ודורש בשלומך באהבה רבה ומוסיף הוא, כי לוא היתה בריאותו מרשה לו לנסוע היה נלווה אלינו בחשק גדול וברצון כביר להשתתף גם הוא בעבודתנו באמריקא.

באהבה רבה, שלך

שמריה

נ.ב: היתה כאן ידיעה בהעתונים, שמתעתד אתה לבקר את הארץ בדצמבר, הנכונה השמועה?

אל: אייגה שפירא

(*תורגם מרוסית)

ניו-יורק, 29 באפריל 1926

אייגה’לה החביבה!

במקרה נמצאו ברשותי כמה שעות פנויות. אני נוסע יחידי לניו הייוון (New Haven) להרצאה רק לערב אחד, וביאליק נשאר כאן. בזה מוסבר הפלא שקרה: שעות פנויות. אני משתמש בהן, כדי לשלוח לך דרישת שלום. בשבוע האחרון הרגשתי את עצמי במובן הנפשי רע מאוד. היה עצוב, ולעצב נוספו געגועים מעיקים. כל כך הייתי רוצה להימצא בתל-אביב בין קרובים ופרחים. אולם הספיקו לי כוחות, כדי להשלים עם ההכרח, ואני נרגעתי קצת. אייגה, ההכרח להאריך את שהותנו כאן קשור לדאגתנו ל“דביר”. אני מקווה, נספיק גם במה שנוגע לזה. לדאבוני, נפל בחלקי חלק הארי של דאגה זו. אולם, אין דבר, צריך להיות אמיץ לב. יחס האמריקאים אלי גם הפעם הוא טוב מאין כמוהו. ציוּתם הוא בעיקר שנותן לי סיפוק – זה הוא ההון שלי.

אשתדל לכתוב לך לעתים קרובות יותר, יקרה. הן גם לי קל יותר, כשאני כותב.

אני לוחץ חזק את ידך

שלך

שמריה

אל אחד העם, תל-אביב

ניו-יורק, 9 במאי 1926

לאחי הנעלה וידיד נפשי שלום ממרחקים!

לא אפתח בהצטדקות ולא אתן ביאורים לשתיקתנו, שלי ושל רבי חיים נחמן [ביאליק], ומובטחני, שתדין אותנו לכף זכות ולא תאשימנו חלילה בשכחה או בהתרשלות. האמינה, כי לא עבר עלינו כמעט יום בארץ המערב הרחוקה, שלא דיברנו בך ושלא זכרנוך עוד מדי דברנו בך ובכל זאת לא באנו לידי כתיבה. מה שנוגע לי סבלתי הפעם יסורי הפרידה במידה יותר מרובה מכל הפעמים הקודמות. ריחוק המקום הטיל עלי ממש אימה, וריחוק הזמן, הנאכל בין כתיבה לקבלת התשובה, לא נתן לי מנוחה. ויש שהשתדלתי לנצח בי את הרגשת האימה וישבתי לכתוב. אבל מיד תש כוחי, ועצלות נפשית תקפה אותי, וכה דחיתי את הכתיבה מיום ליום ומשבוע לשבוע, עד כי חדשים עברו ללא גבורה להשתחרר מכבלי השתיקה. כעת קיבלתי מכתב מבני שיחיה, והוא מוסר לי בשמך, כי מצטער אתה על שתיקתנו עד למאוד. שנינו (אני וידידי ח"נ [ביאליק]) הרגשנו מוסר כליות והחלטנו לא לדחות עוד את הכתיבה ויהי מה.

ראשית הנני מודיעך, יקירי, כי אפילו ר' ח“נ שלנו אינו מתחרט כלל וכלל ששמע לעצתנו וכיתת את רגליו לאמריקא. כמדומני, שלפעמים הנהו מרגיש את עצמו מאושר בתוך הסביבה החדשה המקשיבה באמת לכל מה שיוצא מפיו. הקהל הגדול התחיל מרגיש גם הוא בחוש הבריא שלו, כי כאן עומד לפניו כוח מוסרי ענקי שיש לו הרשות להוכיח ולדבר רתת, ומקבל עליו את התוכחות ואת הדקירות, ולפעמים גם את הנזיפות, באהבה. תבין מעצמך, עד כמה שבע רצון אני מביקורו. יש לי הכרה, כי השפעת הביקור הזה לא תהיה רק לשעתה ועוברת, כי אם תהיה קיימת ומתמדת לזמן רב. יש תנועת חיים בקרב היהדות האמריקאית, ניכרת הזדעזעות הנפש ויש גם סימנים בולטים של תחיה תרבותית. הנבונים, ואם גם יחידי סגולה ובודדים הם לע”ע באו לידי הכרה, שהיהדות האמריקאית אנוסה היא בשעה זו על פי הגורל לקבל על עצמה את האחריות בעד קיום האומה במלוא היקפו וכי מחוייבת היא להתאמץ ולשמור על הכלים במובן הלאומי. כמובן, משתדלים אנו עד כמה שאפשר לחזק את ההכרה הזו ולבאר את צדקתה. לכתוב על הכל בפרוטרוט אי אפשר, מקווה אני, כי בעוד זמן מה נזכה לשבת עוד בחברתך ונספר לך בע"פ על פרטי עבודתנו, והנני בטוח, כי הרבי ישמח בתלמידיו.

התעמולה שלנו לא היתה מכוּונת רק כלפי קרן היסוד. אף פעם לא היה צורך לרדת מעל הדוכן ולדבר בלשון “ביזנעס”. וטועים כל אלה, החושבים כי השתמשו בביאליק כדי להעשיר את הקרנות. הלוואי והיתה לנו האפשרות לנהל תעמולה תרבותית כזו שניהלנו באמריקא גם ביתר הארצות. זו היתה תעמולה לכבוד היהדות ותורתה במלוא מובן המלה. והקהל הגדול נותן לה בכל מקום אוזן קשבת ומתיחס אליה בהערצה וחיבה. בעוד שבוע תהיה כאן ועידה בשם ההסתדרות הציונית לענייני תרבות, ואנחנו שנינו נשתתף בה בהרצאות.

גם במובן הכספי היתה השנה כאן שנת ברכה לקרן היסוד אע“פ שה”צד שכנגד" השתדל בכל מאמצי כוחו להרים על נס את התכנית הקרימאית. כשאנו מסתכלים בהמחזה של התחרות זו, עוברת לפנינו ממש עוד פעם מלחמת ירושלים ובית אל ודן. מי ליהודה ומי לשכם. לפי דעתי אין שום ספק, כי יהודה תכריע.

התעמולה שלנו נגמרת, ולולא דאגתנו לביסוסו של ה“דביר” שלנו, לא היינו שוהים כאן עוד יותר, אבל לטובת ה“דביר” התחלנו עובדים רק בשבוע האחרון ועלינו יהיה להתמהמה כאן עוד כשני חדשים, עד אחרי הוועידה השנתית של ההסתדרות הציונית שנקראה לסוף יוני. יש תקוה כי יעלה בידנו לקבל סכום הגון, שיבטיח את קיומו של ה“דביר” וגם למצוא דרכים להפצת ספרינו. כשיושג על ידינו דבר של ממש, לא אאחר מהודיעך.

על מצב בריאותי אין לי להתאונן, ונותן אני שבח והודיה לקוני שנתן ליעף כוח להשתתף בעבודת בנין ארצנו.

הקרח נשבר, ההתחלה נעשתה, ואחרי שגברתי על העצלות שוב לא אשתעבד לה.

שלך בחיבה יתירה

שמריה הלוי

אל ד"ר וייצמן, לונדון

(*תורגם מרוסית)

ניו-יורק, 18.5.1926

חיים יקירי,

מליפסקי תקבל ידיעות מפורטות על פעולתנו כאן, שאך עתה מסתיימת והולכת. ביקורו של ביאליק הביא תועלת כבירה, ואני מרוצה מאוד, שאני כפרט לא אוכזבתי בתקוות שתליתי בביקור זה. אנו נשארים כאן שנינו עד לאחר הוועידה, אני רואה זאת כהכרחי. ביאליק הוא לחלוטין לצדנו. הוא מתמרמר על פעולת ז’אבו[טינסקי], שלא תשאיר כאן, חוץ לבאשה, כל עקבות. ז’אבוטינסקי הוא בשבילי עתה דף לא רק מעציב, כי אם גם מעורר צחוק בתנועה הציונית.

הייתי בעד זה, שליפסקי יסע ללונדון וישא ויתן עמך בדבר כל הסעיפים החשובים העומדים על הפרק. לא אמנה אותם. את השקפתי הסברתי לך במיברק ששלחתי לך לירושלים. בחודשים האחרונים של פעולתי כאן נתחזקתי יותר ויותר בנכונות השקפתי. חשוב, הכרחי, כי בינך לבין אמריקא לא יהיו כל אי-הבנות וכל אי-הידברות בכל הבעיות החשובות. כן הכרחי הוא כי תבוא הנה בראשית הסתיו וכי תדריכם בתכסיסים, הואיל וקשה לקבוע עתה, מה תהא הטאקטיקה, שנצטרך להזדקק לה בשנה הבאה. אני נהגתי בזהירות רבה בכל הופעותי, אולם מפקפק אני אם תהא אפשרות לשמור גם על העמדה שתפסנו כלפי הצד שכנגד. חושבני כי בשנה הבאה יהיה עלינו להכפיל את מרצנו. יש לטפל מיד בבעיית המשלחת הבאה, הרבה יהיה תלוי בהרכבה.

ליפסקי יגע בבעיית הקונגרס הקרוב. אני כולי בעד אמריקא. אולם תכנית זו ניתן להגשים אך לאחר שיושג שלום פנימי בשורותינו. את ז’אבוטינסקי אני מוציא מן הכלל.

אל תעצור את ליפסקי למעלה מן הדרוש. אין דעתי נוחה כלל וכלל מן המחשבה, כי ייעדר מכאן במשך שלושה שבועות כמעט, אולם נכנע אני להכרח שבדבר.

נשק נא לורה ולמיכל’ה.

כולי שלך

שמריה

אל: אייגה שפירא

(*תורגם מרוסית)

ניו-יורק, 20.6.1926

אייגה’לה היקרה.

שוב הפסקה של כמעט חודש וחצי. ואם תשאלי אותי מדוע לא כתבתי, קשה יהיה לי למצוא הסבר מספיק. אמנם נסעתי הרבה בזמן האחרון והייתי עסוק מאוד. ברם אין זה הסבר. אפשר תמיד להפריש שעה-שעתיים בשביל מכתבים, ביחוד כשיש רצון פנימי לכתוב את המכתב. ורצון לכתוב לקרובים ישנו אצלי תמיד. יתכן, שחיכיתי למכתבי-תשובה, ועד שקיבלתי אותם הן עבר למעלה מחודש. את יודעת אייגה’לה. אני יודע היטב, ששום חדש בחיי הקרובים שלי לא קרה במשך הזמן הזה, ובכל זאת אני מחכה לידיעות, כדי להיווכח שכך הדבר, ורק אז אני יכול לכתוב.

יום ה-7 ביולי מתקרב, היום שנקבע לנסיעה. נוסעים מניו-יורק רבים, כדי להשתתף בישיבת הוועד הפועל. הוזמנו כרטיסים בשביל הביאליקים ובשבילי, ברם, לדאבוני, נסיעתי ב-7 לחודש לא הוכרעה עדיין לגמרי ואפשר מאוד, שעלי יהיה לבלות באמריקא עוד חודש נוסף שלם. העניין הוא בזה, שיש צורך לפעול למען “דביר”, ועד עכשיו לא עלה בידינו למלא את תכניתנו בשביל ה“דביר”. ראשית לא היה די פנאי, צריך היה להקדיש את כל הזמן למען קרן-היסוד, ושנית, רק עכשיו נמצאו אנשים טובים אחדים, שהודיעו את נכונותם לעזור ל“דביר” באופן רציני. מרכז-הכובד של עזרה זו הוא בארגון המכירה של פרסומי “דביר”. יש ביקוש רב להם באמריקא, אולם לעת-עתה אין הדבר מאורגן היטב. רק ד' העד, אני אחליט את ההחלטה הזאת בקושי רב, אם בכלל אחליט, אני כבר רוצה כל כך להיות עם ילדי, שאני אוהב אותם מרחוק עוד יותר חזק, יותר חם. ברם, מצד שני אני עושה חשבון כזה. הן בין כך ובין כך הייתי מפסיד את החודש יולי בשביל לונדון, כלומר לישיבות שונות בלונדון, האם לא מוטב לעבוד למען “דביר”, כדי שאוכל לבלות את החורף בשקט ושלא יהיו לי אותם אי-הנעימויות והעינויים, שהיו לי בחורף שעבר די והותר. לא את הכל סיפרתי לך, לא רציתי להעציבך, אבל השנה היתה קשה מאוד. הקרובים, בתוכם הרמאן [כהנהיים], מייעצים לי להקריב הפעם את לונדון למען “דביר”. בימים אלה צריכה ליפול הכרעה בשאלה זו, וכשרק תוכרע, אכתוב לך מיד, אייגה’לה.

אני מרגיש את עצמי טוב. אני משתדל לא להתעייף ביותר, ואין לי, תודה לאל, יסוד להתאונן, לא על הבריאות, לא על המצב הרוחני. הספקתי הרבה הפעם ואוכל לספר הרבה.

תודה לך, היקרה, על מכתביך החביבים. אני שמח מאוד על שאת מרגישה את עצמך טוב. השתדלי לשלוט גם להבא ברוחך ולהיות אמיצה בגופך וברוחך. כתבי לי יותר על אניוסיה. בימים אלה קיבלתי מכתב ארוך מריצ’ארד, אבל מאניוסיה שוב אף מלה. לוא רק ידעה, שמחשבותי תמיד איתה, לא היתה מקנאה ביחסי לבוריס. מבוריס אני מקבל לעתים קרובות מברקים לאקוניים: Fifty, Love, Boris. אולם מלבד מברקים אלה הוא כותב לפעמים ואפילו בפקחות רבה. אייגוצ’קה, מסרי נא להם את תוכן המכתב הזה, כי הייתי צריך לחזור על דברי ואינני אוהב חזרות. אפילו ביאליק מתפלא, איך אני מתחכם למצוא אפילו בשביל רעיונות ישנים ניסוח חדש.

החלטתי שוב לכתוב לעתים קרובות. לא אחכה למכתבי תשובה. אולם אני בטוח. הם יגיעו.

כל טוב לך אייגה’לה היקרה, מסרי נא דרישת שלום לבבית ממני לאחיך החביבים, ולחנה שלך, ולשאר הידידים לפי ראות עיניך.

שלך

שמריה

אל חיים וייצמן, ניו-יורק

29 בדצמבר 1926

יקירי חיים!

בתשעה-עשר לנובמבר שלחתי לך מכתב באחריות ע“פ הכתובת של ההסתדרות הציונית בניו-יורק ואחר כך שלחתי לך שתי טלגרמות, אבל לא קיבלתי ממך שום תשובה עד היום הזה, ואיני יודע את פשר החידה. והנני חוזר בקצרה על כל העניין. קשה לי אמנם לבוא בשעה כזו, שאולי בה נחתך גורלנו וגורל ארצנו, בפרובלמות של מוסד בודד, עד כמה שלא יהיה ערכו חשוב, ושל צרות הפרט. אבל דע יקירי, כי באו מים עד נפש במלוא מובן המלה, ואם לא יחושו ידידי היותר קרובים לעזרתי, איני יודע מה ילד יום. וזה הדבר. אדון ווינטר לא מילא את התחייבותו לשלוח לי חמישה עשר אלף דולר לראשון לאוקטובר, כפי שנדברנו, ואף האחרים לא קיימו את הבטחותיהם. בינתיים הכנסתי את עצמי בעול של התחייבויות, כי הייתי בטוח, שהכסף יתקבל במועדו והשקעתי כל מה שהיה לי ומה שיכולתי להשיג מאחרים כדי להציל את ה”דביר". וכעת הנני יושב ומחכה ואין אני יכול לזוז ממקומי. וביקשתי אותך ראשית כל להתראות עם אייזנמן ועם ווינטר ולהשפיע עליהם שיעשו כל מה שיש ביכולתם כדי להוציאני מן המיצר ומן המבוכה. ושנית שגם אתה בעצמך תשתדל לבוא לעזרת המוסד שהוא הולך ומשתכלל משעה לשעה ושבעוד זמן קצר לא יהיה זקוק עוד לשום עזרה מן החוץ.

ובכן הנני חוזר על בקשתי, בל תדחה את תשובתך ובל תחמיצנה ומיד כשתקבל את מכתבי זה תודיעני תיכף ע"י טלגרמא את תשובתך ואדע מה לעשות.

לפולניא איני נוסע לע"ע, כי איני יכול ואיני רשאי להרוס כל מה שבניתי ולעזוב לאנחות את המוסד שכל כך הרבה השקעתי בו הן מרץ והן רכוש. מרגיש אני את עצמי שבור ורצוץ וגם נעזב מידידי.

הנני קורא בעיון רב את העתונות האמריקאית, ומדגיש עוד פעם מה שכתבתי לך במכתבי הראשון. נחוץ בשם כל הקדוש לנו להוציא לפועל ממש את הסוכנות המורחבת, כי רק ע“י זה יעלה בידנו להציל את הסתדרותנו מהמשבר הפנימי שהיא נתונה בו. נחוץ לבוא להקונגרס הבא בענין שנגמר לבלי תת להאופוזיציה לסכסך ולבלבל עוד פעם את המוחות. נהירין לי שבילי הציונות באמריקא והרכבתה של ההסתדרות, ואע”פ שבמובן היחסי עולה היא על חברותיה במדינות אחרות, בכל זאת אסור לנו להטיל רק עליה את כל הסבל והאחריות בעד בנין הארץ, וחטאנו לא יכופר, אם לא נשתדל עד כמה שידנו מגעת לרכוש חוגים יותר רחבים ל“הסוכנות”, ולהכניס זרם חדש לתוך העבודה. אי אפשר למצוא ציונים, ציונים אפשר רק להכין, ואין לך הכנה יותר פעילה משיתוף בעבודה.

אחכה פה, עד שאקבל ממך תשובה טלגרפית, ולפי התשובה אסדר תכנית עבודתי,

שלך באהבה

שמריה

אל אהרן פריימן

19 בינואר 1927

לידידי היקרים, שלום וברכה!

לצערי הגדול הנני נוסע מכאן לחו"ל בו ביום שאתם באים בפעם הראשונה לארץ. כך נגזר עלי, ואני מחוייב לבטל את רצוני מפני רצון ההסתדרות. אין אני צריך לאמר לכם, עד כמה אני מצטער, שלא יעלה בידי לראותכם כאן הפעם ולבלות עמכם זמן מה, והנני נותן לכם את ברכתי, כי ביקורכם יעלה יפה וכי תמצאו בו קורת רוח חלף כל עבודתכם המצוינת והפוריה לטובת בנין ארצנו.

בשעה קשה אתם באים הנה, בשעת משבר כלכלי וגם במובן ידוע משבר מוסרי, הכרוך תמיד במצב כלכלי רעוע. בשעה כזו מתרבים מרי נפש ושואפים לנקמה, ורבים עוברים למחנה המרגלים, המשתמשים בכל הזדמנות להרעיל את האטמוספירה ולתאר את המצב בצבעים היותר שחורים. אבל בטוח אני, כי הטובים שבנו, המבינים כי יש מעלות ומורדות בכל תנועה כתנועתנו, ישחררו את עצמם מהשפעת השעה ויכינו את לבם ואת מחשבתם להרעיון העיקרי והנצחי המונח ביסודו של תנועת תחייתנו. עוד רב לפנינו הדרך, עוד הרבה מעצורים ועיכובים לפנינו, אבל ברור לי כשמש, שאין לפנינו דרך אחרת, וכי נצח ישראל לא ישקר, וכי נמצא בנו די כוח יצירה לנצח את כל המעצורים ולהסירם מדרכנו.

הפעם אני הולך לפולניא, לחקור את מצב הרוחות שמה וגם לשם השפעה מצדי, עד כמה שכוחותי הדלים מגיעים. תפקיד קשה קיבלתי על עצמי, והוא נובע מחובת השעה.

היו ברוכים בבואכם, ידידי היקרים, ובטוח אני, כי הביקור הזה בארץ תקוותנו יוסיף לכם און ועצמה, וכי תזכו לראות עוד בימיכם לא רק את התחלת בנייננו הגדול כי אם גם תחזינה עיניכם את ארצנו הבנויה והמשוכללת.

בברכת התחיה

שלכם

שמריה הלוי לוין

אל הנהלת קרן היסוד, ירושלים

(*תורגם מגרמנית)

וורשא, 7 בפברואר 1927

אני שוהה בוורשא זה 11 יום ומתעניין בכל מה שמתרחש פה, הן בקרב ההסתדרות הציונית, הן במשרד קרן היסוד. סבורני, כי יש לי כבר הזכות המוסרית לחרוץ משפט. לצערי איני יכול למסור על כל דבר טוב ועל כל תוצאות חיוביות לטובת עבודתנו כאן. הכל מוזנח כל כך, שאי אפשר לחשוב ש“משלחת” תוכל להקים את אשר נהרס כאן במשך שנים רבות. מן הרגע הראשון אחרי הגיענו הנה לא חדלו חברינו מלהסביר לנו את הסיבות הרבות שגרמו למצב זה, ואשר הביאו להרס פנימי של ההסתדרות הציונית. מובן מאליו שכל אחד מסתכל על נקודת הכובד של סיבות אלו מתוך משקפת שלו, וכל אחד מאשים את חברו. מיותר להביא לפניכם את רשימת ההאשמות ההדדיות, שידועות גם לכם. מיותר לנתחם, כדי להבהיר את מידת אמיתם. לפנינו עובדה אובייקטיבית מעציבה מאוד: אין כאן כל מרץ, אין כאן כל רצון פנימי לעבודה. גרוע מזה: הכוחות המעטים הנותרים, שארית ההסתדרות, מפוזרים וכולם מלאי יאוש. אפשר היה להניח, כי מצב זה נגרם ע"י משבר העליה הרביעית, כשיאוש תקף את העובדים, דבר שיצא ממהלך הרוחות ששרר בארץ. הד רחוק ממצב רוח זה מורגש כאן. אולם דעה זו מבוססת על הסתכלות שטחית ואין לה כל יסוד. שתי האסיפות הראשונות שבהן השתתפתי הוכיחו במידה מספקת, מה קל לפזר את העניינים האלה ולהתגבר על התגובה של העליה הרביעית. הקהל, ובמיוחד הנוער של “המזרחי”, עשה רושם טוב עלי. ניתן להכיר, כי הנוער משתדל לצאת את המבוכה הפנימית, אשר משתלטת על נשמתו, להשתחרר מן הכובד הנפשי, אשר חדר לנשמתו בגלל ההזנחה מצד מנהיגי התנועה. אולם היכן נוכל לקחת את האנשים החדשים, שיעמדו בראש? מנין נוכל לקחת את האנשים החדשים, אשר טרם הורעלו על ידי מתיחות פנימית בלתי פוסקת, על ידי ריב ומריבות, אשר סיבותיהן אינן בניגודיהם בהכרותיהם הציוניות אלא בהתנגשויותיהם במדיניות המקומית? זו היא השאלה העיקרית. כל זמן שלא נמצא פתרון לבעיה זו, תשאר מצומצמת האפשרות לעבודה ציונית, במקרה הטוב תצא בצורה מטואלת.

העתונות היהודית קיבלה את פני “המשלחת” בקרירות מיוחדת. היא בזבזה את חמימותה המעטה בשעת ביקורו של דיידס (Deeds) ושומרת אבק שריפה לשעת ביקורו של ז’אבוטינסקי, ועל כן אין לה מזון עבור “המשלחת”. העתונות דכאן מחפשת, כידוע לכם, רק סנסציות. ובמשלחת קרן היסוד אין בעיניה עילה להתלהבות כרגע. אינני מאמין כי תשנה את עמדתה כלפי “המשלחת”. לכך יש סיבות שונות הן גלויות, הן נסתרות.

הנני מסיק את המסקנה: טרם הגעתי לידי ההכרה, כי המשלחת היתה נחוצה ברגע הנוכחי. מאחר שהיא באה, נשתדל לגרום לשינוי. אני מדבר על שינוי ואינני אומר שיפור, כי כל שינוי יכול רק להיות לטובה. החלטנו כי חבר טשרנוביץ ישאר בוורשה עד פסח. אתחיל לבקר בערים, אשר נרשמו ברשימה שהוכנה עבורי, לעת עתה עלי לבקר במספר מוגבל של ערים: לודז‘, וילנה, למברג, קראקא, טשנסטוכוב וביליץ. במקרה שזמני ירשה לי, אבקר בעוד ערים אחדות. נקודת הכובד של עבודתנו הן וורשה ולודז’.

אקווה, כי עד מכתבי הבא יחול שינוי גם במצב רוחי. אחדור יותר אל תוך האוירה הזרה לי. אולי אמצא גם פה נקודות אור אחדות.

ד"ר שמריה לוין

אל ה. פרבשטיין, ווארשה

לונדון, 21 באפריל 1927

לידידי וחברי היקר, שלום וברכה!

