הערות לסיפור ל"ג בעומר    🔗

בסיפור זה הארכתי בתיאור מציאת שרידי לוחמי בר־כוכבא הרבה מעבר לסיפור בר־כוכבא עצמו, מן הטעם שיש אוצר רב של סיפורים ושירים מתאימים לילדי הגיל הרך בקבצים שונים ואין מה להוסיף עליהם.

לעומת זאת סיפור גילוי עתיקות – אותו תחביב לאומי מיוחד שלנו בישראל – אינו ידוע כל צורכו לילדים ואני מחשיבה מאוד כל גילוי של קשר בין העבר וההווה שלנו. זוהי הרי רוח הספר הזה כולו. סיפור זה של החיפושים במדבר יהודה הוא כמו סמל לספר כולו – חשיפת שורשים ויניקה מחודשת מהם.

טיולי ל"ג בעומר והדלקת מדורות במקום של חפירות ועתיקות – יש בהם משום המחשה חוויתית מיוחדת לנושא זה.

 

ל"ג בעומר    🔗

צאו למדבר־יהודה וחפשו עתיקות

בשנים הראשונות של מדינת־ישראל,

כשירושלים העתיקה, בית־לחם וחברון היו בידי ממלכת “ירדן”,

היו הבדוים משוטטים בהרי מדבר־יהודה,

מחטטים בנקרות צורים ובמערות,

מוצאים בה עתיקות, ומוכרים אותן בשווקים.

ומה הן “עתיקות”?

אלו הם מטבעות, כלי חרס, זכוכית, נחושת ולעתים גם כסף וזהב,

קרעי בד ומגילות־עור ועליהם כתובות

ועוד דברים מדברים שונים – כולם עתיקים,

המסתתרים להם מתחת לאדמה במערות ונקיקי סלעים.

באחד הימים, נודע לדוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת־ישראל,

שבשוּקי ירושלים העתיקה מוכרים מגילות־עור עתיקות,

שנמצאו במערות מדבר־יהודה,

ועליהן כתובות עבריות.

מיד הזעיק אליו קבוצת ארכיאולוגים.

ומי הם ארכיאולוגים?

אלה הם אנשים היודעים איפה ואיך למצוא עתיקות

ולדעת על פיהן, מי היו האנשים שהשתמשו בדברים האלה,

מתי ומדוע חיו האנשים במקום שנמצאו שרידיםה.

וכך אמר בן־גוריון לארכיאולוגים:

– צאו, ידידַי, אל מדבר־יהודה וחפשו עתיקות!

צה"ל ישמור עליכם ויעזור לכם בכל אשר תבקשו,

לכו והצליחו!

יוצאים ומוצאים שלוש מערות ענק יצאו הארכיאולוגים לדרך, שמחים במשימה הנהדרת.

הם גייסו לעזרתם נוער מהארץ ומחוץ לארץ,

חברי קיבוצים ומושבים, ערים ועיירות.

הם הצטיידו בכל מה שנחוץ לחפירה וחיפוש,

ויצאו להם למדבר־יהודה.

ראשית כול, סיירו הארכיאולוגים במסוק בעל תא זכוכית,

וצילמו את כל עמקי הנחלים

ואת המצוקים העמוקים כתהום, משני צדיהם, הנקראים “קניונים”.

אחר־כך ישבו וסימנו על גבי התמונות,

כל פתח מערה וכל חור – במספָרים;

אז החליטו לחפש בנחל־חֶבֶר,

ורק אחרי־כן התחילו בעבודה ממש.

איך הגיעו לפתחי המערות באמצע מצוק חלק כְּמֵצַח, באמצע קיר אבן,

הניצב לו זקוף, בין השמיים ובין התהום?

הם נקשרו לחבלים והשתלשלו למטה,

עד שהגיעו לפתחי המערות, ונתפסו בזיזי הסלעים – ונכנסו.

זו היתה גבורה גדולה ונפלאה מאוד מאוד!

יום אחד, הגיע בחור אמיץ אחד כזה מול פתח מערה אחת בנחל חבר.

פתח המערה היה קטן והוא זחל פנימה, כפוף.

תקרת המערה, בפנים, היתה נמוכה

והוא יכול רק לזחול.

אחריו השתלשלו, טיפסו ונכנסו עוד חופרים אחרים.

