רקע
יצחק פרנהוף
להניח תפילין
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

בנעוריו ידע רק “ארבע אמות של הלכה”.

היום בוער. גלגל של אש שולח קוים לוהטים מבעד החלון אל בית־המדרש. כל ברואי מטה עיפים. ה“בחורים” יוצאים החוצה ומבקשים להם מקום, לשאוף רוח. והוא, מאיר החצרוני, יושב כפוף אצל עמודו הקטן ולומד, הוא אוהב את הבדידות והמחשבות שבבדידות. קולו משתפך בנעימות כתלי בית־המדרש הריק, והוא נהנה מקולו. הוא מוצא מין מתיקות ולחלוחית בניגון הגמרא.

ליל חורף. בשעה הרביעית בלילה הוא פותח לבדו את בית־המדרש השרוי באופל. ידיו הרועדות מדליקות את העששית. דומיה מסביב. הכל נרדם. גם הכתלים והתנור נרדמים. גם הספרים והתוכן שבספרים ישנים… גם הצללים שעל הקירות עומדים בלי נוע ונרדמים. והוא יושב בחצי האופל, מתכוץ ומצטמצם ולומד. דעתו עתה צלולה ביותר. הוא מעמיק ויורד לעומקא דדינא. הוא שמח במצאו סוגיא חמורה, סוגיא דוקא ולא אגדתא. גם אגדה הוא אוהב, אבל רק “בין מנחה למעריב”, כשמוחו מטושטש מעט ולבו עיף מלמודי כל היום.

חוץ ממה שהיה עוסק בתורה, היה לו עוד עסק אחר: התפילה.

תפילתו היתה נשמתו. הוא ידע, למי הוא מתפלל ולמה הוא מתפלל. כשעומד בתפילה ונדמה לו, שהוציא מלים מפיו, שלא כוון לבו בהן, היה מצטער מאוד. רגשי צערו היו נבלטים על קמטי מצחו הגדול. “לך פטפט דברים של מה־בכך לפני מלך בשר־ודם! הירצך?”… אז יחזור על המלים האלה וידגישן בהטעמה מיוחדה. כשתפילתו שגורה בפיו, ירגיש גדלות והשבעת רצון ותתנוצצנה דמעות בעיניו. הוא אינו מוחה אותן. מצוה לבכות. ומה איכפת לו? אדרבה, עוד מצוה אחת.

וכשהגיע לשנת שלוש־עשרה והתחיל להניח תפילין, כמעט נשתגע מרוב התלהבות. הוא היה מכוון בהנחת תפילין “כמו שצונו הקב”ה“. ויהי משעבד את כל תאות לבו ונפשו לעבודתו ית”ש. ויהי נזהר מאוד בנשיקת התפילין, במשמושם, בחליצתם באופן היותר מדויק. בכל יום היו בעיניו כחדשים, ויהי חי בהם. ההנחה, הכריכה וההדקה היו גורמים נכבדים בהויתו.

כה חלפו עליו ארבע־חמש שנים. התלהבותו לא פסקה ודבקותו לא חדלה.

ויהי היום לפני תפילת שחרית, ומאיר החצרוני יושב ולומד בבית־המדרש, כמנהגו, ומסתבך באיזה ענין מסוכסך. ולמען בדר את רוחו, הוא נשקף מעט מבעד החלון, כמנהגו. והנה, מעשה שטן, בת אלטר שטינברג, נערה כבת שבע עשרה שנה, יושבת על האצטבא, קוראה בספר, עיניה מבריקות, שערותיה קוסמות.

באותה שעה ניתז ניצוץ אחד מעיניה של הנערה ונשר לתוך עיניו של מאיר.

חום נעים עבר בכל גופו. אותות הזדעזעות הסתמנו בכל אבריו.

הצבור מתפלל, והוא אינו זז מהחלון. סקרנותו גדלה מרגע לרגע…

הצבור כבר כילה להתפלל, והוא עומד וחולם. נפשו מתמוגגת והוא עושה הכנות מיכניות להניח את התפילין.

אז נזכר, כי “המניח תפילין צריך להזהר מהרהור תאות אשה. ואם אי אפשר לו בלא הרהורים, מוטב שלא יניחם לעולם”. והוא אינו מניח היום תפילין.

בלילה הוא חולם, והנה גוּלגוֹלת אחת בעינים מתות, בפנים מרוסקים, צפה על פני ים של דם… ועל השלד חרות: “קרקפתא דלא מנח תפילין”.

הוא משכים קום ומצטער מאוד. והמצטער פטור מן התפילין…

יום עובר אחר יום, ואין דעתו מיושבת עליו. בת אלטר שטינברג מנקרת בלבו. ואינו יכול לעכב בנפשו, שיסיח דעתו מאותה ריבה… הוא מרגיש, כי כבר קיבל שם “פושע־ישראל בגופו” והשם הזה מחמיץ, מעלה תסיסה, התגוששות והתנגשות הדעות…

לאט לאט הוא מתחיל להתיחס בקרירות להשאלה הזאת. ההרגל פגם את חידוד “מוסר־כליותיו”. מצות תפילין בעיקרה מתחילה להיות רפויה בידו. הוא מפקפק: אולי אמת, מה שיחשבו האחרים, כי מצות תפילין היא המצאת הפרושים, וכונת הכתוב באמרו: “וקשרתם והיו לטוטפות”, היא כמו “קשרם על לוח לבך”…

רוחו עושה טיסות וקפיצות גדולות…

הציץ ונפגע…

כל מה שהיה מכבר, נלקח ממנו… הכל אבד… ומצות תפילין לא עלתה על לבו.

הוא קם לו ממטתו בבוקר, רוחץ פניו וחצי גופו. לובש בגדיו ואוכל פת שחרית. בן־חורין הוא. הוא מרגיש את הנעימות שבחירות, את המתיקות שבחירות…

הוא נשא אשה, גם הוליד בן, ותפיליו לא יעלו על לבו. תפיליו מונחים בפינה מוסתרת. התיק כבר בלה. ה“בתים” נתישנו ונתמזמזו. “השין” נמחקה, הרצועות נתמעכו, נתעפשו ונדבקו להתיתורא, עד שאין להסירן בנקל משם.

ברבות הימים הכל נשכח…

פעם ראה את תינוקו משתעשע בתפיליו, סוחבם ברצועותיהם על הארץ…

אז יחוש כאב חד, זכרונות מתהום הנשיה יעלו בלבו. יזכור את הרוחניות של ימי ילדותו, את קדושתם של “כלי שעשועים” האלה…

אבל כבר לא יוכל להחניק את החרות שבנפשו. אז ימהר חיש, להסתיר את התפילין, לקבור את זכרן..

כן חי ימים רבים רחוק מהיהדות המעשית, וכל השפעה מן החוץ לא גרמה לו, לשנות סדרי חייו.

ויחשוב האיש, להיות כן עד סוף כל הימים.

אך האורב קם לו מביתו…

בימים ההם קמו מעוררים בישראל.

מעוררים קמו, שהשמיעו את תרועת התקומה ברחובות היהודים, לא הניחו את חבוקי התנומה לישון… בחזקה קרעו את החלונות, בחזקה משכו את מיתרי המסך, ושטף אור פרץ אל החדרים האפלים… ואם “ישני שחרית” התעצלו לקום בהתנצלותם: “עוד מעט שנות, עוד מעט תנומה”… היו המעוררים גוזלים את בניהם מחיקם. ועל כרחם נאלצו גם האבות לפקוח עינים…

הבנים השיבו את לב אבותם ליהדות הישנה…

גם בנו של מאיר החצרוני נתגדל באויר כזה, רוח העת צרר גם אותו בכנפיו.

ועוד בהיותו ילד, התחיל להטריד את אביו בשאלות:

– אבא, מה אתה, “יהודי” או לא?

– מובן, כסילי, שיהודי אני!

– וחיים־יעקב שכננו, מה הוא?

– גם הוא יהודי!

– ומדוע אין אתה מתנהג כמותו? הוא מתפלל בכל יום, מניח בראשו ועל זרועו איזה דבר מעור שחור. ומדוע אין אתה מניח זאת?

– בּה. כשתגדל, תדע הכל. לעת־עתה הנך עוד ילד.

וכשגדל, ידע הילד הכל. ידע, כי אביו אינו נוהג כשורה, אבל בוש להכלים את אביו – וישתוק.

– אבא. בנו של הד"ר פדהצור לומד לדבר בשפת עבר… בשפה הזאת, יאמר, דברו אבותינו. האמת? מדוע לא תלמדני גם אתה את השפה הזאת?

– טוב, טוב בני. תלמד מהיום את השפה הזאת גם אתה…

הוא נסחף בחזקה לאותם החיים, שהאביד בידיו.

בסתר נפשו הוא מתחיל להרגיש קמעא קמעא איזה געגועים… אבל טרם אמר לחזור למקום שיצא משם…

– אבא, חברי בגמנזיום התחיל היום להניח תפילין. אנוכי, ביום העשרים ליוני הלא תמלאנה לי שלוש עשרה שנה, ואין אני רואה כי תעשה הכנות לזה… אבא, יהודי אני ויהודי אתה… וככל אחי היהודים חפץ אני להניח תפילין…

פני האב נמלאו דם, הוא הבין את דברי הבן, ויחש עקיצה נוראה בלבו. הוא הבין את משמעות ההכנות, שבנו דורש ממנו… היתכן כי הבן יניח תפילין והאב לא יניח?

ויהי ביום העשרים לחודש יוני, ויתחילו שניהם האב בן השלושים ושש והבן בן השלש־עשרה – להניח תפילין…


המלצות קוראים
תגיות