רקע
תקוה שריג
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
תשרי14.jpg

הגדה, 1768

 

הערות לסיפור פסח

ע"פ השקפתי, צריך הילד היהודי לשמוע מקטנותו, כבר מגיל הגן, רוב רובם של הפרקים בתולדות העם, כשהדברים המסופרים לו מעובדים בהתאם ליכולתו לקלוט, להבין ולהפנים אותם. הדברים האלה נאמרו כבר במבוא לספר, אך כאן אני חוזרת עליהם, כדי להסביר את החשיבות שאני מייחסת לסיפור מלא של כל המאורעות, אפילו הם נראים “בלתי חינוכיים” או “בלתי אסתטיים” (כגון עשר־המכות). אין לתלוש אברים מתוך סיפור, אם אין רוצים “להמית” את נפשו.

סיפור פסח סיפור ארוך מאוד הוא. יש להתחיל לספרו למחרת פורים, לחזור ולספרו פעם ופעמיים, כסיפור בהמשכים, שאפשר ורצוי ללווֹתו בכל דרכי ההמחשה (המחזה, התחפשות, “משחק ב־”) כך שהגן ו/או הכיתה הצעירה יגיעו לחג עצמו, כשהסיפור התעכל בתחושתם ובתודעתם למעלת סיפור “אישי”, “משפחתי”.


 

סיפור חג הפסח

אבותינו, אברהם, יצחק, יעקב ושנים־עשר בניו,

אבות שבטי ישראל, רועי צאן היו בכנען, היא ארץ־ישראל.

ויהי בימים ההם, ויהי רעב כבד בארץ, שבע שנים תמימות.

וירדו יעקב ובניו מצרימה, כי כבד הרעב מאוד, וישבו שם בארץ גושן.

ויפרו וירבו ויעצמו מאוד מאוד.

וידברו היועצים וכל זקני פרעה לפני המלך לאמור:

– הנה עם בני־ישראל רב ועצום ממנו,

כי גבורה רבה להם מאבותיהם!

הבה לנו עצה, מה לעשות להם, עד אשר נאבדם ונשמידם!

ויען המלך את זקני מצרים ויאמר:

– זאת העצה היעוצה על ישראל:

הנה פיתום ורעמסס, הערים שאני בונה – יבנו לנו אותן – בני־ישראל!

ועבדים יהיו לנו בני־ישראל, את שכרם לא תתנו

וּמספר הלבֵנים אשר יעשו גדול ורב יהיה,

ולא תתנו להם חומר ולבנים

ואתם תהיו עליהם נוג‎שׂים ושוטרים.

ויהיה הדבר טוב לנו, לחזק את ארצנו

בערי מסכנות (אלה הם בתי־התבואה הגדולים והעצומים)

ורע לבני־ישראל,

כי מעבודת הפרך ימעטו וימותו.

ויעשו הזקנים והיועצים כדבר המלך,

ויבנו בני־ישראל לבדם את פיתום ואת רעמסס ויעבדו בפרך.

והמצרים מכים אותם מכות נמרצות.

ואף על פי כן, פרו ורבו בני־ישראל

וימלאו את כל ארץ מצרים!

ראו המצרים, שלא נתקיים רצונם,

שהיו הנשים מבנות ישראל יולדות שישה תינוקות בכל שנה, שישיות!

וישובו כל זקני מצרים וכל יועציו לפני המלך ויאמרו:

– יחי המלך לעולם! אתה יעצת לנו להעביד את בני־ישראל בפרך,

ונעש להם כדבריך, בטיט ובלבֵנים,

ואף על פי כן, כל ארץ מצרים מלאה אותם,

שנשותיהם יולדות כל אחת שישה בנים בכל לידה!

ויאמר אליהם פרעה:

– יצא דבר המלך מִלְפָנַי לאמור:

“כל בן־זכר הנולד לבני־ישראל ליאור יושלך!”

ויהי בשמוע בנות־ישראל את דבר פרעה,

היו יוצאות ללדת את בניהן בשדה, מפחד המצרים,

והיו התינוקות ניזונים מחלוקי אבנים

שהיו מניבים להם חלב ודבש,

והיו רבים וגדֵלים כצמחי השדה ושבים גדוים וחזקים לבתי הוריהם.


 

הולדת משה

ועמרם מבית לוי, לקח לו לאשה את יוכבד, גם היא מבית לוי,

ותלד יוכבד תחילה את מרים.

ותלד שנית – את אהרון.

ותלד בשלישית – את משה.

ותצפן יוכבד את הבן אשר נולד לה, את משה,

בחדרי חדרים, שלושה חודשים תמימים,

ולא היו שוטרי מצרים המצוּוים על המתת התינוקות שומעים את בכיו.

אבל כשגדל משה ובכיו כבר נשמע בחוץ.

לא יכלה יוכבד להצפינו עוד.

ותיקח לה ענפי גומא ותקלע מהם תיבה קטנה

ותמרח את התיבה בחימר ובזפת מִפְּנִים וּמִחוּץ,

שלא ייכנסו המים לתוכה,

ותשכֵּב את הילד בתיבה,

ואת התיבה שמה בתוך הסוּף, על שפת יאור מצרים.

אותו יום, ירד על מצרים שרב כבד

והיו כל המצרים יורדים את היאור לרחוץ בו.

וכן ירדה גם בת־פרעה ונערותיה אל היאור.

אז ראתה את התיבה בסוף

ותשלח את ידה ותיקח את התיבה ותפתחֶנה,

והנה תינוק יפה פנים בוכה בתוכה.

ומרים, אחות משה, ראתה את אחיה הקטן נלקח בידי בת־פרעה.

ותיגש אל בת־פרעה ותאמר:

– האם אלך ואקרא לך אשה מינקת מן העבריות?

ותאמר לה בת־פרעה:

– לכי.

והיא לא ידעה כי מרים אחות משה היא.

ותקרא מרים, את יוכבד אמה,

להיניק את משה לבת־פרעה.

דבק משה הקטן בשדי אמו ויינק מהן באהבה.

ויגדל משה שנתיים ימים בית אביו ואמו

ויראו וידעו קרוביו וכל בני־ישראל,

כי נועד משה, ילד הפלאים, לגדולות.

ויהי כי גָדֵל משה,

וַתָּשֵׁב אותו יוכבד לבת־פרעה.

היתה בת־פרעה, שלא היו לה בנים,

מחבקת ומנשקת את משה, כאילו הוא בנה.

ותגדל חכמת הילד מכל ילד אחר

וכן היו גדולים יופיו, כוחו וטוּבו.

ותבא בת־פרעה את משה לפני פרעה ותאמר:

– הנה בני, אשר אימצתי לי, ואתה, קח אותו בזרועותיך, כי נכדך הוא!

ויקח פרעה את משה בזרועותיו, כדברי בתו,

ויחבקהו אל לבו באהבה רבה.


 

ילדות משה

האגדה מספרת:

ויהי משה כבן שלוש, ופרעה יושב לאכול לחם,

ובת מלך פרעה, ומשה בחיקה, יושבת לימין המלך.

ויושט משה הקטן את ידו אל ראש המלך

ויקח את כתר פרעה וישם אותו1 בראשו.

וייבהל המלך על הדבר שעשה משה, כי בן־מוות הוא העושה כזאת,

וישאל את שריו ויועציו:

– מה תאמרו ומה תדברו על הדבר הזה?

ויענו השרים והיועצים למלך:

– אל יחשוב, אדוני המלך, כי קטן הוא,

ובלי דעת עשה את הדבר הנורא הזה,

הלא נער מבני־ישראל הוא

וחכמה רבה איתו

ויבחר לו את כתר פרעה ואת מלכוּת מצרים.

ועתה, אם על המלך טוב,

נשפכה את דמו ארצה וימוֹת

ולא יקח המלוּכה מידיך!

ובת־פרעה נבהלה מאוד ופניה נפלו.

ויקרא פרעה לשרים ויועצים אחרים וישאל גם אותם:

– מה ייעשה לנער הזה, למשה?

– אם על המלך טוב, יביאו נא לפני הנער אבן שוהם מבריקה

וגם גחלת אש לוהטת

והיה, אם ישלח ידו אל השוהם הקר וידענו,

כי חכם הילד מכל ילד ונהרגהו,

ואם ישלח ידו אל האש הלוהטת וידענו,

כי ילד הוא, ככל הילדים – ולא נהרגהו.

ויביאו עבדי פרעה את השוהם ואת הגחלים וישימו לפני משה.

וישלח משה את ידו אל השוהם, כי חכם היה,

אבל מלאך משמיים שם את ידו ביד משה, באין רואה,

ויטה אותה אל האש ויביא את הגחלת אל פיו,

ותצרוב את שפתיו ואת קצה לשונו.

ופרעה לא הרגוֹ.

ותבא בת־פרעה לבנה המאומץ, משה,

מורים חכמים מכל קצות העולם,

ללמדו חכמה ודעת ושפות נכריות

ומשה גדל וחכם מכל מוריו ומלמדיו,

ויהי משה חכם מכל אדם.

