אם גר ישראל, הנה המקל הוא הפתילה שלו. יהודי בלי מקל – היכול יכלתם לציר לכם תמונה כזאת? כמדומה לי, שאי אפשר הוא כלל.
התורה אמרה כלאחר יד: ומקלכם בידכם, ומצוה זו שהחזיקו בה ישראל, החזיקו בה יותר מכל תרי“ג מצות האחרות. הן גם הנשר הגדול הרמב”ם ז"ל, כמדומה לי, איננו מונה כלל מצוה זו בין יתר המצוות, ואולם הנשרים הגדולים אינם יודעים לפעמים דבר מכל הנעשה במעמקים. בני ישראל הם עם של פוסקים לכשעצמם, ובני ישראל החזיקו תמיד את מקלם בידם; והמקל הזה מקל נודד הוא, מקל נע ונד, מקל עובר אורח, לנוע ולנוד ולעבור בו ממקום למקום וממדינה למדינה ומגוי לגוי. מראש ימות עולם ועד היום הזה, מסוף העולם ועד סופו עוברים בני ישראל והולכים ומקלם בידם.
ואני זוכר עתה תקלה קטנה שמצאה אותי בעודי נער. הלילה היה ליל חורף מתוק לנפש, ופרשת השבוע היתה פרשת ”תולדות“. בין התלמידים היושבים לפני רבם אל התנור החם ישבתי גם אני, ועד היום הזה לא אבין עוד ולא אדע איזה הדרך באה עלי הרוח לשגות ככל אשר שגיתי אז. עוד אנחנו יושבים וקוראים בתורה, והנה התמלטו מפי המילים לפתע פתאום לקרוא את הפסוק שלא כצורתו, לאמר: ”ויהי יעקב איש יודע ציד איש שדה ועשו איש תם יושב אהלים”. ידידי! הלא אנשים אחים אנחנו, ולמה זה אבוש? הרבי שלח את ידו הגדולה ויכני מכה גדולה על הלחי ויתקן את השגיאה, שצריך להיות ההפך,וכי יעקב הוא התם יושב האהלים, ואתם דעו לכם ידידי,: הרבה מחלתי בימי חיי, הרבה סלחתי לאנשים אשר גמלו אותי רעה, ואולם את מכת הלחי ההיא לא מחלתי לרבי מעולם. וגם במותו כאשר נגשו אליו לבקש ממנו מחילה, לא נגשתי גם אני ולא בקשתי, כי לא נשאתי לו, אחרי אשר ידעתי כי אתי הצדק, ואחת היא לי אם כתוב כן בתורה אם לא, ואחת היא לי אם קול הפסוק צועק אלי מן החומש ממש את ההפך מאשר קראתי אני, כי אני רק לבי ידעתי,ולבי בקרבי ידע לקרוא את הנכון. אם עיני בשרי לא חזו, מזלי הזה, ולבי נבא ואני לא ידעתי מה נבא: הנער הקטן הרגיש כי אפשר הוא שיעקב הוא היושב.
הוי, אירוניה גדולה! אם אשר מאז ומעולם זה אלפי שנים לא פסקו רגליו מלכת, ועליו חפצו להוציא שם כי הוא יושב עם אהלים. שאלו לנתיבות עולם והמה יגידוכם את מי ראו עם צרורות על שכמם ועם מקלם בידם; שאלו את האבק בראשי דרכים, והוא יספר לכם אם כי לא כרבות גרגרי החול אשר לו רבו גם האנשים מבני ישראל אשר דרכו אותו מדי עברם ומדי נסעם. מסביב נתיבות עולם, והיהודי עומד תמיד נכון לדרך, אומות העולם סרוחות על משכבותיהן, והיהודי הולך, הולך, הולך. ויש אשר בחצי הלילה מתוך הדממה אשמע את קול צעדיו בלכתו: אחת ושתיים, אחת ושתיים, והקול הזה יעורר הד בקרב לבי, ובטרם עוד אעשה כה וכה והנה רוח תוגה מלא את לבי זה על כל גדותיו, ואני לא אוכל לישון עוד כל הלילה. רגע אחד הוא עומד על פרשת דרכים ושואל: ועתה לאן? ואז יפנה אל מקלו, ומקלו יגיד לו. אכן נורא הוא לראות עם ההולך תמיד: ירא אנכי שרוח סנטימנטליות לובשת אותי מדי הוסיפי להגות בדבר הזה. אחדל נא.
*
העתים משתנות – והמקלות עמהן, מקל זה שהחזיק בו ישראל הן שני ראשים לו. האם לא ילמוד ישראל לעולם להחזיק גם הוא את מקלו בראשו השני?
