מנורת חנוכה, מארוקו
הערות לסיפור חג־החנוכה 🔗
חג זה דורש עבודה עשירה ומאומצת לקראתו, הן מעשית, הן “עיונית”. הכנת החנוכיות ו“ההופעות” לחגיגות – חשוב שתהיינה מלֻווֹת בפרקים־פרקים מן הסיפור הבא – כסיפור בהמשכים – ובעידוד משחקים חופשיים של ילדים, הזדמנות ל“דרמה יוצרת” של ממש, שהסיפורים יכולים לספק להם “רעיונות” ו“מצבים” רבים. סיפורים ושירים למכביר תמצא הגננת והמורה בילקוט חנוכה שיצא ע“י הוועדה הבין קיבוצית לחגים, א. בן־גוריון וצ. שוּע, המכיל נוסף לנ”ל, גם משחקים וחידות וכיו"ב. בגנים שלנו בקיבוצים, שאין בהם למזלנו “חופשת חנוכה”, וכן בבתיהם של ילדי הכיתות, חשוב שגם ימי חנוכה עצמם יהיו ימי פעילות הכרוכים בסיפור החנוכה, שדה־פעולה חשוב למטפלות בגנים ובבתי הכיתות באותם ישובים שבהם נהוגה לינה משותפת.
סיפור חנוכה: בואו ונספר 🔗
בכל שנה בא החורף אחרי הקיץ;
בכל שנה יורדים גשמים בחורף;
בכל חורף פורחים בשדות כרכומים, רקפות, נרקיסים,
וכשפורחים הפרחים האלה, מגיע חג החנוכה.
בכ"ד כסלו, עם ערב, מדליקים היהודים, באשר הם שם,
חנוכיות רבות, בבתים, בחוצות ועל ראשי הגגות.
בואו, ילדים, ונספר על האנשים הגיבורים
ועל המעשים הגדולים שעשו,
שלזכרם אנחנו חוגגים את חג החנוכה.
היה היה מלך רשע 🔗
לפני שנים רבות, היתה ארצנו, ארץ־ישראל,
כבושה בידי היווניִם.
לא היה אז מלך יהודי, אלא יווני;
לא היה אז צבא יהודי, אלא יווני;
לא היה אז כסף יהודי, אלא יווני;
ואפילו בית המקדש בירושלים
היה תפוס בידי היוונים
והם העמידו בתוכו את פסליהם הטמאים.
היוונים ההם, הכובשים הזרים, עובדי אלילים היו
והשתחוו לפסלים מעשי־ידי־אדם,
שאותם העמידו במקדשים שבכל הארצות שכבשו.
היו בני כל העמים נכנעים ומשתחוים לפסלים.
אבל היהודים, שהאמינו באלוהים,
שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף,
ונסתר הוא מעיני האדם,
הם לא השתחוו לפסלים היווניים.
הם שמרו בכל נפשם על מצווֹת התורה:
לא אכלו בשר טריפה; לא גילחו את זקנם,
לא חיללו את השבת וקיימו מצות ברית־מילה לילדיהם.
כעסו היוונים כעס גדול על עקשנות היהודים,
שלא נכנעו לפקודותיהם, ככל העמים הכבושים,
והיו מענישים אותם עונשים קשים.
היהודים בחרו למות, במקום לטעום מבשר החזיר הטמא;
היהודים בחרו למות, במקום לחלל את השבת;
היהודים בחרו למות, במקום להשתחוות לפסל.
מלכים רבים ורשעים היו ליוונים
אבל אכזר מכולם היה אנטיוכוס הרשע.
מתתיהו וחמשת בניו 🔗
בימים הרעים ההם, חי לו בכפר מודיעין,
מתתיהו הכהן החשמונאי, עם אשתו וחמשת בניו
יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המקבי, אלעזר החורני
ויונתן הוופסי. בנו הצעיר.
והאגדה מספרת גם על בתו היחידה
שלא היתה יפה ממנה בעולם, ושמה לא נודע בכתובים.