וכל ארץ מצרים יודעת על משה ילד־הפלא

הגדל בבית פרעה ויראו ויפחדו מפניו מאוד.

ומשה, ידע כי מבני־ישראל הוא

וזכר את אביו ואת אמו, ואת אחיו ואת אחותו.


ויהי כאשר גדל משה,

ויצא אל אחיו מבני־ישראל,

ויראה אותם עבדים עובדים בפרך בטיט ובלבֵנים,

בבניין פיתום ורעמסס,

והם מוכים ונרדפים בידי השוטרים והנוגשים המצרים.

וירא משה בסבלות אחיו ויהי עוזר להם בעבודתם,

נושא את משאותיהם ועובד תחתם.

כשהיה רואה את כתפותיהם שותתות דם,

היה מתקין להם רטייה והיו פצעיהם נרפאים כהרף עין.

ויהיו כל בני־ישראל אוהבים את משה אהבה רבה.

ופרעה, אשר סופר לו, כי יוצא משה לראות בבניין פיתום ורעמסס,

שמח, בחושבו כי לצד השוטרים והנוגשׂים המצרים עומד משה,

להעביד גם הוא את בני־ישראל בפרך ולמרר את חייהם.

ויהי היום, ומשה הלך כדרכו למקום הבנייה,

וירא איש מצרים מכה איש מבני־ישראל.

וייפן כה וכה, וירא כי אין שם שוטר מצרי,

וימת את המצרי ויטמנהו בחול.

ויהי למחרת היום ההוא,

וירא איש מבני־ישראל מכה את רעהו,

אף הוא מבני־ישראל.

ויאמר לו משה:

– רשע, למה תכה רעך?

ויען לו העברי:

– מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?

הלהרגני אתה רוצה, כאשר הרגת את המצרי?

ויבואו וילשינו על משה לפני פרעה מלך מצרים.

ויגבר כעס פרעה על משה מאהבתו אותו כבן־בתו,

ויצווה פרעה להרוג את משה.

מיד ברח משה מפניו אל המדבר.

ותחזק יד פרעה על בני־ישראל הלוך וקשה.


 

משה במדיין

ויברח משה למדבר, מהלך ארבעים יום

ויבוא לארץ מדיין וישב על יד הבאר.

ובעיר מדיין היה יתרו איש חכם ועשיר

ולו עדרי צאן ושבע בנותיו רועות אותם.

והיו הבנות מקדימות לבוא אל הבאר

להשקות את צאנן, לפני בוא הרועים.

ויקם משה ויעזור להן לגוֹל את האבן מעל־פי הבאר.

אותו יום, הקדימו בנות יתרו לשוב אל אביהן

וסיפרו לו על האיש משה ועל העזרה שעזר על ידן.

שלח יתרו את בנותיו לקרוא את משה אל ביתו

ויגֶש לו מאכל ומשקה כיד המלך.

לא עברו ימים רבים, ויתרו נתן את יד צפורה בתו

ביד משה ותהי לו לאשה.

וישב משה עם חותנו יתרו בארץ מדיין

וַיֵצא יום יום עם העדרים למרעה.

פעם אחת, כשהיה משה רועה את צאנו,

ברח ממנו גדי אחד קטן.

וירץ משה אחריו, עד שהשיגו.

ראה שהגדי שותה מים מנחל קטן אחד, רועד מעייפות.

אמר משה לגדי:

– לא ידעתי, גדי גדיי, שצמא אתה כל כך!

נטל אותו והרכיבו על כתֵּפו.

אמר הקדוש־ברוך־הוא:

– אם יש למשה לב רחמן לצאנו

הלא יהיה לבו רחמן על בני עמו.

פעם אחרת היה יושב על סלע ומשקיף על צאנו.

ראה נץ אחד מתנפל על יונה לטורפה.

אמר משה לנץ:

– למה זה תתנפל על היונה?

אמר לו הנץ:

– רעב אני לבשרה!

אמר לו משה:

– בוא ואכול מזרועי וליונה הנח לעוף לדרכה!

אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה:

– על הנץ ועל היונה אתה מרחם

ועל אחיך בני־ישראל, הנאנקים תחת יד פרעה, אינך מרחם?

קום, לך מצרימה והוצא את בני־ישראל

מבית־עבדים, היא מצרים!

נפרד משה לשלום מיתרו, ויקח את צפורה אשתו עימו

ויֵצא מצרימה, לגאול את אחיו בני־ישראל מיד פרעה.


