בעוד עשור, בעוד דור, יבוא יום
שבו תראנה כל המלחמות
כאילו הן מלחמה ארוכה אחת.
* * *
תש“ח ותשכ”ז ותשל"ג,
יום הכיפורים וקדש ויום העצמאות
ויום ירושלים ויום תל־חי
כולם יוחגו יחד
וימי הזכרון יתמזגו ביום האחד.
הצער והשמחה, מקשה אחת,
כדין כל חג אמיתי,
שעומק הזמן כבר נגע בו.
ויהיה היום הזה
יום חג חרות היהודים.
עמוס עוז
חג העצמאות 🔗
מה זו “עצמאות”, ילדים?
“עצמאות” היא חופש!
חופש לכל אדם ולכל עם לחיות את חייו בארצו,
לדבר בשפתו, ללמוד מספריו,
להאמין באמונה שלו,
לחוג את החגים שלו, לעבד את האדמה שלו,
לעשות לעצמו חוקים ומשפטים,
להגן על עצמו מפני אויבים,
ולחיות את כל החיים שלו, על פי רצונו וטעמו.
אנחנו היהודים העם העתיק ביותר
מכל העמים החיים עכשיו מסביב לים־התיכון.
כל העמים שחיו כאן, לפני אלפי שנים, אינם עוד.
רק אנחנו קיימים.
איך זה קרה? למה הם אינם ואנחנו כאן?
בואו ונשמע לקראת חג־העצמאות,
איך נעשינו לעם שהיתה לו עצמאות
איך איבדנו אותה והלכנו לגלות;
ואיך שבנו והגענו לעצמאות.
בואו ונדמיין לעצמנו את עמנו העתיק
כמלכה יפה מאוד וזקנה מאוד,
נכבדת מאוד וחכמה מאוד,
ושרשרת נפלאה לצווארה…
בשרשרת זו, ילדים,
יש חרוזים קטנים, כחולים כשמיים, יפים ונוצצים,
אלה הם חרוזי העצמאות
ויש חרוזים גדולים שחורים כפחם,
אלה הם חרוזי הגלות.
הגלות הארוכה מכולן 🔗
אחרי ששרפו הרומאים את בית־המקדש, גלינו מארצנו
התפזרנו לאט לאט בעולם כולו,
במזרח ובמערב, בצפון ובדרום
ובכל חמש היבשות,
שם ישבנו בגלויות המרות, השחורות.
וארץ־אבותינו, ארצנו, מה קרה בה?
מה קרה לה?
האם חיכתה לנו ריקה וחשופה?
לא! בהחלט לא! בוודאי שלא!
עדיין היו שבטים ועמים עולים מן המדבריות
פורצים וכובשים ארצות נושבות.
הערבים היו עכשיו אלה שבאו, כרוח סערה,
דוהרים על סוסים אבירים.
לאט לאט הערבים התיישבו בה, ועיבדו את אדמתה בהרים ובעמקים.
על גדות הנחלים ועל שפת הימות והים־התיכון,
אהבו אותה, גם הם, כמונו,
כאהוב אנשים עובדים את אדמתם.
רק מיהודים היתה הארץ כמעט ריקה.
יהודים מעטים, דתיים בלבד,
ישבו בירושלים, בחברון, בצפת. ישבו והתפללו…
וממה התפרנסו? מכספים שהיו שולחים להם היהודים
מארצות הגלות.
רוב בני העם היהודי, ישבו במרחקים
והיו כבנים בוגדים שהשאירו את אמם לבדה.
שם דיברו בשפות כל העמים, ונהגו כמנהגי הזרים
הצטיינו במעשים והמצאות שהביאו עושר וכוח לארצות שבהן ישבו
ולמרות הכול – היו זרים ומוזרים,
שנואים, נרדפים, ומגורשים מארץ לארץ.
הציונים באים, הציונים עולים 🔗
כל אותם דורות שישבנו בגלות, לא שכחנו את ארצנו.
התאבלנו על חורבן ירושלים והתפללנו שיבוא יום ונשוב אליה.
אבל כוח לעלות לא היה;
רצון חזק לעלות לא היה.
בכל דור היו עולים מעטים ונשארים בה.
מעולם לא היתה ארץ־ישראל ריקה מיהודים!
והנה, לפני כמאה שנים,
התחילה רוח חדשה לנשוב בארצות הגלות.
מעטים, אבל אמיצים, בעלי כוח ורצון ברזל
הבינו, שאין עם בלי ארץ
בלי אדמה שהוא מעבד אותה,
שאין עם בלי שפה משלו, חוק ומשפט משלו.
שאין עם שלא יעבד את אדמתו ויבנה את ארצות.
שאין עם בלי תעשיה ומסחר משלו,
שאין עם בלי דגל, בלי צבא, בלי מדינה,
בלי עצמאות.
הם הרגישו בלבם
כי ציון – היא ארץ־ישראל,
מחכה לבניה האמיתיים.
יהודים אלה, שמאסו בגולה ועלו ארצה,
קראו לעצמם “ציונים”.
ואנחנו כולנו, היושבים כאן בארץ, אנחנו, בניהם ונכדיהם
בעקבותיהם נקראים כמותם, “ציונים”.
וזאת היתה התקווה “הציונית”:
לעלות הפעם ארצה ולא לעזוב אותה עוד לנצח!
את התקווה הזו הפיצו הציונים בעם היהודי.
תחילה עלו הביל"ויים שקראו:
“בית יעקב, לכו ונלכה!”
הם בנו את המושבות הוותיקות: ראש־פינה,
יסוד־המעלה, ראשון־לציון, נס־ציונה, רחובות,
גדרה, זכרון־יעקב, חדרה ואחרות.
אחריהם עלו אנשי העלייה השנייה והשלישית
שייבשו ביצות, סללו כבישים,
בנו קיבוצים ומושבים, זרעו ונטעו,
בנו את תל־אביב וערים רבות אחרות.
הם הכינו לאט לאט את העצמאות שלנו.,
כאן, בארץ שלנו.
מספר היהודים השטים באוניות
ונוסעים ברבבות לארץ, הלך וגדל מיום ליום
התחלנו לשוב ולהתקשר אל האדמה שקנתה הקרן־הקיימת מן הערבים
שמכרו אותה לנו מרצונם הטוב.
האדמה נענתה לנו והצמיחה כל טוב.
במשך שנים לא רבות כבר היו יהודים בכל פינות הארץ.
בבתי־הספר, ברחוב ובבית דיברו עברית.
והארץ שבה ופרחה.
אבל מכיוון שגדלנו, ומספרנו הלך ורב,
התחילו הערבים לפחוד מפנינו ולשנוא אותנו.
השנאה הקיפה אותנו מכל צד,
גם בארצות הגלות
וגם בתוך הארץ שלנו, ארץ־ישראל.
הערבים התחילו להילחם בנו
בהתקפות רצח, חורבן ושריפה.
ואנחנו למדנו להתגונן מפניהם.
למדנו להחזיק בנשק ולהילחם.
ועוד נוסף שונא לשונאינו, אויב לאויבינו:
במלחמת העולם הראשונה כבשו האנגלים את ארץ־ישראל.
תחילה הרשו לנו לעלות ולבנות את הארץ,
אבל למראה התנגדות הערבים, התחרטו,
והתחילו לעמוד לצדם.
אפילו ליהודים שברחו מגרמניה הנאצית, היהודים שניצלו מהשואה,
שעליהם סיפרנו ושמענו ביום־השואה,
אפילו ליהודים אומללים אלה, חסרי־בית, חסרי־כול,
לא הרשו להיכנס ארצה!
ואנחנו היינו מוכרחים להילחם גם בערבים וגם בבריטים!
“מלחמת השחרור”, שקוראים לה גם “מלחמת העצמאות”, פרצה,
לאחר שארגון האומות המאוחדות, שקוראים לו האו"ם,
החליט לחלק את הארץ לשתי מדינות,
האחת “מדינת ישראל” הקטנה ליהודים
והשנייה “מדינת פלשתין” הגדולה – לערבים.
זה היה בכ"ט בנובמבר 1947.
אז התלקחה התנגדות הערבים, שלא הסכימו לחלוקת הארץ,
והיא היא “מלחמת העצמאות והשחרור” מלחמת תש"ח.
שבע מדינות ערב גייסו את חייליהן ופלשו לארץ.
אנשי “ההגנה” והפלמ"ח ומחתרות אחרות, שהתאמנו מזה שנים רבות,
היו עכשיו לצבא קטן, אבל אמיץ, צבא ההגנה לישראל, צה"ל,
שהיה לו נשק מועט, אבל נתון בידיים נאמנות.
כך לחמנו לבדנו מול כל הערבים שפרצו ועלו
לתוך ישובינו, ישובי היהודים בכל קצות הארץ.
במלחמת־העצמאות נפלו שבעת אלפים יהודים.
אלפי מעשי גבורה שניתן וצריך לספר אותם ימים ולילות,
נעשו יום־יום ולילה־לילה בהרים ובעמקים,
בכבישים ובשדות,
בגליל ובעמקים, בירושלים ובנגב
אלה הם סיפורי מלחמת העצמאות שלנו בארץ.
בתוך המלחמה הזו הוכרז על הקמת המדינה בה' אייר תש"ח.
המלחמה נמשכה כשנה וחצי.
את ההכרזה על הקמת המדינה, את “מגילת העצמאות”
נשא דוד בן־גוריון, וקולה נשמע בעולם כולו.
בן־גוריון היה לראש־הממשלה הראשון במדינת־ישראל.
ממשלה ראשונה זו בחרה בחיים וייצמן לנשיא הראשון.
יום הולדת המדינה ה' אייר נקבע כחג חדש לדורות,
והיום שלפניו הוקדש לזכר חללי מלחמת־העצמאות
וכל המלחמות הבאות:
מלחמת קדש, מלחמת ששת־הימים,
מלחמת ההתשה, מלחמת יום־הכיפורים
והמלחמה נגד המחבלים בלבנון.
ביום זה עולה העם לקברותיהם ומעלה את זכרם היקר.
שמחה ועצב מעורבים בשני ימים אלה,
שמחה על שזכינו להיות שוב עם עצמאי בציון
וצער וכאב על הקרבנות שנפלו במלחמה
על המטרה הזו.
חיילים ליד הכותל, 1967, הצילום, לישכת העתונות הממשלתית
חג־העצמאות הוא החג הראשון של העם היהודי,
שנקבע מאז אלפיים שנה שבהן לא נקבע שום חג.
זהו חג צעיר מאוד,
שעדיין חסר מנהגים, ומעטים הסמלים,
אבל דגלי תכלת לבן קטנים וגדולים
נישאים ומתנופפים על שמי תכלת בחודש אייר
והשמחה היא שמחת כל העם
וכל אדם יהודי – לבו רחב בחדווה ותודה
על עצמאותנו הצעירה.
שתי מצוות בלבד עולות וקוראות לנו בחג־העצמאות:
בל ירד יהודי מארץ־ישראל לגדלות,
אף לא אחד!
עלה יעלו כל יהודי העולם לארצנו,
בל ידחה אדם יהודי את עלייתו לחמרף
אלא יקום ויעלה אליה היום.
רק ברבות היהודים בארץ, רק בעליית כל העם לכאן, בהתיישבותם ובעבודתם
יגדל כוחה ותגדל פריחתה.
ארוכה ויפה היתה מחרוזת חרוזי התכלת והשחור,
ארוך במיוחד היה סיפור עלייתנו הציונית
האם נשוב עוד פעם ונרד ממנה?
בכם, ילדים, כשתגדלו, ובילדי ילדיכם וילדיהם
תלוי הדבר, אם אמנם תהיה זו העליה האחרונה, הסופית,
אם שוב לא נרד מארצנו
ונשב בה לנצח, תחת דגלנו הכחול־לבן,
כשבת כל העמים בארצותיהם, תחת דגליהם הצבעוניים.
חג שמח!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.