רקע
יצחק פרנהוף
* מֵעִיר גְדוֹלָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת „המצפה”. – בדפוס ש. ל. דיטשר, ־ פודגורזה; תרס״ח

ליל חרף. קרח וכפור. עגלות־חרף טשות לכאן ולכאן. מטילים ומטילות אצים על המדרכות הנה והנה. הבריות טרודות בטרדה משעשעת בבתי־הקהוה פה ושם. דלתות החניות תשרוקנה מפתיחה וסגירה. העם קונה צרכי אכל נפש. והיהודים קונים פירות מזרחיות.

חמשה עשר בשבט היום.

ולפני חלון־חנות המואר באור מתנוצץ ומתיז שברורי־אש לוהטים, עומד אדם לבוש בגד קרוע וקליל, הקור מרסק אבריו. כל גופו כפוף, מקפל ומתכוץ. ידיו המזדעזעות תחובות בשרויליו הקרועים. פניו צנומים ויבשים. לסתותיו צומקות. הכפן מציץ מהן. מי יודע כמה ימים עברו מבלי בא אכל אל פיו.

כמו תקוע במסמרות לא ימוש מהחלון. בודאי אין לו מקלט להחסות שם מפני הקור הנורא. עיניו משוטטות1 על כל הדברים המוצגים לראוה. על מיני תרגימה ומגדנים שונים. על הכרכשאות והפקיעות החבושות, על גרגרי החרדל, לפתו וקנוחים מעוררי התיאבון. ושם מתחת מונח רקיק שזוף יפה מאד ועליו פתקא המודיעה: “חלת־כלבים, אמצעי מובחר לפטם בו כלבים”. ואעבור עליו ואשמע נהימה מתפרצת מתוך פיו. בודאי הוא נוהם: “הלואי והייתי כלב!”



  1. במקור: “טועיני משותטוו” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות