הערות לסיפור ט"ו בשבט    🔗

מכיוון שלט"ו בשבט אין סיפור, ניסיתי להצמיד אליו את סיפור כניסת האבות לארץ והפיכתם מרועי־צאן לעובדי אדמה, ומכאן גם יצירת חג האילנות. למרות שאין שום רמז במקורות לקשר הזה, נראה לי שיש בו בכללותו אמת־היסטורית, במובן הרחב, ויכול להיקלט בהקשר כזה.

חשובה מאוד עבודת ההכנה המעשית לחג. חומר ספרותי עשיר ומגוון יש בחוברת ט"ו בשבט, בהוצאת המדור לגנים והארכיון לחגים בעריכת א. בן־גוריון וצבי שוע.

סיפור ט"ו בשבט    🔗

ארבעים שנה נדדו אבותינו, בני־ישראל, במדבר סיני. הם הלכו צפונה, צפונה, לארץ ישראל, שממנה באו למצרים, ארץ אבותיהם אברהם, יצחק ויעקב.

רועי צאן היו אבותינו כשנדדו במדבר סיני. עבודת אדמה לא ידעו.

כאשר התקרבו והגיעו לגבול ארץ־ישראל, ביקשו ממשה רבנו, שהלך עד שם בראשם, לשלוח אנשים קדימה, לסייר ולרגל את הארץ אשר שכחו, לאחר מאות שנים במצרים ונדודים במדבר.

וכך יצאו שנים־עשר אנשים לדרך, לפני כל העם, עברו את גבולה הדרומי של הארץ, שהכנענים ישבו בה.

יושבי עמקים היו הכנענים, לרגלי ההרים, בשפכי הנחלים ובשפלת הים־התיכון. עובדי אדמה היו ויושבים בבתי־אבן, שלא כאבותינו שהיו עדיין נודדים, רועי צאן ויושבי־אוהלים. כאשר עברו האנשים, שבאו לסייר את הארץ, את גבולה, עלו להם במעלה נחל־אשכול.

אז ראו, בפעם הראשונה בחייהם, שדות חיטה ושעורה, פולים ועדשים; ועוד ראו את עצי התמר המתנשאים לשמים ומרימים אשכולות תמרים שצבעם כצבע הדבש על תכלת השמים.

ועוד ראו – גפנים אין־מספר עמוסות אשכולות ענקיים. והיו הענבים גדולים וזהובים, מתוקים ומלאי עסיס. עוד הם עולים במעלה נחל אשכול, והנה ראו את פרי עצי הרימון האדומים, שנצנצו לעיניהם מבין העלים הירוקים, וטעמם ערב לחכם אף יותר מטעם הענבים. ואז פגשו לראשונה בחייהם את עצי הזית, שפריים נטף שמן־יצהר.

ואחר או את עצי התאנה הענפים, שפרותיהם הטיפו עסיס מתוק כדבש ואת עצי החרוב שהיו צאן ובקר אוכלים פירותיהם ומניבים חלב צח ושמן מעטיניהן, שאותו שתו לרויה.

ועוד ראו – את שדות החיטה והשעורה המשתרעים למלוא עיניהם ושיבוליהן זהובות וגרעיניהן גדולים ודשנים. אז אמרו איש לאחיו:

– איזו ארץ חמדה היא זו הניתנת לנו כנחלה, הפלא ופלא, ממש ארץ זבת חלב ודבש! מאותה שעה, מלאו לבותיהם אהבה רבה וגעגועים עזים לאדמה ולכל צמח השדה.

מאותה שעה גם החליטו שכאשר יכנסו לארץ, יתיישבו בה, יזרעו להם באדמתם גם הם שדות חיטה, שעורה וקטניות לרוב; יטעו בה גם הם אילנות נושאי פרי מגדים.

כאשר שבו הסיירים אל אחיהם, כרתו להם מגפן אחת זמורה ואשכול ענבים אחד.

אותו אשכול היה כל כך גדול, עד שנשאו אותו בשניים והאשכול, שהיה גדול כמותם, תלוי במוט ביניהם.

סיפרו הסיירים לכל בני שבטי ישראל, שציפו להם על יד גבול הארץ, על כל ברכתה וחמודותיה וגם שם קראו לה “ארץ זבת חלב ודבש”.

אמנם, הם הוסיפו ואמרו, כ“חזקים יושבי הארץ”, הכנענים, ו“ענקים” ואפשר שיתנגדו בכוח ויילחמו בבני־ישראל השבים לארץ־ישראל ממצרים, אחרי מאות שנים שלא ישבו בה, אבל כדאי הדבר, כי טובה הארץ מאוד מאוד.

וכך עברו שבטי ישראל את גבולות הארץ ונכנסו לתוכה, ובראשם יהושע בן־נון, שהלך בראשם, אחרי מות משה רבנו, שלא נכנס לארץ־ישראל. כאשר נכנסו לתוך הארץ, התפזרו להם, לאט לאט, על ראשי ההרים ועל המדרונות הפנויים מאדם, ושם קיימו את החלטתם וזרעו להם שדות ונטעו להם עצי פרי ממש כשכניהם, יושבי הארץ הכנענים, הם נעשו עובדי אדמה ומגדלי צאן ובקר וראו ברכה בכל מעשי ידיהם.

בכל חגי השנה, היו בוחרים בפירות היפים והמשובחים מיבולם, ובגידולי צאנם ובקרם והיו מעלים אותם כמתנה לבית־המקדש שבנו להם בירושלים, על הר המוריה, הוא ההר שעל ראשו הובטחה הארץ לאברהם אבינו.

ברבות הימים, כשנקשרה נפשם של אבותינו בני־ישראל, בארץ־ישראל באהבה, והיו מתבוננים בה היטב ויודעים את טיבה וטבעה, ראו, שבחודש שבט, עוברת, חולפת לה שנת החורף והקור של עצי הפרי, והם מתחילים לפרוח וללבלב. אז קבעו להם את היום החמישה־עשר בחודש שבט אשר בערב הקודם לו, ליל ט"ו בשבט, זורח הירח בשמים ומפיץ אורו כאור היום, ליום "ראש־השנה לאילנות".

ביום הזה היו מתבונני בשמים ומתפללים שתהיה השנה טובה, שיהיו גשמים וטללים יורדים בזמן, שלא יבואו שרב ושידפון לשרוף את שדותיהם ואת פרי עציהם, שלא יעלה ויבוא אליהם הארבה ושאר מזיקים להשמיד ולכלות את פריים ושיראו ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם.

וכאשר חרבה הארץ ואבותינו, בני־ישראל הלכו לגולה, זכרו וחגגו גם שם, במרחקים, בגעגועים ובאהבה את חג ט"ו בשבט, הוא ראש־השנה לאילנות, באכילת פירות ארץ־ישראל, בזמר ובשיר. הם קיוו וציפו לשובם לארץ, לארץ־ישראל.

תקווה זו, התקיימה, ילדים. שוב אנחנו, בני בניהם, נכדי נכדיהם וניני ניניהם יושבים על אדמתנו, אדמת ארץ־ישראל, ומעבדים אותה באהבה, בחריצות ובידיעה ורואים בה ברכה והצלחה, שפע וגאוּת ומקיימים גם אנחנו את ראש־השנה לאילנות בחמישה־עשר בשבט.

חג שמח ומתוק, ילדים!