ויהי איש אחד, והאיש גדול מאוד. לו עוז וכוח, אומץ וגבורה. לו אוצרות יקר וסגולות מלכים… הכל יכול האיש הזה, ידו לא קצרה מעשות כל דבר להנאתו ולטובתו, גם לא מנע לבו מכל תענוג והנאה. בכל יום העתיק מושבו לטירה אחרת מארמנותיו הרבים, אשר היו לו על חופי ים־תכלת, בסתר יערים טמירים, בפרדסי קסמים ועל פסגת הרים רומנטיים…

וגדול היה האיש הזה…

כוח השפעתו גדול מאד. הכל נכנע לפניו וסר למשמעתו… עשיר ורש, איש מנומס וגס, חכם והדיוט, גם בני “הספירה העליונה” גם בני השוק… הוא מביט אליהם ומשעבדם לו. הוא פועל על עצביהם ומשפיע על חושיהם, יאנסם לצחוק ועליזות, לעצבון וגרוי. הכל יעשה כחפצו אין מסרב לו.

גם על ההרהורים הוא מצוה. הוא כובש את המחשבות שבמוח והזעזועים שבלב. ותשתעבדנה לו. כל הרגשות הנפש, ניקוריה, יסוריה, ניצוציה ושביביה התקבצו בו. כל ימי האיש הזה כחגים. תמיד הזמין אורחים רבים סביב לשולחנו, הערוּך בכל נועם. קרואיו היו יהודים ממינים שונים: חסידים ומשכילים, אדוקים ואפיקורסים, נעלבים ועולבים, בעלי־אגרוף וחלשים. גם נשים יפות ובתולות צעירות לא חסרו בביתו. ארוחתו דשנה בבזבוז ובפזרנות, לא במסכנות וכילות. קרואיו “אוכלים ושותים וחוגגים” עד חצות־הלילה, ולפעמים עוד יותר, עד השעה הראשונה, השניה והשלישית. האיש הגדול יושב ושופך שלטונו על קרואיו. כל מה שיאמר בעל־הבית, האורחים עושים. כל אחד מדבר את אשר ישים הוא בפיו. כחומר ביד היוצר הנם בידו. כטוב לבו, הוא משתמש בשעת הכושר ומזווג זווגים בין אוכלי לחמו, והזוג יחיה חיים נעימים ומאושרים. ויש אשר הוא רואה נחיצות הדבר, להעציב אחדים מהמסובים על שולחנו. אז תחלוף שמחתם, שריריהם מצטמקים, רטט עובר בכל עצמותיהם והם מתעלפים. והאיש הגדול מתענג על המחזה ומשתעשע בו, אך לא מרוע לב…

כביר הוא האיש הזה.

וכאשר יצלצל פעמון המגדל על גג בית־המועצה: אחת, שתים או שלוש, אז ישובו אורחי האיש הגדול לבתיהם. בחוץ נדם הכל… ממעל תלוי ים־תכלת נקפא וירח כסף רוחץ בו… והאיש הגדול הולך עם אורחיו לשלחם. ובשובו הוא מרגיש בדידות… והוא שב דרך מעלות גבוהות וצרות, דרך אכסדרה אפלה לחדר קטן, מלא אויר מחניק בדיוטה עליונה. הוא מביט בבת צחוק של תוגה על כתלי החדר המעושנים, על רהיטיו הפשוטים, הבלים והשבורים… הוא מרכין קומתו, מוציא חתיכת פת קיבר מארון עץ, ממרח את הלחם בחמאה בקצה סכין שהחליד, וגם שנים־שלשה בצלים… עיף ויגע הוא מניח את קסתו מן הצד… ובעודו מגהק ומפהק, יפול על הספה השבורה, שתוכה נראה לחוץ, ולועס את סעודתו בתאבון.

האיש הגדול הזה הוא סופר בשפת עבר!…

בנעוריו ידע רק “ארבע אמות של הלכה”.

היום בוער. גלגל של אש שולח קוים לוהטים מבעד החלון אל בית־המדרש. כל ברואי מטה עיפים. ה“בחורים” יוצאים החוצה ומבקשים להם מקום, לשאוף רוח. והוא, מאיר החצרוני, יושב כפוף אצל עמודו הקטן ולומד, הוא אוהב את הבדידות והמחשבות שבבדידות. קולו משתפך בנעימות כתלי בית־המדרש הריק, והוא נהנה מקולו. הוא מוצא מין מתיקות ולחלוחית בניגון הגמרא.

ליל חורף. בשעה הרביעית בלילה הוא פותח לבדו את בית־המדרש השרוי באופל. ידיו הרועדות מדליקות את העששית. דומיה מסביב. הכל נרדם. גם הכתלים והתנור נרדמים. גם הספרים והתוכן שבספרים ישנים… גם הצללים שעל הקירות עומדים בלי נוע ונרדמים. והוא יושב בחצי האופל, מתכוץ ומצטמצם ולומד. דעתו עתה צלולה ביותר. הוא מעמיק ויורד לעומקא דדינא. הוא שמח במצאו סוגיא חמורה, סוגיא דוקא ולא אגדתא. גם אגדה הוא אוהב, אבל רק “בין מנחה למעריב”, כשמוחו מטושטש מעט ולבו עיף מלמודי כל היום.

חוץ ממה שהיה עוסק בתורה, היה לו עוד עסק אחר: התפילה.

תפילתו היתה נשמתו. הוא ידע, למי הוא מתפלל ולמה הוא מתפלל. כשעומד בתפילה ונדמה לו, שהוציא מלים מפיו, שלא כוון לבו בהן, היה מצטער מאוד. רגשי צערו היו נבלטים על קמטי מצחו הגדול. “לך פטפט דברים של מה־בכך לפני מלך בשר־ודם! הירצך?”… אז יחזור על המלים האלה וידגישן בהטעמה מיוחדה. כשתפילתו שגורה בפיו, ירגיש גדלות והשבעת רצון ותתנוצצנה דמעות בעיניו. הוא אינו מוחה אותן. מצוה לבכות. ומה איכפת לו? אדרבה, עוד מצוה אחת.

וכשהגיע לשנת שלוש־עשרה והתחיל להניח תפילין, כמעט נשתגע מרוב התלהבות. הוא היה מכוון בהנחת תפילין “כמו שצונו הקב”ה“. ויהי משעבד את כל תאות לבו ונפשו לעבודתו ית”ש. ויהי נזהר מאוד בנשיקת התפילין, במשמושם, בחליצתם באופן היותר מדויק. בכל יום היו בעיניו כחדשים, ויהי חי בהם. ההנחה, הכריכה וההדקה היו גורמים נכבדים בהויתו.

כה חלפו עליו ארבע־חמש שנים. התלהבותו לא פסקה ודבקותו לא חדלה.

ויהי היום לפני תפילת שחרית, ומאיר החצרוני יושב ולומד בבית־המדרש, כמנהגו, ומסתבך באיזה ענין מסוכסך. ולמען בדר את רוחו, הוא נשקף מעט מבעד החלון, כמנהגו. והנה, מעשה שטן, בת אלטר שטינברג, נערה כבת שבע עשרה שנה, יושבת על האצטבא, קוראה בספר, עיניה מבריקות, שערותיה קוסמות.

באותה שעה ניתז ניצוץ אחד מעיניה של הנערה ונשר לתוך עיניו של מאיר.

חום נעים עבר בכל גופו. אותות הזדעזעות הסתמנו בכל אבריו.

הצבור מתפלל, והוא אינו זז מהחלון. סקרנותו גדלה מרגע לרגע…

הצבור כבר כילה להתפלל, והוא עומד וחולם. נפשו מתמוגגת והוא עושה הכנות מיכניות להניח את התפילין.

אז נזכר, כי “המניח תפילין צריך להזהר מהרהור תאות אשה. ואם אי אפשר לו בלא הרהורים, מוטב שלא יניחם לעולם”. והוא אינו מניח היום תפילין.

בלילה הוא חולם, והנה גוּלגוֹלת אחת בעינים מתות, בפנים מרוסקים, צפה על פני ים של דם… ועל השלד חרות: “קרקפתא דלא מנח תפילין”.

הוא משכים קום ומצטער מאוד. והמצטער פטור מן התפילין…

יום עובר אחר יום, ואין דעתו מיושבת עליו. בת אלטר שטינברג מנקרת בלבו. ואינו יכול לעכב בנפשו, שיסיח דעתו מאותה ריבה… הוא מרגיש, כי כבר קיבל שם “פושע־ישראל בגופו” והשם הזה מחמיץ, מעלה תסיסה, התגוששות והתנגשות הדעות…

לאט לאט הוא מתחיל להתיחס בקרירות להשאלה הזאת. ההרגל פגם את חידוד “מוסר־כליותיו”. מצות תפילין בעיקרה מתחילה להיות רפויה בידו. הוא מפקפק: אולי אמת, מה שיחשבו האחרים, כי מצות תפילין היא המצאת הפרושים, וכונת הכתוב באמרו: “וקשרתם והיו לטוטפות”, היא כמו “קשרם על לוח לבך”…

רוחו עושה טיסות וקפיצות גדולות…

הציץ ונפגע…

כל מה שהיה מכבר, נלקח ממנו… הכל אבד… ומצות תפילין לא עלתה על לבו.

הוא קם לו ממטתו בבוקר, רוחץ פניו וחצי גופו. לובש בגדיו ואוכל פת שחרית. בן־חורין הוא. הוא מרגיש את הנעימות שבחירות, את המתיקות שבחירות…

הוא נשא אשה, גם הוליד בן, ותפיליו לא יעלו על לבו. תפיליו מונחים בפינה מוסתרת. התיק כבר בלה. ה“בתים” נתישנו ונתמזמזו. “השין” נמחקה, הרצועות נתמעכו, נתעפשו ונדבקו להתיתורא, עד שאין להסירן בנקל משם.

ברבות הימים הכל נשכח…

פעם ראה את תינוקו משתעשע בתפיליו, סוחבם ברצועותיהם על הארץ…

אז יחוש כאב חד, זכרונות מתהום הנשיה יעלו בלבו. יזכור את הרוחניות של ימי ילדותו, את קדושתם של “כלי שעשועים” האלה…

אבל כבר לא יוכל להחניק את החרות שבנפשו. אז ימהר חיש, להסתיר את התפילין, לקבור את זכרן..

כן חי ימים רבים רחוק מהיהדות המעשית, וכל השפעה מן החוץ לא גרמה לו, לשנות סדרי חייו.

ויחשוב האיש, להיות כן עד סוף כל הימים.

אך האורב קם לו מביתו…

בימים ההם קמו מעוררים בישראל.

מעוררים קמו, שהשמיעו את תרועת התקומה ברחובות היהודים, לא הניחו את חבוקי התנומה לישון… בחזקה קרעו את החלונות, בחזקה משכו את מיתרי המסך, ושטף אור פרץ אל החדרים האפלים… ואם “ישני שחרית” התעצלו לקום בהתנצלותם: “עוד מעט שנות, עוד מעט תנומה”… היו המעוררים גוזלים את בניהם מחיקם. ועל כרחם נאלצו גם האבות לפקוח עינים…

הבנים השיבו את לב אבותם ליהדות הישנה…

גם בנו של מאיר החצרוני נתגדל באויר כזה, רוח העת צרר גם אותו בכנפיו.

ועוד בהיותו ילד, התחיל להטריד את אביו בשאלות:

– אבא, מה אתה, “יהודי” או לא?

– מובן, כסילי, שיהודי אני!

– וחיים־יעקב שכננו, מה הוא?

– גם הוא יהודי!

– ומדוע אין אתה מתנהג כמותו? הוא מתפלל בכל יום, מניח בראשו ועל זרועו איזה דבר מעור שחור. ומדוע אין אתה מניח זאת?

– בּה. כשתגדל, תדע הכל. לעת־עתה הנך עוד ילד.

וכשגדל, ידע הילד הכל. ידע, כי אביו אינו נוהג כשורה, אבל בוש להכלים את אביו – וישתוק.

– אבא. בנו של הד"ר פדהצור לומד לדבר בשפת עבר… בשפה הזאת, יאמר, דברו אבותינו. האמת? מדוע לא תלמדני גם אתה את השפה הזאת?

– טוב, טוב בני. תלמד מהיום את השפה הזאת גם אתה…

הוא נסחף בחזקה לאותם החיים, שהאביד בידיו.

בסתר נפשו הוא מתחיל להרגיש קמעא קמעא איזה געגועים… אבל טרם אמר לחזור למקום שיצא משם…

– אבא, חברי בגמנזיום התחיל היום להניח תפילין. אנוכי, ביום העשרים ליוני הלא תמלאנה לי שלוש עשרה שנה, ואין אני רואה כי תעשה הכנות לזה… אבא, יהודי אני ויהודי אתה… וככל אחי היהודים חפץ אני להניח תפילין…

פני האב נמלאו דם, הוא הבין את דברי הבן, ויחש עקיצה נוראה בלבו. הוא הבין את משמעות ההכנות, שבנו דורש ממנו… היתכן כי הבן יניח תפילין והאב לא יניח?

ויהי ביום העשרים לחודש יוני, ויתחילו שניהם האב בן השלושים ושש והבן בן השלש־עשרה – להניח תפילין…

מרכבה ממש, שחורה ויפה במסעדות גדולות, כאותן המרכבות שנסיכים ואצילים נוסעין בהן. גם הסוסים הרתומים במרכבה סוסים ממש. יפים מאוד וגדולים, מקושטים ברתמה מהודרה, מצויינים בגדלם וברעמותיהם הנאות.

ואני, עבדכם הסופר, יושב בתוך המרכבה. והסוסים דוהרים והמרכבה מרקדה…

קול משק האופנים ושעטת פרסות הסוסים הצהילו מעט את רוחי הנכאה, ויפיגו כמעט את הצער מלבי הנעלב והנכלם על ידי מבטי הבוז, שהשליכו עלי נשי ביתו של רעי בעל־האחוזה פ., שבביתו אני גר זה שני שבועות, לבלות את ימי החום הבוער בעיר.

בכל מקום שהסופר העברי הולך, הוא נושא את דעותיו עמו…

כשהתחלתי להרצות לפני רעיתו של בעל־הבית ולפני שתי אחיותיה הבתולות ורעותיהן הצעירות את הדעות והמחשבות, המרפרפות בעולמנו, הייתי בעיניהן כבריה משונה – כחצי־משוגע.

ואהי מצטער כל־כך בשביל זה.

אך הואיל וראיתי כי כן, עזבתי את השיחה, שתתפתח לפי טעם הנשים.

– היודע מר לצאת במחולות? – שאלתני אחת העלמות בהמשך הדברים. ואני עניתי בשלילה.

– ולצאת על חלקת הקרח אתה יודע?

גם על זה עניתי בשלילה.

צחוק פרץ מפי הנשים. המתונות שבהן סקרו עלי בכונה במבט של רחמנות כמו על “בעל מום אומלל”. אחדות מהן רמזו עלי במבטים של בוז וקלסה: “מי לא יחול כיום הזה? ומי לא ידע להחליק על הקרח?”

בעל הבית, היודע את נפשי הסולדת, הרגיש תיכף את מורת־רוחי, על כן הציע לפני, לנסוע מעט “מסע־של־תענוג”, לפכח את צערי.

כדי להפיס את דעתי, צוה וירתמו לי את מרכבתו החדשה והיפה, ויצטדק לפני, על כי לא יוכל ללוותני בדרכי מחוסר פנאי.

והסוסים דוהרים והמרכבה מרקדה, ואני יושב בתוך העגלה, שיש לה ברק שחור כראי, והיא רצופה בפנים באטון ירוק יקר.

התנועה והטלטלה הנעימה מסיחות את דעתי מרעיונותי המסתבכים, משפלות רוחי, שהשפיעה עלי השיחה עם הנשים, ואני חש איזו נעימות, איזו רוממות, מעין אותה הנעימות ואותה רוממות הרוח, שאני מרגיש בשעה שיעלה בידי לכתוב סיפור יפה…

אין את נפשי להשתקע במחשבות, איזו הדרך באה עלי עתה אותה הרחבת הדעת, הכרת העצמות והגאות. אין את נפשי להרהר בדבר, אם גורם פנימי או גורם חיצוני משפיע עלי באותה שעה. דיי, שאני מתענג, ואני חושב על אודות מהותי, שנתגדלה בעיני ועל ישותי החשובה כעת שבעתים.

רעיונותי מקבלים עוד צורה ממשית ומוחשית על ידי אותות הכבוד, שבהם מקדמים אותי כל האנשים העוברים על הדרך, אשר אנוכי נוסע.

אני נוסע וכל אכר הרואה אותי, מניח במהירות את כלי מלאכתו, מסיר בזרועותיו החשופות את כובעו מעל ראשו, כופף קומתו ומשתחוה לקראתי. כל אכרה תחוה קידה והשתחויה כנגדי, מעט בפישוט ידים ורגלים. שכור־התענוגים אני מתחיל לפשפש במעשי, שעל ידם אני זוכה לכל הכבוד הזה…

ובעודני הוגה במחשבות כאלה, והנה מרכבתי כבר מתנהלת לאטה בחוצות העיר הקטנה ס.

ופה מחזה חדש.

כל יהודי העיר הקטנה הזאת, העסוקים במשא־ומתן על מגרש העיר, הדומה לגל של אשפה, מניחים את כל עסקיהם ועומדים בשורה ולוטשים עין עלי. הלטישה הזאת מפיקה מין יראת־הכבוד והרוממות. מניפים הם את ידיהם בהרמות תכופות אל מול כובעיהם, להסירם לכבודי מעל ירמולקותיהם בהתפעלות ובהתלהבות. כל יהודית מוכרת בשוק קמה ממושבה הכן להביט עלי. כל נערה שבעיר מציצה מן החלונות…

אני יורד מעל מרכבתי, לקנות בחנות הסמוך לי סקריקין¹ בשביל ילדי רעי. והנה המון חנונים וחנוניות מכתירים אותי, קוראים לי בכל מיני שמות של כבוד: “מה יחפץ האדון? מה יקנה הפריץ?” כולם מתקוטטים עלי, כל אחד משבח את סחורתו ומזלזל בסחורת חברו בפני.

אני מצמצם את עצמי בגדלות עשויה, לשבית הריב, אני מטיף להם לקח על השלום. הם “עושים אזנם כאפרכסת” לשמע דרשתי, ואני עולה לי על המרכבה.

בשובי לכפר, אני זן את עיני עוד הפעם בהמון המעריצים אות וחולקים לי כבוד ויקר, החביב לי מאוד.

אל תשחקו לי אחי הסופרים! הלא “קרוצי חומר” גם אתם, ובמדה ידועה חביב הכבוד גם עליכם…

והסוסים דוהרים והמרכבה מרקדה… ומוחי חושב וחושב, להיות נוקב ויורד עד תהום העובדה הזאת. אני חפץ לדעת את הסיבה האמיתית, את הטעם הנכון, מדוע יפזרו לי כבוד כזה. הלא זר ומוזר אני להם. בפעם הראשונה ראוני היום.

רעיוני עסוקים בענין הזה ברצינות, בכובד ראש ובעיון.

פתאום יעלה רעיון על לבי, ואני שוחק על עצמי, כי לא ידעתי זאת מראש.

הלא בימים האחרונים כתבתי סיפור יפה מאוד, כל העתונים העברים ספרו בשבחו, ועל ידו נודע טבעי בעולם. בודאי קראו אנשי העיר הקטנה הזאת את סיפורי, או אולי שמעו רק את שמעו הטוב, וכל אחד חמד בסתר לבו לדעת את המחבר “פנים בפנים”, והנה בישר להם רעי בעל־האחוזה הקרובה אל העיר, כי הסופר בעל הסיפור המהולל הוא ידידו, ועתה יבוא “לשכון כבוד” במעונו – ותהום כל העיר… “הסופר יבוא… הסופר יבוא”… וכשראוני היום נוסע במרכבתו של בעל האחוזה הבינו – הלא הם יהודים בעלי מוחות טובים! – כי אני אני הוא המחבר תאות־נפשם. וסופר כזה, אם יבוא לעירם, איך לא יראו לו אותות הכבוד?

בלי ספק ערג לבם מאוד, לקחת דברים אתי ולא רק לראות אותי… אבל אין העת דחוקה. הלא אשאר בכפר. מחר או מחרתים יבואו הכפרה, “לשבוע זיו תמונתי”, או אני אופיע עוד הפעם בעירם לשעות מספר, להשתעשע שם אתם..

הכל ברור וקים, הכל פשוט בתכלית הפשטות. אבל עוד פקפוק אחד מטריד את מחשבותי.

התינח יהודים שבעדם ובשפתם אני כותב, המה ידעו לכבד את סופריהם כראוי להם. אבל אכרים “אינם־יהודים”, שלא קראו ולא ידעו את סיפורי, מדוע יתנפלו אלה לרגלי?

אבל גם את הקושיא הזאת תרצתי על הצד היותר טוב! בודאי אמרו היהודים לאחד המיוחד שבאכרים, הדרים בתוכם: “דע לך איוניה, שאחד הסופרים בא לגור בתוכנו. אנא, איוניה, תנו לו כבוד, הסירו את כובעיכם בפניו. הלא תדע לך, ידידנו, כי כאשר יבוא קדוש למחנכם, אז נכבד אותו גם אנחנו. ב”ספרי־תורה ב“חופת חתנים” אנחנו יוצאים לקראתו, וממעלתכם אין אנו מבקשים בשביל “הגדול” שלנו, אלא מעט כבוד בלבד, כבוד שאינו דורש עמל רב וחסרון כיס, רק הסרת־הכובע, ודי. מה איכפת לכם?…"

אז ישמע איוניה והדברים נכנסים ללבו. מדוע לא? היהודים מבקשים, נמלא חפצם. והוא יוצא ומספר זאת למיכילא, ומיכילא לפטרא, וחברא חברא אית ליה. כה יצא הקול בכל הסביבה. ומה התימה? הכל פשוט בתכלית הפשטות!

ההשערה הזאת נתחזקה בלבי יותר, בבואי לחדרי. קראתי עוד הפעם את סיפורי. ראיתי, כי באת נעלה הוא על כל תהלה, ואני בעצמי לא הבנתי את ערכו עד היום… אחזתי את סיפורי בעונג רוח וכמעט נשקתיו בפי…

על ידך, סיפורי, זכיתי לכל הכבוד הזה!

בו בלילה ישנתי בנעימות מיוחדה וחלמתי חלומות טובים…

למחרת השכמתי קוּם בבקר, ואני יוצא לחוץ. האויר בכפר משיב נפש, העצים נותנים ריח. השמים טהורים ובהירים ורק פה ושם מתפשטים גזרי עבים לבנים קטנים ונעימים. הם מתנועעים לאט ובמנוחה, בחשאי, כאילו יאבו לאמור לנו: אל תיראו, בני־אדם, היום לא נמטיר עליכם…

ואני מחליט בלבי, ללכת היום ברגל לאט לאט בכל אותו הדרך שעברתי אתמול במרכבה. הנסיעה בחפזון מעכבת את העין לראות את כל מראות הטבע, והסביבה פה היא כל כך יפה… קסם שפוך על פני כולה… שם מתנשאים בשיא חוסנם הרים גבנונים ועליהם, שם שם במקום שאין העין שולטת, מתנוססים בתים קטנים, אהלים יפים… בין ההרים יראה הר גבוה ותלול מאבני גיר, אשר הטבע הקציעהו כמו בקו… ועל ההר שם, גבוה מאוד, יער יפה, שעציו הנפלאים יפרשו ענפיהם, יתערבו זה בזה ויתלכדו יחד אחדות שלמה, עמו יראים המה, לבל יפלו מהר נורא כזה…

כדאי ללכת רגלי, לטפס על ההרים…

ואני הולך לי. רוח נעים נושב, איזה רוך משתפך בקרב לבי. ואני חש, כי כנפי “בנות השיר” מתנועעות בי ומשיקות… התחלה חדשה לסיפור נעלה, לשיר חדש!

כסור מעלי “רוח הקודש”, אני רואה דבר חדש, זר ומפליא…

הנה אכרים ואכרות עוברים על פני ולא יעלה על לב אחד מהם לברכני, להסיר את כובעו ולהשתחוות לפני….

מה זאת?

ואני התובע בקרב לבי את הכבוד מאתמול… ויש לי הזכות לתבוע אותו היום ביתר שאת, כי עוד מעט סיפור חדש ידפס מאתי, סיפור נעלה כערכי על סיפורי הקודם – ואין משים לבו אלי.

האכרים, כמו להכעיס, שקועים במלאכתם בשדה, ואין פונה אלי.

שם יושב לו אכר. לפניו בוערים גזרי־עץ נרקבים, והוא מעשן את מקטרתו. אני עומד נכחו, עיני מפיקות תחנונים ודורשות ממנו את ההתבוננות המגיעה לי. אך הוא לא קם ולא זע ממני…

מה? הלא אני הסופר הגדול מאתמול… וכמו שכבדתני אתמול, הלא חייב אתה להוקירני גם היום…

אלכה לי אל העיר הקטנה – אמרתי בלבי – אמצא את אחי היהודים, כי סוף סוף הלא רק בשבילם אני עובד וכותב. המה יקבלוני בסבר פנים יפות. על כפים ישאוני. המה יתפארו בי ואני בהם… אדבר אתם על אודות סיפורי. אציע לפניהם את רעיון סיפורי החדש… אשאל אותם על מצבם. אנחמם מיגונם. אלמד אותם פרק בהלכות החיים…

שקוע במחשבות כאלה אני הולך לי ואני רואה, כי רגלי כבר עומדות בחוצות העיר הקטנה.

אבל אל אלהים אדירים! מה זאת?!

גם פה נשתנו סדרי בראשית… אין מביט עלי, אין מסתכל בי, אין מברכים אותי בשלום. כולם טרודים במלאכתם, בעסקיהם ובריבותיהם.

אני סובב בחוצות העיר, וראשי עלי כגלגל, עד שאינני יודע מה אני מחפש, מה אני רוצה. אני מרגיש את עצמי בודד ונעזב. נשמתי מסתלקת ממני…

מה? השכחתם יהודים, מי ומה אני? הסופר הכותב את הסיפור המהולל אשר פזרתם לי אתמול כבוד ותהילה… גם מאיוניה בקשתם, כי יעשה לי כבוד ויקר. הלא בקשתם?… לא?… ומדוע חרדו האכרים לכבדני? הכּה חלש כוח זכרונכם? בטלנים אומללים! או אולי רק צרותיכם אשמות בכל אלה, רק אסונכם הגדול…

אני סר אל אותה החנות מאתמול, לקנות שמה הרבה יותר סיקריקים מאתמול…

אבל אין שם כל תנועה וחיים עתה. הם עונים על שאלותי במתינות ובשעמום…

אני מרגיש לחץ ודחק בלבי. דמעותי שמות מחנק לגרוני…

אני מסב פני, לשוב לביתי וסוף כל סוף שם אחד את לבו אלי…

נער קטן ויחף, ודוקא נער יהודי, הכירני, כי אני הוא הפריץ מאתמול, ויזרוק עלי צרורות עפר. יהודים “גדולים” רואים, מושכים בכתפיהם, ובת־שחוק מרחפת על שפתותיהם..

“שמעיה טודרוס!” – שומע אני את קולו של אחד מהם – “שמעיה טודרוס! הלא זה הוא “האשכנזי” מאתמול, אשר חשבנוהו לאיזה “פריץ”, מפני שנסע במרכבה כבוּדה...”

“ה־ה־ה!”

המסוה נופל! כמה מן האירוניה!

לא לי, אחי הסופרים לא לי חלקו אתמול את כל הכבוד הזה, כי אם למרכבה ולסוסיה…