רקע
יצחק פרנהוף
שעה אחת ברחוב
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

(רשמי בעל מרה שחורה)


אי אפשר לי להשאר בחדרי ולהיות עמדי. הבדידות מנתחה באיזמל חד את רמ“ח אברי ושס”ה גידי…

אברח לרחוב, ולרחוב דוקא. לא לשדה ולא ליער, כי שמה תלווני הבדידות ומראה יותר נורא ואיום מאשר הוא בחדרי.

בחדרי היא שחורה, וכל אשר בה שחור שחור. אבל צורתה קטנה ופעוטה. בשדה אמנם ירוקה היא, חוט של חן פנימי מתוח עליה, אבל היא תתגדל, תתרחב ותתפשט שם לתמונה ענקית בעלת זרועות ארוכות, רומזות ומפתות, ומסתפינא שלא תמשכני ותעלני על איזה עץ. ושם למעלה על העץ, תדבר על לבי, תבקשני תצוני לקשט צוארי ברביד דק, של משי או של פשתן, אין כל נפקא מינה, ומבקשה לבקשה תאמר לי גם לעשות קשר ועניבה על איזה ענף ירוק, רענן או יבש, וגם בזה אין כל נפקא מינה, ולסתור ברגע אחד את התורה כולה של בעל כרחך אתה חי…

ומפני שהרעיון הזה, היינו רעיון הסתירה, טרם נתבשל אצלי כל צרכו, כדי שיוכל לצאת מחוג הגיון והשערה עיונית לחוג המעשה, לכן אין אני יוצא לא לחורש ולא לגיא, לכן אני יוצא לטייל ברחוב, והבדידות תישמט ממני לשעה קלה, ואני פנוי להרגיש ולמשש את דופק העיר…

יום סיון נהדר, מפיק זיו ונהורא מעליא. הרחוב מלא טיילים וטיילות, בחורים ובתולות, אלה הולכים ונעלמים בשדרות העצים השתולים מזה ומזה, ואלה יושבים זוגות זוגות על הספסלים שבצדי הרחוב.

ורק אני לבדי.

ואני פונה לכאן ולכאן להסתכל בכל הפרצופים, בכל החזיונות, הקסמים, המבהיקים והמבריקים. והתולעת שבי המנקרת ומכרסמת במוחי, חודרת לתוך תוכו שבכל חזיון, לתוך הנשמה שבכל מראה. אני מנתח, מברר מלבן כל תמונה, ואחרי הניתוח, החקירה והדרישה אני בא לכלל החלטה, כי כל התמונות שאנו רואים, יפות הן אך בחיצוניותן וטמאות ומזוהמות ומתולעות ומכוערות ומנונות ואומללות בפנימיותן. אין אני מוצא איזה גון בהיר באמת, אין אני שומע איזה שיר חיים אמיתי.

האם משקפי שעל עיני ממין זכוכית שחורה כזאת, שאין אנו יכולים לחזות על ידם אלא מחזות שחורים ומלוכלכים, או באמת כל העולם כולו שרוי בצער טמיר, צער מנקר ודוקר וכל אחד מתאמץ להסתירו בשביל שלא ישמחו אחרים לאידו, לכן נסתר מעין כל אדם – אבל לא מעיני אני?!

מי יודע?!

כשאני לעצמי איני מבין איך יכולים להתחפש כ“כ, לכבוש מסירות נפש תחת מסוה של פנים שוחקות, אני לכה”פ איני יכול; אדרבה איזה כוח פנימי דוחף אותי להודיע צערי לרבים. וגם צערם של הרבים מוכרח אני לקלוט בי, כאילו היתה לי איזו שייכות עמם. אני מצרף חרוזים חרוזים לקינה אחת איומה, קינת החיים, אני מדבק חוליות חוליות של צרות, אחת לאחת, ותתהוה שלשלת אחת גדולה ואני מראה את השלשלת לבאי עולם:

“ראו, במה אתם נאסרים ואיך אתם חיים! לאיזה תכלית? בשביל איזה מטרה אתם סובלים? נסו לנתק אותה השלשלת, להתיר את הקשר ולהתנער!”…

האם לא כן? מה?

רוצה אני לשמוע דעתכם לאחר שתשמעו סיפורי לרגל סקירותי שעה אחת ברחוב.

בדול מהסיר הנפוח, מהמון עוברים ושבים, יושב לו על ספסל בצדי הרחוב, עלם אחד בזרועות עלמה. לא ארבה לתאר לכם את הוד יופיה של הנערה, את הגו של הנער, הלא כבר שמעתם רבות כמו אלה, וכבר לזרא לכם הלהג על אודות היופי שבמין היפה והפטנטים על דבר החן שבעלמות ועלמים. ובכן, יושבים להם העלם והעלמה ומשוחחים בחיבה מרובה. בלי ספק התאהב הנער בה, והיא כנהוג התאהבה בו, והמה שותקים ושותק עמהם הרחוב, הטבע. המה אחוזים זה בזה באיזה מין אחיזה ובאיזה מין כליון נפש של חידה, שאני, העץ היבש, לא אוכל לתאר לכם. רק זאת אוכל להגיד בבירור, כי נשמותיהם כמו נתמזגו וכמו לב אחד ורוח אחת להם. ולכן בשעה שידו של זה רועדת, רועדת גם ידה הלבנה הזכה של זו. וברגע שלבו שלו דופק, באותו רגע ידפוק גם לבה שלה.

מחזה נעים כל כך, אידיאלי כל כך, האין זאת?

ואני יושב ממולם ממש, אני מזין עיני בהם, אני מסתכל ישר בפניהם וחפץ למצוא בהם את שמחת החיים ותכליתה, את סוד הבריאה וחדות היצירה. וכבר רוצה אני לפייס את עצמי עם החיים לבלתי גדף אותם עוד; מתאוה אני להרגיש מעין התרוממות בישות, מעין נחת בהויות.

רגעים כאלה, דים לברוֹא למענם רבבות עולמות. בריות כאלו יודעים היטב לאיזו תכלית הם חיים, בשביל איזו מטרה הם סובלים…

והנה לפני הצמד שלנו, מטייל זוג אחר הנה והנה, אף הם עלם ועלמה, אבל זו האחרונה היתה יפה ממש. על זו האחרונה רוצה אני, יתר על כן: מרגיש אני הכרח להאריך מעט. כי אין מסיחים דעת בנקל, ואין עוברים “מיניה וביה” על מין בריות כהבתולה הזאת. היא דמתה… אבל באמת אין לה כל דמות ודוגמה ולא צל דוגמה, אדרבה, כל יופי שבעולם נוכל להעריך על פי יופיה ולאמור, שהשלג הוא מעין הלובן שבעורה, והורד הוא מעין חכלילות שפתותיה, וכל גופה יותר מנעים ויותר מנשגב. מדי עברה תתלהב הנשמה מקלות תנועתה, למראה כל קמט מקמטי בגדיה יחל הלב להתרומם, לדפוק ברעש כמו חפץ הוא להתפרץ…

כמה יופי, כמה עליצות, כמה חדוה!

עוד שמחה אחת משמחת החיים, ואתה, שלמה העצבן, “בעל מרה שחורה”, על תתעצב! שית לבך ליופי הצעקני שבחיים. מה מאושר הוא, מה משכר הוא, שכח מכתך השחורה!

אבל התולעת התולעת…

התולעת מנקרת ומכרסמת במוחי. היא חודרת לתוך תוכו של כל חזיון, לתוך נשמת המראה.

ואני רואה, שהנער של הזוג הראשון שלנו הציץ בריבה העוברת לפניו, קסמיה מעיקים ומבלבלים אותו. אש נוראה הוצתה בו, והאש יוצאה דרך בבותיו. הוא מציץ ומציץ והנהו שיכור ממראה עיניו. איזה כוח טמיר מושך אותו אחרי צלה. הוא מרפה זרועותיו ממיוּעדתו־אהובתו לפני רגע. והיא מתבוננת ויושבת כעל גחלים בוערות. פניה מתחילים להתחוור, עיניה מתחילות להיות עיני זכוכית. טיפות של זעה קרה מטפטפות על מצחה, על לחייה, וטיפה של רעיון נורא מפעפעת בלבה, מרעילה את דמה. היא חושבת: מה יהיה עוד אחרי אשר תבוא מעט בשנים ותתגנה מעט, איך ישאף הוא אחרי “נכריות”, איך יתגעגע אחרי “זרות”… והיא רועדת וגם העלם של הזוג השני, רועד, ופניו נהפכו לירקון בראותו איך מלבב העלם של הזוג הראשון את יפתו בעיניו והיא גם היא משיבה לו בעיניה.

ואני פורש מאלה ורואה איש ואשתו הולכים שם בשילוב ידים. כל הרואה אותם חשבום למאושרים, לקרובים בלב ונפש. אך אני לבדי מביט גם בסקירה חודרת יותר ומוצא, כי רחוקים המה זה מזה כרחוק המזרח מן המערב. כאסורים לבית האסור הם מטיילים לא רק עתה, כי אם בכל דרכי חייהם האומללים. עוד אלה וכאלה אוכל לכתוב לכם מה שאני רואה בעניני אישות וזווג, אבל אבחר לספר מעשה אחד פשוט ובולט, שקרה בשעה שהלכתי שעה אחת ברחוב.

שם ירוץ נער קטן כבן שתים עשרה שנה. בידו בקבוקים מכורכים בנייר גונוני, הוא קנה עתה הבקבוקים בבית־הסמים בשביל אמו החולה. הילוכו במרוצה ובפזיזות. בגדיו הקרועים ופניו המלוכלכים נותנים לנו ציור שלם של הנער הזה, של סמי מרפא שבידו. אביו בודאי כבר מת והשאיר אחריו “אשה ובנים ששה” בעירום וחוסר כל. האם היא המפרנסת את ילדיה האומללים, ועתה היא חולה אסורה למיטתה. כמה פעמים רץ הנער, הבכיר שביתומים, לקרוא את הרופא ולא מצא אותו בביתו, סוף סוף עלה בידו למצאו ולבכות לפניו, כי “ייטיב בחסדו” לבקר את אמו החולה. הרופא כתב לה תרופה, אבל מאין פרוטות לשלם להרוקח? הלך כעשרים פעמים לראש חברת “ביקור חולים” עד שמצא אותו בביתו לתת לו “חתימה”, שימכרו לו הסמים בחצי מחירם. ועל ה“חצי” השני מישכן את בגדיה של אמו החולה עתה ואינה צריכה לבגדים. ועתה הוא נושא את הבקבוקים בשמחה רבה, ומרוב שמחתו אינו רואה את הרוכב לקראתו על דו־אפנים. הרוכב הלז מרוב שמחתו לראות תיכף את “יפתו” גם הוא איננו רואה את הנער הקטן, והוא נתקל בו, הנער נופל, שובר רגלו, מפוצץ הבקבוקים. יבבה ויללה ובכיה קורעות לב. אנחות בוקעות, הכל רצים לראות “המחזה”, והעתונאי מוציא פנקסו לרשום לו את הרשמים שנתרשמו בלבו למראה האסון הזה, בשביל עתונו. הנער עדיין שוכב על האדמה ואינו יכול לזוז ממקומו וצועק אוי! אוי לי!

ואויה גם לי. אני בורח, אני נסוג אחור מהמקום הנורא הזה. אני הולך לי שקוע בדברי מחשבותי ומתבונן בצדי הרחוב. והנה ילדה קטנה יושבת ולפניה קערה מלאה פרחים קוראה בקול: קנו פרחים, אדונים! קנו! כל אחד עובר עליה או קונה ממנה פרח בפרוטה, ואין משים אליה לב, אבל אותי היא מענינת מאוד. אני מתעמק בחייה. משתוקק אני לדעת את עברה הקרוב לפרטיו ולדקדוקיו. ואני שואל אותה: “מה שמך, ילדתי?”

“חנה”, ענתה בקול מיכני.

“מה שם אבותיך?”

“אין לי אבות. גם מעולם לא היו לי אבות. נולדתי יתומה”….

“בבית מי את?”

“בבית אנשים זרים”.

“ובשבילם את מוכרת הפרחים?”

“כן! בשבילם ואם איני מביאה פדיון היום לכל הפחות בעד עשרה פרחים, לא אשיג לחם בלילה, ולפעמים, וכזאת יקרה לעתם קרובות, כאשר מתלקחת קפדנותו של “אדוני”, אנוסה אני לברוח מביתו וללון בחוץ שלא אשיג מהלומות ומכות לחי…”

“האם תבקרי איזה בית ספר?”

“לא. מבוקר השכם עד חצות היום עסוקה אני באיגוד הפרחים ולאחר הצהרים – במכירתם”.

בחרתי לי פרחים אחדים מקערתה והתבוננתי בפניה והנה היא מרפרפת בשמורות עיניה ודמעות התגלגלו מהן… ועזבתיה.

“פרחים יפים, אדונים, קנו!” שמעתי הוד קולה בעמקי לבי וסקרנותי הטבעית החלה לעשות מעשיה.

אני חושב על אודות פרחים יפים יותר, יקרים יותר, אשר תמכור הילדה הזאת להאדונים במחיר כסף, לאחר שתגדל ותהי לעלמה…

ילדה אומללה! מאין את ולאן את הולכת? מה יהיה העתיד שלך? בלי כל חינוך תגדלי תחת הנהגת בריות מגונות ומאוסות, השואפות רק אנכיותן. קרבן תהי על מזבח התנאים הקשים של החברה הנרקבת…

מי יחמול ומי יחוס עליך? מי ישחרך מוסר לבל תתני אוזן קשבת לקול העניות אשר תלחש באזניך: מה לך עניה סוערת לסבול ולחיות חיי צער? הרימי ראשך הקטן והיפה. יש אמצעי לחיות באופן אחר, אופן אחר נאה ויותר טוב. יש אמצעי להשיג בגדי משי. מגבעות לפי המוֹדה האחרונה. הלאה מלנכוליה! הלא יפה את; מה? האם אינך מאמינה? שימי נא עיניך בראי, ותראי כי למרות השפלות והרעב לחייך שושנים, מלאות חן, הוד עלומים, ראויות הן בודאי ובודאי לנשיקות אוהב…

שערותיך השחורות והמלאות צריכות רק מסרק ולבון, הן נופלות תלתלים תלתלים על צוארך הלבן, והלבן מכשפות, מפתות.

התוכלי לעמוד בנסיון, יצור אומלל? היהי לך אומץ הלב ללחום?

לא! עיפה ויגעה מיסורי החיים תשמעי בגעגועים להלצות הגסות, לחלקות הציניות מפי צעירים… והמה ימוצו ממך כל מה שאפשר למוץ.

ואחרי כן? עניה!

אחרי כן יניחוך, יעזבוך וילכו להם…

כמה אסון ועצב, כמה דמעות ויגון, כמה יאוש ופרפור הנפש תסבולי!

סערת הלב, יסורי הנשמה ורקבון הגוף!

פרח אומלל!

אני מפנה את עצמי למקום שתשב שם הילדה, אבל אין אני רואה עוד את הילדה בתמונתה הראשונה. אני מסתכל מבעד למשקפי ואחזה בי הילדה נתגדלה לאשה גדולה. פניה חוורות. לחיה צבות, עיניה אדומות וטרופות וקמטים חרתה החטאת על מצחה הנדכא, והפרחים שבקערותיה אינם פרחים עוד, כי אם קוצים, סילונים…

רגש מר יעיק על לבי, אלך לי הלאה.

ואני פוגש בדרכי יהודי, סתם. בראש כפוף, בגב מעוקם ובעינים נטויות לארץ, לכאורה אין זה פנים חדשות ואינו עושה עוד רושם בלב אנשים אחרים, אבל לתולעת שבמוחי נותן היהודי הזה ענין לענות בו.

ואני יושב על עברו של היהודי, על ההתמרמרות והדאבה ועל הנדודים והגזירות שסבל בעבר, ואני רואה את ההווה שלו.

אויה, אויה, גופו קרוע שסוע. לבו שותת דם. בני מעיו פורחים באויר. בטנו ממולאה בנוצות. ילדיו מרוטשים אל הסלע, אשתו ובנותיו נרצחות בראש כל חוצות בלי כל רחמנות. אני שומע אנקת חללים פולחת כליות וגוזרת הלב.

החדרה! החדרה אלך! בחדרי לכל הפחות איני פוגש במחזות איומים כאלה.

ואני פותח את דלת חדרי ואני מביט מבלי משים בראי התלוי על הכותל.

וכל אברי מתחילים להזדעזע, כי את היהודי רואות עיני.

אויה, היהודי שברחוב רץ אחרי, הוא דבק בי ואינו רוצה להפרד ממני.

ואני רואה עוד הפעם את גופו הקרוע, את בני מעיו, את בטנו, את אשתו הנרצחת, את בתו…


המלצות קוראים
תגיות