ישבו מתתיהו ובני משפחתו
על אדמתם הטובה והיו חורשים, זורעים וקוצרים את תבואתם,
נוטעים, עודרים וקוטפים את פרי גניהם וכרמיהם,
הם אוהבים את אדמתם ואדמתם נותנת להם מטובה.
היו מהלכים עם צאנם ובקרם בהרים ובגבעות,
נכנסים למערות היעלים בהרים הגבוהים,
צועדים בשבילי הצבאים,
ורוחצים במימי מעיינות ונחלים.
היו בני מתתיהו עזים כנמרים וקלים כנשרים.
באחד הימים בא שליחו של אנטיוכוס, בכחידס היווני, לכפר מודיעין עם חייליו, סוסיו ועבדיו.
הם הציבו בכיכר הכפר מודיעין פסל גדוֹל מידה
ואספו את כל יושבי הכפר מסביב לפסל.
נעץ שליחו של אנטיוכוס הרשע, בכחידס
את עינו הרעות בילד יהודי קטן אחד ואמר לו:
– כרע על ברכיך, ילד יהודי, לפני הפסל הגדול הזה,
פסלו של אנטיוכוס מלך הוונים!
עמד הילד זקוף ולא כרע.
נעץ השליח את עיניו הרעות באשה אחת ואמר לה:
– אכלי, אשה יהודיה, מן הבשר הטוב, בשר החזיר,
שיותן לפניִך בצלחת של זהב, ולָך תהי הצלחת!
לא נגעה האשה, ואף לא הביטה בצלחת הזהב,
שנתח בשר חזיר טמא היה מונח עליה.
ראה שליח המלך, שאפילו ילד ואשה, שחלשים הם מגברים,
אינם שומעים לקולו ואינם עושים את פקודתו,
עמד וציוה על חייליו לדקור ברמחים ובחרבות השלופות שבידיהם
להכות ולהרוג ביהודים שעמדו שם ולשלוח בהם
הסוסים הגדולים לרמוס אותם.
לא הספיקו החיילים היוונים לזוז ממקומם,
ומתתיהו הכהן הזקן קם, התקרב אל בכחידס והרגוֹ.
זקוף ולבן־זקן קרא לקהל הנדהם בקול גדול:
– בנַי וחברַי! לא עת שלום לנו היום, אלא עת צרה ומלחמה!
בואו ונצא אל ההרים, וניטמן במערות להלחם ביוונים.
הם ברבבות
ואנו במאות,
הם בסוסים ובפילים, ברמחים ובחרבות
ואנו בחצים מחודדים ובקשתות מתוחות,
הם בכוח אליליהם הבזויים, מעשי ידי אדם,
ואנו בכוח אלוהינו הרם, שלא ראתה עין אדם מעולם!
היכו היוונים ביהודים, הרגו ופצעו,
עד שהלכו לדרכם לערים וכפרים להכות ביושביהם היהודים.
ביום ההוא, השאירו מתתיהו וחמשת בניו את בתיהם, נשותיהם וטפם
ואת כל אשר להם, במודיעין, יצאו אל ההרים, למערות ולנקרות הצורים,
ואספו אליהם כל בחור וטוב מיהודי כל ארץ־יהודה,
להכין את עצמם למלחמה ביוונים ולאמן ידיהם ולאחוז בקשתות ובחניתות.
אנשי חיל היו כולם ומן היוונים לא פחדו
והיו עולים בחשכת הלילה על במות הפסלים הטמאים והורסים אותם.
כך עשו ימים רבים וידי היוונים קצרו מלעצור אותם.
נצחון המעטים על הרבים 🔗
בינתיים זקן מתתיהו ומותו קרב.
כשבא יומו, והוא שוכב על מיטת מותו,
עמדו חמשת בניו סביבו והוא אמר להם:
– בנַי הגיבורים, אהובי נפשי, הנה אני מת,
ואתם אל תפחדו להילחם ביוונים, הכובשים הזרים,
יהודה בני, אתה תעמד בראש אחיך ואתם, בני ואחי הלוחמים,
שמעו לקולו ועשו את מצוותו: שחררו את ארצנו וגרשו מתוכה את אויבינו.