הלא ידעתם, ידידי! יש לנו ברוך השם מקראות גדולות עם ל“ב פרושים, ואני מעולם לא חסכתי נפשי מכל עמל ויגעתי תמיד לבקש לי פרוש חדש ואותו הפסוק עם המקל, לאותו: ומקלכם בידכם. רבונו של עולם! מה אין לך בעולמך? תחת איזה פרוש לא התענה עוד עמך ישראל אשר בחרת? יש לך באוצרך הטוב ”חד גדיא” זה הנפלא במינו, ואין לך שנה אשר לא יושם לו פרוש חדש בתכלית החדוש – ומדוע אפוא יגרע חלק פסוק זה שאני דן עליו היום? אבל אין רע. אם בין ל”ב הפרושים ההם לא מצאתי את אשר בקשתי, אלכה נא ואעשה לי פרוש בעצמי. הלא גם בל"ב השנים אשר אין אנו קובעים מסמרות, ואם בטלו, באים אנשים טובים, אלו רופאי השנים, וממלאים את החסרון. אלכה נא גם אני ואמלא חסרון מרגש.
ואני זוכר גם עתה תקלה קטנה שמצאה אותי בעודי נער. הלילה היה גם הפעם ליל חרף מתוק לנפש, ופרשת השבוע היתה גם הפעם פרשת ”תולדות", – ואולם הרבי היה רבי אחר. בין התלמידים היושבים אל שולחן ה' ישבתי ונפשי בקרבי היתה באותו מעמד שאין אדם יודע אם הוא ער או ישן. אל פתאום הפסיקו לי באמצע, כי הגיעה שעתי לפסוק את פסוקי, ואהי נבוך ולא ידעתי את אשר לפני, ובטרם עוד נתתי לנפשי דין וחשבון, נשמטו מפי המילים: ”הקול קול עשו והידים ידי יעקב”. פסוק זה, כפי שפסקתי אותו אני, הוא לכל הדעות פסוק שלא כצורתו – האין זאת? ואולם רבי לא גער בי, לא קלל אותי, לא משש את לחיי אותו משוש שעל ידו אדם יכול לישב כאן ולראות את אספמיא, ותהי להפך: רבי ישב בנחת, ומחשבותיו עקמו מאד רגעים אחדים, ואחרי כן האירו עיניו פתאום מאד מאד, ואחרי כן הביט בי אותה הבטה שיש בה מאין חבוק וגפוף, ואחרי כן אמר אלי: ”בני! נבואה גדולה נזרקה היום מפיך; שותא דינוקא דאבוה דבשמיא; רק מן השמים היא; מי יתן ותתקים!”
עד היום הזה אני חושד עוד את רבי, כי היה אחד מל“ו הנסתרים; לא חלילה מל”ו הצדיקים הנסתרים, כי אם להפך, מל“ו גויים נסתרים. אגב אני מגיד לכם, כי לפי הלכה ישנה, לא רק כל מה שנמצא ביבשה נמצא גם בים, כי אם גם כל מה שנמצא אצל ישראל נמצא גם אצל אומות העולם. תהיה איך שתהיה, הנשמה שהיתה לרבי – אין שום ספק בעיני – היתה נשמת גוי; כי הראיתם מעודכם יהודי, איש יהודי ממש, שיוכל להשיג ענין גדול כזה ולהבין ולהרגיש כי ”היד” היא דבר נכבד וחשוב ויקר בחיים. וכי טוב יהיה אשר גם היהודי יבוא בזמן מן הזמנים לידי הכרה זו? היהודי יודע להיות ענו, שפל ברך, שפל קול; היהודי יודע להיות איש ירא וחרד ורגז: היהודי שומע כל עלה נדף, וחושב שהוא קול כלי תותח, ומקפל את בגדו – ונס; היהודי רואה כלב, ומיד הוא משתטח על הארץ ומחכה עד שיעשה לו נס וינצל; היהודי מקיש כלב לכבוד ואומר: כל הבורח מן הכלב, הכלב רודף אחריו – ואולם לא יעלה על לבו, כי כל הרודף אחרי הכלב, הכלב בורח ממנו. הלא זוכרים אתם את האניקדוטה הישנה? משהל’ה בנו של המלמד נתעשר ועלה לגדולה והיה לאחד מאדירי לונדון, ואביו הולך ובא מאחת מערי פולין הקטנות לראותו. מכיון שראה אחרי נדודים ומלמולים רבים את פניו, נאנח, כי אין עוד לבנו שום סמן של פאה ושל זקן וגם מזוזות אין לו בחדריו, וגם מאכלות המוטלות בספק עולות על שלחנו, וגם בנוגע לסיגרות טובות אינו נזהר בהן ביותר בשבתות ובים הכיפורים שחל להיות בשבת. משה’לה! משה’לה! – קורא הזקן ומתיפח – האם נשאר לך עוד לכל-הפחות דבר מה מיהדותך? כן אבי! עוד נשאר לי דבר מיהדותי עד היום הזה; מכיון שאראה כלב, מיד אני ירא וחרד”. – זה הוא היהודי, זה הוא הנרדף; והנה בא זה ומתפלל שהגיע עת רצון, והיהודי המעוך והכתות, החלוש והכושל הלז ישתמש באגרופו וילמוד את חכמת היד? רבונו של עולם! מה ליהודי וליד? לכל היותר יודע היהודי כי נבראה יד זו בכדי לקים מ”ע להניח תפילין, עודו נער, והוא יודע כי כתיב ”ירבה” וחז"ל דורשין ”יד כהה”. היד הימנית היא רק דבר טפל ואין שוה אפילו לטפל בה.
