לתאר את האויר בחוץ, את השמים הקודרים או הזכים, את הלבנה הבהירה ואת הכוכבים הרועדים, מתיזים ניצוצות וכו' וכו‘, כמנהג המספרים, אין לי צורך עתה; כי לכל הדברים האלה לא היו שום התיחסות וקישור עם מצב נפשו של המורה מרקמן בשעה שנכנס, נושם כולו בקושי, לבית הגביר גרינבוים להוראת שעה. אדרבה, ההתעסקות הביתית במעונו של הגביר עשתה רושם חזק על המורה, והעסיקה את מוחו, יותר מכל ירח חוור תלוי בחוץ בתוך תכלת עמוקה וכו’.
בעבור מרקמן את חדר־הבישול ושהה שם רגע לחלוץ ערדליו, העיף מבטיו על כל ההכנות הרחבות שעושים שם לכבוד חג הפסח הממשמש ובא, ונזכר, כי בביתו עוד אין סימן קל להכנות כאלו; ולא זה העיקר החסר, העיקר הוא כי נעלי בתו “שושנה”…
ודלת החדר הסמוך נפתחה ומרת גרינבוים לקראתו.
“ערבא טבא”.
“ערבא טבא”.
“האדון מרקמן ייטיב לתת היום את הלקח בלשכת־הסופרים, כי בחדר הלימוד עתה אסיפה קטנה של מכירים”.
“טוב!”
בדרך הילוכו, עבר מרקמן את החדר המואר היום בכל לפידי הגז, ברך בשלום אחדים מהמבקרים הידועים לו והלך ישר אל תא־הסופרים.
שם חכה לו כבר תלמידו, נער בן שתים עשרה שנה. ובקשה בפיו: "יואל נא האדון המורה לשנות היום את סדר הלימוד התדירי, ולקרוא עמי את “ההגדה של פסח”.
ישב לו מרקמן על גבי כסא הרפוד סמוט, תיקן את המשקפים על עיניו, ומילא את חפץ תלמידו.
קרא התלמיד לפניו את סדר ההגדה, ושמע מרקמן וכיון לבו לכל דיבור ודיבור שיצא מפי הנער הרך, ובאר לו כל חמירא בהגדה מתוך פיאטט ופיוט ילדות, קטעי זכרונות של העבר עברו לפניו: הוא עודנו ילד. אמו עודנה חיה. הוא ואביו מקושטים בבגדי יום טוב חדשים. אמו עומדת אצל הכירה ועוסקת בהכנת התבשילין “לסדר” ראשון. חגורה היא בסינר חדש. הכלים חדשים, “נותנים ריח פסח”, ובלילה… אח אח. בלילה חדר מואר. שולחן ערוך “בכל טוב”. יין אדום. הגדה. “מה נשתנה”. וסלסולי נגינות עריבות משתפכים.
נתמכר מרקמן כולו לזכרונות ימי ילדותו ונתגעגע עליהם בכליון נפש, והגעגועים של עברו, המלא פלאים, עזים היו כל כך עד שהיה ביכלתם להשכיח מלבו של המורה את העכשיו שלו המר לכל השעה, שעת לימוד ההגדה, אלמלי קפצה עליו רוגזה של קושיא אחת.
כשהגיע הנער הקורא ל“מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק” – תמה ושאל לתומו, ובני ביתם היכן השאירו? האיך עזבו רבי אליעזר ורבי יהושע וכל התנאים הקדושים הנזכרים כאן, את נשיהם ובניהם לבדם בביתם בחג נאה ונהדר כחג הפסח, לארוח בהסבה באיזה בני ברק?
לרגל שאלת התלמיד נעקר המורה בעל החלומות מעולם פנטזיותיו, הזקיף על השואל שתי עינים חולמות ותוהות והשיב לו איזה תירוץ קלוש. ולבו חושב, כי כשהוא לעצמו לא היה אפשר לו לעשות כזאת, היינו, לעזוב בני ביתו החביבים, בימי חג, בשום אופן, לא בשביל הון דעלמא, לא בשביל כל אידיאה שבעולם…
וכיון שנתקעה מחשבה זו במוחו, שוב לא יכול להסיח דעתו מהנפשות הקרובות לו.
הרי כל כך הוא אוהב את רעיתו ותינוקותיו, הרי כל כך מסור להם, ולבו הומה עליהם, על שלא לבד שאינם יכולים לחיות ברחבה ורווחה, אלא שגם הצרכים היותר נחוצים חסרים להם. במה עמד בשעת כניסתו לחדר הבישול?
אַ האַ, בנעליה של שושנה שלו, כך כך, נעליה קרועות לגמרי, כשהיא הולכת ברפש יתלכלכו פוזמקאותיה, לחים הם עד כדי סחיטה, הקניה של נעלים חדשות אינה סובלת עוד דחיה, לא. “שושנתו” תוכל עוד חס ושלום להצטנן, חס ושלום!. מילא, שמלה חדשה ומגבעת לא יקנה לה עתה, עוד עת עד סיזון־האביב. בחוץ עתה קריר, יכולים עוד להתלבש בבגדי חורף. גם פרץ ואלכסנדר “לא יתחדשו” כלום, בחג הזה. בֶּה, טפליא, מה יודעים הם? אבל על מעילו של ווילהלם שלו “צריכים לחשוב”. מעילו לא יסכן עוד למאומה, לכל היותר יכולים לעשות ממנו חזיה לאלכסנדר, אבל זאת “דאגת אשתי”, היא אומנה גדולה “בשימוש מבגד לבגד”. כן. זה ענין אחר, אבל ווילהלם לא יכול עוד להתלבש במעילו, לא. שרווליו נתמעכו, וחוטים נגררים מהם. נשרו הכפתורים וקרעו עמהם חתיכות ארג, ונעשה נקב במקום כל כפתור הנופל. החיטן זלמן עושה מלאכתו באמונה, כשהוא מדביק כפתורים, לא יפלו כי אם יחד עם הארג, ושמא תאמר כי הארג היה מן הזיבורית? זאת אינה אמת, קנוהו אצל קלוגמן במזומן, אבל כבר עת כי יקרע, זה ארבע שנים נושא ווילהלם את מעילו יום יום, יום יום. די, צריכים לקנות לו מעיל חדש כדי שלא יתביש בפני חבריו באסכולה. ואם באנו לדבר מבושה, הרי על רעיתו להתביש יותר. מחתונתה עד היום הזה לא עשתה לה שמלה חדשה. “מכירים כבר אותה” כשהיא לבושה בשמלתה הירוקה בשעה שהולכת ברחוב. אבל היא, ביילה שלו, טוענת כי לה לא נחוצה שמלה אחרת. אנה היא הולכת? את מי תארח לחברה? לו, כלומר למרקמן, היא אומרת דרושה באמת חליפה חדשה. הוא יוצר ונכנס “בבית גדולים”. ואפשר גם זאת אמת. מוכרח הוא להתלבש כהוגן, בפרט כי מקפיד הוא על נקיות במלבושים. אבל מאין לקחת ולא לגנוב? בעד עצי הסקה טרם שילם, “דמי דירה” עודנו חייב. לקצב מגיע בעד בשר של שני חדשים. הגס הזה בא לתבוע היום בבוקר השכם, קצב הוא קצב, אין נימוסים לאנשים האלה. והיכן מצות, תפוחי־אדמה, יין ושאר צרכי חג?
“ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא, שהקב”ה חשב את הקץ" – למד התלמיד הלאה, אולם בלי אותו החשק שהתחיל בו, בהרגישו כי אין לבו של המורה הולך אחריו היום, ואינו נתון עתה להגדתו.
אזני מרקמן שמעו, אמנם, את דברי ההגדה יוצאים מפי תלמידו, ופיו תיקן כפעם בפעם את הטעויות והשגיאות שהו “עושה”, וביאר לו את דבר הקשה לו, אבל לבו חשב ב“עניניו” הוא לכל פרטי פרטיהם, והיה למחשב־קיצין ברגע הזה. חשב מה יהיה הקץ. איך סוף סוף: “יכניס את הפסח” לפינתו, למעונו? הפרוטה כבר כלתה מביתו, בעד כל שעותיו כבר לקח שכרו, כמו להכעיס שלמו לו בחודש הזה בזמנו בלי איחור. אין לו שום “נשאר חוב”. ברם, יבקש את מר גרינבוים שיתן לו למפרע בעד חודש. כן, איש טוב־המזג הוא. גם בעד שני חדשים יתן לו למפרע. למפרע יתן לו בעד שני חדשים. אבל מה יעשה בשלושים כתר? מה יקנה תחילה? מצות? כרתופלים? למי יפרע בראשונה? לסוחר העצים? לבעל הדירה? להקצב? להק־צ־צ־ב…
“האַ, מה יאמר כבודו, “קצב”? מי היה קצב? אפשר תרח אבי אברהם?” שאל התלמיד משתומם בהעמידו עיניו במורה.
“אט, אט”, חטף ואמר מרקמן מבוייש על שהפליט פיו, בפיזור נפשו, דברים שבלב, “לא, לא' אמרתי דבר, איזה קצב? המבולבל אתה? קרא נא הלאה במקום שאתה עומד: “תרח אבי אברהם ואבי נחור, ויעבדו אלהים אחרים”. פשוט, הלא תדע כי תרח היה עובד כוכבים ומזלות, ואברהם היה הראשון שהכיר מציאות הבורא בעולם, מה יפה מספר זאת המדרש, “ראה בירה דולקת ושאל מי בעל הבירה”. מה, מבין אתה?”
“כן, הבנתי”.
הבין הנער, כי המורה הוא עתה מבולבל ובכונה השיאו לדברים אחרים, ל“עורבא פרח”, כדי למחות את הרושם של המלה שנחטפה מבלי משים מפיו.
והתלמיד קרא הלאה, ונשאר מרקמן יושב כנוס בתוך עצמו, המאורע הזה ניתק את חוט מחשבותיו ונתרוקן ראשו. והוא נתון כולו בידי יאוש זועף.
עיניו תעו לכאן ולכאן, נתקלו מבטיו באקראי בגזבר העומד על יד המכתבה ומונה שטרות. מרטיב בכל פעם קצה אצבעותיו בספוג הלח ומונה אחת… שתים… עשרים… חמישים… וצובר אותם השטרות לחבילות חבילות.
הרגיש מרקמן איזו עקיצה חדה בלבו, איזה דכדוכה של נפש למראה השטרות הצבורים חמרים חמרים. בנשמתו פעפעו יסורים חדים, גועל נפש בחילה עמוקה. כוח המחשבה, המתרכז בעניני בני ביתו, נתעורר בו מחדש. הרעיונים פזזו בתאי מוחו: להם כל כך הרבה. להם הרבה שטרות, לאין קץ, לאין תכלית. הם אינם יודעים לחלוטין מה טיבו וערכו של כל שטר ושטר. ללא תועלת צבורים השטרות, חבילות חבילות בכספתא. אותי היה יכול רק שטר־בן־מאה אחד, רק שטר אח־ד להצליח…
כיצד? לקצב (אוי לי שאני בעל חובו של “שותפו־של־עמלק” זה), לקצב שלושים כתר. שכר דירה ולסוחר־עצים, נניח, עשרים כתר, ישמחו לעת עתה גם בקבלה קטנה. הרי חמשים. נשאר עוד לי חמשים כתר. הי, הי, מה אי אפשר לקנות בסכום זה?… גם…
הזדקף כמעט מרקמן והישיר את קומתו הכפופה, חלץ מעט עצמותיו ובתוך כך פירש לתלמידו את כונת המגיד: “מלמד שהיו ישראל מצוינים שם”, אבל אין זה מפריעו כלום ממחשבותיו. אין דברים שבפה מעתיקים אותו מהרהורי הלב הקודמים, יאוש מר זוחל בלבו ומכווץ את נשמתו, יגון חד מעגים נפשו ומדמיע עיניו.
רק שטר אחד – בכה בו לבו וכמעט ביטא מתוך שכחה עוד הפעם את המלים האלה בקול, רק שטר אחד ואני ניצלתי. אפרוחי יכלו גם הם לדעת חג טוב.
זז מרקמן ממקומו והזיז בידיו מעט את הכסא וישב לו על גבו, רגשנותו העזה נתבלטה ע"י נדנוד גופו ורקיעת רגליו אחורי הכסא. חכך ברגליו ומשש בהן איזה דבר דק ומטולטל. בזהירות כבש פניו לקרקע וראה נרתיק מונח על היריעה…
רעיונות צורבים כאש נצנצו במוחו שמא מעות בנרתיק… פקפק, התישב אם להגביהו או לאו, לבסוף החליט בדעתו, הפשיל ראשו, גחן גופו כלפי השולחן, הוריד למטה כבלא מתכון, כאילו נצטרך להגרד בעקבו. ובהזדעזעות עצבים הרים את הנרתיק והסתירו בכיס מכנסיו.
חטף ושם אצילי ידיו על השולחן ולפת את ראשו בכפותיו, התאמץ שחיצוניותו לא תפיק שום חשש. וישב וישמע את דברי תלמידו בהשקטה מוכנית, כאילו לא נעשה דבר.
כל מחשבותיו האחרות נקשרו ונקפאו לרגע במוחו, רק רעיון אחד מפרכס בו: מה יש בנרתיק?… כמה?…
הכניס ידו לתוך כיס מכנסיו, ופתח שם את הנרתיק. ומישש באצבעותיו את תוכנו, והנה תכריך של שטרות גדולים, בני מאה או בני חמישים, מי יודע?… אבל שטרות הם בודאי, חדשים הם עוד משמיעים קול בהתכפלם… שטרות הם בודאי בלי כל ספק ספיקא, חש הוא אותם, מרגיש הוא אותם בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו.
תשוקה עזה בוערת בו להוציא הנרתיק, לראות בני כמה הם השטרות, ומה מספרם. אבל מתירא הוא… אבל למה לו לראות, אם נאמר, כי בני חמשים, בני עשרים וחמשה כתר הם. אפילו בני עשרה, ג“כ די לו… ג”כ מאושר הוא. והוציא ידו מכיסו.
רגע הבריקה ההכרה בראשו, כי מעשה משונה עשה הפעם. הוא, מרקמן המורה, גנב ושם בכליו… בנעוריו סבל חרפת רעב ממש, ולא פעם היתה לו הזדמנות לשלוח יד, אבל חלילה. הוא לא עשה זאת. היום גנב, וממי? בודאי שייך הכסף לאדון הבית מר גרינבוים. והוא מיטיבו היותר גדול שלא פעם הוציאו ממיצר. וכמעט כל “שעותיו” השיג ע"י חסותו ולא עוד אלא שהוא, גרינבוים, מחזיק אותו, את מרקמן לאיש מהוגן, מנומס וטהר לב, מה יאמר מר גרינבוים כאשר סוף סוף יתגלה הדבר, כי הוא מצא את הנאבד וטמן בצלחתו?. מה תאמר מרת גרינבוים, האשה העדינה, לזה? מה יאמרו הבנים, הבנות? מה יאמר תלמידו הטוב?…
גנב!!!
צמרמורת עברה בכל בשרו. הרגיש קרע בכל ישותו המדולדלה. הרגיש, שידיו העליבו עלבון מר את רגשי לבו. ונצטמצמה ונתמעטה דמותו בעיניו, וכמעט שהחליט להשליך הנרתיק למקומו.
“ואת לחצנו זה הדחק – כמה שנאמר”, סלסל התלמיד בקולו. והתחיל לבו של מרקמן לדפוק בפזיזות, וחזהו הכה גלים…
“לחצנו זה הדחק!” חזר הוא בלבו. לחצנו זהו הדחק אשם בכל אלה. אני מנהיג עולמי בצער, בדחקות ושפלות, בעוד שהם מתענגים, נהנים ושרויים בנחת. אפרוחי יאכלו פת קיבר טבול בציר של קישואים כבושים, ובניהם המה יתענגו על רוב טוב. הוי, לו נתנו לאפרוחי את שיירי שולחנם!… כך כך, אין השד איום כל כך, עושרם לא יפחת באבוד הממון שבנרתיק. יש להם די אחוזות, חומות וכסף בלעדי המעות האלה. יצטערו מעט אמנם על האבדה. כי חביב הכסף על העשירים יותר מגופם, ויותר עוד מאשר על העניים. אבל יתיאשו לאחר איזה זמן, ועשיר יישאר עשיר כמלפנים. החסרה הטיפה בים? כך תחסר להם האבדה. לא, הגונבה אינו גנב… מציאה מצאתי וזכיתי בה. ואלמלא אני, מי יודע לידו של מי היה נופל המטמון. קשקיא מפנה תמיד את החדרים, בודאי היא היתה מגביהה אותו, ומצוה כי יותר מבקשקיא…
כמו אסור על כרחו ישב במנוחה מלאכותית על גבי הכסא ובראשו ערבוביא נוראה. מהומה ומבוכה של קטעי מחשבות ושברי רעיונות: גנב… לא. רק מוצא מציאה… מציאה בבית זר היא גם כן גנבה. ומי יאמר כי אני לקחתי. בלב מי תעלה המחשבה? אין זאת גניבה ביחס המצטרף. לא, לא. מאושר אני. לא אצטרך להקפה. אנעיל ואלביש את רעיתי ואת אפרוחי. הכל ביד רחבה. מה אומר אליה? האספר לה? כן… לא… אבל מה אגיד לה? איה לקחתי? דאגה חדשה… אֵט…
“דבר אחר ביד חזקה שתים, בזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים אלו עשר מכ…”
וקמה בהלה חרישית בבית. האדון גרינבוים נכנס לתא הסופרים ופניו חוורים מעט, מתרגש והתלחש את הגזבר, וזה האחרון תפש ובדק בכל התיבות של שולחן־הסופרים. בתוך כך נכנסה ג"כ מרת גרינבוים ועיניה כמו מבקשות בכל הארון והסדקים. ופונה היא אל הגזבר בשאלה: “אם לא ידע אנה הלך ברנרד. זה כבר לא ראתה אותו… אולי יודע הוא…” ועוד היא מדברת והאם הזקנה סבתא כמושה, באה גם היא, ומפטפטת היא “דרשה שלמה” אבל לא מבינים עוד אותה: שומעים רק התרעומות: “בעלי בתים הם… אינם יודעים באיזה עולם” הם הולכים.
הבין מרקמן את חיפוש זה מה טיבו. גרמה לו התנועה החשאית הזאת נדודי רוח והטילה ארס בכל אבריו, והקרישה את כל דמו, פניו החווירו כפני מת, תנוכי אזניו התחילו בוערות, בראשו אלפי ברקים.
נשאר עוד מעט יושב בישיבה מאוששת כזו, והנרתיק בער בכיסו, הוא דקר את השוק כבמחטים דקים. וארכובותיו קרות כקרח. דא לדא נקשין…
אֵי, אֵי מה מאושר היה עתה להפטר מהצרה שבכיסו, אבל איך ישליך? כמדומה לו, כי כל העינים נטויות עליו ותראינה אותו בשעת קלקלתו.
טבול בזעה קרה קם לו מכסאו, שפשף בכף ימינו את מצחו הבוער, והניע בראשו הנה והנה.
העמיד התלמיד עליו שתי עיניו ושאל: “מה לו למורה?” “חש אני בראשי”, התאונן זה, בקול מעוך וב“לילה טבא” חטופה עזב את מעונו של גרינבוים.
אנה?…
ההליכה ברוח ובסער כזה לשאר “שעותיו” נראה לו אי־אפשרית. גם השיבה המוקדמת לביתו תהיה חשודה בעיני אשתו, והלך ישר ברחוב האלונים, המוביל אל גן העיר, כדי להפיג את מרירותו ולקרר מעט את רתיחת דמו.
הלך ותכף פסיעותיו ולא החזיר פניו שמא משגיחים עליו מחלונות בית גרינבוים.
חפץ הוא עתה רק להוציא את הנרתיק ולמנות את כספו. אבל מתירא הוא מפני העוברים והשבים. והרחוב מואר כל כך בפנסי הגז.
פסע הלאה, יד ימינו תחובה בכיס מכנסיו. ורעיון מרגיע הלך וכבש אותו: קץ לכל ההקפות, הדאגות המעיקות, ההלוואות המכלימות. סוף גם ל“שעותיו הפרטיות”. אבל לא בפעם אחת יעזוב אותן, שלא לעורר חשד התעשרות פתאומית, כי אם קמעא קמעא ייפטר מהן, באמתלאות שונות. כשירגיש איזה אי־רצון אצל תלמיד או תלמידה, כשלא יקבלו אותו בסבר פנים יפות, כשיעשה מי מחניכיו איזו העויה רעה, תיכף ילך הביתה, יכתוב בזחיחות הלב לאבי התלמיד כרטיס: “למר… הנכבד! מסיבה שאינה תלויה בי אנוס אני להפטר מהוראה אצל בנו (בתו). ברגשי כבוד וכו', מאיר מרקמן”.
דברים אחדים ולא יותר…
הרגיש את עצמו יותר חפשי ולא היה חושש עוד להסב פניו לאחוריו, וראה שני יהודים מאלה, שהיו אצל גרינבוים. הלכו שני אלה ודיברו כל כך בהרמת קול, בתנועות ידים למעלה ולמטה.
יאוש מיוחד תקפהו פתאום. בלי ספק מדברים משוחחים מן העובדא בישא שאירעה לו. בודאי ספרו להם בני ביתם של גרינבוים על דבר הגניבה, כלומר האבדה, והתאוה מאוד לשמוע חות דעתם עליו. אם יאשימוהו או ילמדו עליו זכות. והתחיל להצר פסיעותיו, והתקרב אליהם מן הצד, באופן שלא ירגישו בו. ושמע איך אחד מסביר לחברו את ענין סביבת האדמה ועמידת השמש, ומצייר לו על כף ידו את כדור הארץ…
נהנה מרקמן מאד וצחק בקרבו על פחדו לשוא, והתחיל למתוח הלאה את קו הרהוריו.
כן, כן יכתוב לאבות תלמידיו רק מלים אחדות, לכל היותר שורות אחדות. ודי. ובאופן זה יתפטר לאט לאט מכל שעותיו, לאחרונה גם משעתו של גרינבוים. וילך לעיר אחרת, למקום שאין מכירים אותו. כפי הנראה מהחרדה שחרדו יש ממון רב בנרתיק, יתחיל חיים חדשים, חיים שאין “פקד, פקדתי, פקדת”.
“להיכן אדם רץ כך ונתקל בעוברים?” שמע קול שוטר הולך לצדו, ושתי עיניו מתגלגלות רצוא ושוב בלטישה חודרת וסקירותיו מוצלפות באלכסון משונה, כשהלה אומר: “ידעתי ממעשה נורא שלך, ידידי, הענין לא קל, כמו שאתה חושב”.
“נו, להיכן רץ האדון?”
“כך, לטייל”.
“לטייל רצים כך?… ומפריעים את האנשים בחביטה בצד ובכתף?… באידך גיסא אין דרך?”
"לא רצתי… שכחתי… ומהרתי… כך… "
“מה אדוני מגמגמם: ידעתי טיבם של המגמגמים.”
“מה שם האדון? באיזה רחוב יושב האדון, באיזה נומר?”
“מאיר מרקמן, ברחוב האלות, נומר 158”.
כתב לו השוטר את שמו ואת שם הרחוב והלך לו.
נפגע מרקמן בפצע לבבו, והחל לזוב דם… השוטר כפי הנראה כבר יודע מה, כתב לו שמי ושם רחובי, למה לו אלה?…
נודע הדבר! פרכס בו לבו…
כמו מתאבן נשאר על מקומו, ולא יכול לזוז, החליט בלבו; יהיה מה שיהיה – אשוב הביתה.
דרך סימטות מעוקלות המוארות בצמצום גרר אחריו רגליו הביתה.
נדחק למעונו, ופתח הדלת וזרם חיים סואנים לקראתו. נדחקים נחפזים אליו ילדיו וחוטפים את ידיו לנשיקה. ונפשו רותחת ורועדת: “לו ידעו בני מה אביהם… ואולי עוד מעט יובא בכלא…”
נרעש שאל בשלום רעיתו.
"שלום לי. אבל מה שלומך. הוא היה פה… "ענתה האשה בניחותא, בהפסקת שיעול צרוד.
“מי מי?” שאל מרקמן בסערת חמה.
“הוא, ברנרד, בנו של הגביר גרינבוים”, אמרה האשה אחרי שהשתעלה קצת, “הוא בא לשאול עליך, לדעת שלומך, ספרו לו כי עזבת בית אביו באיזה מיחוש הראש. מה שלומך באמת, מאיר?”
“מממה ממה?” שאל. מרקמן נרעש נפחד, “מה אמר עוד…?”
“לא כלום. ישב קצת ויאמר כי אפשר יבוא עוד היום. והלך לו… הרפתה מחלת ראשך?”
ידע מרקמן ביאה זו מה טיבה… הבין את מין דרישת שלום זו, שדרש ברנרד גרינבוים.
עשה הפחד כתמים על פניו וכבר רואה לפני עיני רוחו את בן גרינבוים בא בלווית ג’נדרם לעשות חיפושים בבית. וכבר רואה הוא את הנחושתים שהוכנו בשבילו…
הוי, הוי, מה מאושר היה לפני שתי שעות. מה קנא עתה במצבו אז בלי נעלים, משוקע בחובות, אבל בלב ישר, רוח נכון ובטוח…
טירופו הלך ונתחזק. בלבולו הלך ונתגבר והיה ירא פן באמת יאבד את כשרון המחשבה וישתגע, והחליט לספר לכל לפחות את כל הדבר לאשתו לשפוך לפניה שיחו ולגלות לה הסוד, אולי תדע לעוץ לו.
לקח אותה לחדר המטות וחטף את הנרתיק היפה של עור מכיסו, ולפני סיור המעשה חפץ להרעישה ולהראות לה “אוצר”.
ביד רועדת פתח הנרתיק ומצא בו – חבילה של ניר חלק וחדש…
טפו…
וחיוך נתעב פרץ מפיו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.