הספר “מתשרי עד תשרי” איננו קובץ סיפורים לחגים היהודיים בשנה, אלא קובץ סיפורי־החגים, כלומר — סיפורי הגרעינים של המאורעות ההיסטוריים, או גרעיני האידיאות שלהם — כשהם מנוסחים ברמה מתאימה מבחינת תוכנם, סגנונם ולשונם לילדי הגן, (5 – 6) והכיתות הראשונות של ביה"ס העממי.

יש והסיפור ארוך, יש והוא קצר. הנזקקות לספר מונחות בהערות הצמודות לכל סיפור, המציעות דרך, כיצד לגשת לקריאת הסיפורים באוזני הילדים והצעה איך לתת את הסיפורים הארוכים — כסיפורים בהמשכים.

הסיפורים אינם מכילים כמובן את כל מה שניתן לספר על החגים ואף לא מקצת שבמקצת מכך. בניסיוני זה לספר את סיפורי החגים לילדים, בחרתי רק בדברים הפשוטים והבסיסיים בלבד, העשויים להיקלט בתודעה ובחוויה שלהם, כפי שאני מקווה. ולבסוף, בכתיבת הספר נעזרתי רבות בעצתו והדרכתו של אריה בן־גוריון ובאוצרות השמורים עימו בארכיון־החגים הבינקיבוצי שהקים ושהוא מטפחו בקיבוצי, בית־השיטה, ועל כך נתונה לו תודתי.

ת.ש.

שבת: סיפור השבת תמונה 2

'שבת'. רישום מאת מארק שאגאל, 1946

האגדה מספרת

בכל יום ויום מששת ימי בראשית, ימי בריאת העולם, נבראו שלוש בריאות:

ביום הראשון – שמים וארץ אור;

ביום השני – גן־עדן גיהנום ומלאכים;

ביום השלישי – אילנות־סרק, אילנות־פרי ודשאים;

ביום הרביעי – השמש, הירח והכוכבים;

ביום החמישי – עופות, דגים ושרצים;

ביום השישי – אדם וחוה, בהמות וחיות השדה;

וביום השביעי כשנכנסה שבת ראשונה לעולם,

נתכנסו יחדיו

הימים, הנהרות והמעיינות,

ההרים, הגבעות והגאיות,

היערות, החורשות והמדבריות,

השמש, הירח וכל המזלות,

העשבים, השיחים והאילנות,

הדגים, הזוחלים, היונקים והעופות,

אדם וחוה —

והיו כולם רוקדים שמחים ושרים הללויה

טובלים במעיין של שמחה

ואומרים כולם יחדיו דברי שבח וברכה

לשבת העולם הראשונה, שבת המנוחה,

כזו, ילדים, היתה שבת הבריאה השבת הראשונה

ומאז ועד היום, ומאז ועד עולם,

נחוג את השבת הברוכה

במנוחה ושמחה!

שבת שלום!

מולד הירח, חיתוך עץ מתוך ‘ספר מנהגים’, אמשטרדם, 1707 תמונה 3

ראש־חודש

הערות לסיפור “ראש־חודש”

לפי העדות במקרא ובספרות ימי בית־שני, היה מולד החודש העברי – היֶּרַח – מעין חג־זוטא למשפחה היהודית הקדומה. אין בדעתי להציע לחדש מנהג זה, אבל אני מוצאת יופי ותרבות טבעית עמוקה בקשר זה שבין התאריך העברי, שכל חודש בו פותח ברגע התחדשותו, (ועצם המלה חודש ששורשה ח’ד’ש') ב“מולד הירח” וסיומו – בהיעלמו, שלא לדבר על עצם הכינוי יֶרַח הנובע מן המלה יָרֵחַ. ואם אנו מביאים כאן את ספר סיפורי השנה העברית נביא את סיפור השבוע ב“סיפורי השבת” ואת סיפור החודש “בסיפור ראש־חודש”.

אני מציעה למחנכים לצאת עם ילדי הגן וכיתות היסוד לפחות פעמיים בשנה בערב, לשדה פתוח, ומוטב על גבעה או הר, ולחזות במולד הירח. ייטיבו לעשות אותם מחנכים, שיקומו פעם עם ילדיהם לפנות בוקר לחזות בשקיעת הירח, בלילה שלפני המולד. הבאת גלובוס לכיתה ושימוש בכדור טניס כיָרֵח ימחיש את “סיפור ראש חודש” יותר מהסברים מילוליים רבים.

'שבת'. רישום מאת מארק שאגאל, 1946

האגדה מספרת

בכל יום ויום מששת ימי בראשית, ימי בריאת העולם, נבראו שלוש בריאות:

ביום הראשון – שמים וארץ אור;

ביום השני – גן־עדן גיהנום ומלאכים;

ביום השלישי – אילנות־סרק, אילנות־פרי ודשאים;

ביום הרביעי – השמש, הירח והכוכבים;

ביום החמישי – עופות, דגים ושרצים;

ביום השישי – אדם וחוה, בהמות וחיות השדה;

וביום השביעי כשנכנסה שבת ראשונה לעולם,

נתכנסו יחדיו

הימים, הנהרות והמעיינות,

ההרים, הגבעות והגאיות,

היערות, החורשות והמדבריות,

השמש, הירח וכל המזלות,

העשבים, השיחים והאילנות,

הדגים, הזוחלים, היונקים והעופות,

אדם וחוה —

והיו כולם רוקדים שמחים ושרים הללויה

טובלים במעיין של שמחה

ואומרים כולם יחדיו דברי שבח וברכה

לשבת העולם הראשונה, שבת המנוחה,

כזו, ילדים, היתה שבת הבריאה השבת הראשונה

ומאז ועד היום, ומאז ועד עולם,

נחוג את השבת הברוכה

במנוחה ושמחה!

שבת שלום!

מולד הירח, חיתוך עץ מתוך 'ספר מנהגים', אמשטרדם, 1707

הערות לסיפור “ראש־חודש”

לפי העדות במקרא ובספרות ימי בית־שני, היה מולד החודש העברי – היֶּרַח – מעין חג־זוטא למשפחה היהודית הקדומה.

אין בדעתי להציע לחדש מנהג זה, אבל אני מוצאת יופי ותרבות טבעית עמוקה בקשר זה שבין התאריך העברי, שכל חודש בו פותח ברגע התחדשותו, (ועצם המלה חודש ששורשה ח’ד’ש') ב“מולד הירח” וסיומו – בהיעלמו, שלא לדבר על עצם הכינוי יֶרַח הנובע מן המלה יָרֵחַ. ואם אנו מביאים כאן את ספר סיפורי השנה העברית נביא את סיפור השבוע ב“סיפורי השבת” ואת סיפור החודש

“בסיפור ראש־חודש”. אני מציעה למחנכים לצאת עם ילדי הגן וכיתות היסוד לפחות פעמיים בשנה בערב, לשדה פתוח, ומוטב על גבעה או הר, ולחזות במולד הירח. ייטיבו לעשות אותם מחנכים, שיקומו פעם עם ילדיהם לפנות בוקר לחזות בשקיעת הירח, בלילה שלפני המולד. הבאת גלובוס לכיתה ושימוש בכדור טניס כיָרֵח ימחיש את “סיפור ראש חודש” יותר מהסברים מילוליים רבים.

סיפור ראש־חדש

– ילדים, אתם יודעים מה יקרה הערב?

???

– הערב יִוָלד יָרֵחַ חדש ויביא לנו חודש חדש! (את חודש – X) לחודש קוראים גם יֶרַח! אפשר למשל להגיד: יֶרַח ניסן או אייר. הוא יהיה דקיק, כמו קרן אור חזקה בשמיים המחשיכים ומהערב – יגדל ובכל יום עוד ועוד, עד שבאמצע החודש יהיה עגול ומאיר באור־כסף בהיר, שאפשר לקרוא ספר לאורו ולראות למרחקים!

מאמצע החודש – שוב ילך ויקטַן, ילך וירזֶה

ויזרח מיום ליום יותר מאוחר,

עד שיזרח לפנות בוקר וכל היום כולו –

(אבל אנחנו לא נראה אותו, כי אור השמש יטשטש אותו).

ובעצם, ילדים, הירח בכלל לא “נולד” ובכלל לא “נעלם”,

הוא קיים ו“זורח” כל השנה וסובב לו בנחת את כדור־הארץ במשך החודש, אבל אנחנו “רואים” אותו רק כשהוא זורח בערב ושוקע לפנות בוקר – וכשהוא זורח ביום, איננוּ מבחינים בו כלל.

אנשים רבים וילדים רבים עוד יותר – עצובים בלילות ירח בהירים ומתגעגעים למשהו…

גם כלבים יושבים ומייללים לאור ירח מלא,

ואיך אתם?

הערות לסיפור ראש־השנה

סיפור ראש השנה בנוי משלושה פרקים הנבדלים זה מזה ב“כוכבים”.

למורה, או לגננת, שעשו עבודת הכנה יסודית לקראת החג (הסתכלות בטבע מכל הבחינות, כולל השמיים) יהיו הפרקים הראשונים פרקי סיכום לעבודה זו.

לאלו הניגשות לחג ללא הכנה עמוקה מסוג זה, מתאים הפרק השלישי והאחרון של הסיפור, העומד בפני עצמו.

באיזה חודש אנחנו עומדים היום?

– בחודש אלוּל, החודש האחרון בחודשי השנה.

קערת ראש-השנה, הולנד שנת 1700 בקירוב

לחודש קוראים גם יֶרַח. מדוע?

כי בכל יום ראשון בחודש “נולד יָרֵחַ חדש”.

הוא לא נולד באמת, הוא קיים תמיד.

ואין לו אור משלו, אלא מקבל את אור השמש.

הוא סובב את כדור־הארץ במשך חודש שלם.

ומתגלה לעינינו מחדש, בכל חודש, כקרן כסף דקה,

בראשית הערב, בראש החודש,

וגָדֵל מלילה ללילה, עד שהוא גדול ועגול

בלילה של אמצע החודש, בט"ו ובו,

ושוב הוא הולך וקטן, מלילה ללילה, הולך ונעלם לו בסוף החודש.

* * * * *

הקיץ חולף והולך, הולך וחולף

הימים מתקצרים, הלילות מתארכים.

ביום עדיין חם לנו, אפילו חם מאוד,

אבל בבוקר השכם, גם מאוחר בלילה,

ריח של לחות עולה באפנו, ריח טל,

האוויר קריר ורענן ורוחות קלות מנשבות.

חודש טלול הוא חודש אלול.

מה אנחנו רואים בשמיים? איזה מראות?

עננות קטנות, רכות כגיזות צמר, קלות כנוצות.

קרני השמש הזורחת בבוקר

וקרני השמש השוקעת בערב

מדליקות בעננות הצחורות להבות, מדורות.

השמים פורחים באלפי צבעים.

ובלילה, בחשיכה, נראים בשמיים כוכבים אורחים,

שלא ראינו אותם כל הקיץ: כוכבי ה“כִּימָה”, ה“שור”

וה“כסיל” ורבים אחרים.

ומתחת לשמיים, באוויר, למעלה,

מתעופפות ציפורים חדשות – החסידות.

בפסח – חלפו בדרכן צפונה, לארצות הקור,

בראש־השנה הן שבות מצפון לדרום, לארצות החום.

כמותן ציפורים רבות אחרות: "הַחִיוָואִי, התּוֹר וְהַשַּׁלְדָג.

וכאן למטה, מה נראה בשדות?

באדמות הבור מתגלגלים גלגלי קוצים

וכך את זרעיהם, לשנה הבאה מפיצים;

בשׁדֵמות מלבינה הכותנה;

שדות התבואה שנקצרה כבר חרושים, חומים,

מצפים לזרעים ולגשמים;

בגבעות כבר פורחים פרחי־הבצל,

וראש וראשון להם מלך הסתיו — ידידנו החצב1

אל גינותינו הפורחות בחרציות,

נוחתות בהמוניהן הצוּפִיוֹת.

יש אילנות המתחילים בשלכת, ו“מתפשטים”,

ויש אחרים פורחים, מלבלבים, ו“מתלבשים”,

רבבות הצרעות והדבורים, מתעופפות בין השיחים,

מחפשות מלון־חורף, לקראת ימי החורף הקרים;

בעוד ימים מספר –

יוולד בשמי המערב יָרֵחַ חדש, יֶרַח חדש,

הוא חודש תשרי, הוא הראשון בחודשי השנה;

תיוולד שנה חדשה.

* * * * *

ראש־השנה הוא חג בריאת־העולם.

לפני שנים רבות,

יובלי יובלות, דורי דורות,

נברא העולם שלנו, כדור־ה“הארץ”.

ולפני שנברא – כך כתוב בתורה –

היה תוהו ובוהו,

עִרְבּוּבְיָה איומה של ים ויבשה,

תהום וּמרום, וחושך כיסה על פני תהום.

ואז נברא האור ונבראו השמש הירח והכוכבים.

הים נפרד מהיבשה;

הצמיחה האדמה עשבים, שיחים ואילנות;

הים השריץ את בעלי־החיים;

מהם נשארו בים, הלא הם הדגים;

מהם יצאו אל פני היבשה ואל האוויר –

הלא הם הזוחלים, החרקים, העופות והחיות;

ואחרונים אחרונים חביבים – נבראו אדם וחוה,

הלא הם “אבא ואמא” של בני־האדם בכל העולם.

כל הצומח והחי במעמקי הים,

ברחבי היבשה ובמרומי האוויר,

כולם פרים ורבים בלא הרף

וממלאים את כדור הארץ צהלת חיים.

את יום הולדת כדור־הארץ שלנו,

אנחנו חוגגים בשני ימי ראש־השנה.

אנחנו שמחים ומודים על העולם

הטוב, היפה והשלם שניתן לנו באהבה,

ורוצים לשמור עליו, יפה ושלם כשהיה – לדורות הבאים.

על כן, נקשט ביתנו במיטב הקישוטים,

נלבש את הלבנים והיפים במלבושים,

נפרוש מפה צחורה על השולחן,

נערוך עליו את היפים והיקרים בכלים,

נדליק נרות חג זוהרים,

נטבול תפוח בדבש, נרים כוס יין אדום

ונברך איש את רעהו בחום:

שניכתב כולנו בספר החיים והבריאים;

שתהיה השנה החדשה שנת שלום;

שנת ברכה, שמחה והצלחה בכל מעשי ידינו,

שנה של גשמים וטללים ויבולים גדולים

עלינו ועל כל בית־ישראל,

על ארצנו ועל כל התבל, אמן!

שנה טובה! כתיבה וחתימה טובה!

תקיעה בשופר, מתוך ספר מנהגים, אמשטרדאם 1707

הערות לסיפור “יום־הכיפורים”

את יום־הכיפורים חייבת להקדים שיחת ואפילו שיחות־הקדמה. חשוב לעשותה תוך ביקור בבית הקברות המקומי, ביקור כזה, וכן שיחות פתוחות וגלויות־לב על המוות, לא רק שאינן מזיקות לילד, אלא להיפך, מקילות עליו את הפחדים ונותנות לו הזדמנות להתפרקות משאלות מציקות.

את המושגים “סליחה”, “תשובה”, “כפרה” ו“אזכרה” יש להבהיר ולהפנים על ידי סיפורים מתאימים, ויש כאלה למכביר בספרים ובקבצים למיניהם שנועדו לחגים.