עצם מתתיהו החשמונאי את עיניו ומת שבע ימים ושבע קרבות.
כשתמו שבעת ימי האבל קם יהודה המקבי מאבלו,
עמד בראש אחיו ורעיו הלוחמים,
ועלה בראש עשרת אלפים בחורים יהודים, שנאספו לקול קריאתו,
להילחם ביוונים שהחזיקו בירושלים ובבית־המקדש.
נלחמו באומץ ובגבורה, כמצוות מתתיהו הכהן אביהם עליהם.
אחרי קרבות רבים, מרים וקשים, גירשו את הכובשים היוונים הזרים
מירושלים הבירה ומכל הכפרים והעיירות בארץ־יהודה.
ממלחמות יהודה המכבי, חיתוך-עץ מתוך ספר יוסיפון, אמשטרדאם 1743
חנוכת בית־המקדש 🔗
עמדו היהודים המנצחים ועלו בסך להר ציון שרים שירי ששון וניצחון.
העלו משואות על ההרים הגבוהים, להודיע בעולם על נצחון היהודים על היוונים, נצחון המעטים על הרבים.
שטפה שמחת הדרור את כל ארץ יהודה
באו לבין החומות, נכנסו בשערי חצר בית־המקדש שנעקרו מציריהם,
ראו את החצרות שעשבים עולים בהן כיער,
ראו את המזבח השומם וההרוס
ואת אולמות בית המקדש והלְשָכוֹת המלאים סחי ומאוֹס.
זכרו את בית־המקדש שהיה צר מלפניו ורחב מאחוריו ודמותו כדמות האריה;
זכרו שעריו, שהיו של זהב, והנה אינם;
זכרו את הגפן העשויה זהב
שהיו העולים־לרגל תולים בשריגיה את מתנותיהם;
זכרו את כלי הנגינה שניגנו בהם הלויים, את האבוב והצלצל, את הכינורות ואת החלילים והנה אינם ואין קולם הערב נשמע;
עמדו כולם נדהמים ובוכים למראה עיניהם ולבם נשבר.
אז, קם יהודה המקבי וקרא אליהם:
אחי גבורי הַתְּהִלָּה, לא ליילל אנו צריכים,
אלא להודות ולהתפלל!
לא לבכות אנו צריכים, אלא לטהר ולבנות!
ועתה, לעבודה! גירשנו את החושך וקראנו לנו דרור,
ועתה, יהי אור!
התמלאו הלוחמים רוח בינה ומעשה.
טיהרו את בית־המקדש ואת חצרותיו; התקינו את שעריו וכל חומותיו;
בנו את כתליו ההרוסים, הקימו וריפאו את המזבח הנופל,
התקינו את כלי הקודש החסרים שגזלו היוונים,
הביאו את מנורת בית־המקדש, מנורת שבעת־הקנים
וצחצחו אותה, עד שהזהירה כזוהר השמש.
רצו להעלות בה אש, כדבר יהודה המקבי אליהם,
והנה לא נמצא בכל בית־המקדש
ובכל ירושלים, ובכל ארץ יהודה,
אלא פך שמן־זית טהור קטן אחד בלבד.
יצקו מן השמן במנורה והדליקו בה אש.
ועוד מצאו שם שמונה שַפודים של ברזל,
קבעו אותם והדליקו בתוכם שמונה נרות.
היה השמן המועט במנורה דולק והולך שמונה ימים ושמונה לילות, והיו הנרות הקטנים הללו דולקים והולכים כל שמונת ימי החנוכה,
אלה הם שמונת ימי החנוכה ליהודים
לזכר חנוכת בית־מקדשנו
ולזכר הגבורות והנפלאות, התשועות והנצחונות, שאותם נחוג מדי שנה בשנה,
לעולמי עולמים ולדורי דורות.
חג שמח ומלא אור!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.