מי יודע אם לא רבי זה ואם לא אופן דבורו ההוא השפיעו עלי הרבה הרבה. מודה ומתודה אני לפניכם, ידידי, שאני איני כלל ענותן; שפלות ברך ושפלות קול לחלוטין איני יודע, ואדרבא, ירא אנכי כי תחת להיות נרדף הייתי לעיתים רודף. הוי אלי! אלי! ומה בכך אם אדם איננו סבלן ונושא עולה ונדחק לצידי דרכים, והו גם מעט רודף? ומה בכך אם אדם פוסק לעצמו לאמר: הבא להלקותך השכם והלקהו? כלבים רבים סבבוני בימי חיי, ואני נשבע לכם במקלי, כי לא השתטחתי על הארץ ולא אמרתי שום פסוק, מלבד אותו הפסוק עם המקל. עודנו נער וחברי הטיבים התפארו בי, כי כל בני הערלים שברחובי ייראו אותי, תחת אשר היה לי לירוא אותם. לזכר עולם יהיה המקל אשר בו הכיתי פעם מנין של ”שקצים” על דבר אשר לא מצאתי אצלם דרך ארץ לכבדני באותה מדה שבקשתי מהם. הנחמד מכל אנשי התנ"ך הגדולים היה לי תתמיד דוד הקטן, הוא הנער האדמוני ויפה-העינים עם מקלותיו אשר ירד בהם לקראת הפלשתי הערל גלית. נער קטן עם מקלות נגד הענק הגדול – דמי לבי התגעשו תמיד בשותי את התמונה הזאת לנגדי ובהגותי בה. ואני גם אני אז נער קטן, פרא אדם אשר ידו בכל ואשר לא בקש כלל לישב בשלוה ואשר הריע תרועות גדולות בהיות לאל ידו לשבר ולמגר ולטרוף פרוע עם קרקר. הוי אלי! עד כמה הצטערתי תמיד על דבר אשר רק הקול ליעקב ולעשו הידים ועד כמה יצאה אותה קריאה ממעמקי לבי בקראי אז: הידים ידי יעקב.
באופן זה אין לי לדרוש לפניכם הרבה בכדי לבאר לכם איזה הוא הפרוש שיכול לעלות על לב איש כמוני בבואו לפרש את הכתוב: ומקלכם בידכם.הגוים אשר מסביב לנו אומרים כי רק את שלומו של העולם הם דורשים, ובכדי להביא לעולם שלום נצח כזה הם באים עלינו במקלות ומכים אותנו מעט לפי שעה – וכל זה רק למען השלום שהם דורשים. זוכר אני צורת אדם שצירה לנו המספרת הגדולה ג’אורג, סאנד, ואדם זה יראה תמיד את הגשמים שמא ירטיבוהו וילחלחוהו. מה עשה? בראותו עבים בשמים, הקדים והשליך את עצמו לתוך הנהר להחבא שם מפני הגשמים המרטיבים והמלחלחים. – יודעים, יודעים אנחנו את חסד הגוים ואת דאגתם תמיד להרבות שלום בעולם. לא מהם תבוא הישועה.
ומה אני שואל מעמכם? האם אשאל הלילה כי תתגרו מלחמה בכל אשר סביבכם? כי תהיה ידכם בכל? הלא רק זאת אנכי שואל מעמכם, כי תבינו ותדעו מה זאת הגנה שאדם חייב להגן על עצמו. חייב אדם לדעת ולהרגיש כי אם אין הוא בעצמו לו, מי לו! חייב אדם מישראל לשרש מקרב לבו את המרך ואת היראה ואת הפחד, אלו המידות המנונות שהבאישו את ריחנו בכל מקום ובעיני כל אדם. אם הכוך על חיך הימנית, אז חלילה וחלילה לך לתת גם את לחיך השמאלית, ורק את מקלך קח בידך אשר בו תעשה אותות. המקל הוא דבר יקר, אם רק נדע להשתמש בו. אם יש אשר ישתמשו במקל בכדי לנסוע ולעבור בו ממקום למקום, אז עלינו לדעת כי נוכל להשתמש בו גם לצורך אחר וכי יקרא לו גם מקל חובלים – להגן איש איש על עצמו. זה הוא הכלל: אגרוף תחת אגרוף, יד תחת יד, מקל תחת מקל.
היודעים אתם אפוא את הסוד היוצא לנו מן הפסוק: ”ומקלכם בידכם”, לפי הפרוש החדש של העת החדשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.