עוד טרם שקיבלתי את מכתבך מן י' ניסן דיברתי עם הד“ר הנטקה אודות הענין והשתדלתי להסביר לו את חשיבותו וגם את התוצאות הכרוכות בו, אם לא ייפתר באופן רצוי. אבל לדאבוני היה הרושם שלי, שקיבלתי אזניים קשובות וכיס סגור וחתום. בינתיים הגיע לידי מכתב ידידנו טשרנוביץ, שבו הוא מודיעני שקיבל נזיפה מהמרכז בירושלים על התערבו בדבר שאין לו רשות להיכנס לתחומיו, יען שלא לשם זה שלחו אותו לפולניא. ואני, בתור מבין דבר מתוך דבר ומומחה לרמיזות למדתי, כי הנזיפה מכוּונת גם אלי עבדך והתרגזתי על אי-הבנתם של חברינו במרכז. הד”ר ויצמן איננו כעת בלונדון וישוב הנה בעוד ימים אחדים. אנסה לדבר גם אליו, אבל מסופק אני אם יהיה פנוי לדברים כאלה בשעה שדאגות כבירות מעיקות עליו כקורת בית הבד. הלא בטח תשתתף בישיבת הוועה“פ הגדול, ואולי יצא איזה דבר ע”י התאמצותנו המשותפת. בכלל נוכחתי עוד פעם לדעת, כי המרחק הגיאוגרפי מטשטש את הכרתנו, ואין אנו מסוגלים עוד לחדור לתוך הפרובלמות הפנימיות המונחות בהיקפה של הסתדרותנו. במקצת אני מלמד זכות על חברינו במרכז, מפני שמוצא אני, שקשה באמת להפנות אפילו לרגע מכל אותן השאלות החמורות המקיפות אותם מכל צד ותובעות את פתרונן במפגיע, ללא שעה של הפסקה וללא רגע של קורת רוח. המשבר בארץ עומד בעינו והאורב יושב בחדר, וחותרים חתירות מבפנים יש לנו יותר מדי.

אם כי, ידידי, כפי הנראה אין לפניך ברירה אחרת, כי אם לחכות לישיבתנו הסמוכה ולדרוש מד"ר הנטקה, שימלא את שאלתך, שהיא אינה כלל שאלה פרטית ואני אסייע לך בכל מה שאפשר.

האקסקוטיבה קיבלה החלטה, שאסע כעת לאמריקא, אבל ידעתי מראש, שבאמריקא יבטלו אותה, מפני קוצר הזמן, כי באמת אין השעה מסוגלת כעת בשביל תעמולה. מפני טעם זה אני מתקשה גם בדבר שובי לפולניא. חדשי הקיץ אינם שעת כושר לעבודה פוריה, והעזובה בפולניא הלא גדולה היא ולא בחפזון אפשר לתקן כל מה שפגמו במשך שנים ושנים.

איך נצא מן המצוקה? איך ובמה ננצח את המשבר? איך ובמה נשיב להסתדרותנו את כוחה? אלה הן השאלות הראשיות שלע“ע קשה למצוא את תשובתן. רק זה ברור שכל התפוררות ומשיכה לצדדים שונים מזיקה לנו עד למאוד ושרק ע”י התאמצות כללית אמיתית, המבוססת על ויתורים מכל צד יש אולי עוד האפשרות לצאת בקושי גדול למרחב-יה. השעה גוזרת עלינו, שנכין את הקונגרס הבא, שלא יהיה חו"ש מהדורתו השניה של הקודם לו. הקונגרס הבא צריך להראות כלפי חוץ, כי עוד יש לנו הסתדרות מוצקת, וכלפי פנים, שהננו כולנו חדורי ההכרה האחראית המוטלת עלינו.

סלח לי, ידידי, אם נטיתי הצידה והתחלתי מדבר על עניינים כלליים, אבל כך הוא המצב, שאינו נותן לנו להסיח דעת ממנו. ואם רק יוטב מעט המצב הכללי, ייפתרו כל הפרטים המסתעפים ממנו.

בברכת התחיה, בידידות ובכבוד

שמריה הלוי לוין

אל ח. נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי, תל-אביב

לונדון, 16 ביוני 1927

לידידי היקרים, שלום וברכה!

עד שיגיע מכתבי לידכם תדעו כבר שמן האקסקוטיבה עכבוני להוציא את תכניתי אל הפועל ולשוב כעת לארצנו. גזרו עלי שאצא בחפזון ושאסע בחפזון, ממש על רגל אחת, לתקן כל מה שקלקלו ופגמו בתוך ההסתדרות באמריקא. נכנעתי, אע"פ שההגיון שלי עודנו עומד במרדו ומתנגד לנסיעתי זו.

בינתיים עלתה בידי להשיג היום מאת אחד מידידי הנאמנים כאן, מר סימון מרכס – גיסו של מר [הרי] סקר – מאתיים לי“ש, שנשלחו היום על שם “דביר” תל-אביב. גדולות, אמנם, אי אפשר לעשות בסכומים זעומים כאלה, אבל בכל זאת שמחתי לראות שעוד אפשר למצוא אנשים הנכונים לסייע לתקנת ספרותנו. כתבתי שנית גם למר נסטיסין, ביקשתיו כי ישלח לע”ע מאתיים לי“ש ל”דביר" והסברתי לו עוד פעם את הענין. אם יביא מכתבי פרי, אשמח עד למאוד. באמריקא אשתדל להתראות עם אחדים מידידי ולדבר עמם אודות “דביר”, אם גם חדשי הקיץ, ובפרט יולי, אוגוסט, אינם מסוגלים לתעמולה כלל וכלל. כמובן, אודיעכם מכל מה שיעלה בידי להשיג. כתבתי היום דברים אחדים גם לברנשטין.

האדריסא שלי באמריקא הלא ידועה היא לכם, ובטח תודיעוני מכל מה שנעשה ב“דביר”.

את מצב רוחי תבינו מעצמכם, אבל הרגשתי, כי לא היתה לי בשאלת נסיעתי זכות מוסרית לעמוד על דעתי.

והיו שלום, ידידי היקרים, וזכרו מרחוק את השלישי שבחבורה.

ידידכם אוהבכם

שמריה הלוי

אל מרדכי ברנשטיין, כעת ווארשה

לונדון, 16 ביוני 1927

לידידי היקר, שלום וברכה!

אתמול באתי הנה ומחרתיים מפליגה ספינתי. אחרי החלטה בחפזון נסיעה בחפזון. העניינים מסובכים וגם הרעיונות נאחזים בסבך. ניסיתי להוכיח לחברי, עד כמה נסיעה זו, הנובעת אמנם מצורך השעה, אינה מתאימה לדוחק השעה, וכי אי אפשר לתקן בשעה דחוקה מה שפגמו במשך שבועות וירחים. אבל לא היו לי כל הוכחות.

ובכן אשתדל להוציא מנסיעתי זו את התועלת האפשרית, אף כי מסופק אני אם יעלה בידי להתראות בחדשי הקיץ עם אלה האנשים שיש צורך להתראות עמם. בינתיים הצלחתי להשיג מידידי סימון מרכס 200 לי“ש והיום נשלחו ל”דביר" תל-אביב, הצלה פורתא. אבל בכל זאת שמחתי. אדון מרכס שאלני, אם תבוא בקרוב ללונדון והשיבותי לו שלע“ע דחית את נסיעתך הנה מטעמים שונים. אדון מרכס הבטיח להשתדל גם אצל אחדים מידידיו בשביל “הדביר” ואני נותן אמנם חשיבות גדולה להבטחתו, כי ידידים נאמנים אנו. בכל זאת אי אפשר להישען על דברים כאלה ולבנות תכנית של עבודה על בסיס כזה. אם דברים כאלה באים בהיסח הדעת – מה טוב. הבסיס צריך להיות פנימי, כלומר הספר בעצמו, ופירושו – המכירה. כתבתי גם למר נסטיסין, וביקשתיו שימציא ל”דביר" לע“ע את המאתים לי”ש הראשונות. איני מובטח, שמכתבי יועיל, על כל פנים לא יזיק. התעתדתי לבקר את ידידי דובנוב, אבל נתקבלה הטלגרמא בדבר נסיעתי ולא הספיקה לי עוד השעה לעשות ביקורים. האמת אגיד לך, הן נמנה אני על ידידיו היותר קרובים של מר דובנוב, אבל דחיתי את ביקורי אצלו מיום ליום, מפני שלא היתה בשורה בפי בדבר הוצאת ספריו.

ובכן יקירי, היה שלום וצלח בעבודתך. אם אצליח באמריקא לעשות דבר מה גם לטובת “דביר”, אהיה מאושר.

מסור ברכתי לאחי האהוב ואמור לו, כי מניו-יורק אכתוב לו על הכל.

שלך בידידות נאמנה

שמריה הלוי

אל מ. אוסישקין, כעת במיטש-לייק, קנדה

ניו-יורק, 19 ביולי 1927

לידידי היקר מאוד, שלום וברכה!

שמחתי לקראת מכתבך מן 16 דנא ושמחתי כפליים לדעת, כי נסיעתך עשתה פרי, וכי השגת יותר ממה שביקשת. נס כזה אינו מתרחש בכל יום ובפרט בזמן האחרון, שנתרבו ר"ל המרגלים בכל תפוצות ישראל, מוציאי דיבת הארץ ודיבת הישוב ורואים להם לחובה לצאת באזהרות ולהניח מכשולים ואבני נגף בכל פינה שאתה פונה.

אני ידעתי מראש, שלא תתחרט על נסיעתך. יש לנו שתי מדינות קטנות, כלומר לפי מספר היהודים שבהן, שהן עומדות במדרגה הראשונה, והלא הן: קנדה ודרום-אפריקא. והלוואי היה הקב"ה עושה עמנו חסד עוד יותר גדול, ואם כבר נגזרה עלינו גזרת גלות, היה מפזר אותנו עוד יותר והיה מרבה לנו מדינות כאלה שזכרתי.

הועידה באטלנטיק-סיטי היתה באמת מכוערת. כמעט חותם תכניתו של הקונגרס הוטבע עליה. אף פעם לא התרוממה ונשארה מראשיתה ועד סופה קצוצת כנפיים ורוח של “דפטיזם” מרחף עליה. לפי ראות עיני הכניסה “הדסה” את הרוח הזה, וראשית כל הגברת [הנרייטה] סולד בכבודה ובעצמה. תסלח לי, יקירי, אמנם אשה צנועה היא, יהודיה כשרה ומסורה לרעיון התחיה בכל נפשה אבל אין לה שום מעוף ורואה היא את כל המאורעות שבחיינו מתוך שפופרת צרה. אגב עוד היתה בולטת מצד הדסה שאיפה לשלטון. לאחוז את רסן הממשלה לידה, וגם הצליחה אם גם במידה קטנה. לאחדים מאנ“ש אמרתי, כי צריכים הם לדעת, שהפסוק “נשים משלו בנו” מקומו במגילת איכה וד”ל.

ובכל זאת גם אני איני מתחרט שבאתי הנה. גדולות, כמובן, אי אפשר לעשות כעת, אבל משתדל אני עד כמה שאפשר להכין את הקרקע בשביל החורף הבא.

באמצע השבוע הבא אסע לאוטבה ואשהה שם ימים אחדים. אשמח עד למאוד, אם תמצא את האפשרות שאתראה עמך. אולי תבוא גם אתה לאוטבה ליום או יומיים. משם אשוב לניו-יורק ואפליג מכאן בעשירי לאוגוסט בערך. רציתי לנסוע לקנדא עוד בשבוע הזה, אבל ידידנו מר פריימן בקשני לדחות את נסיעתי לשבוע הבא.

החום גדול פה ובן האדם נחנק פשוט מחוסר אויר לנשימה, אבל אין איש מתאונן, כי הלא אמריקא היא.

והנני שלך בידידות נאמנה

שמריה הלוי לוין

אל ד"ר חיים וייצמן, לונדון

ניו-יורק, 21 ביולי 1927

חיים יקירי!

כתבתי לך רק פעם בקצרה אחרי הוועידה. לאט לאט מתחוורים העניינים, אחרי שבאי-כוחם של הזרמים השונים בתוך ההסתדרות כאן ניגשים אל העבודה ומשתדלים להטביע את חותמם על מהלך העניינים. הכוחות החדשים שנתווספו על הישנים – כולם אחוזי “ברנדיזיזם”, וגבורתם תהיה רק ב“שב ואל תעשה”. כך היא השקפת כולנו. אינם ידועים בחוגי העם ואין להם שום השפעה ברחוב היהודים, לא למטה ולא למעלה. ויצא הדבר כי רדפו אחרי “כוכבא דשביט” (קוֹמאֶט בלע"ז) ותפסו רק את זנבו. ליפסקי אמנם יצא בנצחון אישי, אבל בתוך ההנהלה אין לו על מי לסמוך ועל מי להישען. והנה באתי לידי מסקנה, שדוקא בשנה הבאה נחוץ יהיה לנו לגייס את כל כוחותינו ולהכניסם לאמריקא ולא להתחשב עם הדוקטרינא של מונרואֶ. ועוד גם זאת: אסור לנו להסיח דעת מהעובדה, שתשעים אחוזים של התורמים המה מהיהדות המזרחית ושאסור לנו מפני זה להעביר את מרכז הכובד של עבודתנו לאיזו נקודה חדשה מחוצה לה של היהדות הזו.

עמנואל ניומן יצא מתוך הנהלת קה“י. אני איני מצדיק את התנהגותו בזמן האחרון, ואם גם היו סיבות חשובות, שהביאו אותו לידי התמרמרות, לא היתה לו שום רשות מוסרית לסדר אופוזיציה מבפנים. ובכל זאת מצטער אני על פרידתו עד למאוד. הנני זוכר לו חסד נעוריו, כשיסדנו כאן את הלשכה הראשונה של קה”י, את עבודתו המסורה והפוריה במשך קיומה של קה“י, וחבל שלא נמצא כאן אף אחד לעמוד בפרץ וליישר את ההדורים בעוד מועד. התראיתי כמעט עם כל אנ”ש גם להם נחוץ היה לברר הרבה דברים ונחוץ היה להילחם נגד השקפות מוטעות שמצאו להם מהלכים בתוך הקהל הגדול. את “לינדהים רוזנסון וברנסון”, אלה שלושת הכוכבים החדשים כמעט שלא ראיתי. רוזנסון הציע פעם לפני את התכנית שלו כביכול, וראיתי בה תכנית של “רעסיוומר”, זוהי התכנית הישנה של [יוליוס] סימון ונחמיה [דה לימה]. לינדהיים משועבד לזוגתו, ורק דרך עגלתו אפשר למצוא חידתו, כלומר הוא עומד כולו על צד “הדסה” ו“הדסה” שואפת – והדבר נראה גם לעין בלתי מזויינת – לתפוס את רסן הממשלה בידה. פעמים אחדות הבטיח מר לינדהיים להיכנס אלי, אבל כפי הנראה מעכבים בעדו.

ואחרי כל אלה איני מתייאש כלל וכלל. הכל תלוי בכוחותינו אנו ובסידור עבודתנו.

אני נוסע לימים אחדים לקנדה ואחרי שובי משם אפליג מכאן בעשירי לאוגוסט. טוב יהיה אם אוכל להתראות אתך לפני הקונגרס, כי יש דברים הרבה שאפשר לאמרם רק בעל-פה.

ושלום לך יקירי, לוירוטשקא ולבניך הנחמדים.

שלך בחיבה

שמריה

נ.ב. מוצא אני לנחוץ שתשלח תיכף טלגרמא להביע את תודתך לעמנואל ניומן בעד עבודתו בעבר ולעודד את רוחו גם להבא. בבקשה בל תחמיץ את הטלגרמא.

אל ישראל מייץ, ברוקלין

ניו-יורק, 5 באוגוסט 1927

לידידי היקר, שלום וברכה!

את מכתבו מן ג' דנא בצירוף הטשק על 759 דולר קיבלתי והנני מביע לכבודו את תודתי בשמי אני ובשם “דביר” על השתתפותו בשכלול המוסד הספרותי שיצרנו. רצוף בזה ימצא כבודו תעודה על ששים מניות, בת חמש ל"י כל אחת, של חברת “דביר”, המכסה את הפרעון האחרון ושל הקודם לו בשנה שעברה.

כפי הנראה אפליג מכאן ביום ג' הבא בלילה ונא למסור בשמי ברכה חמה ועמוקה לגבירתו העדינה ולמשפחתו היקרה. מקווה אני להיפגש במהרה עם כבודו, או כאן או בארצנו, ובטוח אני, כי למרות כל המכשולים והעיכובים שאנו מוצאים על דרך הגשמתה של תחייתנו הלאומית, נצא בנצחון גמור.

בידידות נאמנה ובברכת התחיה

שלו

שמריה לוין

נ.ב. מספר התעודה 1150

אל ח. נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי, תל-אביב

בירכתי הספינה, 12 באוגוסט 1927

לידידי היקרים, שלום וברכה!

חסל סדור אמריקא, לפי שעה, והנני משתדל להתרוקן מעט קט מכל הדאגות, שרבצו עלי ממש כאבן מעמסה כל ימי שהותי בניו-יורק, הן דאגות הכלל והן דאגות הפרט. את ענייני הציוניות, שבשבילם קיבלתי עלי את המלאכות שאינה נעימה, מצאתי מסובכים ממש כסבך שאילו של יצחק נאחז בו בקרניו, ואני איני רודף שלום מטבעי ואיני אוהב ליישר הדורים, ובפרט כשאני בעצמי עובר לצד ידוע. נדחקו לתוך ההנהלה הציונית באמריקא אנשים שבאו מ“עבר הנהר” ורוצים להטביע עליה את חותמם. רדפו אחרי איזה כוכבא דשביט ותפשו רק את זנבו. הוועידה באטלנטיק-סיטי היתה מכוערת במלוא מובן המלה ודמתה בזעיר אנפין להקונגרס הוינאי. וכמדומני שזו היתה ההקדמה להקונגרס בבזל. מי יתן, ונבואתי לא תתקיים. על כל מדרך כף רגל נתקלתי בפוליטיקא זעירה, הנובעת מתוך פניות אישיות והמקלקלת את טהרה של עצם התנועה. ובכל זאת לא נפל עלי רוחי וניסיתי אפילו לדבר רתת, אבל באתי לידי הכרה, שהפרובלימה שלנו היא יותר קשה ויותר חמורה מכפי שחשבנו. אנו זקוקים לכיבוש העם ולכיבוש הארץ, ואין גב אחד סובל נטל כזה.

וכעת דברים אחדים הנוגעים לנו ולעצמנו, כלומר לה“דביר”. מעצמכם תבינו, כי השעה לא היתה מוכשרת בשביל עבודה פוריה. ממש – אין איש בבית כנהוג בחדשי הקיץ, וביחוד באמריקא העשירים מבלים את חדשי הקיץ במקומות רחוקים, והמתעשרים מתביישים להישאר בכרכיהם ועושים את עצמם כאילו אינם בבתיהם. והנה אם נכניס את העובדה הזו לחשבון, אין לי שום רשות להתאונן, התראיתי עם אנ“ש, עם וינטר, אייזנמן ועוד אנשים אחדים וסידרתי את העניינים. את הפרטים אמסור לכם בע”פ, כשנתראה אי“ה בקרוב. אבל בטוח אני, כי כעת יקיימו מה שהבטיחו, ויש לי אסמכתא הגונה. התראיתי ג”כ – אחרי עמל רב – עם הגברת רוזנבלום, ונוכחתי, כי באמת השתדלו אחדים מ“מוקירי התרבות” שלנו לקלקל את העניין. סוף דבר: הקטנתי את התכנית והיא חתמה על “קונטרקט” חדש, ונפרדנו איש מרעהו מתוך יחס של ידידות נאמנה. ויש לי בטחון גדול, כי סוף סוף תסכים גם להתכנית הגדולה שעיבדנו בשנה העברה.

כל שעותי הפנויות – לצערי היו מועטות – ביליתי בביתו של ברקוביץ. שואף הוא לשבת בא"י כשנה תמימה ולסדר שמה את כל כתבי שלום עליכם. אחדים מידידי הבטיחו לי לתת לי הלוואה קטנה, בתנאי שהכסף יושב לבעליו אחרי מכירת הספרים מחלק "שכר סופרים". אני אשמח עד למאוד אם הדבר יצא לפועל. ראוי והגון הוא שלום עליכם שיעלו את עצמותיו מארצות הגולה ומשפת הגולה. אחרי שובי לארץ נדבר על זה באריכות, ומובטחני שנמצא את הדרך להוציא את הרעיון הזה ממחשבה למעשה.

והנני שלכם בידידות נאמנה

שמריה לוין

אל י. ד. ברקוביץ, ניו-יורק

8 בנובמבר 1927

יקירי!

מרגיש אני, שהנך מתרעם עלי ואמנם יש לך הזכות להתרעם. הבטחתי לסדר את דבר בואך הנה תיכף אחרי שובי לארץ. והנה כבר עבר יותר מחודש ימים לשובי ועדיין יושב אתה, מסכן, ומחכה לתשובה. אבל, יקירי, הכנס לחשבון לא רק את המרחק שבין ניו-יורק ובין תל-אביב כי אם גם את התהום שבין הרצון, בעל הכנפיים, ובין המציאות המרה. אי אפשר לי לבאר לך את הכל בכתב ובטוח אני כי בהתראותנו בקרוב, אספר לך הכל באשר לכל ותווכח בעצמך לדעת כי חף אני מפשע. לא הסחתי דעתי ממך אפילו לרגע, אבל דברים רבים עמדו לי לחיץ על דרכי.

ראשית עניא שלי לא יכלה להתאפק ובאה לבזיל ובשורה בפיה, כי בני ברוך השתדך. בקיצור, קרה לי מה שקרה לכם, חביבי, ולפני ימים אחדים חגגנו את חתונתו עם צעירה מלנינגרד, שבאה הנה לפני שנתיים בתור חלוצה. צעירה באמת נחמדה “עם כל המעלות”, אבל קיבלתי על עצמי, אם גם באהבה וברצון, סבל נוסף על כל מה שאני נוטל ונושא על שכמי. המשק של בני עדיין איננו משוכלל, ןהסכומים שהשקעתי בו אינם לפי כוחותי הדלים ועוד אני צריך להשקיע ולהשקיע.

שנית עניני ה“דביר”. ה“דביר” באמת פורח ומשתכלל, ולוא הייתי בעל הון, הייתי נותן את כל רכושי למוסד כזה שעלול הוא לפרנס את הדור ואולי גם את התקופה. אבל לע“ע המציאות מה היא אומרת? מונחים במחסן ספרים מוכנים על מאה וחמישים אלף דולר, והמכירה – היא מסודרת רק בארץ-ישראל הקטנה ובמקצת גם בפולניא הדלה, ובאמריקא העשירה כמעט שאין זכר להפצת הספר של “דביר”. ובראותי את המצב כמו שהוא החלטתי: אני מקדיש את כל כוחותי לשכלולו של ה”דביר" ולא אעסוק בשום עבודה אחרת במשך שנתיים הקרובות. למטרה זו הנני מתעתד לנסוע יחד עם ברנשטיין, שהוא מנהל את העסק, לאמריקא בעוד שני חדשים ונשתדל לסדר שמה את הפצת ספרינו. ובכן יוצא, כי נפגוש בפעם הזו איש את רעהו באמצע הדרך, בין הים האטלנטי ובין ים התיכון.

שלישית, האנשים שהבטיחו לי לאפשר את בואך הנה קיימו את הבטחתם רק למחצה. עמלתי למצוא את המחצה השניה ממקור אחר. עד כה לא עלתה בידי. ובכן, יקירי, אחרי שה“דביר” אינו יכול בשום אופן לקבל על עצמו התחייבות חדשה הנני מקבל אותה על עצמי אבל באופן כזה אלף דולר אשאיר כאן בשבילך במזומנים ובעד האלף השני הנני יכול לע"ע לקבל עלי רק את האחריות המוסרית, אע“פ שבטוח אני שאוכל להפכה לאחריות ממש, אבל מוטב להיות נזהר בדברים כאלה ובפרט אחרי הנסיונות שהיו לי בשנים האחרונות. תבין, יקירי, מעצמך, עד כמה בלתי נעים היה לי לכתוב לך בדבר זה, אבל לע”ע אין לי ברירה אחרת. הסכום של אלף דולר יספיק לך להתפרנס כאן בכבוד במשך ששה חדשים ואני תקווה כי אמצא מקור, כדי לפרנס גם את חצי השנה השני, אבל זוהי רק תקווה, אם גם חזקה.

יקירי! קבל אתה החלטה והודיעני תיכף מה החלטת. אם תחליט בחיוב אשמח עד מאוד אם גם שמחתי תהי מהולה במעט צער, מפני שלא אוכל להנות מחברתכם בששה החדשים הראשונים.

המצב כאן בכללו לא הוטב עדיין. הכל תלוי ביחס האמריקאי לעצם הפרובלימה של בנין הארץ. הידיעות הצנועות שבאות בהעתונות האמריקאית אינן מעודדות כלל את הרוח. האנשים החדשים שנכנסו לתוך ההנהלה הציונית בניו-יורק אינם אלא זנבות האודים העשנים בחרי-אף, שנשאר אחרי הוועידה המהפכנית בקליבלנד לפני שש שנים, ולכשאני לעצמי אינני מאמין בהשפעתם על איזה חלק שהוא של היהדות האמריקאית. ליפסקי ובעל-בריתו נראים בעיני חלשים יותר מדי ואם תתלקח גם הפעם מריבה בתוך ההסתדרות עצמה מי יודע עד כמה תזיק לבנין הארץ. כך הוא, העניינים סבוכים, תנועה של שחרור לאומי אמיתי כמעט שאין לנו, חסר לנו קנה המידה של חיי עולם, ואפילו המעוּלים שבנו מביטים על הכל מתוך שפופרת של חיי שעה.

מצד אחד אני שבע רצון שארגיש את עצמי יותר חפשי, שלא אהיה מוכרח לשים מחסום לפי, ואולי יעלה בידי בתור אדם חפשי, שאין התעמולה אומנותו עוד, לפזר מעט את הערפל ולברר את המצב כמו שהוא, שלאמיתו של דבר איננו רע כלל ושהוא פותח לנו שער לעתיד מזהיר באמת, אם אך נדע כיצד להתנהג וכיצד לעבוד.

לטיסה, לתירה החביבה ולבעלה וכן גם למשפחת קויפמן מסור נא את ברכתי הלבבית ולכשאתפנה מעט אכתוב להם.

בוודאי יכתבו לך גם ביאליק ורבניצקי.

בידידות נאמנה, שלך

שמריה הלוי

אל י. ד. ברקוביץ, ניו-יורק

16 בינואר 1928

שלום וברכה, יקירי.

לפני ימים אחדים הייתי בירושלים, נכנסתי אל הממשלה, כלומר אל המשרד הראשי של הממשלה וחקרתי בדבר תנאי נסיעתך. וזה מה שאמרו לי: אתה וטיסה צריכים לבוא הנה בתור תיירים פשוטים וגם ברדתכם מן הספינה מחוייבים אתם לאמר כי באתם רק בתור תיירים, ורק אחר כך יתנו לך את הרשיון להישאר זמן בארץ אפילו שנה או שנתיים. איני יודע את התנאים הנחוצים בשביל קבלת הויזא, אבל הד“ר [שמעון] ברנשטיין יבאר לך הכל כאשר לכל, מפני שהוא עוסק בזה. פה מוכנים ומזומנים כל אנ”ש לקבל את פניך ואת פני טיסה בזרועות פתוחות. אליהו רבניצקי, כמובן, יפגוש אתכם בחיפה.

אני ו[מרדכי] ברנשטיין מתעתדים לנסיעתנו בסוף החודש הזה. אמנם אולי יהיה עלי לשהות שבוע או שבועיים בלונדון, ולא ברור עדיין, אם אספיק לראותך בניו-יורק. בכלל אני מצטער, כי עוד פעם התחייבתי חובת גלות ושלא בחטאי עצמי אבל אין לפנינו דרך אחרת. “עשות ספרים הרבה אין קץ” – העיקר הוא מכירתם ולזה כמעט שלא דאגנו, סמכנו יותר מדי על טיב ה“סחורה” ועל “חובבי הספרות”. המחסן שלנו מלא מזן אל זן, וה“דביר” נחנק מרוב טובה. בארץ גופה הננו עושים חיל, והפצת ספרינו הסתדרה באופן רצוי, אבל דא עקא, כי שקולה היא א"י בענין הפצת ספרינו כנגד כל העולם כולו. פרופורציה מכאיבה.

לפני ששה שבועות בערך נמעדתי מהמדרגות בביתי, וזה גרם לי קינטוזיה נוראה. שכבתי במיטה כשבועיים וסבלתי מכאובים בלתי נעימים יותר מחודש ימים. כעת כבר עבר הכאב ושכחתי כמעט את כל הענין. כך המה חיינו כאן, יש ירידות ויש נפילות, ובכל זאת, האמינה לי, יקירי, כי חס אני בכל לב על כל שעה ושעה שאני מבלה בחוץ לארץ. כאן ורק כאן מרגיש אני, שאיזה דבר גדול מתרקם, שיחתוך את גורל עתידנו, ושבו יהיה תלוי קיומנו בכל העולם.

כל משפחתי דורשת בשלומך ובשלום טיסה ומחכה לבואכם ושמחה לקראתו.

שלך

שמריה הלוי

אל אחיו

אניה “אנדרי ליבין”, 3 בפברואר 1928

חביבי אליעזר!

ממכתביו של ברנשטיין יודע אתה את כל הפרטים של התפתחות העניינים בה“דביר”, ואין לי צורך לחזור עליהם. מלא תקוה אני, כי יעלה הפעם בידי, אחרי שאקדיש את עבודתי בראשית רק לה“דביר”, להקים אותו על בסיס נכון וקיים, וממילא יוטב ע“י זה גם מצבי אני. רבות סבלתי בזמן האחרון, יקירי, אבל ת”ל עברתי על המצב הקשה והנני עוד הפעם מלא מרץ לעבודה ותקוות טובות לעתיד. אומנם קשה היתה עלי הפרידה ממשפחתי הרבה יותר מאשר עד כה. אל דנ’לע הנחמד נקשרתי כל כך בעבותות אהבה אמיתית שאינה יודעת מידה וגבול עד שהרעיון לבדו על פרידה זמנית גרם לי יסורי נפש וגם את אניא וברוך ושולמית הנחמדה מאין כמוה לא רציתי לעזוב ועל כל אלה קשור אני באופן חזק עד למאוד להארץ גופא, והאמינה לי, כי לא אחליף ולא אמיר את החיים בארץ אפילו בשעת משבר קשה בכל חמודות תבל. אבל הבלגתי על רגשותי והנני נוסע עוד הפעם. אגב מרגישים אנו כולנו, כי המשבר בארץ עובר, וכי עוד מעט והחיים ישובו למצבם הנורמלי, והרבה למדנו מהמשבר ואין שום ספק, כי נוציא ממנו תועלת חשובה בעד כל התפתחות חיינו בעתיד.

במובן אחד קלה לי הנסיעה הפעם מפני שברנשטיין עמי ויש לי על מי לסמוך בהרבה עניינים.

שלך באהבה וחיבה

שמריה

אל בתו

(*תורגם מרוסית)

טורונטו, 29 באפריל 1928

אניוסיינקה האהובה שלי!

אני מבטיח לכתוב לך בפרוטרוט מטורונטו. אחרי שבוע של עבודה רבה, נחתי כאן שלושה ימים. עבדתי קצת בשביל “דביר”, לא בלי הצלחה, אם כי ציפיתי ליותר. הן רק לעתים רחוקות מתגשמות השאיפות בשלמותן. לפי דרישת הקאנאדים אצטרך לבלות אתם שני שבועות יותר מאשר סברו. לא יכולתי להתנגד – הם מתייחסים אלי טוב מאוד. באופן כזה אחזור לניו-יורק רק במחצית החודש יוני. שם אראה מה בדבר המשך התכנית. בהסתדרות הציונית באמריקא מתכוננת לפרוץ מהפכה שלמה. אינני סובר, שהאופוזיציה עם יענק’לה דה-האז תספיק, אבל היא בוחשת דיה. חיים [וייצמן] מתרגז מאוד. קראי את מאמרו מיום ה-20 באפריל. אני מאושר, שאינני עומד בשום קשר רשמי עם ההסתדרות באמריקא. את רואה, בתי היקרה, הכל לטובה. אני מקווה לסדר את חיי כך, שאהיה בלתי תלוי לגמרי וארגיש את עצמי כך. להיות בלתי תלוי – הברכה הטובה ביותר בחיים.

מחר בערב אני נוסע הלאה לוויניפג, נסיעה של שתי יממות מטורונטו מערבה, ומשך הלאה עד הפאסיפיק. האמריקאים מפצירים בי, שאעזור להם בדרכי חזרה בקאליפורניה, אבל ספק, אם אסכים לכך.

ביום השלישי נאמתי ב- Canadian Club בפעם השניה. חבל שלא התחלתי להתאמן לפני כן. הגויים – הקהל מכיר-התודה ביותר, אם כי אין לי בשום אופן מה להתאונן גם על הקהל היהודי.

מברנשטיין אני מקבל ידיעות לעתים קרובות. אינני יודע, איך יתקדם יחידי בניו-יורק. כתב, שהוא מתגעגע עלי. זה לגמרי לא מתאים ל- Businessman.

לעת-עתה אני צריך לרשום, כפנקסן פרטי, את כל ההישגים החיוביים של “דביר” על חשבוני. לרעיונות יש באמריקא ערך אפסי, התלוי בזה, מי הוא המוכר אותם, ביטוי אמריקאי טהור.

אני מחבק חזק ומנשק אותך

אבא

שמריה

אל מ. אפשטיין, האמילטון

טורונטו, 30 באפריל 1928

לידידי הנכבד, שלום וברכה!

שלחתי דרישה להמנהל של ה“דביר” בניו-יורק לשלוח על שמך חמש ספרויות ( 5 Sets ), ונא לקבל אותן ברצון ולהשתדל למכור אותם במשך חודש ימים. האמינה לי, כי לא רק לשם עסק הנני מתכוון, כי אם בעיקר לשם הכנסת הספר העברי לבתי היהודים. כי זה חשוב עד מאוד בשביל תנועת התחיה שלנו. יודע אני, כי אמנם אולי קשה יהיה לך למצוא קונים נוספים, אבל בטוח אני, כי אם תשתדל כראוי תמצא אותם סוף סוף. ידידנו מר [משה] גלבר בטורונטו לקח 25 ספריות והבטיח לעשות עוד הלאה לטובת ה“דביר”.

והנני נותן לך את תודתי בעד אותות הידידות שהראית לי ולמפעל.

ותודה למפרע בעד השתתפותך במוסד ה“דביר”

בכבוד ובידידות

שמריה לוין

הכתובת שלי: Hotel Royal Alexandra, Winnipeg

אל מרדכי ברנשטיין, ניו-יורק

טורונטו, 30 באפריל 1928

לידידי היקר, שלום וברכה!

קיבלתי את שני מכתביך. האחד בצירוף המכתבים של “דביר” וקראתי את כל האמור בהם.

א. בדבר וסי איני יכול להשיג את החידה, ונחוץ שתעשה כל מה שאפשר לעשות במקרה כזה כדי לבאר את העניין.

ב. הדפסות חדשות על יסוד חוזים ישנים המונחים בכיסו של ביאליק מביאים אותי לידי התרגזות. מי יודע, כמה חוזים כאלה מונחים עוד בארגזו? מתירא אני, שאחרי שקיבלו סכום הגון בפעם אחת – חושב אני שזו היתה אי-זהירות מצדנו – יתחילו עוד פעם להרבות בהדפסה ועל ה“דביר” תהיה למעמסה חדשה.

ג. כשתשלח את החשבון למונטריאול הזהר והזהר. אסור לשלוח חשבון נפחת, מחויב אתה לשלוח את החשבון במלואו. היינו 90 דולאר בעד כל ספריה. מותר לך רק לנכות את המשלוח, אבל לבאר זה בפירוש, מפני שכמדומני, גם זה אסור.

ד. שלח תומ"י חמש ספריות על הכתובת: M. Epstein, Homewood Av., Hamilton, Canada.

ה. שלח תומ"י 25 ספריה על הכתובת: Toronto Hebrew Free School, Toronto, Ont. Canada 9, Brunswick Av.

משלמים לי בשטרות מן המובחר לארבעה חדשים, בניכוי של עשרה אחוזים, ואין לי שום אחריות עוד בעד ההפצה. היום בערב הנני נוסע בלוויתו של הרב זלוטניק לוויניפג. מכאן ואילך עד הודעה חדשה מצדי שלח את מכתביך על שמי Royal Alexandra Hotel' Winnipeg; Canada.

בעבודתי כאן הנני שבע רצון עד למאד, וביחוד שרחוק אני ממקום המבוכות והמריבות שאינן מוסיפות, לא כבוד ולא תועלת, לתנועתנו. מקבלים אותי בכל מקום בואי בכבוד מלכים. נאמתי כמעט מדי יום ביומו. הרציתי ביום ד' העבר גם באנגלית לפני קהל אנגלי בהקלוב הקנדי, עד כמה המה מכירים טובה הגויים הללו. פשוט נהניתי בחברתם. אתמול בערב נאמתי פה באספת עם. אלפים בתוך האולם ואלפים מחוצה לו דפקו על הדלתות. הנני נותן להם חומר כבד ומחייב אותם לעכל אותו.

וכעת, ידידי, בדבר עבודתך. הצטערתי עד למאוד על רוח העצבות והיאוש המבצבץ מתוך מכתביך. אי אפשר להצליח מתוך רגשות כאלה. אתה סוף סוף תמצא את הדרך או את הדרכים ותפלס נתיב בעד ספרי ה“דביר”. ונא בל תדחק את השעה, כי בהצלחת עבודתך היא.

התחלתי לכתוב והנני שולח מכתבים ליקירי ומחמדי בביתי כמעט בכל יום. כתבתי גם מאמר עברי בשביל ה“טאג”, מתנתי לשבוע העברי. כן הנך רואה שאיני יושב בטל.

בל תשכח כי כל מכתב מניו-יורק לוויניפג נמצא בדרך כמעט ארבעה ימים. אם יגיעו לשם מכתביך אחרי שאעזוב את העיר – ישולחו אלי לתחנות יותר רחוקות במערב בדרך נסיעתי.

וקבל נא את ברכתי, כי תשתחרר מעצבות ותצליח בעבודתך.

שלך, בידידות נאמנה

שמריה הלוי

את העשרים וחמש הספריות לטורונטו שלח על הכתובת: Zionist institute, 206 Beverley St., Toronto, Ont. Canada.

אל מרדכי ברנשטיין, ניו-יורק

עדמינטון, 11 במאי 1928

לידידי היקר, שלום וברכה!

רק אתמול קיבלתי את תשובתך על שאלתי בדבר ביקורי בערי קליפורניה. מתוך התשובה הזו למדתי שענייני ה“דביר” מתפתחים בכבדות בניו-יורק, וכי אתה ואייזנמן מתחילים מעבירים את מרכז התקווה לערי השדה. מצדי הנני מדגיש עוד הפעם, כי ניו-יורק היא העיקר, וכי לא מערי השדה ייבנה ה“דביר”. ועוד גם זאת. אני יכול אמנם להשיג אי אלו תוצאות חיוביות במקומות ביקורי ע“י השפעתי האישית, המגיעה לפעמים עד כדי כפיית הר כגיגית. אבל אין הקומץ משביע את הארי, וה”דביר" יכול להתבסס, לכה“פ לפי שעה, רק אם התוצאות תהיינה גדולות. ותוצאות חשובות שיש בהן כדי לפרנס מוסד ענקי כ”דביר", אפשריות רק במרכזה של היהדות האמריקאית, היינו בניו-יורק.

בוויניפג מכרתי, או יותר נכון, לקחו ממני כ“ה ספריות, ובזה נגמר בערך הסיוע מצד קנדה. אולי יתווספו עוד ספריות אחדות, אבל לגדולות אי אפשר לחכות. באופן כזה יעלה בידי לסלק את ששת האלפים הראשונים ע”י המכירה בקנדה. ונשאר אם כן: לסלק, ראשית, את עשרים האלף. ושנית לשלוח עוד הפעם סכום הגון, לא פחות מאלפיים לי"ש לתל-אביב, ושלישית לכסות את כל ההוצאות. זוהי המטרה המצומצמת. והלוואי שנשיגנה. ונחוץ לגייס את כל הכוחות למטרה זו.

וכעת שאלות אחדות: (א) האם נתקבלה איזו תשובה מוסי? הלא דבר הוא. (ב) אינני שבע-רצון כלל, שלא שלחת עד היום את כל הספריות במלואן למונטריאל. אינך יודע את הפסיכולוגיה של יהודינו. ע“י התרשלות כזו מצדנו נוצרים יחוסים של בלתי אימון. יחס של “אנשי מעשה” ל”בטלנים“. אינני שבע-רצון גם כן שלא שמעת בעצתי, ולא שלחת פקטורה מדויקת, כלומר את המחיר המלא בלי שום נכיון. העובדה שמר פיטש לא מצא שום סכנה בדבר, אינה אומרת כלום. “דביר” הוא האחראי, כלומר אני עבדך ולא מר פיטש, והזהירות חלה עלינו. אם יכול אתה עוד לתקן את המעוות, נא תקן אותו מבלי בקש חשבונות רבים. (ג) הזדרז לשלוח בהקדם האפשרי את כ”ה הספריות לטורונטו. כשאשוב לוויניפג ביום ג' הבא אודיע לך את הכתובת על שם מי לשלוח כ“ה ספריות לוויניפג. אם כן צריך אתה להכין תומ”י עוד כ"ה ספריות בשביל וויניפג וחמש בשביל המילטון. לא עלה על דעתי ששאלה טכנית כשאלת הכריכה תגרום לנו כל כך הרבה צער. ולהבא זרז נא את המשרד בתל-אביב, שלא יחסר חלילה המזג.

כמובן,אחרי שקיבלתי את תשובתך גם בשם אייזנמן ואת תשובתו ואת תשובתו של ליפסקי עניתי בחיוב ואסע חזרה דרך קליפורניה. באופן כזה אשוב לניו-יורק רק בסוף יוני. אשוב לזמן הוועידה השנתית בפיטסבורג. רחוק אני ממקום הסכסוכים ואיני יודע מה נעשה בעולם הציוני באמריקא. מרגיש אני רק כי כוחות של הריסה קמו במחנה ומסווה הציונות על פניהם. טוב תעשה אם תקדיש במכתביך אלי אי אלו שורות להארת המצב, כפי שאתה רואה אותו.

העבודה כאן נותנת לי הרבה סיפוק רוח. בוויניפג רבצתי ממש תחת סבל האהבה והחיבה שכתרוני מכל צד. מחרתיים הנני נוסע מכאן לססקטון וביום ג‘, ט"ו בחודש, אהיה עוד פעם בוויניפג ואשהה שם עד יום א’, כ' לחודש ואשתתף בוועידה של הציונים המערביים ברגינא. היתה אי זהירות מצדי להרצות באנגלית בקלוב הקנדי. כעת קופצים עלי ודורשים ממני בתור תוספת עוד הרצאות באנגלית להראות על ידי לגויים את יפיה של תנועתנו. זה גרם לי, שאני מחוייב כעת לשוב עוד הפעם לוויניפג – נסיעה של כ"ח שעה חזרה ממערב למזרח. בכלל נסיעות אשבע למדי. שנים-עשר יום אבלה ברכבת עד שאגיע לניו-יורק.

תודתי לך כי הזדרזת לשלוח לי את המכתב מביתי, מכתב נחמד מברוך שלי. אם גם אתה מקבל ידיעות מבני ביתי או על בני ביתי, אנא המציאן לי ואסיר תודה אהיה לך. אוי, הגעגועים בקצה מערב, כמה אוכלים המה רוחי ובשרי!

המשך לשלוח את מכתביך לוויניפג עד שתקבל ממני הוראה אחרת.

והנני אומר לך שלום ומברך אותך בעבודה פוריה.

שלך, בידידות נאמנה

שמריה הלוי

אל ד"ר חיים וייצמן, ניו-יורק

עדמונטון, 11 במאי 1928

לחיים חביבי, שלום וברכה!

התפלאתי, חביבי, שלא ענית על שתי הטלגרמות ששלחתי לך. באמת התקשיתי אם לקבל את ההזמנה של קרן היסוד או לא. אתמול קיבלתי את תשובתו של ליפסקי והנני חושב, כי התיעץ גם עמך. ובכן הסכמתי לשוב חזרה דרך קליפורניה ולבקר את הערים הגדולות בדרכי. באופן כזה אשוב לניו-יורק סמוך להוועידה בפיטסבורג. רחוק אני כעת ממרכז הסכסוכים, אבל רואה אני, כי כוחות ההרס שקמו על תנועתנו מבפנים יכולים לעשות שמות בהסתדרות ולהרוס מה שנבנה באמריקא בכל כך הרבה עמל ויגיעה. ל“הדסה” באמריקא היו תמיד, אפילו בשעה שהגברת סולד עמדה בראשה, כוונות זרות ופניות של שלטון לשם שלטון. עכשיו כשרבו אוכלוסיה היא רוצה לתפוס את השלטון בכוח המספרים. וקשה לי לשפוט מרחוק על המצב המכוער שנהיה בגלל המלחמה הזו שאינה בשום אופן לשם שמים. קראתי בעתונות, כי קורא אתה לאסיפה רבתי שלא מן המנין. בטוח אני, כי יעלה בידך לגלות את המסכה כדי שהקהל יראה את הפנים האמיתיים של החותרים-הלוחמים.

איני יודע אם אשתתף בהוועידה הציונית אם גם אקבל הזמנה רשמית. בשבילי דיה היתה הוועידה באטלנטיק-סיטי. ראיתי עוד לפני שנה היכן מועדות פני האורחים החדשים שנכנסו לתוך ההנהלה. אפילו רגע לא האמנתי בהם ולא בכוונתם הרצויה. רוצה אני לשמוע עצתך, כיצד להתנהג במקרה אם אשתתף בוועידתם.

הנני שב לוויניפג ואשהה שמה כל השבוע הבא, היינו כ' לחודש. כתובתי היא: Hotel Royal Alexandra, Winnipeg, Man. Canada.

בטורונטו נאמתי לפני הגויים בהקלוב הקנדי ועתה קיבלתי הזמנה גם מהסניף בוויניפג. הנני נואם לפניהם על הקשר הפנימי שבין חבר הלאומים והמנדט הארצי-ישראל. משתדל אני להסביר להם את היחס שבין שתי הפרובלמות הללו ולקרב את הלבבות לעבודתנו בארץ בתור גורם ראשי.

העבודה כאן משביעה אותי רצון. מקווה אני, שקנדה תלך מחיל אל חיל. הנני משתדל ג“כ שיתחילו לשלוח כסף לקה”י בהקדם האפשרי.

למכתבך הנני מחכה והנני שולח לך את ברכתי לעבודתך הפוריה.

שלך באהבה רבה

שמריה

אל מרדכי ברנשטיין, ניו-יורק

וויניפג, 20 במאי 1928

לידידי היקר, שלום וברכה!

תבין מעצמך, איזה רושם עשה עלי מכתבך מן ט“ז לחודש, שאך זה קיבלתיו. הרשימה הארוכה של “ג’נטלמנים”, שאינם עומדים בהבטחותיהם לא הפתיעה אותי. מעולם לא קוויתי, כי מהמה ייבנה ה”דביר“, ולא עליהם השלכתי את יהבי, אבל חיכיתי, כי בין אכזבה ואכזבה תחדור אל המצב ותגלה דרכים אחרות, יותר בטוחות, המובילות אל המטרה שהצבנו לנו. לא אאריך בדברים. יש לפנינו כעת, כפי שאני רואה את המצב ושופט עליו, רק דרך יחידה, והיא – להתחיל בלי שום עיכוב במכירה לתשלומין. לכל הפחות יהיו בידינו שטרות או מעין שטרות, כדי לכסות את החובות שהעמסתי עלי. הפרספקטיבה, שעלי יהיה לשהות באמריקא עוד זמן רב, – אפילו בשני חדשים נוספים קשה יהיה להשיג דבר ממשי, – אינה משמחת אותי כלל וכלל. המרחק בזמן, וביחוד כשהוא משותף למרחק במקום, משפיע על מצב רוחי, ולא רק על הרוח בלבד, באופן מדכא, אבל החלטתי להזדיין בסבלנות. עד כמה שכוחי מגיע, ולבסס את ה”דביר" עד כמה שיש בסיס במציאות החיים של היהדות האמריקאית בשביל ביסוס כזה. לחינם אתה חושב, כי רק אחרי שובי מנסיעתי אתחיל בעבודתי לטובת ה“דביר”. האמת היא, כי גם במשך נסיעותי איני מסיח דעת מה“דביר” אפילו רגע, מסביר ומסביר ומכין את הקרקע בשביל העבודה בעתיד. וגם כעת הלא נחוץ להכיר את האמת: צדקה עשה עמדי הקב“ה ששלחני לקנדה, עד היום – הנקודה המזהירה היחידה בעבודתי ה”דביר“ית. מכרתי: בוויניפג כ”ה ספריות, בעד מונטון ה' ספריות ובססקטון ג'. יחד שלושים ושלוש ספריה. פה שלמו במזומנים, ושלחתי אתמול למוניסי פליבנק בברוקלין סך אלפיים שמונה מאות ושמונים דולר, שיהיו מונחים שמה בתור התחלה לפרעון השטרות. הנני מקווה למכור עוד כשלושים ספריה ביתר ערי המערב. בערי קליפורניה מסופקני אם אוכל לעשות איזה דבר, הגבילו לי בכל עיר ועיר רק זמן קצר של יום או יומיים. זה ראשית. ושנית – את קליפורניה הנני מבקר בפעם הראשונה ואין אני יודע את החומר האנושי שאפגוש שמה.

את כ"ה הספריה לוויניפג תשלח על הכתובת:

Zionist council, 501 McIntyre Block, Winnipeg, Man. Canada.

את ה' הספריות לעדמונטון:

Edmonton Hebrew Free School, 103 Street, Edmonton, Alta, Canada.

את השלוש ספריות לססקטון:

Mr. Sam Sector, c/o Buckwold Sector Ltd. Saskatoon, Sask. Canada.

נא להזדרז ולשלוח את הספריות בהקדם האפשרי, מפני שעל-ידי איחור נכשלים לפעמים בטעות ויוצאה אי נעימות כמו עם המניות האחדות, שבאמת יש ברשימותי טעויות קטנות, מפני שלא היה לי שום מזכיר או עוזר בעבודתי וכל המכשלה היתה תחת ידי. כשאשוב אי“ה נתקן על נקלה את כל הטעויות שנגלה אותן. ע”ד מ. ורנון איני מבין את תרעומותיהם, הלא יש להם לכל אחד קבלה מוקדמת, שבאמת דינה כדין מניה.

בדבר וסי – לחינם חיכית עד כה. הדבר מוזר ודורש פתרונים.

והנני חוזר עוד פעם על השקפתי. אי אפשר ללכת לערי השדה טרם שסודר הענין בניו-יורק. איני מאמין שתהיה אפשרות לנחול נצחונות בהיקף לפני כיבוש המרכז. אם כן, יקירי, חזק ואמץ ובל תרפינה ידיך. הצטערתי עד למאוד שקיבלת מכת רגל. היתה לי תמיד מעין הרגשה שאינך יודע להיזהר בניו-יורק. הנני מאחל לך רפואה שלמה. היום בערב הנני נוסע להוועידה הציונית של המערב ל“רגינא” ומשם אודיעך טלגרפית להיכן לשלוח את מכתביך.

נא לסור לאנסוניה הוטל ולקחת משם את המכתבים שבוודאי נתקבלו בשבילי. כפי הנראה שכחת לסור שמה כפי שנדברנו טרם שנסעתי מניו-יורק. וכן לדייק במשלוח המכתבים שמתקבלים בשבילי בהסתדרות הציונית.

עבודתי כאן משביעה אותי רצון. מפקחים על בריאותי ומראים לי כל כך הרבה אותות חיבה, עד כי לפעמים קשה לי לסבלן, וזוכר אני בשעה כזו את שירו של ביאליק בזמן ש“יבלוהו”. גם אני טוען, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, כי אם פשוט איש פשוט היודע לפעמים לגלות עמוקות ולדלות דבר מה ממקור נשמתנו הלאומית. הנני שולח לך בזה מאמר אודותי. קראתי אותו והתביישתי. בעל המאמר, מר סוקולוב, הוא איש אינטלקטואלי מהמדרגה הראשונה, וכששאלתיו, איך כותבים מאמרים כאלה, נתן לי תשובה אמריקאית: אל רייט, ולא יותר. היחס אלי מביא אותי לפעמים לידי דמעות. בשעות כאלה אני מרגיש עוד יותר את צער המרחק שביני ובין אהובי נפשי.

בידידות נאמנה, שלך

שמריה הלוי

הנני כותב היום בקצרה גם למר אייזנמן. יכול אתה להראות לו גם את מכתבי אליך.

עד עכשיו בכל האיגרות אין לפנינו אלא ד"ר לוין ברשות־הרבים, האדם שדאגת כלל־ישראל דאגתו, העסקן העוסק בצרכי ציבור, ומעט מאוד בהן מן הפרט מן האדם שברשות היחיד. והנה במכתבים האחרונים הללו ניתן לנו בפעם הראשונה קווים לדמותו האישית. בערוב ימיו חלה במחלת לב קשה והרבה ימים ישב או שכב ואינו עושה. על מחלותיו מכתבים רבים בידנו. הוא כותב אל רופאיו ואל ידידיו. מכאן גם רצונו לראות את הספרים מזכרונות חייו (ג' כרכים: ילדותי, מרד הנעורים, במאבק) יוצאים לאור בתרגומיהם, בעברית, בגרמנית ובאנגלית. נתכוון לכתוב אף ספר רביעי, ולא נסתייע הדבר. הוא רומז לנו כי חסר הוא את המתיחות הפנימית, שעמה נולדת הכתיבה. ואף על כן לא שבק את החיים ומוסיף לעסוק בצרכי ציבור כל שכוחותיו מספיקים. עודנו נוסע על פני העולם היהודי במזרח ובמערב ומקהיל קהילות ונואם ופועל. אף ענייני “דביר” מעסיקים אותו הרבה והוא משתדל לחלץ את בית־ההוצאה ממצוקתו.

שני מאורעות של כלל־ישראל מדריכים מנוחתו: עליית הנאצים בגרמניה, וחילופי ההנהגה בהסתדרות הציונית, שנבעו אף הם בעקיפין מן המדיניות הבריטית בארץ־ישראל. ההסתה נגד היהודים גרמה לפרעות הראשונות ב־1921 והמצב החמיר והלך. גם בארץ־ישראל לא היו העניינים כתיקנם. בעקבות הקונגרס הט“ז ב־1929 נתכנסה בציריך האסיפה המייסדת של הסוכנות היהודית. בארץ־ישראל פרצו מאורעות תרפ”ט. אנשי משרד המושבות הבריטי אינם פוסקים מלבחון ולחזור ולבחון את המעמד המדיני של הישוב היהודי בארץ. נשלחו ועדות שונות ולסוף ניתן ב־21 לאוקטובר 1930 הספר הלבן המפורסם של פאספילד, שעיקר כוונתו לצמצם את התפתחותו של הבית הלאומי. וייצמן התפטר מראשות הנהלת הסוכנות וההסתדרות הציונית לאות מחאה. והנה בא הקונגרס הי“ז שנתכנס ב־1931. הקונגרס הזה השמיע את מחאתו החריפה נגד בריטניה ופירסום הספר הלבן. לא המתיקה את המרירות בלבבות גם איגרתו של מקדונאלד, שכאילו צמצמה את גזירת פאספילד. הקונגרס אישר את התפטרותו של וייצמן כנגד רצונו ונבחרה הנהלה חדשה בראשותו של נחום סוקולוב. ליו”ר המחלקה המדינית בירושלים נבחר חיים ארלוזורוב נציג הפועל־הצעיר, שסיעתו הגדולה בקונגרס.

וייצמן יצא מן הקונגרס הזה מר־נפש, וכן היו ידידיו. שמריהו לוין היה עמו. הוא ביקש לארגן קבוצת בחירים “נאמנים” ו“מאמינים” בדומה ל“בני־משה” בזמנו. הדבר לא עלה בידו. התנועה עצמה לא יכלה לוותר על שירותיו של וייצמן, ומה גם שבאותו פרק זמן גברה הפעילות הנאצית בגרמניה. המצב הכספי של ההנהלה הציונית היה בכי רע. נוסף לכך נצרכו אז לקרן־הפליטים בשביל קליטתם של פליטי גרמניה. הונח היסוד לעליית הנוער. וייצמן הלך בשליחות התנועה הציונית לדרום אפריקה. אף לוין תרם את חלקו, אלא שמחלותיו עיכבוהו.

בתוך אותה מהומה פנימית וחיצונית נעשית פעולה תרבותית עניפה. ביאליק יצא לפולין לפעול לטובת הספר העברי, למען “דביר”, ושמריהו לוין נתן ידו לכך. אבל כמו החיים עצמם אף המכתבים נפסקו באמצע. תם ולא נשלם.

אל מארתה פליישמן ¹

מאריינבאד, 5 באוגוסט 1931

מארתה חביבתי!

נשארתי במלון שטרן– אין לי כשרון לחיות חיים חסכוניים. מכל מקום זולים החיים­­­­ במאריינבאד כפליים מבברלין, במלון הסלר. ובכן – מעתה תוכלי לשלוח את מכתביך לפי כתובתו של מלון שטרן.

אסיר־תודה אני עד למאוד לדואר הגרמני, אלא שהסברך למקרה אין אני מסכים עמו כלל וכלל. לגבי דידי חיה את בכל שלושת חלקי תבל של הזמן; עבר, הווה ואפילו עתיד. אלא שלא שמת לבך לדבר אחד: לולא היותך מארתה בריל לפני היותר מארתה פליישמאן, הרי לא היית יכולה לתרגם את ספרי תרגום מושלם כל כך. ובכן – לעניין ספרי עדיין את מארתה בריל. מכאן תוכלי להסיק, כי הלא־מוּדע שלי לא עלה כלל על דרכי־תעייה ופועל הוא על דרך ההגיון החמוּר – הלוואי והיה זה אמת לגבי המוּדע של אי־אלו.

בהגהה גיליתי שגיאה שבהגיון. לגבי הנעליים נאמר: “למען יחרקו, בשעת נעילה, כנעליים חדשות”. צריך להיות: בשעת הליכה, ולא – בשעת נעילה. וכי מי ישים לבו בשעת נעילת־הנעליים, עת אין שום איש אחר באותו מעמד, הפעולה כולה מתנהלת שלא בפומבי? אולי תוכלי עוד לשנות גם כמה שמות: במקום Jänkel – בפשטות, Jankel; במקום Isser Issar –, ובמקום Schaikin – בפשטות, Schaike. שמואל סילף לי אי אלו שמות. אם הדבר לא ייתכן עוד – הרי גם בכך לא תהא סכנה. אקווה, שאיש לא יאשימני בסילוף־ההיסוריה מחמת פגמים פעוטים אלה.

חי אנכי בהתאם לתנאי־המרפא, שותה ממימיהם של שני מעינות, מתרחץ בתאים שונים ואוכל מאכלים שונים ועונד מדי יומיים עניבה אחרת – זאת המלחמה בבאנאליות. אמצעים אחרים אינם כאן לרשותו של אדם. מזג האויר שוב נהדר הוא מזה שלושה ימים. אלא שחסר משהו באוירה: משב הרוח הקדושה של המזרח. אָניה מרגישה עצמה מאושרת על הכרמל. באי־אלו מתאוריה את היופי מגיעה היא אפילו לשגב של שירה. אין פלא בדבר: עקבותיה של הנבואה העתיקה עדיין השפעה מפרה להן. עד מה רוצה הייתי לראות אותך ואת שמעון אצלנו ביום מן הימים!

מר רובולט יש להאיץ בו. יכול אני לפעול הרבה עם הופעת הספר – ודבר זה הרי מן הדין היה שידרבנו.

במיטב הברכות לך ולשמעון

שלך

שמריה

אל מארתה פליישמן ²

מאריינבאד, 10 באוגוסט 1931

מארתה חביבתי,

שורותיך מיום 8 לחודש לא הגיעו לידי אלא היום. ונחפז אני להשיב עליהן מיד. מובן מאליו כי לא ייתכן שיידפס: תרגום לגרמנית מיידיש, לפי המהדורה האמריקנית “Childhood in Exile”. ראשית כל – מסורבל הדבר, ושנית – שקר הוא מכל וכל. הוצאה של ספרי בלשון יידיש אינה קיימת כלל בצורת ספר. הצעתך הנה היחידה שאפשרית היא, מפני שהיא היחידה המתאימה לאמת. עליך לעמוד על כך. כפי הנראה רצונם לשוות לספר מעט צורה של אכסוטיקה, אלא שאסור לחטוא לאמת. אשר לכותרתו של הפרק האחרון, הרי מניח אני את הענין לשיפוטך, כי אין אני רגיש להבדל שבין “”Wink oder Fingerzeig des Schicksals" לבין “Die Hand des Schicksals”.

שהמו“ל התחיל לשלם – דבר זה משמח אותי עד למאוד. נותן אני אמון במר רובולט. בני אדם כאלה אינם כלים מן העולם, וחבל היה אילו היו כלים. כפי שהבנתי את מר רובולט, הרי התמסר למו”לות לא מתוך רדיפת־בצע אלא מאהבה לאמנות, להפצת התרבות.

שמח אני לשמוע כי שלומו של ליאו [מוצקין] טוב הוא. זוהי שוב הוכחה לכך, כי גורמי־הנפש השפעתם חזקה על גורמי הגוף. רפואתו – כך נראה לי – היתה הקונגרס³. ראשית – הטחניקה, ושנית – התוצאות. עלי השפיע הקונגרס בכיוון ההפוך. יותר על כך – בעל־פה.

אקווה כי ב־25 לחודש, בקירוב, אגיע לברלין ומניח אני, כי גם ליאו ופאולה [מוצקין] כבר ישובו אותה שעה.

קבלי־נא ברכות לבביות ביותר, אַת ושמעון, מאת

שלך

שמריה

אל מוריס סמואל

מאריינבאד, 13 באוגוסט 1931

מוריס חביבי!

סוף סוף – כמה שורות ממך. אֶניה שלחה לי אותן. מה אוֹמַר לך? מאת הארקורט לא שמעתי עד עתה אף מלה אחת ויחידה – אם לאו ואם הן. שרוי אני במבוכה ואין ביכולתי לעוץ עצה לעצמי, כיצד עלי להגיב מעתה על המצב. יש להניח, כי הוצאת ספרים הארקורט וברייס עומדת עתה במשבר קשה. אלא שאין עובדה זאת פוטרת אותה מן החובה להשיב על מכתבים שכוונתם טובה. משער אני, כי משהו אירע שם בעניין ספרי – מר הארקורט בוודאי הושפע מצד כל־שהוא שלא לטובת הספר. שהרי את מכתב־השלילה שלו אליך כתב עוד לפני שקרא את הכרך השלישי. לו הייתי אני עצמי נמצא אותה שעה במקום המעשה, אולי היה ביכולתי להפריך את חששותיו. בדרך־מכתב – קשה התפקיד יותר מדי. נותן אני לך יפוי־כוח מלא לטפל בעניין כאילו היה זה עניינך אתה. יודע אני, כי תשאף להשיג למעני את התנאים הטובים ביותר. אם לא יעלה בידך להביא את הוצאת הספרים לכך שתוציא לאור את הכרך השלישי בקרוב, הרי הרשות בידך לשאת ולתת עם מו"ל אחר.

יותר מאשר על מר הארקורט אתפלא על מר צ’ייז – גם הוא לא השיב על מכתבי.

המו"ל הגרמני שלי, מר רובולט, נקלע אף הוא לקשיים, ובית ההוצאה שלו ניצל אך בקושי רב מכליה. הכרך הראשון שלי מופיע אף על פי כן בסופו של חודש זה. ב־25 לחודש אסיים כאן את המרפא שלי, שהצורך בו נתעורר עוד יותר אחרי הקונגרס ושהחזירני באמת לקו הבריאות – ואעבור לברלין. אעבוד במשך חדשיים־שלשה חדשים עבודה ציונית בגרמניה. המשכה של התכנית עדיין אין ביכולתי לקבעו עתה, שהרי המצב בעולם כולו, במיוחד מצבנו הציוני שלנו, אין לציינו כלל וכלל כברור. היעלה בידנו לתקן שוב את אשר קלקל הקונגרס? זאת השאלה, שרק כעבור זמן אפשר יהיה להבהירה. עם וייצמן מקיים אני חליפת מכתבים ערה. מלא הוא אומץ, מרץ ושאיפה לעבודה.

שלח־נא לי מיד את כתובתך האמריקנית הוודאית ותן־נא לי לעקוב אחר מהלך העניינים. אני מצדי אעשה גם אני כדבר הזה. כתובתי למכתבים נוספים הנה: “ההסתדרות הציונית, רח' מיינקה, 10, ברלין 1”.

שמח אני על כי היה ביכולתך לעבוד ועל כי היית חרוץ. לגבי אין ביכולתי לטעון כדבר הזה. אקווה כי יעלה בידי להתאושש ולהמשיך בעבודתי.

דרישת־שלום לבבית ביותר גם לגרטרודה.

לוחץ את ידך בחזקה

שלך, שמריה

אל חיים וייצמן

מארינבאד, 19.8.1931

חיים יקירי,

את כל יום א' שעבר ביליתי עם ביאליק בקארלסבאד. הראיתי לו את מכתבך הראשון – השני התקבל אך למחרת – והרבינו לדבר עליך ועל תכניותיך. השקפותינו נפגשו, ושנינו החלטנו, שהגיעה שעתך לעבודה פוריה, וביאליק הבטיח לכתוב לך מכתב מפורט ברוח זו. עליך להביננו. אם הגענו לדעה, שהגיעה שעתך עתה, אין אנו ממעיטים בזה אף בקוצו של יוד את ערכם של מאמציך והצלחותיך בעבר. אנו רק מוצאים שעד כה, בעמדך בראש ההסתדרות היית קשור מדי, היה עליך להתחשב בגורמים ובנסיבות רבים ולעתים קרובות לבלום בקרבך את אלה מיצרי לבך, הקוראים לעתים לעבודה יוצרת. משימתך היתה: לרסן, לעכב, להזהיר תמיד, להזכיר את המציאות המרה, המלאה מעצורים. כוחך מן ההכרח היה שיכוון יותר כלפי חוץ מאשר כלפי פנים. אמנם, גם עתה, יהיה עליך לפעול בדרך מפוכחת ולהיאבק עם כל מיני זרמים של משיחויות־שקר בתנועתנו, העלולים להורידה תהומה; אף־על־פי־כן, תוכל, בהרגישך עתה את עצמך חופשי מאחריות מכנית – להעביר את מרכז הכובד של עבודתך כלפי פנים. הכרתי העמוקה היא, שביכולתך להיות למנהיג העם, למדריכו הרוחני. יש בידך לעורר תנועה טהורה, אמיתית של חזרה בתשובה. שאלת פעם: “עם ישראל, איך?” התנפלו עליך מכל הצדדים דמאגוגים לרגל קריאתך זו, ואתה כאילו נשתתקת. יש להיאבק עם דמאגוגיה זו, ואני משוכנע, שהעם ירגיש, היכן האמת והיכן השקר, היכן הדאגה הנאמנה לגורל העם והיכן אחיזת העיניים, של ידידות שטחית.

כדי להיאבק בהצלחה עם המלל הריק, אשר נשתחרר בעולמנו, יש צורך, שהכוחות החיוניים שבציונות יתלכדו התלכדות יתר ושיעבדו לפי תכנית מתוכננת היטב. יש להקים ארגון של “הבחירים”, מעין “בני משה” בעבר, בהתחשב, כמובן, בתנאים ובמשימות החדשים. הרביתי לשוחח על כך עם ביאליק ועם גליקסון, המתחיל רק עתה להבין את כל התועבה הזאת המכוּנה בשם אופוזיציה. בוודאי יכתוב לך גם ביאליק על כך. אולם אין דברים כאלה נעשים בחפזה. יש לעיין בהם כראוי. לשקול אותם ולעבד לשם ביצועם תכנית מדוקדקת. החלטתי, לכן, לא לנסוע אליך עתה. אשהה תחילה בברלין, אנסה לעמוד על מצב־הרוח ולערוך מנין של כוחותינו. אז אבוא אליך ללונדון, שם יהיה יותר פנאי ונוכל לשוחח על אודות תכניות ממשיות יותר.

גם כאן ניסיתי לבדוק את הקרקע. כאן נתקבצו ציונים רבים מכל קצווי תבל. ערכנו אסיפה, בה הרציתי. בא קהל רב למדי. הזמנתי לבימה את [ד"ר אלכסנדר] גולדשטיין ואת [סמי] גרונמן – גם הם נמצאים כאן. כמובן, באסיפה פומבית לא יכולתי להיות חופשי בביטוי הרגשותי. אולם, בכל זאת, לא נתאפקתי והקדשתי חלק מנאומי לאופי אישיותך. חיים, לו נכחת כאן וראית, כיצד הגיב הקהל על הערכתי את אישיותך ואת פעולתך, היית מבין, עד מה יש עוד בכוחך לעשות למען עמנו. גולדשטיין וגרונמאן אמרו, שגם הם שאבו סיפוק מוסרי רב. כמובן, רואה אני בכך רק מעין בחינה לנסיון.

אשר לנסיעתך לאפריקה הדרומית, קיבלתי על אודותה מכתב ארוך למדי הן מהאנטקה והן מפליכס [רוזנבליט]. הם יהיו ממש מאושרים, אם תקבל את ההצעה. הן לי והן לביאליק נראה, שאינך צריך לנסוע לבדך. לי לעצמי נראה, שלו היה ביאליק נוסע יחד עמך, היה העם רואה בכך משום סמל. ביאליק הוא מטבעו אדם צנוע מאוד, נעים, רגיש לגבי האמת. נוסף לכך הוא אוהב אותך מאוד, ויש לזה ערך רב. אני בטוח, שבחברת ביאליק היית חש בשפיעה של כוח יצירה. ביאליק יוצא עתה לפולין ולכמה ארצות אחרות בענין של הספר והתרבות העבריים. לראש־השנה יוכל להתפנות. אולם גם על כך נשוחח בפרוטרוט פה אל פה. לפי שעה, חשוב על כך.

ש“הידידים החדשים” סוחבים עתה את סוקולוב לאמריקא – מובן הוא. אין להם זולתו, כדי לסחוב. אולם מפקפק אני מאוד אם יצליח שם באמצעים כה בלתי מוצלחים. יהדות אמריקא כלל אינה טפשית כל כך בהערכותיה לגבי אישים. מעשי־קסם לא יועילו כאן, אפילו חסותם של דה־האז ווייז.

רצוני להסב את תשומת לבך לעוד נסיבה אחת. התזכור, שלפני שנים אחדות ביקר סוקולוב בפולין. לרגל מאורע זה הוציא לאור ספר־זכרון. אני ממליץ לפניך לקרוא בקובץ זה את מאמרו של גרינבוים, בו הוא חוגג את “שחרורה של יהדות פולין מעול היהדות הרוסית”. כבר אז ראיתי מראש, כי במקביל למאבקים למיניהם ייערך מאבק של פולין נגד שלטונה של יהדות רוסיא. אולם העומד בראש המאבק הזה הוא לא גרינבוים, כי אם פארבשטיין, שבא עוד בשנת 1919 ללונדון כ“גזלן”. בפולין אבדה לו הקרקע לחלוטין, נדחק מכל העמדות – כמו גרינבוים, וההסתדרות הציונית שימשה לו מקום־מקלט.

הפעם יספיק. אכתוב אליך תכופות, הן מכאן והן מברלין. בברלין עלי לעבור עם המתרגמת שלי על הכרך השני, ואגב אתקן שם את הדפים על אודות סוקולוב. אמתיק קצת פחות את הגלולה.

נושק אני אתך ואת ורה. משתוקק אני מאוד לראותכם, אולם יש לדחות את פגישתנו עד לונדון.

כולי שלך

שמריה

אל חיים וייצמן ⁴

מארינבאד, 23.8.1951

חיים יקירי,

ביאליק מסר לי את תוכן מכתבו אליך בקירוב. אינני מסכים עמו כלל וכלל. אם גם בעיניך ייראה, שלטובת הענין, ולנוחיותך בכמה מובנים, רצוי לך לערוך את הנסיעה על פני אפריקא הדרומית בליוויו של מישהו – צריכה הבחירה, מטעמים רבים, ליפול על ביאליק ואך ורק עליו. כשנתראה, אסביר לך את כל נימוקי.

עזבתי היום את מארינבאד ואני נוסע ל־2–3 ימים לקארלסבאד, כדי להיות יחד עם אחי הצעיר אליעזר. מקארלסבאד אסע לברלין. כתוב לי לפי כתובת ההסתדרות הציונית 10 Meineke Str.. אם כתבת למארינבאד, יעבירו אלי את מכתבך מיד ובסדר. אני כבר ממהר לברלין, כי פה, על אף קיבוץ־הגלויות המארינבאדי, אני חש עצמי כאילו בתוך אי. אני מקווה, שבברלין יתברר לי מצב העניינים ביתר בהירות.

המאורעות באנגליא, אם לדון לפי העתונים, מתפתחים ביתר מהירות מן המשוער. אפשר והם עומדים שם ערב חילופי ממשלה. אני מניח, שדבר זה עשוי להשפיע גם על תכניותיך, ושבקרוב תשוב ללונדון. כתוב לי על כל המתרחש.

אני מחבקך בחזקה. דרישת־שלום לבבית ביותר לורה.

שלך

שמריה

אל אייגה שפירא, לונדון ⁵

ברלין, 3.9.1931

אייגה’לה יקרה,

ה' עמך, הן את הנך זו שלא כתבת, ולא אני. אני כל הזמן חיכיתי למכתבך, ואילו ראית מה שמחתי לו, לא היית מתרעמת עלי.

מארינבאד השפיעה עלי, כנראה, לטובה. אני מתהלך עתה יותר טוב. הלאורך ימים– שאלה היא. תלוי הדבר בטיב התיקון. ביליתי ארבעה שבועות במארינבאד, ואחר־כך ימים אחדים עם אליעזר ועם ביאליק בקארלסבאד. עתה יושב אני בברלין, ונמצא כאן ברוך. כנראה, יישאר ללמוד, בכל זאת, לא בברלין, כי אם קרוב לוודאי בלונדון. ד"ר פליישמאן בדק אותו. לא מצא מחלת לב ממש, אולם נתן לו הוראה לנהוג במשטר־חיים חמוּר למדי. עבודתי בגרמניא מתחילה בראשית אוקטובר, היינו מיד לאחר החגים.

מהניה’לה אני ממשיך לקבל מכתבים טובים. כפי שאני מבין, היא מפחדת שוב מפני החורף והיא כותבת על אודות תכנית חדשה – לבוא יחד עם דנ’לה, לחורף לבלרלין. אני רוצה להיוועץ עמך על כך כראוי. והנה, אבקשך, אייגה’לה להיכנס מיד לד"ר [דוד] אידר לשאול אותו, היוכל לערוך את הנשף במועדון “פאן” במועד הקרוב ביותר, בין 15–20 בספטמבר, בערך. ואז הייתי בא לאותם הימים ללונדון, כדי להיות עמך זמן־מה. כן הודיעיני, אם אמצא עתה בלונדון את המשפחות מארכס וזיו.

ספרי יופיע בימי העשרים לספטמבר. יושב אני על הכרך השני, מתקן בו מקומות אחדים, בהאזיני לקול הביקורת.

עם חיים [וייצמן] אני מחליף מכתבים תכופות. הוא רענן למדי ומתכונן לפעול. יכול אני אך לקבל בברכה מצב־רוח כזה. אין ארץ־ישראל צריכה לסבול בגלל נוולות ההסתדרות.

ובכן, אייגה’לה, גשי ברצינות לענין, הסבירי לד"ר אידר, שבאוקטובר כבר אהיה עסוק, וכי יש לערוך נשף זה דווקא בספטמבר, ואם תצליחי – נתראה בקרוב.

מארטין [רוזנבליט] מתאונן, שפליכס [רוזנבליט] אינו כותב כלל. מבין אני לרוחו. אולם, אייגה’לה ייתכן וזה לטובה, אני דווקא איני חושש לפליכס. בטוח אני, כי ימצא את דרכו לחיים. את עבודתו אינם מעריכים למדי. בעיני הוא איש־מינהל מדרגה ראשונה, אפילו מסור וחרוץ למעלה מן המידה. בגרמניא קוראים לכך “ישר ומסור עד כדי ניגוד למשטרה”. הייתי רוצה מאוד לראותו תופס משרה מתאימה בא"י.

נושק לך אייגה’לה בחזקה

שמריה שלך

אל חיים וייצמן ⁶

ברלין, 3.9.1931

חיים יקירי,

הנה כבר מזה שבוע ימים יושב אני בברלין. עדיין לא הגיעו כולם. הספקתי להתראות עם אחדים מן המסכימים לדעתנו. הכל סבורים שמוטב להיפגש בברלין מאשר במקום אחר. לא “יעורר הדבר חשדות” יתר על המידה. כשאני לעצמי, סבור אני שלא נוכל לבטח את עצמנו מפני לשון הרע. האמינה לי, שאילו היה מישהו מציע להתאחד לשם מאבק עם ההנהלה [הציונית], הייתי מסתלק מלהשתתף, כי אין לי אפילו כל יצר־הרע להיאבק עם ההנהלה הנוכחית. מעניין אותי לחזק את עמודי־המשען הציוניים שנתערערו במידה כה רבה בהסתדרותנו, מעניין אותי לעבוד למען ארץ־ישראל. ולשם כך דרוש ליכוד־יתר של כל הכוחות ברי־הלבב שבציונות. יש ליצור חוג כזה של נאמנים מסביב לרעיון הציוני, שלאור האווירה הרצינית והטהורה, שתהא שוררת בו, ירגישו את עצמם במצב לא־נוח אנשים קטנים ועוסקים בפוליטיקאניות, בין אם מן הטיפוס המחקה את דון־קישוט הם, או מן ההולכים בדרכיו של שבתאי צבי.

והנה השאלה היא: איפה ומתי עלינו להיפגש? אני חופשי במשך כל חודש ספטמבר. בתחילת אוקטובר מתחילה עבודתי בגרמניא. אינני יודע עדיין, אילו ארצות נוספות יהיה עלי לבקר החורף. ניסיתי לשוחח עם ד"ר האנטקה. הוא, דן בכל בעייה מנקודת־ראות של משקיות. אפשר, שמנקודת־ראותו הוא גם צודק. כמי שהועמד בראש מוסד כספי, אין הוא צריך להרשות לעצמו את המותרות של נקיטה בבחינות רעיוניות “מרחיקות ראות”, אולם, בכל זאת, עומד אני על השקפתי, שלגבי נסיעתך לדרום־אפריקא, תהא זו שגיאה גורלית, למוד אותה בקנה־מידה כספי גרידא. אני רואה אחרת את משימתך: עליך לשקם את הפרסטיז’ה הציונית, להרים את ערכו הפנימי של הרעיון עצמו. משימה קשה היא, אולם ראויה היא, כדי לגשת אליה בכל הכוחות.

ספרי יופיע אך בימי העשרים של ספטמבר. אולי אצטרך לגשת לימים אחדים ללונדון. כתוב לי מיד, מתי בדעתך לחזור ללונדון.

קורט [בלומנפלד] אמר לי, כי כתב לך היום בפרוטרוט על המצב. יותר מכול מקורבים אנו זה לזה בהשקפותינו.

נדמה לי, חיים, שדווקא עתה היה עליך להיות בלונדון. פשוט, תחושתי מנבאת לי זאת. אמנם, הממשלה הנוכחית זמנית היא, אולם גם עם ממשלה זמנית יש לדעת כיצד לדבר.

מחבק אני אותך ונושק לך ולורה. אני מקווה, שפניה הוטבו. איני רוצה לטשטש דבר, אולם בטוח אני, שהגלגל סובב לצד הטוב. גם זו לטובה.

כולי שלך

שמריה

אל איגה שפירא, לונדון ⁷

בריסל, 20.9.1931

אייגה’לה!

אל תתפלאי. כל עוד אתה נודד, אין אתה יודע בעצמך, היכן תזדמן. מעולם לא עלה בחלומי, שבחירת ברוך תיפול בדיוק על בריסל. ואחר עיון ושיקול־דעת ממושכים החלטנו כולנו, שלא כדאי לברוך דווקא עתה, במצב־הרוח השורר בגרמניא, להישאר בה. יעצנוהו לנסות ללמוד בבריסל, בה האוניברסיטא מסודרת היטב, ומן הצד השני גם החיים זולים בהרבה מאשר בלונדון או בברלין. עוד שיקול אחד שהוא לטובת בריסל: גם הלשון הגרמנית ותרבות זו כבר ספג ברוך למדי לתוכו, יספוג נא עתה תרבות ולשון חדשים לתוכו. הן כולנו הננו סופגי תרבויות זרות.

וכך נקלעתי לבריסל, זר בארץ נכריה. יום־הכיפורים הנה בא. ושמח אני, שלזמן־מה התרתי את עצמי ויצאתי מברלין. למצב־רוח קשה, קשה יותר, נתפסו שם הכל. כולם מחכים לסערה, העלולה להתחולל בכל רגע. כנראה, שרוי שם גם אלוהים במצב־רוח הרה־סערה ורוגז – מצב־רוח בלתי־מתאים ליום־הכיפורים.

מחרתיים אמשיך בנסיעתי, ללונדון, אודיע במברק על שעת בואי. אולם אם לא תקבלי את המברק, בואי, אייגה’לה, בתשע בערב, ביום ג', לבית־המלון “רוסל”, שם גם ניפגש. לצערי, אוכל לשהות בלונדון רק ימים אחדים, כי באחד באוקטובר אני מופיע בנשף בברלין. אלוהים בלבדו הוא היודע, מה קשה עתה להופיע, אולם אין לשבת על שפת הים ולהמתין לשיפור במזג־האוויר. באוקטובר ובנובמבר אהיה עסוק מאוד. אסייר בגרמניא, ואבקר גם בליטא. ברצוני, אייגה’לה, להיוועץ עמך בדבר הניה’לה. הפליישמאנ’ים, פוליה והכהנ’ים מתקשים במתן עצה, דווקא לרגל מצבי־הרוח השוררים. נשוחח בפרוטרוט. אני סומך מאוד על תחושתה של אייגה’לה. הן צירוף נדיר הוא: ידיד כה קרוב גם לי וגם להניה’לה. בוודאי תהא גם העצה נכונה. התראיתי פעמים אחדות עם פליכס [רוזנבליט]. שוחחנו גם על אודות תכניותיו. בעצמו אינו יודע, כיצד להחליט, באיזו דרך לבחור. ואיך ניתן עתה לעבד תכנית, כאשר האנושות כולה, הן העמים והן הפרט, חיים עם היום הנוכחי בלבד ותקופים בפחד כזה לקראת הבאות.

ברוך שולח לאייגה’לה ברכת־שלום לבבית. אני – יותר מברכה, נשיקה חמה.

שמריה

אל מוריס סמואל, ניו־יורק ⁸

לונדון, 28 בספטמבר 1931

מוריס חביבי!

מאת יוסף כהן נודע לי, כי כבר שבת לאמריקא. הוא סיפר לי דרך אגב, כי אין אתה שרוי במצב־רוח מרומם – דבר שלא בא לי כהפתעה. מצב רוח טוב הסתלק מן העולם. במקומו אחזה באנושות דאגה עמוקה.

לאחר מאריינבאד עשיתי שלושה שבועות בגרמניא, ואת השבוע האחרון – בלונדון. בברלין הייתי עד־ראייה להפגנת הנאצים בערב ראש השנה. ההפגנה היה לה צביון מובהק ביותר של פרעות. בי עצמי לא נגע איש. הסבר: בברלין נראה קלסתר פני כמסופוטאמי יותר מאשר כיהודי. ללונדון הגעתי מיד לאחר ירידת שער הלירה. מלא אני התפעלות מן האומה הבריטית: אין היסטריה, אין התרגשות. ברחובות – הפנים הקרים הרגילים, ובמסעדות – אותם המאכלים הגרועים. איש אינו יודע מה יביא יום המחר, אך דבר אחד ברור הוא – ללא אימוץ כל הכוחות כולם ואיחודם הרי אין למנוע אסון. נותן אני אמון באומה הבריטית, סמוך לבי ובטוח כי מצא תמצא את דרכה.

מחר אשוב לברלין מקום שם הכינו בשבילי סיור־הרצאות לחדשיים. אתפלא על כי האנשים עדיין מסוגלים הם להאזין להרצאות.

אתפלא עוד יותר על כי ההזמנות רובן הגיע מאותן הערים בהן נשאתי הרצאות רק לפני זמן קצר. ביאליק שוהה עתה בוורשא. נערכה לו קבלת פנים מלכותית. האם יביא מסעו עמו גם תוצאות למען הספר העברי – היתה זאת התכלית האמיתית של מסעו – דבר זה קשה לחזותו מראש.

הכרך הראשון של ספרי הופיע שלשום. התרגום הנו מזהיר. שיחק לי המזל בדמות גברת פליישמאן וכן בדמותך אתה. על דבר קבלת הספר בגרמניא לא אוכל לכתוב לך אלא מברלין.

אקווה, כי תדבר משפטים רציניים עם הארקורט. כבר הגיע הזמן לדרוש ממנו הכרעה. לפי הערכתי עולה הכרך השלישי בערכו על השני, ועשוי הוא לזכות להפצה נאה. עומד אני על הצעתי: מוכן אני לקבל 500 טפסים להפצה באנגליא ולשלם תמורתם במזומנים. מכל מקום דרוש לי כתב היד בשביל גרמניא. לפיכך אבקשך במאוד לשלוח לי מיד העתק של כתב־היד האנגלי – מונח הוא אצל מאיר [וייסגל].

כתובתי עד ינואר הנה: הסתדרות ציוני גרמניא, רח' מיינקה 10, ברלין ו. מסור את כתובתי גם להארקורט־ברייס. הרי אתפלא על כי לא כתבו לי אף מלה אחת במשך כל הזמן ואף לא שלחו חשבון. את הסכסוך ביני לבין ה“יידישער פרלאג” הסדרתי מזה זמן רב, ואין אני סובל עוד כל הפרעות מצדו.

מברלין אשלח לך טופס גרמני. חיים [וייצמן] מצב רוחו טוב עד למאוד ורצונו לעבוד. בינואר יצא לאפריקא הדרומית. מר סוקולוב עומד לצאת לאמריקא. אשמח בהצלחתו, אלא שמטיל אני ספק בה מתוך שיודע אני את השפעתו על הציבור האמריקני. לעומת זאת מצפה אני לכך שמסעו של חיים [וייצמן] יוכתר בהצלחה רבה.

כתוב־נא לי, מה שלומך אתה. אנא שלח לי את ספריך החדשים. ממש שערוריה היא זאת, שעדיין לא ראיתים.

אל־נא תדחה את תשובתך, וכתוב־נא לי במהרה.

בידידות לבבית, שלך

שמריה

אל אייגה שפירא ⁹

ברלין, 8 בנובמבר 1931

אייגוצ’קה!

התפלאתי מאוד על שזמן כה רב לא קיבלתי ממך אף שורה. סוף סוף נתקבל המכתב, שחיכיתי לו מזמן, ואני שמחתי ברצינות. לאניוסיה אני כותב לעתים קרובות ודי מפורט על הכל, אולם בעשרת הימים האחרונים לא כתבתי לה, מפני שלא ידעתי איך לגשת לכתיבה. רק היום החלטתי וכתבתי אליה, יותר בין השורות מאשר בשורות. אתך, אייג’לה, הן אני יכול להיות גלוי יותר. העניין הוא כזה. בעבודתי הייתי ממש מאושר. הרצאותי התחילו למשוך עוד יותר קהל, ונוסף לזה­­­­­­­ מהמובחר, מאשר עד כה. מכל הצדדים התחילו להראות לי תשומת לב והערצה כל כך רבות, שלפחות צריך להקטין. תכנית ערכו בשבילי אינטנסיבית ומעניינת מאוד. נתברר לפתע, שלהוציא לפועל תכנית כזאת אין זה בכוחותי. בדרך חליתי: אפיסת כוחות. סובבו אותי ידידים, ואני ביליתי 12 יום בוייסבאדן. התאמצתי בכל זאת והרציתי עוד שתי הרצאות, בפראנקפורט ובוויסבאדן. מוויסבאדן נסעתי לברלין. אתי נסעו ידידים. שיכנו אותי בבית מלון שקט מאוד וציוו עלי לנוח מנוחה שלמה במשך שבועיים. מטפל בי הד"ר פליישמאן. הוא היה אצל הפרופ' המפורסם ביותר למחלות פנימיות, דיאגנוסט טוב מאוד. ציוו עלי סדר־חיים חמוּר. היה לי צר מאוד להפסיק את ה־Tournée. אבל נכנעתי להכרח ולצו הרופא.

אני מרגיש את עצמי עכשיו הרבה יותר טוב. מצדי הייתי מוכן לקום לגשת לעבודה, כלומר לנסוע להרצות. לעת עתה לא אעשה זאת. לא מספיק – כך אומרים הרופאים – שאני מרגיש את עצמי טוב, כדי שיהיה לי מלאי כוחות לעבודה, יש לאסוף אותם לאט לאט, בלי חפזון.

תודה לך אייג’לה, על שכתבת לי מלים מספר על האנשים שלך (בני ביתך), אולם אהיה אסיר תודה, אם תכתבי יותר. מסרי נא לכולם דרישת שלום לבבית ביותר ממני, דרישת שלום חמה ביותר – לפליכס [רוזנבליט]. הגידי לו שיתכן שאצליח לעשות מה שהוא גם בשביל “דביר”. גם בשביל זה אני צריך להתחזק.

האם את רואה את שולמית? איפה היא, בתל־אביב או אצל אניה בחיפה?

המסור

שמריה

אל אחיו

ברלין, 10 בנובמבר 1931

אליעזר חביבי!

לפני ימים אחדים הריצותי לך דברים אחדים בדבר מצב בריאותי והנני הפעם לבשרך עוד, כי מצבי הולך הלוך וטוב, וכי מקווה אני לשוב לבריאותי השלמה בזמן קצר ולגשת לעבודתי. כמובן, עלי יהיה לשנות את תכנית עבודתי, ראשית כל לא להרבות בנסיעות ולשים רווח בין הרצאה והרצאה. מלבד ההרצאות יהיה עלי להכין את החלק השני של ספרי בתרגומו לגרמנית, יען כי פרקים אחדים ממנו טעונים תיקון ושינויים כי לא הרי הקורא גרמנית כקורא האנגלי. נחוץ יהיה להקדיש לתיקונים אלה שבועות מספר של עבודה, ועוד לא החלטתי אם אשב בברלין או במקום אחר, אע"פ שגם בברלין הנני חי חיי בדידות כמעט ואיש לא מפריע אותי מעבודתי.

וכעת יש לי בקשה אליך. בוא בדברים עם ביאליק שלנו ואמור לו שנחוץ לי עד למאוד לבוא עמו תיכף בחליפת מכתבים. ובכן יודיעני נא תומ"י את כתבתו ובאיזה מקום מכתבי יכולים להשיג אותו. הודיעני נא בפוסטה החוזרת איפה הוא כעת. שלח את מכתביך על שם ההסתדרות הציונית Meineke Str. 10.

מאניה’לה ומבוריס הנני מקבל מכתבים תכופים וכולם אומרים שלום.

שלום לך מאת אחיך אוהבך בלו"נ¹⁰

שמריה

אל ד"ר אלפרד לאנדסברג, ויסבאדן

ברלין, [ 10 בנובמבר 1931]

ידיד יקר!

אתמול נהניתי מן היום הראשון החפשי מכאבים, והרגשתי עצמי כנולד מחדש. אקווה, כי מצב זה יתמיד, למען אוכל שוב לגשת לעבודתי במהרה. אלא שלפי שעה עלי עדיין לציית להוראות הרופאים ועוד לנהוג מנוחה. עלי לאגור מלאי של כוחות רזרביים עד כי אפשר יהיה לייצב את “שער המטבע” שלי עצמי. כך מתבטא העולם כולו באופן בנקאי. מאחר שכבר נקטתי אי־פעם מונחי־בנקאות – אמשיך בכך.

אתמול ביקר אצלי מר [זלמן] שוקן – ראשית ביקור ידידותי גרידא, אך שנית, ביקור עסקי. הוא הוכן על ידי ד"ר [זיגפריד] מוזס, ששוחחתי אתו שיחה ממושכת למדי בעניין “דביר”. מר שוקן נהג בהצעתי יחס של רוחב־לב ועין יפה. הוא הביע את נכונותו להרים 10% מן הסכום הדרוש להבראת המפעל – סכום שלפי אומדני עליו לעלות לסך 6,000 לירות, בערך. התנאי: הוא ישלם את חלקו מיד לאחר שתובטח לי, ממקורות אחרים, מחציתו של הסכום הכולל. מ־6,000 לירות אלה אקבל 1,000 לירות לשם סילוק חובותיו של “דביר”, שעבורם התחייבתי – בקלות־דעת, אולי – בערבות אישית. שאר ה־5,000 לירות מיועדות להסדרת החובות הבנקאיים ולהמשכת העבודה. ההסדר עליו להעשות בידי [משה] זמורה ורוזנבליט־פליכס. אמונתי העמוקה היא, כי “דביר” עדיין אפשר להצילו – מפעל הנמנה, לפי הערכתי, עם גורמים החשובים ביותר בבניינה הרוחני של ארץ ישראל.

אשתדל כמידת כוחותי להמשך לטפל בדבר, ואתן לך לעקוב אחר מהלך העניינים. גם לתפקיד זה דרושים כוחות פיסיים גרידא, ועלי לאגרם. עד כמה אסיר תודה אני לך ולליאוניה היקרה על תרומת שניכם להחזרת כוחותי – למותר לומר לך. ידידותך כמתנת אלהים היא בעיני. אקווה, כי תימצא לי שעת כושר גם לדבר אתך על כך ביום מן הימים.

ליאוניה שלך נהנית כאן מחופש מלא וכולה מוקסמת היא מברלין. תיאטרון, מוזיאונים ובני אדם – הכל משפיע עליה לטובה עד למאוד.

היום שוב אנסה לצאת לטיול קטן. עד עתה לא היו יפים לי ביותר נסיונות כאלה, אך היום – כך מרגיש אני – ישפיע עלי טיול שכזה השפעה טובה.

בברכה לבבית ביותר לך ולילדונים החביבים והמקסימים

שלך

שמריה ל.

אל חיים וייצמן ¹¹

ברלין, 12 בנובמבר 1931

חיים היקר שלי,

שמחתי מאוד למכתבך. לא היה לי רצון לכתוב כי לא היה במה להתפאר. כידוע לך, באתי כבר חולה לוויסבאדן. התחזקתי עד כמה שיכולתי, הרציתי עוד פעם בפראנקפורט ופעם בוויסבאדן, אבל כוחותי התחילו לשקוע באופן ניכר. ונוסף לזה הופיעו כאבים בלתי־פוסקים בשטח החזה. הד“ר ואלטר כהן השכיב אותי במיטה. עשרה ימים שכבתי בוויסבאדן, ואח”כ העבירו אותי לפי עצת אותו ד“ר כהן לברלין. הד”ר לאנדסברג וליאוני התייחסו אלי כמו בני־משפחה קרובים. ליאוני הובילה אותי לברלין, המקום שהיה ברצונה לנסוע שמה גם בלאו־הכי, והיא טיפלה בי כאחות ממש במשך כל זמן מחלתי. מרפא אותי ידידי הד"ר פליישמאן. הוא הזמין לקונסיליום את הפרופ' ליכטוויץ – אחד מטובי המומחים למחלות פנימיות. השכיבו אותי במיטה לפי כל הכללים לשבועיים. עכשיו אני כבר הולך ומבריא. ספק אם אוכל להוציא לפועל את התכנית שלי. אם גם ירשו לגשת שוב לעבודה, הרי רק בתנאי של זהירות גדולה ביותר, עד שכוחותי לא יחזרו אלי באופן סופי.

חבל מאוד, יקירי. הרצאותי התחילו דוקא עכשיו למשוך תשומת לב רבה יותר מאשר פעם. אולם בפיסיקה יש להתחשב בהכרח, ואני הבטחתי להשגיח מעכשיו על שמירה בנוגע לשימוש בכוחותי. על הטבה נוספת במצב בריאותי ועל תכנית חדשה אמסור לך הודעות.

מצב הרוח הציוני, שמצאת בלונדון, השפיע גם עלי באופן מדכא. אם טובי אנשינו נופלים ברוחם, מה אפשר לדרוש מציוני מהשורה. “אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשה האיזוב בקיר”. אני משוכנע, שדוקא עכשיו אפשר הי לעשות דבר מה ממשי למען א“י בשים לב לכוחותינו המאורגנים. היכן הם גבורי המעמד הבינוני שלנו, היכן הבטחותיהם, היכן המליצות המפוצצות שלהם? אני כשלעצמי אינני מאמין ב”שקיעת המערב“¹², אינני מאמין גם בשקיעת המשטר הנוכחי. העמים יתעוררו סוף סוף, והחיים יכנסו למסלולם, רק אנחנו נדלדל בחומר עוד יותר ברוח. זוהי הפרוגנוזה שלי. הנה בגלל מה אני מצטער מאוד, שלא על בידינו לעת עתה לארגן קבוצת “מאמינים” ו”נאמנים", שעליה חלמתי אחרי הקונגרס הבלתי מוצלח.

על המעשה הזה של ה“הולאנדים” סיפרו לי. טפשי ומצחיק. אתה, חיים היקר, אסור לך לשים לב למעשים זרים קטנים כאלה. “סוף הכבוד לבוא”. יש לי רושם, שתהליך ההתפכחות התחיל גם במחנה השני. על ידידינו בלונדון עליך להשפיע, שלא יפלו באופן מוחלט תחת השפעת הפסימיזם הממית.

לעת עתה אשב בברלין. יתכן שאסע ללונדון לפני שאחזור לארץ־ישראל. מתי זה יהיה, אינני יכול להגיד עכשיו. אני צריך לחכות עוד זמן מה, כדי לאסוף לפחות מלאי קטן של כוחות להמשכת העבודה.

דרישת שלום לבבית לוויירוצ’קה ותודה על דרישת השלום שלה.

אני מחבק אותך חזק ואני מתחנן לפניך, שתהיה ער ברוחך.

כולי שלך

שמריה

אל מרדכי ברנשטיין, וארשה

ברלין, 19 בנובמבר 1931

לידידי היקר, שלום וברכה!

לפני ימים אחדים ביקרני ידידנו טברסקי ומסר לי דו“ח על מהות העבודה, הנעשית כעת בפולניא בשביל הספר העברי, ועל התקוות הנשקפות ממנה. אח”כ בא מכתבך בתור מילואים לדברי טברסקי, ורואה אני מדברי שניכם, כי נזהרים אתם בהשערותיכם שלא להפריז על המידה, וגם אני מצטרף לזהירותכם­­­­­­­­, והלוואי שתתגשמנה התקוות המצומצמות.

ביחוד שמח אני לשמוע, כי ר' חיים נחמן [ביאליק] שלנו מוצא סיפוק בעבודתו, וכי פקפוקיו וחששותיו, שגזלו את מנוחת נפשו לפני גישתו אל העבודה, התפזרו וחלפו, וכפליים אני שמח, שיש גם מתן שכר בצידה של עבודה זו.

קראתי בשים לב כל מה שאתה כותב בדבר עבודתך באמריקא ותוצאותיה. יודע אני כי עומד אתה במערכה ונלחם על קיומו של מפעלנו עד כמה שידך מגעת. אמנם הכתיבה עדיין קשה לי במצבי זה, כי עוד לא שבתי לבריאותי אחרי ההתקפה שפוררה אותי באמצע עבודתי. ו“לו הייתי הלילה לאיש” ג"כ קשה עלי למסור את הכל במכתב, כי אינה דומה שעה אחת של שיחה למאות מכתבים, ובכן הייתי אומר, אם רק לא יקשה ממך הדבר, שתבוא לברלין ותעשה עמי ימים אחדים. הרבה קשרים קשרתי פה בענייני מפעלנו וגם קיבלתי איזו הבטחות מסויימות מצד אחדים ממקורבי, וגם אדון [זלמן] שוקן בתוכם, וטוב יהיה אם תבוא הנה ואני אמסור לך את כל הפרטים בענין זה ונתיעץ יחדיו בדבר עתידות מפעלנו.

מחר הנני עוזב את ההוטל ונכנס לסנטוריום בגרונוולד. הרופאים משערים, כי אחרי מנוחה שלמה של עוד שבועיים אוכל להתחיל בעבודתי, כמובן בהדרגה ובשקט. ובכן הנני מבקשך, שתשלח לי את מכתביך על שם ההסתדרות הציונית.

מסור נא בבקשה לביאליק שלנו, שגם הוא יהיה מוכן לבוא לברלין תיכף אחרי גמר עבודתו בפולניא ושלא יתקשר עם קופנהאגן ומקומות אחרים. אדון שוקן מזמין אותו לבוא הנה. הכינותי את הקרקע ואפשר יהיה לדבר על המשכת שלושת ספרים אלה: ספר האגדה, המשניות וההיסטוריה של דובנוב, ואולי גם על עוד ספרים אחדים. את ביקורך אתה בל תדחה לזמן רחוק ואם תקדים לבוא אהיה לך אסיר תודה.

ברכתי הלבבית לאחי אליעזר היקר. מחר או מחרתיים אכתוב גם לו.

בידידות נאמנה, שלך

שמריה הלוי

אל חיים וייצמן ¹³

ברלין, 20 בנובמבר 1931

חיים היקר שלי!

אני מצטער מאוד על שלא יכולתי להוציא לפועל את התכנית שלי. ההפסקה בעבודתי נמשכה כבר יותר מדי וה' היודע כמה עוד תימשך. הרופא מבטיח לי, שאם אנוח עוד חודש ימים, יחזרו אלי כוחותי, ואוכל לגשת שוב לעבודה. יהי רצון. לעת עתה שולחים לגרונוואלד. בא הנה גם הד"ר לאנדסברג, שדרש בתוקף שאסע לנופש לוויסבאדן. לא החלטתי לעשות את זאת וביכרתי את גרונוואלד. באופן כזה קשה לי לכתוב לך עכשיו על תכניות. אני צריך עוד לחכות. הכאבים שסבלתי מהם מאוד, עברו, אולם החולשה נשארה, ועתה עלי להאבק.

על פעולתו של ביאליק בפולין יש לי דין־וחשבון מפורט. ביאליק פחד מנסיעה זו, אולם עכשיו הוא שמח מאוד על שנסע. בכל מקום הוא מכניס התעוררות וזרם חדש של חיים.

לולה האהן ביקרה אצלי כמה פעמים. התייחסה אלי בידידות רבה. שוחחנו הרבה עליך ועל עבודתך. אני משוכנע, חיים, שביקורך באפריקאי יתן לך סיפוק נפש רב. יתעורר אצלך רצון לבקר גם בפולין, דבר שהוא לדעתי נחוץ.

התארגנה כאן קבוצה, שהיתה רוצה להקים את “דביר” על יסודות חזקים. הייתי מאושר, לוא הצליח הדבר. במקרה זה הייתי גם אני וגם ביאליק יכולים לשבת בשקט בארץ־ישראל ולעבוד. מארטין [רוזנבליט] יספר לך על הכל. לעת עתה נעשתה רק ההתחלה. שוקן הבטיח שיתוף פעולה. לשם השפעה על מצב הרוחות בא“י עצמה דרוש, של”שלנו" תהיה אפשרות להשתתף באופן ישיר יותר בחיים הארצישראליים. בבית ההבראה בגרונוואלד אני נשאר יחידי, אבל מבטיחים, שיטפלו בי. אני מצדי משתדל להבריא בהקדם האפשרי.

על אסיפותיך בהולאנד סיפרה לי לולה האהן. לא פקפקתי אף פעם בהצלחתך, ועכשיו אני בטוח בה עוד יותר. עליך להשתמש בזמן החופש שלך, כלומר זמן שחרורך מכל רשמיות. מי יודע כמה זמן יימשך החופש הזה בשבילך.

אני מחבק אותך חזק ומנשק באחווה

כולי שלך

שמריה

אל גב' ליאוני לאנדסברג ¹⁴

גרונוואלד, 23 בנובמבר 1931

ידידה יקרה,

אל־נא יהא בלבך עלי, ואל־נא תחמירי משפטך. חמש פעמים ניסיתי לכתוב, וכל פעם נאלץ הייתי להניח את העט – אין זה נכון: את העפרון – מידי. חסר הייתי את כוח הריכוז. כל מאמצי עלו בתוהו. דאגת לי כידיד נאמן, הבאת אותי לחדר נעים ואפילו הזמנת בשבילי מזג אויר יפה, כמעט קיצי. אלא שלא היה ביכולתי להסתגל אל הסביבה החדשה. הרגשתי עצמי כלוא ונידון לבדידות. אמנם הבדידות בתור שכזאת השפעתה עלי אינה מבהילה כלל – לעתים אפילו מבקש אני אותה, מתגעגע עליה – אך לא בארץ זרה.

ביתר בירור: מאז נסיעתך מכאן לא היתה לי שעה אחת של מנוח. הכאבים הפיסיים הופיעו ביתר שאת. ביקרו אצלי ידידי: משפחת פליישמאן. החלטתי שלא להתאונן ולשאת את כאבי בסבלנות. היום הוקל לי במקצת, ומשתמש אני בשעת הכושר הראשונה כד לכתוב לך כמה שורות, ידידתי היקרה. פליישמאן מבטיח לי, כי בקרוב ישובו כוחותי אלי ושוב אהיה מוכשר לעבודה. השאלה אינה אלא זאת – מתי יחול “בקרוב” זה.

מבין ידידי הציוניים לא בא אלי איש. אחדים – במסעות; אחדים – חולים. “חברי לשולחן” אינם מעניינים אותי. היפוכו של דבר. אוכלים הם בשר ומשוחחים שיחות צמחוניות שאין לשאתן. מבקש הייתי שנהפוך יהיה.

משתתף אני בשמחתם של ילדוניך החביבים, החביבים. שלושה שבועות גזלת מהם. אין ביכולתי להשתחרר מהרגשת־מה של אשם. מחר או מחרתיים שוב אכתוב לך, וכן לד"ר אלפרד היקר. לפי שעה קבלו־נא כולכם ברכות לבביות ביותר.

ידידך אסיר־התודה עד למאוד.

שמריה לוין

לאחיו

ברלין, 3 בדצמבר 1931

לאליעזר, חביבי, שלום וברכה!

לפני שבועיים בערך סידרתי שישלחו לך את החלק הראשון של תולדות חיי בגרמנית והנני מקווה שכבר קיבלת אותו גם עיינת בו. ונא לכתוב לי, איך מצאו חן בעיניך התמונות מעיירתנו. המו"ל שלי שבע רצון בהפצת הספר, וביחוד אם להכניס בחשבון את צוק העתים ואת מחיר הספר שאיננו נמוך אפילו בשנים כתיקונן.

מצב בריאותי אמנם הוטב וכבר השתחררתי מהכאב שהרגשתי בסביבת הלב כארבע שבועות בלי הפסקה. אבל בכל זאת עוד חזקה עלי פקודת הרופאים, ואיני יודע אם ירשו לי להמשיך את עבודתי הכרוכה בנסיעות ובטלטולי דרך בחדשים הסמוכים.

הנני חושב לנחוץ עד מאוד, שמר ברנשטיין יבוא לברלין, ואפילו אם רק ליומיים. התחלתי באי איזו פעולה לטובת ביסוס ה“דביר”, אבל אין לי עם מי להימלך כאן וצריך אני למסור הרבה דברים שבע"פ, שאי אפשר למסרם בכתב, ובכלל טובים השניים מן האחד, כדי לגשת לענין קשה כזה. קיבלתי מכתב מרבי חיים נחמן [ביאליק] שלנו, אבל גם על המכתב הזה אוכל לתת את תשובתי רק אחרי שאתראה עם ברנשטיין. ובכן, יקירי, תראה נא את מכתבי זה לברנשטיין ותבקשהו בשמי, אם יוכל לבוא הנה ליום או יומיים, ואם אפשר שימהר את בואו הנה.

מאניה’לה ומברוך הנני מקבל מכתבים תכופים ות"ל שלום להם. אמנם מתוך מכתב אניה הנני רואה שהחורף כבר התחיל משפיע על מצב רוחם.

אחכה לתשובה טלגרפית.

שלך באהבה רבה

שמריה

אל חיים וייצמן ¹⁵

ברלין, 4 בדצמבר 1931

חיים היקר שלי,

אני שולח את מיטב אחולי לערב של ה־7 בדצמבר. אני בטוח שתתאים את המלה הנכונה לשעה, ושהמלה הזאת יהיה לה הד בכל היהדות. ותהא מלה זו, למרות מצב הרוחות השורר, חזקה, אמיצה, חדורה אמונה עמוקה, אמונה, שנשאת אותה בלבך תמיד, אפילו ברגעים של קשיים ומשברים, כשגם אתה השתדלת, לשם נימוס פוליטי, להסתיר את האמונה הזאת. התהליך, העובר עכשיו על יהדות העולם, יתן לנו זכות לא רק מוסרית אלא גם הגיונית על אמונתנו, שראתה בארץ ישראל את עוגן ההצלה היחידי בשביל עמנו. אני חוזה מראש, אני מרגיש, שהרעיון שלנו יצא מהמצב הקטסטרופאלי, שהוא נמצא בו עכשיו, מחוזק יותר. תפקידנו – להילחם בתופעות של קטנוּת מוחין במחננו שלנו, לפעול נגד כל מחשבה בדבר הפסקה זמנית בעבודתנו. אני בטוח, חיים, שיתחילו להזמין אותך עוד יותר מכל הצדדים. ההוכחה הטובה ביותר, שהעם מרגיש באופן אינסטינקטיבי איפה האמת ואיפה הדרך הנכונה.

תבין איפוא מה עמוק הוא הסבל הנפשי שלי מההכרח לעשות הפסקה בעבודתי הרופאים מבטיחים לי, שארפא, אולם מוסיפים ואומרים, שריפויי ילך רק בצעדים איטיים. גם זו לטובה. מייעצים לי להתרפא עוד חודש, חודשיים, ואחרי כן לנסוע הביתה ולעסוק בעבודה ספרותית. אני מרגיש שנחלשתי ואינני יודע בעצמי, איזו החלטה לקבל. הן ויירה והן לולה האהן יספרו לך על מצבי.

אני מחבק חזק ומנשק אותך

שלך

שמריה

אל אחיו

ברלין, 5 בדצמבר 1931

לאליעזר חביבי, שלום וברכה!

אך זה נתקבלה הטלגרמה שלך: "Bernstein leicht erkältet.

Beabsichtigt spätestens Freitag Berlin eintreffen. Schreibet"¹⁶ בוודאי אקבל גם מכתב מפורט ממך וגם מברנשטיין, אבל אני ממהר להשיב על הטלגרמה ולבקש את ברנשטיין, אם רק מצב בריאותו מרשה לו, להקדים את בואו, ולהודיעני, כמובן את יום בואו תיכף.

קיבלתי היום ידיעה משמחת מעט מניו־יורק ע“ד גורלו של החלק השלישי של ספרי. המו”ל מתעתד להוציאו לאור בחדשי האביב 1932, כלומר בעוד חדשים אחדים. מתאונן המו“ל, כי שוק הספרים כמעט נשתתק גם באמריקא, אין קונה ואין קורא, וכי דרושה העזה גדולה לגשת להדפסת ספרים חדשים. המתרגם שלי, ידידי פייבל, מבקש אותי מאוד כי אגש תיכף לעבודתי הספרותית ולכתוב את החלק הרביעי, שהוא צריך להיות כעין גולת הכותרת של ספרי זה. הלוואי, הלוואי שמצב בריאותי וגם הרגשתי הנפשית יוטבו במידה כזו, שאהיה עוד הפעם ראוי להשריית רוח יצירה. בקרני ג”כ המו"ל שלי הגרמני. הוא שבע רצון מהפצת ספרי כאן. את החלק השני יוציא לאור רק בסוף שנת 1932, כדי לשים רווח בין החלק הראשון והשני.

שאלתי אותך במכתבי הקודם והנני חוזר על שאלתי: האם קיבלת את ספרי בגרמנית? ואם קיבלת – הקראת אותו? מצב בריאותי איננו רע, אבל יש עוד מקום להתפתחות ולהטבה. את ברנשטיין בקש נא בשמי, כי יסלח לי את קימוצי במכתבים. אני מבכר שעה אחת של שיחה על מאות מכתבים, ויש לי באמת צורך להתיעץ עמו על כל הענין של מוסדנו היקר לכולנו.

באהבה רבה, אחיך

שמריה

אל מרדכי ברנשטיין, וארשה

7 בדצמבר, 1931

לידידי היקר, שלום וברכה!

קיבלתי את מכתבך מן 4 דנא והנני מסכים שתבוא לברלין ביום ו' הבא ותעשה עמי יומיים עד יום א' בערב. השתדלתי כאן, עד כמה שאפשר בצוק עתים אלה, לעניין אחדים מידידי הקרובים לי והמוכנים לעזור לנו בדאגה לקיומו של ה“דביר” והמשך פעולתו, אבל כששואלים אותי איך ובמה אפשר להבטיח את המוסד ולהצילו מהרס גמור, אין תשובה נכונה בפי ואיני יודע על איזו סכומים לדבר ואפילו בקירוב. מפני זה החלטתי לעמוד על בקשתי שתבוא הנה ותסביר לי את מצבו של ה“דביר” ותראה את דעתך, באיזו הצעה מבוססת יש לבוא. אין אני מקווה לגדולות, אין אני יודע מה יש להשיג בשעה שמוסדות העולם מתמוטטים והקרקע נשמטת מתחת רגלי היהדות המערבית, הנתונה בין הפטיש והסדן, כמו שהיה נהוג תמיד בזמן חירום. אבל נאלץ לנסות לבקש תומכים ועוזרים בתוך החוגים הקטנים והמצומצמים, שיש עוד למצוא בתוכם אוזן קשבת לשאלות תרבותיות, שנית, מתוך השיחה שהיתה לי עם שוקן הבינותי, כי נקל יהיה לפעול עליו, שישתתף בהוצאת שורה של ספרים שהצעתי לפניו. כמו: ספר האגדה, ההיסטוריה של דובנוב, המשניות של ביאליק ועוד ספרים אחדים. כשיבוא ביאליק הנה נחוץ יהיה לעבד תכנית מסויימת בנידון זה ולבקש אמצעי הגשמתה.

מצב בריאותי הוטב בהרבה, אבל נחוץ לדעת, יקירי, שעלי עברה מחלה אנושה, כחודש ימים הייתי קשור למיטתי, וגם כעת עדיין עלי להיזהר מכל התעייפות ואפילו הקלה שבקלות. אנוס הייתי להפסיק את עבודתי בעצם התפתחותה ואיני יודע, כמה תימשך עוד ההפסקה.

הודיעני נא באיזו שעה תוכל לסור אלי ביום ו' הבא. אשמח בכלל להתראות עמך.

בידידות נאמנה, שלך

שמריה לוין

אל רבקה וישראל זיוו, לונדון ¹⁷

ברלין, 7 בנובמבר 1931

בקי וישראל חביבי,

מכיוון שכבר מסוגל אני לשבת ליד שולחן הכתיבה, אשלח לכם, ראשית כל, את ברכותי הלבביות ביותר. עבודתי בגרמניא תחילתה היתה יפה להפליא, אלא שלדאבון־לבי חליתי ומרותק הייתי במשך ששה שבועות תמימים. עתה הוטב לי במידה ניכרת: כבר יכול אני לנוע, כבר יכול אני לעבוד מעט, אך הרצאות ומסעות עדיין אין, לפי שעה, להעלותם על הפרק. עדיין נתון אני בטיפול רפואי. הרופאים מבטיחים לי, שאם ארפא עצמי בסבלנות עוד במשך זמן־מה, עשוי אני שוב להגיע לרפואה שלמה.

הפצת ספרי הגרמני מרוצה המו“ל ממנה עד מאוד. ייתכן, שבעתיד תיפול גם בחלקי טובת־הנאה הנאה מכך. עד עתה עוד לא הכניסה לי המהדורה הגרמנית כל מאומה. הכאך האנגלי השלישי יופיע באביב הבא, כלומר – באפריל־מאי 1932. כך כותב לי המו”ל מניו־יורק.

קיבלתי הזמנה מאת מועדון פ.אֶ.נ. מלונדון לחודש דצמבר, אלא שלדאבון לבי לא יכולתי להיענות להזמנה אדיבה זאת, שהגיעתני תודות לידידנו דוד אידר. העניין חשוב לי מאוד, כי עשוי הוא לסייע לספרי – אך מן ההכרח לדחותו.

אמור־נא בשמי שלום למשפחה היקרה וקבל ברכות לבביות ביותר.

מאת שלך

שמריה

אל ליאוני לאנדסברג ¹⁸

ברלין, 10 בדצמבר 1931

ידידה יקרה,

זה עתה כתבתי לאלפרד היקר שלך וציינתי את הנימוקים בגללם נאלץ הייתי לוותר על הצעה חדשה בעניין “דביר”. אקווה, כי בקרוב תימצא ל, אולי, שעת הכושר להסביר בעל־פה את הסיבות שהניעוני, וסמוך לבי ובטוח כי הן, הסיבות, תהיינה משכנעות.

מבחינת בריאות הוקל לי במידה ניכרת – מבחינת המוראל מצבי עדיין בעינו, לדאבון־לבי. יושב אני באפס־מעשה, באפס־יצירה, ודבר זה גורם לי כאב. מאת אניה שלי עדיין לא הגיעתני כל ידיעה. כפי שאומרים, לא נתקבל הפעם הדואר מארץ ישראל. אין בכך דאגה חדשה, אך גם סיפוק אין בכך.

גברת נאֶטי הירש מבקרת אצלי לעתים קרובות למדי, יוצאת אתי לטיולים קצרים, ועושה מאמצים כנים לעשות כל דבר העשוי לבדרני. אסיר־תודה אני לה עד למאוד על מאמציה הידידותיים, אלא שבעיני ידידות־לשעת־הדחק היא זאת, שמקורה בטוב־לבו של יצור אנושי, אך לא בעולם משותף. מלבד זאת אין עתה ביכולתי לסמוך על שיפוטי אני. הכל אפרורי בעיני – כזה הוא מצב־רוחי. ידידי כולם, וגם ד"ר פליישמאן ביניהם, משתדלים לדבר על לבי שאעזוב את ברלין. יתכן שהצדק אתם. אלא שכבד־תנועה אני כל כך. מחר יבוא הנה מר ברנשטיין. ייתכן והכרעתי תיפול במוקדם יותר מן המשוער.

הפעולה בלונדון עברה, כפי שאומרים, בזוהר ובהצלחה. וייצמאן רמתו היתה כראוי. הרי יוצא־מגדר־הרגיל הנו. עומד אני על דעתי, כי ההסתדרות הציונית עשתה פשע וגם איוולת שעוד גדולה היא ממנו בהחליפה איש זה באחד בינוני מכל וכל.

ברכותי הלבביות ביותר לחוה’לה ולללה וכן גם לך.

מאת שלך

שמריה לוין

אל חיים וייצמן ¹⁹

ויסבאדן, 12 בינואר 1932

חיים חביבי,

גם משאלתי היתה לבקר אצלך בלונדון עוד לפני נסיעתך לאפריקא הדרומית ולשוחח עוד פעם בפרוטרוט על הכל, הקרוב ללב שנינו וחשוב לנו. אולם התנאים התנגדו למשאלה מוצדקת זאת, ונאלץ אני לחוות את איחולי להצלחתך רק בכתב. מיותר לפי דעתי להלביש לאיחולי אלה מלים יפות, אתה יודע, חיים, הם מלווים אותך תמיד בכל נסיעותיך ובכל פעולותיך. אני איני מסופק אף רבע, כי מאמצך דעכשיו יוכתר בהצלחה גדולה, ומשוכנע הנני כי גם לך יתן את הסיפוק המגיע.

רק דבר אחד אבקש ממך: בכל תנועה ישנם אנשים קטנים במספר רב, שהם מונהגים על ידי מוטיבים קטנוניים והם מוכשרים לפעולות קטנוניות אשר לפעמים מפריעים לכל מנהיג. אל תשים לב אליהם, אל תשים לב לרגעים כאלה, יעמוד לפני עיניך הדבר הגדול והכלל, ותשאר על הרמה, אשר בה בחרה ההיסטוריה עבורך.

היה לי קשה עד עתה להודיעך את דעתי על טיוטת מכתבך אל הברון ר[וטשילד]. עתה לפי דעתי אין כל סיבה לא לשלוח את המכתב הזה. היתה זאת גסות הרוח להעליל עליך מוטיבים טמאים, שגרמו לכך שהסכמת לאסיפה בלונדון ביום 7 בדצמבר. כדאי לשמור את זכר גסות רוח זו. היא איננה הראשונה ולא תהיה האחרונה. גסות רוח כזאת איננה מצליחה.

הדינים והחשבונות הקצרים שאני מקבל מאמריקא אינם משפיעים לטובה. אם המבצע הגדול של ההסתדרות הציונית, שאליו דורבנה על ידי נשיא הסוכנות היהודית בעצמו ובכבודו, יהיה קבלת מלווה בסך של מאה אלף דולר – מבצע ממדרגה ראשונה בשעה מכריעה, – אז זו היא תעודת עניות שאין כמוה, הן למדרבן והן למדורבנים, לשגר משלחות תעמולה כדי להוריד כך את קנה המידה של בנין הארץ, – לדבר כזה לא ציפיתי אפילו מההנהלה החדשה.

כעת על עצמי: לצערי אין לי לספר דברים משמחים. מצבי לא הוטב, אני סובל עוד תמיד מכאבים, ובזמן האחרון נוסף לזה גם עוד חוסר שינה. כמעט שלושה שבועות נמצא אני בסנטוריום ונאלץ עוד לשכב. הרופאים מבטיחים לי, שאתרפא כליל כשאקבל עלי בסבלנות בדיקה וריפוי ארוך. אני עושה כך, מאחר שאין לי ברירה. אולם עלי להודות כי הנסיון לסבלנות מעיק עלי מאוד באופן נפשי. הכרך השלישי של הביוגרפיה שלי נמסר לדפוס ויופיע בקרוב. הגיע הזמן שאתחיל בכרך הרביעי, ההפסקה ארוכה מדי. גם העניינים המעיקים האחרים של החיים של כל אחד מאתנו שגם במידה די רבה, מורגשים במצב נפשי חלש כזה, בסבל קשה.

הרופא יעץ לי, שאת מספר המכתבים אצמצם למינימום וכי אכתיב אותם ולא אכתבם במו ידי. הוא בדעה כי הכתבה תאמץ אותי פחות. אולם יש לי ההרגשה, כי הכתבה אינה קלה לי יותר מכתיבה, ואני מבטיחך שאכתוב לך עוד לפני נסיעתך שורות אחדות במו ידי, כשלא ארגיש כאבים.

מה שלומה של ווירה החביבה? מה אומרים הרופאים בפריז? אני מחבק באהבת אחים ומנשק לך ולווירה.

כולי שלך

שמריה

אל ד"ר שמעון פליישמאן ²⁰

ויסבאדן, 10.2.32

שמעון יקר,

תודה רבה בעד שורותיך מ־8 (לחודש). התקשיתי להחליט לנסוע להיידלברג, בה אין לי לא ידידים ולא מכרים, אולם נכנע אני לעצתכם. ד"ר כהן יסע עמי ויציגני לפני פרופ' פרנקל.

קטע אחד במכתבך אינו ברור לי: “אני בטוח, שתדע להתגבר גם על קשיים אלה, אם כי אני מכיר בהחלט, שמבחינה אחת הם עולים על אלה שקדמו להם עד כה”. לא ברור לי: מתכוון אתה לקשיי החומריים או למצבי הגופני? ועוד לא מובן לי כשאתה מדבר על היידלברג כעל “שלב־ביניים” הכרחי. לאמיתו של דבר שולחים אותי להיידלברג מפני שאינם מרוצים מהצלחתו – אם ניכרת כזו בכלל – של ריפויי בוויסבאדן.

מאניה’לה אני מקבל מכתבים בלתי־שמחים. שולמית’ל עדיין אינה יכולה להתנועע והיא צמודה למיטה. ברוך, בהתרשלותו, כותב מעט. כבר הייתי שרוי בדאגה וטלגרפתי אתמול ללאה. קיבלתי תשובה, שהכל בסדר.

מהיידלברג אכתוב לך ביתר פירוט. את הכתובת ההיידלברגית איני יודע לפי שעה. אם יתעורר בך רצון לכתוב לי, שלח את המכתב לפי מענו של ד"ר אלפרד לאנדסברג 20.

נשיקות חמות לך ולמרתה.

שלך

שמריה

אל חיים וייצמן ²¹

ויסבאדן, 12.2.32

חיים יקירי!

כחודשיים עברו עלי בשכיבה בבית־ההבראה “נרוטאל”, אולם לא עלה עדיין להשיב את כוחותי לאיתנם. ד“ר כהן נסע לברלין וערך התייעצות עם הרופאים ליכטוויץ ופליישמאן בדבר ריפויי להבא לאור ההסתכלויות והתוצאות בבית־ההבראה “נרוטאל”. החליטו לשלחני להיידלברג לפרופ' פרנקל, הנחשב לבעל־שם עולמי בשטח מחלות כלי־הדם. מחר אני נוסע להיידלברג. מלווני ד”ר כהן. שוב ריפוי בבית־הבראה, ריפוי תוך בדידות. אין ברירה. יש להיכנע לעצת הרופאים, לשלם בעד כל שנות היחס הרשלני לבריאותי אני. הרופאים ממשיכים להבטיחני, שאוכל שוב להיות מוכשר לעבודה, אם תספיק לי הסבלנות לעבור את סידרת הריפוי הנוכחי.

מאת הילדים אני מקבל מכתבים כסידרם. שולמית’ל שלי עודנה בבית־החולים. מחלת הטיפוס חלפה מזמן, אולם השאירה דלקת ורידים ברגליים. המחלה אינה כרוכה בסכנה, אולם היא ממושכת. מהיידלברג אכתוב לך ביתר פירוט.

הלאנדסברגים וד"ר כהן התייחסו אלי כל הזמן כאחים. השתדלו להקל על בדידותי ככל האפשר. מצב־הרוח הכללי בקרב יהודי גרמניא מוסיף להיות מדוכא, אולם אופיו המבוהל נתרופף קמעא. הפעולה הציונית מתנהלת בצורה אינטנסיבית למדי. על הפעולה באמריקא איני יודע דבר. העתונים אינם מאפשרים להתמצא כראוי.

הנסיעה הסבה בוודאי לך ולוירה קורת־רוח רבה. אני משוכנע, שהפעולה באפריקא הדרומית תסב לך קורת־רוח רבה עוד יותר ותביא לך סיפוק־נפש מוסרי למכביר.

כתוב לי לפי כתובת רח' מייניקה 10, ברלין. מעבירים אלי את הדואר כסידרו. מי יתן ואוכל לפסח לנסוע הביתה. אהיה מאושר להיפגש אתך במכורה.

אני מחבק אותך בכוח ומנשק אותך ואת וירה.

כולו שלך

שמריה

אל ד"ר שמעון פליישמאן ²²

ויסבאדן, 18.2.32

שמעון היקר!

חמישה ימים שהיתי בהיידלברג, חמש פעמים ראה אותי פרופ' פרנקל. שוב בדקו אותי, ובבדיקה קפדנית יותר מאשר בבית־ההבראה “נרוטאל”. אינני מוצא מלים, כדי לתאר בהן את הרושם, שעשה עלי איש מופלא זה. אינני יודע בגלל איזה זכויות, אולם הוא נקשר אלי כאילו קושרת אותנו רעוּת ישנה בעבותות. בפעם הראשונה הייתי אצלו עם ד"ר כהן. פעם נסע אלי, פרופ' פרנקל, ולקחני למרפאתו המצויידת באופן נפלא, ושם התעסקו בי, הוא עצמו ושניים מעוזריו הראשיים, שעות אחדות – בבדיקות רנטגן, בעריכת קרדיוגרמה ובכמה בדיקות מסובכות אחרות. – 3 פעמים ביקר אותי בבית־המלון. הוא מרגיעני מאוד ומשתדל מאוד לעודדני. באמצעותו התחלתי להבין אותך יותר. הוא חיווה את דעתו לא רק נגד ריפוי בבית־הבראה, כי אם גם נגד תרופות. הוא מוצא, שבעיקר צריך אני בעצמי לקחת את עצמי בידי אני: לשנות את סידרי־חיי, להשלים עם הרבה חזיונות – עד לתחושת כאבים בכלל זה – מן הכרוכים בגילי, וביחוד באינטנסיביות של דרך־חיי שעשיתי. בקיצור, הוא דיבר אותם הדברים, ששמעתי לעתים כה קרובות מפיך. היום – בעת ביקורו החמישי – בא אלי להיפרד ממני. הוא התייחס אלי בחיבה רבה, הודה לי על קורת־הרוח שהסיבותי אני לו בבקרי אצלו. נפרדנו כששנינו נרגשים מאוד.

הנה כבר היום הששי העובר עלי ללא כל תרופות. הכאבים לא פסקו, אמנם, אולם גם לא גברו. פרופ' פרנקל מבטיח, שהכאבים יחלפו מעצמם במשך הזמן, ושאיני צריך לתת את דעתי עליהם, כאילו מפחד אני מפניהם. חזרתי שוב לויסבאדן ואני מתאכסן בבית־מלון. אעבוד כאן ימים אחדים למען ענות על המכתבים הרבים שנצטברו ואמשיך את דרכי – ללונדון. אולי דרך פאריז, כדי להתראות עם ברוך שלי. זוהי תכניתי ואני מקווה להגשימה. יש בדעתי לעשות בלונדון כשבועיים, כדי לסדר את ענייני, ואחר כך – הביתה, למולדת.

מאניה’לה אני מקבל מכתבים כסידרם. מסכנונת היא, סובלת עתה מאישיאס. שולמית עודנה במרפאת ד"ר דאנציגר.

אמור למרתה היקרה, כי אשתדל לעבור על החלק השני של כרך ב' ולעשות בו את הקיצורים הדרושים. אני מקווה, שכוחותי ישובו לאיתנם ואוכל לשלוח לה מלונדון גם את ההשלמות והחוליות המקשרות הדרושות. אולי תחקור מרתה – בטלפון – ותדרוש בדבר המכירה של הכרך הראשון, כדי להיוודע, הקיימת תקווה להוציא מהדורה שניה של הכרך הראשון, הרצויה לי מסיבות רבות.

כתוב־נא לי מיד, שמעון יקר, עפ“י כתובת ד”ר לאנדסברג 20 Parkstr..

אני מנשק אותך ואת מרתה היקרה. תודה, רעים, בעד הכול, בעד הכול.

שלך

שמריה

אל פולה מוצקין ²³

ויסבאדן, 18.2.32

פוליה יקרה,

שמעון יספר לך על הכול, כתבתי לו ביתר פירוט על ביקורי בהיידלברג אצל פרופ' פרנקל. ברצוני להוסיף אך דבר אחד: גם עתה עוד ישנם אנשים קדושים. קדוש כזה מצאתי בפרופ' פרנקל. ממבט ראשון נזדמנו, בדרך בלתי־מובנת, כידידים ותיקים, ונפרדנו איש מרעהו כידידים. הוא הרגיעני מאוד, אם כי מצד שני השקני “יין בהיר” (Er hat mir klaren Wein eingeschenkt). עם הרבה חזיונות עלי להשלים, על הרבה עלי להתגבר אך בכוח הרצון. החיים בבית־הבראה ותרופות יכולים לעזור לי אך במעט.

אני נשאר כאן רק ימים אחדים, להסדיר מכאן כמה עניינים, הדורשים תשובה בכתב מצדי, ואח“כ אני יוצא ללונדון. אולי דרך פאריז. מאניה’לה אני מקבל מכתבים. היא סובלת שוב מאישיאס. שולמית עודנה אצל ד”ר דאנציגר. לא משמח ביותר, אולם נקווה, שאנו הולכים לקראת זמנים טובים יותר.

שלחי לי מיד, פוליה יקרה, את כתובת ליאו [מוצקין] בפאריז, למקרה שארצה לטלגרף אליו. הנחתי באיזה מקום את הכתובת הפאריזאית ואינני יכול למצוא אותה. את מכתבך שלחי לפי הכתובת: ד"ר א. לאנדסברג, 20 Parkstr..

דרישת־שלום לבבית ממני לגד²⁴ היקר. כתבי כמה מלים על תדי²⁵. כיצד הוא חש את עצמו, ואיך מתנהלת עבודתו.

אני לוחץ את ידך בחזקה.

שלך

שמריה

אל ד"ר שמעון פליישמן ²⁶

ויסבאדן, 20.2.32

שמעון יקר!

תודה לך, רע, בעד מכתבך המקסים. הנני מציית מתאמץ להתגבר על עצמי, כדי לחזור לחיים תקינים. אני נאבק עם הכאבים, שמזמן לזמן, ולפעמים גם תכופות, ואפילו תכופות מדי, גורמים לי סבל רב.

מחר בבוקר אני נוסע ללונדון דרך פאריז. אראה את ברוך ואת ליאו [מוצקין]. הן כה מתגעגע אני לקרובים, כה משתוקק להיפגש עם בני־ביתי. בפאריז יש בדעתי לשהות יום־יומיים. אולי יסע עמי ברוך ללנודון לזמן־מה, אם הדבר יהא אפשרי.

כתובתי בלונדון: Hotel Russel, Russel Sq., London. W.C. 1.

את דוגמאות התרגום אין צורך לשלוח לי. הן יותר מכולם שבע־רצון אני מתרגומה של מרתה. אולם לו אפשר היה לשלוח לי לא"י את גליונות ההגהה לפני ההדפסה – היה זה דבר מועיל.

מסור, בבקשה, לפוליה, שלצערי, לא יכולתי לדחות את נסיעתי ללונדון לשבוע הבא, כי ביום ג', האחד במארס עלי להיות שם.

למרתה מסור פריסת־שלום לבבית ממני ואת בקשתי, כי תשוחח עם מר רובולט בדבר מהדורה שנייה של הכרך הראשון. תראה, שקהל הקוראים הרגיל יגלה יחס טוב יותר לכרך השני מאשר לראשון. הכרך השני מובן יותר לקורא בינוני. בעיני עצמי מוצא חן יותר הכרך השלישי, בכל המובנים.

אחכה למכתבי מרתה בלונדון. מזמן לזמן אודיעך על מצב בריאותי.

אני מנשק אותך ואת מרתה בכל לב.

שלך

שמריה

אל מאיר דיזנגוף

הכרמל, חיפה, כ"ג במאי 1932

לידידי היקר, שלום וברכה!

בתור מילואים לשיחתנו הפרטית ביום השבת שעבר הנני להוסיף, כי בקשתי שטוחה לפניך להתייחס בתשומת לב לגורל הבית שלי בשדרות רוטשילד, תל־אביב. וזה הדבר.

בניתי את הבית לפני שתים־עשרה שנה, והוא היה חוסם את שדרת רוטשילד מצדה המערבי ללא מעבר להרחוב שמאחוריה, ביקש אותי ידידי להרשות לטובת עירית תל־אביב להעביר שביל בשביל עוברים ושבים דרך קצה מגרשי. מפני כבוד השואל ולטובת עירית תל־אביב, שתמיד התייחסתי אליה בחיבה יתירה נעתרתי לבקשתו וּויתרתי על חלק מקצה מגרשי.

מעולם לא עלה על רעיוני, כי העוברים ושבים בשביל הזה ישתמשו בו לרעת הבית שבניתי, וכי יהפכו אותו במשך הזמן למקום של טנופת – יסלחו נא לי את המבטא הקשה והגס הזה, אבל הוא הולם את המציאות – שכל בעל רוח אנוס להתרחק ממנו כמטחווי קשת. לפרסום כזה של ביתי לא חיכיתי, ואם גם אי אפשרי לעולם בלי בורסקאי ובלי בשׂם, אבל הלא ידוע, כי אוי לו למי שהוא בורסקאי, ובפרט שכל פיטום הקטורת של מאות בורסקאים לא יצטרף לחשבון של הריחות הנחים שסביב לביתי על ידי חולשת אנשים גסים בלתי מנומסים.

חושב אני, כי עירית תל־אביב מחוייבת על כבודה ולקיים מצוות “ויתד תהיה לך על אזנך”. חושב אני גם כן כי עירית תל־אביב מחויבת להציל את ביתי מהחרפה שהמיטו ועדיין ממיטים עליו המשתמשים בשביל הנזכר.

והנני סומך על הנהלת תל־אביב שתתקן את המעוות בזריזות האפשרית באופן רדיקלי, ולא תשאיר פירצה קוראה לגנב ונקב קורא לאנשים שאינם יודעים כיצד להתנהג בסביבה מנומסת.

בכל הדרת הכבוד ובתודה למפרע

שמריה הלוי לוין

אל מרתה פליישמן ²⁷

חיפה, הר הכרמל, 23.5.1932

מרתה וסמיון היקרים!

אין אתם צריכים לכעוס עלי. אך בימים האחרונים הקיצותי כאילו מתרדמה עמוקה והתחלתי שוב לחוש את עצמי מעשה בן־אדם, ואילו במשך כל הזמן נאבקתי עם נקודה מתה, שנתהוותה בי, שאותה חשתי ולא יכולת להתגבר עליה. עתה הוטב לי. הכאבים נעלמו כמעט, וכבר יכול אני לעבוד קמעא קמעא.

מדאיג אותי מאוד מאוד שמארתה לא השיבה על מכתבי האחרון מלונדון. למען השם, כתבי מיד, מה נשמע אצלכם, כיצד הנכם מתגברים על תקופת מבוכה זו. אנו מחכים כאן בימים אלה לבואם של ליאון ופוליה [מוצקין]. אני מקווה לשמוע מהם, שהכל אצלכם כתיקונו.

מראיה של הניה הוטב, כבר אינה סובלת במידה כה רבה מן הנשית (זה ה''אישיאס'') שלה. שולמית’ל נוסעת ויוצאת בימים אלה לפאריז אל ברוך. עליה עוד להתרפא. דנ’לה נער חמוד. מתפתח באופן תקין.

מן הכרך השלישי אני מרוצה מאוד. הוא עולה בהרבה על השני. יהיה רצון ולא יבייש את הרביעי.

בקוצר־רוח אני מחכה לידיעות מכם, ידידים יקרים.

המסור לכם ואוהבכם

שמריה

אל ד"ר אלפרד לאנדסברג, ויסבאדן ²⁸

כרמל, חיפה, 23 במאי 1932

ידיד יקר!

אל־נא תחמיר בדיני על התנהגותי. שלומי אחרי שובי לא הצטיין במיוחד. הפרטים אין בהם עניין. מכאובים סבלתי פחות משסבלתי בעודי בלונדון ובמשך המסע. אלא שמבחינת המוראל היה מצבי רע מאוד. לא היה ביכולתי לרכז את כוחותי שדרושים הם לעבודתי – כלומר, לא הייתי מסוגל להתגבר על הנקודה המתה שנשאתי בקרבי. לא התחלתי להרגיש הקלה אלא בשבוע האחרון. אקווה שזו תהיה מתמדת לפי טבעה. וששוב אוכל להכיר א עצמי בקרוב.

ההסדרים עליהם הסכמת עם ד“ר [זיגפריד] כצנלסון מביע אני את הסכמתי להם. מצפה אני, כי ד”ר כצנלסון יגיע, בסופו של דבר, לכלל הבנה כי עשה לי עוול. אמת נכון – בלתי זהיר הייתי בהבטחותי, אלא שהעונש חמור הוא יותר מדי ומכביד עלי עד למאוד. לולא היה “דביר” – שרכוש גדול לי בו, באופן אישי – בבחינת עניין אבוד, מקיים הייתי את הבטחתי במלואה. אלא שאין אני מפליג עוד באשליות ואיני מקווה להציל אף מעט מזעיר לעצמי מ“דביר” – על אחת כמה וכמה לאחר שגם הבטחת ידידנו שוקן לא נשאה פרי. חזיתי זאת מראש ולפיכך איני מרגיש אכזבה. כל אשר עשה החבר ש[וקן] הוא זה, שסיפק עבודה לביאליק ולרבניצקי בשביל בית ההוצאה שלו. אלא שדבר זה אין הוא נוגע בענייני “דביר”. יתכן שהדבר אף יזיק ל“דביר”.

במצורף – השטר החתום על סך 15־0־0 לירות, שזמן פרעונו חל ב־10 במאי 1933. אנהג גם להבא לפי עצותיך.

על מנת לא לפגום באופיו הרשמי של מכתבי זה אין רצוני להוסיף על האמור עוד עניינים פרטיים. גם כותב אני אל ליאוני תוך הימנעות מעניינים רשמיים, וכך שני המכתבים ישלימו זה את זה.

לך – מיטב תודותי על התעניינותך בענין “דביר”.

בברכה לבבית ביותר, שלך

שמריה לוין

אל ליאוני לאנדסברג ²⁹

הכרמל, חיפה, 23 במאי 1932

ידידה יקרה,

ברור לי כי נהגתי באופן פלילי, כמעט, בהניחי אותך ללא כל חדשות על מצבי במשך למעלה מששה שבועות. אך בוודאי תביני, כי דבר כזה לא יתכן שקרה ללא סיבה. מצפה אני, כי לא תכעסי עלי וכי תסלחי לי כליל על התנהגותי. להצטדקותי: גם בוריס שלי לא כתבתי לו אף שורה אחת ויחידה עד היום. נקודה מתה נוצרה בקרבי, ולא יכולתי להתגבר עליה. רק בימים האחרונים החלה הנקודה להתרופף במקצת ומתחיל אני להתאושש. החדשיים הדלים שעברו מאז שובי הביתה מונחים עתה מאחורי כאבן כבדה, ועלי להתאמץ עד למאוד כדי להזיזה ממקומה. הרגשה כבדה ומכבידה היא זאת.

כמעט ולא ראיתי כאן שום איש – לא רציתי לראות שום איש. התהלכתי בצל. אפילו דנ’לה המקסים לא יכול היה לבדרני ושאל תמיד, מדוע עצוב אני כל כך. לא השבתי לו תשובה – גם לגבי מבוגרים מסובכת היתה מכדי שאפשר יהיה לנסחה.

הקרח נבקע – אקווה כי זרם־חיי לא תעלה עליו שוב שכבת־קפאון. אקווה שכבר אוכל לגשת לעבודתי. הכרך הרביעי אינו נותן לי מנוח; מתרה הוא בגסות עוד יותר מן ה“יידישער פרלאג” – ואגב אורחא, בהצדקה מוסרית רבה יותר. העבודה גם מפחידה אותי במקצת. הסיבה: הכרך השלישי עלה יפה באמת – חזק הוא, עסיסי, מלא חיים. דבר זה מחייב אותי על אחת כמה וכמה בחיבור הכרך הרביעי. התפללי־נא למען הכרך הרביעי. תפילתו של ידיד כן מיטיבה היא.

את הכרך השלישי אשלח לך עוד היום, בדואר רשום. רציני הוא יותר ובשל יותר מן השני. לראשון אי אפשר להשוותו, כי רק פעם אחת בחייו פורחים לאדם ימי־ הילדוּת, לפיכך שונה מהותו לחלוטין, אלא שגאה אני בו באמת – מכיר אני בו את עצמי ואת עולמי.

את אניה מצאתי בעודה סובלת ממחלתה. עתה כבר הוטב לה. חייה עדיין אינם סדירים. גורמת היא לי דאגות רבות. רצוני לראותה מאושרת ושבעת־רצון – זאת משאלת־חיי החמה ביותר. התתמלא אימתי? שולמית עדיין לא שבה לגמרי לאיתנה ועוד יהיה עליה לבקר אצל אי אלו רופאים. אלא שכבר הוטב לה כדי כך שיכולה היא במאמצים לצאת לדרכה לפאריס – לבוריס שלה – דבר שיקרה כבר בימים הקרובים ביותר. דן הקטן מקסים הוא, מבנה גופו יפה להפליא, ורב בו החן – חן מזרחי.

מכאובי הגופניים כמעט נעלמו. לעתים עדיין מגיעים הדיהם אלי. אלא ששוב נעלמים הם עד מהרה. הרופא שבע־רצון הוא ממני, אני שבע־רצון עוד יותר ממני עצמי – בנידון זה. רק ממתין אני, שאשוב לאיתני בשלמות גם מבחינה רוחנית – רבית תמורת הזמן שאבד אוותר עליה, שהרי עדיין אני ממעריציו של משה רבנו הגדול ורואה כל תביעת רבית פשע. אמונתי העמוקה היא, כי כל האסונות בעולם מקורם בתביעת רבית.

על ארץ ישראל אין לי מה להוסיף. ארץ ישראל מקסימה היא, יהודי העולם – אוויליים. דעתי זאת לא אסטה ממנה.

ועתה אנא כתבי, ידידה יקרה, על חייך ועל בני משפחתך. מה הסיכויים בגרמניא? אילו תכניות מתכננים אחינו – אך בעיקר כתבי נא במפורט על תכניותיו של אלפרד. מאושר הייתי לראות את כל ידידי מרוכזים כאן. הרי זאת היתה משאלתי במשך כל ימי חיי. גם אל אלפרד כתבתי – בעניינים רשמיים.

נשקי־נא בשמי לבנותיך, שבדמיוני מקסימות הן עתה עוד יותר, וקבלי־נא ברכות לבביות ביותר

מאת ידידך

שמריה לוין

אל רבקה וישראל זיוו, לונדון

חיפה, הר הכרמל, 23 במאי 1932

[בעברית:] לבקי וישראל חביבי, שלום וברכה!

[בגרמנית:] אל נא תכעסו עלי, חביבי, על כי לא כתבתי לכם מאז שובי הביתה. לא רשלנות היא שגרמה לכך. שרוי הייתי במצב בו לא יכולתי אף ליטול את העט בידי. רק מזה זמן קצר מרגיש אני עצמי בטוב יותר. מרגיש אני כי התגברתי על הנקודה המתה. כאבי הרפו ממני, וזו הפעם הראשונה מזה שמונה חדשים הרגשתי אנושית. התחלתי לעבוד ואקווה, כי המנוחה שעל הכרמל תמנע ממני כל הפרעה.

עד עתה ראיתי כאן אנשים מעטים עד למאוד. אחדים ביקרו אצלי. אולם רכשתי לי מושגים ברורים על המצב בארץ ישראל, ובקרוב אשלח לכם דין וחשבון קצר. לפי שעה כל ריכוז־מחשבות עוד טעון הוא מאמץ רב מצדי.

עדיין מחכה אני למאמר שהובטח לי על ידי [אריה ליאון] סימון, הארי [סאקר] וישראל [זיו] בדבר תקופת־ההכנה שלפני הצהרת באלפור. אסיר תודה אהיה לכם עד מאוד, אם תשלחו את המאמר בקרוב.

בברכות לבביות ביותר לכם ולבני משפחתכם היקרים

שמריה

אל י"ח רבניצקי, תל־אביב

הר הכרמל, חיפה, 31 במאי 1932

לידידי הנכבד, שלום וברכה!

קיבלתי את מכתבך מן 27 דנא והנני שולח לך צרוף בזה שיק על חמשים לא“י. את העודף של 15 לא”י אמסור לך בקרוב בתל־אביב, ובטוח אני, כי תשתדל להוציא את החלק האחרון של רשב"ג בהקדם האפשרי. אין לי שום פקפוק, שהכסף לא יוּצא למטרה אחרת ובטוח אני, כי עוד יעלה בידנו להוציא עוד כרכים אחדים, שיהי שם המנוח רוזנבלום קרוא עליהם, כפי שהתחייבנו.

הכרמל אמנם משפיע עלי לטובה, אבל, לצערי, עדיין אין אני מרגיש את עצמי מסוגל לעבודה כמו בשנים קדמוניות. עבודת שעה קלה מעייפת אותי, ומכריחתני לנוח שעתיים. בכל אופן מצבי הוטב מכפי שהיה בשעת בואי הנה ויש תקווה שישתבח במשך הימים.

בידידות נאמנה

שמריה הלוי לוין

אל מארתה פליישמאן ³⁰

הר הכרמל, חיפה, 14 ביוני 1932

מארתה היקרה,

שורותיך מיום 31 במאי גרמו לי שמחת־אמת. עצבי מצבם איום תקין ביותר ויחסם אלי עוין בציירם לפני לעתים קרובות תמונות קודרות – במיוחד בשעה הנוכחית עת נראה, כי במרכז־אירופא עולים ימי הביניים על כל נוראותיהם עלינו. אין בפי טענות נגדכם, ידידי היקרים. אלא שאנו חזינו זאת מראש, ובכך היה אחד הכוחות המניעים של הכרתנו הציונית. אקווה, שבקרוב תפגשו את ליאו [מוצקין] והוא יספר לכם על המתהווה בארץ ישראל. עד כמה יכול היה כל המתהווה להיות יפה יותר ועשיר יותר בצורתו לו אנו הציונים היינו לא רק חלק מן העם – לו העם בשלמותו היה משתתף במפעל. שאלמלא כן יכולים היינו לצפות לעתיד ביתר תקווה. עם חסר־תבונה אנו, דבר זה מרגיז עד למאוד. אין לנו הזכות להיות אווילים.

את “וינאֶר ארבייטרצייטונג” אין ביכולתי להשיג כאן. שהוא, העתון, מתקיף את ספרי – דבר זה אינו אלא טבעי, על אחת כמה וכמה מאחד שמנוהל הוא על דיד יהודים. ספרי אינו כה חסר־סכנות כפי שהוא נראה – מפתח הוא רעיון שסכנה בו ל“ארבייטרצייטונג”: כוחו של העם היהודי לשחרור – רעיון ששנוא על הסוציאל־דמוקראטים היהודיים, פרט ליוצאים־מן־הכלל שמספרם מבוטל. ובכן, מארתה היקרה – אין את חייבת לנחמני כי איני מתעצב כלל על משפטו השלילי של ה“ארבייטרצייטונג” ושכמותו. לפי שעה קיבלתי כמה ביקורות על הכרך השלישי. עולות הן על כל מה שנכתב עד עתה על הכרכים הראשונים. אך סיפוק רב עוד יותר גורמת לי העובדה, כי אני עצמי שבע־רצון אני מן הכרך השלישי – ואף למעלה מזה. לא תוכלי לשער בנפשך, עד מה חריף אני בבקורתי העצמית. שולח אני לך את הכרך בדואר, שהרי ליאו [מוצקין] נוסע תחילה לפאריס. כשנקלע אדם בין ציונים – הרי עדיין הדואר הנו בבחינת הדרך הקצרה ביותר.

שאדון רובולט אינו שבע־רצון מן ההצלחה המועטת של הכרך הראשון – מצער אותי עד למאוד. מחלתי הפתאומית הזיקה הרבה להפצת הספר, אלא שגם בית־ההוצאה לא היה בריא לגמרי באותם הימים, וגם בכך היה משום מכשול על דרך ההצלחה. אמונתי היא, כי הספר לא יגיע למלוא־משמעותו אלא עם הופעת הכרך הרביעי – הביקורת האמריקנית תובעת אפילו עוד כרך חמישי. עליך לדבר עם רובולט לאחר שאת ושמעון תקראו את הכרך השלישי.

הציטאטה, עמוד 79 שורה 4 מלמעלה, לקוחה מן הנביא הושע, פרק ב', פסוקים כ“א, כ”ב. אבקשך, מארתה היקרה, לשים לב היטב. ועוד כמה הערות. בעמוד 147 השמטתי את הקטע שבסוגריים, משורה 6 עד שורה 18. הוא יוכל לעמוד בעינו – לאחר שיקול מעמיק ששקלתי בדבר. לעומת זאת נותן אני לך ולשמעון יפוי־כוח מוחלט לעצב כראות־עיניכם את הקטעים הדנים בגרמניא. הקטעים בדבר קראֶפס³¹ אשלחם לך בקרוב בכמה השמטות ובכמה תוספות בגלל ליאו [מוצקין] – קטעים שהופיעו תחילה ב“פורוואֶרטס” והושמטו רק בתרגום האנגלי.

עתה לעניינים אישיים. אָניה עוברת עכשיו מרפא בטבריה – היא מתרחצת שם. אקווה, שהדבר יביא לה הקלה. שולמית כבר נמצאת בפאריס עם בוריס. דנ’לה מתפתח התפתחות נורמאלית. מבחינה פיסית הרגשתי טובה יותר במידה ניכרת. מבחינת המוראל – טובה יותר רק במידת־מה. עדיין חסר לי המתח הדרוש לעבודה של ממש. ארץ ישראל, ובמיוחד א[רץ] י[שראל] היהודית, מתפתחת התפתחות נפלאה. מדוע אווילים היהודים כל כך?

קבלו־נא, מארתה היקרה ושמעון היקר, ברכות לבביות ביותר

מאת שלכם

שמריה

ליאו [מוצקין] מראה־פניו מזהירים. כבר מזה שנים לא ראיתיו פורח כל־כך – אמרי לפוליה, שעליה להזהר, כי על ליאו עוברת עכשיו תקופת הנעורים השניה.

אל חנה [גולדברג]

[בין 14 ל־21 ביוני 1032]

לחנה’לה היקרה, שלום וברכה!

קבלי נא את תודתי העמוקה בעד שורותיך הנעימות, שגרמו לי במת נחת רוח. תקופת וילנא השאירה אחריה בחיי נתיב מזהיר ומאיר. בית יצחק ורחל הפתוח לרווחה עומד עוד כמו חי נגד עיני ובתוך הסביבה הזו, מלאה חן וקסם ושקוית מסורת דורות הנני מסתכל לקלסתר פניה של הילדה חנה’לה החביבה, וכעת כשאני רואה את ילדיך – לצערי, לעתים כל כך רחוקות, יש לי רק ברכה אחת בשבילך: מי יתן, חנה’לה, וילדיך ימשיכו את מסורת הוריך, והחוליה הנוספת בשרשרת הדורות תהיה ללווית חן ולתפארת לעמנו.

בינתיים קיבלתי ביקורת על החלק השלישי מאמריקא. מרימים אותי עד לשמיים וכמעט שאני מתבייש לחזור על התהילות והתשבחות שמפזרים לספרי במידה כל כך גדושה, אבל מה לעשות, הנני מרכין את ראשי בפני גלי ההלל ואמשיך את עבודתי, הנותנת לי סיפוק רוחני והמפרנסת את כוח יצירתי.

ותודה כפולה לך בעד ההזמנה. הנני מקווה להיות בתל־אביב עוד עד כלות החודש ואשמח מאוד לראות אותך ואמך היקרה לפני נסיעתכן לחו"ל.

בברכת שלום מאתי ומאת אניה ודנ’לה המצטרפים אל ברכתי.

שלך בחיבה

שמריה

ברכת שלום מיוחדת לה“אדון ומצוה” שלך. האם גם הוא נוסע לחו"ל?

אל ד"ר אלפרד לאנדסברג, ויסבאדן ³²

חיפה, הר הכרמל, 3 ביולי 1932

ידיד יקר,

בזמן האחרון הרגשתי עצמי בטוב יותר במקצת. ולפיכך העזתי לבקר בתל־אביב – עיר הבירה החדשה של ארץ ישראל המשגשגת, מקום שם עשיתי עשרה ימים תמימים. הדואר המתין לי במנוחה על הכרמל, ועל כן מגיע אני רק עכשיו לכך שאשיב על מכתבך מיום 18 ביוני. אקווה, שסוף סוף חתמתי על שטרות במקום הנכון.

מאז שובי שוב שוכב אני במיטה. אלא שהפעם אין הדבר נורא – שפעת רגילה, ששם מוזר לה כאן, פאפאטאטשי. אקווה, שהמחלה תחלוף במהרה. בתל־אביב עסקתי בעיקר בענייני “דביר”. הבאנק הסכים לדחות את מועד תשלום חובותיו של “דביר” בשנתיים, ללא רבית. האם הקלה זאת תועלתה תהיה מרובה – דבר זה לא יוודע לנו אלא בהמשך הזמן. “דביר” תלוי בעיקרו לא בארץ ישראל אלא בשוק הספרים העברי העולמי, ועל כן קשה להתנבא.

לדאבון לבי קשה עלי הכתיבה עד למאוד בשעה זו, ונאלץ אני להסתפק במעט שבמעט. מברך אני ברכה לבבית ביותר אותך, את ליאוני היקרה ואת הילדונים.

אשמח מאוד לקבל ממך חדשות לעתים קרובות יותר

בברכה לבבית ביותר, שלך

שמריה לוין

אל בן־ציון כ"ץ, תל־אביב

הר הכרמל, חיפה, שלישי ליולי 1932

לידידי הנכבד, שלום וברכה!

קיבלתי היום את הזמנתך להשתתף בחגיגת יובלו הספרותי של משוררנו הגדול שאול טשרניחובסקי ביום ד' הבא בירושלים. לצערי הגדול נחליתי תיכף לשובי מתל־אביב ופקודת הרופא חזקה עלי להכבד ולשכב במיטה ימים אחדים עד שתעבור מחלתי. ובקשתי שטוחה לפניך להואיל ולמסור את ברכותי הלבביות לחתן היובל ולברכו גם בשמי כי יזכה להעשיר את ספרותנו ביצירותיו העשירות.

בידידות ובכבוד

שמריה הלוי לוין

אל לולה האן ³³

הר הכרמל, חיפה, 12 ביולי 1932

[בעברית:] לולה היקרה והחביבה, שלום וברכה!

[בגרמנית:] משבוע לשבוע ציפיתי לחדשות ממך. בינתיים חלף זמן רב, השבועות הבודדים היו לחדשים מספר, ועדיין אני מצפה. דבר זה מעציב אותי במאוד. אפילו לא אדע, אם קיבלת את הכרך השלשי של ספרי. הרי לא ייתכן שאבד, מכיוון ששלחתיו בדואר “רשום”.

לאחרונה ביקרו אצלי כמה ממנהיגי הציונים באפריקא הדרומית. הצטערתי על כי את לא היית נוכחת באותו מעמד. ההתלהבות שמתלהבים הם מחיים [וייצמן] אינה יודעת כל גבולות; חיים הפיח בהם נשמה חדשה – “נשמה יתרה”, כפי שקוראים לזאת בעברית. ביקורו של חיים באפריקא הדרומית היה בשנה זאת הנווה היחידי במדבר, שהוא הדמות אותה כבר שיוו ל“מנהיגיה” החדשים להסתדרות הציונית בחלקה, שאותה עוד אומרים הם לשוות לה – בחלקה האחר. רצוני לקוות, שבינתיים יקרה משהו שעוד יציל את ההסתדרות הציונית מפני התפוררות מוחלטת. מה הדבר שיקרה ואיך יקרה – עדיין אינו ברור, אך מן ההכרח שבוא יבוא. בארץ ישראל עצמה מתפתחים החיים החדשים באופן יפה להפליא. ארץ ישראל גדושה היא מרץ ויזמה. מי יתן ויהודי העולם יעלה בהם אור־התבונה וישתדלו לנצל את שעת הכושר ההיסטורית המזהירה.

מבחינת הבריאות הוטב לי במידה ניכרת. גם יכול אני לעבוד במנוחה יותר. אלא שעדיין עלי להיות זהיר מאוד באורח־חיי כדי למנוע כל התלקחות של המחלה מחדש. פירושו של דבר – עלי לנהוג בי עצמי כבביצה רכה. אין זאת דרכי, גם אין זה כמנהגי. אלא שמשתדל אני להסתגל למשטר החדש.

לולה היקרה, אנא כתבי לי כמה שורות. איפה הנך עכשיו, מה הרגשתך – במננ הפרט ומבחינת הכלל? אנא כתבי וגרמי שמחה לידי אחד המסור לך.

שמריה

אל חיים וייצמן

הר הכרמל, חיפה, 12 ביולי 1932

חיים יקירי!

לרגל מחלתי הממושכה נפסק לפי שעה בינינו החוט ושנינו נשתתקנו. אמנם בטוח אני, כי כשם שאני לא הסחתי את דעתי ממך, אפילו בהשעות היותר קשות שעברו עלי, והקדשתי לך חלק הגון ממחשבותי וממעיני, כך לא חדלת גם אתה מדאוג לי ולשלומי גם בזמן שחדלת להעניק לי את מכתביך, שתמיד היו מביאים לי עונג ונחת רוח.

שהו כאן בארץ שנים מטובי האפריקאים, אליעזר ברוידא וגיטלין. המה ביקרו אותי פעמים אחדות במעוני על הכרמל וגם נפגשתי עמם בתל־אביב והשתתפתי בחגיגה שערכו לכבודם בפרדס האפריקאי שלהם. ומדי פגישה ופגישה דיברנו עליך ועל פעולותיך ושמחתי עד מאוד לשמוע גם מפיהם, כי הרושם שעשה ביקורך באפריקא יעמוד לאורך ימים וכי הפחת בהם זרם חדש, שיגרור אחריו מאמצים חדשים לטובת תנועתנו. נפגשתי גם עם אחדים מידידינו מההסתדרות והרבה דיברנו על המצב בתנועתנו, שירד עשר מעלות אחורנית לרגל שיטת הלהים ואחיזת־עיניים, שהכניסו אחדים מ“המנהיגים” החדשים לתוך העבודה. כולנו מרגישים את הנחיצות לעשות דבר־מה, כדי לשנות את המצב, אבל הדרך, שעלינו ללכת בה, והאמצעים, שעלינו לאחוז בהם, עדיין אינם ברורים ומחוּורים. רק אתמול נפגשתי עם שפרינצק וחזרנו על כל העניינים ולידי מסקנא ברורה לא הגענו. הנני מצטער עד למאוד, שמצב בריאותי, אף על פי שהוטב בזמן האחרון במידה ידועה, אינו מרשה לי בכל זאת להיות פעיל לפי מידת רצוני ולפי צורך השעה, ועלי להסתפק בפגישות מקריות עם ידידים וחברים. כמעט כל הזמן הנני יושב כלוא בביתי וזז ממקומי רק לעתים רחוקות מפחדן של התקפות חדשות, הגוזל ממני את הבטחון ואת שלוות הנפש הפנימית.

הרבה מדאגותי – אם גם לא כולן – הוסרו מעלי, הודות להיחס הלבבי שהראו לי ידידינו הלונדונים. יש לי כעת במידה ידועה האפשרות לשבת ללא זעזועים במנוחה ולהמשיך את עבודתי הספרותית. אמנם לאט לאט נכנסתי לעבודתי, אבל לצערי עדיין מרגיש אני, כי חסר לי איזה דבר, כוח המתיחות, שהוא תנאי מוקדם בשביל כל עבודה ספרותית הראויה לשמה. חוסר הכוח הזה גורם לי הרבה יסורי נפש, אבל תקוותי חזקה שבמשך הימים ישוב אלי גם הכוח הזה ועמו יחד אשוב לקדמותי. החלק השלישי כבר יצר לאור, ובלונדון יצא בראשית ספטמבר. את הכרכים שקיבלתי מהמו“ל שלי חילקתי בין ידידי ולא נשאר לי אף כרך אחד. כתבתי להמו”ל בניו־יורק שימציא לי מספר כרכים נוספים, ומיד כשאקבל אשלח לך אקסמפלאר אחד לעיון. החלק השלישי, לפי דעתי, והלא הנני עצמי המבקר היותר קשה של ספרי – נותן לי באמת קורת רוח ומשביעני רצון, אע"פ שנשארו בהתרגום האנגלי מקומות אחדים, שהמתרגם לא כוון לדעתי, והמה יצאו לקויים שלא בכוונתי. אם ספרי יזכה למהדורה חדשה, אתקן מה שפוגם בתרגום. בחלק הרביעי אהיה מחויב להקדיש לך, יקירי, מקום הגון. ביקשתי את ידידינו בלונדון, את סימון, ישראל [זיו] והרי [סאקר], כי ימציאו לי איזה חומר בדבר תקופת ההכנה להצהרתו של בלפור. עד היום לא קיבלתי עוד את החומר המובטח. אולי תמצא לאפשר להזכיר אותם בדבר הבטחתם זו, ואסיר תודה אהיה לך עד למאוד. מעצמך תבין, כי את החומר הזה אני רוצה לקבל דוקא מידידינו הקרובים ולא ממך מעצמך.

מצב בריאותי, כאמור, הוטב במאד, אבל אני צריך להיזהר ולהיזהר ולשמור על הקיים. כך היא פקודת הרופא וכך הוא גם הרגש הפנימי שלי. אהיה מאושר אם יעלה בידי לגמור במשך השנה את החלק הרביעי ולשכללו, שלא יפול בערכו מהחלק הקודם לו. העבודה רבה וקשה, ביחוד ברירת העיקר מתוך הפסולת המרובה ולטישת הדברים הגרעינים, שיהיו מועט המחזיק את המרובה, אבל כרוך בעבודה זו סיפוק נפשי מאין כמוהו.

אשמח עד למאוד לשמוע דבר־מה על התקדמות עבודתך אתה בנוגע לזכרונותיך, שאני מחכה להם ממש בכליון עיניים. בטוח אני שתוציא דבר מתוקן ומשוכלל שיפיץ אור בהיר ואור אמת ללא זיופים וקישוטים על כל התקופה רבת הערך ועשירת התוצאות. ובטוח אני עוד שהספר הזה יתקבל בכל העולם לא רק ברצון, כי אם גם בחדווה ובהתלהבות.

הערב יבקרני גם הד“ר רופין לפני נסיעתו ללונדון. במובן ידוע מקנא אני בהנוסעים לישיבת הועה”פ. לוא ידעתי כמה גדול בי חשקי להתראות אתך, יקירי, אבל מוכרח אני להתגבר על יצרי, בשבילי זהו קרבן גדול, גזרת השעה.

הנני מחבק אותך ואת ויירה היקרה ואחכה למכתביך,

שלך באהבה ובחיבה גדולה

שמריה

אל מארתה פליישמן ³⁴

תל־אביב, 14 באוגוסט 1932

מארתה היקרה,

מכתבך מיום 1 לחודש נשלח אלי מחיפה הנה, מקום שם שוהה אני מזה שבועיים. והרי בזמן האחרון לא הרגשתי עצמי בטוב כל־כך וסבור הייתי שיוקל לי עקב שינוי־מקום. לפי שעה לא חלה ההקלה, אלא שמקווה אני כי במשך הזמן ישובו כוחותי לקדמותם. אי־אלו גורמים גופניים חלק להם בדבר, ומשתדל אני להתגבר עליהם. אם יעלה הדבר בידי, תהיה לי זאת חצי־הצלה.

התפתחותה הכללית של ארץ ישראל היהודית גורמת לי שמחה רבה. ארץ ישראל היהודית יש בה עבודה לעשותה די־הצורך, ועובדת היא בשקידה. כל העיניים קורנות תקווה ואמונה. אולם אין אנו שוכחים, כי אין אנו מהווים אלא חוליה קטנה בשרשרת העולמית של האומות, ומי איפוא יוכל לחזות את העתיד? גרמניא, במיוחד גרמניא, גורמת לנו דאגות רבות גם כאן, עוקבים אנו בנפש רועדת אחר כל המתרחש שם, כי ברור הדבר, שאם תשוב העת החדשה אחורה אל ימי הביניים, עלולה היא להיות מסוכנת בגילוייה עוד יותר מימי הביניים עצמם. הוא הדין גם לגבי רוסיא. אופיו של עם אינו משתנה עם הנהגתו של משטר חברתי חדש, ואופי־העם אינו בא לידי גילוי – כלומר, לידי עצם כוח־פעולתו – אלא עם התבססותו של המשטר החדש. הרי בוודאי תביניני. ארץ ישראל עשויה היתה לשמש לנו עוגן־הצלה לו ראה העם כולו את דבר בנין א[רץ] י[שראל] כעניינו הוא. לדאבון הלב עוד אין דבר זה קורה גם עתה. ההבדל שבינינו לבין האחרים הוא בזאת: האחרים מטיפים לבין־לאומיות תוך עמידת־יתר על לאומיותם הם – והבולשביסטים נוהגים כך במידה לא פחותה מן האחרים; אנו, לעומת זאת, עדיין שרויים בעולם קוסמופוליטי מטושטש ומעורפל שמרוחק הוא ממציאות־החיים, וששאר־העולם אין לו עניין בו. בזאת טמון המקור לסבלותנו. סיפור ישן נושן הוא זה. אם המאורעות האחרונים שבעולם עדיין לא פקחו את עינינו – מה הם איפוא אותות־ההיסטוריה שעוד אנו מחכים להם?

לא היה ביכולתי לעצור בי בעד מילות־הקדמה מעטות אלה. ועתה לעניין.

(1)הפיסקה על היינה יש לשנותה. כתבתי זאת על פי הזכרון, ורק כעבור זמן הבנתי את שגיאתי בעצמי. עצם־העניין אין זה משנה ממנו ולא כלום. אם את השיר אל אֶדם כתב היינה בגיל־הנעורים ובמצב של בריאות – הרי גדול ובלתי־נסלח “פשעו” כנגד הריינוס על אחת כמה וכמה. (2) נכון, שהציטאטה מספר “דניאל” נסבה על פסוק כ‘, פרק י"א. אך התרגום רע הוא. שיניתיו במקצת, והוא משתלב היטב למדי. (3) הציטאטה שבע’ 117, שורה 9 מלמטה, לקוחה מספר “יחזקאל”, פרק ה‘, פסוק א’ וכו', בהשמטות. עליך לעבוד על פי הנוסח האנגלי. נוסף על כך הכנסתי עוד כמה תיקונים קלים. תמצאי אותם בשוליהם של טורי־ההגהות.

עוד היום אחזיר לך את טורי־ההגהות, ורצוי מאוד היה לו יכולת לשלוח לי לעיון גם את שאר החומר לפני מסירתו לדפוס. שהספר לא יופיע אלא בחורף – דבר זה אינו מרגיז אותי כלל וכלל. לו היו כוחותי עמי, מציע הייתי בעצמי לדחות את ההדפסה ככל האפשר. מכניס הייתי אי אלו תיקונים מרחיקי־לכת בכרך השני. אלא שמהסס אני אי־אלו היסוסים בכך; הרי חייב דבר זה להיות, אחרי ככלות הכל, תרגום מן האנגלית.

אולם את הפרק בו מופיעים ליאו [מוצקין] וקראֶפס אשנה אף על פי כן: אקדיש קצת יותר מקום לליאו, ופחות, במידה רבה, לק[ראֶפס]. אמנם מאמין אני, שתארתי את התמונה באופן נאמן לאמת. אלא שחייב אדם לשלם מס לידידוּת משכבר־הימים. בעוד שבועיים־שלושה שבועות ימצא בידיך הנוסח על שינוייו.

אני עצמי כבר עברו עלי כמה שבועות טובים. על כן העזתי להרצות כמה הרצאות. היה זה החטא, ועל עונשי באתי מיד לאחריו. עתה שוב התנהגותי מהוגנת – כלומר, שקטה – והחלטתי להיות נבון יותר בעתיד.

מצטער אני על כי עדיין לא קראת את הכרך השלישי. מה מאוד רוצה הייתי לשמוע את דעתך על הספר. מלא־צפייה אני לקראת חוות דעתו של שמעון. כבר כתבתי לך, כי אני עצמי שבע־רצון מן הכרך השלישי בהרבה יותר מן השני.

כתובתי בעינה ללא שינוי: הר הכרמל, חיפה.

קבלי־נא ברכות לבביות ביותר, את, שמעון, ושני הדורות הצעירים.

מאת שלך

שמריה

אל מוריס סמואל, ניו־יורק ³⁵

הר הכרמל, חיפה, 12 באוקטובר 1932

משה יקירי!

המצב בו עזבתני לא חל בו שינוי. יש ימים שאפשר לשאתם ושחפשיים הם מכאבים, בהם עובד אני מעט וצופה לקראת העתיד ביתר אמונה. אולם לעתים שבים הכאבים ומרפים אותי. אז רואה אני הכל באור קודר, וכל שמחת־יצירה נגוזה. מובן מאליו, כי פועלות בכך סיבות פיסיות גרידא שקשורות הן במצבו של גופי. אלא שגם סיבות שבמוראל משפיעות כאן. אין ספק בכך. לפיכך משער אני, כי הכרח חיצוני שיאלצני לעבוד ישפיע עלי השפעה מרפאת. הכרח כזה יהיה, בפשטות בגדר הצלה לכושר־עבודתי. לפיכך אבקשך – דבר־נא על סידור החוזים שלי עם ידידי מוריס אייזמאן, הסבר לו את המצב, אולי יצליח על אף הכל למצוא עצה. הרי תודות לו, בראש ובראשונה, ניתנה לי האפשרות לעבוד על ספרי במשך שלוש שנים רצופות – עליו לדאוג גם להמשך האפשרות. “כל המתחיל במצווה אומרים לו גמור”. שאלת־הכסף אין לה כאן כל חשיבות. ה“פורוואֶרוס” יוכל לקבוע מחיר מינימאלי. דבר זה לא היה מעניין אותי כלל ועיקר. העיקר הוא: עלי להרגיש עצמי קשור בהתחייבות. אולי יראוני “משוגע” מעט – אכן כזה אני, טעון אני כידרבנוני בשוט לעבודה. אב. כהן אינו יודע כלל, עד מה אסיר־תודה הייתי לו על שוטו. על אייזמאן הבהיר לו, כי הכרך הרביעי יוקדש בעיקרו לאמריקא – דבר העשוי לעורר ענין רב בקורא האמריקני. עם זאת יחושב חשבון ההוצאות שתיגרמנה ל“פורוואֶרטס” חישוב מינימאלי.

כתוב־נא לי, משה יקירי, על תכנית פעולתך בחורף הבא. מה רשמיך שהתרשמת באמריקא – יש אותות לבואם של זמנים טובים יותר? הראית את חיים [וייצמן] – מה מצב רוחו? קיצורו של דבר – כתוב נא לי על הכל במפורט פחות או יותר.

אמור־נא בשמי שלום לבבי ביותר לידידינו.

שלך כליל

שמריה

אל חיים וייצמן ³⁶

ירושלים, 20.7.1933

יקירי!

אל תכעסו עלי. אם לא כתבתי במשך כל הזמן, אין פירוש הדבר, כי מחשבותי לא היו תמיד עמכם. אספר לכם בקצרה. לאחר נסיעתכם מכאן שכבתי עוד זמן רב בחיפה. כשאך הוקל לי במקצת, עברתי לירושלים, גרתי בדירת הרי [סאקר] ומרים. אולם הרופאים עמדו על כך, שאעבור ל“הדסה”, שם שכבתי במשך שבועות אחדים. הרופאים השתדלו מאוד להחזירני לאיתני. לפני שבוע הוציאוני מבית־החולים, אולם עודני נמצא בטיפול רפואי. מצבי טוב בהרבה. הקזמה חלפה לחלוטין. בענין זה מטפלים בי בדרך מונעת, כי מחלות מסוג זה דרכן לחזור. מצבי הכללי הוטב גם הוא בהרבה, הרופאים מבטיחים לי, שבקרוב אהיה מסוגל לעבודה. הלוואי. הרופאים מייעצים אותי מאוד להמשך לגור לפי שעה בירושלים, שבה האוויר יבש מבתל־אביב או על הכרמל. רבים מידידינו המשותפים אף הם מייעצים אותי כך, מתוך נימוקים אחרים. הם סבורים, שכאן אהיה מועיל יותר, ביחוד עתה.

אחר פעולתך, חיים, אני עוקב כל הזמן. יתן לך השם הרבה כוחות ומרץ. מה מאוד רוצה הייתי לראותך עתה ולשוחח עמך. אולם עלי להזדיין בסבלנות עד לבואך הנה, כי לקונגרס לא אוכל לנסוע. הרופאים אוסרים עלי בהחלט, לפי שעה, כל נסיעה כזו.

על כל שעבר והעובר עלינו כאן לאחר השואה האיומה שהשיגתנו – לא אתחיל לכתוב. מזה שנים חרדתי, כי משהו נורא יתרחש. ונתרחש. מחשבות קודרות מדכאות רבים מאתנו, ואין מהן מפלט. ישנה אך תקווה אחת – להיבדל לחלוטין מן האלמנטים המהרסים בהסתדרותנו, אם ייראה הדבר כאפשרי לפי הרכב הכוחות בקונגרס. מתהלכות כאן שמועות, שאתה, חיים, לא תסע לקונגרס. את השקפתי מסרתי לך. אתה בעצמך אינך צריך להתערב בשום מאבק. אם הקונגרס ייזכר ויקרא לך – ענין אחר הוא.

ורה חביבה! את מאתיים הלי"ש אשר שלחו אלי קיבלתי. הם איפשרו לי את הריפוי בירושלים. אולם בעיותי היסודיות טאם נפתרו לפי שעה. אם כי ינקפני לבי לדאוג עתה לעניינים פרטיים, אולם ההכרח מחייבני לחפש פתרון גם להם.

אניה’לה מבקרת אותי תכופות. היא חשה את עצמה רעננה ובריאה יותר. דן מתפתח באופן מצויין. מברוך ומשולמית אני מקבל מכתבים מעודדים מאוד. ברוך מספיק יפה מאוד ומקווה לקבל תמיכת־תלמיד (Scholarship) הפרופסורים מבטיחים לו. ברוך השם על כך. הדסה סמואל תמסור לכם על הכול בפרוטרוט.

שכרתי דירה ברחביה, מעל לפרומה [וייצמן] שלכם. אני שמח מאוד לכך. אהיה מוקף קרובים, זה דרוש לי עתה מאוד. אעבור לדירתי אך בסוף אוגוסט, ולפי שעה אשאר בדירתם של הסאקר’ים, או שאתגורר במשך שבועות אחדים אצל ה"ה [שלום] הורוביץ.

העלו, למען השם, שורות אחדות, מה אשמח לקבל ידיעה כלשהי מכם.

ידידינו המשותפים מבקרים אותי תכופות. אתה, חיים, נהיית קרוב להם עוד יותר, אם אך אפשרי הדבר. אם ארלוזורוב וסימה מחזיקות את עצמן כגבורות ממש. וגם ההסתדרות כולה נתגלתה בתקופה גורלית זו כעומדת ברום המעלה.

מחבקכם ומנשקכם במלוא הכוח

שמריה

טלביה, אצל מר ה' סאקר.

אל הנציב העליון ³⁷

ספטמבר 1934

אל הוד מעלתו, סר ארתור ווקופ,

נציב עליון לארץ ישראל.

ירושלים.

הוד מעלתך,

קבל נא את תודתי העמוקה על שורותיך האדיבות. אשמח, אם תמצא זמן פנוי לקריאת ספרי, למרות הדרישות הרבות הלוחצות על זמנך.

אינני חושב כי צריך אני להגיד לך מה גדול יהיה התענוג לי, אם תינתן לי הזדמנות אחרי שובך מג’נבה לשוחח אתך ארוכות ולגעת בבעיות היהודיות והציוניות הרבות, אשר הן ביסוד ספרי, ואשר לפי דעתי קשורות בבעיות העמוקות של אנושיות וחיים בין־לאומיים שנתעוררו בג’נבה. תרשה לי להביע את איחולי הלבביים להצלחת תפקידך בג’נבה.

אני שמח מאוד על דברי השבח שלך על אודות “הבימה” ורובינה. בעיני זכותם הגדול ביותר איננה במה שהשיגו באמת, אלא בהגשמתם את שאיפותיהם ומטרתם.

בכבוד רב,

ד"ר שמריה לוין