מרכבה ממש, שחורה ויפה במסעדות גדולות, כאותן המרכבות שנסיכים ואצילים נוסעין בהן. גם הסוסים הרתומים במרכבה סוסים ממש. יפים מאוד וגדולים, מקושטים ברתמה מהודרה, מצויינים בגדלם וברעמותיהם הנאות.
ואני, עבדכם הסופר, יושב בתוך המרכבה. והסוסים דוהרים והמרכבה מרקדה…
קול משק האופנים ושעטת פרסות הסוסים הצהילו מעט את רוחי הנכאה, ויפיגו כמעט את הצער מלבי הנעלב והנכלם על ידי מבטי הבוז, שהשליכו עלי נשי ביתו של רעי בעל־האחוזה פ., שבביתו אני גר זה שני שבועות, לבלות את ימי החום הבוער בעיר.
בכל מקום שהסופר העברי הולך, הוא נושא את דעותיו עמו…
כשהתחלתי להרצות לפני רעיתו של בעל־הבית ולפני שתי אחיותיה הבתולות ורעותיהן הצעירות את הדעות והמחשבות, המרפרפות בעולמנו, הייתי בעיניהן כבריה משונה – כחצי־משוגע.
ואהי מצטער כל־כך בשביל זה.
אך הואיל וראיתי כי כן, עזבתי את השיחה, שתתפתח לפי טעם הנשים.
– היודע מר לצאת במחולות? – שאלתני אחת העלמות בהמשך הדברים. ואני עניתי בשלילה.
– ולצאת על חלקת הקרח אתה יודע?
גם על זה עניתי בשלילה.
צחוק פרץ מפי הנשים. המתונות שבהן סקרו עלי בכונה במבט של רחמנות כמו על “בעל מום אומלל”. אחדות מהן רמזו עלי במבטים של בוז וקלסה: “מי לא יחול כיום הזה? ומי לא ידע להחליק על הקרח?”
בעל הבית, היודע את נפשי הסולדת, הרגיש תיכף את מורת־רוחי, על כן הציע לפני, לנסוע מעט “מסע־של־תענוג”, לפכח את צערי.
כדי להפיס את דעתי, צוה וירתמו לי את מרכבתו החדשה והיפה, ויצטדק לפני, על כי לא יוכל ללוותני בדרכי מחוסר פנאי.
והסוסים דוהרים והמרכבה מרקדה, ואני יושב בתוך העגלה, שיש לה ברק שחור כראי, והיא רצופה בפנים באטון ירוק יקר.
התנועה והטלטלה הנעימה מסיחות את דעתי מרעיונותי המסתבכים, משפלות רוחי, שהשפיעה עלי השיחה עם הנשים, ואני חש איזו נעימות, איזו רוממות, מעין אותה הנעימות ואותה רוממות הרוח, שאני מרגיש בשעה שיעלה בידי לכתוב סיפור יפה…
אין את נפשי להשתקע במחשבות, איזו הדרך באה עלי עתה אותה הרחבת הדעת, הכרת העצמות והגאות. אין את נפשי להרהר בדבר, אם גורם פנימי או גורם חיצוני משפיע עלי באותה שעה. דיי, שאני מתענג, ואני חושב על אודות מהותי, שנתגדלה בעיני ועל ישותי החשובה כעת שבעתים.
רעיונותי מקבלים עוד צורה ממשית ומוחשית על ידי אותות הכבוד, שבהם מקדמים אותי כל האנשים העוברים על הדרך, אשר אנוכי נוסע.
אני נוסע וכל אכר הרואה אותי, מניח במהירות את כלי מלאכתו, מסיר בזרועותיו החשופות את כובעו מעל ראשו, כופף קומתו ומשתחוה לקראתי. כל אכרה תחוה קידה והשתחויה כנגדי, מעט בפישוט ידים ורגלים. שכור־התענוגים אני מתחיל לפשפש במעשי, שעל ידם אני זוכה לכל הכבוד הזה…
ובעודני הוגה במחשבות כאלה, והנה מרכבתי כבר מתנהלת לאטה בחוצות העיר הקטנה ס.
ופה מחזה חדש.
כל יהודי העיר הקטנה הזאת, העסוקים במשא־ומתן על מגרש העיר, הדומה לגל של אשפה, מניחים את כל עסקיהם ועומדים בשורה ולוטשים עין עלי. הלטישה הזאת מפיקה מין יראת־הכבוד והרוממות. מניפים הם את ידיהם בהרמות תכופות אל מול כובעיהם, להסירם לכבודי מעל ירמולקותיהם בהתפעלות ובהתלהבות. כל יהודית מוכרת בשוק קמה ממושבה הכן להביט עלי. כל נערה שבעיר מציצה מן החלונות…
אני יורד מעל מרכבתי, לקנות בחנות הסמוך לי סקריקין1 בשביל ילדי רעי. והנה המון חנונים וחנוניות מכתירים אותי, קוראים לי בכל מיני שמות של כבוד: “מה יחפץ האדון? מה יקנה הפריץ?” כולם מתקוטטים עלי, כל אחד משבח את סחורתו ומזלזל בסחורת חברו בפני.
אני מצמצם את עצמי בגדלות עשויה, לשבית הריב, אני מטיף להם לקח על השלום. הם “עושים אזנם כאפרכסת” לשמע דרשתי, ואני עולה לי על המרכבה.
בשובי לכפר, אני זן את עיני עוד הפעם בהמון המעריצים אות וחולקים לי כבוד ויקר, החביב לי מאוד.
אל תשחקו לי אחי הסופרים! הלא “קרוצי חומר” גם אתם, ובמדה ידועה חביב הכבוד גם עליכם…
והסוסים דוהרים והמרכבה מרקדה… ומוחי חושב וחושב, להיות נוקב ויורד עד תהום העובדה הזאת. אני חפץ לדעת את הסיבה האמיתית, את הטעם הנכון, מדוע יפזרו לי כבוד כזה. הלא זר ומוזר אני להם. בפעם הראשונה ראוני היום.
רעיוני עסוקים בענין הזה ברצינות, בכובד ראש ובעיון.
פתאום יעלה רעיון על לבי, ואני שוחק על עצמי, כי לא ידעתי זאת מראש.
הלא בימים האחרונים כתבתי סיפור יפה מאוד, כל העתונים העברים ספרו בשבחו, ועל ידו נודע טבעי בעולם. בודאי קראו אנשי העיר הקטנה הזאת את סיפורי, או אולי שמעו רק את שמעו הטוב, וכל אחד חמד בסתר לבו לדעת את המחבר “פנים בפנים”, והנה בישר להם רעי בעל־האחוזה הקרובה אל העיר, כי הסופר בעל הסיפור המהולל הוא ידידו, ועתה יבוא “לשכון כבוד” במעונו – ותהום כל העיר… “הסופר יבוא… הסופר יבוא”… וכשראוני היום נוסע במרכבתו של בעל האחוזה הבינו – הלא הם יהודים בעלי מוחות טובים! – כי אני אני הוא המחבר תאות־נפשם. וסופר כזה, אם יבוא לעירם, איך לא יראו לו אותות הכבוד?
בלי ספק ערג לבם מאוד, לקחת דברים אתי ולא רק לראות אותי… אבל אין העת דחוקה. הלא אשאר בכפר. מחר או מחרתים יבואו הכפרה, “לשבוע זיו תמונתי”, או אני אופיע עוד הפעם בעירם לשעות מספר, להשתעשע שם אתם..
הכל ברור וקים, הכל פשוט בתכלית הפשטות. אבל עוד פקפוק אחד מטריד את מחשבותי.
התינח יהודים שבעדם ובשפתם אני כותב, המה ידעו לכבד את סופריהם כראוי להם. אבל אכרים “אינם־יהודים”, שלא קראו ולא ידעו את סיפורי, מדוע יתנפלו אלה לרגלי?
אבל גם את הקושיא הזאת תרצתי על הצד היותר טוב! בודאי אמרו היהודים לאחד המיוחד שבאכרים, הדרים בתוכם: “דע לך איוניה, שאחד הסופרים בא לגור בתוכנו. אנא, איוניה, תנו לו כבוד, הסירו את כובעיכם בפניו. הלא תדע לך, ידידנו, כי כאשר יבוא קדוש למחנכם, אז נכבד אותו גם אנחנו. ב”ספרי־תורה ב“חופת חתנים” אנחנו יוצאים לקראתו, וממעלתכם אין אנו מבקשים בשביל “הגדול” שלנו, אלא מעט כבוד בלבד, כבוד שאינו דורש עמל רב וחסרון כיס, רק הסרת־הכובע, ודי. מה איכפת לכם?…"
אז ישמע איוניה והדברים נכנסים ללבו. מדוע לא? היהודים מבקשים, נמלא חפצם. והוא יוצא ומספר זאת למיכילא, ומיכילא לפטרא, וחברא חברא אית ליה. כה יצא הקול בכל הסביבה. ומה התימה? הכל פשוט בתכלית הפשטות!
ההשערה הזאת נתחזקה בלבי יותר, בבואי לחדרי. קראתי עוד הפעם את סיפורי. ראיתי, כי באת נעלה הוא על כל תהלה, ואני בעצמי לא הבנתי את ערכו עד היום… אחזתי את סיפורי בעונג רוח וכמעט נשקתיו בפי…
על ידך, סיפורי, זכיתי לכל הכבוד הזה!
