רקע
יצחק פרנהוף
* צְדָקָה וְרִשְּׁעָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת „המצפה”. – בדפוס ש. ל. דיטשר, ־ פודגורזה; תרס״ח

צדקה ורשעה, שתי אחיות נודעות. כאשר עזבו בפעם הראשונה את בית אביהן, קבלו ממנו את התורה הזאת.

“שוטטנה בנותי בארץ, קוממיות ורעננות, ואל תשתדלנה להראות את פני האנשים בצביון וגון אחר מאשר הנכן באמת, ודענה בנותי, כי כהמאורע אשר תארע אתכן בבית הראשון, אשר תבואנה שמה, כן יקרה אתכן כל ימי חייכן”.

ותסענה.

ותפגענה בעיר מושב ותבאנה אל הבית הראשון ובני הבית היו מסבים אז אל השלחן לאכל ארוחתם.

“מי אתן”, היתה שאלת בעלת הבית.

“בריה קלה אני ושמי צדקה”. זאת דברה בענוה ותשב על ספסל העומד אצל התנור.

“לכל לראש רעבה אני והרשוני נא לאכל אתכם”, אמרה הרשעה ותשב, מבלי חכות לנתינת הרשות, אל השלחן, ותושט ידה לחתיכת צלי הראויה להתכבד ותאכל בכל פה.

בני הבית השתוממו. אבל הניחו אותה להשתמש במנוחה בסכין ומזלג ולא התנגדו לה כאשר הושיטה ידה לחתיכה אחרת… אבל הללו מאד את ענותה ושפלת רוחה של הצדקה, שהסתלקה לצד, רעבה וצמאה.

ולמה להאריך עוד בספור הדברים? מני אז הן ממלאות את תפקידן זה. שכר הצדקה – תהלה… והרשעה תאכל הצלי…


המלצות קוראים
תגיות