רקע
יצחק פרנהוף
שתי נשים

שנים אחדות אחרי גירוש הזווג הקדמוני מגן עדן היתה זאת.

טרוד הוא אדם קדמאה כל היום בעבודת האכרות; עסוקה זוגתו הכשרה מרת חוה בתפירת סינרים מעלי תאנה, בבישול התבשילים ובגידול התינוקות וטיפוחם. מביאה להם כל שנה עוללים אחדים, זוללים חדשים, ומענינת מאד שאלת הפרנסה את אבי־המשפחה.

ומרפרף לעתים שׂרף לפני משכנם לתור את הנעשה שם, להודיע תוצאות סיורו בעולם העליון.

ומדי ראות חוה את המלאך רומזת היא אליו כל כך במבטים מלבבים ואומרת לו: “מלאכי גואלי, במרום מה נעשה?. להקב”ה אמור נא כי על חטאת־מריי מאוד מתחרטת אני – בשל התפוח רבות סובלת אני, כמה נעים היה לנו בגן עדן ומה קשים החיים פה! מלאכי, את האלהים בקש נא, כי יופיע פעם לבקרנו בסוכתנו, ונתן לנו אות כי נח כעסו".

עונה המלאך: “שאלתך, עדינה, אמלא”, ומנפנף בכנפיו ומעופף.

מהרה אמנם שאלתה לא נתמלאה. מחוסר פנאי מסתמא. הקב"ה בונה עולמות ומחריבן…

וירא כרוב פתאום בפני עיני חוה וילחש לה כי תרד השכינה כביכול עוד היום למטה, ואל סוכתם תסור לרגעים אחדים.

נחשול של שמחה ופחד, של ששון ואימה הכה על חוה בבת אחת. פג לבה לשמע הידיעה הפתאומית, והנה רעש, והנה המולה, והנה ערבוביה צעקנית, כל יד מלאה עבודה סוערת. עוסק אדם בתיקון בדקי סוכתו, ומזדעזע זקנו הארוך לכל הכאה ונקישה, מכבד חוה את הקרקע, מסדרת הרהיטים, מסירה אבקם במברשת, מורקת ושוטפת את הספסלים בבורית, פורשת סדינים לבנים על המיטות, ואת עצמה אינה שוכחת, מטיבה היא מחלפותיה, מתלבשה בחגורה חדשה וגועשת ורועשת.

סדר נאה בדירה. אולם מלוכלכים הצאצאים כעשרים או שלשים במספר, כולם לא־מרוחצים, והומים ומתהוללים, מתלוצצים ומתרוצצים, מתחבטים ומתלבטים.

ורותחת חוה בכעסה: איך אציג אלה לפניו? למראה החברה המכוערת הזו יחשוב ודאי, כי יצאנית אני, אינני מטפלת בחינוך בני. כמה מאושר הבעל שאיננו יודע צער גידול בנים ואינו מרגיש… אוי… אוי…" מסיימת היא בנזיפה, שמשמעה כלפי בעלה.

וחוטפת היא שלושה מבניה החביבים עליה ביותר, מנקה בגדיהם, מסרקת ראשיהם, מסלסלת תלתליהם, מרחצת פניהם וידיהם ולוחשת להם חוקי נימוס ותרבות, ואת שאר הצפיעות מגרשה היא במטאטא אשר בידיה אל אורות הסוסים, ולמרות היבבות, הצעקות והמחאות סוגרת היא את האורוה בעדם.

ומשתפכים פתאום גלי אור מתוק על פני הככר. וטבולים הסוכה והעצים בים של זהב, ולוחש מסביב משק כנפים צחורות ומזהירות.

הנה פמליא של מעלה. אדני בראשם.

נתפזרה השיירא על שדמות דגן, והשכינה נכנסת לתוך הסוכה.

מתבלבל ומתבהל הזוג מפחד “הדר גאונו”, וחוה שאינה חפצה להתראות כפחדנית מרהיבה היא להשתחוות לפני רבש"ע.

ואומר רבון העולמים בלגלוג: “ומה, שובבה, הטוב עשית בפחזותך?”

מתלהבים פני חוה, ראשה מורד על חזה, ומשתמטת היא לצדדין. ונטויות עיני אלהים על אדם, על פניו שהפיקו הכרת אשמה מעירה חמלה, על מצחו המלא קמטים, ועל הקרחת בגבחתו.

“בעצמך אתה חייב בכל אלה”, מצטחק השי"ת. “אך הנעשה אין להשיב”, מוסיף הוא בתור פיוס ורצוי. “וכיון שבאתי לכאן רוצה אני להשאיר לכם דורון. הגישי, חוה, את הנערים ואברכם.”

ניגשים שלושת הנערים המסולסלים והמגוהצים לפני שדי, שהעיף עליהם עין סוקרת ומבט בבוחן וחודר.

