הדומה הרוסית הראשונה התקיימה מ־7 באפריל עד 4 ביולי שנת 1906. ואז פּוזרה בגזרת הצאר. שמריהו לוין היה בה ציר מוילנא. השתתף כמה פעמים בויכוחים. דבריו, כמו דברי שאר נבחרי ישראל, מצאו הד נאמן בכל המפלגות, כי הרוב המכריע של חברי הדומה הזאת היו ליברלים, דימוקרטים וסוציאליסטים רוסים, אשר שווי־הזכויות של היהודים היה להם גם דבר שבתכנית פוליטית וגם שברגש הצדק האנושי. זמן רב הוקדש בדומה זאת לפרעות ביהודים. ובה נגלתה ונקבעה למעלה מכל ספק אחריות השלטון לפרעות.

באמצע המושב, ב־1 ביוני, בא אסון חדש על יהודי רוסיה, הפרעות בביאליסטוק — מופת חותך על זלזול השלטונות בהרגשות שהובעו בדומה וכאילו להתעלל בכוונה במחאתה העזה נגד “חרפת רוסיה״ זאת. למחרת היום הוכנסה בענין זה אינטרפלציה דחופה לשלטונות, אך הדומה לא הסתפקה בזאת, אלא שלחה מיד ועדה מיוחדת, בת שלושה חברים — שצ׳יפקין, יעקובסון, ארקנציב — למקום הפשע, לחקור אותו על כל פרטיו. הדבר נעשה, ודו”ח הועדה עשה רושם מזעזע. הויכוחים נמשכו במשך כמה ישיבות, תמצא גם מיעוט קטן, בתוכו הכומר הקאתולי רופ, אשר ביקש להמתיק את הדין.

ועדת החקירה, שנשלחה ע״י הדומה לביאליסטוק, שמשה אחר־כך אחד הנימוקים לפיזור הדומה, כי השלטונות ראו בחקירה צבורית זאת התערבות בעניני האדמיניסטרציה ונסיון לערער את המשטר הקיים.

פעמיים דבר שמריהו לוין בפרשת ביאליסטוק — נימק את תכיפות האינסרפלציה (2 ביוני) וענה לכומר רופ (26 ביוני). שני נאומיו אלה ניתנים בזה, בתרגומם המלא, לפי הדו״ח הסטנוגרפי הרשמי של ישיבות הדומה.

(ישיבת הדוּמה ב־2 ביוני שנת 1906)

אדוני, כבא־כוח היהודים אני מוכרח לעשות התאמצות גדולה בנפשי, לדבר מעל הבמה הזאת, בשעה זו שחללי ביאליססוק עודם מוטלים ברחובות. אני מוכרח לעשות התאמצות גדולה בנפשי כדי לא להגיע לטון שאינו נאות לבית הנעלה הזה. אין ברצוני לעורר בקרבכם רגש של רחמים; כשהדבר נוגע בגורלו של עם בן ששה מיליונים — אין מקום לרחמים. עם דורש אך צדק, וכשדורשים אך ורק צדק ובשעה שיוצאים לדבר בשם הצדק — אין מקום לרגשות, כי דרישות אלה

יכולות להיות מבוססות בדרך ההגיון הישר.

בביאליסטוק אירע אתמול דבר איום. זהו הרג רב, ללא משפט צבאי, זוהי יריה בהמון, אולם הקרבנות שנפלו לא הם האשמים, לפי מושגיהם של אלה אשר ירו בהם, — לא אשמים אלא אזרחים שלוים — נשים זקנות, ילדים וזקנים חסרי־אונים, זאת אומרת אזרחיה השקטים של העיר ביאליסטוק. אולם אין זה מקרה בודד. עלינו להביט על ביאליסטוק לא כעל מאורע בודד, אין זו מונוגרפיה לעצמה, אלא פרק אחד מספר רב־כרכים על פרעות ביהודים. מי הם המחברים של הכרכים הללו? מחברי הפוגרומים הללו הם אנונימיים, בני בלי שם, אולם שמותיהם ידועים היטב־היטב בדפרטמנט של המשטרה. ביאליסטוק אינו מקרה בודד ויוצא מן הכלל. זוהי חוליה אחת בשרשרת הענויים של היהודים, היא נובעת משיטה משוכללת, אותה שיטה אשר אתם כולכם נלחמים נגדה כאיש אחד. לממשלה הרוסית נחוצה אוכלוסיה חלושה בת ששה מיליונים, חלושה במובן החוק המגן עליה. ואילו לא היו יהודים, בבוא הממשלה להגשים את הפוליטיקה שלה לפי התכסיסים המקובלים עליה, הרי שנוח היה לה להזמין ממדינות אחרות אלימנט כזה אשר ברגע חמור אפשר יהיה לכוון את זעמו של ההמון חסר־ההכרה בקו ההתנגדות הפחותה ביותר. היהודים הם השעיר המשתלח. הם השעיר לעזאזל משום שההמון הסובב אותם מחונך על השקפה, כי אצלנו ישנם אזרחים ממדרגות שונות: מדרגה א‘, ב׳ וג’, ולמדרגה ג' נמנים ששת מיליוני היהודים ברוסיה. הוא מחונך על ההשקפה שביחס ליהודי הכל מותר, הכל אפשר, משום שהיהודי הוא אזרח ממדרגה נמוכה, ומשום כך אין הם מוצאים מגן בשעה שהם זקוקים להגנה. זוהי סיסתימה שלימה. כך נהגה הממשלה גם בימי אוקטובר, בשעה שהעם הרוסי קם כאיש אחד להשתחרר מכבליו. היא לא מצאה דרך אחרת להלחם נגד תנועת השחרור מלבד האמצעי הידוע והבדוק: לכוון את זעם העם ואי־סיפוקו בקו ההתנגדות הפחותה ביותר, ואתם הרי יודעים במה נסתיימה איפופיאה נוּגה זו, במה נסתיים דף זה, שהוא אף על פי כן דף מן ההיסטוריה הרוסית, דף הכתוב בדמים. אתם יודעים במה נסתיים הפרק הזה. ועתה חוזר ונשנה אותו דבר עצמו, זוהי מהדורה שניה בלתי מתוקנת, אך מהדורה משלימה, בדוּמה יש ביטוי לרצון העם, אולם רצון זה של העם נתקל בניגוד. עלינו להזהר, כי ביאליסטוק היא אך דף ראשון בפרק הדמים השני של הספר העומד להכתב בקרוב. זוהי שיטה משוכללת, מחושבת יפה ובערמומיות והיא גם תוּצא לפועל באותה ערמומיות. מי הוא המוציאה לפועל — על זאת יש לנו תעודות מוכיחות. אנחנו יודעים יפה׳ יפה כיצד הוכנו הפוגרומים הללו. אנחנו יודעים יפה יפה, כי במשרדי הג׳נדרמריה נדפסו כרוזים. אנחנו יכולים להיוכח גם מזה שהגוברנטורים (שרי הפלך) הטילו על היהודים אחריות קולקטיבית והזהירו אותם: אם לא תוכלו אתם להשקיט את צעיריכם, יכול נוכל אנחנו לעשות בכם שפטים. כך יכולים לדבר אך אנשים שאין להם כל מושג על יסודי הצדק, אנשים שאין להם כל נקודת משען אחרת למעשיהם. יודעים אנחנו ומכירים גוברנטורים כאלה. אולם מלבד הגוברנטורים — כל מושל נפה, כל קצין מחוז הוא בבחינת שליט בלתי מוגבל. גם מבלי לחכות לפקודה מגבוה, הם מכריעים על חייהם ומותם של נתיניהם, כי הם מביטים על האזרחים כעל נתיניהם הפרטיים ומבדילים ביניהם סוגים־סוגים ועושים בשרירות לבם באותו סוג הנראה להם כפחות מוגן.