יום כיפור

בעשרה לחודש תשרי בא עלינו יום־כיפור.

יום־כיפור הוא חג שאין לו סיפור.

חג יחיד ומיוחד הוא לנו, היהודים,

ואין כמוהו אף לא לאחד מן העמים האחרים!

זהו יום סליחה,

יום תשובה

ויום “יזכור” למתים.

פירוש המילה “כיפור”, או “כפרה”, הוא: סליחה".

וכי אנחנו חוטאים, או פושעים?

למה וּממי נבקש פתאום סליחה?

לא! איננו חוטאים, איננו פושעים!

אבל אם נשב בשקט

ונחשוב לנו על מעשינו במשך כל השנה שעברה,

האם לא נמצא, למשל,

שלא תמיד אמרנו בדיוק־בדיוק את האמת?

שלפעמים הרגזנו, העלבנו והכאבנו

להורינו, מורינו, העלבנו אחינו וחברינו?

האם עזרנו תמיד, ובכל מקרה, למי שהיה זקוק לעזרה?

האם תמיד בירכנו בשלום ובפנים מאירות כל אדם?

ביום־כיפור מוזמן כל אדם מישראל, וגם כל ילד,

לשבת בעיניים עצומות ולצפּות בתוכו פנימה

ב“סרט” של חייו ולראות האם הכול כל כך יפה?

לא!

אם כן נבקש בליבנו סליחה, “כפרה” מכל אדם.

אבל עוד יותר חשובה היא התשובה,

הכוונה להיות בשנה החדשה טובים יותר באמת, מבשנה שעברה.

יום־הכיפורים הוא גם יום הזכרת המתים ואמירת “יזכור”.

– את מי נזכור?

– את אלה שאינם חיים עוד.

– כל אדם זוכר בכל הימים והלילות את בני משפחתו שמתו עליו, והלא לכך אין צורך ביום מיוחד?

אבל ביום־כיפור חייב ורוצה כל יהודי

לזכור את כל אלה שאינם חיים עוד,

אלה שנהרגו בשואה ובמלחמות,

ומתו במחלות ובתאונות.

ביום־כיפור מדליקים בבתי־הכנסת

ובבתים נרות נשמה למתים.

בבתי־הכנסת קוראים “יזכור”, תפילה מיוחדת להזכרת נשמות המתים.

יום־כיפור מתחיל בערב שלפניו, “בסעודה מפסקת”, טעימה וחגיגית,

שאחריה צמים, אין אוכלים ואין שותים,

עד למחרת בערב, במוצאי יום־כיפור.

ביום־כיפור לובשים היהודים האדוקים במצוות,

בגדים לבנים ונועלים נעלי בד.

מתכנסים בערב לתפילת “כל־נדרי”

שמנגינתה עצובה ויפה וצובטת את הלב.

כמוה יפות ונוגות גם רבות מן התפילות האחרות.

ביום־כיפורים באים לבית־הכנסת, לכל היום,

אפילו יהודים שאינם מתפללים כל השנה.

בסוף יום־כיפורים תוקעים בשופר

וקול השופר מזעזע את הלב

וכל אדם השומע אותו, נעשה רציני וחושב על מעשיו.

נרות־הזיכרון לנשמות המתים דולקים כל היום

ומבעד ללהבות, העיניים רואות

את פני אלה הנחים בבית־הקברות.

ביום־כיפור יהודים מברכים

איש את רעהו בברכה:

“חתימה טובה”!

הערות לסיפור חג הסוכות

עיקר ההכנה לחג הסוכות מתבטא בבניית הסוכה וקישוטה.

כמעט אין צורך להזכיר, עד כמה חשוב לשתף את כל הילדים בעבודה ולתת להם יוזמה בקישוט על פי טעמם.

אולי נשיג פחות רושם, אבל יותר מעורבוּת מצד הילדים.

כדאי לספר בשבוע סוכות יום יום סיפור קצר, העוסק בחג (מדובר בילדי קיבוצים, אבל ניתן להגשמה גם בחינוך הפרטי, על ידי ההורים!)

את הקטע העוסק בחג שמחת־תורה יש לקרוא בערב החג, כלומר בשביעי של סוכות. וכדאי להקדים לו ביקור בבית־כנסת והיכרות עם ספר־תורה.

קישוט לסוכה, מארוקו 1954

כך כתוב בתורה:

"בחמשה עשר יום לחודש השביעי

באספכם את תבואת הארץ תחוגו

שבעת ימים".

אבל מדוע ולמה?

מה פתאום נצא מבתינו הנוחים והנעימים,

דווקא בתחילת הימים הצוננים, ימי הגשם הראשון, היורה,

ונגור שבעה ימים בסוכה?

זאת כדי לזכור את ימינו הקדומים,

כשהיינו בדרכנו ממצרים לארץ־ישראל

ונדדנו במדבר סיני, ממקום למקום.

אז לא היו לנו בתים, ועשינו לנו סוכות

מענפי דקלים בנאות־המדבר הצהובות.

וכך, אנחנו בונים לנו סוכות יפות וכשרות,

קירות מסדינים צחורים, או משמיכות צבעוניות,

עושים להן גג מענפי עצים, שקוראים להם “סכך”

ומציצים מבעדם אל השמים;

בענפים אנחנו תולים פירות שהתברכה בהם ארצנו,

ארץ זבת חלב ודבש:

תמר וענבים, זיתים ורימונים, אגוזים ושקדים,

עטרות של שיבולים ועוד פירות מפירות שונים,

שאספנו מן השדות ומן המטעים, לכבוד חג־סוכות הוא “חג־האסיף”.

וכאשר אנחנו יושבים בסוכותינו היפהפיות,

אנחנו זוכרים בחג הזה, כמו בכל החגים האחרים,

את כל מה שקרה לנו בימים הרחוקים, בימים הקדומים.

כשאנחנו מסובים בסוכה, חוגגים ועליזים,

מי הם האורחים להם מצפים, מי האושפיזין?

אברהם אבינו, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד המלך.

כדי לראות אותם כדאי וכדאי לעצום את העיניים…

ולמה לנו לולב (ענף עץ־תמר) וערבה, אתרוג והדס?

צמחים אלה, כולם יפים־יפים,

הם סמלים שלנו, של היהודים.

כמותם אנחנו רוצים וצריכים להיות:

יפים וריחניים כאתרוגים,

טובים כענפי התמר, ופירותיו המתוקים לנודד במדבר,

רעננים כשיחי ההדס

טריים ומלאי־חיים

כערבות הצומחות על גדות הנחלים.

מסחר בארבעת המינים מתוך ספר מנהגים, אמשטרדאם 1662

הם “ארבעת המינים” כפי שהם נקראים

נלקחים לבית־הכנסת בידי המתפללים.

כיצד חגגו אבותינו את חג הסוכות

כשהיה בית־המקדש השני קיים?

היו עורכים בכל אחד ואחד מימי חול־המועד סוכות

(“חול־המועד” הם הימים שבין היום הראשון לבין “שמיני עצרת”, החג האחרון) שמחות והילולות,

שקראוּ להן “שמחת בית־השואבה”.

הם הדליקו מנורות־ענק של שמן־זית זוהרות בלהבות

שכוסותיהן היו עשויות זהב טהור

וילדים לבושים כותוֹנות צחורות היו עולים בסולמות,

כדי שמן בידיהם וממלאים את הכוסות בכל שעה;

הגברים והנשים, לבושים בגדי חמודות,

היו רוקדים ושרים שירים ותשבחות,

בחלילים וחצוצרות, בתוּפים ומצלתיים וזורמים בתהלוכות;

כך נעו והלכו, משער לשער, משערי חומת ירושלים;

ועוד היו עושים – שופכים מים על ידי ההולכים בתהלוכות

כסימן ברכה לגשמים רבים שיֵרדו בעיתם והיתה זו “שמחת בית־השׁוֹאֵבָה”,

שהגיעה לשיאה ביום השביעי.

ואיך שפכו את המים בשמחת בית השואבה?

מילאו כדי־זהב בעלי פיָה דקה במי השילוח הנובע על יד ירושלים

והיו יוצקים מהם על ידיו המורמות של ההולך בראש התהלוכה.

כזאת עשו מדי יום ביומו בכל ימי חול־המועד של סוכות.

מכל הארץ נהרו ועלו לרגל לירושלים לחוג את החג.

גם כיום, חג הפסח, חג השבועות, חג הסוכות ושמחת־תורה

הם חגים של “עלייה לרגל”.

כמו בימים ההם, כך בזמן הזה,

נוהרים יהודים מכל המקומות,

בארץ ובחוץ לארץ לירושלים,

לראות ביפיה והדרה ולשמוח בה בעם רב.

* * * * *

ומהו חג “שמחת תורה”

הנקרא גם “שמיני־עצרת”?

זהו היום השמיני, לאחר שבעת ימי סוכות,

שהיה בימים עתיקים חג־החגים ושיא־השיאים לשמחת סוכות.

זהו חג בין־יוֹם, כמו חג לעצמו,

שבו מסיימים לקרוא בבית־הכנסת בתורה וגם פותחים מחדש,

והוא המקור לשמחת־השמחות, בכל השנה.

בליל שמחת־תורה עורכים בבתי־הכנסת “הקפות”.

ומה הן “הקפות”?

כל היהודים המתפללים בבתי־הכנסת,

מוציאים את כל “ספרי־התורה” העטופים “שמלות” יפות והדורות.

ובראשיהן עטרות כסף וזהב מבריקות.

המתפללים מחזיקים בהם בחיבוק של אהבה ושמחה

ורוקדים איתם במעגלים מעגלים.

כך הם מקיפים את בית־הכנסת.

חוזרים ומקיפים, מקיפים וחוזרים.

וילדיהם מה עושים?

רצים אחריהם, דגליהם בידיהם

ובראש מקל־הדגל תפוח אדום תקוע

ובבשר התפוח נר דולק עם הדגל ינוע…

השירה והצהלה, הרינה והתפילה

נישאים ויוצאים מבעד חלונות ודלתות בית־הכנסת

אל החוצות, אל הרחובות, ושבים וחוזרים לבתיהם מבעד לכל חלון וכל דלת.

חג שמח!

מנורת חנוכה, מארוקו

הערות לסיפור חג־החנוכה

חג זה דורש עבודה עשירה ומאומצת לקראתו, הן מעשית, הן “עיונית”. הכנת החנוכיות ו“ההופעות” לחגיגות – חשוב שתהיינה מלֻווֹת בפרקים־פרקים מן הסיפור הבא – כסיפור בהמשכים – ובעידוד משחקים חופשיים של ילדים, הזדמנות ל“דרמה יוצרת” של ממש, שהסיפורים יכולים לספק להם “רעיונות” ו“מצבים” רבים. סיפורים ושירים למכביר תמצא הגננת והמורה בילקוט חנוכה שיצא ע“י הוועדה הבין קיבוצית לחגים, א. בן־גוריון וצ. שוּע, המכיל נוסף לנ”ל, גם משחקים וחידות וכיו"ב. בגנים שלנו בקיבוצים, שאין בהם למזלנו “חופשת חנוכה”, וכן בבתיהם של ילדי הכיתות, חשוב שגם ימי חנוכה עצמם יהיו ימי פעילות הכרוכים בסיפור החנוכה, שדה־פעולה חשוב למטפלות בגנים ובבתי הכיתות באותם ישובים שבהם נהוגה לינה משותפת.

סיפור חנוכה: בואו ונספר

בכל שנה בא החורף אחרי הקיץ;

בכל שנה יורדים גשמים בחורף;

בכל חורף פורחים בשדות כרכומים, רקפות, נרקיסים,

וכשפורחים הפרחים האלה, מגיע חג החנוכה.

בכ"ד כסלו, עם ערב, מדליקים היהודים, באשר הם שם,

חנוכיות רבות, בבתים, בחוצות ועל ראשי הגגות.

בואו, ילדים, ונספר על האנשים הגיבורים

ועל המעשים הגדולים שעשו,

שלזכרם אנחנו חוגגים את חג החנוכה.

היה היה מלך רשע

לפני שנים רבות, היתה ארצנו, ארץ־ישראל,

כבושה בידי היווניִם.

לא היה אז מלך יהודי, אלא יווני;

לא היה אז צבא יהודי, אלא יווני;

לא היה אז כסף יהודי, אלא יווני;

ואפילו בית המקדש בירושלים

היה תפוס בידי היוונים

והם העמידו בתוכו את פסליהם הטמאים.

היוונים ההם, הכובשים הזרים, עובדי אלילים היו

והשתחוו לפסלים מעשי־ידי־אדם,

שאותם העמידו במקדשים שבכל הארצות שכבשו.

היו בני כל העמים נכנעים ומשתחוים לפסלים.

אבל היהודים, שהאמינו באלוהים,

שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף,

ונסתר הוא מעיני האדם,

הם לא השתחוו לפסלים היווניים.

הם שמרו בכל נפשם על מצווֹת התורה:

לא אכלו בשר טריפה; לא גילחו את זקנם,

לא חיללו את השבת וקיימו מצות ברית־מילה לילדיהם.

כעסו היוונים כעס גדול על עקשנות היהודים,

שלא נכנעו לפקודותיהם, ככל העמים הכבושים,

והיו מענישים אותם עונשים קשים.

היהודים בחרו למות, במקום לטעום מבשר החזיר הטמא;

היהודים בחרו למות, במקום לחלל את השבת;

היהודים בחרו למות, במקום להשתחוות לפסל.

מלכים רבים ורשעים היו ליוונים

אבל אכזר מכולם היה אנטיוכוס הרשע.

מתתיהו וחמשת בניו

בימים הרעים ההם, חי לו בכפר מודיעין,

מתתיהו הכהן החשמונאי, עם אשתו וחמשת בניו

יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המקבי, אלעזר החורני

ויונתן הוופסי. בנו הצעיר.

והאגדה מספרת גם על בתו היחידה

שלא היתה יפה ממנה בעולם, ושמה לא נודע בכתובים.

ישבו מתתיהו ובני משפחתו

על אדמתם הטובה והיו חורשים, זורעים וקוצרים את תבואתם,

נוטעים, עודרים וקוטפים את פרי גניהם וכרמיהם,

הם אוהבים את אדמתם ואדמתם נותנת להם מטובה.

היו מהלכים עם צאנם ובקרם בהרים ובגבעות,

נכנסים למערות היעלים בהרים הגבוהים,

צועדים בשבילי הצבאים,

ורוחצים במימי מעיינות ונחלים.

היו בני מתתיהו עזים כנמרים וקלים כנשרים.

באחד הימים בא שליחו של אנטיוכוס, בכחידס היווני, לכפר מודיעין עם חייליו, סוסיו ועבדיו.

הם הציבו בכיכר הכפר מודיעין פסל גדוֹל מידה

ואספו את כל יושבי הכפר מסביב לפסל.

נעץ שליחו של אנטיוכוס הרשע, בכחידס

את עינו הרעות בילד יהודי קטן אחד ואמר לו:

– כרע על ברכיך, ילד יהודי, לפני הפסל הגדול הזה,

פסלו של אנטיוכוס מלך הוונים!

עמד הילד זקוף ולא כרע.

נעץ השליח את עיניו הרעות באשה אחת ואמר לה:

– אכלי, אשה יהודיה, מן הבשר הטוב, בשר החזיר,

שיותן לפניִך בצלחת של זהב, ולָך תהי הצלחת!

