רקע
תקוה שריג
שבועות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

הערות לסיפור חג השבועות

לחג זה שני צירים – האחד – הביכורים והשני – מתן תורה. את הראשון נקל להמחיש ב“שולחן ביכורים” בגן־הילדים ובמצעד ילדים וביכורים בידיהם, בשלטים, כתובות ועוד ועוד. החיפושים כיצד לחוג את החג הזה נמשכים, אבל אין עדיין דפוס מגובש. הגננת המורה יכולה כאן להפעיל את דמיונה וכוח יצירתה. השדה פתוח.

אני ממליצה מאוד על “חג ביקורים” ערב חג־הביכורים –

ביקורים בכל ענפי המשק החקלאיים

לאחר הכנה מדוקדקת.

קשה יותר עניין מתן־תורה, שהוא מופשט לחלוטין לגבי הילד החילוני.

חשוב בשיחות ובסיפורים להדגיש את הקשר בין התור "כּפְרי ביכורים" רוחני של העם, עוד לפני שהגיע לאדמתו, להצמיח עליה פרי־מאכל חומרי.

סיפור מאוזן של סיפורים על שני המוטיבים – ויש חומר רב בקובצי החגים – תַקנה לילד את שני הנושאים ואת הקשר ביניהם.


 

חג השבועות

בואו, נצא אל השדה

אל מטעי הפרי ואל הכרמים,

אל הגינות ואל הגנים

ומה נראה?

בשדות – הקומביינים קוצרים את החיטה

והמכבשים כובשים את הקש לחבילות;

מן המיכלים העצומים, הסובבים על צירי המשאיות,

נשפכים גרעיני החיטה הזהובה אל מגדלי האסמים.

בכרמי עין־גדי, בבקעה ובעמק־הירדן כבר בוצרים ענבים

ובבקעה אוספים מילונים ואבטיחים מן המקשאות,

קישואים ומלפפונים, חצילים ועגבניות,

שומים ובצלים ושאר כל ירקות,

עצי הפרי מבשילים פירותיהם העסיסיים

ומעלים לנו ראשית ביכוריהם, בזה אחר זה.

קיץ בארץ. השמים כחולים. אין עליהם אפילו בת־עננה אחת.


חג השבועות הנה הוא בא

ואנחנו את סיפוריו נשמע.


היה ההר מכוסה כולו עשן

וקולות מחרידים נשמעים מעליו.

ברקים וברקי־ברקים, רעמים ורעמי־רעמים

הבריקו והרעימו והיו בני־ישראל רועדים ממורא ופחד.

ומתוך הרעם והאש

נשמע לפתע קול שופר

הולך ומתגבר מראש ההר.

וברד כבד ניתך משמיים

ורעש החריד את כל המדבר.

שמיים נגעו בארץ וארץ נגעה בשמיים

וביניהם בני־ישראל, נדחקים זה לזה

כצאן בסערה וסופה,

והיו העם מייללים מאימה ופלצות.

והנה דמם הכול בבת אחת

ובני־ישראל עמדו רגועים, יפים וצחים,

כשושנים בין החוחים,

מוכנים לקבל את התורה מידי משה רבנו,

שעמד בראש ההר ולוחות אבן בידיו,

שעליהם היו חקוקים עשרת הדיברות.


 

האגדה מספרת

אותה שעה,

ציפור לא צייץ,

עוף לא פרח,

שור לא געה,

נח הים,

ולא נשמע קול אדם,

שותק ומחריש היה כל העולם.

ואז נשמע קול מן ההר

ומשה אמר דבר אחר דבר,

עד אשר שמע העם את כל התורה.


והיה הקול נשמע מכל רוחות השמיים.

היו בני־ישראל שומעים אותו מצד דרום.

רצו לקבלו לצד דרום והפך להם לצד צפון.

רצו לקבלו מצד צפון והפך להם לצד מזרח.

רצו לקבל אותו מצד מזרח והפך להם לצד מערב.

רצו לקבל אותו ממערב, נהפך להם מן השמיים.

הרימו פניהם כלפי שמיים, נהפך להם מן הארץ.

והיה הקול נשמע בשבעים לשון,

שלא בני־ישראל בלבד ישמעו את תורת משה,

אלא בני כל עמי העולם כולם.

כך התחיל עם ישראל את חייו כעם.

ראשית כול קיבלת עליו תורת החיים.

התורה היתה לו כפרי ביכורים בתחילת דברי הימים שלו,

בראשית דרכו לארצו.


 

ו“חג הביכורים” מה פירושו?

כאשר נכנסו בני־ישראל לארץ־ישראל והתיישבו בה

סיקלו וחרשו את אדמתה,

זרעו בה חיטה ושעורה,

ונטעו בה כל עצי פרי למינהו.

בלב הקיץ, בחג השבועות,

הגיע הכול להבשלה:

השדות נקצרו וביכורי הפרי היפים

הציצו מבין הענפים.


היו בני־ישראל מעלים את ראשית קצירם ואת ביכורי פירותיהם

בסלים מעוטרים עמוסים על כתפיהם לירושלים, אל בית־המקדש, במתנה.

היו הולכים בשיירות ארוכות

מכל כפרי הארץ בדרכים המובילות לירושלים,

ושוורים שקרניהם בענפי זית ובזהב מעוטרות,

היו הולכים בראשי השיירות.

ומובילי הביכורים היו לבושים בגדי חג

מרקדים, מחוללים ושרים

ומכים בתוף ובמצלתיים.


ואפילו כשחרבו בית־מקדש ראשון ובית־מקדש שני

ואבותינו בני־ישראל הוגלו מארץ־ישראל,

עשו להם מנהגים לזכור את חג הביכורים:

היו מכינים לחג מאכלי חלב וירק

היו מקשטים בתיהם בענפים ופרחים

ומיטיבים את לבם ביין־צימוקים.

ועוד מנהג היה בידי הילדים,

לחכות עֵרים לשעות חצות,

ולצפות לרגע הנפלא שבו ייבקעו השמיים לשניים

ואז ישמיעו תפילותיהם ותקוותיהם

הגדולות עם הקטנות,

ועיניהם תראינה מראות נפלאים,

שאין רואים אותם בלילות אחרים

אלא בחלומות בלבד…


מאז שבנו ועלינו לארצנו, ארץ־ישראל,

נאחזנו והתיישבנו על אדמתה,

זרענו ונטענו אותה באהבה

והיא משלמת לנו בחלב ודבש –

שוב אנחנו “מעלים ביכורים”, ולא רק ב“חג הביכורים”.

תוצרתנו – שפע פירות, ירקות, כותנה וגרעינים,

חלב, שמן ויין מפרנסת את יושבי הארץ

וגם מוסעת באניות ובמטוסים לרבות מארצות תבל.


חג שמח, ילדים!

המלצות קוראים
תגיות