 

משה ואהרון אחיו לפני פרעה

האגדה מספרת

כאשר שב משה למצרים,

קרא את אהרון אחיו לעֶזרו, בדיבור עם פרעה,

כי כבד־פה היה מן הגחלת שצרבה את פיו,

הלכו שניהם יחדיו ובאו לפני פרעה מלך מצרים,

לבקש על שחרור אחיהם בני־ישראל מעבדות.

או יום יום־הולדת פרעה היה

ומלכים ושרים מכל הארצות באו לברך את המלך.

עמדו משה ואהרון בפתח הארמון

ולא הרשו להם השומרים להיכנס פנימה,

כי לא היו עטרות ועיטורים בידיהם, כלשאר האורחים,

שכולם הביאו מתנות־עטרות לעטר בהן את ראש פרעה.

בא מלאך והכניס אותם לתוך הארמון,

על־אף אלפי הגיבורים ומאות האריות השואגים

ששמרו על כל שער ושער של חצר המלך פרעה…

ויגשו משה ואהרון אל המלך, גבוהים וזקופים,

וזקן ארוך והדור מעטר פני כל אחד מהם ואמרו:

– אלוהי אבותינו, בני־ישראל, ציווה עלינו, בני־ישראל,

לצאת ולחוג שלושת ימים במדבר

ועתה, הנח לנו לצאת!

ביקשו פרעה וכל חכמיו וחרטומיו בספרים,

ולא מצאו את שם אלוהי בני־ישראל.

ולא הניח להם פרעה לצאת למדבר,

ואת עבודת בני־ישראל בפרך אף הכביד.


שבו ובאו משה ואהרון פעמים רבות, פעם אחר פעם.

ויהי אלוהים מכה את פרעה ואת כל ארץ מצרים

עשר מכות בזו אחר זו:

בדם – שהאדימו מי היאור כדם;

בצפרדעים – שהיו מקפצות לבתי המצרים וממלאות אותם;

בכינים – שפשטו בשערותיהם ומצצו את דמם;

בערוב – חיות רעות שפרצו מן המדבר, נושכות וטורפות;

בדבר – מגיפה שדבקה בכל המצרים ובבהמותיהם;

בשחין – שכיסה את כל גופם בפצעים;

בברד – שירד מן השמים, גדול כביצים, קשה כאבנים ומרוצץ ראשיהם;

בארבה – שפשט על כל השדות ולא הותיר שיבולת אחת בכל מצרים;

בחושך – כבד ביום ובלילה, עד שלא ראו המצרים איש את אחיו, ולא היו נרות ומדורות גוברים עליו;

ולבסוף, במכה העשירית הנוראה מכולן מכת בכורות שהיה כל בן בכור בכל בית מצרי מת מיתה פתאומית ואיננו;

כאשר ראה פרעה כוחו של אלוהי בני־ישראל נשבר בו לבו הקשה כסלע ואז קרא הוא למשה ואהרון לבוא לפניו ואמר להם:

– צאו לכם למדבר, כאשר ביקשתם,

כי אלוהיכם גדול ונורא הוא ואין בכוחי לעמוד לפניו!


 

יציאת מצרים

האגדה מספרת

עדיין היו בני־ישראל עבדי פרעה שקועים בעבודת פרך

כאשר באו לפניהם משה ואהרון לבית לוי ואמרו להם:

– קומו בני־ישראל! הניחו לעבודה שאתם עושים!

היטהרו והיכונו לצאת למדבר,

לעבוד את אלוהי־ישראל!

אמרו לו בני־ישראל:

– ואיך ניטהר ואיך נתכונן? ומה יאמרו המצרים?

אמר להם:

– קיימו ברית־מילה לכל בניכם

וקיימו את קרבן הפסח בכל בתיכם!

מייד הִניחו בני־ישראל את הקש ואת הטיט ואת הלבֵנים

הלכו לבתיהם, רחצו את בשרם ולבשו לבן

וקיימו ברית־מילה לכל בניהם.

ויהי ביום ההוא, י"ד ניסן בין הערביים,

שחטו שה לכל בית, ואכלו את בשרו בלא דם.

כך קיימו את קרבן הפסח את ציווה עליהם משה.

ויאכלו בחיפזון מצות,

שלא היה זמנם בידם לאפות להם לחם.

ויהי בלילה ההוא, בחצות הלילה, הוכתה מצרים במכת־בכורות,

ומתו הבכורות בכל בתי מצרים. היא המכה העשירית.

חגרו בני־ישראל את חגורם

נטלו את מקלותיהם ואת כל צרורותיהם בידם

וחיכו למצוות משה לצאת לדרך.

אותו לילה, בא פרעה, מלך מצרים אל בית משה ואמר לו:

– משה, בוא והתפלל עלינו לפני אלוהי בני־ישראל

שעוד מעט ולא יישאר מצרי חי בכל ארץ מצרים,

שרבים, רבים מאוד הבכורים וגם אני בכור לאבי! ופוחד אני על נפשי!

אמר לו משה:

– באתי לפניך, פרעה, מלך מצרים,

ואמרתי באוזניך, כי עבדים בני־ישראל לא לך,

אלא לאלוהי־ישראל בלבד,

ולא יהיו עוד עבדים לפרעה;

אבל אתה הקשית את לבבך, ולא הִנחת לנו,

לצאת למדבר ולעבוד את אלוהינו, כאשר ביקשתי.

על כן הִכה אלוהינו אתכם תשע מכות קשות

ואתה עדיין הקשית את ליבך ולא שלחת את עמי כבקשתי.

והנה, בלילה הזה, מות ימות כל בכור לבית־אביו בכל ארץ מצרים.

אחר־כך אמר משה עוד לפרעה:

– אף־על־פי כן, המלך פרעה, אם תרים קולך ותאמר:

– בני־ישראל, הרי אתם פטורים ממני

ואינכם עבדַי עוד,

כי עבדים אתם לאלוהי־ישראל בלבד ואותו תעבדו.

ועתה, קומו, חושו, וצאו לכם מתוך עמי"!

אם זאת תאמר לבני־ישראל, לא ימותו הבכורות בחצרך

ולא תמות אתה, שכן גם אתה בכור לאביך!


מיד הרים פרעה את קולו

והיה קולו נשמע בכל ארץ מצרים

ויאמר את הדברים אשר שם משה בפיו.

היו בני־ישראל מטעינים על עגלות

מכל אשר מצאה ידם

וגם מתנות נתנו להם שכניהם המצרים

ועדרי צאן ובקר שנתן להם מלך פרעה.

ובלילה ההוא לא עצם איש את עיניו בכל ארץ מצרים.

המצרים – כי המוות בא לקחת את בכוריהם

ובני ישראל – כי אכל את קרבן־הפסח ואת המצות

ובחצות –

בחצות־הלילה ההוא, ליל־פסח, ט"ו ניסן, יצאו כל בני־ישראל

כל איש מביתו עם טפו ועם אשתו.

ומשמיים ירד עמוד אש לפניהם,

להאיר להם את דרכם;


תשרי15.jpg

ציור מתוך הגדת פראג

ומכל קצוֹת העולם נשבו רוחות טובות

והביאו ריח עדנים באפם;

ויהי מספר בני־ישראל רב ועצום במאוד,

מהם יצאו רכובים על סוסים ועל חמורים

והרבים הולכים ברגליהם.

ובמצרים לא נשאר אף לא איש אחד שמבני־ישראל הוא.

ולא לקחו עימהם יוצאי־מצרים כל מזון וכל משקה

מלבש שיירי מצה ומררו שצררו בשמלותיהם

והיו אוכלים אותם בכל מסעם ודי להם.

וילכו בני־ישראל דרך שלושה ימים,

שעברו אותה בשעה קלה, כעל כנפי נשרים.

כיוון שהגיעו לעיר ושמה “סוכות”

הוקפו בני־ישראל בענני־כבוד.

ענן אחד הסתיר את ראשם, שלא יכו אותם

גשמים, ברד, חום השמש וּשְׁרַב־המדבר;

ענן שני פרוס מתחת רגליהם, להגן עליהם2

מפני קוצים, נחשים ועקרבים;

ענן שלישי מַשִּׁיב עליהם קרירות ולחות שלא ימצאו;

וענן רביעי הולך ומתקן להם את הדרכים

ועושה אותם בשבילם מעקוב למישור,

הרים וגבעות – לדרך קלה וישרה, כסרט של משי רך;

ועמוד האש מאיר לפניהם ביום ובלילה,

עד בואם אל המקום, אשר ציווה אלוהים על משה, להביאם אליו.


מאז, ילדים ועד עו לם, חגגו, חוגגים ונחגוג תמיד

את חג הפסח, ב“סדר” במצה, בארבע קושיות וסיפור ההגדה

בגניבת האפיקומן, בציפייה לאליהו הנביא, בששון ובמשחה.


חג שמח, ילדים!



  1. במקור “אותה” – הערת פב"י  ↩

  2. במקור יש כאן – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות