שנים אחדות אחרי גירוש הזווג הקדמוני מגן עדן היתה זאת.
טרוד הוא אדם קדמאה כל היום בעבודת האכרות; עסוקה זוגתו הכשרה מרת חוה בתפירת סינרים מעלי תאנה, בבישול התבשילים ובגידול התינוקות וטיפוחם. מביאה להם כל שנה עוללים אחדים, זוללים חדשים, ומענינת מאד שאלת הפרנסה את אבי־המשפחה.
ומרפרף לעתים שׂרף לפני משכנם לתור את הנעשה שם, להודיע תוצאות סיורו בעולם העליון.
ומדי ראות חוה את המלאך רומזת היא אליו כל כך במבטים מלבבים ואומרת לו: “מלאכי גואלי, במרום מה נעשה?. להקב”ה אמור נא כי על חטאת־מריי מאוד מתחרטת אני – בשל התפוח רבות סובלת אני, כמה נעים היה לנו בגן עדן ומה קשים החיים פה! מלאכי, את האלהים בקש נא, כי יופיע פעם לבקרנו בסוכתנו, ונתן לנו אות כי נח כעסו".
עונה המלאך: “שאלתך, עדינה, אמלא”, ומנפנף בכנפיו ומעופף.
מהרה אמנם שאלתה לא נתמלאה. מחוסר פנאי מסתמא. הקב"ה בונה עולמות ומחריבן…
וירא כרוב פתאום בפני עיני חוה וילחש לה כי תרד השכינה כביכול עוד היום למטה, ואל סוכתם תסור לרגעים אחדים.
נחשול של שמחה ופחד, של ששון ואימה הכה על חוה בבת אחת. פג לבה לשמע הידיעה הפתאומית, והנה רעש, והנה המולה, והנה ערבוביה צעקנית, כל יד מלאה עבודה סוערת. עוסק אדם בתיקון בדקי סוכתו, ומזדעזע זקנו הארוך לכל הכאה ונקישה, מכבד חוה את הקרקע, מסדרת הרהיטים, מסירה אבקם במברשת, מורקת ושוטפת את הספסלים בבורית, פורשת סדינים לבנים על המיטות, ואת עצמה אינה שוכחת, מטיבה היא מחלפותיה, מתלבשה בחגורה חדשה וגועשת ורועשת.
סדר נאה בדירה. אולם מלוכלכים הצאצאים כעשרים או שלשים במספר, כולם לא־מרוחצים, והומים ומתהוללים, מתלוצצים ומתרוצצים, מתחבטים ומתלבטים.
ורותחת חוה בכעסה: איך אציג אלה לפניו? למראה החברה המכוערת הזו יחשוב ודאי, כי יצאנית אני, אינני מטפלת בחינוך בני. כמה מאושר הבעל שאיננו יודע צער גידול בנים ואינו מרגיש… אוי… אוי…" מסיימת היא בנזיפה, שמשמעה כלפי בעלה.
וחוטפת היא שלושה מבניה החביבים עליה ביותר, מנקה בגדיהם, מסרקת ראשיהם, מסלסלת תלתליהם, מרחצת פניהם וידיהם ולוחשת להם חוקי נימוס ותרבות, ואת שאר הצפיעות מגרשה היא במטאטא אשר בידיה אל אורות הסוסים, ולמרות היבבות, הצעקות והמחאות סוגרת היא את האורוה בעדם.
ומשתפכים פתאום גלי אור מתוק על פני הככר. וטבולים הסוכה והעצים בים של זהב, ולוחש מסביב משק כנפים צחורות ומזהירות.
הנה פמליא של מעלה. אדני בראשם.
נתפזרה השיירא על שדמות דגן, והשכינה נכנסת לתוך הסוכה.
מתבלבל ומתבהל הזוג מפחד “הדר גאונו”, וחוה שאינה חפצה להתראות כפחדנית מרהיבה היא להשתחוות לפני רבש"ע.
ואומר רבון העולמים בלגלוג: “ומה, שובבה, הטוב עשית בפחזותך?”
מתלהבים פני חוה, ראשה מורד על חזה, ומשתמטת היא לצדדין. ונטויות עיני אלהים על אדם, על פניו שהפיקו הכרת אשמה מעירה חמלה, על מצחו המלא קמטים, ועל הקרחת בגבחתו.
“בעצמך אתה חייב בכל אלה”, מצטחק השי"ת. “אך הנעשה אין להשיב”, מוסיף הוא בתור פיוס ורצוי. “וכיון שבאתי לכאן רוצה אני להשאיר לכם דורון. הגישי, חוה, את הנערים ואברכם.”
ניגשים שלושת הנערים המסולסלים והמגוהצים לפני שדי, שהעיף עליהם עין סוקרת ומבט בבוחן וחודר.
“עליך”, אומר אל הנער הראשון בעל מצח רחב ובולט ועינים מפיקות רצינות, העומד זקוף וסותם בקצה אצבעו את נחירי אפו – “עליך מוטל להורות המשפטים על פני האדמה, אתה תחוק חוקים, תשפוט בין דין לדין. תחרוץ האסור והמותר, מי חייב ומי פטור, תפשר דברי ריבות בשעריך, תשנה בכל פעם את חוקיך, אבל אין בכך כלום, לא יקללוך ועוד “אלהים” תיקרא ומאושר בעולם הזה תהיה”.
ואל השני, נער בעל פנים אמיצים ולחיים אדומות ומלאות, האוחז תמיד שוט בידו, הוא אומר: “אתה, לוחם אמיץ, תהיה מצביא לעם הארץ, גדודים תמשוך אחריך, כשורים ישחטו ויהרגו והכל יתנו גבורותיך: לך זרוע עם גבורה! רואיך מלוכלך בדם ישגיחו עליך כעל חצי אל. אחרים אם יהרגו נפש, לרוצחים ייחשבו, על עץ יתּלו, ואתה אם תטרוף, תמלא האדמה דם נקי, לגבור יתנוּך, תשמיד ערים ותכחידן, תרדוף באף עמים, והשירה וההיסטוריה יספרו תהילותיך. וטוב לך”.
ומסתכל אלהים על השלישי ואומר: “שליט בעולם המסחר תהיה ושפעת רכוש לך, אתה העסקן היותר גדול תלוה גוים רבים ותלוה ממלכות רבות, שרים ומלכים לפתחך ישכימו, כי הכל צריכים למארי דכספא. אתה תעלה השער ותורידו. על מוצא פיך יחיה כל גבר. ואם ברבות הימים על ידך יאבדו אלפים את הונם וירדו דומה, לא יזלזלו אותך, אדרבא עוד ישתוממו על הצלחתך ומזלך, על כשרונותיך הגדולים, וברוך תהיה”.
מתלהבת ומתרגשת חוה. ובוכה היא בחשאי. כל דמעה הזולגת מעיניה היפות הודאה של הכרת תודה היא והבעת שבח להשי"ת על טובו וחסדו לבניה. אבל פני אדם מתכרכמים, נחומיו נכמרים, רחמנותו בלתי משוערה על ילדיו הטמונים באורוה, שאינם מקבלים שום ברכה. ומה לעשות? לספר על מציאות ילדיו בסתר האורוה אינו יכול, ירא הוא מפני זוגתו שתחיה… אבל איך ידחה דבר כזה ולא ישתמש בשעת הכושר?
הרגע האחרון של הביקור יבא ויעורר רחמיו ההומים. ומבלי התבונן בפני רעיתו, אשר גיצים נתזים ומעיניה, מתוודה הוא מתוך בכיה:
“אבינו, מלכנו, עוד לא תמו כל הנערים, עוד לנו בנים שם באורוה, האצל נא, אב רחמן, ברכתך גם להם”.
ונגרר הוא אחרי השכינה היוצאת ופותח את דלת האורוה, והנה המון בני אדם קטנים, רזים וחוורים, כבושים במקום צר, תוך האפלה והטחב, מתפקעים ומתבקעים לצאת, מתגוששים ומתנגשים, נתקלים זה בזה ונופלים זה על זה ומתגוללים על הקרקע המרופשה.
משקיף הקב"ה על המהפכה הזאת ונואם: “אחיהם באו ולקחו הכל, ולאלה מה אעשה היום? אך פטור בלא כלום אי־אפשר, משאיר אני בשבילם מתנות: קורטוב ישרנות, תמימות, קשיות עורף מעט, וכשרון להתפתחות ולהתקדמות, גרוי עצבים מעט… רחמנות ומחלת לב… ואתה אדם, חלק המנות ביניהם”.
מתאבן ומתיאש עומד אדם ואומר בקול רפה ובכיני:
“אבל לחם לא יתנו הדברים האלה לילדי האומללים”.
“טוב, עונה האב הרחמן, אשאיר גם פרנסה להם, אלה ילדי האורוה יעבדו את אחיהם השלושה. לשרתם ולכלכלם מחויבים הם, ויחיו מזה גם את נפשם בדוחק. והיה כאשר יסבלו יותר מדי, ופרקו עולם מעל צואריהם”…
וד' ובית דינו שבו למרום.
* * * *
והמאורע אשר ספרתי לכם פה, עתיק הוא, ישן כימי עולם, האמות הזקנות מספרות המעשה הזה לנכדיהן, סופרים ומשוררים כותבים את העובדא על ספריהם, ואני רק שניתי הדברים פה בתור הקדמה לספורי, אשר אני אומר לספר באזניכם היום. ממקרי בניהם של אלה “יושבי בסתר האורוה” ומחייהם, מהשתובבות זרעם של “השלושה הכי נכבדים” וממעשיהם המכוערים. ואמרתי בלבי טוב שתדעו מקור השתלשלות והתפתחות חייהם, טוב שתכירו את אבותיהם של גיבורי סיפורי, ותחדרו יותר לבתי נפשם, להאזין כל דפיקות לבביהם ותנועותיהם הדקות…
וברכת אלהים נתקיימה כולה.
שנים חלפו, ואלה השלושה המסורקים והמגוהצים נתגדלו בחיים מאושרים, בחיי פינוק ותענוג, להם לבדם ניתנה הארץ ועשו בה כאדם העושה בתוך שלו באנוכיות גסה. חוקים חקקו לתביעותיהם וצרכיהם. חללים הרבו להנאותיהם ולטובותיהם, עושר עשו לא בעמלם ובעבודתם.
ועוד שנים חלפו, ובנים ובנות יוּלדו להם. ואלה כבני מיוחסים פונקו מנוער ויחיו חיים של חירות, טיול ובטלה וכל מאוייהם נתנו להם, לא סרו מכל דרכי אבותיהם ועוד הרעו מהם, שטופי זמה היו ויספיקו תאוותיהם השובבות בנשים של אחרים דוקא ואין מוחה בידם. ובהלוך כל גדול מהם למלא תאוותיו, עלם צעיר מבני משפחתם לקח עמו בתור משרת ותלמיד הלומד מעשה הגדולים, ויגדל הנער וידע גם הוא לחמוס ולעשות כל תועבה.
ושמות יפים בחרו להם. את הבנות קראו בשם “בנות חוה”. ואת הבנים בשם “בני אלהים”, “אנשי השם” או “איש” סתם, ואת העלם העוזר על ידם כינו בשם הפינוק “ילד”.
ואלה העשרים או השלשים “בני האורוה”, שאינם מסורקים ואינם רחוצים, נתגדלו בחיי לחץ ודוחק נורא, בחיים של שפלות ועבדות, מורך והכנעה, זחילה וכריעה לפני אחיהם השלושה. כל היום הם עובדים בזיעת אפיים ומשתכרים – לחם צר. ומבלי מצוא “תענוג” אחר בחיים, שעשועים נפשיים בתבל, פרים ורבים המה הרבה מאוד… ובהשפעת החינוך העבדותי דומים בניהם להם בכל. גם המה נאנחים ונאנקים תחת עול קשה, מלחמת הקיום האכזריה, גם הם מתפרכסים ומתפרפרים – ושותקים. רואים בעלבון נשיהם היפות והחביבות הנופלות במכמורת שפרשו עליהן “בני אלהים” – ומחרישים. אין מחשבה מתגנבת במוחם לבוא בקשרי מלחמה ולמרוד בנוגשיהם בעלי האגרוף. אין רעיון עולה בלבם לשאול שאלה: "הלא אחים בני אב אחד אנו, מדוע עלינו למלאות מאוייהם הגשמיים ולחסר נפשנו מטובה? הלא קלסתר וצביון אחד לכולנו, הלא פרצופינו שוים להם בכל השרטוטים, מדוע יאכלו המה את כוחנו בכל פה? מדוע המה המכים ואנחנו המוכים, הם העולבים ואנו העלובים, הם האדונים ואנו העבדים, המה ייקראו “בני אלהים” ואנחנו – “בני אדם”?
כן. גם בשמותם נבדלו אלה האומללים.
תחת אשר בני אלה “השלשה” המצוינים נקראו בשם “בני אלהים”, קראו את בני “יושבי האורוה” או “בני רפת” בשם “בני אדם” (לאמר: ילדי האדמה) והבנות לא נקבו “בנות חוה” כ"א בשם “בנות אדם”.
יום מנוחה היה.
עלם אחד מבני האדם מטייל לו בפלטונו של הקב"ה, שבכפתו למעלה דולק פנס חדש מבהיק ומלהט.
בעל קומה גבוהה הוא העלם ומבנה גויתו איתן, בריא ושלם. ראשו מתולתל בתלתלים צהבהבים, הפורחים על גבו, הכפוף מעט מעבודה קשה. זרועותיו מלאות ושרירים עבים חזקים כברזל נשקפים מבעד העור השחרחר. חזהו מתרומם ומשתפל לרגל נשימותיו העמוקית. בפניו היפים המצוקים והשזופים ניכרת טרדה גופנית תדירית. חוטמו שרוע וגבנוני. סנטרו ולחייו מעוטרים בזקן שחור מגודל קצת, עיניו שחורות וכעין נוגה לח להן, והן קודחות מלאות מלנכוליה נעימה, ומפיקות פשטות, רצינות, תמימות וחום נפש, וכל חיתוך אבריו וצביונם כה טבעיים הם ורוח שירה חופפת עליהם.
מתהלך לו האתליט הזה ושואף ריח הדשאים והפרחים, שהחלו זה עתה לבצבץ ולהתגנב לצאת מתוך האדמה אשר קליפתה כבר התעבתה והתקשתה ונתקררה… ומתעטפת היא בטלית ירקרקת, מרוקמת בשלל צבעים ובהמון גוני נהדרים, ותציץ עליה החבצלת. ותתפתח השושנה באודם הכדכוד, ותעדה רסיסי טל כספירים, ויפרח התמר, ותחנוט התאנה פגיה, וינובו הגפנים ויתנו ריח ושירה, שירה וקילוסין להקב"ה ברמיזה תמידית ובהרמוניה נפלאה. את כל גופו, שחציו עירום, רוחץ המטייל באויר זך ונקי, מסולסל ומורגש אשר רוח אלהים מרחפת בו וישמע הד הכאה חשאית מידי הארכיטקטוס הגדול, העומד ומכה בקורנס היצירה על סדן הבריאה. וישמעו צעדי התוהו המתפרד לנצח עם לחש של סודות ההויה החדשה והצמיחה האיטית המלאה רזי רזים…
מזדעזעת ומתנודדת כל התולדה כבחלום נעים, חלום הקסם הזה נסוך על הבחור היפה, ומקשיב הוא לדברי קסמים, לפטפוטי הטבע ההם, בתמימות ילדותית. שומע הוא את שיחת היער הסבוך, שאילניו מתנשאים שורות שורות ישר תחת השפעת אורה, המשתפכת עליהם מגלגל חמה שיצאה מנרתיקה.
ועל יד היער הרועד עולים ומתפתלים משעולים סלולים, מטופחים בידי הטבע עצמו, ועליהם מטיילים היצורים היותר נוראים, שזה עתה הקיצו לתחיה ועודם בני תרבות הם, ומשעשעים יחד עם הבריות היותר חלשות ואין מלחמה ותגרה ביניהם.
ובאה התעוררות לנפש העלם לראות את הכבש רועה על יד הכפיר עם רעמתו היפה, המלא גאה וגאון, את הנמר המנומר השולח לשונו האדומה החוצה שיגור בשלום עם השה, ומטפס שם הדוב ועולה על העץ במהירות נפלאה ובזהירות יתרה ולא תחרדנה מפניו הצפרים המקננות בין ענפיו, ומצפצפות הן ומזמרות את זמירותיהן היפות מכל יופי. ומטייל לו הפיל, הבריה המשונה הזו, באפו הארוך יחד עם הגדי הפועה.
בהלך־נפש עושה הצעיר דרכו הלאה במרחב גדול של אדמת ניר, כרמי חמד, פרדסים וגנים. ומשתרעת לפניו ככר ירוקה ולא תשבענה עיניו לראות המון בעלי החיים הרעננים שם.
מטיילת קוממיות החסידה הרוממה והיפה, מפשילה צוארה ומהגה בלשון חסידית. טסות קל מהרה הסנוניות כה וכה, ומעופפים הנה והנה באויר זבובי רקמה שטופי אורה. קופצת פה החולדה ומתחככת בקיר סלע כבד ומתחממת לאור השמש, ובועט שם הסייח ברגליו האחוריות את הגמל בעל הדבשת, מנקר הדרור בחרטומו פיק פיק פיק. מזמזם החסיל, מנתרים בני ילק על קנה שבולת, מקרקרת התרנגולת ומצלצל הצלצל, ומחקה הקוף את מעשה כולם…
ממלא את לב האדם הקדמאי הזה רגש געגועים נפלא, ומתעמקים ומתחדדים רגשותיו למראה הפנורמה הזאת. רועד לבו מהתרגשות פנימית ומסערת נפש עזה, מרים הוא ראשו למרום. תלתליו מתפתלים לכל רוח, עיניו תועות ופוגשות סלעים נוראים מרוסקים ומכוסים ירק, צורים פראים, הבולטים בחודיהם לעבים לבנבנים זכים.
ההסתכלות הזאת מלפפתו, סוקר הוא וסוקר כמו מבקש שמה פתרון לכל חזיוני פלאות המסובבים
אותו…
במצב כזה הולך הוא הלאה, בצעדים ספורים, ולפניו פתאום חוף הנהר חדקל, היוצא מעדן…
גדול הנהר ורחב ידים, בלי סוף ובלי תכלית. חופיו הירוקים הם כמו מסגרת מצויירה בידי צייר כביר ותראה במימיו השקופים כזכוכית טהורה השתובבות והתרוצצות של עדת דגים, שקשקשיהם מתנוצצות כזהב־פרווים. ופני הנהר שקטים, מתנמנם הוא.
הרחק ממקום מעמדו שוקקים שם גלים קטנים בהמולה חרישית. מפזזים הגלים ומכרכרים ומתפוצצים לטיפות דקות ומזהירות לנוגה הסהר.
פוקח העלם עיניו לראות מי זה מכה גלים בנהר שמימיו זוחלים כה בחשאי, ורואה הוא מרחוק שתי נקודות לבנות – בני אדם הם? הנקודות ידודון בנהר, משתוללות ומרפכסות בגליו – ומה הן עושות
שמה?…
הולך הוא וקרוב אל החוף ששם הומים המים ומרגע לרגע תגדלנה הנקודות. לאט לאט מקבלות הן צורת פרצוף וגוף.
שתי עלמות הן.
ורוחצות העלמות בנהר, מרקדות ומחללות, מצחקות במצהלות חדוה וקולן המצלצל מתערב עם מחול המים ונשמע למרחוק כמוזיקה רועשת, דולגות הן ומקפצות ועושות תנועות שונות. פעם דוחפות אשה את אחותה בהתאבקות כה נעימה, ופעם מסתבכות ומתלכדות זו בזו וטובעות יחד בתוך גל קצף רך ומרפרף, ושלובות זרוע הן עולות יחד וצפות על פני הגלים.
מתקרב הוא אליהן. פתאום ישקוט הנהר, מימיו חוזרים לזיחולם התמידי. מסביב לרוחצות מתעגלים עיגולים עיגולים, אופן בתוך אופן, עיגול בתוך עיגול והם הולכים ומתדקים הולכים ומתקטנים – ויעלמו כולם.
ומבהיקים פני הנהר כראי של כסף ממורט ומתפזרות קרני השמש עליו כאבק זהב, ועומדות שתי הרוחצות כמעט בלי נוע לא רחוק מהחוף, תנועה קלה של גיחוך וצחוק כמו קפאה על שפתותיהן ופקוחות עיניהן ומביטות הן במבטים מדברים ומביעים…
ויפות הן העלמות.
יפות כחלום, יפות כהתשוקה; גלי משי שחורים, שעוד לא סלסלו אותם אצבעות אוהב, מבהיקים מראש שתיהן ונופלים על ערפן הלבן; חוורת שיש מזהרת על מצחן, שמתחתיו צופות עינים חולמות מביטות אל הנצח, עיני חידות מאזרי אלומות זיקי אש; לובן טהור על לחייהן, שעוד לא אדמו ממגע שפתים בוערות מנשיקה צורבת, חכלילות כורד שפתותיהן הפתוחות למחצה, וטורי שינים לבנות מציצים מהן.
נשאר העלם עומד ושוהה ותוהה ומביט ולא יכול הוא לעזוב המקום או לזוז זיז כל שהוא.
מזעזע אותו רגש נעים בחמימותו ובחריפותו, סולד ורוטט וסוער מתוך התמכרות נעימה בקרבו ומוליד תאוה קודחת, מחשבותיו שהתעסקו עד הרגע הזה ביפי הטבע, בהתרפקות על הנשגב שביקום, מתגלמות הן עתה רק ליחס שתי הנפשות שלפניו במהותן ומציאותן ואיזה ברק מוזר לו לגמרי יכשפהו בלהטיו.
תוסס יצר ילדותי בקרבו, יצר מתגעגע בבושה וכלימה טבעית, ויצר שאינו מעיז להביע מלה ומנסה הוא להסיח דעתו מהקסמים האלה ומוריד הוא עפעפי עיניו המימה, אבל גם שם רואה הוא בבואות פרצופיהן, אבריהן, ושיפועי חזיהן, ומעוררים הם בקרבו סערה חזקה. נתגברה בו תשוקה עזה, ואיזה רעד מיוחד בלתי ברור מרעיד את גוו. בלב חרד ומורתח מהרהר הוא ומהרהר…
שומע הוא את המית לבו ודפיקותיו. מרגיש הוא אי מנוחתו, פיזור נפשו, סילודים ורתיחת אברים, אבל לא ידע לברר לו הסיבה לכל אלה.
מדוע כל מחזה אחר לא הביאו לידי רתיחת הדמים, לידי רעידה חזקה, כהבריות השתים האלה?
הלא גם בהמות יפות, חיות נהדרות, עופות בעלי כנף ובעלי גונים נאים רואה הוא. הלא גם שדמות שבלי זהב, גני שושנים, עצים נושאים ענבי דובדבנים מזהירים רואה הוא, ולא אחד בהם עורר בלבו מעין אותו רגש, שהוא חש עתה.
אין הוא ידוע לכוון שם למושג זה; אבותיו העמלים כל היום, הטרודים תמיד, אינם משוחחים על תשוקת ואַוות.
וחבריו?…
כלום פנאי להם? כלום מרגוע להם?…
החליט בלבו לשבת זמן רב ולהסתכל בתומת ילדות עליהן ולהרהר…
ונועצות גם העלמות בו מבטים אוסרים, ומתחילות הן בכונה לעשות תנועות רצויות בעיניו. כמדומה, שישמיע גם לבן הד לבו הדופק… כליון נפש תוקף גם אותן…
עוברות השעות זו אחר זו, והוא כה מדבר בשתיקה צעקנית. והן כה עונות בעינים מביעות…
תוכן השאלות והתשובות מענין היה בודאי, סגנון שיחות האוהבים הראשונים מלבב היה ומקורי בלי ספק.
חבל כי דברים שבלב ועינים לא ניתנו להכתב.
מתחילה החמה לשקוע ועולות שתי העלמות מן הנהר, ומזדעזעים בסלסולים מפלי בשרן כעין גלי אד, ונופלות טיפות מים כרסיסי פנינים…
חוגרות הן את חגורותיהן, בשעת החגירה גוחנות הן גחינה וכפיפה, משפרות אותן עוד יותר ומבליטות הן כמו בכונה את המקומות היותר יפים בגויהן.
כמדומה לו כי יצורי גופן משמיעים מנגינות מלאות הרמוניה נשגבה.
כמדומה לו, כי כנפים צחורות נסתרות מתחת לאבריהן ומיד עפות הן ממנו לנצח…
לעצור אותן הוא צריך, מוכרח הוא לעצור…
את מי?…
מציץ הוא פעם בריבה זו ופעם בריבה זו…
זו או זו?…
מעניין אותו רעיון גוזר לב, להפריד איך יוכל האחת מהשניה. כמדומה לו כי האחת היא רק פלג גוף, חצי נשמה, שתיהן יחד הן יש שלום, גוף ונשמה אחת…
בדמי צפיה רואה הוא את נדנוד גֵוָן וחושב הוא שחפצות הן לעזוב את המקום.
ומתקרב העלם אליהן יותר ומתקרבות העלמות אליו יותר. מרגיש הוא נגיעה תמימה מאיזו יד… גיפוף קל מאיזו תלתל שנפל על מצחו, ומתלקחה אש נוגה בעיני שלשתם ומתלוננת איזו מלה כבירה על שפתות שלשתם… ומתנדפות מחשבות העלם… ומסתלק כשרון המחשבה מהעלמות… וקופצים הלבבות, וסולדים הגופים… הומה הנהר… מזדעזע היער…
נלאו רגלי העלם… וכמו טולטל ביד נסתרת, כורע הוא ונופל… וכורעות הן העלמות ונופלות…
ומגיח הירח מתחת לעננה לבנה ויז אורו על שלושה גופים המתקפלים ומתכנסים, ומביט הוא הירח במבט לילה שוקט ונאלם… וקורצים הכוכבים עיניהם הנוצצות על שדה הקסמים. ומבינים הם הכוכבים התפרפרות הלבבות ומבריקים הם וצוחקים בשיח סוד… ומשוטט זֵפיר, הרוח הקטן ומסלסל את פזמוניו ומשוררים הם צפרי רון על ענפי העץ, ויהיה העץ מלא תרועה. ותשורר השושנה שפתחה זה עתה… על גבעוליה, וישוקקו הגלים בהמולה נעימה. ותשמע הדגה ותשורר גם היא לכבוד החתן והכלות…
ומשולל כל הכרה שוכב החתן והכלות החבוקות בזרועותיו, צוללים וטבועים שלשתם באפס מתוק משכח החושים ומשכח יקום ומציאות ומשוררים שירה…
ותעלה השמש ותפזר אבקת זוהר על פני היקום ותשזור מחוטי־פז, שזורים מאלון לאלון, רשתות תכלת וארגמן כחופה מעל לראשי האוהבים.
ותארב להם השמש ותיר בהם את כל חניתותיה מרסיסי אורות נחפזים, חפצה היא כי יקיצו החולמים ויראו את האפיריון אשר עשתה להם.
והחולמים מתעוררים…
“שמי למך” לוחשות שפתיו, “ומה שמכן אתן?”
“אין אנו יודעות”, עונות הן בפטפוט תינוקות. “בנות אדם קוראים אותנו”.
ויקח לו למך שתי נשים…
והואיל ושוות היו בפרצופן ובקולן, ואין עין למך מכירה להבדיל בין זו לזו, אמר לאחת: אַתּ תפארתי, קישוטי ועדיי ואקרא אותך: עדה. ולהשנית אמר: את צלי על יד ימיני, אותך אכנה בשם צלה.
“את עדה”, משננת צלה לרעותה את שמה.
“ואת צלה”, משחקת עדה ומגלה שניה הלבנות בכונה להתיפות.
חיות בחיבה שתי יעלות חן אלה, ואינן מקנאות אשה ברעותה. כמו עודן בבתולתן אוהבות הן זו את זו ושתיהן אוהבות את למך אהבה עזה כמות. את דמיונן הטבעי הן משעבדות לאהבתו בכל התבטלות הרצון ואפיסת השכל.
עובד למך כל היום עבודת השדה. חורש הוא, משדד הוא וזורע הוא. עובדת עדה כל היום עבודת הבית, מבשלת היא, מכבסת היא ותופרת היא. וצלה גם היא עוזרת על ידה, ויבוא למך לפנות ערב הביתה ויצאו שלשתם הגנה ותשבנה הנשים על מצע דשא להנפש, ומתפרקד למך ונטויות עיניו ישר על שתי אהובותיו, על שרטוטי פניהן היפים והעדינים, על גומות חן הנגלות בלחייהן מדי שחקן צחוק צהלה וחיבה. מראה עיניו זה מתוק לנפשו וימתיק לו את עבודת יום הבא. וממשמשים ובאים דמדומי ערב, הולכת החשכה ומתעבה ועיניו לא תוכלנה להעיף מבט געגועים על נשיו החביבות, וחפץ הוא לכה"פ להרגיש את היופי אם איננו רואה אותו, ומעביר הוא את ידו רגע על פניה של זו ורגע על פניה של זו, אבל לא דיה לו הנגיעה הזאת ואינה ממלאה לו את חפצו, ומשים הוא פניו על פני אחת מהן, ויריח אפו את רוחה, וחשות עיניו את ניד עפעפיה ונוגעות שפתיו את תנועות שפתיה, ופותח הוא פיו למצוץ ולינוק את הבל פיה, וסוגר הוא פיו לבלוע את הנשימות הלוהטות. ומפתיחות שפתיו וסגירתן התכופות התהותה – הנשיקה…
רואה הוא כי מה שהוא עושה והנה טוב מאד… מרגיש הוא מתיקות הנשיקה, המצאה חדשה המפעפעה יצוריו והוא חוזר ושונה, נושק לזו ונושק לזו והן מתאדמות בחצי האופל ועושות כמעשהו…
מבריקים הכוכבים כרועדים בתוך כפת האויר השקופה ויכבו כניצוצות עפים, מתלחשים העצים בלחישה דקה ומפטפטות הנשים מתוך הנשיקות.
אין הן יודעות לספר על אודות משפחתן, מקור מחצבתן, אין הן יודעות לקרוא אב ואם, אבל משוחחות הן אגדות יפות, סיפורים נעימים.
מספרת צלה על דבר האכר קין, שהרג את אחיו הרועה, על דבר האם הזקנה חוה והתנהגותה עם ילדיה היפים וילדיה המלוכלכים. מספרת עדה מעשיות יפות על הבורא הנורא והנעים, הטוב והזועם, מארץ הפלאות ומהנחש המדבר, הטוען והמסית, ומספר למך מגן עדן של האב הזקן אדם ואשתו ומארבעת הנהרים המתפרצים משם, מעץ הדעת ומעץ החיים, מהחיים הטובים של ההורים הזקנים בגן ומהטירוד שנגזר עליהם.
“נגוזו הימים המאושרים”, מסיים הוא בקרירות ובלי כל אנחה, “צריכים עתה לעבוד בזיעת אפים, צריכים לעמול עם הפר הסורר עד שמביאים אותו בעול. צריכים…”
“אנחנו לא גורשנו מגן עדן”, מפסיקה אותו זו שנקראה עדה, ועיניה כ"כ מאירות. “בצלך, אישי, טוב לנו מאוד כבגן ד' בארץ עדן. אין אנו מתגעגעות כלום אחרי גם עדן אחר. האין זאת, צלה יקרה?”
“אין זאת”, עונה זו, שנקראה צלה בהטעמת מלים, “לא אמת. לי חסר מאוד גן עדן, אילו היינו עתה שם לא היה למך אישנו היקר עמל כ”כ בשביל בני אלהים, הבאים ולוקחים מן המוכן, האוכלים ואינם עושים, לו נשארנו בגן לא היה חילוק בין “בני אלהים” ובין “בני אדם”. בין “בנות חוה” אלה הגיאיונות השאננות והבטוחות ובין “בנות אדם” השפלות והנדכאות, הנתונות למרמס לכל רגל פוחז וריק. אילו היינו בגן־עדן לא היה מעיז בן אלהים זה לרדוף אותנו ללכדנו ברשת תאוותיו הנמבזות".
“פעוטות, פעוטות”, עונה עדה. “כך הוא עתה וכך צריך להיות ואין לנו כ”א לשמוח בחיים כמו שהם עתה".
“פעוטות”. מסייע למך בקול צרוד, שנשמע בו רוך כמוס.
אף כי במראה החיצוני דומות הן שתי הנשים כשתי טיפות מים, אבל מתוך השיחות וחילופי הדברים מתגלמות דעותיהן לשתי דעות מתנגדות ניגוד גמור, ומתבלטות תכונות נפשותיהן השונות זו מזו תכלית שינוי.
שמחה בגורלה היא עדה, אוהבת חיים ועבודה. אוהבת התהדרות וקישוט טבעי, עושה העויות נעימות, שהן רמזי אהבה חובבת לחול במחולות או “להתפלל להבורא”, כמו שכינתה היא את המחול. עובדת היא כל היום ובעבודתה משוררת היא שירים יפים בקול ערב. על כל העבודות נותנת היא יתרון לעבודת הרועה ולחיי הדרור שלו, מכל הדברים המשעשעים אוהבת היא את הנגינה ויותר לא איכפת לה. כל מראה עיניה משביעה רצון ונחת. מרגישה היא את פעולות החיים בכל תא ותא מה“אני” שלה. לכל שינוי מסתגלת היא בנקל. וכן הסתגלה עתה חיש להתנאים החדשים, שהאשה נתונה בהם.
אבל אופיה של צלה אינו כן.
התאוננות קננה בבתי נפשה, התאוננות על התנאים השוררים; נושאה היא את נפשה להתפתחות ולהשתבחות, מרגישה היא הרגשה בלתי ברורה, כי הדברים צריכים להיות אחרים לגמרי. רגש שלא יבוטא בדברים הומה בה, כי יש לשנות את תנאי הקיום לטוב, כוח המחשבה נתפתח בה, ואין רוחה נוחה מהרבה דברים, שונאה היא את העגבנות תכלית שנאה ואינה מקבל בשויון נפש את החלקות, שיפזרו לה בני אלהים יקשן ורעו הצעיר, “הילד” יקטן.
בשום אופן לא תוכל לקבל מרות “בני אלהים” ואינה חפצה בקיום גזרת “הבורא” כי אלה בני הרפת, שאינם מסורקים, יעבדו את אחיהם המגוהצים.
מותחת היא ביקורת חדה על כל מחזות התבל החדשה, וחורצת היא משפט כי התולדה כולה יצירה מקולקלת היא, הרע ינצח את הטוב ולא אסון היה, לו התפוררה התבל עד היסוד, לו חזר העולם לתוהו שממנו נוצר; שערוריות של בעל אגרופים אינן נותנות לה מרגוע וחושבת היא, כי יכולים לתקן את החסרונות האלה ע"י מרידה וקשרי מלחמה…
בעודה בנעוריה לא הרגישה כ“כ את הרשעה והאכזריות כמו עתה, שהיא רואה את בעלה הצדיק מט לפני הרשעים התקיפים. בעלה זורע והם קוצרים, בעלה עובד והם אוכלים, בעוד בבתוליה לא חשה כ”כ את פריעת חוק המוסר כמו עתה, שרוצים לגזול אותה מזרועותיו של אישה, בעוד שהיא נתונה כ"כ לו בכל לבה בכל נפשה, המלאה אהבה על כל גדותיה.
“לא, לא צריך להיות כן”, צועקת היא, “הנהגת הרשעה לא מצאה חן בעיני…”
“מה זאת רשעה?” שואלת אותה עדה התמימה.
“רשעה היא, כי “בני אלהים” יעבדו בלמך שלנו עבודת פרך וישמינו מעמל כפיו, רשעה היא כי ישתדלו אלה השודדים לגזול עוד את נשיו ממנו…”
“אבל כן גזר האל”, מרהיבה עדה לפטפט.
“אשמת “חוה הזקנה” היא, שלא הציגה לפני האל רק שלשה מבניה לברכם. לו הראתה לו את כל בניה, כי אז אָצל לכולם את ברכתו ולא היה כל הבדל. לא היה אדון ועבד, מכניע ונכנע”.
“אבל כיון שכבר הוחלט, הלא אי אפשר לשנות עוד…”
“אפשר ואפשר”, עונה צלה. “אפשר לשנות הכל… אמצעי טוב המציא הזקן…”
ותתחלחל עדה ותברח מפניה.
מפחדת עדה לדבר את צלה עוד מענינים כאלה. ומתבודדת צלה ומהרהרת מחשבה נוראה, אשר טרם נתבשלה עוד כל צרכה בלבה…
בעצם התעלסה באהבים באות טיפות מרות ומרעילות את כוס ששונה של צלה. אם כן צער החיים גדול, למה זה אנכי? צועק בה לבה, אלד בן ויהיה עבד עבדים לאחיו החזקים ממנו…
“נקם ושלם”…
וצלה אינה חושבת מחשבות הרס, היא אינה מבקשת לברוא תנאים חדשים להויתה, באזניה משמיע הטבע באלפי קולות את שיר השירים של החיים…
כתולדה מוכרחה מאופין השונה לגמרי מחולקות הן בדעותיהן והשקפותיהן על דבר חינוך בניהן ועתידותיהם…
ותלד עדה בן ותאמר: כאמו יהיה זה, סמל התום והענוה, איש שקט פשוט ותמים, אוהב חיים ועבודה, לב טהור ורוח נכון ואשתדל בכל האפשרות לגדלו לעבודת הרועה, ולעבוד ביבול הארץ, ותקרא את שמו יָבָל.
ותלד בן שני ותכסוף נפשה כי בנה זה יהיה בעל נפש שירית גדולה, אוהב נגינה, תופש כנור ועוגב, מושך בקרן היובל ותשים את שמו יובל…
וצלה גם היא ילדה בן, ותאמר מה חפצה אני כי בני זה יתגדל לחרש חכם, לוטש כלי משחית מנחושת וברזל, יכין נשק וכלי זין, כדי שנקל יהיה להפיק זממי, ולתבל מעט מרירות חיי, ותכנה את שמו תובל.
ויהי כאשר הרתה ללדת שנית, אמרה: מה ערג לבי שיהיה גם זה בן וישמש הוא בנשק אשר יעשה אחיו להוציא מחשבתי אל הפועל ואקרא את שמו קין, כשם הזקן הורג אחיו.
ויהי כאשר לא נמלא חפצה, כי ילדה בת, קראה את שם הראשון תובל קין, לאמר: מי יתן והיה הוא היוצר כלי משחית והמחבל כאחד.
ולא ישקטו יקשן, אשר פח יקוש לו לצוד נשים, וחברו לזמה “הילד” יקטן, ולא ינוחו.
מתהלכים המה בכל יום לפני אהלו של למך לראות את נשיו ולדבר דברי אהבה ותאוה, ולבם מתפקע על התנהגותן הזרה וקרירותן נגדם.
“כן אין מתנהגת שום בת־אדם” חורק הילד יקטן בשיניו.
“ביד חזקן לא אובה לאנסן”, עונה יקשן בכעס מדוכא. חביבות הן בנות־אדם אלו יותר מדי… צריכים לקנות את לבן.
ועומדים הם כמעט כל היום וסוקרים ומביטים על תנועותיהן החיות של עדה וצלה ועל הששון החיוני המתנוסס עליהן. ולא ימישו גם בנשף הערב, עת צאת למך ונשיו להנפש על מצע דשא, ובתוך הדמדומים הכהים מסתמנים הגופים היפים והמון הדי נשיקות חמות נאצרים באויר.
רואות הנשים מרחוק שני הסקרנים האלה ושחוק מתפרץ מפיהן ומניע את גופן ומניע את תלתליהן, והשחוק הזה מגרה בבני־אלהים את החשק ביתר שאת, ברק החזיונות האלה אוסר אותם אל המקום מבלי לזוז משם, ותאוה עזה מטלת סער בלבם, מלהטת את נפשם ומזעזעת את אבריהם.
ושוחקת צלה שחוק מכאיב לב, ומספרת היא ללמך את מעללי יקשן ויקטן, מאוויהם ומשאלותיהם, מספרת היא לו, איך יפגעו בכבודו, יחרפוהו ויגדפוהו באזניהן לכנותו בשם “חמור בעל אזנים”, בן אדם שוטה וגם “שור אוכל עשב”.
מטרת צלה בסיפוריה להכניס איזה רגש לוהט, רגש קנאה ושנאה בלב בעלה, כי יקנא וישנא וישטום את אלה בני אלהים.
אבל מנוחת הבעל לא תסור ממנו, דבריה אינם עושים עליו רושם כלל. לא יכול הוא להבין את התאוננותה של צלה, אין לו מושג כל שהוא מהעבירות ומהפשעים של יקשן ויקטן. רגיל הוא במראות כמו אלה.
פשוטים הם אצלו בתכלית הפשטות ואינם יוצאים חוץ מגדרי המוסר במובנו הוא… כשם שזכות להם ליהנות מיגיע כפו, כן הצדקה להם ליהנות מנשיו, שמח הוא עוד בישרת לבם על שאינם חפצים לקחת ממנו נשיו לחלוטין.
מה היה עושה אז? איך יכול היה עוד לחיות זולת שתי יעלות חן אלה?…
וילין לו למך בליל אסיף אחד בגורנו הרחוק מעט מאהלו לשמור תבואתו. כפת שמים קורתו. ירח חור יופיע עליו מבין עבים כהים, טל הלילה ירטיב שערו, רוח קל לוחש באזניו מנגינות ערבות, בכל רגע יותר בלחש, יותר בחשאי, עד כי נופלים חבלי שנה על עיניו.
ישן הוא כה שקט, וכל החיים התעלפו סביבו.
אבל שם באהלו אין שינה: חיים שם והתעוררות. משתמשים שם בני אלהים בשעת הכושר אשר אין הבעל בביתו… ועומד יקשן ומדבר רכות ומתחנן לפני צלה, ועומד יקטן ומעתיר על לב עדה, כי סוף כל סוף תמשוכנה להם חסד…
“רואות אתן כי לא באונס, כאשר אנחנו רגילים לעשות תדיר לבנות אדם אחרות, חפצים אנו לכוף אתכן לשמוע אלינו”, אומר יקשן בתוך המון דברים אחרים.
“כן, רואות אנו”, עונות צלה ועדה כמעט פה אחד ושפה אחת מתוך עלבון וכעס, “אבל מדוע לא באתם אלינו אז, טרם היינו נשים ללמך?”
“כך יותר יפה. מתוקה החטאת”, עונה יקשן בשחוק שטני…
“ואם עוד תלכנה אתנו בקרי, ולקחנו זכותנו מתוך מיאון וסירוב וימתק העונג שבעתים”, מוסיף יקשן, ושלהבת תאוה פתאומית מתלקחת בלבו.
“ובכן?”…
“אם כן… ב־או־נא מ־חר ב־לי־לה”, רועד קולה של צלה ועיניה רובות זיקי אש.
בבוקר השכם. אור זרוע על פני האדמה. הדור נאה זיו חלל העולם. נושם כל היקום: “צפרא טבא”. וניצב למך בטבור הגורן וזורה במזרה. ויפול הבר לרגליו ארצה, ויצא המוץ הלאה. הרוח יפזרהו, ויבוא גם בשערות ראש למך, ויבוא גם בעיניו. ומנענע הוא בראשו וזורה הלאה, עובד הוא בחשק, עובד הוא בעונג.
ויורדות אליו שתי נשיו ירוד וטפוף, קלות כמחול, זקופות הקומה; עיניהן חכלילות מנדודי שינה, תלתליהן יורדות פרועות על ערפן הלבן עד מתניהן, והן כה יפות, יפות, יפות, כה ענוגות, כה אצילות, כה תמימות וטהורות, כה גאיונות הן היום… מזהיר נצחון גאוני, מזוהר של פרישות וזהירות קרן עור פניהן.
הן הולכות וקרבות אל אהובן והוא נושא עיניו ורואה אותן ולבו כה הומה הומה, כה כלה כלה אליהן.
“ומה, יעלותי, השלום לכן? מדוע ככה השכמתן קום היום?”
ושוטף זרם של מלים מפיהן בערבוביא ובלי סדר, מספרות הן לו מאורעות של ליל העבר, מתארות הן לו את תביעותיהם של יקשן ויקטן ושאיפותיהם, מחוות הן לו את השקפותיהן על החיים בכלל, כי אינן חפצות לותר על זכויותיהן כמלוא נימא, אין הנה יכולות לסבול עוד, כי בעליהן יעמול ויחיה חיי צער בשביל שיוכלו החמסנים לחיות חיי עונג ושעשועים. אין הן מסתפקות בהשיריים אשר ישאירו להם השודדים, לא. לא… כל עוד שלא גזלו רק את רכושם החרישו, אבל עתה שרוצים לעשות אותן בעצמן הפקר: לגזול מהם את הרכוש עם הנפש, האסון גדול יותר מדי, שתוכלנה לשתוק.
והן אינן שותקות, כמעט צועקות אליו: הרי גבר אתה, הרי בעל אתה, הרי אב לבנים אתה, אוהב ואהוב אתה, עליך מוטלת החובה להמתיק את מרירות החיים, להיטיב את הרע, להעביר האסון…
וניצב למך נשען על המזרה, ושומע ומשתאה, אין הוא מבין אף מלה, אין הוא מרגיש את סערת רוחן. עיניו תועות הנה והנה כמו מבקשות הן את הרע, את האסון, שעליו מפטפטות שתי נשיו.
והן נותנות עיניהן בו כמחכות לתשובה, ובראותן כי איננו עונה, מתחילה צלה לדבר אתו קשות; ועדה, שגם היא שינתה את דעותיה ומחשבותיה במשך הימים לרגל התנהגותם הפראית של האורבים לנפשה, מסייעת גם היא אחר דברי רעותה:
“מוג לב אתה, גבר לא יצלח, שוטה שאינו מרגיש את צערך וצערנו; אם אינך נותן לב ליסורי וענויי נפשותינו נפרוש ממך, נברח ממך למקום שלא נשוב עוד משם. עוד הלילה יש לך עת לעשות מעשה גדול כדי שנשאר אצלך”.
“ומה לעשות?” ממלמל למך וכל עצמותיו רועדות מאיומי נשיו המיראות והמאיימות אותו להשמט ממנו.
“מה לעשות? מה עשה זקנך – – קין, לאחיו הבל?” מחקות הנשים בקול מחונק.
“מה…? מה – אתן דוברות?… לא. לא שמעתי היטב… מה…?”
“הבל זה”, עונות עדה וצלה בבת אחת, “הבל זה, שלא עשה שום רעה, הומת ביד אחיו, קין קנא בו, ויקם עליו ויהרגהו וממך לוקחים הכל… את פרי זעת אפיך… את נשיך… ואתה מחשה… קום עליהם והרגם. הרוג את יקשן ויקטן, הנבזים הנאלחים, וישמעו אחרים וייראו לבוא עוד אלינו. טוב המות לרשעים כאלה וטוב לעולם. הרוג הרוג הרוג ותקיף תהיה. מכובד בעיני הבריות תהיה. לא עוד יעשקוך הזרים. לא עוד יחרפוך גאיונים. לא עוד יתבעו אותנו הנבלים, כ”בנות חוה“. מאושרות נהיה, מה נעימים חיים כאלה… הרוג נא…”
דומיה מסביב נשתתקו עדה וצלה ונרתת למך מקול השתיקה… קמות עיניו מחרדה ודלויות למרום, דופק בו לבו דפיקות משונות ומהירות. ודוקרים בשרו מחטים… ועוברות בראשו תמונות שחורות, ורואה הוא כבר שני פגרים מתים, גלמים מתבוססים. עצמות מרוסקות ושותת הדם וצועק, שותת וצועק הדם באזניו, במוחו, בלבו ובכל אבריו וגידיו. מוחו המסוכסך נטרד ע"י הרהורים מטורפים: “להרוג איש. בר־ר־ר. אני “בן אדם” פשוט ארצח איש וילד… תקיף אהיה… רוצח רוצח… נע ונד אהיה… אהיה… קין אהיה… למה? מדוע? עדה וצלה חפצות… ולא, עוזבות אותי… יעלותי עוזבות אותי ואשאר גלמוד בתוך תהום של חשכה… מאושר אהיה אם ארצח… רוצח מאושר…”
שומעות עדה וצלה את דפיקות לבו בחזהו, רואות את המלחמה הנוראה, המשתקפת מפניו החורים, ופותחות הן פיהן כדי שתתגלינה שניהן הנאות כמרגליות ומיללות:
"עוד עת לך בליל זה. טרם יעוללו בעפר כבודנו… בלילה יבואו אלינו. ארוב נא להם ורצח את רוצחינו… אנא, אנא נקום נקמתנו, אל תתננו ליפול בחלאת וזוהמת אלה המכוערים, המכוערים המכוערים אי… אי… אי…
ודמעות של קצף אין־אונים נגרות כחרוזי פנינים על לחייהן, אשר חכלילוּת של עלבון חד ונוקב צבעה אותן. ונכנע למך לפני דמעות נשיו, רגש רחמנות אדיר וחזק נתעורר בלבו עליהן וסער פנימי מוציא מפיו מלים בקול מרוסק:
“נקם ושלם”.
נתחלף אור יום בהיר בנשף חשוך ומטושטש. שחור עצוב ונוגה, לא ירח יגיה, לא כוכב אחד יז אור מלמעלה. הומה רוח חזק כמו בוכה הוא על גסיסת התבל, נושב הרוח ומתיז את העלים הכמושים, סוער הרוח ומדמיע עיני למך, העומד בחוץ אחורי דלת אהלו, ובעד לחלוחית הדמע רואה הוא שתי תמונות טסות ושטות לפניו…
קופץ הוא כאבטומט ממקומו וידו החמושה בבול עץ חזק מתנשאה כאילו מאליה ויורדת על הראש הגדול שבתמונות…
הכאה חזקה אך אחת… והנה צריחה ונהקה פראית המקפיאה את הדם… והנה נפילת גוף כבד לארץ…
עומדת התמונה השניה מבוהלת ותמהה כמו קפואה… הכאה נופלת גם על ראשה. עוד הפעם צעקה איומה ואדירה….
אחרי הרעש מנוחה, פרכוס והתפרפרות ואחרי ההתפרפרות גסיסה ודומיה…
דומית מות…
וטס הירח מבין תלמי עננים והתבהר רגע ונתבלטו שני גופות יקשן ויקטן מתים, ומתבוססים בדם קרוש לפני פתח האהל, וחזר הירח והתעמם מיד…
פסע ודלג למך למחרת בגירוי עצבים כטרוף הדעת. התפרצו עיניו מחוריהן ונפלו פניו. קול דמי המומתים צועק באזניו צעקה תדירית, ונשמתו נוהקת בלי הפוגות. רבצה על לבו מועקה כבדה ומדכאה. גזל הנוחם מנוחתו ודקר את בשרו באלפי מחטים, מהדקירה האין־סופית הזאת נעשה בשרו חידודים חידודים ואחזה בו מחלה קשה ונפל למשכב.
שבוע ימים שכב על מטתו בחום קדחת צורבת. בוער ראשו ועצומות עיניו ונדמה לו דמות שני שלדים, הדומים במראיהם אחד להאיש יקשן והשני להילד יקטן, מסתובבים במהירות נמרצת לפניו, ויש אשר רוקדים ומפזזים על גבו, על לבו ומתוך ההסתובבות והרקידה המשונה דוקרים הם בידיהם וברגליהם המתות את בשרו, ועושים בלבו פצע וחבורה… פצע וחבורה…
וצועק הוא מתוך החום. וזורק הטחה כלפי נשיו: עדה וצלה שמען בקולי – – נשי למך האזנה אמרתי… – כי איש הרגתי… אויה אויה, אני למך, בן־אדם פשוט, הרגתי איש… לפצעי… פה פה הפצע… ראינה! פה הוא עושה פצע בידו… פה פה… נאנח! וילד לחבורתי. הילד הרגתי והוא עושה חבורה… פה, אוי אוי אוי… כי שבעתים יוּקם קין שהוא הרג רק אחד… ולמך שהרג שנים, שבעים ושבעה… רוצח… מאושר… חה חה חה…
פקח למך עיניו ותפגשנה את שתי נשיו העומדות סביב למטתו ועיניהן זולגות דמעות חמות, ואינן אומרות כלום כי אם מסתכלות לתוך עיניו במבטים כה עמוקים ונוקבים. כה מתפללים על שכחה וסליחה…
חדרו המבטים לתוך נפשו השוממה והאירו את החשכה… זרו וחבשו את החבורה… הגלידו על הפצע ונתרפא…
עזה מנוחם האהבה…
וירבו הימים וישב למך לאיתנו למחרשתו ולאתו, וישובו בני אלהים למעלליהם הרעים ולהבלותם המזוהמת… אבל לא החשה עוד למך, כבר למד לדעת ולהבין מה זה עולה… זימה… רשעה… בתוך כך נתגדל בנו, תובל קין, הנולד לצלה, והוא לטש כלי חרש וכלי משחית מנחושת וברזל, ומשמש למך בכלי זין אלה לרוצץ קדקד כל איש ואיש הבא לתבוע נשיו היפות… כל ילד הבא לגזול ממנו רכושו…
ויש אשר יבוא עליו רוח נוחם רעה לדעתו, לכלות בשרו ונפשו, לעשות בו פצעים וחבורות, ומשלחות בו נשיו החביבות את מבטיהן העמוקים והדוקרים וינגן לפניו בנו יובל בכנור ועוגב ושב ורפא לו…
ונפל למך על הרבה בני אלהים והכם, הוא הכה את “חצר מות” ואת רעמה ואת “החמתי” ועוד גבורים אנשי השם, שניסו כוחם לצוד נשיו היקרות.
אבל עולם כמנהגו נוהג; לא הועיל כלום ברציחותיו לבער הרע מהעולם. בני בליעל הולכים בדרכיהם אשר התוו להם. ויראו בני אלהים את בנות אדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים, מכל אשר בחרו בני אדם, דוקא, ככתוב בתורה…
סטניסלב כ“ד טבת תרס”ו.
החוטים הדקים, המזהירים ככסף, הנקראים בפי ההמון “קיצן־של־נשים־זקנות”1, מרחפים וטסים באויר. והאויר בהיר וצח, אבל קבל איזה שנוי מוחשי, איזה גון אחר, ונכר כי עבר הקיץ והבציר בא.
משרתו של בן־חיים המורה הביא מכתב מאת אדונו, בו הוא מודעי על בקור בשעה הראשונה אחר חצות היום.
דבורה, עלמה יפה כבת שבע עשרה שנה, הניחה את ספרה, שקראה בו עד עתה בעיון גדול, מידה, ומחאה וספקה כפיה לאות תענוג ושמחה, כילד השמח לקראת שעשועים חדשים.
“האח! המורה יבוא, ועמו תבוא גם החדוה למעוננו”.
בדברה זאת חבקה בזרועותיה את אמה, שנתאלמנה זה שנים רבות, ובכל זאת עדיין לא נכנע יפיה תחת מאורעותיה ונסיונותיה המרים.
“דבורה, עד מתי תעשי מעשה נערות”, הביעה אמה בנימות – “עד מתי אהיה מוכרחת לגעור בך על…”
ודבורה השובבה סגרה שפתי אמה בנשיקה ארוכה.
"אל נא אמי תגני התנהגותי זאת לפניו, כי בשמעו כזאת ידמה באמת שעודני בתקופת ההתהוות וההתפתחות, ועוד לא יצאתי לגמרי מכלל ילדה חסרת הנמוס, וזאת לא מתאים לפני, האין זאת, אמי יקירתי? – אבל כפי שרואה אני אינך יודעת אמי, כי שמחתי הגלויה שתנסך עלי ביאתו של המורה אל ביתנו, היא רק למענך. בימים האחרונים האלה תלכי קדורנית והנך כל כך עצבה, כל כך תפושה בהרהורים נוגים, ורק המורה המכוער הזה יבין לזכך האויר סביבך. והודות לפטפוטיו שעלי המה עושים רושם לא טוב, תתעוררי מעט מתוגתך האיומה ואני נהנה מאוד בהשפעתו הטובה של האיש הזה שהוא משפיע עליך, נשמתי וחיתי.
האם קמה ממושבה וקרבה אל הראי הגדול, לערוך ולתקן צמותיה השחורות שנפלו בלי סדרים על פניה, וכשתחבה “מאחז־שער” בשערותיה נראו ידיה הרועדות…
אולי הסבה בכונה את פניה, למען הסתר את האודם הקל שכסה לחייה לדברי בתה האחרונים.
המורה בא ונתקבל בחיבה יתירה מאת האם, ובאותה היהירות והגאוה, המיוחדות לעלמות צעירות, מאת הבת, שעזבה תכף את החדר.
בן־חיים הוא כבן שלשים וחמש, ואם לא נשאלה את פי הנערה דבורה, הוא איש חביב ולא נכרת בו אותה הקטנות המסמנת את רוב המורים משאר אדם. – אביה של דבורה שהיה ג"כ מורה בבית הספר שיורה בן־חיים, הניח אחריו עקד ספרים עברים, עתיקים וחדשים, ויען כי בן־חיים חפץ לרכוש לו את הספרים האלה בא לרגל הקניה הזאת אל בית אלמנת רעו המת לפקח על אוצרו.
ע“י בקורים אחדים די היה לו לרכוש לו מושג נאמן מהעזבון, לבלי יצטרך עוד אח”כ לבקר את הבית.
הוא חש את הדבר הזה, וטרם הלך אל לשכת־הספרים לעשות את מלאכתו, קשר אגב אורחא שיחה קטנה; ובכל פעם העיר כי הבקור בבית הזה בכל יום, נתהוה אצלו כמו דבר הכרחי, ומאד צר לו, כי עוד מעט יבוטל העסק שהיה הסרסור בינו ובין קרבתם של גרי הבית הזה, ויבוטל ממילא התענוג ששבע כפעם בפעם להתראות אתם – ולשוחח עמם… הבטויים האלה הפליט כמו בלי כונה ובלי כל הטעמה, כמו שמושיטים כלאחר־יד, לשכנה זרה היושבת אל שולחן־האוכל בבית־מרזח, איזו ממתקים מפני הכבוד.
אבל על בעלת־הבית עשו דבריו אלה רושם עמוק, והתרגשותה נתבלטה על לחייה שנתאדמו, כמו קוי שמש אביב נשקו אותם.
היא עומדת בדודה. בעד החלון היא מבטת על המרחק הריק, הריק והעצוב. עיניה נופלות על חוטי־המשי הדקים, המרחפים לאט לאט, קמעא קמעא לפני זכוכית חלוניה.
והיא זוכרת עתה את האגדה התמימה שספרה לה אמה הזקנה, אז, אז בהיותה עוד ילדה קטנה, על אודות החוטים האלה.
“הקיץ בהגיע עתו למות, הוא בוכה מאד, ודמעות ככסף נוזלות מעיניו ובחלל האויר תהיינה הדמעות לחוטי־כסף, ואותם שולח הוא הקיץ לבני החיים למתנת־פרידה…”
וזכרון ימי נעוריה עולה לפניה, והיא תלכד כמו בקסם, וחולמת…
אבל החלומות המה כל כך מטושטשים, התמונות, המושגים כ"כ מסתבכים…
והיא תתעורר ותקיץ מחלומות נעוריה. פתאום היא זוכרת את המשמעות השנית של החוטים הלאה, כפי שמבאר אותם ההמון.
“קיצן־של־נשים־זקנות!…”
היא דובבת את המלים האלה בחצי קול. ונדמה לה כי לבה שנתכוץ לביטויי המלים האלה, נתעורר כרגע, נתעורר בחזקה ומתאמץ הוא להכחיש את המושג הזה… ובדפיקותיו הבלתי רגילות הוא מכריז:
"לא, עוד לא בא הקץ לקיצך… טרם באת לכלל נשים זקנות… את תוכלי לאהוב עוד בכל חום אהבה ראשונה… את אוהבת אותו… אותו… "
“קיצן של סבתות!” דברה לנפשה.
המושג האכזרי הזה עם כל פרושיו ובאוריו מתפשט עתה בכל אבריה ונדמה לה כי בשבילה נברא, כי עליה נאמר הפתגם הזה… וכאב חריף, חריף וחד, חודר ובוקע תוך לבה האומלל…
יום בציר כזה, אשר למרות בהירותו יחושו איזו צנינות במזג האויר, והוא כמו הזיק האחרון של הטבע הגוסס, יום בציר כזה, אשר אף השמש זורח בו ושולח קוים חמים, בכל זאת יודעים הכל כי הוא “הקדמה” לשמים כהים, ליער עצוב… לעלים כמושים… ולחורף איום… יום כזה, האם אינו העתקה נאמנה מחייה הנוגים? האם אינו סמל דמות מאורעותיה ומסבותיה?…
עודה בנעוריה, יותר נכון, כמעט בילדותה, בלי רצון עצמי, בלי הבנה והבחנה, נתנו אותה אבותיה העניים לאיש, שהיה יכול לפי ערך שנותיו להיות גם אביה. והיא, כבת ישראל צנועה, לא ערכה מחאה ולא הרהרה אחר מעשה הוריה כלום, אף כי ראתה אחרי כן, אחרי אשר באה לכלל ידיעה, מה שעשו לה אלה חפצי אשרה… בדיעבד הסכימה – בפיה, אבל לבה שהיה מלא חיים נשאר ריק… פנוי… וכה עברו הימים, החדשים, השנים, על האשה הצעירה הזאת בצד אישה “הזקן” ביחוסו אליה, אשר כאב אהב אותה. אבל אך כאב אהב אותה וכאב התהלך עמה, ויש אשר ספר עתיק שכבר בלה מזוקן היה חביב עלי יותר מבתו שהיא אשתו.
אישה מת. אבל אביבה, עת הזהב שלה, מת ג"כ. – – – – – –
עתה נעורו איזו רגשות של ילדות בלבה, עתה פתאום נשתחררה מאותו הרעיון הישן שהקיף אותה בשנות אלמנותה, שעל פיו עליה למתוח קו בתחת הסך הכל של חשבון חייה… היא יצאה פתאום אל חוג יותר נרחב של מושגים חדשים ושאיפות חדשות, היא מרגישה כי חייה שונו לגמרי, כי חיים חדשים ותקוות חדשות ממלאים את כל קרבה…
וכל זאת נתהווה ע"י בקורו של בן־חיים בביתה…
והאם באמת כבר עבר זמנה?… האם אינה יכולה עוד למלאות חורבנו של לבה…
לא! עורקיה ערו… לבה דופק… ובדפיקותיו הבלתי רגילים הוא מכריז:
"לא בא עוד הקץ לקיצך… את תוכלי לאהוב בכל חום האהבה הראשונה… אותו את אוהבת… אותו רק אותו…
והזמן קצר מאד. היום או מחר יגמור בן־חיים את העסק שהיה לכסות עינים לבקוריו בביתה יום יום, עוד מעט ותוגבל זכותו לבוא בתור רוק אל מעון אשר שתי נשים פנויות בלי כל מגין שוכנות בו. הלא מורה הוא, ותפקידו דורשת זהירות… והדבר מוכרח לבא לידי בירור וליבון. ואם לא תבוא ההארה מעצמה, תובא בחזקת היד… כן גמרה בלבה.
הוא הקדים היום לבוא מאשר רגיל תדיר, הוא בא לעת כזאת שידע כי ימצא את גברת הבית לבדה במעונה.
היא אספה כל כוחה להסתיר מבוכתה ופיזור נפשה. היא ידעה היטב כי עומדת היא לפני הרגע המוכרח למלא תביעות לבה… ולבה הכה מאד והמיתו כמעט נשמעה בחדרה השקט.
הוא יגע לדבר בזהירות, אבל כל מלה היוצאת מפיו היתה כסרח העודף, כל כך בלתי טבעית, כ"כ מיכנית…
היא השיבה ג"כ בדברים שאינם אומרים כלום, בגבוב מלים דחוקות, וכל יגיעתה לחתור ולבוא אל המחוז המבוקש, כי השיחה תהי יותר נוגעת אל המטרה שאליה חכתה, עלתה בתוהו…
וישתקו שניהם.
שניהם חשו כי הרגעים האלה יחלו להיות עליהם למשא וליגיעה יותר מדי, וכי צריכים הם לקבל איזה שנוי לטובה.
בן־חיים שדפדף את האלבום המונח לפניו על השלחן, נתן אות כי סבלנותו באה עד קצה. פתאום הסיע את כסאו ממקומו, ויגש אותו קרוב, קרוב מאד אליה…
“כח סבלי אינו חזק כ”כ לשים על פני מסוה שאינו מתאים לי ולך, אדונתי רבת החסד" – גמגם בן־חיים בהתאמצות ובקול נאלץ – “כבר עברו עלי השנים” – החל בקול רועד – “עברו עלי שנות העלומים שבהם ידמה העלם כי צריך הוא להלביש את הרגש הנשגב בשפה נשגבה ובסגנון נעלה… איני רואה הצורך הנחוץ” – הוסיף בקול יותר חזק וחפשי, עד כי הרהיב עוז בנפשו להעיף עינו על האשה היפה שישבה נכחו נאלמה ולא גרעה עיניה ממנו – “איני רואה הצורך הנחוץ להסתיר נטיתי, שהיתה פתאום ללהבה בלבי, לב “נער־זקן”, ממך אשה עדינה כי התנהגותך עמדי מהרגע הראשון, נתנה תקוה בלבי כי לא תשיבי פני ריקם…”
הוא שתק מעט, ועיני האשה, שישבה כ"כ קרובה אצלו עד שנשמת רוחה נגעה בו, אורו פתאום, והפיקו השתוקקות עזה, חום שלהבת. ולולי הבושה היתה נופלת על צוארו והיתה צועקת: “הן, הן, חייתי, נשמתי, אהבתיך!”
“במבטי עיני גבירתי אני קורא כי צעדי הראשון לא פגש התנגדות”, הוסיף בן־חיים לדבר בלב בטוח, “ובכן – ההנך מרוצה להצעתי, לתת לי לחברתי בחיים את – בתך היפה?…”
האשה לא צעקה. אך חורת כמות נפלה מכסאה על הארץ – ותתעלף.
קיצן של נשים זקנות!…
החוטים הדקים המזהירים ככסף, הנקראים “קיצן של נשים זקנות” מרחפים וטסים באויר. והאויר בהיר וצח, אבל קבל איזה שנוי מוחשי, איזה גון אחר… ונכר כי עבר הקיץ והבציר בא…
-
אלטווייבער־זאָמער. ↩
השמים זכים ממעל. וביער מרחפות רוחות שאננות ומשוחחות עם הצמחים והדשאים. האלון הרם ירכין מעט ראשו ולוחש להאויר סודות נעימים, רזי רזים; הצמרות יניעו, העלים ירעדו, והצפרים הקטנות המקננות בין העפאים, מוטלות לאט לאט כבעריסה, והן מתנועעות, ובמשובת הילדים הן נהנות ושמחות ומצפצפות בגיל. רבבות רסיסים דקים, הנראים בקרני השמש מבעד ענפי העצים, מפזזים ומטפסים במהירות נפלאה.
המיה נעימה ותנודה חרישה מסביב…
והנה קול אדיר וערב יצלצל ביער, קול איש מזמר בפה מנגינה ערבה ועצובה, הנובעת מרעש הנפש והמית הלב, והמנגינה מתפשטת לארבע רוחות היער ומפוצצת גלי האויר; המון היער נדם, האויר אסף את נשימתו, האלונים מתנמנמים כקסומים, אף עלה לא יניע, אף זלזל לא יוטל; הצפרים הקטנות שותקות ושומעות, הזמיר שותק ושומע, וגם אשה צעירה ויפה שותקת ושומעת…
היא לבדה יושבת, ומבלעדי המזמר אין איש אתה; היא יושבת נכחו כבמעגל קסם, ותט אוזן קשבת לשירתו המלאה געגועים ולחש האביונה, קולותיה יזעזעו הנימים הדקות בלבה, וישחקו בעורקיה ועצביה, כמשחק בכדור גומי.
היא מעצבת עיניה, כמו תישן ותחלום ימי עלומיה, שהיו כנור לגעגועים כאלה, ואשדות המנגינה תרדנה תוך לבה, והיא צוללת בזמרתה…
ויש אשר תפתח עיניה, ואז תציץ מהן נפש רותחת, לב רוחש ומתגעגע ועינים הלוהטות משליכות מבטן על פני המזמר היפים והמבהיקים וכרגע תתעלה על כנפי האהבה, תקנן בין שרפי מעל, עבים הדום לרגליה ואת כל אשר בארץ היא שוכחת. העבר עם מאורעותיו נצלל בתהום…
היא שוכחת ימי נעוריה הבודדים והגלמודים, הנוגים והשפלים, את חדרה הצר בדיוטה הרביעית, את כלי ביתה הפשוטים והישנים, את מכונת התפירה, מקור מחיתה האחד, את עבודתה הקשה המפרכת את הגוף ומיגעה את הרגלים, את לחמה הצר, את אנחותיה, את דמעותיה ונגינותיה העצבות בלילות.
היא מתאמצת לשכוח הכל.
והיא שוכחת את הרגע שראתה ראשונה את אלפרד, הבנקיר הנאור, מבעלי ההתבוללות, אשר שנים רבות התיפו לפניו עלמות יפות לצוד את לבו ולמשכו ברשתן, ולא עלתה בידן, כי מתון האיש מטבעו, מפלס מעגליו, מעשיו מדויקים ומוגבלים, ונזהר הוא מאד; רק מבטי עיניה הציתו אש בלבו, אש להבה המקדיח את הגוף מחממו ומבעירו; וקר הרוח הזה כרע נפל לפניה, ואז עיניו רבו זיקים, מעיו רתחו, וישבע לה שבועת אמונים, כי אהבה עזה כמות הוא אוהב אותה, ודבריו נאמנים וצרוים מאד, ואין בהם כחש.
היא שוכחת ברגע זה את יום חתונתה, ואז הנה לוּקחה פתאום מחדרה הצר לגור בחדרי הבנקיר המרווחים והערוכים ברהיטים ובכלי מעון יקרי המחיר; והיא כחולמת; סדרי חייה נשתנו מן הקצה אל הקצה, מן עולם שפל על עולם בהיר וזך שאין בו לא עבודה ולא דאגת פרנסה, אבל יש בו חיים של אהבה רבה; והיא היתה אז כרוחצת בים של עונג ועדנים, ונפשה מתפשטת ומתרחבת.
היא מסיחה דעתה מכל זאת…
ושוכחת את הגאון הפנימי, שהרגישה אז להיות אשת הסוחר הנאור, היא שוכחת את האמן בלי מצרים שהאמין בה אישה, את טוהר רוחו, את יקר מזגו, את הליכותיו הישרות אתה.
כמו נעשה נתוח בגופה, ונכרת מקום מנוחת הזכרון.
והיא שוכחת את מאקס ואלגא, שני ילדיה הנעימים והיפים, הרכים והנוגים, את עיניהם ואת גבותיהם השחרחרות המביעות חבה יתרה…
היא מתאמצת לשכוח.
היא שוכחת איך נשתנו פני בעלה, באמור לו הרופא כי היא חולה מעט וצריכה לנסוע למקום הרחצה, היא שוכחת את רגע הפרידה שהיה קשה לשניהם, איך לחצה את אלפרד אל לבו, וכמה מן האהבה הגידה אז הלחיצה הזאת; דמעות חמות נראו בפעם הראשונה בעיניו, והן זחלו על הלחיים, ונפלו טיפה אחר טיפה כרביבים על הארץ, ותבך גם היא דומם.
היא שוכחת את פרידתה מילדיה, אפרוחיה הקטנים שצפצפו “סעי בשלום”, “שובי בריאה”, ואז פרצו דמעות מעיניה, ושמו מחנק לגרונה. האם הסכינה לחיות יום אחד בלעדיהם? – הוא חפץ ללוותה למקום הרחצה, אך עבודותיו בתא הסופרים לא הרשו לו זאת.
אל תבכי קלרה – נחם אלפרד אותה לפני פרידתה – תמצאי עונג וחברה במקום הרחצה.
ואמת דבּר…
נקל מאד במקום הרחצה לכרות ברית ריעות, ולהדבק כל כך בידידות לפי שעה, כמו שהיא צריכה להאריך ולהמשך בכל ימי החיים; ושעות מעטות גורמות שם הרבה יותר משנים רבות בעיר גדולה; ולא לבד לדעת זה את זה, ולהכיר תכונותיהם ילמדו שמה, כי גם פעמים תדבקנה הנפשות לאהבה.
וקלרה היתה צעירה ויפה, ועלולה למשוך עליה עין איש…
משורר מתיאטראות, שלמד כראוי מלאכת הזחילה והביטול לפני הנשים, וסוד ההמצאה איך לקחת לבבן כי ידפוק בחזקה בחום, בא ג"כ אל מקום הרחצה, לרפאות את מכשירי השירה בגרונו.
קילוח המים פעל את פעולתו בשבועות מעטים, ומאפס עבודה התודע אל קלרה, הצהיל אליה פנים וילבבה בעינים, שהם כזרם חשמל חזק שהכל מזדעזעים לפניו.
הוא בא, ראה ונצח…
בלי כל מלחמות והתאמצות גדולה, הצליח חפצו להתגנב אל לבה, לגרש מן המקדש הזה את הכהן הנאמן ולקחת פקודתו. הלב איננו עומד במעמד אחד, כּראי הוא להחיים לבלוע כל הקוים מכל הפרצופים החדשים…
מה הוא קשר נמוסי או דתי מול דפיקת הלב ורגשותיו הדקים? הוא איננו משועבד אל איזה משפט קדום ואל איזה רצון; הוא מתכווץ, מתפשט, בלי ידיעתנו ורצוננו…
אמנם הרהורים רבים משמשו בה בתחילה ושרטו בלבה שרטת, אבל היא נסתה להצדיק את נפשה בתירוצים וחשבונות קלושים. היא שיוותה לפניה דברי המשורר החמים, המתובלים ב“דון קישוטות” נפרזה, את פניו היפים, את עיניו הלוהטות, את נפשו הרכה, את הדמיון הנלהב ואת להיטת הרגש שהצטיין בהם; והיא מתארת לפניה פני בעלה האי־נעימים ביותר, את גבו הכפוף מעט, את שערותיו הלבנות הזרויות בראשו זעיר שם, זעיר שם, את פשטותו ותכונתו הקבועה, את ריקותו הפנימית, את חסרון לחלוחית החיים, את מיעוט אהבתו לשירה…
היא זוכרת ברגע ההוא, כי בשעה שהיא תשכח תבל ומלואה בשירה מלאה התפעלות והתלהבות, לא יהנה הוא מן מנגינותיה, ולא ילך אחרי השירה והזמרה בכללן, כי בילוי זמן הן בעיניו…
זוכרת היא דבריו היבשים בלי כחל ושרק ואת הגרגרים המרים שיושיט לאיש המדבר אתו בלי צפותם בזהב, היא מעבירה את המראות האלה אחת אחת למצוא חשבון, וסך הכל יעלה לה, כי מאד הרע לעשות, באגדו ציץ פורח את עלה נובל, בקחתו לאשה אותה החפצה בחיים, בעוד שהוא כבר בא בימים, וחום רגשותיו הצטנן…
ובכן, בחשבון צדק נתנה להרגש לדכא כל מוסר כליות, ומתהום העבר שצללה בו, העלתה רק חרס, הפנינים זרקה הלאה, ונלכדה…
והשמים זכים ממעל, ביער מרחפות רוחות שאננות ומספרות להצמחים ולדשאים רזי רזים, וקלרה והמשורר יושבים שם לבדם, ומשוחחים בלחישה, שקועים הם בעולם אחר, בעולם בלתי מבואר, ונפשותיהם תתמוגגנה, אין רואה, אין שומע ואין מפריע; ויש אשר רוח מצויה רודפת אחר עלה, והודפת אותו על עלה אחר, ומקשקש ומוציא קול, והם, נרתעים מעט – ומתעוררים…
והוא מתעורר ורואה אותה, והנה היא מתרפקת עליו כעוף הזה המרפרף בכנפיו, וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות, והנה צמותיה השחורות יורדות במקלעות על רקתה הטהורה, עיניה מזהירות כאבני אש, ונוצצות איזה הגיון נפלא, איזו תאות נפש, פניה נוהרים באור של חיים רעננים ומחלפות ראשה נופלות על צוארה הלבן והחזה המגולה.
השירה הנפלאה הזאת, הכתובה בידי היוצר, עוררה חושיו, והחל לשיר גם הוא מנגינה עצבה וערבה; והמנגינה מתפשטת לארבע רוחות היער, ומפוצצת גלי האויר, הקולות כה נעימים, כה מתוקים, עד כי משכו את השמש בכוחם…
והמון היער נדם. האלונים מתנמנמים כקסומים, עלה בל יתעורר, היער שותק ושומע, הזמיר שותק ושומע, והיא שותקת ושומעת, ותעלה על כנפי השירה, ותרחף על כנפי האהבה… והיא תקנן בין שרעפי מעלה, עבים הדום לרגליה, וכל אשר בארץ היא שוכחת…
“אהבה נסתרה”! בה יאמינו רק הנאהבים בעצמם והאהבה עורת העינים.
הכוכבים בודאי אינם מלשינים, ורוחם נאמנה בלי כל ספק, ויודעים המה הרבה הרבה מאד, לא רק עוולה אחת המה רואים, והמה מחרישים; בכל זאת יקרה מקרה, כי נער יתנה אהבים עם נערה, ואין רואה רק הכוכבים בשמים… ויש אשר כוכב יפול אל המים, ויספר נשיקותיהם להגלים, והגלים להמשוט יהמיו, והמשוט יספר להשיט, והשיט להמלח, ובאזני יָפָתוֹ המלח ישיר את השיר, וירונו את האהבה הנסתרה בחוצות ורחובות העיר".
ככה שר שאמיססא בנוח עליו רוח שיר חזק, אבל גם בחיים נחזה אמיתת הדברים האלה אשר יבואו ויורונו, כי אין נסתר מנגד בני אדם.
בשבת אלפרד אצל שולחן הסופרים, ושרעפיו נאחזים באיזה עסק מסובך, הביא אליו נושא האגרות מכתב, והוא כתוב בשפת צרפת, הכתב עגול ויפה, אבל מצוי ומורגל מאד, ולא הלשין יד הכותבת.
“ידיד כותב אליו את השורות האלה”, – אלה דברי המכתב – “ידוע ידע, כי אשתו תתעלס ותשתעשע פה במקום הרחצה, ותבלה את הזמן פה על אופן היותר טוב; אבל הרעה האחת, כי לא חפשית היא לנפשה, כי אַקטוֹר צעיר יתרועע אתה, והוא יסב לה העונג והשעשועים, אם יחפוץ להודיע יבוא בעוד מועד, בעוד יוכל לשנות הדבר…”
ככלותו לקרוא את המכתב, נס כל נטף דם מפניו, ויחורו כפני מת, עיניו הפיצו אופל ובלהות, לחץ אחז את לבו כמו במלקחים, חסם פיו, קפץ אגרופו, ויקמט את הניר; כשעה עמד נדהם כמו קפא במצבו זה, ובכל ביטול ישותו נודע לו אסונו כבכל גדלו…
“אם אמת הדבר, אז…”
אבל אין פנאי לחשוב יותר, מסע מסלת הברזל הולך תיכף גלייכנברגה… הוא יושב בהקוּפּה1 ועם תנועת הגלגלים ורעש המכונה, חלף ממנו הרעש הראשון…
“אם אמת הדבר… אז”…
“ומה אעשה אז?” השאלה הזאת דקרה בלבבו כמו ברמחים, וחייו חשבו להשבר ולהתפורר.
אך סבלנותו ומתינותו גברו עליו, והחל לחשוב בשכל קר:
אם אמת הדבר? – ואולי לא אמת הדבר? כן כן, בודאי שקר, כזב הדבר מתחילתו ועד סופו, אין כאן לא חשד ולא אבק של חשד; על מי הוציא זה הנעלם דיבה? על רעיתי אהובתי? על אם בני? אבל האם חקר ודרש היטב? האם העינים לא יוכלו להטעות? והאם לא יוכל להיות כי כותב המכתב ראה את אשתי מדברת עם איזה צעיר, (וזאת אין אסור לה בשום אופן) ויקרא אלי מרד ובגד? האם היא תבגוד בי? והראיה: מדוע לא מצא זה הריע את לבבו לדבר בפירוש, להודיעני ממי יצאו הדברים? מדוע זה הסתיר שמו? האם לא יוכל היות כי איזה לץ הציגני לחצי מהתלותיו? או האם לא יוכל להיות כי יד אחד מושחת המדות, הרגיל לפסול כל בני אדם במומו, כתב אלי את הדברים האלה? –
ויותר שהוא מעמיק חקר, סר ממנו החשד כולו, ולבו נדבק באמונת אשתו, האהובה לו יותר מחייו, והוא החל לקוט בפניו על המחשבה הרעה, הנוראה והמגואלה שהוא חשב עליה ברגע הראשון…
אמנם פתאום חלף רעיון במוחו, וכברק מחץ רקתו: “אולי בכל זאת אמת כתוב במכתב?… אולי אמת?…”
כרגע התבלעה עצתו, וראשו כמו נתון בין שכב ורכב, וחפש מנוס, בקש עזרה, ומצאה בהספרות הרומנטית היוצאת מפאריז, ששנא אותה תכלית שנאה על אשר יסלחו הכותבים וימחלו לכל החטאים, ויזידו להכאיב כל חלק טוב בהלכות המדות והמוסר, וכל ישעם וחפצם לנהל את האנושיות רק במקום טיט, חלאה וזוהמא, הם יעשו דוקא את הקדשה לקדושה, וימצאו רגש יופי רק בנשים נשקעות, וירימו על רק התאוה, השאיפות והמאויים…
“הם” – החל לפלפל – “בלי ספק מצאו המפתח לחדרי הלב של המין היפה, הסגור בשבעה חותמות, וידעו כל מסתרי הפסיחולוגיה; בכל זאת המה מחפאים על עווֹנות כאלה, ויטיפו מוסר לבעל הנעורים, לבל יהיה אץ במעשהו, להביא שואה על רעיה אומללה…”
“ואם לא יכלה קלת הדעת להזהר ברגע אחד קטן בחייה? ובנשמתה אולי יהמו סודות ורמזים נשגבים, אשר היא לבדה איננה אדונה למו, ואם מבט עין אחד של איזה איש דקר את לבה, מה יכלה עשות? יש פתילי נעורת… יש גץ, ומדוע לא יבער הבית? –”
“האצער אותה? והיא בשר ודם לה לב ונשמה גבוהה, כשפוגעים בה היא חוששת, וכמצערים אותה היא מצטערת מאד וכאבה גדול… לא! רחמים אעשה ליונתי תמתי, לאם הבנים, המגדלת לי הדורות הבאים, העובדה איננה טראגית כל כך… לא אהיה מן הכרוכים אחרי משפטים קדומים, אתרומם מעל לדעות ישנות, ואדור בלבי לבלי עשות מדחה גם אם אמת הדבר…”
“הלא אם בני היא… ועל כל נתח מנתחי לבבי הקרוע חקוק צלם תבניתם”
פעמוני המגדלים והבירניות השמיעו את השעה האחת עשרה בלילה, בשעה שבא המסע גליכנברגה; והוא מהר לעלות על אחת הכרכרות, ויצו את הרכב להובילו ישר אל הבית, שבו תגור אשתו.
הלילה ליל חושך ואפלה, אין ירח, אין כוכב. בחוצות שלטת דומית מות.
בלב דופק קפץ מעל הכרכרה, בהגיעה אל מעון אשתו, בלב הולם פעם עלה במדרגות המובילות אל חדר רעיתו, כפי שהורהו השוער; ברעש פתח הדלת –
וברק הממהו…
בחדר אור גדול, איש זר יושב אצל אשתו, וימינו תחבקנה…
“הבעל!!” התפרצה צעקה מפי קלרה, יותר לא יכלה לדבר, כמו נפסק דבר מה בהחזה.
המשורר נמלט ברגע הבהלה הראשונה דרך הפתח הפתוח.
והוא נשאר אצל מקדשו החרב והשמם, המונח לפניו בשברי שבריו… עתה נגלו לו חייו המכוזבים והמשוקרים…
היא נשארה על מושבה מבלי נוע, נדהמת, נפעמת וחורת כמות, אין בה רגש חרטה, אין בה רגש המעורר רחמים, רק קהות ויאוש, התאבנות וקפאון…
הוא החל לרוץ במהירות ובשתי ידיו אחז ראשו, וכמעט יצא מדעתו למראה התמונה החיה והנוראה, המסמרת השער ומקפיאה הדם… אבל לא ראה דבר… רק צל שחור של אשה ראה ולא אשה ממש. –
“למה זה באת הנה?” צלצלו שפתי הצל, ושניו דא לדא נקשן.
ואז התלקח כעס נורא בלבו, והתחילה נפשו הרותחת והסולדת לשפוך חמתה בהצל הזה, ובמקלהו הכהו זרוע, והיא לא צעקה… לא הוציאה אף הגה, כמו לא הרגישה כל כאב, אך אנחות התפרצו מאליהן, רק הוא צעק ושאג בקול פחדים, והכה, הכה זרוע, הכה שכם, הכה קדקוד… זרם דם אדום התפרץ על רצפת הבית, והתעלפה…
גרי הבית חשו לעזרה, אך אחרו המועד.
הבוקר אור, והאנשים הלכו למו איש איש לעבודתו, וגם הבעל והאשה הלכו להם והתפרדו לנצח. הוא הלך אל בית המשפט למסור את עצמו בידי השופטים, והיא הלכה לעולמה, לעולם ששם תשמע מנגינות ערבות, ברן יחד כוכבי בוקר, ולא תירא מקנאת חמת גבר…
מתה אם הבנים.
-
בתא הרכבת. ↩
הידעתם את ר' קאפיל בעיר הקטנה לידנא?
הידעתם את התלהבותו, התפעלותו והתרגשותו, את כעסנותו, קפדנותו ופזרנותו?
וכולן לגבוה סלקי. –
אדוק הנהו האיש הזה בתורת ד' הכתובה והמסורה, והוא מדקדק בדקדוקי דקדוקיהן, כל מחשבותיו והגיונותיו מצומדים ומקושרים לאהבת המצווֹת. בשעה שיעשה המצוה לכבוד בוראו לא יפנה לבו כלל לדברים שסביביו, אז יתבטל ממציאותו; ואם ילחש לו אז אחד באזניו לא ישמע כלל, גם אם יזמרו לפניו בכל מיני כלי זמר שבעולם, לא יטה אוזן. הוא ידרוש יחקור כל האופנים והתחבולות, איך לעבוד בוראו ולעשות לו נחת רוח. קודם כל מצוה ומצוה נפשו משתוקקת אליה בתשוקה עזה מן העזה, יום לשנה, יום לשנה נחשב אצלו, טרם תגיע העת וזמן עשיתה. נפשו בוערת ומתלהבת, מתי יגיע החודש לאמר הלל, מתי יגיע הזמן לבנות סוכה, ליטול אתרוג, ואז יתבטלו כל חושב, גידיו ואבריו, ואלו היה יכול היה מנענע באתרוג כל היום. ופשיטא שלא יעצרנו קור וחום מלישון בסוכה. וכן בכל מצוה קודם שתגיע, כל כוחות נפשו כלים אליה בתוחלת ממושכה, לאמר, מתי תגיע לידי ואקימנה. בערב, אחרי אשר הוא רועה את נפשו בתפלת ערבית וקריאת שמע, אחרי אשר יפקיד נשמתו ביד אל אמת והוא מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותו, יאמר מי יתן בוקר, לקיום כמה מצווֹת התלויות בו: ציצית ותפילין וקידוש שמו יתברך. ובקומו בבוקר הוא מתאמץ בהתאמצות גדולה להכניס בלבו יראת הרוממות. ישים מעינו בספרים הקדושים המספרים מגדולתו ורוממותו של האין־סוף, מהעולמות העליונים שהוא בורא, אשר כגרגיר חרדל הנם לפניו יתברך. אחרי כן יהיב פרוטה, לא פרוטה אחת ולא מאה פרוטות, הוא יהיב ויהיב פרוטות לעניים בלי חשבון, והכל בהתעוררות, ברעש והמולה. והדר מצלי. בשעת צלותא הוא מתפלל בהתחממות עצומה ובהתלהבות נוראה, כמהדר מן המהדרין יתאמץ לחדור אל עומק הרעיון של כל מלה, כי תהיה מוחשית בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו. ואחרי התפלה הוא יושב מעוטף בטליתו ושונה הלכות בכל יום, ואז אורייתא קא מירתחא ביה; ההלכות והאגדות מפכות ומפעמות בנפשו, ונפשו תמלא רעיונות מכל הבליו, אל עולם האצילות ושם הוא מזכך נשמתו בפרישות ובטהרה…
מה הוא האדם בלי טהרה ופרישות, מבלי התדבקות וזהירות?
גם בעבירות קלות, כגון גזל עניים, עושק אביונים, שבני אדם דשים בעקבותיהם, הוא נזהר מאד; הוא חס על ממונם של ישראל.
והכל בסערה ובסופה.
בסערה יתנהג עם בני ביתו, ובסערה יתנהג עם משרתיו עושי רצונו, בסערה ישפיע עליהם מידת טובו, בסופה ובסערה יגמול חסד עם עניי עירו ויוריד עליהם טל של תחיה, כי עשיר האיש, עשיר גדול מאד, החי מן התלושין שהוא תולש משטרי הערבון.
הידעתם גם אשתו, היפה והצעירה, רבקה?
אבל מהיכן תדעוה, אם ר' קאפיל אישה בעצמו לא הציג אותה לפני איש, מיום שבא אתה בברית הנשואין זה כארבע שנים, לא טייל אתה ברחוב העיר, ולא נתן לב להבין יתרונותיה ומדותיה?
ובאמת למה כל השטותים האלה? לפי דעתו כל אדם העוסק בכאלה איננו אדם; על כל איש ישראל לקחת אשה, ומה ההבדל בין אשה זאת לאשה אחרת? אשה היא אשה; לפי דעתו אין אשה לטיול, אין אשה להתיפות, אין אשה לבקורים וראיון, לא לו להרבות שיחה אתה, ועאכו"כ לא לה לקחת חלק בשיחה שבינו ובין אנשי בריתו; לא לה לצאת מחוגה הצר מבית המבשלות; עליה להשגיח על מבשלת שלא תקדיח את התבשיל, ותו לא. והמותר הבל, הבל הבלים.
אבל היא בעצמה יודעת ערכה…
היא קבלה חינוך ידוע הנהוג אצל האדוקים, שנשים פטורות מן המצווֹת, על כן חופשה נתנה לה ללכת לרוח העת, ליהנות מעט מפרי עץ הדעת, ללבוש, לחשוב, להגות ולדבר כבנות אירופה, ועוד עתה היא כרוכה מאד אחרי מנהגיה בנעוריה בית אביה; על כן נפשה מרה לה מאד על שלילת זכויותיה וחופשתה בבית בעלה, על אשר – לפי השקפותיה על החיים – יתנהג אתה כאת שפחה גמורה, וזאת תביא שממון בלבה הנעלב, וזאת מביאה לידי התקטנות.
בתחילה אחרי הנשואין, לא חשה כל כך את גורלה האי־נעים, כי, כנהוג, ניתנה לאיש בטרם נעורה בה האשה; אבל אחרי כן החל הלב לדפוק, הדם להרתיח, ונפשה תתעטף בקרבה על חייה הבודדים והשוממים, המלאים עצבון וערירות, כי גם ילד לא היה לה, והליכות בעלה עמה גסות מאד, ומיום ליום התרחב הפרץ בינה לבינו.
ובחוץ אין לה עם מי להתרועע, כי אין מכיר אותה.
אחד היה מכיר אותה, אבל דא עקא, כי האחד הזה איננו אישה שתוכל למצוא התחברות שלמה והשתפכות הנפש. האחד הזה הוא איזידור הרופא־חולים בעיר לידנא.
איזידור הוא צעיר לימים, פנוי, וזה לא כביר גמר חוק לימודיו ונכתב בשם “רופא”, ובידו הפקיד א' קאפיל את בריאות אשתו, אשר זה כשנה היא חולה במחלת עצבים.
הרופא הזה היה האחד, שנתן עיניו על מבנה גוה הרך והנעים של האשה הצעירה, על פניה הלבנים, על עיניה השחורות שתמלטנה זיק אש ברגעי התעוררות פנימית. ולעתים לא רחוקות נכנס אתה בשיחה ארוכה, ומצא בה איזה עצב נסתר, והעצב הזה משך את לבו אחריה, והגדיל הצמאון בלבו לדעת כל נסתר ונעלם ועפ"י מעמדו בתור רופא, הציל מפיה דברים בצנעא, אשר לבא לפומא לא גליא עד הנה…
העיר קטנה ואנשים בה מעט, בעיר כזרת יבקש לו צעיר לימים כהרופא, איזה מכיר, איזה ענין לענות בו, והוא ע"י נסיונותיו הרבים הבין, כי פה המקום להתגדר…
כפעם בפעם בא אל בית ר' קאפיל, עפ"י האמתלא לבקר את רבקה ולכתוב לה כתבי תרופה. ור' קאפיל שהיה כלוא בחדר משכיתו, לא הניא את התחברותם ולא שם לבו שמרבה הרופא לספר עם אשתו, כי בלי ספק על עסקי בריאותה ישיח אתה, וכל רעיון זר לא עלה על לבו.
רבקה הכירה תודה להרופא על אשר יצילנה משעמום ע“י בקוריו, כי שפה עשירה וגרעינית להרופא הזה, וידע לנאום נאום, להרבות על ענין אחד מבטאים נעימים; בתחלה אמנם הכה אותה לבה על כי תרבה שיחה עם איש זר, אבל ברבות הימים הסכינה אתו, והוא החל לנענע במיתרי האהבה. כזקן ורגיל לא עשה בפעם הראשונה איזה קפיצה ודלוג, הוא צעד במתינות מענין לענין באותו ענין, ועפ”י תורת הרפואה הגיד לה, כי מחלת עצביה באה לה על חוסר שעשועים ועונג נפש… היא לא הבינה הדברים בהוראתם העיקרית בביאור שחפץ הוא; כי רגשי הצניעות, הטהרה והפרישות שהביאה מבית אמה, לא הניחו לכל חשד לחדור אל לבה. היא הסכימה אמנם לדבריו במובנם החיצוני, כי אומללה היא, ולא תוכל לשאת את ההמוניות וקרירות רוחו של בעלה נגדה, היא התודתה לפניו כי ממכרת שפחה נמכרה בעד יחשׂ משפחה ובצע כסף לזה החסיד המבוהל אשר כל מעשיו לשם שמים, ולשמה איננו טובל אף אצבע קטנה.
כצייר אמן, שמצא סממנים שסייעו אותו, הלך איזידור על דרכו זה, ויפזר לה חלקות מלא חפנים, ויהלל את יופיה בפניה, וידבר באזניה דברי חדודים, פעם דקים, ופעם גסים לבדח דעתה, ולהורות נתן בלבה, כי כמו שיבקש לו אישה עונג ושעשועים במילי דשמיא, תבקש לה היא דוגמתם בארץ, ובתוך כדי דיבור הרשה לעצמו לאחוז בידה הקטנה והלבנה.
רטט ורעד נעים חלף בכל יצורי גוה ועצביה נמלאו גרוי נעים, וכמו נכותה בחמי חמין, מהרה להוציא ידה בתוך ידו ותשם קץ להשיחה.
בלילה תתהפך על משכבה ורעיונותיה רוקדים במהירות, רגשות חדשים תרגיש, רגשות לא ידעה עד הנה שחרם, עולם חדש נפתח לפניה, עולם עם שמש וקרני אור חדש, מושגים ומוחשים חדשים.
מה רב ההבדל בינו לבין אישה…
היא איננה יכולה לישון, ותמונות וצורות עולות בלולות במבוכה וערב רב בדמיונה ויהותתו עליה בשפעת חליפותיהן.
היא רואה את בעלה עם מצחו העגול והגבוה, עם פיקת גרגרתו ושפולי מלבושו הסרוחים, היא זוכרת את שאלותיו הנמליות וחפציו ותביעותיו הגמדיות, היא זוכרת איך הרעיש עולמות, בשעה שלא רצתה אחר חתונתה להושיט ראשה כרחל לפני גוזזיה, להסיר שערותיה היפות; היא זוכרת איך כנכריה היא בביתה וכנאלמה לא תפתח פה, ומרגישה מרורות אין קץ, רעיון מר חופר תלמים עמוקים בלבה, פולח ובוקע…
והיא רואה את הדוקטור בקומתו הנאוה, בפניו הנחמדים, במחלצותיו היקרות ובמדברו הנאוה, והיא מרגישה איזו נעימות, איזה להב. והלהב עולה מאליו, והיא מחליטה בדעתה לבל תיראה לפניו קרת רוח. מה עשה לה הוא באחזו בידה? מדוע הכלימתהו?… והנה תרדמה בלבלה כל הצורות, וערבבה את התמונות, והנה תעשינה להן כנפים… תעופינה לאט לאט ממנה, ותסגור שמורת עינה ותישן.
השמש כבר יצאה, ורבקה עודנה ישנה. קלעי החלונות של חדר משכבה טרם הוסרו, והמה מאפילים בעד קרני האור לבל יחדרו החדרה.
ובחדר השני, הנשען אל חדר־המטות, מתהלך ר' קאפל בסער, ובקול שנשמע בו רעד וקצף הוא שואל את השפחה על הגבירה.