בו בלילה ישנתי בנעימות מיוחדה וחלמתי חלומות טובים…
למחרת השכמתי קוּם בבקר, ואני יוצא לחוץ. האויר בכפר משיב נפש, העצים נותנים ריח. השמים טהורים ובהירים ורק פה ושם מתפשטים גזרי עבים לבנים קטנים ונעימים. הם מתנועעים לאט ובמנוחה, בחשאי, כאילו יאבו לאמור לנו: אל תיראו, בני־אדם, היום לא נמטיר עליכם…
ואני מחליט בלבי, ללכת היום ברגל לאט לאט בכל אותו הדרך שעברתי אתמול במרכבה. הנסיעה בחפזון מעכבת את העין לראות את כל מראות הטבע, והסביבה פה היא כל כך יפה… קסם שפוך על פני כולה… שם מתנשאים בשיא חוסנם הרים גבנונים ועליהם, שם שם במקום שאין העין שולטת, מתנוססים בתים קטנים, אהלים יפים… בין ההרים יראה הר גבוה ותלול מאבני גיר, אשר הטבע הקציעהו כמו בקו… ועל ההר שם, גבוה מאוד, יער יפה, שעציו הנפלאים יפרשו ענפיהם, יתערבו זה בזה ויתלכדו יחד אחדות שלמה, עמו יראים המה, לבל יפלו מהר נורא כזה…
כדאי ללכת רגלי, לטפס על ההרים…
ואני הולך לי. רוח נעים נושב, איזה רוך משתפך בקרב לבי. ואני חש, כי כנפי “בנות השיר” מתנועעות בי ומשיקות… התחלה חדשה לסיפור נעלה, לשיר חדש!
כסור מעלי “רוח הקודש”, אני רואה דבר חדש, זר ומפליא…
הנה אכרים ואכרות עוברים על פני ולא יעלה על לב אחד מהם לברכני, להסיר את כובעו ולהשתחוות לפני….
מה זאת?
ואני התובע בקרב לבי את הכבוד מאתמול… ויש לי הזכות לתבוע אותו היום ביתר שאת, כי עוד מעט סיפור חדש ידפס מאתי, סיפור נעלה כערכי על סיפורי הקודם – ואין משים לבו אלי.
האכרים, כמו להכעיס, שקועים במלאכתם בשדה, ואין פונה אלי.
שם יושב לו אכר. לפניו בוערים גזרי־עץ נרקבים, והוא מעשן את מקטרתו. אני עומד נכחו, עיני מפיקות תחנונים ודורשות ממנו את ההתבוננות המגיעה לי. אך הוא לא קם ולא זע ממני…
מה? הלא אני הסופר הגדול מאתמול… וכמו שכבדתני אתמול, הלא חייב אתה להוקירני גם היום…
אלכה לי אל העיר הקטנה – אמרתי בלבי – אמצא את אחי היהודים, כי סוף סוף הלא רק בשבילם אני עובד וכותב. המה יקבלוני בסבר פנים יפות. על כפים ישאוני. המה יתפארו בי ואני בהם… אדבר אתם על אודות סיפורי. אציע לפניהם את רעיון סיפורי החדש… אשאל אותם על מצבם. אנחמם מיגונם. אלמד אותם פרק בהלכות החיים…
שקוע במחשבות כאלה אני הולך לי ואני רואה, כי רגלי כבר עומדות בחוצות העיר הקטנה.
אבל אל אלהים אדירים! מה זאת?!
גם פה נשתנו סדרי בראשית… אין מביט עלי, אין מסתכל בי, אין מברכים אותי בשלום. כולם טרודים במלאכתם, בעסקיהם ובריבותיהם.
אני סובב בחוצות העיר, וראשי עלי כגלגל, עד שאינני יודע מה אני מחפש, מה אני רוצה. אני מרגיש את עצמי בודד ונעזב. נשמתי מסתלקת ממני…
מה? השכחתם יהודים, מי ומה אני? הסופר הכותב את הסיפור המהולל אשר פזרתם לי אתמול כבוד ותהילה… גם מאיוניה בקשתם, כי יעשה לי כבוד ויקר. הלא בקשתם?… לא?… ומדוע חרדו האכרים לכבדני? הכּה חלש כוח זכרונכם? בטלנים אומללים! או אולי רק צרותיכם אשמות בכל אלה, רק אסונכם הגדול…
אני סר אל אותה החנות מאתמול, לקנות שמה הרבה יותר סיקריקים מאתמול…
אבל אין שם כל תנועה וחיים עתה. הם עונים על שאלותי במתינות ובשעמום…
אני מרגיש לחץ ודחק בלבי. דמעותי שמות מחנק לגרוני…
אני מסב פני, לשוב לביתי וסוף כל סוף שם אחד את לבו אלי…
נער קטן ויחף, ודוקא נער יהודי, הכירני, כי אני הוא הפריץ מאתמול, ויזרוק עלי צרורות עפר. יהודים “גדולים” רואים, מושכים בכתפיהם, ובת־שחוק מרחפת על שפתותיהם..
“שמעיה טודרוס!” – שומע אני את קולו של אחד מהם – “שמעיה טודרוס! הלא זה הוא “האשכנזי” מאתמול, אשר חשבנוהו לאיזה “פריץ”, מפני שנסע במרכבה כבוּדה...”
“ה־ה־ה!”
המסוה נופל! כמה מן האירוניה!
לא לי, אחי הסופרים לא לי חלקו אתמול את כל הכבוד הזה, כי אם למרכבה ולסוסיה…
-
סוכריות. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.