היהודים נמנו עד עתה על הסוג הנמוך ביותר בקרב הנתינים. נשינו וילדינו משוללי הגנה הם. יודעים אנחנו כי יש מוּצאים להורג לפי פסק דין של משפט צבאי, אולם בזה יש עוד רמז לצורה משפטית, ובכל זאת אנחנו כולנו כאיש אחד מתנגדים לו. במקרה שלפנינו הרי גם רמז לצורה משפטית אין. המון פראי נקרא לעשות שפטים — והוא נענה ברצון לקריאה כי יודע הוא שאינו צפוי לעונש. הממשלה הביאה פעמים רבות נימוקים שקולים והצהירה בפי הגוברנטורים שכל עוד יקחו היהודים חלק בתנועת השחרור, אין הממשלה יכולה להגן על עניני היהודים. הממשלה הגבילה עם בן ששה מליינים בזכויותיו האלימנטריות ביותר, עד הזכות לעבור ממקום למקום ועד בכלל, ואף בזאת לא אמרה די, גם זה נראה לה לא מספיק. והנה חשקה נפשה להביא את שיטתה לידי שלימות — היא רוצה שגם תחומי האידיאה של היהודים יהיו מוגבלים, שלא יעיזו גם הם להיות נלהבים לרעיונות החופש אשר אחרים נלהבים להם. גם בשטח זה קובעים השלטונות תחום מושב, וכשם שאסור לצאת מתחום המושב בלי רשיון מאת קצין־המחוז ומושל הנפה, כך לא יעיזו לצאת מן התחום הרעיוני שנקבע להם. יש בכוחה של הממשלה לקבוע את תחום המושב הגיאוגרפי, אך אין ביכלתה להגביל את עולם האידיאות, כי אין עם כזה ואין ארץ כזאת אשר העם היושב בה שאף ולא השיג את מטרותיו. כן, הממשלה שגתה. בשטח הרעיונות אין לקבוע תחומים. ודאי, היהודים עמדו תמיד לימין אלה השואפים לחופש. היהודים סבלו ככל אלה שחשו בגופם את לחץ המשטר וכל רגשותיהם נתונים לתנועת השחרור והם ישתתפו בה גם בעתיד ותעלה השתתפות זו להם בקרבנות כאשר תעלה. הממשלה רצתה להגביל את זכויותיהם האנושיות של היהודים, אך הדבר הזה לא הצליח בידה. ולפיכך הוציאה מנרתיקה את נימוק האחריות הקולקטיבית. נגד הדבר הזה עלינו להלחם ובכל כוח. על מעשה ביאליסטוק חייבים אנחנו להביט כעל תשובה בעקיפין על כל השאלות שהוגשו על ידינו למיניסטרים. והם לא מצאו לנחוץ להשיב עליהן. בטלגרף האלחוטי הם המציאו לנו תשובה על כל השאלות דרך ביאליסטוק. הם כותבים את תשובתם בדם, בדם קרבנות טהורים. צריך לשים קץ לדבר הזה. בשעה שאנחנו (צירי הדומה) לא היה בדעתנו לעורר רגש של רחמים, כי אשרו של העם היהודי, וכן גם אשרו של העם הרוסי כולו, צריך להיות מושתת לא על רגש הרחמים, המצוי אצל השבעים לגבי הרעבים; אושר זה צריך להיות מושתת על יסודות הצדק והיושר. בדעתנו היה לגולל אך אפס קצה של התמונה הנוראה, שהמיניסטרים והפקידים הממשלתיים מציירים אותה; הם אמנים גדולים במקצועם; הם מציירים אך בסממנים שחורים ובדם קרוש. הנה המקור ממנו שואבים הם את צבעיהם. אך חלק כלשהו מן התמונה רציתי לגלות לפניכם. ואם הרגשתנו הפנימית מעוררת צער בקרבנו, הרי זה דרך הטבע וכחוק, אבל אנחנו גם בשטח זה איננו איגואיסטיים ומבינים שהננו משמשים מטרה לחצים שבהם קולעים לדכא את תנועת השחרור כולה. ולפיכך הנני מביע את דעתי ומבקש שהדוּמה תכיר בדחיפות השאלה הזאת שאינה ניתנת לדיחוי ותגיב ככל האפשר על מעשי התועבה האלה, הנעשים לעינינו בראשית המאה העשרים ולעיני אירופה כולה.