“עליך”, אומר אל הנער הראשון בעל מצח רחב ובולט ועינים מפיקות רצינות, העומד זקוף וסותם בקצה אצבעו את נחירי אפו – “עליך מוטל להורות המשפטים על פני האדמה, אתה תחוק חוקים, תשפוט בין דין לדין. תחרוץ האסור והמותר, מי חייב ומי פטור, תפשר דברי ריבות בשעריך, תשנה בכל פעם את חוקיך, אבל אין בכך כלום, לא יקללוך ועוד “אלהים” תיקרא ומאושר בעולם הזה תהיה”.

ואל השני, נער בעל פנים אמיצים ולחיים אדומות ומלאות, האוחז תמיד שוט בידו, הוא אומר: “אתה, לוחם אמיץ, תהיה מצביא לעם הארץ, גדודים תמשוך אחריך, כשורים ישחטו ויהרגו והכל יתנו גבורותיך: לך זרוע עם גבורה! רואיך מלוכלך בדם ישגיחו עליך כעל חצי אל. אחרים אם יהרגו נפש, לרוצחים ייחשבו, על עץ יתּלו, ואתה אם תטרוף, תמלא האדמה דם נקי, לגבור יתנוּך, תשמיד ערים ותכחידן, תרדוף באף עמים, והשירה וההיסטוריה יספרו תהילותיך. וטוב לך”.

ומסתכל אלהים על השלישי ואומר: “שליט בעולם המסחר תהיה ושפעת רכוש לך, אתה העסקן היותר גדול תלוה גוים רבים ותלוה ממלכות רבות, שרים ומלכים לפתחך ישכימו, כי הכל צריכים למארי דכספא. אתה תעלה השער ותורידו. על מוצא פיך יחיה כל גבר. ואם ברבות הימים על ידך יאבדו אלפים את הונם וירדו דומה, לא יזלזלו אותך, אדרבא עוד ישתוממו על הצלחתך ומזלך, על כשרונותיך הגדולים, וברוך תהיה”.

מתלהבת ומתרגשת חוה. ובוכה היא בחשאי. כל דמעה הזולגת מעיניה היפות הודאה של הכרת תודה היא והבעת שבח להשי"ת על טובו וחסדו לבניה. אבל פני אדם מתכרכמים, נחומיו נכמרים, רחמנותו בלתי משוערה על ילדיו הטמונים באורוה, שאינם מקבלים שום ברכה. ומה לעשות? לספר על מציאות ילדיו בסתר האורוה אינו יכול, ירא הוא מפני זוגתו שתחיה… אבל איך ידחה דבר כזה ולא ישתמש בשעת הכושר?

הרגע האחרון של הביקור יבא ויעורר רחמיו ההומים. ומבלי התבונן בפני רעיתו, אשר גיצים נתזים ומעיניה, מתוודה הוא מתוך בכיה:

“אבינו, מלכנו, עוד לא תמו כל הנערים, עוד לנו בנים שם באורוה, האצל נא, אב רחמן, ברכתך גם להם”.

ונגרר הוא אחרי השכינה היוצאת ופותח את דלת האורוה, והנה המון בני אדם קטנים, רזים וחוורים, כבושים במקום צר, תוך האפלה והטחב, מתפקעים ומתבקעים לצאת, מתגוששים ומתנגשים, נתקלים זה בזה ונופלים זה על זה ומתגוללים על הקרקע המרופשה.

משקיף הקב"ה על המהפכה הזאת ונואם: “אחיהם באו ולקחו הכל, ולאלה מה אעשה היום? אך פטור בלא כלום אי־אפשר, משאיר אני בשבילם מתנות: קורטוב ישרנות, תמימות, קשיות עורף מעט, וכשרון להתפתחות ולהתקדמות, גרוי עצבים מעט… רחמנות ומחלת לב… ואתה אדם, חלק המנות ביניהם”.

מתאבן ומתיאש עומד אדם ואומר בקול רפה ובכיני:

“אבל לחם לא יתנו הדברים האלה לילדי האומללים”.

“טוב, עונה האב הרחמן, אשאיר גם פרנסה להם, אלה ילדי האורוה יעבדו את אחיהם השלושה. לשרתם ולכלכלם מחויבים הם, ויחיו מזה גם את נפשם בדוחק. והיה כאשר יסבלו יותר מדי, ופרקו עולם מעל צואריהם”…

וד' ובית דינו שבו למרום.