לא נגעה האשה, ואף לא הביטה בצלחת הזהב,

שנתח בשר חזיר טמא היה מונח עליה.

ראה שליח המלך, שאפילו ילד ואשה, שחלשים הם מגברים,

אינם שומעים לקולו ואינם עושים את פקודתו,

עמד וציוה על חייליו לדקור ברמחים ובחרבות השלופות שבידיהם

להכות ולהרוג ביהודים שעמדו שם ולשלוח בהם

הסוסים הגדולים לרמוס אותם.

לא הספיקו החיילים היוונים לזוז ממקומם,

ומתתיהו הכהן הזקן קם, התקרב אל בכחידס והרגוֹ.

זקוף ולבן־זקן קרא לקהל הנדהם בקול גדול:

– בנַי וחברַי! לא עת שלום לנו היום, אלא עת צרה ומלחמה!

בואו ונצא אל ההרים, וניטמן במערות להלחם ביוונים.

הם ברבבות

ואנו במאות,

הם בסוסים ובפילים, ברמחים ובחרבות

ואנו בחצים מחודדים ובקשתות מתוחות,

הם בכוח אליליהם הבזויים, מעשי ידי אדם,

ואנו בכוח אלוהינו הרם, שלא ראתה עין אדם מעולם!

היכו היוונים ביהודים, הרגו ופצעו,

עד שהלכו לדרכם לערים וכפרים להכות ביושביהם היהודים.

ביום ההוא, השאירו מתתיהו וחמשת בניו את בתיהם, נשותיהם וטפם

ואת כל אשר להם, במודיעין, יצאו אל ההרים, למערות ולנקרות הצורים,

ואספו אליהם כל בחור וטוב מיהודי כל ארץ־יהודה,

להכין את עצמם למלחמה ביוונים ולאמן ידיהם ולאחוז בקשתות ובחניתות.

אנשי חיל היו כולם ומן היוונים לא פחדו

והיו עולים בחשכת הלילה על במות הפסלים הטמאים והורסים אותם.

כך עשו ימים רבים וידי היוונים קצרו מלעצור אותם.

נצחון המעטים על הרבים

בינתיים זקן מתתיהו ומותו קרב.

כשבא יומו, והוא שוכב על מיטת מותו,

עמדו חמשת בניו סביבו והוא אמר להם:

– בנַי הגיבורים, אהובי נפשי, הנה אני מת,

ואתם אל תפחדו להילחם ביוונים, הכובשים הזרים,

יהודה בני, אתה תעמד בראש אחיך ואתם, בני ואחי הלוחמים,

שמעו לקולו ועשו את מצוותו: שחררו את ארצנו וגרשו מתוכה את אויבינו.

עצם מתתיהו החשמונאי את עיניו ומת שבע ימים ושבע קרבות.

כשתמו שבעת ימי האבל קם יהודה המקבי מאבלו,

עמד בראש אחיו ורעיו הלוחמים,

ועלה בראש עשרת אלפים בחורים יהודים, שנאספו לקול קריאתו,

להילחם ביוונים שהחזיקו בירושלים ובבית־המקדש.

נלחמו באומץ ובגבורה, כמצוות מתתיהו הכהן אביהם עליהם.

אחרי קרבות רבים, מרים וקשים, גירשו את הכובשים היוונים הזרים

מירושלים הבירה ומכל הכפרים והעיירות בארץ־יהודה.

ממלחמות יהודה המכבי, חיתוך-עץ מתוך ספר יוסיפון, אמשטרדאם 1743

חנוכת בית־המקדש

עמדו היהודים המנצחים ועלו בסך להר ציון שרים שירי ששון וניצחון.

העלו משואות על ההרים הגבוהים, להודיע בעולם על נצחון היהודים על היוונים, נצחון המעטים על הרבים.

שטפה שמחת הדרור את כל ארץ יהודה

באו לבין החומות, נכנסו בשערי חצר בית־המקדש שנעקרו מציריהם,

ראו את החצרות שעשבים עולים בהן כיער,

ראו את המזבח השומם וההרוס

ואת אולמות בית המקדש והלְשָכוֹת המלאים סחי ומאוֹס.

זכרו את בית־המקדש שהיה צר מלפניו ורחב מאחוריו ודמותו כדמות האריה;

זכרו שעריו, שהיו של זהב, והנה אינם;

זכרו את הגפן העשויה זהב

שהיו העולים־לרגל תולים בשריגיה את מתנותיהם;

זכרו את כלי הנגינה שניגנו בהם הלויים, את האבוב והצלצל, את הכינורות ואת החלילים והנה אינם ואין קולם הערב נשמע;

עמדו כולם נדהמים ובוכים למראה עיניהם ולבם נשבר.

אז, קם יהודה המקבי וקרא אליהם:

אחי גבורי הַתְּהִלָּה, לא ליילל אנו צריכים,

אלא להודות ולהתפלל!

לא לבכות אנו צריכים, אלא לטהר ולבנות!

ועתה, לעבודה! גירשנו את החושך וקראנו לנו דרור,

ועתה, יהי אור!

התמלאו הלוחמים רוח בינה ומעשה.

טיהרו את בית־המקדש ואת חצרותיו; התקינו את שעריו וכל חומותיו;

בנו את כתליו ההרוסים, הקימו וריפאו את המזבח הנופל,

התקינו את כלי הקודש החסרים שגזלו היוונים,

הביאו את מנורת בית־המקדש, מנורת שבעת־הקנים

וצחצחו אותה, עד שהזהירה כזוהר השמש.

רצו להעלות בה אש, כדבר יהודה המקבי אליהם,

והנה לא נמצא בכל בית־המקדש

ובכל ירושלים, ובכל ארץ יהודה,

אלא פך שמן־זית טהור קטן אחד בלבד.

יצקו מן השמן במנורה והדליקו בה אש.

ועוד מצאו שם שמונה שַפודים של ברזל,

קבעו אותם והדליקו בתוכם שמונה נרות.

היה השמן המועט במנורה דולק והולך שמונה ימים ושמונה לילות, והיו הנרות הקטנים הללו דולקים והולכים כל שמונת ימי החנוכה,

אלה הם שמונת ימי החנוכה ליהודים

לזכר חנוכת בית־מקדשנו

ולזכר הגבורות והנפלאות, התשועות והנצחונות, שאותם נחוג מדי שנה בשנה,

לעולמי עולמים ולדורי דורות.

חג שמח ומלא אור!

הערות לסיפור ט"ו בשבט

מכיוון שלט"ו בשבט אין סיפור, ניסיתי להצמיד אליו את סיפור כניסת האבות לארץ והפיכתם מרועי־צאן לעובדי אדמה, ומכאן גם יצירת חג האילנות. למרות שאין שום רמז במקורות לקשר הזה, נראה לי שיש בו בכללותו אמת־היסטורית, במובן הרחב, ויכול להיקלט בהקשר כזה.

חשובה מאוד עבודת ההכנה המעשית לחג. חומר ספרותי עשיר ומגוון יש בחוברת ט"ו בשבט, בהוצאת המדור לגנים והארכיון לחגים בעריכת א. בן־גוריון וצבי שוע.

סיפור ט"ו בשבט

ארבעים שנה נדדו אבותינו, בני־ישראל, במדבר סיני. הם הלכו צפונה, צפונה, לארץ ישראל, שממנה באו למצרים, ארץ אבותיהם אברהם, יצחק ויעקב.

רועי צאן היו אבותינו כשנדדו במדבר סיני. עבודת אדמה לא ידעו.

כאשר התקרבו והגיעו לגבול ארץ־ישראל, ביקשו ממשה רבנו, שהלך עד שם בראשם, לשלוח אנשים קדימה, לסייר ולרגל את הארץ אשר שכחו, לאחר מאות שנים במצרים ונדודים במדבר.

וכך יצאו שנים־עשר אנשים לדרך, לפני כל העם, עברו את גבולה הדרומי של הארץ, שהכנענים ישבו בה.

יושבי עמקים היו הכנענים, לרגלי ההרים, בשפכי הנחלים ובשפלת הים־התיכון. עובדי אדמה היו ויושבים בבתי־אבן, שלא כאבותינו שהיו עדיין נודדים, רועי צאן ויושבי־אוהלים. כאשר עברו האנשים, שבאו לסייר את הארץ, את גבולה, עלו להם במעלה נחל־אשכול.

אז ראו, בפעם הראשונה בחייהם, שדות חיטה ושעורה, פולים ועדשים; ועוד ראו את עצי התמר המתנשאים לשמים ומרימים אשכולות תמרים שצבעם כצבע הדבש על תכלת השמים.

ועוד ראו – גפנים אין־מספר עמוסות אשכולות ענקיים. והיו הענבים גדולים וזהובים, מתוקים ומלאי עסיס. עוד הם עולים במעלה נחל אשכול, והנה ראו את פרי עצי הרימון האדומים, שנצנצו לעיניהם מבין העלים הירוקים, וטעמם ערב לחכם אף יותר מטעם הענבים. ואז פגשו לראשונה בחייהם את עצי הזית, שפריים נטף שמן־יצהר.

ואחר או את עצי התאנה הענפים, שפרותיהם הטיפו עסיס מתוק כדבש ואת עצי החרוב שהיו צאן ובקר אוכלים פירותיהם ומניבים חלב צח ושמן מעטיניהן, שאותו שתו לרויה.

ועוד ראו – את שדות החיטה והשעורה המשתרעים למלוא עיניהם ושיבוליהן זהובות וגרעיניהן גדולים ודשנים. אז אמרו איש לאחיו:

– איזו ארץ חמדה היא זו הניתנת לנו כנחלה, הפלא ופלא, ממש ארץ זבת חלב ודבש! מאותה שעה, מלאו לבותיהם אהבה רבה וגעגועים עזים לאדמה ולכל צמח השדה.

מאותה שעה גם החליטו שכאשר יכנסו לארץ, יתיישבו בה, יזרעו להם באדמתם גם הם שדות חיטה, שעורה וקטניות לרוב; יטעו בה גם הם אילנות נושאי פרי מגדים.

כאשר שבו הסיירים אל אחיהם, כרתו להם מגפן אחת זמורה ואשכול ענבים אחד.

אותו אשכול היה כל כך גדול, עד שנשאו אותו בשניים והאשכול, שהיה גדול כמותם, תלוי במוט ביניהם.

סיפרו הסיירים לכל בני שבטי ישראל, שציפו להם על יד גבול הארץ, על כל ברכתה וחמודותיה וגם שם קראו לה “ארץ זבת חלב ודבש”.

אמנם, הם הוסיפו ואמרו, כ“חזקים יושבי הארץ”, הכנענים, ו“ענקים” ואפשר שיתנגדו בכוח ויילחמו בבני־ישראל השבים לארץ־ישראל ממצרים, אחרי מאות שנים שלא ישבו בה, אבל כדאי הדבר, כי טובה הארץ מאוד מאוד.

וכך עברו שבטי ישראל את גבולות הארץ ונכנסו לתוכה, ובראשם יהושע בן־נון, שהלך בראשם, אחרי מות משה רבנו, שלא נכנס לארץ־ישראל. כאשר נכנסו לתוך הארץ, התפזרו להם, לאט לאט, על ראשי ההרים ועל המדרונות הפנויים מאדם, ושם קיימו את החלטתם וזרעו להם שדות ונטעו להם עצי פרי ממש כשכניהם, יושבי הארץ הכנענים, הם נעשו עובדי אדמה ומגדלי צאן ובקר וראו ברכה בכל מעשי ידיהם.

בכל חגי השנה, היו בוחרים בפירות היפים והמשובחים מיבולם, ובגידולי צאנם ובקרם והיו מעלים אותם כמתנה לבית־המקדש שבנו להם בירושלים, על הר המוריה, הוא ההר שעל ראשו הובטחה הארץ לאברהם אבינו.

ברבות הימים, כשנקשרה נפשם של אבותינו בני־ישראל, בארץ־ישראל באהבה, והיו מתבוננים בה היטב ויודעים את טיבה וטבעה, ראו, שבחודש שבט, עוברת, חולפת לה שנת החורף והקור של עצי הפרי, והם מתחילים לפרוח וללבלב. אז קבעו להם את היום החמישה־עשר בחודש שבט אשר בערב הקודם לו, ליל ט"ו בשבט, זורח הירח בשמים ומפיץ אורו כאור היום, ליום "ראש־השנה לאילנות".

ביום הזה היו מתבונני בשמים ומתפללים שתהיה השנה טובה, שיהיו גשמים וטללים יורדים בזמן, שלא יבואו שרב ושידפון לשרוף את שדותיהם ואת פרי עציהם, שלא יעלה ויבוא אליהם הארבה ושאר מזיקים להשמיד ולכלות את פריים ושיראו ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם.

וכאשר חרבה הארץ ואבותינו, בני־ישראל הלכו לגולה, זכרו וחגגו גם שם, במרחקים, בגעגועים ובאהבה את חג ט"ו בשבט, הוא ראש־השנה לאילנות, באכילת פירות ארץ־ישראל, בזמר ובשיר. הם קיוו וציפו לשובם לארץ, לארץ־ישראל.

תקווה זו, התקיימה, ילדים. שוב אנחנו, בני בניהם, נכדי נכדיהם וניני ניניהם יושבים על אדמתנו, אדמת ארץ־ישראל, ומעבדים אותה באהבה, בחריצות ובידיעה ורואים בה ברכה והצלחה, שפע וגאוּת ומקיימים גם אנחנו את ראש־השנה לאילנות בחמישה־עשר בשבט.

חג שמח ומתוק, ילדים!

ציור לפורים, ארץ ישראל המאה הי"ט

הערות לסיפור פורים

מכל החגים, פורים הוא בוודאי האהוב מכולם על הילדים בכל הגילים, גם הגדולים. ההכנות לקראתו מתחילות מראשית אדר ושוב ושוב – חופש לדמיון היוצר! ובכל זאת חשוב מאוד להמחיז ולהתחפש לדמויות הנוגעות למגילת־אסתר. מגוחך הדבר, ומצביע על תלישות, להפוך את פורים רק לקרנבל עמים וכו'. שלד החגיגה צריך, לטעמי, להישאר תמיד מגילת אסתר — שבכל שנה, ובוודאי בכל דור, יש לה המחשה חדשה…

את מגילת אסתר כתבתי כך, שאפשר לספרה במספר המשכים. ידוע לי שיש להשיג סרטונים הממחישים את המגילה לשמחת הילדים וסיפורי פורים – בכל הקבצים – בהמונים.

סיפור מגילת אסתר: המלך אחשוורוש

ויהי בימי אחשוורוש מלך פרס,

הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש,

בשנת שלוש למולכו,

ערך משתה שבעת־ימים לכל שריו ועבדיו,

להראותם כל עושר כבוד מלכותו וכל תפארת גדולתו.

ויתאספו שרי המלך ועבדיו, כל הפרתמים כולם,

בארמון המלך אשר בשושן הבירה.

ויֵשְבוּ במשתה שבעת ימים, בחצר גינת המלך.

ויביאו עבדי אחשוורוש, בדבר מלכם,

גלילי בד דקים בצבעים מצבעים שונים,

עמודי כסף ושיש, ומיטות זהב וכסף.

וישבו עליהן כל אורחי המלך,

שותים יין רב כמים, מכלי זהב וכסף.

והמלכה ושתי עשתה גם היא משתה־נשים בבית־מלכותה,

אשר בארמון המלך.