מקולו הקיצה רבקה ותזכור את הרהוריה בלילה, ולבה הולם בקרבה…
כל היום ההוא חכתה לרופא, אבל מסיבה שלא ידעה לבארה לא בא אליה. עורקיה דפקו בחזקה ונפשה לא מצאה מרגוע: “אולי לא יבוא לבקרה, בראותו את הליכותיה הפעיטות נגדו?” והיא תרגיש כי חסר לה היום דבר מה…
ביום השני בא, ועתה היתה היא אשר התחילה לדבר אתו בחיבה יתרה ולהביט עליו במבט של סקרנות ובקשת אהבה. לשמחת לבו ראה כי לכד את המבצר, לבו בוער, הולך ובוער ביקוד אש.
כמעוף עין והוא חבק אותה בזרועותיו, ויכסֶהָ בנשיקות לוהטות.
הפעם לא התחמקה, הפעם לא הכלימתהו.
* *־־־־־־־־* *
חוש הריח של הנשים המוזרות בלידנא גדול מאד, והמה הריחו כי רבקה אשת א' קאפיל איננה אשה כשרה. והן מרננות, מוציאות דבה, כי מתנהגת היא במנהג של קלות ויש לה יחס עם הדוקטור ימ"ש.
חברך חבריה אית ליה, והדיבה הגיעה לאזני ר' קאפיל.
מגידי הדיבה אמנם שקלו למטרפסהון, כי שפך ר' קאפיל כל חמתו עליהם, אבל החשד כיון דעל על, והחל לעוין את הדוקטור, אשר לא יוקיר רגליו מבוא אל ביתו.
“מה לברנש זה בביתי?” – הוא חושב – “איזה עסק יש לו עם האדונה שלי כי ירבה שיחה אתה? הלא דבר הוא”.
והנאהבים לא ידעו מאומה מן הדיבה שנתפשטה עליהם, ועל לבבם לא עלה החשד שהוגה אליהם ר' קאפיל, על כן לא ידעו להזהר ולהרחיק מאתם לזות שפתים. ההתקרבות הלכה וגדלה ביניהם מיום ליום, ובכל יום יבלו שעות אחדות בשיחות נעימות, וביותר ימצאו שעת הכושר ביום השבת, שאז יאחר ר' קאפיל לשבת בבית התפלה עד חצי היום.
השבת, שבת פרשת נשא, ור' קאפיל יושב בביהמ“ד, עטוף בטליתו, ושומע “מלה מלה” את דברי הקורא בתורה. והנה לאזניו יקרא: “איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל…” “ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו…” “והיא נטמאה…” – “לא! חלילה! היא לא נטמאה!”, יצעק בו לבו. והוא מהרהר בדבר היטב היטב, והקורא לא יעמוד, הוא יקרא הלאה, אבל ר' קאפיל לא ישמע. זאת היא הפעם הראשונה בחייו שלא ישמע מה שיקרא הקורא. הוא יושב כנטוע במסמרות, ומוחו שקוע; הכתוב “וקנא את אשתו” לא יתן לו מנוח. ומהכא להתם: “ותני דביה ר' ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה…” “ר”ע אומר חובה הוא לקנא…” “וחוטא ילכד בה זה שרואה את אשתו שהיא קולנית ורגלה רמה ופרוצה בשחוק ואינו מקנא בה…”1 “מצות חכמים על בנ”י לקנאות לנשותיהם…"2 ובכן – מצוה באה לידי ואקימנה.
והוא מתלהב, מתלהב ומתפעל, הוא הולך לקנאות את אשתו, הוא הולך לעשות רצון בוראו.
פתאום הניח את הס"ת ערום, ובחפזון כאיש ההולך על חדודי חרש, הוא רץ, הוא בא אל ביתו וצועד אל חדר אשתו ומביט דרך סדקי הדלת הנעולה, והנה הוא רואה היטב, עיניו לא תכזבנה; הוא רואה… ועיניו תחשכנה. הדוקטור יושב אצל השולחן הקטן, שעליו מונחת קופסת הטבק שלו, וסמוכה לו יושבת רבקה אשתו, ראשה פרוע ולבושה עודנה בשמלת השינה, והוא ילחצנה אל לבו, וצלצל נשיקות ישמע…
קרביו להטו וזעקת שבר איומה פרצה מלבו.
לקול זעקתו נאספו אנשים ונשים שהתפללו במנין הראשון, ואחרי ה“קידוש” הלכו לשוח ברחוב, ויעטרו את ר' קאפיל, העומד כמשוגע, וקילוח של קללות וחרמות יזרום מפיו.
מכעס ומכאב הזדעזע בכל אבריו ויגז שער ראשו, מפיו יז קצף וצוח בקול נורא: ונסתרה והיא נטמאה, כיון שנסתרה התורה קוראתה טמאה. אוי לי!! וי לחיי! לא לא! אוי להחצופה, להפרוצה, להטמאה! אוי להקולנית, להיוצאנית! מחר אכתוב לה גט פיטורין! מחר אשלח את המרשעת מביתי בלא כתובה!"
קולו בוקע האויר, ותהום העיר.
והעיר לידנא כמרקחה. חבילות חבילות של אנשים עומדים ומשוחחים, עוסקים ומפלפלים במאורע הנורא הזה.
ורבקה שוכבת כל היום על מיטתה, ופניה כבושים בהכר, עיניה סגורות, בכל זאת היא רואה את התהום, האין סוף, אשר היא בעצמה בראה אותו. היא בוכה, והדמעות שורפות את לבבה, וכמו עופרת מהותכה תרד אל קרבה. כל היום לא דרך איש על מפתן ביתה, גם שפחותיה נדו ממנה ולא טעמה כלום.
אתא ליל, והיא מתנודדת על מיטתה, ולעיני רוחה עומדים אנשים ומשוחחים על אודות המעשה המכוער של אשת ר' קאפיל עם הדוקטור. היא רואה עצמה מובלת אל הרב, ואנשי העיר שולחים אצבע לעומתה, מחרפים ומקללים אותה. היא רואה את עצמה ב“בית דין”, והבית מלא עינים לטושות עליה, עינים מביטות בבוז ונאצה בשחוק וקלסה על הזונה, והמבטים דוקרים כמחטים מלובנים באש. היא רואה א"ע מוּשבה אל בית אביה האדוק בעירום וחוסר כל, והוא ידיחנה ויגרשנה בחרפה, ואז אומללה היא מאד, אנה תפנה?
יסורי הנפש ומוסר כליות מצצו דמיה כעלוקה כל הלילה.
ביום הראשון בבוקר, ומשרתי מרא דאתרא הבהילו את רבקה אל בית הרב.
כשלד חי התנודדה ברחוב, לא ראתה ולא שמעה.
חורה כמות בלי טיפת דם בפניה, הובאה אל חדר הבי"ד ששם ישב כבר ר' קאפיל וספר לפני הרב גופא דעובדא, וכל עצמותיו תדברנה.
והרב ר' שלום – אומרים כי לא שלום אלא ר' יצחק שמיה, ולמה נקרא שמו שלום, אלא משום שהיה עושה שלום בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ולא מהר לגזור טרודין על אשה, בשעה שרוח מבינתו הורהו, כי הקשר עוד לא נתק כולו, ועוד יוכלו לחיות חיי אישות; ויש מוסיפים כי במשך ארבעים שנה שהוא יושב על כסא הוראה בלידנא, לא נכתבו אלא אם שתי אגרות שביקין – הרב ר' שלום יושב לפני ספר פתוח, וכאשר אך נעיף מבטנו בו, נכירהו כי לא איש מצוי וגם לא רב מצוי, יושב לפנינו.
קומתו כפופה, פניו נחמדים, והדרת קודש ורצינות חופפות עליהם. זקנו לבן, ולבנות ממנו שערות ראשו המלאות, עיניו מאירות מתוך מסגרות שערות לבנות, ונותנות עדיהן כי בעל העינים האלה הוגה דעות וחושב מחשבות הנהו. מצחו מלא קמטים רחבים, ובחגוי לחייו ירבצו נעימות והדר. שפתיו מתנועעות תמיד, ונכונות לצחוק דק מן הדק. הוא נוח לבריות, ואיננו מטיל אימה סביביו. כדבר אליו איש יכוף מעט ראשו, לאות כי אזניו קשובות ופתוחות, ובהשיבו, עיניו עצומות עד החצי לחשוב מחשבות, להשיב כהלכה, ויתבל דבריו בשיחות חולין של ת"ח הצריכות לימוד.
עתה הוא יושב בכונה גדולה, ועושה אזניו כאפרכסת, ושומע דברי ר' קאפיל מהחל עד גמירא.
כשבאה רבקה אל הבית, נתן אות לר' קאפיל להפסיק זרמי דבריו, והרים גבותיו הלבנות, ועיניו תביטנה על פני האשה המלאים חרטה, נוחם ושברון לב, והנה היא בוכה. אבל איננה בוכה בדמעות, אלא באבנים, אבנים כבדות עולות בעצמן מן הלב, ונופלות דרך העין, וכל אבן וידוי ארוך היא על עבירות שבצנעא. –
הרב ר' שלום ידע את האשה מן התלמוד ומן החיים, הוא מכיר את כל צדדיה החלשים, הוא מכיר את אורה וצלה, את קשי ערפה וקלות דעתה, הוא ידע את אהבתה ובגדה, והוא תופס תפיסה עמוקה מדברי ר' קאפיל בעצמו, ומהתנהגותו עמה, כי לא כצעקת הבעל עשתה. הרב ר' שלום בהיותו יליד עיר לידנא, ידע את כל אנשי העיר מקטנם ועד גדולם, תכונות נפשותיהם ומידותיהם, והוא מכיר את ר' קאפיל ובא לידי מסקנא, כי לא היא, רק הוא אשם בדבר.
–" בתי, האמת הדבר" – החל הרב בדברים רכים – “האמת מה שבעלך מעיד בך?”
– “אמנם חטאתי”… – נשמע קול כאוב מארץ – “יסרני ד' ונפלתי ברשת… כאשר יספר אישי כן היה… לאסוני ולהוותי… אבל לא יותר… חי ד'…” עוד גמגמה דברים אחדים, אך זרם דמעות רותחות כאש הפסיק אותה, שם מחנק לגרונה, ולא נשמע קולה.
“אשה כשרה היתה” – חושב הרב – “ונתחמצה, אבל כל זאת לא יעשה רושם כלל וכלל בחייה; לבה הוא כילד חולה, אשר נסלח לו על כל משובותיו וחטאיו”.
כחצי שעה יושב הרב והוגה, מעלעל בתשובות שונות, ושואל עוד הפעם את סיפור המעשה, ומקמט את מצחו.
“ר' קאפיל” – הנה פונה אל הבע“ד – “ר' קאפיל, בשום אופן לא תוכל להוציאה בלא כתובה, אין זכר ואין רגלים לדבר ואיננה מפסדת כתובתה, ולא עוד, אלא שהיא מותרת לך עפ”י דין תורה!”
אחרי הפסק־דין נתן אות להאשה, כי תצא להחדר השני, והוא פנה בענוה ובחביבות אל ר' קאפיל, ויאמר לו: “הלא בר אוריין אתה ותדע הדין, כי “אין ראוי לו לאיש למהר לשלוח אשתו הראשונה, וכל המגרש אשתו הראשונה, מזבח מוריד עליו דמעות”, הלא למדן אתה, ותדע כי “ראוי להוכיח אותה בינו ובינה, וכדרך טהרה ואזהרה, כדי להסיר המכשול ולהדריכה בדרך ישרה”, ואתה האם כן עשית? הקיימת את הדין הזה? בני! הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים והרבה אתה בעצמך עשית, כן, ידך במעל הזה, מרוב התלהבותך בעולם האצילות ובהלכות התורה, לא שמת להלכות החיים לבך, ורחמנא אמרה וחי בהם, ולא שימות בהם. אתה בהתנהגותך עמה בסערה המת את רוח בקרבה, ושכחת, כי השמאל דוחה והימין מקרבת. אתה ותרת על חפצי החיים, ורוחך יזין א”ע רק מלחם שמים, והיא, חיים ברצונה, היא לא תוכל לותר על כל אלה, עונג, הרחבת הלב וחמדות הנפש ידרשו לה, ובביתך לא היו לה כל אלה. בדד השארת אותה, נעזבה לנפשה, גרעת את חובותיך נגדה. ומה תעשה אשה כזאת שלא תחטא? בני! עלינו החובה לכבד את נשותינו יותר מגופנו, הקימת את הדבר הזה? הגד בעצמך. אתה הנך נזהר גם במנהגים קלים, ובהלכה הזאת אשר כל חיי המשפחות תלויים בה, נהגתה קלות ראש, הטוב עשית?"|
מרוב התפעלות קם הרב ממושבו, עיניו חודרות ונוקבות את ר' קאפיל, ובפה בוער הוא צועק: “הטוב עשית? הקיימת את המצוה הזאת?”
דברי הרב חדרו עמוק עמוק בלב ר' קאפיל, הוא עומד נדהם, ראשו יורד על חזהו, ים לבבו יך גלים, וגל אל גל קורא: אמנם בי האשם!
“צא מאצטגנינות שלך” – הוסיף הרב בקול עז בשבתו על מושבו – “אל תאמר הבל הבלים להלכות החיים, ראה חיים עם האשה אשר בחרת, ואנכי בל אפונה כי גם היא תיטיב דרכיה, והדר חלא והוה חמרא”.
“הנני לשמור מוצא פי רבי” – צפצף ר' קאפיל ודמעות תלויות בין ריסי עיניו.
הרב צוה לקרוא את האשה, ויתאמץ לדבר קשות: “דעי לך, כי עפ”י הדין לא יגרשך עוד בעלך, אבל איך תגרשי את רגשי הנוחם מלבך? איך עזבת את אלוף נעוריך, ואת ברית אלהיך, ברית הקודש, המאחה והמקשרת שתי נפשות יחד, שכחת? איך עברת על דת יהודית, ולא זכרת אחריתך? לא זכרת העת אשר על כתף ישאוך, ואל ארץ תחתית ישליכוך, ובמרומים אז החשבון ערוך, אז הספר פתוח, במרומים אין שכחה, אין נסתר ואין נעלם, ואז אוי אוי לך! אוי לעינים שהביטו על הפנים היפים! אוי ללבך שחמד זרים! ואיך לפיך שנשק את הדוקטור!"
הדבר יצא מפי הרב, ורבקה נרעשה, נפלה כבול עץ על רצפת הבית ונתעלפה.
אשת הרב הקימה אותה, ותשכיבה על המטה.
דומיה נוראה שוררת בבית הרב, הכל שותקים, אך אנחות נשמעות.
רוח רבקה שב אליה ותקם מהמטה, והרב לא הוסיף עוד לשחרה מוסר, ואחרי אשר סדר לה תשובה וסיגופים בתענית בה"ב, שלחם לביתם.
הרב שב אל הגמרא, האיש והאשה שבו לביתם. ואנשי העיר שבו לספר על גבורי היום. המה יודעים הכל, המה יודעים מסגופי בעלת התשובה ומתעניותיה, המה יודעים ומרגישים מתשובת המשקל שתתנהג, כי תשקול כסף לעניי העיר, ולפני כל רעב וצמא תפתח את ביתה. ולפני כל רעב וצמא תפתח את ביתה; המה יודעים, כי כבר גרשה מלבה את זכר הדוקטור, שעזב את העיר מפני הבושה; גם זאת המה יודעים, כי התכונות השונות של הזוג נתמזגו לאט לאט, ור' קאפיל ישגה באהבת רעיתו…
והכל בסערה, והכל בהתלהבות…
ברבות הימים הכל נשכח.
ורבקה היפה, הצנועה והכשרה, היא אם לכל קשי יום, ותשתדל בעדם בכל התאמצות, כוחותיה הרוחנים היא מקדישה לטובת אנשי העיר ולטובת חנוך בניהם, אין חברה ואין צדקה אשר רבקה לא תקח בהן חבל, ולפעמים היא מקהלת קהילות ודורשת ברבים, ובדבריה החוצבים היא מעוררת את לבות השומעות, לאהוב את עמן וללמד את בניהן ובנותיהן תורה ושפת עבר.
אבל זה כירח ימים לא תתראה בחוץ, ובני העיר יודעים הסבה גם לזאת, המה יודעים, כי נמלאו ימיה וילדה תאומים, שני בנים, בריאים ויפים, ולשמחת ר' קאפיל אין קץ.
ואם הבנים –? מאושרה ושמחה.
לתאר את האויר בחוץ, את השמים הקודרים או הזכים, את הלבנה הבהירה ואת הכוכבים הרועדים, מתיזים ניצוצות וכו' וכו‘, כמנהג המספרים, אין לי צורך עתה; כי לכל הדברים האלה לא היו שום התיחסות וקישור עם מצב נפשו של המורה מרקמן בשעה שנכנס, נושם כולו בקושי, לבית הגביר גרינבוים להוראת שעה. אדרבה, ההתעסקות הביתית במעונו של הגביר עשתה רושם חזק על המורה, והעסיקה את מוחו, יותר מכל ירח חוור תלוי בחוץ בתוך תכלת עמוקה וכו’.
בעבור מרקמן את חדר־הבישול ושהה שם רגע לחלוץ ערדליו, העיף מבטיו על כל ההכנות הרחבות שעושים שם לכבוד חג הפסח הממשמש ובא, ונזכר, כי בביתו עוד אין סימן קל להכנות כאלו; ולא זה העיקר החסר, העיקר הוא כי נעלי בתו “שושנה”…
ודלת החדר הסמוך נפתחה ומרת גרינבוים לקראתו.
“ערבא טבא”.
“ערבא טבא”.
“האדון מרקמן ייטיב לתת היום את הלקח בלשכת־הסופרים, כי בחדר הלימוד עתה אסיפה קטנה של מכירים”.
“טוב!”
בדרך הילוכו, עבר מרקמן את החדר המואר היום בכל לפידי הגז, ברך בשלום אחדים מהמבקרים הידועים לו והלך ישר אל תא־הסופרים.
שם חכה לו כבר תלמידו, נער בן שתים עשרה שנה. ובקשה בפיו: "יואל נא האדון המורה לשנות היום את סדר הלימוד התדירי, ולקרוא עמי את “ההגדה של פסח”.
ישב לו מרקמן על גבי כסא הרפוד סמוט, תיקן את המשקפים על עיניו, ומילא את חפץ תלמידו.
קרא התלמיד לפניו את סדר ההגדה, ושמע מרקמן וכיון לבו לכל דיבור ודיבור שיצא מפי הנער הרך, ובאר לו כל חמירא בהגדה מתוך פיאטט ופיוט ילדות, קטעי זכרונות של העבר עברו לפניו: הוא עודנו ילד. אמו עודנה חיה. הוא ואביו מקושטים בבגדי יום טוב חדשים. אמו עומדת אצל הכירה ועוסקת בהכנת התבשילין “לסדר” ראשון. חגורה היא בסינר חדש. הכלים חדשים, “נותנים ריח פסח”, ובלילה… אח אח. בלילה חדר מואר. שולחן ערוך “בכל טוב”. יין אדום. הגדה. “מה נשתנה”. וסלסולי נגינות עריבות משתפכים.
נתמכר מרקמן כולו לזכרונות ימי ילדותו ונתגעגע עליהם בכליון נפש, והגעגועים של עברו, המלא פלאים, עזים היו כל כך עד שהיה ביכלתם להשכיח מלבו של המורה את העכשיו שלו המר לכל השעה, שעת לימוד ההגדה, אלמלי קפצה עליו רוגזה של קושיא אחת.
כשהגיע הנער הקורא ל“מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק” – תמה ושאל לתומו, ובני ביתם היכן השאירו? האיך עזבו רבי אליעזר ורבי יהושע וכל התנאים הקדושים הנזכרים כאן, את נשיהם ובניהם לבדם בביתם בחג נאה ונהדר כחג הפסח, לארוח בהסבה באיזה בני ברק?
לרגל שאלת התלמיד נעקר המורה בעל החלומות מעולם פנטזיותיו, הזקיף על השואל שתי עינים חולמות ותוהות והשיב לו איזה תירוץ קלוש. ולבו חושב, כי כשהוא לעצמו לא היה אפשר לו לעשות כזאת, היינו, לעזוב בני ביתו החביבים, בימי חג, בשום אופן, לא בשביל הון דעלמא, לא בשביל כל אידיאה שבעולם…
וכיון שנתקעה מחשבה זו במוחו, שוב לא יכול להסיח דעתו מהנפשות הקרובות לו.
הרי כל כך הוא אוהב את רעיתו ותינוקותיו, הרי כל כך מסור להם, ולבו הומה עליהם, על שלא לבד שאינם יכולים לחיות ברחבה ורווחה, אלא שגם הצרכים היותר נחוצים חסרים להם. במה עמד בשעת כניסתו לחדר הבישול?
אַ האַ, בנעליה של שושנה שלו, כך כך, נעליה קרועות לגמרי, כשהיא הולכת ברפש יתלכלכו פוזמקאותיה, לחים הם עד כדי סחיטה, הקניה של נעלים חדשות אינה סובלת עוד דחיה, לא. “שושנתו” תוכל עוד חס ושלום להצטנן, חס ושלום!. מילא, שמלה חדשה ומגבעת לא יקנה לה עתה, עוד עת עד סיזון־האביב. בחוץ עתה קריר, יכולים עוד להתלבש בבגדי חורף. גם פרץ ואלכסנדר “לא יתחדשו” כלום, בחג הזה. בֶּה, טפליא, מה יודעים הם? אבל על מעילו של ווילהלם שלו “צריכים לחשוב”. מעילו לא יסכן עוד למאומה, לכל היותר יכולים לעשות ממנו חזיה לאלכסנדר, אבל זאת “דאגת אשתי”, היא אומנה גדולה “בשימוש מבגד לבגד”. כן. זה ענין אחר, אבל ווילהלם לא יכול עוד להתלבש במעילו, לא. שרווליו נתמעכו, וחוטים נגררים מהם. נשרו הכפתורים וקרעו עמהם חתיכות ארג, ונעשה נקב במקום כל כפתור הנופל. החיטן זלמן עושה מלאכתו באמונה, כשהוא מדביק כפתורים, לא יפלו כי אם יחד עם הארג, ושמא תאמר כי הארג היה מן הזיבורית? זאת אינה אמת, קנוהו אצל קלוגמן במזומן, אבל כבר עת כי יקרע, זה ארבע שנים נושא ווילהלם את מעילו יום יום, יום יום. די, צריכים לקנות לו מעיל חדש כדי שלא יתביש בפני חבריו באסכולה. ואם באנו לדבר מבושה, הרי על רעיתו להתביש יותר. מחתונתה עד היום הזה לא עשתה לה שמלה חדשה. “מכירים כבר אותה” כשהיא לבושה בשמלתה הירוקה בשעה שהולכת ברחוב. אבל היא, ביילה שלו, טוענת כי לה לא נחוצה שמלה אחרת. אנה היא הולכת? את מי תארח לחברה? לו, כלומר למרקמן, היא אומרת דרושה באמת חליפה חדשה. הוא יוצר ונכנס “בבית גדולים”. ואפשר גם זאת אמת. מוכרח הוא להתלבש כהוגן, בפרט כי מקפיד הוא על נקיות במלבושים. אבל מאין לקחת ולא לגנוב? בעד עצי הסקה טרם שילם, “דמי דירה” עודנו חייב. לקצב מגיע בעד בשר של שני חדשים. הגס הזה בא לתבוע היום בבוקר השכם, קצב הוא קצב, אין נימוסים לאנשים האלה. והיכן מצות, תפוחי־אדמה, יין ושאר צרכי חג?
“ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא, שהקב”ה חשב את הקץ" – למד התלמיד הלאה, אולם בלי אותו החשק שהתחיל בו, בהרגישו כי אין לבו של המורה הולך אחריו היום, ואינו נתון עתה להגדתו.
אזני מרקמן שמעו, אמנם, את דברי ההגדה יוצאים מפי תלמידו, ופיו תיקן כפעם בפעם את הטעויות והשגיאות שהו “עושה”, וביאר לו את דבר הקשה לו, אבל לבו חשב ב“עניניו” הוא לכל פרטי פרטיהם, והיה למחשב־קיצין ברגע הזה. חשב מה יהיה הקץ. איך סוף סוף: “יכניס את הפסח” לפינתו, למעונו? הפרוטה כבר כלתה מביתו, בעד כל שעותיו כבר לקח שכרו, כמו להכעיס שלמו לו בחודש הזה בזמנו בלי איחור. אין לו שום “נשאר חוב”. ברם, יבקש את מר גרינבוים שיתן לו למפרע בעד חודש. כן, איש טוב־המזג הוא. גם בעד שני חדשים יתן לו למפרע. למפרע יתן לו בעד שני חדשים. אבל מה יעשה בשלושים כתר? מה יקנה תחילה? מצות? כרתופלים? למי יפרע בראשונה? לסוחר העצים? לבעל הדירה? להקצב? להק־צ־צ־ב…
“האַ, מה יאמר כבודו, “קצב”? מי היה קצב? אפשר תרח אבי אברהם?” שאל התלמיד משתומם בהעמידו עיניו במורה.
“אט, אט”, חטף ואמר מרקמן מבוייש על שהפליט פיו, בפיזור נפשו, דברים שבלב, “לא, לא' אמרתי דבר, איזה קצב? המבולבל אתה? קרא נא הלאה במקום שאתה עומד: “תרח אבי אברהם ואבי נחור, ויעבדו אלהים אחרים”. פשוט, הלא תדע כי תרח היה עובד כוכבים ומזלות, ואברהם היה הראשון שהכיר מציאות הבורא בעולם, מה יפה מספר זאת המדרש, “ראה בירה דולקת ושאל מי בעל הבירה”. מה, מבין אתה?”
“כן, הבנתי”.
הבין הנער, כי המורה הוא עתה מבולבל ובכונה השיאו לדברים אחרים, ל“עורבא פרח”, כדי למחות את הרושם של המלה שנחטפה מבלי משים מפיו.
והתלמיד קרא הלאה, ונשאר מרקמן יושב כנוס בתוך עצמו, המאורע הזה ניתק את חוט מחשבותיו ונתרוקן ראשו. והוא נתון כולו בידי יאוש זועף.
עיניו תעו לכאן ולכאן, נתקלו מבטיו באקראי בגזבר העומד על יד המכתבה ומונה שטרות. מרטיב בכל פעם קצה אצבעותיו בספוג הלח ומונה אחת… שתים… עשרים… חמישים… וצובר אותם השטרות לחבילות חבילות.
הרגיש מרקמן איזו עקיצה חדה בלבו, איזה דכדוכה של נפש למראה השטרות הצבורים חמרים חמרים. בנשמתו פעפעו יסורים חדים, גועל נפש בחילה עמוקה. כוח המחשבה, המתרכז בעניני בני ביתו, נתעורר בו מחדש. הרעיונים פזזו בתאי מוחו: להם כל כך הרבה. להם הרבה שטרות, לאין קץ, לאין תכלית. הם אינם יודעים לחלוטין מה טיבו וערכו של כל שטר ושטר. ללא תועלת צבורים השטרות, חבילות חבילות בכספתא. אותי היה יכול רק שטר־בן־מאה אחד, רק שטר אח־ד להצליח…
כיצד? לקצב (אוי לי שאני בעל חובו של “שותפו־של־עמלק” זה), לקצב שלושים כתר. שכר דירה ולסוחר־עצים, נניח, עשרים כתר, ישמחו לעת עתה גם בקבלה קטנה. הרי חמשים. נשאר עוד לי חמשים כתר. הי, הי, מה אי אפשר לקנות בסכום זה?… גם…
הזדקף כמעט מרקמן והישיר את קומתו הכפופה, חלץ מעט עצמותיו ובתוך כך פירש לתלמידו את כונת המגיד: “מלמד שהיו ישראל מצוינים שם”, אבל אין זה מפריעו כלום ממחשבותיו. אין דברים שבפה מעתיקים אותו מהרהורי הלב הקודמים, יאוש מר זוחל בלבו ומכווץ את נשמתו, יגון חד מעגים נפשו ומדמיע עיניו.
רק שטר אחד – בכה בו לבו וכמעט ביטא מתוך שכחה עוד הפעם את המלים האלה בקול, רק שטר אחד ואני ניצלתי. אפרוחי יכלו גם הם לדעת חג טוב.
זז מרקמן ממקומו והזיז בידיו מעט את הכסא וישב לו על גבו, רגשנותו העזה נתבלטה ע"י נדנוד גופו ורקיעת רגליו אחורי הכסא. חכך ברגליו ומשש בהן איזה דבר דק ומטולטל. בזהירות כבש פניו לקרקע וראה נרתיק מונח על היריעה…
רעיונות צורבים כאש נצנצו במוחו שמא מעות בנרתיק… פקפק, התישב אם להגביהו או לאו, לבסוף החליט בדעתו, הפשיל ראשו, גחן גופו כלפי השולחן, הוריד למטה כבלא מתכון, כאילו נצטרך להגרד בעקבו. ובהזדעזעות עצבים הרים את הנרתיק והסתירו בכיס מכנסיו.
חטף ושם אצילי ידיו על השולחן ולפת את ראשו בכפותיו, התאמץ שחיצוניותו לא תפיק שום חשש. וישב וישמע את דברי תלמידו בהשקטה מוכנית, כאילו לא נעשה דבר.
כל מחשבותיו האחרות נקשרו ונקפאו לרגע במוחו, רק רעיון אחד מפרכס בו: מה יש בנרתיק?… כמה?…
הכניס ידו לתוך כיס מכנסיו, ופתח שם את הנרתיק. ומישש באצבעותיו את תוכנו, והנה תכריך של שטרות גדולים, בני מאה או בני חמישים, מי יודע?… אבל שטרות הם בודאי, חדשים הם עוד משמיעים קול בהתכפלם… שטרות הם בודאי בלי כל ספק ספיקא, חש הוא אותם, מרגיש הוא אותם בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו.
תשוקה עזה בוערת בו להוציא הנרתיק, לראות בני כמה הם השטרות, ומה מספרם. אבל מתירא הוא… אבל למה לו לראות, אם נאמר, כי בני חמשים, בני עשרים וחמשה כתר הם. אפילו בני עשרה, ג“כ די לו… ג”כ מאושר הוא. והוציא ידו מכיסו.
רגע הבריקה ההכרה בראשו, כי מעשה משונה עשה הפעם. הוא, מרקמן המורה, גנב ושם בכליו… בנעוריו סבל חרפת רעב ממש, ולא פעם היתה לו הזדמנות לשלוח יד, אבל חלילה. הוא לא עשה זאת. היום גנב, וממי? בודאי שייך הכסף לאדון הבית מר גרינבוים. והוא מיטיבו היותר גדול שלא פעם הוציאו ממיצר. וכמעט כל “שעותיו” השיג ע"י חסותו ולא עוד אלא שהוא, גרינבוים, מחזיק אותו, את מרקמן לאיש מהוגן, מנומס וטהר לב, מה יאמר מר גרינבוים כאשר סוף סוף יתגלה הדבר, כי הוא מצא את הנאבד וטמן בצלחתו?. מה תאמר מרת גרינבוים, האשה העדינה, לזה? מה יאמרו הבנים, הבנות? מה יאמר תלמידו הטוב?…
גנב!!!
צמרמורת עברה בכל בשרו. הרגיש קרע בכל ישותו המדולדלה. הרגיש, שידיו העליבו עלבון מר את רגשי לבו. ונצטמצמה ונתמעטה דמותו בעיניו, וכמעט שהחליט להשליך הנרתיק למקומו.
“ואת לחצנו זה הדחק – כמה שנאמר”, סלסל התלמיד בקולו. והתחיל לבו של מרקמן לדפוק בפזיזות, וחזהו הכה גלים…
“לחצנו זה הדחק!” חזר הוא בלבו. לחצנו זהו הדחק אשם בכל אלה. אני מנהיג עולמי בצער, בדחקות ושפלות, בעוד שהם מתענגים, נהנים ושרויים בנחת. אפרוחי יאכלו פת קיבר טבול בציר של קישואים כבושים, ובניהם המה יתענגו על רוב טוב. הוי, לו נתנו לאפרוחי את שיירי שולחנם!… כך כך, אין השד איום כל כך, עושרם לא יפחת באבוד הממון שבנרתיק. יש להם די אחוזות, חומות וכסף בלעדי המעות האלה. יצטערו מעט אמנם על האבדה. כי חביב הכסף על העשירים יותר מגופם, ויותר עוד מאשר על העניים. אבל יתיאשו לאחר איזה זמן, ועשיר יישאר עשיר כמלפנים. החסרה הטיפה בים? כך תחסר להם האבדה. לא, הגונבה אינו גנב… מציאה מצאתי וזכיתי בה. ואלמלא אני, מי יודע לידו של מי היה נופל המטמון. קשקיא מפנה תמיד את החדרים, בודאי היא היתה מגביהה אותו, ומצוה כי יותר מבקשקיא…
כמו אסור על כרחו ישב במנוחה מלאכותית על גבי הכסא ובראשו ערבוביא נוראה. מהומה ומבוכה של קטעי מחשבות ושברי רעיונות: גנב… לא. רק מוצא מציאה… מציאה בבית זר היא גם כן גנבה. ומי יאמר כי אני לקחתי. בלב מי תעלה המחשבה? אין זאת גניבה ביחס המצטרף. לא, לא. מאושר אני. לא אצטרך להקפה. אנעיל ואלביש את רעיתי ואת אפרוחי. הכל ביד רחבה. מה אומר אליה? האספר לה? כן… לא… אבל מה אגיד לה? איה לקחתי? דאגה חדשה… אֵט…
“דבר אחר ביד חזקה שתים, בזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים אלו עשר מכ…”
וקמה בהלה חרישית בבית. האדון גרינבוים נכנס לתא הסופרים ופניו חוורים מעט, מתרגש והתלחש את הגזבר, וזה האחרון תפש ובדק בכל התיבות של שולחן־הסופרים. בתוך כך נכנסה ג"כ מרת גרינבוים ועיניה כמו מבקשות בכל הארון והסדקים. ופונה היא אל הגזבר בשאלה: “אם לא ידע אנה הלך ברנרד. זה כבר לא ראתה אותו… אולי יודע הוא…” ועוד היא מדברת והאם הזקנה סבתא כמושה, באה גם היא, ומפטפטת היא “דרשה שלמה” אבל לא מבינים עוד אותה: שומעים רק התרעומות: “בעלי בתים הם… אינם יודעים באיזה עולם” הם הולכים.
הבין מרקמן את חיפוש זה מה טיבו. גרמה לו התנועה החשאית הזאת נדודי רוח והטילה ארס בכל אבריו, והקרישה את כל דמו, פניו החווירו כפני מת, תנוכי אזניו התחילו בוערות, בראשו אלפי ברקים.
נשאר עוד מעט יושב בישיבה מאוששת כזו, והנרתיק בער בכיסו, הוא דקר את השוק כבמחטים דקים. וארכובותיו קרות כקרח. דא לדא נקשין…
אֵי, אֵי מה מאושר היה עתה להפטר מהצרה שבכיסו, אבל איך ישליך? כמדומה לו, כי כל העינים נטויות עליו ותראינה אותו בשעת קלקלתו.
טבול בזעה קרה קם לו מכסאו, שפשף בכף ימינו את מצחו הבוער, והניע בראשו הנה והנה.
העמיד התלמיד עליו שתי עיניו ושאל: “מה לו למורה?” “חש אני בראשי”, התאונן זה, בקול מעוך וב“לילה טבא” חטופה עזב את מעונו של גרינבוים.
אנה?…
ההליכה ברוח ובסער כזה לשאר “שעותיו” נראה לו אי־אפשרית. גם השיבה המוקדמת לביתו תהיה חשודה בעיני אשתו, והלך ישר ברחוב האלונים, המוביל אל גן העיר, כדי להפיג את מרירותו ולקרר מעט את רתיחת דמו.
הלך ותכף פסיעותיו ולא החזיר פניו שמא משגיחים עליו מחלונות בית גרינבוים.
חפץ הוא עתה רק להוציא את הנרתיק ולמנות את כספו. אבל מתירא הוא מפני העוברים והשבים. והרחוב מואר כל כך בפנסי הגז.
פסע הלאה, יד ימינו תחובה בכיס מכנסיו. ורעיון מרגיע הלך וכבש אותו: קץ לכל ההקפות, הדאגות המעיקות, ההלוואות המכלימות. סוף גם ל“שעותיו הפרטיות”. אבל לא בפעם אחת יעזוב אותן, שלא לעורר חשד התעשרות פתאומית, כי אם קמעא קמעא ייפטר מהן, באמתלאות שונות. כשירגיש איזה אי־רצון אצל תלמיד או תלמידה, כשלא יקבלו אותו בסבר פנים יפות, כשיעשה מי מחניכיו איזו העויה רעה, תיכף ילך הביתה, יכתוב בזחיחות הלב לאבי התלמיד כרטיס: “למר… הנכבד! מסיבה שאינה תלויה בי אנוס אני להפטר מהוראה אצל בנו (בתו). ברגשי כבוד וכו', מאיר מרקמן”.
דברים אחדים ולא יותר…
הרגיש את עצמו יותר חפשי ולא היה חושש עוד להסב פניו לאחוריו, וראה שני יהודים מאלה, שהיו אצל גרינבוים. הלכו שני אלה ודיברו כל כך בהרמת קול, בתנועות ידים למעלה ולמטה.
יאוש מיוחד תקפהו פתאום. בלי ספק מדברים משוחחים מן העובדא בישא שאירעה לו. בודאי ספרו להם בני ביתם של גרינבוים על דבר הגניבה, כלומר האבדה, והתאוה מאוד לשמוע חות דעתם עליו. אם יאשימוהו או ילמדו עליו זכות. והתחיל להצר פסיעותיו, והתקרב אליהם מן הצד, באופן שלא ירגישו בו. ושמע איך אחד מסביר לחברו את ענין סביבת האדמה ועמידת השמש, ומצייר לו על כף ידו את כדור הארץ…
נהנה מרקמן מאד וצחק בקרבו על פחדו לשוא, והתחיל למתוח הלאה את קו הרהוריו.
כן, כן יכתוב לאבות תלמידיו רק מלים אחדות, לכל היותר שורות אחדות. ודי. ובאופן זה יתפטר לאט לאט מכל שעותיו, לאחרונה גם משעתו של גרינבוים. וילך לעיר אחרת, למקום שאין מכירים אותו. כפי הנראה מהחרדה שחרדו יש ממון רב בנרתיק, יתחיל חיים חדשים, חיים שאין “פקד, פקדתי, פקדת”.
“להיכן אדם רץ כך ונתקל בעוברים?” שמע קול שוטר הולך לצדו, ושתי עיניו מתגלגלות רצוא ושוב בלטישה חודרת וסקירותיו מוצלפות באלכסון משונה, כשהלה אומר: “ידעתי ממעשה נורא שלך, ידידי, הענין לא קל, כמו שאתה חושב”.
“נו, להיכן רץ האדון?”
“כך, לטייל”.
“לטייל רצים כך?… ומפריעים את האנשים בחביטה בצד ובכתף?… באידך גיסא אין דרך?”
"לא רצתי… שכחתי… ומהרתי… כך… "
“מה אדוני מגמגמם: ידעתי טיבם של המגמגמים.”
“מה שם האדון? באיזה רחוב יושב האדון, באיזה נומר?”
“מאיר מרקמן, ברחוב האלות, נומר 158”.
כתב לו השוטר את שמו ואת שם הרחוב והלך לו.
נפגע מרקמן בפצע לבבו, והחל לזוב דם… השוטר כפי הנראה כבר יודע מה, כתב לו שמי ושם רחובי, למה לו אלה?…
נודע הדבר! פרכס בו לבו…
כמו מתאבן נשאר על מקומו, ולא יכול לזוז, החליט בלבו; יהיה מה שיהיה – אשוב הביתה.
דרך סימטות מעוקלות המוארות בצמצום גרר אחריו רגליו הביתה.
נדחק למעונו, ופתח הדלת וזרם חיים סואנים לקראתו. נדחקים נחפזים אליו ילדיו וחוטפים את ידיו לנשיקה. ונפשו רותחת ורועדת: “לו ידעו בני מה אביהם… ואולי עוד מעט יובא בכלא…”
נרעש שאל בשלום רעיתו.
"שלום לי. אבל מה שלומך. הוא היה פה… "ענתה האשה בניחותא, בהפסקת שיעול צרוד.
“מי מי?” שאל מרקמן בסערת חמה.
“הוא, ברנרד, בנו של הגביר גרינבוים”, אמרה האשה אחרי שהשתעלה קצת, “הוא בא לשאול עליך, לדעת שלומך, ספרו לו כי עזבת בית אביו באיזה מיחוש הראש. מה שלומך באמת, מאיר?”
“מממה ממה?” שאל. מרקמן נרעש נפחד, “מה אמר עוד…?”
“לא כלום. ישב קצת ויאמר כי אפשר יבוא עוד היום. והלך לו… הרפתה מחלת ראשך?”
ידע מרקמן ביאה זו מה טיבה… הבין את מין דרישת שלום זו, שדרש ברנרד גרינבוים.
עשה הפחד כתמים על פניו וכבר רואה לפני עיני רוחו את בן גרינבוים בא בלווית ג’נדרם לעשות חיפושים בבית. וכבר רואה הוא את הנחושתים שהוכנו בשבילו…
הוי, הוי, מה מאושר היה לפני שתי שעות. מה קנא עתה במצבו אז בלי נעלים, משוקע בחובות, אבל בלב ישר, רוח נכון ובטוח…
טירופו הלך ונתחזק. בלבולו הלך ונתגבר והיה ירא פן באמת יאבד את כשרון המחשבה וישתגע, והחליט לספר לכל לפחות את כל הדבר לאשתו לשפוך לפניה שיחו ולגלות לה הסוד, אולי תדע לעוץ לו.
לקח אותה לחדר המטות וחטף את הנרתיק היפה של עור מכיסו, ולפני סיור המעשה חפץ להרעישה ולהראות לה “אוצר”.
ביד רועדת פתח הנרתיק ומצא בו – חבילה של ניר חלק וחדש…
טפו…
וחיוך נתעב פרץ מפיו…
(רשמי בעל מרה שחורה)
אי אפשר לי להשאר בחדרי ולהיות עמדי. הבדידות מנתחה באיזמל חד את רמ“ח אברי ושס”ה גידי…
אברח לרחוב, ולרחוב דוקא. לא לשדה ולא ליער, כי שמה תלווני הבדידות ומראה יותר נורא ואיום מאשר הוא בחדרי.
בחדרי היא שחורה, וכל אשר בה שחור שחור. אבל צורתה קטנה ופעוטה. בשדה אמנם ירוקה היא, חוט של חן פנימי מתוח עליה, אבל היא תתגדל, תתרחב ותתפשט שם לתמונה ענקית בעלת זרועות ארוכות, רומזות ומפתות, ומסתפינא שלא תמשכני ותעלני על איזה עץ. ושם למעלה על העץ, תדבר על לבי, תבקשני תצוני לקשט צוארי ברביד דק, של משי או של פשתן, אין כל נפקא מינה, ומבקשה לבקשה תאמר לי גם לעשות קשר ועניבה על איזה ענף ירוק, רענן או יבש, וגם בזה אין כל נפקא מינה, ולסתור ברגע אחד את התורה כולה של בעל כרחך אתה חי…
ומפני שהרעיון הזה, היינו רעיון הסתירה, טרם נתבשל אצלי כל צרכו, כדי שיוכל לצאת מחוג הגיון והשערה עיונית לחוג המעשה, לכן אין אני יוצא לא לחורש ולא לגיא, לכן אני יוצא לטייל ברחוב, והבדידות תישמט ממני לשעה קלה, ואני פנוי להרגיש ולמשש את דופק העיר…
יום סיון נהדר, מפיק זיו ונהורא מעליא. הרחוב מלא טיילים וטיילות, בחורים ובתולות, אלה הולכים ונעלמים בשדרות העצים השתולים מזה ומזה, ואלה יושבים זוגות זוגות על הספסלים שבצדי הרחוב.
ורק אני לבדי.
ואני פונה לכאן ולכאן להסתכל בכל הפרצופים, בכל החזיונות, הקסמים, המבהיקים והמבריקים. והתולעת שבי המנקרת ומכרסמת במוחי, חודרת לתוך תוכו שבכל חזיון, לתוך הנשמה שבכל מראה. אני מנתח, מברר מלבן כל תמונה, ואחרי הניתוח, החקירה והדרישה אני בא לכלל החלטה, כי כל התמונות שאנו רואים, יפות הן אך בחיצוניותן וטמאות ומזוהמות ומתולעות ומכוערות ומנונות ואומללות בפנימיותן. אין אני מוצא איזה גון בהיר באמת, אין אני שומע איזה שיר חיים אמיתי.
האם משקפי שעל עיני ממין זכוכית שחורה כזאת, שאין אנו יכולים לחזות על ידם אלא מחזות שחורים ומלוכלכים, או באמת כל העולם כולו שרוי בצער טמיר, צער מנקר ודוקר וכל אחד מתאמץ להסתירו בשביל שלא ישמחו אחרים לאידו, לכן נסתר מעין כל אדם – אבל לא מעיני אני?!
מי יודע?!
כשאני לעצמי איני מבין איך יכולים להתחפש כ“כ, לכבוש מסירות נפש תחת מסוה של פנים שוחקות, אני לכה”פ איני יכול; אדרבה איזה כוח פנימי דוחף אותי להודיע צערי לרבים. וגם צערם של הרבים מוכרח אני לקלוט בי, כאילו היתה לי איזו שייכות עמם. אני מצרף חרוזים חרוזים לקינה אחת איומה, קינת החיים, אני מדבק חוליות חוליות של צרות, אחת לאחת, ותתהוה שלשלת אחת גדולה ואני מראה את השלשלת לבאי עולם:
“ראו, במה אתם נאסרים ואיך אתם חיים! לאיזה תכלית? בשביל איזה מטרה אתם סובלים? נסו לנתק אותה השלשלת, להתיר את הקשר ולהתנער!”…
האם לא כן? מה?
רוצה אני לשמוע דעתכם לאחר שתשמעו סיפורי לרגל סקירותי שעה אחת ברחוב.
בדול מהסיר הנפוח, מהמון עוברים ושבים, יושב לו על ספסל בצדי הרחוב, עלם אחד בזרועות עלמה. לא ארבה לתאר לכם את הוד יופיה של הנערה, את הגו של הנער, הלא כבר שמעתם רבות כמו אלה, וכבר לזרא לכם הלהג על אודות היופי שבמין היפה והפטנטים על דבר החן שבעלמות ועלמים. ובכן, יושבים להם העלם והעלמה ומשוחחים בחיבה מרובה. בלי ספק התאהב הנער בה, והיא כנהוג התאהבה בו, והמה שותקים ושותק עמהם הרחוב, הטבע. המה אחוזים זה בזה באיזה מין אחיזה ובאיזה מין כליון נפש של חידה, שאני, העץ היבש, לא אוכל לתאר לכם. רק זאת אוכל להגיד בבירור, כי נשמותיהם כמו נתמזגו וכמו לב אחד ורוח אחת להם. ולכן בשעה שידו של זה רועדת, רועדת גם ידה הלבנה הזכה של זו. וברגע שלבו שלו דופק, באותו רגע ידפוק גם לבה שלה.
מחזה נעים כל כך, אידיאלי כל כך, האין זאת?
ואני יושב ממולם ממש, אני מזין עיני בהם, אני מסתכל ישר בפניהם וחפץ למצוא בהם את שמחת החיים ותכליתה, את סוד הבריאה וחדות היצירה. וכבר רוצה אני לפייס את עצמי עם החיים לבלתי גדף אותם עוד; מתאוה אני להרגיש מעין התרוממות בישות, מעין נחת בהויות.
רגעים כאלה, דים לברוֹא למענם רבבות עולמות. בריות כאלו יודעים היטב לאיזו תכלית הם חיים, בשביל איזו מטרה הם סובלים…
והנה לפני הצמד שלנו, מטייל זוג אחר הנה והנה, אף הם עלם ועלמה, אבל זו האחרונה היתה יפה ממש. על זו האחרונה רוצה אני, יתר על כן: מרגיש אני הכרח להאריך מעט. כי אין מסיחים דעת בנקל, ואין עוברים “מיניה וביה” על מין בריות כהבתולה הזאת. היא דמתה… אבל באמת אין לה כל דמות ודוגמה ולא צל דוגמה, אדרבה, כל יופי שבעולם נוכל להעריך על פי יופיה ולאמור, שהשלג הוא מעין הלובן שבעורה, והורד הוא מעין חכלילות שפתותיה, וכל גופה יותר מנעים ויותר מנשגב. מדי עברה תתלהב הנשמה מקלות תנועתה, למראה כל קמט מקמטי בגדיה יחל הלב להתרומם, לדפוק ברעש כמו חפץ הוא להתפרץ…
כמה יופי, כמה עליצות, כמה חדוה!
עוד שמחה אחת משמחת החיים, ואתה, שלמה העצבן, “בעל מרה שחורה”, על תתעצב! שית לבך ליופי הצעקני שבחיים. מה מאושר הוא, מה משכר הוא, שכח מכתך השחורה!
אבל התולעת התולעת…
התולעת מנקרת ומכרסמת במוחי. היא חודרת לתוך תוכו של כל חזיון, לתוך נשמת המראה.
ואני רואה, שהנער של הזוג הראשון שלנו הציץ בריבה העוברת לפניו, קסמיה מעיקים ומבלבלים אותו. אש נוראה הוצתה בו, והאש יוצאה דרך בבותיו. הוא מציץ ומציץ והנהו שיכור ממראה עיניו. איזה כוח טמיר מושך אותו אחרי צלה. הוא מרפה זרועותיו ממיוּעדתו־אהובתו לפני רגע. והיא מתבוננת ויושבת כעל גחלים בוערות. פניה מתחילים להתחוור, עיניה מתחילות להיות עיני זכוכית. טיפות של זעה קרה מטפטפות על מצחה, על לחייה, וטיפה של רעיון נורא מפעפעת בלבה, מרעילה את דמה. היא חושבת: מה יהיה עוד אחרי אשר תבוא מעט בשנים ותתגנה מעט, איך ישאף הוא אחרי “נכריות”, איך יתגעגע אחרי “זרות”… והיא רועדת וגם העלם של הזוג השני, רועד, ופניו נהפכו לירקון בראותו איך מלבב העלם של הזוג הראשון את יפתו בעיניו והיא גם היא משיבה לו בעיניה.
ואני פורש מאלה ורואה איש ואשתו הולכים שם בשילוב ידים. כל הרואה אותם חשבום למאושרים, לקרובים בלב ונפש. אך אני לבדי מביט גם בסקירה חודרת יותר ומוצא, כי רחוקים המה זה מזה כרחוק המזרח מן המערב. כאסורים לבית האסור הם מטיילים לא רק עתה, כי אם בכל דרכי חייהם האומללים. עוד אלה וכאלה אוכל לכתוב לכם מה שאני רואה בעניני אישות וזווג, אבל אבחר לספר מעשה אחד פשוט ובולט, שקרה בשעה שהלכתי שעה אחת ברחוב.
שם ירוץ נער קטן כבן שתים עשרה שנה. בידו בקבוקים מכורכים בנייר גונוני, הוא קנה עתה הבקבוקים בבית־הסמים בשביל אמו החולה. הילוכו במרוצה ובפזיזות. בגדיו הקרועים ופניו המלוכלכים נותנים לנו ציור שלם של הנער הזה, של סמי מרפא שבידו. אביו בודאי כבר מת והשאיר אחריו “אשה ובנים ששה” בעירום וחוסר כל. האם היא המפרנסת את ילדיה האומללים, ועתה היא חולה אסורה למיטתה. כמה פעמים רץ הנער, הבכיר שביתומים, לקרוא את הרופא ולא מצא אותו בביתו, סוף סוף עלה בידו למצאו ולבכות לפניו, כי “ייטיב בחסדו” לבקר את אמו החולה. הרופא כתב לה תרופה, אבל מאין פרוטות לשלם להרוקח? הלך כעשרים פעמים לראש חברת “ביקור חולים” עד שמצא אותו בביתו לתת לו “חתימה”, שימכרו לו הסמים בחצי מחירם. ועל ה“חצי” השני מישכן את בגדיה של אמו החולה עתה ואינה צריכה לבגדים. ועתה הוא נושא את הבקבוקים בשמחה רבה, ומרוב שמחתו אינו רואה את הרוכב לקראתו על דו־אפנים. הרוכב הלז מרוב שמחתו לראות תיכף את “יפתו” גם הוא איננו רואה את הנער הקטן, והוא נתקל בו, הנער נופל, שובר רגלו, מפוצץ הבקבוקים. יבבה ויללה ובכיה קורעות לב. אנחות בוקעות, הכל רצים לראות “המחזה”, והעתונאי מוציא פנקסו לרשום לו את הרשמים שנתרשמו בלבו למראה האסון הזה, בשביל עתונו. הנער עדיין שוכב על האדמה ואינו יכול לזוז ממקומו וצועק אוי! אוי לי!
ואויה גם לי. אני בורח, אני נסוג אחור מהמקום הנורא הזה. אני הולך לי שקוע בדברי מחשבותי ומתבונן בצדי הרחוב. והנה ילדה קטנה יושבת ולפניה קערה מלאה פרחים קוראה בקול: קנו פרחים, אדונים! קנו! כל אחד עובר עליה או קונה ממנה פרח בפרוטה, ואין משים אליה לב, אבל אותי היא מענינת מאוד. אני מתעמק בחייה. משתוקק אני לדעת את עברה הקרוב לפרטיו ולדקדוקיו. ואני שואל אותה: “מה שמך, ילדתי?”
“חנה”, ענתה בקול מיכני.
“מה שם אבותיך?”
“אין לי אבות. גם מעולם לא היו לי אבות. נולדתי יתומה”….
“בבית מי את?”
“בבית אנשים זרים”.
“ובשבילם את מוכרת הפרחים?”
“כן! בשבילם ואם איני מביאה פדיון היום לכל הפחות בעד עשרה פרחים, לא אשיג לחם בלילה, ולפעמים, וכזאת יקרה לעתם קרובות, כאשר מתלקחת קפדנותו של “אדוני”, אנוסה אני לברוח מביתו וללון בחוץ שלא אשיג מהלומות ומכות לחי…”
“האם תבקרי איזה בית ספר?”
“לא. מבוקר השכם עד חצות היום עסוקה אני באיגוד הפרחים ולאחר הצהרים – במכירתם”.
בחרתי לי פרחים אחדים מקערתה והתבוננתי בפניה והנה היא מרפרפת בשמורות עיניה ודמעות התגלגלו מהן… ועזבתיה.
“פרחים יפים, אדונים, קנו!” שמעתי הוד קולה בעמקי לבי וסקרנותי הטבעית החלה לעשות מעשיה.
אני חושב על אודות פרחים יפים יותר, יקרים יותר, אשר תמכור הילדה הזאת להאדונים במחיר כסף, לאחר שתגדל ותהי לעלמה…
ילדה אומללה! מאין את ולאן את הולכת? מה יהיה העתיד שלך? בלי כל חינוך תגדלי תחת הנהגת בריות מגונות ומאוסות, השואפות רק אנכיותן. קרבן תהי על מזבח התנאים הקשים של החברה הנרקבת…
מי יחמול ומי יחוס עליך? מי ישחרך מוסר לבל תתני אוזן קשבת לקול העניות אשר תלחש באזניך: מה לך עניה סוערת לסבול ולחיות חיי צער? הרימי ראשך הקטן והיפה. יש אמצעי לחיות באופן אחר, אופן אחר נאה ויותר טוב. יש אמצעי להשיג בגדי משי. מגבעות לפי המוֹדה האחרונה. הלאה מלנכוליה! הלא יפה את; מה? האם אינך מאמינה? שימי נא עיניך בראי, ותראי כי למרות השפלות והרעב לחייך שושנים, מלאות חן, הוד עלומים, ראויות הן בודאי ובודאי לנשיקות אוהב…
שערותיך השחורות והמלאות צריכות רק מסרק ולבון, הן נופלות תלתלים תלתלים על צוארך הלבן, והלבן מכשפות, מפתות.
התוכלי לעמוד בנסיון, יצור אומלל? היהי לך אומץ הלב ללחום?
לא! עיפה ויגעה מיסורי החיים תשמעי בגעגועים להלצות הגסות, לחלקות הציניות מפי צעירים… והמה ימוצו ממך כל מה שאפשר למוץ.
ואחרי כן? עניה!
אחרי כן יניחוך, יעזבוך וילכו להם…
כמה אסון ועצב, כמה דמעות ויגון, כמה יאוש ופרפור הנפש תסבולי!
סערת הלב, יסורי הנשמה ורקבון הגוף!
פרח אומלל!
אני מפנה את עצמי למקום שתשב שם הילדה, אבל אין אני רואה עוד את הילדה בתמונתה הראשונה. אני מסתכל מבעד למשקפי ואחזה בי הילדה נתגדלה לאשה גדולה. פניה חוורות. לחיה צבות, עיניה אדומות וטרופות וקמטים חרתה החטאת על מצחה הנדכא, והפרחים שבקערותיה אינם פרחים עוד, כי אם קוצים, סילונים…
רגש מר יעיק על לבי, אלך לי הלאה.
ואני פוגש בדרכי יהודי, סתם. בראש כפוף, בגב מעוקם ובעינים נטויות לארץ, לכאורה אין זה פנים חדשות ואינו עושה עוד רושם בלב אנשים אחרים, אבל לתולעת שבמוחי נותן היהודי הזה ענין לענות בו.
ואני יושב על עברו של היהודי, על ההתמרמרות והדאבה ועל הנדודים והגזירות שסבל בעבר, ואני רואה את ההווה שלו.
אויה, אויה, גופו קרוע שסוע. לבו שותת דם. בני מעיו פורחים באויר. בטנו ממולאה בנוצות. ילדיו מרוטשים אל הסלע, אשתו ובנותיו נרצחות בראש כל חוצות בלי כל רחמנות. אני שומע אנקת חללים פולחת כליות וגוזרת הלב.
החדרה! החדרה אלך! בחדרי לכל הפחות איני פוגש במחזות איומים כאלה.
ואני פותח את דלת חדרי ואני מביט מבלי משים בראי התלוי על הכותל.
וכל אברי מתחילים להזדעזע, כי את היהודי רואות עיני.
אויה, היהודי שברחוב רץ אחרי, הוא דבק בי ואינו רוצה להפרד ממני.
ואני רואה עוד הפעם את גופו הקרוע, את בני מעיו, את בטנו, את אשתו הנרצחת, את בתו…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.