רקע
יצחק פרנהוף
האיש הגדול
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

ויהי איש אחד, והאיש גדול מאוד. לו עוז וכוח, אומץ וגבורה. לו אוצרות יקר וסגולות מלכים… הכל יכול האיש הזה, ידו לא קצרה מעשות כל דבר להנאתו ולטובתו, גם לא מנע לבו מכל תענוג והנאה. בכל יום העתיק מושבו לטירה אחרת מארמנותיו הרבים, אשר היו לו על חופי ים־תכלת, בסתר יערים טמירים, בפרדסי קסמים ועל פסגת הרים רומנטיים…

וגדול היה האיש הזה…

כוח השפעתו גדול מאד. הכל נכנע לפניו וסר למשמעתו… עשיר ורש, איש מנומס וגס, חכם והדיוט, גם בני “הספירה העליונה” גם בני השוק… הוא מביט אליהם ומשעבדם לו. הוא פועל על עצביהם ומשפיע על חושיהם, יאנסם לצחוק ועליזות, לעצבון וגרוי. הכל יעשה כחפצו אין מסרב לו.

גם על ההרהורים הוא מצוה. הוא כובש את המחשבות שבמוח והזעזועים שבלב. ותשתעבדנה לו. כל הרגשות הנפש, ניקוריה, יסוריה, ניצוציה ושביביה התקבצו בו. כל ימי האיש הזה כחגים. תמיד הזמין אורחים רבים סביב לשולחנו, הערוּך בכל נועם. קרואיו היו יהודים ממינים שונים: חסידים ומשכילים, אדוקים ואפיקורסים, נעלבים ועולבים, בעלי־אגרוף וחלשים. גם נשים יפות ובתולות צעירות לא חסרו בביתו. ארוחתו דשנה בבזבוז ובפזרנות, לא במסכנות וכילות. קרואיו “אוכלים ושותים וחוגגים” עד חצות־הלילה, ולפעמים עוד יותר, עד השעה הראשונה, השניה והשלישית. האיש הגדול יושב ושופך שלטונו על קרואיו. כל מה שיאמר בעל־הבית, האורחים עושים. כל אחד מדבר את אשר ישים הוא בפיו. כחומר ביד היוצר הנם בידו. כטוב לבו, הוא משתמש בשעת הכושר ומזווג זווגים בין אוכלי לחמו, והזוג יחיה חיים נעימים ומאושרים. ויש אשר הוא רואה נחיצות הדבר, להעציב אחדים מהמסובים על שולחנו. אז תחלוף שמחתם, שריריהם מצטמקים, רטט עובר בכל עצמותיהם והם מתעלפים. והאיש הגדול מתענג על המחזה ומשתעשע בו, אך לא מרוע לב…

כביר הוא האיש הזה.

וכאשר יצלצל פעמון המגדל על גג בית־המועצה: אחת, שתים או שלוש, אז ישובו אורחי האיש הגדול לבתיהם. בחוץ נדם הכל… ממעל תלוי ים־תכלת נקפא וירח כסף רוחץ בו… והאיש הגדול הולך עם אורחיו לשלחם. ובשובו הוא מרגיש בדידות… והוא שב דרך מעלות גבוהות וצרות, דרך אכסדרה אפלה לחדר קטן, מלא אויר מחניק בדיוטה עליונה. הוא מביט בבת צחוק של תוגה על כתלי החדר המעושנים, על רהיטיו הפשוטים, הבלים והשבורים… הוא מרכין קומתו, מוציא חתיכת פת קיבר מארון עץ, ממרח את הלחם בחמאה בקצה סכין שהחליד, וגם שנים־שלשה בצלים… עיף ויגע הוא מניח את קסתו מן הצד… ובעודו מגהק ומפהק, יפול על הספה השבורה, שתוכה נראה לחוץ, ולועס את סעודתו בתאבון.

האיש הגדול הזה הוא סופר בשפת עבר!…


המלצות קוראים
תגיות