ביום השביעי, כטוב לב המלך ביין,

אמר המלך לשר הראשון בשבעת שריו,

להביא לפניו את המלכה ושתי מבית־הנשים,

להראות את יופיה ברבים.

ולא באה המלכה ושתי כדבר המלך.

ויכעס המלך על המלכה כעס רב, וחמתו בערה בו כאש.

ויאמר המלך לשבעת שריו:

– מה לעשות למלכה ושתי,

אשר לא עשתה כדבר המלך?

ויאמר השר:

– אם על המלך טוב,

יגרש המלך את המלכה ושתי מלפניו

וייתן את כתר המלכות

בראש מלכה אחרת, טובה ממנה.

וייטב הדבר בעיני המלך אחשוורוש,

ויסר את כתר המלכות מראש המלכה ושתי

ויגרש אותה מפניו.

וישלח המלך צו בכל העמים והארצות אשר במלכות פרס,

לחפש נערות יפות ולהביאן לארמון המלך,

למען ימצא ביניהן מלכה חדשה.

מרדכי היהודי

ובשושן הבירה, עיר מלכות אחשוורוש

ישב איש יהודי, מרדכי שמו,

והוא בן שבט בנימין,

מן היהודים שהוגלו מירושלים, לאחר חורבן בית־המקדש.

ויהי מרדכי מגדל בביתו את אסתר,

בת אחיו, כי אין לה אב ואם.

והנערה יפת תואר ויפת מראה

ויהי לה מרדכי, דודה, כאב והיא לו – כבת.

וַתִּלָּקַח אסתר אל בית המלך, לבית הנשים.

ולא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה,

כי ציווה עליה מרדכי, אשר לא תגיד.

ובכל יום ויום, מתהלך מרדכי לפני חצר בית־הנשים,

לדעת את שלום אסתר, ומה ייעשה בה.

ובהגיע אסתר לפני אחשוורוש,

אהב המלך אחשוורוש את אסתר מכל הנשים

ותישא חן וחסד לפניו

וישם כתר מלכות בראשה וימליכֶהָ תחת ושתי.

ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו הוא משתה־אסתר,

ויתן מתנות ומנחות לרוב, ברוב שמחתו.

ואין אסתר מגדת מולדתה ועמה לאחשוורוש,

כאשר ציווה עליה מרדכי.

בימים ההם, בשבת מרדכי בשער המלך,

ביקשו בגתן ותרש שניים משומרי המלך לשלוח יד באחשוורוש.

ויגד מרדכי לאסתר את הדבר הזה

ואסתר הגידה אותו לאחשוורוש.

ויִתָּלוּ שניהם על עץ וַיִּכָּתֵב בספר דברי הימים.

אחר הדברים האלה,

גִדֵל המלך אחשוורוש את המן

וישם את כסאו מעל כל השרים אשר לו.

וכל עבדי המלך כורעים ומשתחווים להמן,

כי כן ציווה לו המלך.

ומרדכי, דוד אסתר,

לא כרע ולא השתחווה להמן.

וירא המן, כי אין מרדכי כורע ומשתחווה לו

וַיִּמָּלֵא המן חימה.

ויבקש להשמיד את כל היהודים, עַם־מרדכי,

אשר בכל מלכות אחשוורוש.

וַיַּפֵּל המן פור, הוא גורל,

למצוא את החודש בו ישמיד את היהודים.

ויפול הפור, הוא הגורל, על חודש אדר.

ויאמר המן למלך אחשוורוש:

– ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים,

בכל ארצות מלכותך, ואת דת המלך אינם עושים,

ודתם שונה מכל עם, ולמלך אין שוֹוה להניחם בשלום.

ואם על המלך טוב, יכתב דבר־המלך לאבדם

ואני – עשרת אלפים כיכר כסף אביא אל אוצר המלך!

ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן העמלקי, שונא היהודים.

ויאמר המלך להמן:

עשה בהם כטוב בעיניך.

ויוצא המן צו בכתב המלך וחתום בטבעת המלך,

להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים,

מנער ועד זקן, טף ונשים

ביום אחד, בי"ג באדר, ולבוז את כל אשר להם.

והרצים אשר דבר המלך בידם

יצאו דחופים לכל ארצות הממלכה.

ושושן הבירה נבוכה מדבר המלך,

כי היו היהודים יושבים בין אחיהם הפרסים

בשלום ובשלווה מימים ימימה

ולמה זה ישמידו, יהרגו ויאבדו אותם?

אסתר לפני אחשוורוש

ומרדכי, אשר ידע את כל אשר נעשה בחצר המלך,

קרע את בגדיו וילבש שק ואפר שם על ראשו

ויזער זעקה גדולה ומרה.

ובכל מדינה ומדינה, מקום אשר דבר המלך מגיע,

שם אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד ולְבוּש שק ואפר.

ויגידו לאסתר, כי מרדכי דודה בא בלבוש שק

ואפר על ראשו לפני שער המלך.

ותפחד אסתר המלכה פחד גדול

ותשלח בידי נערותיה בגדים להלביש את מרדכי

ולא קיבל הבגדים מידיהם.

ותשלח אסתר המלכה את אחד ממשרתיה

לשמוע מפי מרדכי, מה זה ועל מה זה

לבש שק ושם אפר על ראשו.

ויגד מרדכי היהודי, דוד אסתר, למשרת

את אשר זומם המן העמלקי להשמיד את כל בני עמה, היהודים.

ועוד ציווה מרדכי על אסתר לבוא לפני המלך אחשוורוש

ולבקש מלפניו לבטל את הגזירה הרעה אשר גזר.

ותלבש אסתר בגדי מלכות ותעמוד בחצר בית־המלך,

מול פני אחשוורוש היושב על כסא המלכות.

ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עומדת,

נשאה חן בעיניו, ויושט את שרביט הזהב אשר בידו.

ותקרב אסתר אל המלך ותִּגע בראש השרביט.

ויאמר לה המלך:

– מה לך, אסתר המלכה, ומה בקשתך?

עד חצי המלכות ויִנתן לך!

ותאמר אסתר:

– אם על המלך טוב, יבוא עם המן היום

אל המשתה אשר עשיתי לו, להמן.

וכאשר שמע המן העמלקי כי עושה המלכה אסתר משתה לכבודו,

היה שמח וטוב לב.

אבל כאשר יצא משער המלך, ומרדכי לא קם ולא זע ממקומו,

התמלא המן חימה.

ויספר המן לאשתו זרש על הכבוד הגדול שנעשה לו

בערוך אסתר משתה לכבודו.

– אבל כל זה אינו שווה בעינַי –

אמר המן – כל עוד מרדכי היהודי הזה

יושב בשער המלך ואינו כורע ומשתחווה לפני!

ותאמר לו זרש אשתו:

– עשה לך עץ גבוה חמישים אמה

וזאת אמור אל המלך ויתלו את מרדכי היהודי עליו.

ויעש המן העמלקי את העץ.

שנת אחשוורוש נדדה

ובלילה ההוא, נדדה שנת המלך

ויאמר להביא לפניו את ספר הזכרונות

ויהיו נקראים לפני המלך ויימצא כתוב

הדבר אשר הציל מרדכי היהודי את אחשוורוש

מידי שני שומריו אשר ביקשו להורגו.

וישאל המלך את עבדיו:

ומה יקר וגדולה נעשו למרדכי,

על כי הציל את נפשי מידי שומרַי?

ויאמרו לו משרתיו, כי לא נעשה לו דבר…

ויאמר המלך:

– מי בחצר משרי המלך?

ויאמרו לו, כי המן עומד בחצר.

ויאמר אחשוורוש:

– הביאוהו לפני!

ויבוא המן העמלקי לפני המלך.

והמלך אמר לו:

– מה חעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו?

ויאמר המן בלבו: למי יחפץ המלך לעשות יקר

יותר מאשר לי?

ויאמר למלך:

– יביאו לבוש מלכות אשר לבש המלך

וסוס אשר רכב עליו המלך וכתר מלכות

והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו

והרכיבוהו ברחוב וראו לפניו:

– ‘ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!’

סיפור המגילה, ריקמת פורים, ארץ-ישראל המאה הי"ט

ויאמר המלך להמן:

– מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דיברת,

ועשה כן למרדכי היהודי היושב בחצר המלך,

אל תפל דבר מכל אשר דיברת!

ויעש המן למרדכי כל אשר דיבר, אשר חשב

כי ייעשה לו, ואחר, שב אל ביתו אבל וחפוי ראש…

משתה אחשוורוש

ויבוא המלך עם המן למשתה אשר עשתה אסתר המלכה.

ויאמר המלך אל אסתר:

– מה שאלתך, אסתר המלכה, ותינתן לך

ומה בקשתך, עד חצי המלכות, ותיעש?

ותאמר אסתר המלכה למלך:

– אם נא מצאתי חפץ בעיניך, המלך,

ואם על המלך טוב,

תינתן לי נפשי בשאלתי,

ועַמִּי – בבקשתי

ולא נמות עמי ואני כי יצא דיננו, בדבר המלך,

להשמיד ולהרוג ולאבד אותי ואת כל עמי!

ויקרא אחשוורוש ויאמר:

– מי הוא זה ואיזה הוא,

אשר מלאוֹ לבו לעשות כן?

ותאמר אסתר:

– איש צר ואויב, המן הרע הזה, היושב לימינך!

והמלך קם בחמתו ממשתה היין וירד אל הגן, לשכך את זעמו.

ויאמר לו שרו חרבונה, הזכור לטוב:

– הנה עץ, חמישים אמה גובהו,

אשר הכין המן לתלות עליו את מרדכי היהודי!

ויאמר המלך אל משרתיו:

– מהרו ותלו את המן על העץ הזה!

ויעשו כן.

ואסתר אמרה לאחשוורוש,

כי מרדכי היהודי הוא דודה וכי כאב הוא לה,

בהיותה יתומה מאב ואם.

ויכר המלך את מרדכי, אשר הציל את חייו מידי שומריו.

ויקח אחשוורוש את הטבעת

ויתן אותה על אצבע מרדכי.

ותבקש אסתר להפר ולשנות את מחשבת המן,

להשמיד, להרוג ולאבד את כל עמה.

ויעש המלך כרצונה וכבקשתה

ויכתבו מלפני המלך צו, אשר כתבוֹ מרדכי היהודי,

להעבירו בכל מדינה ומדינה בממלכת פרס,

כי נתן אחשוורוש ליהודים אשר בכל מלכותו,

להיקהל ולעמוד על נפשם

ולהשיב מלחמה לאויביהם הקמים עליהם להורגם. ויעשו כן.

וליהודים היתה אורה ושמחה ומשתה ויום־טוב;

ומרדכי היהודי יצא מלפני המלך

בלבוש מלכות ועטרת זהב גדולה לראשו

והעיר שושן צהלה ושמחה.

ומאז הימים ההם, ילדים, י“ד ו־ט”ו באדר,

אשר בהם קרתה התשועה ונעשו הניסים,

ימי שמחה ומשתה,

ימי משלוח מנות איש לרעהו,

אשר נחוג אנחנו וכל עמנו בכל שנה, לעולמי עולמים.

רעשן, גרמניה המאה הי"ח

חג פורים שמח ומבדח!

הגדה, 1768

הערות לסיפור פסח

ע"פ השקפתי, צריך הילד היהודי לשמוע מקטנותו, כבר מגיל הגן, רוב רובם של הפרקים בתולדות העם, כשהדברים המסופרים לו מעובדים בהתאם ליכולתו לקלוט, להבין ולהפנים אותם. הדברים האלה נאמרו כבר במבוא לספר, אך כאן אני חוזרת עליהם, כדי להסביר את החשיבות שאני מייחסת לסיפור מלא של כל המאורעות, אפילו הם נראים “בלתי חינוכיים” או “בלתי אסתטיים” (כגון עשר־המכות). אין לתלוש אברים מתוך סיפור, אם אין רוצים “להמית” את נפשו.

סיפור פסח סיפור ארוך מאוד הוא. יש להתחיל לספרו למחרת פורים, לחזור ולספרו פעם ופעמיים, כסיפור בהמשכים, שאפשר ורצוי ללווֹתו בכל דרכי ההמחשה (המחזה, התחפשות, “משחק ב־”) כך שהגן ו/או הכיתה הצעירה יגיעו לחג עצמו, כשהסיפור התעכל בתחושתם ובתודעתם למעלת סיפור “אישי”, “משפחתי”.

סיפור חג הפסח

אבותינו, אברהם, יצחק, יעקב ושנים־עשר בניו,

אבות שבטי ישראל, רועי צאן היו בכנען, היא ארץ־ישראל.

ויהי בימים ההם, ויהי רעב כבד בארץ, שבע שנים תמימות.

וירדו יעקב ובניו מצרימה, כי כבד הרעב מאוד, וישבו שם בארץ גושן.

ויפרו וירבו ויעצמו מאוד מאוד.

וידברו היועצים וכל זקני פרעה לפני המלך לאמור:

– הנה עם בני־ישראל רב ועצום ממנו,

כי גבורה רבה להם מאבותיהם!

הבה לנו עצה, מה לעשות להם, עד אשר נאבדם ונשמידם!

ויען המלך את זקני מצרים ויאמר:

– זאת העצה היעוצה על ישראל:

הנה פיתום ורעמסס, הערים שאני בונה – יבנו לנו אותן – בני־ישראל!

ועבדים יהיו לנו בני־ישראל, את שכרם לא תתנו

וּמספר הלבֵנים אשר יעשו גדול ורב יהיה,

ולא תתנו להם חומר ולבנים

ואתם תהיו עליהם נוג‎שׂים ושוטרים.

ויהיה הדבר טוב לנו, לחזק את ארצנו

בערי מסכנות (אלה הם בתי־התבואה הגדולים והעצומים)

ורע לבני־ישראל,

כי מעבודת הפרך ימעטו וימותו.

ויעשו הזקנים והיועצים כדבר המלך,

ויבנו בני־ישראל לבדם את פיתום ואת רעמסס ויעבדו בפרך.

והמצרים מכים אותם מכות נמרצות.

ואף על פי כן, פרו ורבו בני־ישראל

וימלאו את כל ארץ מצרים!

ראו המצרים, שלא נתקיים רצונם,

שהיו הנשים מבנות ישראל יולדות שישה תינוקות בכל שנה, שישיות!

וישובו כל זקני מצרים וכל יועציו לפני המלך ויאמרו:

– יחי המלך לעולם! אתה יעצת לנו להעביד את בני־ישראל בפרך,

ונעש להם כדבריך, בטיט ובלבֵנים,

ואף על פי כן, כל ארץ מצרים מלאה אותם,

שנשותיהם יולדות כל אחת שישה בנים בכל לידה!

ויאמר אליהם פרעה:

– יצא דבר המלך מִלְפָנַי לאמור:

“כל בן־זכר הנולד לבני־ישראל ליאור יושלך!”

ויהי בשמוע בנות־ישראל את דבר פרעה,

היו יוצאות ללדת את בניהן בשדה, מפחד המצרים,

והיו התינוקות ניזונים מחלוקי אבנים

שהיו מניבים להם חלב ודבש,

והיו רבים וגדֵלים כצמחי השדה ושבים גדוים וחזקים לבתי הוריהם.

הולדת משה

ועמרם מבית לוי, לקח לו לאשה את יוכבד, גם היא מבית לוי,

ותלד יוכבד תחילה את מרים.

ותלד שנית – את אהרון.

ותלד בשלישית – את משה.

ותצפן יוכבד את הבן אשר נולד לה, את משה,

בחדרי חדרים, שלושה חודשים תמימים,

ולא היו שוטרי מצרים המצוּוים על המתת התינוקות שומעים את בכיו.

אבל כשגדל משה ובכיו כבר נשמע בחוץ.

לא יכלה יוכבד להצפינו עוד.

ותיקח לה ענפי גומא ותקלע מהם תיבה קטנה

ותמרח את התיבה בחימר ובזפת מִפְּנִים וּמִחוּץ,

שלא ייכנסו המים לתוכה,

ותשכֵּב את הילד בתיבה,

ואת התיבה שמה בתוך הסוּף, על שפת יאור מצרים.

אותו יום, ירד על מצרים שרב כבד

והיו כל המצרים יורדים את היאור לרחוץ בו.

וכן ירדה גם בת־פרעה ונערותיה אל היאור.

אז ראתה את התיבה בסוף

ותשלח את ידה ותיקח את התיבה ותפתחֶנה,

והנה תינוק יפה פנים בוכה בתוכה.

ומרים, אחות משה, ראתה את אחיה הקטן נלקח בידי בת־פרעה.

ותיגש אל בת־פרעה ותאמר:

– האם אלך ואקרא לך אשה מינקת מן העבריות?

ותאמר לה בת־פרעה:

– לכי.

והיא לא ידעה כי מרים אחות משה היא.

ותקרא מרים, את יוכבד אמה,

להיניק את משה לבת־פרעה.

דבק משה הקטן בשדי אמו ויינק מהן באהבה.

ויגדל משה שנתיים ימים בית אביו ואמו

ויראו וידעו קרוביו וכל בני־ישראל,

כי נועד משה, ילד הפלאים, לגדולות.

ויהי כי גָדֵל משה,

וַתָּשֵׁב אותו יוכבד לבת־פרעה.

היתה בת־פרעה, שלא היו לה בנים,

מחבקת ומנשקת את משה, כאילו הוא בנה.

ותגדל חכמת הילד מכל ילד אחר

וכן היו גדולים יופיו, כוחו וטוּבו.

ותבא בת־פרעה את משה לפני פרעה ותאמר:

– הנה בני, אשר אימצתי לי, ואתה, קח אותו בזרועותיך, כי נכדך הוא!

ויקח פרעה את משה בזרועותיו, כדברי בתו,

ויחבקהו אל לבו באהבה רבה.

ילדות משה

האגדה מספרת:

ויהי משה כבן שלוש, ופרעה יושב לאכול לחם,

ובת מלך פרעה, ומשה בחיקה, יושבת לימין המלך.

ויושט משה הקטן את ידו אל ראש המלך

ויקח את כתר פרעה וישם אותו¹ בראשו.

וייבהל המלך על הדבר שעשה משה, כי בן־מוות הוא העושה כזאת,

וישאל את שריו ויועציו:

– מה תאמרו ומה תדברו על הדבר הזה?

ויענו השרים והיועצים למלך:

– אל יחשוב, אדוני המלך, כי קטן הוא,

ובלי דעת עשה את הדבר הנורא הזה,

הלא נער מבני־ישראל הוא

וחכמה רבה איתו

ויבחר לו את כתר פרעה ואת מלכוּת מצרים.

ועתה, אם על המלך טוב,

נשפכה את דמו ארצה וימוֹת

ולא יקח המלוּכה מידיך!

ובת־פרעה נבהלה מאוד ופניה נפלו.

ויקרא פרעה לשרים ויועצים אחרים וישאל גם אותם:

– מה ייעשה לנער הזה, למשה?

– אם על המלך טוב, יביאו נא לפני הנער אבן שוהם מבריקה

וגם גחלת אש לוהטת

והיה, אם ישלח ידו אל השוהם הקר וידענו,

כי חכם הילד מכל ילד ונהרגהו,

ואם ישלח ידו אל האש הלוהטת וידענו,

כי ילד הוא, ככל הילדים – ולא נהרגהו.

ויביאו עבדי פרעה את השוהם ואת הגחלים וישימו לפני משה.

וישלח משה את ידו אל השוהם, כי חכם היה,

אבל מלאך משמיים שם את ידו ביד משה, באין רואה,

ויטה אותה אל האש ויביא את הגחלת אל פיו,

ותצרוב את שפתיו ואת קצה לשונו.

ופרעה לא הרגוֹ.

ותבא בת־פרעה לבנה המאומץ, משה,

מורים חכמים מכל קצות העולם,

ללמדו חכמה ודעת ושפות נכריות

ומשה גדל וחכם מכל מוריו ומלמדיו,

ויהי משה חכם מכל אדם.

וכל ארץ מצרים יודעת על משה ילד־הפלא

הגדל בבית פרעה ויראו ויפחדו מפניו מאוד.

ומשה, ידע כי מבני־ישראל הוא

וזכר את אביו ואת אמו, ואת אחיו ואת אחותו.

ויהי כאשר גדל משה,

ויצא אל אחיו מבני־ישראל,

ויראה אותם עבדים עובדים בפרך בטיט ובלבֵנים,

בבניין פיתום ורעמסס,

והם מוכים ונרדפים בידי השוטרים והנוגשים המצרים.

וירא משה בסבלות אחיו ויהי עוזר להם בעבודתם,

נושא את משאותיהם ועובד תחתם.

כשהיה רואה את כתפותיהם שותתות דם,

היה מתקין להם רטייה והיו פצעיהם נרפאים כהרף עין.

ויהיו כל בני־ישראל אוהבים את משה אהבה רבה.

ופרעה, אשר סופר לו, כי יוצא משה לראות בבניין פיתום ורעמסס,

שמח, בחושבו כי לצד השוטרים והנוגשׂים המצרים עומד משה,

להעביד גם הוא את בני־ישראל בפרך ולמרר את חייהם.

ויהי היום, ומשה הלך כדרכו למקום הבנייה,

וירא איש מצרים מכה איש מבני־ישראל.

וייפן כה וכה, וירא כי אין שם שוטר מצרי,

וימת את המצרי ויטמנהו בחול.

ויהי למחרת היום ההוא,

וירא איש מבני־ישראל מכה את רעהו,

אף הוא מבני־ישראל.

ויאמר לו משה:

– רשע, למה תכה רעך?

ויען לו העברי:

– מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?

הלהרגני אתה רוצה, כאשר הרגת את המצרי?

ויבואו וילשינו על משה לפני פרעה מלך מצרים.

ויגבר כעס פרעה על משה מאהבתו אותו כבן־בתו,

ויצווה פרעה להרוג את משה.

מיד ברח משה מפניו אל המדבר.

ותחזק יד פרעה על בני־ישראל הלוך וקשה.

משה במדיין

ויברח משה למדבר, מהלך ארבעים יום

ויבוא לארץ מדיין וישב על יד הבאר.

ובעיר מדיין היה יתרו איש חכם ועשיר

ולו עדרי צאן ושבע בנותיו רועות אותם.

והיו הבנות מקדימות לבוא אל הבאר

להשקות את צאנן, לפני בוא הרועים.

ויקם משה ויעזור להן לגוֹל את האבן מעל־פי הבאר.

אותו יום, הקדימו בנות יתרו לשוב אל אביהן

וסיפרו לו על האיש משה ועל העזרה שעזר על ידן.

שלח יתרו את בנותיו לקרוא את משה אל ביתו

ויגֶש לו מאכל ומשקה כיד המלך.

לא עברו ימים רבים, ויתרו נתן את יד צפורה בתו

ביד משה ותהי לו לאשה.

וישב משה עם חותנו יתרו בארץ מדיין

וַיֵצא יום יום עם העדרים למרעה.

פעם אחת, כשהיה משה רועה את צאנו,

ברח ממנו גדי אחד קטן.

וירץ משה אחריו, עד שהשיגו.

ראה שהגדי שותה מים מנחל קטן אחד, רועד מעייפות.

אמר משה לגדי:

– לא ידעתי, גדי גדיי, שצמא אתה כל כך!

נטל אותו והרכיבו על כתֵּפו.

אמר הקדוש־ברוך־הוא:

– אם יש למשה לב רחמן לצאנו

הלא יהיה לבו רחמן על בני עמו.

פעם אחרת היה יושב על סלע ומשקיף על צאנו.

ראה נץ אחד מתנפל על יונה לטורפה.

אמר משה לנץ:

– למה זה תתנפל על היונה?

אמר לו הנץ:

– רעב אני לבשרה!

אמר לו משה:

– בוא ואכול מזרועי וליונה הנח לעוף לדרכה!

אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה:

– על הנץ ועל היונה אתה מרחם

ועל אחיך בני־ישראל, הנאנקים תחת יד פרעה, אינך מרחם?

קום, לך מצרימה והוצא את בני־ישראל

מבית־עבדים, היא מצרים!

נפרד משה לשלום מיתרו, ויקח את צפורה אשתו עימו

ויֵצא מצרימה, לגאול את אחיו בני־ישראל מיד פרעה.

משה ואהרון אחיו לפני פרעה

האגדה מספרת

כאשר שב משה למצרים,

קרא את אהרון אחיו לעֶזרו, בדיבור עם פרעה,

כי כבד־פה היה מן הגחלת שצרבה את פיו,

הלכו שניהם יחדיו ובאו לפני פרעה מלך מצרים,

לבקש על שחרור אחיהם בני־ישראל מעבדות.

או יום יום־הולדת פרעה היה

ומלכים ושרים מכל הארצות באו לברך את המלך.

עמדו משה ואהרון בפתח הארמון

ולא הרשו להם השומרים להיכנס פנימה,

כי לא היו עטרות ועיטורים בידיהם, כלשאר האורחים,

שכולם הביאו מתנות־עטרות לעטר בהן את ראש פרעה.

בא מלאך והכניס אותם לתוך הארמון,

על־אף אלפי הגיבורים ומאות האריות השואגים

ששמרו על כל שער ושער של חצר המלך פרעה…

ויגשו משה ואהרון אל המלך, גבוהים וזקופים,

וזקן ארוך והדור מעטר פני כל אחד מהם ואמרו:

– אלוהי אבותינו, בני־ישראל, ציווה עלינו, בני־ישראל,

לצאת ולחוג שלושת ימים במדבר

ועתה, הנח לנו לצאת!

ביקשו פרעה וכל חכמיו וחרטומיו בספרים,

ולא מצאו את שם אלוהי בני־ישראל.

ולא הניח להם פרעה לצאת למדבר,

ואת עבודת בני־ישראל בפרך אף הכביד.

שבו ובאו משה ואהרון פעמים רבות, פעם אחר פעם.

ויהי אלוהים מכה את פרעה ואת כל ארץ מצרים

עשר מכות בזו אחר זו:

בדם – שהאדימו מי היאור כדם;

בצפרדעים – שהיו מקפצות לבתי המצרים וממלאות אותם;

בכינים – שפשטו בשערותיהם ומצצו את דמם;

בערוב – חיות רעות שפרצו מן המדבר, נושכות וטורפות;

בדבר – מגיפה שדבקה בכל המצרים ובבהמותיהם;

בשחין – שכיסה את כל גופם בפצעים;

בברד – שירד מן השמים, גדול כביצים, קשה כאבנים ומרוצץ ראשיהם;

בארבה – שפשט על כל השדות ולא הותיר שיבולת אחת בכל מצרים;

בחושך – כבד ביום ובלילה, עד שלא ראו המצרים איש את אחיו, ולא היו נרות ומדורות גוברים עליו;

ולבסוף, במכה העשירית הנוראה מכולן מכת בכורות שהיה כל בן בכור בכל בית מצרי מת מיתה פתאומית ואיננו;

כאשר ראה פרעה כוחו של אלוהי בני־ישראל נשבר בו לבו הקשה כסלע ואז קרא הוא למשה ואהרון לבוא לפניו ואמר להם:

– צאו לכם למדבר, כאשר ביקשתם,

כי אלוהיכם גדול ונורא הוא ואין בכוחי לעמוד לפניו!

יציאת מצרים

האגדה מספרת

עדיין היו בני־ישראל עבדי פרעה שקועים בעבודת פרך

כאשר באו לפניהם משה ואהרון לבית לוי ואמרו להם:

– קומו בני־ישראל! הניחו לעבודה שאתם עושים!

היטהרו והיכונו לצאת למדבר,

לעבוד את אלוהי־ישראל!

אמרו לו בני־ישראל:

– ואיך ניטהר ואיך נתכונן? ומה יאמרו המצרים?

אמר להם:

– קיימו ברית־מילה לכל בניכם

וקיימו את קרבן הפסח בכל בתיכם!

מייד הִניחו בני־ישראל את הקש ואת הטיט ואת הלבֵנים

הלכו לבתיהם, רחצו את בשרם ולבשו לבן

וקיימו ברית־מילה לכל בניהם.

ויהי ביום ההוא, י"ד ניסן בין הערביים,

שחטו שה לכל בית, ואכלו את בשרו בלא דם.

כך קיימו את קרבן הפסח את ציווה עליהם משה.

ויאכלו בחיפזון מצות,

שלא היה זמנם בידם לאפות להם לחם.

ויהי בלילה ההוא, בחצות הלילה, הוכתה מצרים במכת־בכורות,

ומתו הבכורות בכל בתי מצרים. היא המכה העשירית.

חגרו בני־ישראל את חגורם

נטלו את מקלותיהם ואת כל צרורותיהם בידם

וחיכו למצוות משה לצאת לדרך.

אותו לילה, בא פרעה, מלך מצרים אל בית משה ואמר לו:

– משה, בוא והתפלל עלינו לפני אלוהי בני־ישראל

שעוד מעט ולא יישאר מצרי חי בכל ארץ מצרים,

שרבים, רבים מאוד הבכורים וגם אני בכור לאבי! ופוחד אני על נפשי!

אמר לו משה:

– באתי לפניך, פרעה, מלך מצרים,

ואמרתי באוזניך, כי עבדים בני־ישראל לא לך,

אלא לאלוהי־ישראל בלבד,

ולא יהיו עוד עבדים לפרעה;

אבל אתה הקשית את לבבך, ולא הִנחת לנו,

לצאת למדבר ולעבוד את אלוהינו, כאשר ביקשתי.

על כן הִכה אלוהינו אתכם תשע מכות קשות

ואתה עדיין הקשית את ליבך ולא שלחת את עמי כבקשתי.

והנה, בלילה הזה, מות ימות כל בכור לבית־אביו בכל ארץ מצרים.

אחר־כך אמר משה עוד לפרעה:

– אף־על־פי כן, המלך פרעה, אם תרים קולך ותאמר:

– בני־ישראל, הרי אתם פטורים ממני

ואינכם עבדַי עוד,

כי עבדים אתם לאלוהי־ישראל בלבד ואותו תעבדו.

ועתה, קומו, חושו, וצאו לכם מתוך עמי"!

אם זאת תאמר לבני־ישראל, לא ימותו הבכורות בחצרך

ולא תמות אתה, שכן גם אתה בכור לאביך!

מיד הרים פרעה את קולו

והיה קולו נשמע בכל ארץ מצרים

ויאמר את הדברים אשר שם משה בפיו.

היו בני־ישראל מטעינים על עגלות

מכל אשר מצאה ידם

וגם מתנות נתנו להם שכניהם המצרים

ועדרי צאן ובקר שנתן להם מלך פרעה.

ובלילה ההוא לא עצם איש את עיניו בכל ארץ מצרים.

המצרים – כי המוות בא לקחת את בכוריהם

ובני ישראל – כי אכל את קרבן־הפסח ואת המצות

ובחצות –

בחצות־הלילה ההוא, ליל־פסח, ט"ו ניסן, יצאו כל בני־ישראל

כל איש מביתו עם טפו ועם אשתו.

ומשמיים ירד עמוד אש לפניהם,

להאיר להם את דרכם;

ציור מתוך הגדת פראג

ומכל קצוֹת העולם נשבו רוחות טובות

והביאו ריח עדנים באפם;

ויהי מספר בני־ישראל רב ועצום במאוד,

מהם יצאו רכובים על סוסים ועל חמורים

והרבים הולכים ברגליהם.

ובמצרים לא נשאר אף לא איש אחד שמבני־ישראל הוא.

ולא לקחו עימהם יוצאי־מצרים כל מזון וכל משקה

מלבש שיירי מצה ומררו שצררו בשמלותיהם

והיו אוכלים אותם בכל מסעם ודי להם.

וילכו בני־ישראל דרך שלושה ימים,

שעברו אותה בשעה קלה, כעל כנפי נשרים.

כיוון שהגיעו לעיר ושמה “סוכות”

הוקפו בני־ישראל בענני־כבוד.

ענן אחד הסתיר את ראשם, שלא יכו אותם

גשמים, ברד, חום השמש וּשְׁרַב־המדבר;

ענן שני פרוס מתחת רגליהם, להגן עליהם²

מפני קוצים, נחשים ועקרבים;

ענן שלישי מַשִּׁיב עליהם קרירות ולחות שלא ימצאו;

וענן רביעי הולך ומתקן להם את הדרכים

ועושה אותם בשבילם מעקוב למישור,

הרים וגבעות – לדרך קלה וישרה, כסרט של משי רך;

ועמוד האש מאיר לפניהם ביום ובלילה,

עד בואם אל המקום, אשר ציווה אלוהים על משה, להביאם אליו.

מאז, ילדים ועד עו לם, חגגו, חוגגים ונחגוג תמיד

את חג הפסח, ב“סדר” במצה, בארבע קושיות וסיפור ההגדה

בגניבת האפיקומן, בציפייה לאליהו הנביא, בששון ובמשחה.

חג שמח, ילדים!

הערות לסיפור השואה והגבורה

בשל מהות המועד הזה והקושי במסירתו לתודעתו וחוויתו של הילד הרך, נקטתי כאן, באופן יוצא מן הכלל, בבניית “סיפור אישי”, מבחינה זו שה“גיבורים” שבו הם בעלי מיהוּת מוגדרת, תוך השתדלות לתת את העובדות הכלליות, העיקריות, החייבות להיקלט כזיכרון אישי מופנם. גם ליום זה קיים חומר רב בסרטים, סרטונים, סיפורים ושירים הן מטעם משרד החינוך והן בהוצאות־הספרים השונות.

יש להזמין את החומר מבעוד מועד.

דרך חשובה מאוד להבנה מעמיקה של יום זה היא הזמנת אנשים שעברו את השואה על בשרם, לספר סיפור אישי מאותם ימים.

על־פי נסיוני מופרזת מאוד הדיעה הרוֹוַחת, שיש קושי בהקניית הידיעות והחוויות על השואה. חשוב למצוא את הטון הנכון ואת הפרופורציה הנכונה והילדים תופשים, על פי דרכם ויכולתם כמובן – את המסופר ומפנימים אותו לתוכם.

סיפור השואה והגבורה

היה היתה לה סבתא

– סבתא! – אמרה לי, יום אחד, נכדתי סיון, בת השבע – את יודעת מה שענתי מהכיתה שלי אמרה לי?

– לא, סיון, מה ענתי אמרה לך?!

– שלאמא שלה, חוה’לה בכלל לא היתה סבתא! איך זה יכול להיות? אז מי ילדה את האמא של חוה’לה, את סבתא־מרים שלה?!

– בוודאי שהיו לסבתא־מרים של ענתי, אבא וגם אמא – השבתי לסיון – אבל… – ושתקתי.

– אבל מה, סבתא, מה קרה להם?

– סיון, ילדתי, זה סיפור עצוב מאוד ואת לא אוהבת כל כך סיפורים עצובים ולפעמים את אפילו בוכה…

– ספרי, סבתא, אני אתגבר יפה ולא אבכה.

– טוב, סיון, אם את מבקשת, אספר לך. אבל זכרי, את ביקשת!

זה היה בערב חשוך וקריר.

ישבנו רק שתינו, לאור הכוכבים, במרפסת, ואני סיפרתי לנכדתי, לסיון שלי, על סבא וסתבא של חוה’לה, אמא של ענתי, חברתה הטובה של סיון, מהכיתה שלה.

יותר רע מכל הרָעים

– לפני שנים לא כל־כך רבות, סיון, כשאמא שלך ואבא שלך כבר נולדו, אבל היו תינוקות קטנטנים,

היו גם הוריהם של חוה’לה מרים ואפרים, וגם אנחנו,

סבא וסבתא שלך, צעירים־צעירים,

קצת־קצת יותר מבני עשרים!

אבל אנחנו, נולדנו כאן בארץ־ישראל, בירושלים,

וההורים של חוה’לה, מרים ואפרים,

נולדו בארץ רחוקה, בפולין,

וכשהיו גדולים, עלו לארץ־ישראל,

והוריהם נשארו שם, בחוץ־לארץ…

– ואז מה קרה להם? – שאלה סיון.

– ואז, בדיוק אז, כשאמא ואבא שלך וההורים של ענתי נולדו – קם שליט רע בגרמניה, היטלר שמו, ימח־שמו,

ושלח את הצבא הגרמני, שקראו לו הצבא ה“נאצי”,

לכבוש ולנצח, לשדוד ולהרוג עמים ומדינות.

ובכל אותן ארצות, בין כל אותם עמים, חיו המוני יהודים, מיליונים!

ואותם רצה היטלר להשמיד, ביחוד אותם.

– מה זה “להשמיד”, סבתא? – שאלה אותי סיון.

– “להשמיד”, זאת אומרת לחסל, לגמור, למחוק, להרוג, לשרוף, שבכלל לא יישארו יהודים בשום מקום!

– כמו פרעה, שרצה לזרוק למים את כל התינוקות של בני־ישראל?

– כן, סיון, כמו פרעה, כמו המן הרשע, כמו אנטיוכוס,

כמו כל הרָעים שאת מכירה מכל סיפורי החגים.

יותר רע מכל הרָעים!

היטלר היה הרע שבכל הרעים בעולם.

– והוא ניצח את הסבא והסבתא של חוה’לה? – שאלה סיון.

– כן, סיון… הוא ניצח אותם ולא רק אותם…

החיילים שלו, הנאצים, כבשוּ את כל פולין, ניצחו את הצבא הפולני וכבשו אפילו את וארשה, העיר הכי גדולה בפולין, שבה היו סבא וסבתא של חוה’לה.

– ומה הגרמנים עשו להם, סבתא? – שאלה סיון.

– הגרמנים הנאצים שדדו מכל היהודים את כל מה שהיה להם – כסף, רהיטים, בגדים, הכול, וגם מההורים של חוה’לה. שדדו הכול, וגירשו אותם מהבתים שלהם.

– לאן? – שאלה סיון.

– הם הכניסו אותם לתוך שכונה, שקראו לה גיטו.

תארי לך, סיון, אלפי־אלפים אנשים, נשים וגברים והמוני זקנים וילדים, בתוך שכונה שסגרו עליה בחומה ועל החומה שמרו גרמנים אכזרים; הם ירו על היהודים ברובים וזרקו רימונים על כל יהודי שניסה לברוח אל מחוץ לחומות הגיטו.

הם הרגו אותם בלי רחמים.

היהודים היו רעבים, צמאים, חלשים וחולים וגרו בצפיפות נוראה.

הגברים והנשים הבריאים עבדו בבתי־חרושת, שהגרמנים הקימו בשביל להכין לצבא הגרמני, נשק, בגדים, נעליים, ועוד כל מיני דברים שהיו צריכים למלחמה.

– והחולים? והילדים? – שאלה סיון והקול שלה כבר רעד והעיניים שלה כבר היו מלאות דמעות –

– הם התנפחו מרעב, הם מתו ברחובות, בבתים, במרתפים,

בכל יום היו אוספים את המתים בעגלות.

ואת יודעת, סיון, מי עזר ליהודים יותר מכולם?

– מי? –

הילדים! הילדים היהודים,

אלה שלא מתו ממחנק, מרעב, מקור, הם התגברו על הכול, הם מצאו כל מיני חורים, חורבות, חצרות עזובות ותעלות ביוב, שדרכן יצאו מחוץ לחומת הגיטו ומביאים לפולנים

שחיו להם שם בבתיהם כמעט בשלום, כל מיני חפצים –

ארנקים מלאי כסף, שעונים, בגדים, כפות ומזלגות מכסף,

שהצליחו להסתיר מעיני הגרמנים,

ומחליפים אותם בכיכר לחם ותפוחי־אדמה וכל מיני דברים נחוצים ביותר ומביאים להוריהם, במרתפים שבגיטו.

את אחיה של מרים, אמא של חוה’לה, למשל, הרגו הגרמנים כשתפסו אותו ובידיו כיכר לחם.

הוא היה ילד קטן בן שש…

– ומה היה הסוף סבתא? – שאלה סיון –

שעניה כבר זלגו דמעות, על הילד בן השש, שנהרג…

– הסוף עוד רחוק, סיון, הסיפור עוד יותר ויותר עצוב ילדתי.

את רוצה לשמוע עוד?

– כן, סבתא, הכול!

– הגרמנים כבשו ארצות רבות, הם התכוונו גם לכבוש את ארצנו, ארץ־ישראל, ואז התחילו לשלוח את היהודים ברכבות.

בכל מספר שבועות ואחר־כך, בכל מספר ימים,

היו שולחים את היהודים ברכבות, מפולין, מהונגריה,

מיוון ומכל מקום שכבשו

צפופים ודחוקים כמו דגים – – –

– לאן? – שאלה סיון –

– למחנות־ריכוז ברחבי פולין.

– מה זה, הדבר שאמרת? “מחנות”?

– “מחנה־ריכוז” היה מחנה ענק של אלפי צריפים

ובצריפים אצטבות של עץ צרות, קשות וצפופות

שעליהן ישנו היהודים בלילות.

במחנות הריכוז, עבדו היהודים עבודת פרך.

– כמו במצרים? – שאלה סיון.

– כן, כמו במצרים, ואפילו רע יותר,

ונתנו להם מעט מאוד אוכל ומים ומעט מאוד שמיכות,

היהודים לבשו בגדי אסירים, בגדים עם פסים…

אבל לא כולם הגיעו למחנות־הריכוז לאותם צריפים, לאותם בגדים – –

– ולאן לקחו אותם, סבתא??

– לכבשנים. לכבשנים, סיון.

– מה זה “כבשנים”, סבתא?

– כבשנים הם תנורים ענקיים…

– תנורים? של לחם? צרחה סיון,

– לא. לא של לחם, תנורים של גאז, של אוויר כזה, מרעיל, ממית.

– שממש מתים ממנו?

– כן, סיון, שמתים ממנו.

הגרמנים היו מפשיטים את כל היהודים ערומים,

משקרים להם שהם חייבים להתקלח,

ואחרי שהיהודים התפשטו ערומים,

היו הנאצים דוחפים אותם לתוך תאים קטנים וסגורים,

פותחים לתוכם צינור של גאז וכולם היו מתים בן־רגע.

הם נשארו עומדים ומתים.

כל כך צפופים היו שאפילו ליפול לא נפלו – – –

– וסבתא וסבתא של אמא של ענתי, של חוה’לה,

גם אותם דחפו לשם?

אפילו לאור הכוכבים הבחנתי בפניה החיוורים כסיד של סיון –

– כן, ילדתי. סבא שלה מת ממחלה קשה במחנה־הריכוז

ואמא שלה ואחות קטנה נחנקו בגאזים… בכבשן.

– ואף אחד לא ניצח את הגרמנים ואת היטלר? –

שאלה סיון לאחר ששתקתי, נחנקת בעצמי מסיפורי שלי.

– כן, סיון, בסוף ניצחו את הגרמנים וגם את היטלר.

היהודים נלחמו בגיטאות, בווארשה ובגיטאות אחרים בפולין שכבשו הגרמנים,

למרות שהיו כל כך רעבים וחלשים,

למרות שהיו כל כך מעטים,

למרות שהיה להם מעט מאוד נשק

הם הרגו גרמני רבים!

והיו יהודים שגם ברחו ליערות ומשם היו מתנפלים על שיירות גרמניות ופוגעים בהם.

אלה היו גיבורים גדולים, שקוראים להם פרטיזאנים.

גם ילדים היו ביניהם, פרטיזאנים קטים…

אבל אלה שניצחו את הצבא הגדול והחזק של הגרמנים

היו בעיקר צבאות גדולים.

האמריקאים נלחמו בגרמנים וגם הרוסים וגם האנגלים

וגם אנחנו, יהודים מארץ־ישראל.

חיילים יהודים רבים מן הארץ יצאו להילחם בגרמנים והיו חטיבה מיוחדת שקראו לה “הבריגדה”.

לבסוף – כל אלה ביחד ניצחו את הגרמנים!

איומה ונוראה היתה השואה, האסון הגדול ביותר שבא עלינו.

הקשיבי לי היטב, סיון:

שישה מיליון יהודים,

עכשיו רק השתדלי לזכור:

"שישה מיליון יהודים"

רק כשתגדלי תביני כמה זה הרבה וכמה זה איום:

שישה מיליון יהודים נשמדו, בתוכם יותר ילדים משיש בכל מדינת־ישראל כיום!

את יודעת, סיון, העם היהודי היה יכול להיות כיום

הרבה הרבה יותר חזק, יותר גדול,

ומדינת ישראל יותר חזקה, יותר מיושבת יותר פורחת ומפותחת

אילו היו כולם חיים ומולידים בנים ובני בנים…

עכשיו נאנחה סיון אנחת רוחה ואמרה:

– סבתא, כל מה שסיפרת היה ממש־ממש באמת?

– כן סיון, ולא רק שזה היה באמת, אלא שסיפרתי לך רק

טיפ־טיפה מִיַּם האמת…

עכשיו את מבינה, למה אמרה לך ענתי שלאמא שלה, לחוה’לה, לא היתה סבתא?

אמא שלה פשוט עוד לא סיפרת לה, לענתי,

את כל מה שאני סיפרתי לך.

היא בוודאי עוד לא העזה, היא פחדה שענתי תבכה כמוך, סיון שלי.

אבל יום יבוא וענתי תדע, שהיה היתה לה סבתא

וגם סבא וגם דודים ודודות שם בפולין,

משפחה גדולה, יפה וטובה, סיון,

היתה ונשמדה… איננה עוד.

בקשו ילדים מהוריכם וסביכם, שיספרו לכם עוד סיפורים על השואה. בקשו להביא אתכם ל“יד ושם” או ל“יד מרדכי” או ל“לוחמי הגיטאות”.

בעוד עשור, בעוד דור, יבוא יום

שבו תראנה כל המלחמות

כאילו הן מלחמה ארוכה אחת.

* * *

תש“ח ותשכ”ז ותשל"ג,

יום הכיפורים וקדש ויום העצמאות

ויום ירושלים ויום תל־חי

כולם יוחגו יחד

וימי הזכרון יתמזגו ביום האחד.

הצער והשמחה, מקשה אחת,

כדין כל חג אמיתי,

שעומק הזמן כבר נגע בו.

ויהיה היום הזה

יום חג חרות היהודים.

עמוס עוז

חג העצמאות

מה זו “עצמאות”, ילדים?

“עצמאות” היא חופש!

חופש לכל אדם ולכל עם לחיות את חייו בארצו,

לדבר בשפתו, ללמוד מספריו,

להאמין באמונה שלו,

לחוג את החגים שלו, לעבד את האדמה שלו,

לעשות לעצמו חוקים ומשפטים,

להגן על עצמו מפני אויבים,

ולחיות את כל החיים שלו, על פי רצונו וטעמו.

אנחנו היהודים העם העתיק ביותר

מכל העמים החיים עכשיו מסביב לים־התיכון.

כל העמים שחיו כאן, לפני אלפי שנים, אינם עוד.

רק אנחנו קיימים.

איך זה קרה? למה הם אינם ואנחנו כאן?

בואו ונשמע לקראת חג־העצמאות,

איך נעשינו לעם שהיתה לו עצמאות

איך איבדנו אותה והלכנו לגלות;

ואיך שבנו והגענו לעצמאות.

בואו ונדמיין לעצמנו את עמנו העתיק

כמלכה יפה מאוד וזקנה מאוד,

נכבדת מאוד וחכמה מאוד,

ושרשרת נפלאה לצווארה…

בשרשרת זו, ילדים,

יש חרוזים קטנים, כחולים כשמיים, יפים ונוצצים,

אלה הם חרוזי העצמאות

ויש חרוזים גדולים שחורים כפחם,

אלה הם חרוזי הגלות.

הגלות הארוכה מכולן

אחרי ששרפו הרומאים את בית־המקדש, גלינו מארצנו

התפזרנו לאט לאט בעולם כולו,

במזרח ובמערב, בצפון ובדרום

ובכל חמש היבשות,

שם ישבנו בגלויות המרות, השחורות.

וארץ־אבותינו, ארצנו, מה קרה בה?

מה קרה לה?

האם חיכתה לנו ריקה וחשופה?

לא! בהחלט לא! בוודאי שלא!

עדיין היו שבטים ועמים עולים מן המדבריות

פורצים וכובשים ארצות נושבות.

הערבים היו עכשיו אלה שבאו, כרוח סערה,

דוהרים על סוסים אבירים.

לאט לאט הערבים התיישבו בה, ועיבדו את אדמתה בהרים ובעמקים.

על גדות הנחלים ועל שפת הימות והים־התיכון,

אהבו אותה, גם הם, כמונו,

כאהוב אנשים עובדים את אדמתם.

רק מיהודים היתה הארץ כמעט ריקה.

יהודים מעטים, דתיים בלבד,

ישבו בירושלים, בחברון, בצפת. ישבו והתפללו…

וממה התפרנסו? מכספים שהיו שולחים להם היהודים

מארצות הגלות.

רוב בני העם היהודי, ישבו במרחקים

והיו כבנים בוגדים שהשאירו את אמם לבדה.

שם דיברו בשפות כל העמים, ונהגו כמנהגי הזרים

הצטיינו במעשים והמצאות שהביאו עושר וכוח לארצות שבהן ישבו

ולמרות הכול – היו זרים ומוזרים,

שנואים, נרדפים, ומגורשים מארץ לארץ.

הציונים באים, הציונים עולים

כל אותם דורות שישבנו בגלות, לא שכחנו את ארצנו.

התאבלנו על חורבן ירושלים והתפללנו שיבוא יום ונשוב אליה.

אבל כוח לעלות לא היה;

רצון חזק לעלות לא היה.

בכל דור היו עולים מעטים ונשארים בה.

מעולם לא היתה ארץ־ישראל ריקה מיהודים!

והנה, לפני כמאה שנים,

התחילה רוח חדשה לנשוב בארצות הגלות.

מעטים, אבל אמיצים, בעלי כוח ורצון ברזל

הבינו, שאין עם בלי ארץ

בלי אדמה שהוא מעבד אותה,

שאין עם בלי שפה משלו, חוק ומשפט משלו.

שאין עם שלא יעבד את אדמתו ויבנה את ארצות.

שאין עם בלי תעשיה ומסחר משלו,

שאין עם בלי דגל, בלי צבא, בלי מדינה,

בלי עצמאות.

הם הרגישו בלבם

כי ציון – היא ארץ־ישראל,

מחכה לבניה האמיתיים.

יהודים אלה, שמאסו בגולה ועלו ארצה,

קראו לעצמם “ציונים”.

ואנחנו כולנו, היושבים כאן בארץ, אנחנו, בניהם ונכדיהם

בעקבותיהם נקראים כמותם, “ציונים”.

וזאת היתה התקווה “הציונית”:

לעלות הפעם ארצה ולא לעזוב אותה עוד לנצח!

את התקווה הזו הפיצו הציונים בעם היהודי.

תחילה עלו הביל"ויים שקראו:

“בית יעקב, לכו ונלכה!”

הם בנו את המושבות הוותיקות: ראש־פינה,

יסוד־המעלה, ראשון־לציון, נס־ציונה, רחובות,

גדרה, זכרון־יעקב, חדרה ואחרות.

אחריהם עלו אנשי העלייה השנייה והשלישית

שייבשו ביצות, סללו כבישים,

בנו קיבוצים ומושבים, זרעו ונטעו,

בנו את תל־אביב וערים רבות אחרות.

הם הכינו לאט לאט את העצמאות שלנו.,

כאן, בארץ שלנו.

מספר היהודים השטים באוניות

ונוסעים ברבבות לארץ, הלך וגדל מיום ליום

התחלנו לשוב ולהתקשר אל האדמה שקנתה הקרן־הקיימת מן הערבים

שמכרו אותה לנו מרצונם הטוב.

האדמה נענתה לנו והצמיחה כל טוב.

במשך שנים לא רבות כבר היו יהודים בכל פינות הארץ.

בבתי־הספר, ברחוב ובבית דיברו עברית.

והארץ שבה ופרחה.

אבל מכיוון שגדלנו, ומספרנו הלך ורב,

התחילו הערבים לפחוד מפנינו ולשנוא אותנו.

השנאה הקיפה אותנו מכל צד,

גם בארצות הגלות

וגם בתוך הארץ שלנו, ארץ־ישראל.

הערבים התחילו להילחם בנו

בהתקפות רצח, חורבן ושריפה.

ואנחנו למדנו להתגונן מפניהם.

למדנו להחזיק בנשק ולהילחם.

ועוד נוסף שונא לשונאינו, אויב לאויבינו:

במלחמת העולם הראשונה כבשו האנגלים את ארץ־ישראל.

תחילה הרשו לנו לעלות ולבנות את הארץ,

אבל למראה התנגדות הערבים, התחרטו,

והתחילו לעמוד לצדם.

אפילו ליהודים שברחו מגרמניה הנאצית, היהודים שניצלו מהשואה,

שעליהם סיפרנו ושמענו ביום־השואה,

אפילו ליהודים אומללים אלה, חסרי־בית, חסרי־כול,

לא הרשו להיכנס ארצה!

ואנחנו היינו מוכרחים להילחם גם בערבים וגם בבריטים!

“מלחמת השחרור”, שקוראים לה גם “מלחמת העצמאות”, פרצה,

לאחר שארגון האומות המאוחדות, שקוראים לו האו"ם,

החליט לחלק את הארץ לשתי מדינות,

האחת “מדינת ישראל” הקטנה ליהודים

והשנייה “מדינת פלשתין” הגדולה – לערבים.

זה היה בכ"ט בנובמבר 1947.

אז התלקחה התנגדות הערבים, שלא הסכימו לחלוקת הארץ,

והיא היא “מלחמת העצמאות והשחרור” מלחמת תש"ח.

שבע מדינות ערב גייסו את חייליהן ופלשו לארץ.

אנשי “ההגנה” והפלמ"ח ומחתרות אחרות, שהתאמנו מזה שנים רבות,

היו עכשיו לצבא קטן, אבל אמיץ, צבא ההגנה לישראל, צה"ל,

שהיה לו נשק מועט, אבל נתון בידיים נאמנות.

כך לחמנו לבדנו מול כל הערבים שפרצו ועלו

לתוך ישובינו, ישובי היהודים בכל קצות הארץ.

במלחמת־העצמאות נפלו שבעת אלפים יהודים.

אלפי מעשי גבורה שניתן וצריך לספר אותם ימים ולילות,

נעשו יום־יום ולילה־לילה בהרים ובעמקים,

בכבישים ובשדות,

בגליל ובעמקים, בירושלים ובנגב

אלה הם סיפורי מלחמת העצמאות שלנו בארץ.

בתוך המלחמה הזו הוכרז על הקמת המדינה בה' אייר תש"ח.

המלחמה נמשכה כשנה וחצי.

את ההכרזה על הקמת המדינה, את “מגילת העצמאות”

נשא דוד בן־גוריון, וקולה נשמע בעולם כולו.

בן־גוריון היה לראש־הממשלה הראשון במדינת־ישראל.

ממשלה ראשונה זו בחרה בחיים וייצמן לנשיא הראשון.

יום הולדת המדינה ה' אייר נקבע כחג חדש לדורות,

והיום שלפניו הוקדש לזכר חללי מלחמת־העצמאות

וכל המלחמות הבאות:

מלחמת קדש, מלחמת ששת־הימים,

מלחמת ההתשה, מלחמת יום־הכיפורים

והמלחמה נגד המחבלים בלבנון.

ביום זה עולה העם לקברותיהם ומעלה את זכרם היקר.

שמחה ועצב מעורבים בשני ימים אלה,

שמחה על שזכינו להיות שוב עם עצמאי בציון

וצער וכאב על הקרבנות שנפלו במלחמה

על המטרה הזו.

חיילים ליד הכותל, 1967, הצילום, לישכת העתונות הממשלתית

חג־העצמאות הוא החג הראשון של העם היהודי,

שנקבע מאז אלפיים שנה שבהן לא נקבע שום חג.

זהו חג צעיר מאוד,

שעדיין חסר מנהגים, ומעטים הסמלים,

אבל דגלי תכלת לבן קטנים וגדולים

נישאים ומתנופפים על שמי תכלת בחודש אייר

והשמחה היא שמחת כל העם

וכל אדם יהודי – לבו רחב בחדווה ותודה

על עצמאותנו הצעירה.

שתי מצוות בלבד עולות וקוראות לנו בחג־העצמאות:

בל ירד יהודי מארץ־ישראל לגדלות,

אף לא אחד!

עלה יעלו כל יהודי העולם לארצנו,

בל ידחה אדם יהודי את עלייתו לחמרף

אלא יקום ויעלה אליה היום.

רק ברבות היהודים בארץ, רק בעליית כל העם לכאן, בהתיישבותם ובעבודתם

יגדל כוחה ותגדל פריחתה.

ארוכה ויפה היתה מחרוזת חרוזי התכלת והשחור,

ארוך במיוחד היה סיפור עלייתנו הציונית

האם נשוב עוד פעם ונרד ממנה?

בכם, ילדים, כשתגדלו, ובילדי ילדיכם וילדיהם

תלוי הדבר, אם אמנם תהיה זו העליה האחרונה, הסופית,

אם שוב לא נרד מארצנו

ונשב בה לנצח, תחת דגלנו הכחול־לבן,

כשבת כל העמים בארצותיהם, תחת דגליהם הצבעוניים.

חג שמח!

הערות לסיפור ל"ג בעומר

בסיפור זה הארכתי בתיאור מציאת שרידי לוחמי בר־כוכבא הרבה מעבר לסיפור בר־כוכבא עצמו, מן הטעם שיש אוצר רב של סיפורים ושירים מתאימים לילדי הגיל הרך בקבצים שונים ואין מה להוסיף עליהם.

לעומת זאת סיפור גילוי עתיקות – אותו תחביב לאומי מיוחד שלנו בישראל – אינו ידוע כל צורכו לילדים ואני מחשיבה מאוד כל גילוי של קשר בין העבר וההווה שלנו. זוהי הרי רוח הספר הזה כולו. סיפור זה של החיפושים במדבר יהודה הוא כמו סמל לספר כולו – חשיפת שורשים ויניקה מחודשת מהם.

טיולי ל"ג בעומר והדלקת מדורות במקום של חפירות ועתיקות – יש בהם משום המחשה חוויתית מיוחדת לנושא זה.

ל"ג בעומר

צאו למדבר־יהודה וחפשו עתיקות

בשנים הראשונות של מדינת־ישראל,

כשירושלים העתיקה, בית־לחם וחברון היו בידי ממלכת “ירדן”,

היו הבדוים משוטטים בהרי מדבר־יהודה,

מחטטים בנקרות צורים ובמערות,

מוצאים בה עתיקות, ומוכרים אותן בשווקים.

ומה הן “עתיקות”?

אלו הם מטבעות, כלי חרס, זכוכית, נחושת ולעתים גם כסף וזהב,

קרעי בד ומגילות־עור ועליהם כתובות

ועוד דברים מדברים שונים – כולם עתיקים,

המסתתרים להם מתחת לאדמה במערות ונקיקי סלעים.

באחד הימים, נודע לדוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת־ישראל,

שבשוּקי ירושלים העתיקה מוכרים מגילות־עור עתיקות,

שנמצאו במערות מדבר־יהודה,

ועליהן כתובות עבריות.

מיד הזעיק אליו קבוצת ארכיאולוגים.

ומי הם ארכיאולוגים?

אלה הם אנשים היודעים איפה ואיך למצוא עתיקות

ולדעת על פיהן, מי היו האנשים שהשתמשו בדברים האלה,

מתי ומדוע חיו האנשים במקום שנמצאו שרידיםה.

וכך אמר בן־גוריון לארכיאולוגים:

– צאו, ידידַי, אל מדבר־יהודה וחפשו עתיקות!

צה"ל ישמור עליכם ויעזור לכם בכל אשר תבקשו,

לכו והצליחו!

יוצאים ומוצאים שלוש מערות ענק יצאו הארכיאולוגים לדרך, שמחים במשימה הנהדרת.

הם גייסו לעזרתם נוער מהארץ ומחוץ לארץ,

חברי קיבוצים ומושבים, ערים ועיירות.

הם הצטיידו בכל מה שנחוץ לחפירה וחיפוש,

ויצאו להם למדבר־יהודה.

ראשית כול, סיירו הארכיאולוגים במסוק בעל תא זכוכית,

וצילמו את כל עמקי הנחלים

ואת המצוקים העמוקים כתהום, משני צדיהם, הנקראים “קניונים”.

אחר־כך ישבו וסימנו על גבי התמונות,

כל פתח מערה וכל חור – במספָרים;

אז החליטו לחפש בנחל־חֶבֶר,

ורק אחרי־כן התחילו בעבודה ממש.

איך הגיעו לפתחי המערות באמצע מצוק חלק כְּמֵצַח, באמצע קיר אבן,

הניצב לו זקוף, בין השמיים ובין התהום?

הם נקשרו לחבלים והשתלשלו למטה,

עד שהגיעו לפתחי המערות, ונתפסו בזיזי הסלעים – ונכנסו.

זו היתה גבורה גדולה ונפלאה מאוד מאוד!

יום אחד, הגיע בחור אמיץ אחד כזה מול פתח מערה אחת בנחל חבר.

פתח המערה היה קטן והוא זחל פנימה, כפוף.

תקרת המערה, בפנים, היתה נמוכה

והוא יכול רק לזחול.

אחריו השתלשלו, טיפסו ונכנסו עוד חופרים אחרים.

כאן היה אולם ענק,

אפל כלילה, מלא פחד ומחנק.

אלפי עטלפים התרוממו והתעופפו במערה, והרימו אבק אימים,

מבוהלים מאוד מפריצת האורחים־הלא־קרואים.

הסלעים בקיר המערות והעטלפים המעופפים

הטילו צללים מבהילים לאור הפנסים שבידי החופרים.

כך זחלו האנשים ונכנסו, עד עמקי המערה הראשונה.

שם מצאו פתח למערה שנייה ומערה שלישית…

במערה השלישית, העצומה מכולם,

נתגלו עתיקות, ואיזה עתיקות!

אחד מצא שרידי רשת;

אחר מצא ערימת קערות זכוכית גדולות,

אחד מצא כלים קטנטנים מזכוכית,

אחד מצא טס ושני גביעי נחושת;

אחד מצא צרור מפתחות

ועדיין לא ידעו הארכיאולוגים

מה עוד מחכה להם באותן שלוש מערות אפילות…

מוצאים שרידי יהודים שהתחבאו במערות

כל מה שמצאו הבחורים האמצים

היה מכוסה אבק־עולמים והנשימה במערה היתה קשה.

לאט לאט ריכזו הבחורים את כל האוצרות

ניקו אותם ניקוי ראשון, מן האבק,

והתחילו להעלות אותם בסולמות,

עולים בזהירות, עם הצרורות למעלה לשטח למחנה החופרים.

ביום השני להגיעם למערת נחל־חבר,

גילה בחור אחד בקיר המערה,

כוך צר מאוד, שאפשר היה רק לזחול בו, צמוד לרצפה.

הוא זחל ונכנס לנקיק סלע, שבו התגבהה התקרה מעט.

שם נמצא פתח צר למין חדרון קטון.

מעל לפתח, על הקיר, נראה הסלע מכוסה פיח עשן נרות.

ליד קיר החדרון עמדו סלי קש. סלים ענקיים.

בסלים היו עצמות אנשים שנקברו באותו נקיק.

היו שם שרידי בדים, שרידי סנדלים, שרידי בגדים, גם של נשים

היו שם קרעי שטיחים בעלי צבעים נהדרים

היו שם שרידי טליתות,

טליתות של יהודים שהתעטפו בהן לתפילה,

דומות לטליתות שמתעטפים בהן היום היהודים המתפללים.

– יהודים יָשבו כאן, יהודים!

קראו הבחורים זה אל זה! – ומיד התחילו לחשוב:

למה התחבאו יהודים במערות ובנקיקי סלעים?

למה קברו כאן, במערות, את המתים?

צילום של סל מתקופת בר כוכבא, נמצא במערות מדבר יהודה

למה לא ישבו בכפרים, בערים?

למה התחבאו כאן גם נשים וילדים?

מי היו יהודים אלה?

כל השאלות האלו הציקו לארכיאולוגים ולא נתנו להם מנוחה.

והם חיפשו וחיפשו עוד עתיקות.

יותר מכול, חיפשו מגילות כתובות

שאולי יתנו תשובות ופתרונות לשאלותיהם הקשת.

החופרים שעטפו פניהם במסיכות נגד סירחון צואת העטלפים, ואבק הדורות,

נברו וחיטטו בערימת הזבל והאבק, חיפשו וביקשו למצוא עוד ועוד עתיקות.

הם מצאו סל ענק, מלא קערות וכדי נחושת, כולם יפהפיים

ועליהם חקוקים ציורים ועיטורים.

על פי הכלים כבר למדו,

שהיהודים חיו כאן במערות, אחרי חורבן בית־המקדש השני,

לפני כאלפיי שנה.

טוב, אבל מדוע? מתי? ומי היו?

היום הגדול בא!

ביום ראשון אחד, בבוקר השכם,

אחרי מנוחה וטבילה במעיינות עין־גדי הקרובים,

ניגשו הארכיאולוגים ועוזריהם במרץ חדש לעבודה.

כולם הרגישו פתאום בליבם, שהיום יהיה יום גדול.

בחור אחד ממושב יושיביהו בנגב,

צנום ושזוף בעל שיער אדמוני,

שנקרא כמובן “ג’ינג’י”,

היה יוצא מן הכלל מכל החופרים;

הוא ידע את כל התנ"ך בעל־פה,

והיה “משוגע” לשמוע את אגדות הקדם שלנו.

הג’ינג’י חפר נבר חיטט וחיפש תוך התלהבות

וקריאות התפעלות, כשמצא כל שבר חרס, סמרטוט או זכוכית.

והנה, צעק הג’ינג’י זעקה גדולה מכל קודמותיה.

הוא “רץ”, ככל שאפשר היה לרוץ באותה מערה,

אל יגאל ידין, ראש הארכיאולוגים וקרא:

– מגילה, יגאל, מצאתי קטע מגילה! בחיי אלוהים, באמת!

בכל העולם לא היו באותו רגע אנשים מאושרים

יותר מהג’ינג’י ומיגאל ידין… עיני שניהם התנוצצו כיהלומים.

יגאל ידין בדק ומצא, שהקטע הכתוב על מגילת העור,

היה קטע מפרק ט“ו בספר תהילים שבתנ”ך!

זה היה באמת יום גדול, היום הגדול.

כל החופרים, מאושרים למשמע אוזניהם, עבדו ביתר מרץ.

בינתיים כבר הוכנס חשמל למערות ופונו בהן הסלעים לצדדים

והעבודה התנהלה בשמחה וששון.

הונה נמצא נאד, עשוי עור עיזים, מלא חפצים:

בו היו חרוזים ועגילים, צמידים וטבעות

משובצים אבנים יקרות מתנוצצות בצבעים,

היתה שם כּוּתונת של תינוק וצרור צמר אדום –

היה זמ מטמון של אשה, שבו שמרה את אוצרה בשעת צרה.

אבל עדיין לא מצאו את העיקר…

ולפתע, כעבור שעה קלה בלבד, נמצא היקר מכל יקר!

צרור פאפירוסים, מגולל היטב,

עטוף בזהירות עטיפות בד, אחת בתוך אחת.

ומה הם “פאפירוסים”?

אלה הם עלי־גומא, שעליהם כתבו הקדמונים בדיו,

כשם שאנחנו כותבים היום על הנייר.

היו אלה, ילדים, מכתבים של –

לא פחות ולא יותר,

מכתבים של בר־כוכבא!

מי היה בר־כוכבא?

מי הוא בר־כוכבא האגדי,

שלזכרו אנחנו שרים ורוקדים,

מסביב למדורות, בליל ל"ג בעומר?

מי הוא זה ואיזה הוא שלזכרו, אנחנו עושים לנו קשתות וחיצים

ויוצאים לשוטט ביערות וחורשות?

בר־כוכבא היה מצביא!

מצביא הוא המפקד הגבוה ביותר של לוחמים.

בר־כוכבא נלחם בראש היהודים

שמרדו באדריאנוס מלך רומא,

כשבנה בית־מקדש לאלילים,

על חורבות בית־המקדש שלנו, לפני כאלפיים שנים.

וכמו בכל המלחמות, כך היו גם במלחמת בר־כוכבא, נצחונות והיו גם כשלונות…

ובימים הרעים והמרים בזמן מלחמת בר־כוכבא,

ברחו בני משפחות הלוחמים למדבר,

ומצאו להם מסתור בנקיקי הסלעים שבקניוני הנחלים.

שם הטמינו אוצרותיהם, חפציהם, מכתביהם

שם גרו ושם גם מתו רבים מרעב, מצמא, ממצוקה.

הפאפירוסים היו כתובים בכת ידו

של בר־כוכבא, ועליהם חתימתו.

ומיהו רבי שמעון בר־יוחאי?

שלכבודו עולים מאות אלפים יהודים,

בכל ל"ג בעומר, אל קברו בהר מירון

ושם הם מתפללים, שרים ומהללים

אוכלים ושותים ורוקדים ומשתוללים?

שמעון בר־יוחאי היה אחד מחכמינו הקדמונים

שעזר לבר־כוכבא וחיזק אותו במלחמתו נגד הרומאים.

כמוהו רבי עקיבא וחכמים רבים אחרים.

ל"ג בעומר, ילדים, נקבע לדורי דורות

בשביל לזכור ולא לשכוח – גיבורים וגבורות…

מדורה יפה ובילוי נעים!

הערות לסיפור חג השבועות

לחג זה שני צירים – האחד – הביכורים והשני – מתן תורה. את הראשון נקל להמחיש ב“שולחן ביכורים” בגן־הילדים ובמצעד ילדים וביכורים בידיהם, בשלטים, כתובות ועוד ועוד. החיפושים כיצד לחוג את החג הזה נמשכים, אבל אין עדיין דפוס מגובש. הגננת המורה יכולה כאן להפעיל את דמיונה וכוח יצירתה. השדה פתוח.

אני ממליצה מאוד על “חג ביקורים” ערב חג־הביכורים –

ביקורים בכל ענפי המשק החקלאיים

לאחר הכנה מדוקדקת.

קשה יותר עניין מתן־תורה, שהוא מופשט לחלוטין לגבי הילד החילוני.

חשוב בשיחות ובסיפורים להדגיש את הקשר בין התור "כּפְרי ביכורים" רוחני של העם, עוד לפני שהגיע לאדמתו, להצמיח עליה פרי־מאכל חומרי.

סיפור מאוזן של סיפורים על שני המוטיבים – ויש חומר רב בקובצי החגים – תַקנה לילד את שני הנושאים ואת הקשר ביניהם.

חג השבועות

בואו, נצא אל השדה

אל מטעי הפרי ואל הכרמים,

אל הגינות ואל הגנים

ומה נראה?

בשדות – הקומביינים קוצרים את החיטה

והמכבשים כובשים את הקש לחבילות;

מן המיכלים העצומים, הסובבים על צירי המשאיות,

נשפכים גרעיני החיטה הזהובה אל מגדלי האסמים.

בכרמי עין־גדי, בבקעה ובעמק־הירדן כבר בוצרים ענבים

ובבקעה אוספים מילונים ואבטיחים מן המקשאות,

קישואים ומלפפונים, חצילים ועגבניות,

שומים ובצלים ושאר כל ירקות,

עצי הפרי מבשילים פירותיהם העסיסיים

ומעלים לנו ראשית ביכוריהם, בזה אחר זה.

קיץ בארץ. השמים כחולים. אין עליהם אפילו בת־עננה אחת.

חג השבועות הנה הוא בא

ואנחנו את סיפוריו נשמע.

היה ההר מכוסה כולו עשן

וקולות מחרידים נשמעים מעליו.

ברקים וברקי־ברקים, רעמים ורעמי־רעמים

הבריקו והרעימו והיו בני־ישראל רועדים ממורא ופחד.

ומתוך הרעם והאש

נשמע לפתע קול שופר

הולך ומתגבר מראש ההר.

וברד כבד ניתך משמיים

ורעש החריד את כל המדבר.

שמיים נגעו בארץ וארץ נגעה בשמיים

וביניהם בני־ישראל, נדחקים זה לזה

כצאן בסערה וסופה,

והיו העם מייללים מאימה ופלצות.

והנה דמם הכול בבת אחת

ובני־ישראל עמדו רגועים, יפים וצחים,

כשושנים בין החוחים,

מוכנים לקבל את התורה מידי משה רבנו,

שעמד בראש ההר ולוחות אבן בידיו,

שעליהם היו חקוקים עשרת הדיברות.

האגדה מספרת

אותה שעה,

ציפור לא צייץ,

עוף לא פרח,

שור לא געה,

נח הים,

ולא נשמע קול אדם,

שותק ומחריש היה כל העולם.

ואז נשמע קול מן ההר

ומשה אמר דבר אחר דבר,

עד אשר שמע העם את כל התורה.

והיה הקול נשמע מכל רוחות השמיים.

היו בני־ישראל שומעים אותו מצד דרום.

רצו לקבלו לצד דרום והפך להם לצד צפון.

רצו לקבלו מצד צפון והפך להם לצד מזרח.

רצו לקבל אותו מצד מזרח והפך להם לצד מערב.

רצו לקבל אותו ממערב, נהפך להם מן השמיים.

הרימו פניהם כלפי שמיים, נהפך להם מן הארץ.

והיה הקול נשמע בשבעים לשון,

שלא בני־ישראל בלבד ישמעו את תורת משה,

אלא בני כל עמי העולם כולם.

כך התחיל עם ישראל את חייו כעם.

ראשית כול קיבלת עליו תורת החיים.

התורה היתה לו כפרי ביכורים בתחילת דברי הימים שלו,

בראשית דרכו לארצו.

ו“חג הביכורים” מה פירושו?

כאשר נכנסו בני־ישראל לארץ־ישראל והתיישבו בה

סיקלו וחרשו את אדמתה,

זרעו בה חיטה ושעורה,

ונטעו בה כל עצי פרי למינהו.

בלב הקיץ, בחג השבועות,

הגיע הכול להבשלה:

השדות נקצרו וביכורי הפרי היפים

הציצו מבין הענפים.

היו בני־ישראל מעלים את ראשית קצירם ואת ביכורי פירותיהם

בסלים מעוטרים עמוסים על כתפיהם לירושלים, אל בית־המקדש, במתנה.

היו הולכים בשיירות ארוכות

מכל כפרי הארץ בדרכים המובילות לירושלים,

ושוורים שקרניהם בענפי זית ובזהב מעוטרות,

היו הולכים בראשי השיירות.

ומובילי הביכורים היו לבושים בגדי חג

מרקדים, מחוללים ושרים

ומכים בתוף ובמצלתיים.

ואפילו כשחרבו בית־מקדש ראשון ובית־מקדש שני

ואבותינו בני־ישראל הוגלו מארץ־ישראל,

עשו להם מנהגים לזכור את חג הביכורים:

היו מכינים לחג מאכלי חלב וירק

היו מקשטים בתיהם בענפים ופרחים

ומיטיבים את לבם ביין־צימוקים.

ועוד מנהג היה בידי הילדים,

לחכות עֵרים לשעות חצות,

ולצפות לרגע הנפלא שבו ייבקעו השמיים לשניים

ואז ישמיעו תפילותיהם ותקוותיהם

הגדולות עם הקטנות,

ועיניהם תראינה מראות נפלאים,

שאין רואים אותם בלילות אחרים

אלא בחלומות בלבד…

מאז שבנו ועלינו לארצנו, ארץ־ישראל,

נאחזנו והתיישבנו על אדמתה,

זרענו ונטענו אותה באהבה

והיא משלמת לנו בחלב ודבש –

שוב אנחנו “מעלים ביכורים”, ולא רק ב“חג הביכורים”.

תוצרתנו – שפע פירות, ירקות, כותנה וגרעינים,

חלב, שמן ויין מפרנסת את יושבי הארץ

וגם מוסעת באניות ובמטוסים לרבות מארצות תבל.

חג שמח, ילדים!