המשרר ושלשת העטים / דוד פרישמן

¹

לפני ימים לא כבירים עוד, ואיש היה בארץ הצפון בקרית מלך רב, ולו עט אשר אין כמוהו בכל הארץ. עט זהב הוא אשר לו “שלל אלפי צבעים שונים”, ואשר כח נטוע בו “לתת את בעליו לחן בעיני אלהים ואדם”.

מן השמים נתן העט לאיש המורם ההוא ובו עשה את נפלאותיו, ובהשתפך המלים מתחת לעט ההוא; אז היו לשירים ולחרוזים על פני הגליון אשר כמוהם לא ראתה עוד עין ולא שמעה עוד אזן מיום חדל חזון מפני הנביאים. אז שמעה כל אזן את השירים הערבים; אז שמעו הכוכבים בלילה ופרחי השדה יומם, אז שמעו הרים ועמקים, גבעות ובקעות וכל היקום אשר מסביב, וימחאו כף ויצהלו וירנו מרב שמחה, ואז בא השמש ואחריו הירח ואחריו אחד עשר הכוכבים הגדולים עם הקטנים להשתחוות לאדוניהם המשורר; אז באו אנשים מארבע כנפות הארץ ויגילו לו יום יום כי הוא ראש משוררי דורנו, אבי כל תופש כנור ועגב – והמשורר שמע וישחק בשפתי חן, וידום. השומעים אתם?

והמשורר איש טוב לב מאד, חנון ורחום וסבלן, אשר ישא עם כל איש ולא יכלא חסדו מכל אדם הדורש אליו מקרוב ומרחוק – אם כי בז להם בלבו הגדול ואם כי ידע כי גם אם תקטן קטנו אלף פעמים ככה, גם אז עוד תגדל שבעתים ממתני הגבורים האלה. והיה כל איש הבא אליו, ידבר המשורר רבות וכבד אותו בשפתיו; ויש אשר יפצר בו אחד מן העדה המחוכמה והחביבה ההיא, והמשורר לא ימצא און להגיד לו את אשר הוא חושב עליו באמת, ורק דברים טובים ונחומים דבר אליו ואמר לו: חייך, כי משורר גדול אתה! מדת חסידות הבאה מרפיון לב (לסינג קורא לה “פראָממע שוואכרהייט”) היתה לו למשורר הגדול להגיד לכל כרתי ולכל פלתי כי חברו הוא בהיכל השירה או כי שכנו הוא בחצרות אלהים; ולא עוד אלא שלא נבצרה ממנו להגיד לכל טוביה וכל זיגוד כי אחרי מותו ינחיל אותו את עטו אחריו. ממילא מובן כי הטפש יאמין והחכם יחדל. ויען כי בנוהג שבעולם הטפשים מרובים מן החכמים, לכן לא יפלא כלל כי המקרה היה ושלשה “חכמים” כאחד האמינו באמונה שלמה כי באיזה זמן מן הזמנים תבוא להם ירושה בהיסח הדעת. כה עברו ימים, כה עברו שנים והמשורר הגדול מת פתאם. – השומעים אתם היטב?

את אשר עוד לי לספר הלא יבין כל איש מאליו. כמעט סגר האדם הגדול את עיניו ושלשה אנשים באו כאחד לרשת את הנחלה, את עט הזהב אשר השאיר המשורר אחריו. האחד בא מארץ רחוקה יוצא אל רחוב העיר ויפרוש את השמלה אשר רוקם עליה בפירוש ובאותיות מאירות עינים: “הא לך עטי, עלה רש מקומי!”; השני בא גם הוא מארץ רחוקה ויוכיח כי כל כתבי המשורר המת, וגם ספר-הצואה אשר כתב, כלם מסורים ונתונים לו והם מונחים תחת ידו, וממילא מובן כי עם שאר הירקות ועם יתר המטלטלים קנה גם את העט, ואין כל חשש ספק בדבר כי הוא היורש האחד; והשלישי – כפי הנראה, השלישי הזה היה נזהר מעט יותר מן הראשונים ועל כן לא הלל את כבודו בפרהסיא ולא ירד עוד אל זקני השער ולא הביא עוד איזה שטר או איזה צואה – ורק כל העם מקצה ידע כי הוא הוא אשר נמצאים תחת ידו מכתבים למאות הכתובים אליו ביד המשורר, אשר בהם הגיד לו מאה פעמים ואחת כי הוא “האחד” אשר הבין הגיגו, ולא עוד אלא שכל יתר האנשים הם סכלים וטפשים המתאמרים להיות משוררים וסופרים גדולים ואינם יודעים אפילו להבדיל בין קוצו של יו"ד ובין קורה של בית הבד. ותהי המריבה גדולה וחזקה מאד, ויעלו הקולות עד לב השמים ותבקע הארץ גם בכה וגם בכה. וכל העם אשר מסביב אינם יודעים מי מן השלשה היורש הנאמן. – הלא שומעים אתם היטב?

אז באו לפני המבקרים.

אך המבקרים ענו אותם: אדונינו הנכבדים! משוררים גדולים! סופרים נפלאים! טפשים אנחנו בכל המון העם אשר מסביב ואין גם אנחנו יודעים להבדיל בין טוב לרע, בין קוצו של יו"ד ובין קורה של בית הבד, ועל כן אין עצה אחרת בלתי אם להקים את המשורר מקברו ולשאל את פיו ולהגיד לנו מי מכם הוא איש בעל כשרונות באמת ולמי מכם נתן את עטו…

והחכמים אשר מסביב התגרדו בגבחתם.

אך אז קם המבקר היושב בראש, והוא איש חכם לב אשר לו עין רואה ואזן ושמעת לדעת להבדיל בין קולות לקולות ולהכיר את הקול אשר לו יקרא באמת קול שיר, והאיש הזה קם על רגליו לפתע פתאם ויקרא:

עמדו נא! האם לא אמרתם כי כח היה נטוע בקרב העט לתת את בעליו לחן ולחסד בעיני אלהים ואדם? הלא זה המפתח האחד לפתוח בו את החידה הסגורה לפנינו! איה אפוא כנכם ואיה חסדכם? נראה נא עט מי מכם יעצור כח לקחת את לב הקורא! נראה נא ספר מי מכם יעצור כח להטות את לב כל אדם כפלגי מים! או אז נדע מי הוא בעל הכשרונות באמת ומי הוא היורש הנאמן אשר אותו הנחיל המשורר הגדול את עטו, עט הזהב. הנה אתם מחשים כלכם? הנה אתם נצבים היום כלכם פה כנציבי שיש? הכלכם אפוא אין בכם הכח המיוחד ההוא? כי עת בושו והכלמו! רגזו ואל תחטאו ודמו! עטכם עט שקר הוא אשר עשיתם לכם בעצם ידיכם ואיננו עט הזהב אשר מן השמים ינתן. כפי הנראה נקבר העט ההוא עם המשורר ביום הקברו בקברות אבותיו, ואתם תרבות אנשים שקרנים, רק לשקר עשיתם עט ובאתם אלינו להתהלל באזנינו כי הוא העט הנפלא ההוא. למה לא תוכלו להראות אותנו את נפלאותיו ואת עזוז כחו למען תאמנו.

השומעים אתם היטב? – עט הזהב נקבר עם המשורר ביום הקברו בקברות אבותיו, וכל עוד אשר לא יבוא איש אשר כח אלהים בקרבו להרנין את הלבבות עד כי הכוכבים בלילה ופרחי השדה יומם והרים ועמקים וגבעות ובקעות וכל היקום מסביב ימחאו לו כפים – על עוד אשר לא יהיה כדבר הזה, ידוע נדע כי רק עט שקר נחלו להם “היורשים” וכי אין עוד איש אשר יוכל לעלות ולרשת את המקום הריק.