כאן היה אולם ענק,

אפל כלילה, מלא פחד ומחנק.

אלפי עטלפים התרוממו והתעופפו במערה, והרימו אבק אימים,

מבוהלים מאוד מפריצת האורחים־הלא־קרואים.

הסלעים בקיר המערות והעטלפים המעופפים

הטילו צללים מבהילים לאור הפנסים שבידי החופרים.

כך זחלו האנשים ונכנסו, עד עמקי המערה הראשונה.

שם מצאו פתח למערה שנייה ומערה שלישית…

במערה השלישית, העצומה מכולם,

נתגלו עתיקות, ואיזה עתיקות!

אחד מצא שרידי רשת;

אחר מצא ערימת קערות זכוכית גדולות,

אחד מצא כלים קטנטנים מזכוכית,

אחד מצא טס ושני גביעי נחושת;

אחד מצא צרור מפתחות

ועדיין לא ידעו הארכיאולוגים

מה עוד מחכה להם באותן שלוש מערות אפילות…

 

מוצאים שרידי יהודים שהתחבאו במערות    🔗

כל מה שמצאו הבחורים האמצים

היה מכוסה אבק־עולמים והנשימה במערה היתה קשה.

לאט לאט ריכזו הבחורים את כל האוצרות

ניקו אותם ניקוי ראשון, מן האבק,

והתחילו להעלות אותם בסולמות,

עולים בזהירות, עם הצרורות למעלה לשטח למחנה החופרים.

ביום השני להגיעם למערת נחל־חבר,

גילה בחור אחד בקיר המערה,

כוך צר מאוד, שאפשר היה רק לזחול בו, צמוד לרצפה.

הוא זחל ונכנס לנקיק סלע, שבו התגבהה התקרה מעט.

שם נמצא פתח צר למין חדרון קטון.

מעל לפתח, על הקיר, נראה הסלע מכוסה פיח עשן נרות.

ליד קיר החדרון עמדו סלי קש. סלים ענקיים.

בסלים היו עצמות אנשים שנקברו באותו נקיק.

היו שם שרידי בדים, שרידי סנדלים, שרידי בגדים, גם של נשים

היו שם קרעי שטיחים בעלי צבעים נהדרים

היו שם שרידי טליתות,

טליתות של יהודים שהתעטפו בהן לתפילה,

דומות לטליתות שמתעטפים בהן היום היהודים המתפללים.

– יהודים יָשבו כאן, יהודים!

קראו הבחורים זה אל זה! – ומיד התחילו לחשוב:

למה התחבאו יהודים במערות ובנקיקי סלעים?

למה קברו כאן, במערות, את המתים?

צילום של סל מתקופת בר כוכבא, נמצא במערות מדבר יהודה

למה לא ישבו בכפרים, בערים?

למה התחבאו כאן גם נשים וילדים?

מי היו יהודים אלה?

כל השאלות האלו הציקו לארכיאולוגים ולא נתנו להם מנוחה.

והם חיפשו וחיפשו עוד עתיקות.

יותר מכול, חיפשו מגילות כתובות

שאולי יתנו תשובות ופתרונות לשאלותיהם הקשת.

החופרים שעטפו פניהם במסיכות נגד סירחון צואת העטלפים, ואבק הדורות,

נברו וחיטטו בערימת הזבל והאבק, חיפשו וביקשו למצוא עוד ועוד עתיקות.

הם מצאו סל ענק, מלא קערות וכדי נחושת, כולם יפהפיים

ועליהם חקוקים ציורים ועיטורים.

על פי הכלים כבר למדו,

שהיהודים חיו כאן במערות, אחרי חורבן בית־המקדש השני,

לפני כאלפיי שנה.

טוב, אבל מדוע? מתי? ומי היו?

 

היום הגדול בא!    🔗

ביום ראשון אחד, בבוקר השכם,

אחרי מנוחה וטבילה במעיינות עין־גדי הקרובים,

ניגשו הארכיאולוגים ועוזריהם במרץ חדש לעבודה.

כולם הרגישו פתאום בליבם, שהיום יהיה יום גדול.

בחור אחד ממושב יושיביהו בנגב,

צנום ושזוף בעל שיער אדמוני,

שנקרא כמובן “ג’ינג’י”,

היה יוצא מן הכלל מכל החופרים;

הוא ידע את כל התנ"ך בעל־פה,

והיה “משוגע” לשמוע את אגדות הקדם שלנו.

הג’ינג’י חפר נבר חיטט וחיפש תוך התלהבות

וקריאות התפעלות, כשמצא כל שבר חרס, סמרטוט או זכוכית.

והנה, צעק הג’ינג’י זעקה גדולה מכל קודמותיה.

הוא “רץ”, ככל שאפשר היה לרוץ באותה מערה,

אל יגאל ידין, ראש הארכיאולוגים וקרא:

– מגילה, יגאל, מצאתי קטע מגילה! בחיי אלוהים, באמת!

בכל העולם לא היו באותו רגע אנשים מאושרים

יותר מהג’ינג’י ומיגאל ידין… עיני שניהם התנוצצו כיהלומים.

יגאל ידין בדק ומצא, שהקטע הכתוב על מגילת העור,

היה קטע מפרק ט“ו בספר תהילים שבתנ”ך!

זה היה באמת יום גדול, היום הגדול.

כל החופרים, מאושרים למשמע אוזניהם, עבדו ביתר מרץ.

בינתיים כבר הוכנס חשמל למערות ופונו בהן הסלעים לצדדים

והעבודה התנהלה בשמחה וששון.

הונה נמצא נאד, עשוי עור עיזים, מלא חפצים:

בו היו חרוזים ועגילים, צמידים וטבעות

משובצים אבנים יקרות מתנוצצות בצבעים,

היתה שם כּוּתונת של תינוק וצרור צמר אדום –

היה זמ מטמון של אשה, שבו שמרה את אוצרה בשעת צרה.

אבל עדיין לא מצאו את העיקר…

ולפתע, כעבור שעה קלה בלבד, נמצא היקר מכל יקר!

צרור פאפירוסים, מגולל היטב,

עטוף בזהירות עטיפות בד, אחת בתוך אחת.

ומה הם “פאפירוסים”?

אלה הם עלי־גומא, שעליהם כתבו הקדמונים בדיו,

כשם שאנחנו כותבים היום על הנייר.

היו אלה, ילדים, מכתבים של –

לא פחות ולא יותר,

מכתבים של בר־כוכבא!

 

מי היה בר־כוכבא?    🔗

מי הוא בר־כוכבא האגדי,

שלזכרו אנחנו שרים ורוקדים,

מסביב למדורות, בליל ל"ג בעומר?

מי הוא זה ואיזה הוא שלזכרו, אנחנו עושים לנו קשתות וחיצים

ויוצאים לשוטט ביערות וחורשות?

בר־כוכבא היה מצביא!

מצביא הוא המפקד הגבוה ביותר של לוחמים.

בר־כוכבא נלחם בראש היהודים

שמרדו באדריאנוס מלך רומא,

כשבנה בית־מקדש לאלילים,

על חורבות בית־המקדש שלנו, לפני כאלפיים שנים.

וכמו בכל המלחמות, כך היו גם במלחמת בר־כוכבא, נצחונות והיו גם כשלונות…

ובימים הרעים והמרים בזמן מלחמת בר־כוכבא,

ברחו בני משפחות הלוחמים למדבר,

ומצאו להם מסתור בנקיקי הסלעים שבקניוני הנחלים.

שם הטמינו אוצרותיהם, חפציהם, מכתביהם

שם גרו ושם גם מתו רבים מרעב, מצמא, ממצוקה.

הפאפירוסים היו כתובים בכת ידו

של בר־כוכבא, ועליהם חתימתו.

 

ומיהו רבי שמעון בר־יוחאי?    🔗

שלכבודו עולים מאות אלפים יהודים,

בכל ל"ג בעומר, אל קברו בהר מירון

ושם הם מתפללים, שרים ומהללים

אוכלים ושותים ורוקדים ומשתוללים?

שמעון בר־יוחאי היה אחד מחכמינו הקדמונים

שעזר לבר־כוכבא וחיזק אותו במלחמתו נגד הרומאים.

כמוהו רבי עקיבא וחכמים רבים אחרים.

ל"ג בעומר, ילדים, נקבע לדורי דורות

בשביל לזכור ולא לשכוח – גיבורים וגבורות…

מדורה יפה ובילוי נעים!