(26 ביוני 1906)    🔗

אחרי כל פה שנאמר כאן על ביאליסטוק ובענין הפוגרום הביאליסטוקי היתה לי הצדקה גמורה לא להשתמש זאת הפעם ברשות הדבור שניתנה לי. ובכל זאת החלטתי ברגע האחרון לא להסתלק מזכותי נוכח כמה דברים וכמה טינות שיצאו מפי הברון רופ הנכבד. אכן, גם הברון רופ נפשו סולדת מחזיונות הפרעות, אך עם זה בא הברון רופ, להשתוממותי הרבה, שלא במתכוון לידי אותה טעות. שטועה ממשלתנו במתכוון, בהטילה על כל היהדות את האחריות לפעולתה של אחת ההסתדרויות, ובקראה אותה לא בשמה, אלא בשם ההסתדרות היהודית. רבותי, כבר נזדמן לי להביע פעם את המחשבה הזאת, והנני לחזור ולהביעה, שבתחום הזרמים הפוליטיים, בתחום המחשבה אי אפשר שתהיינה הגבלות, ושהיהודים מתפתחים לפי אותם החוקים — כעם הרוסי, בפולנים וכו'. וממש כשם שאין אתם רשאים לומר, שהשלטון יש לו הצדקה כל שהיא, להתנפל על מעמד הסוחרים בסוסקבה, על שום שיש מהפכנים בין בני הסוחרים, ממש כך אין לשלטון הרשות להתיחס בשלילה אל העם הפולני, מפני שבתוכו קיימת מפלגת סוציאל־דמוקרטית או מפלגות מהפכניות אחרות. אסור לבוא בהאשמה כוללת שהיהודים, כביכול, הם המרגיזים את האוכלוסים. איזו אוכלוסים יכולים הם להרגיז? בקרב היהודים ישנן מפלגות מהפכניות, והן נהנות מאותן הזכויות. שמהן נהגות כל המפלגות המהפכניות ברוסיה. אין ספק: ה“בּוּנד” הוא מפלגה יהודית מהפכנית לאמתה, אך מפלגות מהפכניות כמוה יש גם לפולנים ולליטאים. נמצא שלא ייתכן לעשות את העם כולו אחראי לפעולתה של מפלגה אחת. אולם אני מרחיק ללכת. כאן סיפר הברון רופ על ההגנה העצמית, ולאנשים שאינם בקיאים נראה, כאילו ההגנה העצמית היא מפלגה מהפכנית ובה משתתף כל הישוב היהודי, ומכאן שהעם היהודי כולו כאיש אחד מורכב ממהפכנים.

רבותי. לפניכם אדם המתייחס בשלילה למהפכה, ואעפי״כ עמד כל הימים בשורות ההגנה. אדם זה — הציר לוין, לא ידע לאחוז אקדח מימיו, אך לימד ידיו לאחוז בו, משום שהמצב הכריחהו. רבותי, דבר זה היה אחרי פוגרום קישינוב המפורסם, אחרי חוזרו המפורסם של פליווה, לבל יעיזו היהודים לכונן חוגי הגנה, כי ההגנה העצמית אסורה ואין לשאתה, כי השלטון יש בית די כוח להגן על היהודים. הלא צחוק הוא! השלטון הוכיח, מה הכוח שבידו להפסיק את הפרעות.

הייתי אז רב בעיר אחת, שישובה היהודי מונה 50 אלף נפש, והפרעות לבשו שם צורה של מחלה כרונית, זאת יוכל לאשר הציר מייקטרינוסלב, — כוונתי לעיר ייקטרינוסלב, אז קראני המושל אליו ואמר: ראה איזה חוזר נתקבל מפליווה. המושל היה אז הגרף קילר. השיבותי לו: אם יגעו הפורעים באשתי ובילדי לרעה, שום חוזרים של מיניסטרים לא יעצרו כוח לעכב בידי, לשלוח כדור בדקתם, ובשעת הכרח למות עמהם יחד. בימים ההם אך זה החלו חוגי ההגנה העצמית להתארגן. עלי להגיד, רבותי, שאנו בעצמנו השתדלנו שלא לשוות אופי מפלגתי להגנה העצמית. במקום שישנן מפלגות מהפכניות, תיטבנה הן בשעת פרעות להדוף את המכה — דבר זה אינו מוטל בספק — אך אנו חשבנו ומצאנו שהדבר הזה אינו רצוי לנו. כל יהודי, בהגנו על אשתו וילדיו, חייב לצאת בעצמו אל הרחוב ולהגן עליהם בשעת הסכנה.

חמש שנים היה עלי לנסוע ולרפא את ריאותי, ובכל זאת עמדתי על המשמר בחורף זה מ־9 שעות בערב עד 6 שעות בבוקר. חרדנו לנפשות ילדינו ונשינו. הידוע לברון רופ המצב הזה? הוא אומר, שעל כולנו עברו ימים כאלה. כלל וכלל לא על כולנו! אני לא יכולתי לישון במנוחה: בת לי והיא בת 11 שנה, חששתי לא רק לחייה, כי אם גם לכבודה, לכבודה של פעוטה זו! אני, החולה. אנוס הייתי ללכת פעמים החוצה לשמירה. לא חפצתי להרוג איש ולהכות איש, אך נספחתי למערכות ההגנה, שעתידה היתה לשמור על הרחוב מפני החוליגנים. זאת התחבולה הנאמנה ביותר.

לאחר זמן הזמין אותי מושל וילנא, העתיר עלי כבודים ואמר: ״בידי די אמצעים, ואתם את ההגנה עזובו״. והרי — מאורע ביאליסטוק! רבותי, האומנם צריכים אתם לעובדות? האומנם צריכים אתם לחומר זה שהוגש לכם, כדי להיוכח ולדעת, שהפוגרום הוכן מראש? הלא די במעט הגיון, שיש לכל איש מאתנו, אנשים פשוטים, כדי להבין: עיר שישובה היהודי מונה 70% והישוב שאינו יהודי — 30%, אי אפשר לה ליהרס בפועל. ושוב הן כל 70% היהודים מעונינים בהתגוננות, ולפרוע בודאי לא ילכו כל 30% הנותרים. אפילו אם נניח, שיש שם גם 15% מן החוליגנים, מה שאיני מעלה על הדעת כלל, גם אז אי אפשר להסביר, כיצד ינחלו 15% נצחון מזהיר על 70%.

רבותי, כשנתקבלה הטלגרמה השניה מביאליסטוק, שהצבא ״נכנס למילוי חובותיו״, — טלגרמה לקונית זו נתקבלה ביום ו' — אמרתי בהכנסי למסדרון הדוּמה הממלכתית: עתה אבדה ביאליסטוק! אילו ישבו החיילים בקסרקטים והמשטרה בתחנותיה ולא היו "נכנסים למילוי חובותיהם״ כלל, לא היתה בביאליסטוק שחיטה. אכן, זאת הצרה, שהגנתם עלינו חזקה כל כך, שהם הורגים אותנו. כל הטרגיות של המצב הוא בזה, שהם “מגינים” על ענינינו כביכול!… הן כאן אין צורך בעובדות. אפשר להוכיח ממוקדם למאוחר בדרך מתימטית, שהפוגרום היה מוכן מראש. אבל, רבותי, אני מרחיק ללכת עוד יותר. אומרים. שבביאליסטוק היה קן של מהפכנים, והברון רופ יודע גם סיפור־מעשה אחד, לא רציני ביותר, לדעתי, אך מיוחד במינו באמת, על אסיפת מהפכנים בבית הקברות. הללו נתאספו בבית מועד לכל חי וקבלו החלטה, כי אין אלוהים. נעלבו הקוזקים על כפירה זו, נעלב הצבא, נעלבה המשטרה, וערכו פוגרום. אם יבואו ויסבירו את הדברים בנימוק הזה, אצא ואומר שאין זה מדעי ואין בזה אמת פסיכולוגית. כי אין כל קשר הגיוני בין כפירתה של קבוצת יהודים ובין רוגזם של כמה מחוגי המשטרה והצבא. אין ספק: אילו לא היה בדרך כלל יחס שלילי אל היהודים בכמה מחוגי החברה, _— אומר בכמה מהגרועים שבהם. — הרי השלטון, בחפצו לארגן את הפרעות, צריך היה לצאת בדרך של גילוי לב גמור: לקרוא לצבא, למשטרה ולערוך קרב. חוגי חברה מן הגרועים ישנם בכל מקום, אבל לשם כך הן קיים בכל הארץ שלטון לרסן את חוגי החברה הללו לבל יפרעו פרעות. לשם כך הן קיים שלטון, שידכא את יצרי החיה בגרועים שבינינו. ומה עושה השלטון שלנו? הוא משתמש ביצרים הללו, וכשאתה קורא עכשיו על ביאליסטוק, כשאתה רואה את הנעשה מסביב, הלא באמת זועה תוקפת אותך, זועה ועלבון.

אנשי גאון אומרים, כי ימי הבינים רחוקים מרחק רב מאתנו, כי תקופה חדשה הגיעה, ואמנם. — צאו וראו את הנעשה בימינו! הנה, למשל, דוּבּר מעל הבימה הזאת על ביטול עונש המות, והידעתם מה תשובה השיבו לנו המיניסטרים? הם הזכירו, שגם באירופה המערבית עדיין קיים עונש מות. המיניסטרים שלנו המסתמכים השכם והערב על ההוי הרוסי ומחרפים השכם והערב את "המערב הרקוב״, מצאו להם נקודת משען במערב הזה. בו בזמן, שעונש מיתה נתקיים במערב כגידול יוצא־דופן בתרבות האנושית, הרי הם מסתמכים על הדוגמה הזאת, כאילו כבר זכו לקנות להם כל ההישגים שיש שם. והן לפני כמה אלפי שנים היו בני אדם מקריבים ילדיהם לאלהים. המקרא מספר שאברהם היה הראשון שהביא את האיל לעולה תחת בנו. ויש מניחים, כי גדולתו של אברהם היתה בזה, שביקש להעלות את בנו לקרבן. חכם־הדת הגדול שטיינטאל מוכיח, שעיקר החשיבות הוא לא בזה, אלא במה שהוא המיר את האדם באיל, — בזה גדולתו של אברהם, במה שהבין שאם לקרבן הרי האיל, והסתלק מלהקריב את בנו. אנו מטעימים, כי אברהם הכיר, כי אין לאלהים חפץ בקרבנות אדם. עתה הקימונו מקדש למשפט צדק, מכון לשבתה של איזו אלת משפט, הדורשת שוב קרבנות אדם. האין זו עבודת אלילים?

ושוב, פרעות היו גם קודם לכן, אך אז היה להן אופי אחר. החזיון הזה ידוע בהיסטוריה בשם אינקביזיציה. בשם אלוהים שרפו אנשים וערכו אוֹטו־דא־פה. אילו היתה המשטרה ספוגה דתיוּת ברגשותיה הפרטיים, כדעת הברון רופ, כי עתה לא ערכה אוֹטו־דה־פה כזה בגלל איזו החלטה שנתקבלה בבית קברות שומם, היא אינה דתית כלל וכלל. לפנינו אל אחר — הענינים הכלכליים. והם הם התובעים קרבנות רבים כל כך. רבותי, יהיה מה שיהיה יחסנו אל הפרעות, אף באותם ימי־הבינים היה לאינטרסים הכלכליים תפקיד־חשוב, והאינקויזיציה, כפי שהוכח בחקירות היסטוריות, נתכוונה במידה יותר גדולה להחרמת הרכוש היהודי מאשר לגאולת נפשות היהודים הנתעות. הדבר הזה עצמו נשנה לעינינו. גם עתה קיימת מגמה זו: להעמיד את עם ישראל בשם האינטרסים הלאומיים והכלכליים, הרי זו אותה אינקויזיציה ממש. קודם לכן אמרו: ״אתה ממרה את פי האלהים ועל כן תעלה על המוקד״ ועתה יש אלוהות אחרת: המשטר הבלה, וגם עתה יוצאים בני אדם, אך לא באפוד הכהונה אלא במדי שרד וכתפות, ומשמידים בני אדם בשם אלוהות זו (מחיאות כפים). האין זו עבודת אלילים?! ולפני המורדים באלוהות זו — רק דרך אחת יחידה: המוקד. בשכבר הימים היו העונשים בשם שמים מלווים ברוב פאר והדר. בשם האלוהות היה המוקד נערך בפומבי רב. עתה הורגים בעליות, במרתפים, משום שאלם של עובדי האלילים מנוסח

אחרון הורתו ולידתו באופל ובאפלה, ודבר אין לו עם האור. מדבר אני עתה כיהודי, אך אל נא תחשבו, כי לעיני אך עניני היהודים לבדם, הגם שדבר זה היה ראוי לסליחה בשעה כזו. אך לא, מבטי על כל החזיון הזה, הרחב הרבה יותר.

שמעתי פעם הרצאתו של המלומד הידוע דיבוא ריימון על סיבות נפילתה של רומי. אם כן חזיון מופלא: רבתי בממלכות, חסונה, מאורגנת, לא החזיקה מעמד ונפלה. מה הסיבה? ריימון פתח הרצאתו באמירה, שרומי נפלה משום שבקרקעה לא היה זרחן די הצורך. לא היה זרחן, כי שם שלטה העבדות, והעבדים לעולם אינם מעונינים בעבדותם ועל כן אינם מוכשרים לשמור על מידה וחסכון בהוצאת פרי האדמה. ושיטת העבדות שלטה שם, משום שהמעמד השליט חי ברוב טובה ובעידון, מידותיו מושחתות, לא עבד ואף כוח שרירים לא היה לו; הכוח הגופני נקנה אז רק בתרגילי סיוף, ולא בעבודת־כפים ממש. ועל כן הכרח היה לרומי שתפול, והיא נפלה.

רבותי, מן ההיסטוריה אנו למדים, שאותם המקומות שהאינקוויזיציה האריכה שם ימים, סופם לא היה טוב. וכיהודי אגיד בגלוי, שגורל 6 מיליוני אחינו שלוב בגורלו של העם הרוסי, ולא רק של העם הרוסי לבדו, אלא של כל העמים היושבים ברוסיה. תנו דעתכם על יציאת מצרים, חדלו לכם מדרכי פרעה הנושנות הללו. ראו נא, מה חזקה ההגירה היהודית: ב~3 שנים בלבד יצאו 400 אלף יהודים לאמריקה. ואמריקה ״הטפשית״ מקבלת את המהגרים הללו, ואמריקה ״הטפשית״ אין לה עליהם ולא כלום, כי כל החזק והנמרץ והצעיר, כל אלה נוהרים שמה. כאן נשארים היסודות התשושים, הרפים, אך מספר היהודים הכללי אינו נפחת ע״י כך. קו זה מציין גם את המקרא. זו עצת פרעה, שביקש להפחית מספרם של היהודים הפרים ורבים בעצמה. מעצות אלו יש להסתלק. דברי הימים הוכיחו, שסופן תוהו. היחסים ההדדיים שבין העמים מיוסדים לא רק על האהבה, כמחשבת הברון רופ באמרו, שאין אהבה אל היהודים. זה בא מחמת עינינו, הרואות תחת העם את המעמד השליט. היא היא הטעות, שאנו טועים בכוח ההתמדה, משום שאנו אמונים על ההיסטוריה של אילובאיסקי, משום שאין לנו ספר־לימוד נכון להיסטוריה, משום שאין אנו יודעים, איך העם מתיחס אל היהודים. יודעים אנחנו, איך מתיחס אליהם מעמד זה או אחר, אך את יחסו של העם אין אנו יודעים ידיעה של ממש. אם יחד אנו חיים, אם יחד נגזר עלינו לחיות, כתאומי סיאם הללו, הלא כל מה שנוגע לכם, נוגע גם לנו, אבל גם כל מה שנוגע לנו, נוגע גם לכם, כי על כן רק על ההדדיות יכּון אָשרה של ארץ שעמים ועממים שונים יושבים בה. נמצא, שענין רב לנו לראות את רוסיה כבירה באמת, לראות את רוסיה חזקה באמת, לראות את הסולידריות עולה כפורחת בין עמיה השונים. אם באנו להזכיר כאן איזו עובדות היסטוריות, לא כדי לעורר רגש של פחד עשינו זאת. יודעים אנו, מהו רגש הפחד, ואין אנו שואלים את נפשנו, שתהיו תחתינו אפילו שעה אחת, אפילו רגע אחד. אך לא רק לכם, הנחשבים בעינינו לידידינו, כי אם לגרועים שבאויבינו לא תשאל נפשנו כזאת, שיגיעו למקומנו, שיתפללו בערב, מי יתן בוקר, ובבוקר מי יתן ערב, והיום יעבור בשלום. אך בכל לבבנו תשאל נפשנו, כי בכל כוחותיכם תשתדלו לשים קץ לתועבות ימי־הבינים הללו, שבאו על רוסיה. הרי זוהי שיבה אל הפראות, הרי זוהי שיבה אל הברבריות. ואותם האנשים היודעים ציוויליזציה אירופית מהי, שאינם שואפים לשוב אל המשטר הישן, הבלה, הם חייבים להבין שעניננו הוא ענין הכלל, ענינם הם. באיומים גרידא כלפי המיניסטרים לא נועיל דבר (קריאה: נכון!…) עיניכם הרואות, שאני אף נוסח של מעבר לסדר היום איני מציע, אף לא אינטרפלציה, כי דבר זה לא ימנע בעדם, לעשות את מעשיהם כמקודם. כן, סוף־סוף מה יגידו ומה יאמרו לנו המיניסטרים? הרי הם מפיחים כאן כזבים בגושפנקה רשמית ושמים אותם לאמת (צחוק). לפנינו שני דינים וחשבונות על ביאליסטוק: אחד של השלטונות, השני של הדוּמה, ואנחנו יודעים, באיזה מהם עלינו לנהוג ביתר אמון. סוף־סוף, איזו תקוות יכולים אנו לתלות במיניסטרים. הביטו וראו את הנעשה. נוסע גנרל צבאי לשם חקירת המאורעות בביאליסטוק וקודם בואו יוצאת פקודה אל הצבא, שבה מובעת הכרת טובה — "נואשת״, כהרגשתי — לחיילים על שירותם באומץ לב בשעת הפוגרום. נוסע פקיד כדי לחקור חקירת מילואים את עניני ביאליססוק, אך מלכתחילה ידוע כבר, מה ההרצאה אשר יגיש. הן ההודעה הממשלתית נדפסה כבר. רבותי, הן השלטון שלנו, בדמות המיניסטרים שלנו, לאמתו של דבר אף אינו מכסה את מזמותיו.

מספרים שחייל אחד, בחפצו להוכיח מה גד ול כוחו ביריה, קלע, ואחר כך עמד ועג עוגה סביב הכדור, ונמצא שפגע במטרה. והלא בשעה שהמיניסטרים שלנו שולחים את הפקידים, הם עושים אותו מעשה עצמו, הרי הם מזמינים את התשובה הידועה, הם מקדימים ומכתיבים לפקידיהם את התשובה הרצויה. תחילה הם מביעים תודה, ואחר כך הם עורכים חקירה ודרישה בלחץ דעת הקהל. לא אליהם חייבים אנו לפנות. אך דעו, רבותי, כי על ראשה של היהדות בת 6 המיליונים תלויה חרב דמוקלס, כל איש מאתנו רואה זאת. היהודים אינם יכולים להרגע. כל אחד מאתנו, כל אחד מאתכם יכול לסייע, ואפילו במידה קטנה, להרגעתה של היהדות. עליכם לפעול. בקהל נפוצים כרוזי הממשלה, הפיצו גם אתם את כרוזיכם שלכם. אל תסתפקו במאמרי העתונות ובשאלות הנשאלות בדוּמה. יעשה נא כל אחד מכם — באמצעות הקרובים לו — תעמולה חזקה לא רק בתחום המושב, אך גם בכל מקום שיושבים שם בני עם זר, לפי שזהו היסוד החלש ביותר. רבותי, זו תעודתכם אתם, וזו — סוף כל סוף — תעודת כולנו. אם תרצו, תוכלו לפעול. לכם נוח וקל יותר לפעול בכיוון זה. כי היהודים אינם רוצים בפרעות, דבר זה ברור מדי, וניתן להשגת כל אדם. אך הראו נא, שאין אתם רוצים בפרעות, הראו נא לכל העולם, שאתם מתנגדים לכך, שיש את נפשכם להלחם בחרפה בכל כוחכם. זאת חובתכם הקדושה. ומאמין אני, שכשם שהאנושיות עברה ונתנסתה בנסיונות ימי הבינים, ויצאה בכל זאת, לאחר קרבנות רבים מאוד, כמנצחת, כך קרובה גם שעת נצחוננו אנו, כי ההוה מצוקתו גדולה מדי, כי השעה, שאנו חיים בה, חמורה מדי. להוסיף שאת מצב כזה — אי אפשר, לשום עם.

ואשר לנו, הרי אין בנו עוד כוח להתרגז. זוכר אני את הפרעות בשנות השמונים, ואני, הנער הרך, שפכתי דמעות על כל מת שלא ידעתיו. עתה, בביאליסטוק נפלו אולי גם אנשים קרובים לי, אך אני לבכות לא אוכל עוד. לא אשפוך אפילו דמעה אחת. אנחנו היהודים שכחנו את הבכיה, אין בדעתנו לבכות עוד, אנחנו נפעל. הצילו את הישוב היהודי. פעלו בקרב מחנכם, ואנחנו נפעל בקרב מחננו. אנחנו נפּגש, כשם שכל הדרכים נפגשות. הכל הולך מן האישי דרך הלאומי אל האנושי הכללי. שם נפגש, שם נושיט ידים זכּוֹת איש לרעהו (מחיאות כפים).

מידה כנגד מידה    🔗

חכם־הכלכלה הגרמני המפורסם בעולם כולו אוגוסט פון שמולר, אחד מבעלי ההשפעה הגדולים ביותר בגרמניה לא רק כמלומד אלא גם בתורת איש־מדינה, שדבריו נשמעים בחברת המשכילים ולדעתו מתיחסים בכבוד רב, עמד לפני ימים מועטים ותקף במרירות את יהודי גרמניה. לא יצאו לו לשמולר מוניטין של שונא ישראל, בחבוריו ובתופעותיו המדיניות־הצבוריות לא נכרו סימניה של אותה שנאת־ישראל, האופיינית כל כך לרבים מן המלומדים הגרמניים, וביחוד ברשות מדעי החברה, היינו ברשות הנוגעת על כרחה בדברים שבין מעמד חברתי אחד לחברו, בין חבורה אחת לחברתה. ולפיכך היתה התקפתו של שמולר כרעם ביום בהיר. איש לא היה מוכן לה, וכל אחד הופתע על ידה. אולם יותר מכל הופתעו כמובן אלה שכנגדם מכוונת היתה התקפה זו — היהודים. יהודי גרמניה יודעים מגופם את ערכה וכוחה של האנטישמיות “המדעית”, למודי נסיון הס ויודעים הם יפה יפה, שהסכנה האמתית גנוזה לא בנוהג אנטישמי של פקיד מפקידי המדינה, לא באנטישמיות השוקית־הפשטנית־ההמונית ולא בגילויי־הדעת הזולים של אבשי־מדינה זולים שבזולים. יהודי גרמניה למדו מנסיונם במשך הדורות האחרונים, שהסכנה האמתית גנוזה באנטישמיות “המעודנה”, "העטורה עיטורים, עטורים״, העטופה "עיטופים מדעיים״, שכן בפניה כפני אנטישמיות זו, כל האזנים פתוחות וכל הדלתות קרועות. משום שאת האנטישמיות “המבוססת” אי אתה מבטל בפסוקים מועטים, מצלצלים, כלליים ביותר ונדושים, משום שכנגד אנטישמיות כזו, המתבצרת מאחורי חומות גבוהות של מדע, צריך להלחם בתותחים כבדים, ואל תהי מלחמה זו קלה בעיניך. ושוב יודעים הם מפי נסיונם, שכל גילוי וביטוי אנטישמי כזה נדון דין ביטוי מדעי, מבוסס, אם הוא יוצא מפי איש המדע. זו זכות, שזוכה איש המדע המקובל על הבריות ומפורסם בחברה, שדבריו אינם טעונים בקורת. הוא אינו חייב להתאמץ ביותר ולהביא ראיות לדבריו. משהביע את דעתו שוב הולכים אחריו בעינים עצומות: מן הסתם טעמו יפה ונימוקו נאה. ואפילו איש המדע ילחם באמונה עוורת זו, ואפילו ידרוש, שכל דבר קל שבקלים, יסתמך על תלי תלים של ראיות ומופתים, — דרישה זו גופה יוצרת מסביבו אוירה של אמונה. הקהל הגדול מהרהר בלבו: היאך לפקפק באדם, הנלחש באמונה ודורש שכל דבריו יהיו בדוקים ומבוססים בתכלית?

התקפתו של שמולד נעשתה רק דרך־אגב ולא דרך עיקר. מעשה כמלומד יהודי, והוא חבר במועצה העירונית של ברלין, עסקן צבורי במובן הנעלה של דבור זה, בעל השפעה רבה בתחום עשייתו, שחבּר עכשיו בשעת מלחמה חבּור, ובו הוא דן בשאלות־השעה הכלכליות הרותחות בשעת ריתחה זו. המחבר מקובל כבן־סמך ברשות המדע הסטטיסטי. אף הוא פרופיסור של האוניברסיטה הברלינית, היינו מרצה פרטי הוא כמאות תלמידי חכמים יהודים אחרים, ואין השם פרופיסור אלא שם כבוד. מתנה מגבוה (בגרמניה, וכן בכמה מדינות אחרות, נוהג השם פרופיסור כתואר כבוד בלבד. אומרים שמעיקרו לא בא לעולם אלא בשביל המלומדים היהודים בלבד, והפרופיסורים המוכתרים בתואר זה וקתדרה אין להם מפורסמים בשם “פרופיסורים של רחמנות”). כאן מצוה להוסיף ולאמר שבתורת איש מדע אין תלמיד חכם זה שייך לאסכולה של שמולר, ובתורת עסקן מדיני אינו נמנה על בני מפלגתו של זה. המלומד הגדול שמולד כתב דברי בקורת על חבורו של הפרופיסור היהודי ונשתמש בשעת הכושר להפרע מן "הרוח השמי״, שפרץ ונכנס מעולם זר לעולם החברה הגרמנית ואומר להשתלם עליה. אין המבקר עומד על פרטים בספר, ולא בפרטים אלה הוא תוקף את התקפתו. כאיסטראטגיקן מובהק הוא עורך התקפה כללית. וכן לא על היהודי הפרט יצאה בקרתו אלא אוחז במעשי אבי אבות אבותיה של האנטישמיות: לא על מרדכי בלבד יצא הקצף אלא על כל עם מרדכי.

דבריו של שמולר נשמעים כל שעה ברם סבור אני, כי לפרסום כזה שזכתה הבקורת האחרונה שלו על ספר מדעי לא זכה שום נאום מדיני משלו מימיו. נזדרזו הבריות לפרסמה ושקדו על הפצתה כהתגלות חדשה.

וביחוד גדלה ההפתעה משום שההתקפה נעשתה בימי “שלום־אחים” דוקא, היינו בימים שהמפלגות המדיניות החליטו לא להתגרות זו בזו כל זמן שהמלחמה תמשך. מעין נדר של שתיקה מדינית לשעת חירום. איני יודע, אם הזמינו במיוחד ל“נדר של שתיקה” זה גם את היהודים בחינת שווים לכל דבר, אולם עובדה היא, שהיהודים נצטרפו בשמחה ל“שלום־מצור” זה, כלומר, הם הבטיחו לבלי להדרש לאנטישמיות בתנאי שהצד השני יעמוד בדבור זה. ואמנם בימים הראשונים להסכם זה היו הדברים שמחים יותר בגרמניה. ברם, כנראה אין השתיקה מלאכה קלה והמלחמה נמשכת ונמשכת, והנדר הופר. לפי שעה הפר צד אחד את נדרו, והיהודים שרויים במבוכה ואינם יודעים לשית עצות בנפשם. להלכה מותרים אף הם להפר נדרם, ואף על פי כן חוששים הם ועדיין הם קוראים ומתכוונים ל"שלום־חירום״.

מופלא הדבר, שכל מקום אנו בחינת יוצאים מן הכלל. אפילו בנוגע ל"שלום של שעת חירום״ הוציאו אותנו ראשונים מן הכלל.

התקפתו של שמולר, ובשעה זו דווקא, אין דין שתקובל בחינת מקרה בודד. סימן היא לדבר, כמה כתבות הן התקוות, שיסודן בהלך ־ רוח של רגע. מערכי־רוח שהורתם ולידתם בשעה יוצאת מן הכלל לעמים יוצאים מן העולם עם יציאתה של שעה זו, ואם ממושכת היא שעה זו הם גזים ונעלמים לפני גסיסתה של זו. והוא שקרה עכשיו בגרמניה לתקוות היהודיות. מיד עם פרוץ המלחמה כשכל גרמניה כולה תקפה בולמוס ראשון להתמזגות ולהתלכדות נעשה “שלום של שעת חירום”. אותה שעה צירפו גם את בני ישראל למנין. מיד עמדה העתונות היהודית ופתחה לאמר נבואה, שרוח האנטישמיות יצאה יציאה גמורה מן העולם ולא תקום לתחיה. העסקנים המדיניים שלנו הטילו על עצמם את תפקידה של “חברה קדישא” וערכו לוויה נהדרה לאנטישמיות, וספדו הסופדים ודמעות נסחטו והלכו: נלחמנו בה באנטישמיות כל זמן שהיתה בחיים חיתה, אבל בעצם ולתוך תוכו של דבר לא היתה זו כלל רשע מרושע… כשהמת מוטל לפניו מוצאים בדל של שבח אפילו לשונא קשה. זריזים היו ומזורזים חברי חברת קדישא, ועכשיו הם ערמתם ועיניהם קרועות לרחבה מתמהון: כלום טעינו בחשבון, או שמא לעינינו מעשה תחית המתים ממש?

אין אנו שואפי נקם, ואף על פי כן שילמה לה התולדה ליהדות גרמניה מידה כנגד מידה. כשנכתב ונחתם כתב־ההסכם של “שלום לשעת חירום”, אף החבורות היהודיות עשו ביניהן מעין “שלום של שעת חירום”, הכריזו שבת משום “דרכי שלום”. נמנו וגמרו ביניהן שעד בוא השלום העולמי יניחו את כלי זינם מידם המתבוללים מכאן והציונים מכאן ויעבדו שכם אחד לטובת הענינים היהודים המשותפים. אולם “שלום־בית” יהודי זה לא ארך ימים, וקצר היה מימיו של “שלום לשעת חירום” הכללי. המתבוללים ראשונים היו להפר את הבטחתם והתחילו נלחמים ברעיון היהודי־הלאומי ביתר מרירות וביתר חוצפה מאשר לפני המלחמה. ה“שלום לשעת־חירום” הכללי חיזק בלבם את האמונה, שמעמדם איתן, והתחילו מגלים את פרצופם.

אולם המתבוללים דוקא, על מופעותיהם המטומטמות בימים האחרונים כנגד הלאומיות היהודית — דוקא הם הסיתו וגירו את הזרם האנטישמי החדש בגרמניה. הם קוצרים עתה מה שזרעו במו ידיהם.

16 פברואר 1917