* * ­­­* *


והמאורע אשר ספרתי לכם פה, עתיק הוא, ישן כימי עולם, האמות הזקנות מספרות המעשה הזה לנכדיהן, סופרים ומשוררים כותבים את העובדא על ספריהם, ואני רק שניתי הדברים פה בתור הקדמה לספורי, אשר אני אומר לספר באזניכם היום. ממקרי בניהם של אלה “יושבי בסתר האורוה” ומחייהם, מהשתובבות זרעם של “השלושה הכי נכבדים” וממעשיהם המכוערים. ואמרתי בלבי טוב שתדעו מקור השתלשלות והתפתחות חייהם, טוב שתכירו את אבותיהם של גיבורי סיפורי, ותחדרו יותר לבתי נפשם, להאזין כל דפיקות לבביהם ותנועותיהם הדקות…

וברכת אלהים נתקיימה כולה.

שנים חלפו, ואלה השלושה המסורקים והמגוהצים נתגדלו בחיים מאושרים, בחיי פינוק ותענוג, להם לבדם ניתנה הארץ ועשו בה כאדם העושה בתוך שלו באנוכיות גסה. חוקים חקקו לתביעותיהם וצרכיהם. חללים הרבו להנאותיהם ולטובותיהם, עושר עשו לא בעמלם ובעבודתם.

ועוד שנים חלפו, ובנים ובנות יוּלדו להם. ואלה כבני מיוחסים פונקו מנוער ויחיו חיים של חירות, טיול ובטלה וכל מאוייהם נתנו להם, לא סרו מכל דרכי אבותיהם ועוד הרעו מהם, שטופי זמה היו ויספיקו תאוותיהם השובבות בנשים של אחרים דוקא ואין מוחה בידם. ובהלוך כל גדול מהם למלא תאוותיו, עלם צעיר מבני משפחתם לקח עמו בתור משרת ותלמיד הלומד מעשה הגדולים, ויגדל הנער וידע גם הוא לחמוס ולעשות כל תועבה.

ושמות יפים בחרו להם. את הבנות קראו בשם “בנות חוה”. ואת הבנים בשם “בני אלהים”, “אנשי השם” או “איש” סתם, ואת העלם העוזר על ידם כינו בשם הפינוק “ילד”.

ואלה העשרים או השלשים “בני האורוה”, שאינם מסורקים ואינם רחוצים, נתגדלו בחיי לחץ ודוחק נורא, בחיים של שפלות ועבדות, מורך והכנעה, זחילה וכריעה לפני אחיהם השלושה. כל היום הם עובדים בזיעת אפיים ומשתכרים – לחם צר. ומבלי מצוא “תענוג” אחר בחיים, שעשועים נפשיים בתבל, פרים ורבים המה הרבה מאוד… ובהשפעת החינוך העבדותי דומים בניהם להם בכל. גם המה נאנחים ונאנקים תחת עול קשה, מלחמת הקיום האכזריה, גם הם מתפרכסים ומתפרפרים – ושותקים. רואים בעלבון נשיהם היפות והחביבות הנופלות במכמורת שפרשו עליהן “בני אלהים” – ומחרישים. אין מחשבה מתגנבת במוחם לבוא בקשרי מלחמה ולמרוד בנוגשיהם בעלי האגרוף. אין רעיון עולה בלבם לשאול שאלה: "הלא אחים בני אב אחד אנו, מדוע עלינו למלאות מאוייהם הגשמיים ולחסר נפשנו מטובה? הלא קלסתר וצביון אחד לכולנו, הלא פרצופינו שוים להם בכל השרטוטים, מדוע יאכלו המה את כוחנו בכל פה? מדוע המה המכים ואנחנו המוכים, הם העולבים ואנו העלובים, הם האדונים ואנו העבדים, המה ייקראו “בני אלהים” ואנחנו – “בני אדם”?

כן. גם בשמותם נבדלו אלה האומללים.

תחת אשר בני אלה “השלשה” המצוינים נקראו בשם “בני אלהים”, קראו את בני “יושבי האורוה” או “בני רפת” בשם “בני אדם” (לאמר: ילדי האדמה) והבנות לא נקבו “בנות חוה” כ"א בשם “בנות אדם”.


יום מנוחה היה.

עלם אחד מבני האדם מטייל לו בפלטונו של הקב"ה, שבכפתו למעלה דולק פנס חדש מבהיק ומלהט.

בעל קומה גבוהה הוא העלם ומבנה גויתו איתן, בריא ושלם. ראשו מתולתל בתלתלים צהבהבים, הפורחים על גבו, הכפוף מעט מעבודה קשה. זרועותיו מלאות ושרירים עבים חזקים כברזל נשקפים מבעד העור השחרחר. חזהו מתרומם ומשתפל לרגל נשימותיו העמוקית. בפניו היפים המצוקים והשזופים ניכרת טרדה גופנית תדירית. חוטמו שרוע וגבנוני. סנטרו ולחייו מעוטרים בזקן שחור מגודל קצת, עיניו שחורות וכעין נוגה לח להן, והן קודחות מלאות מלנכוליה נעימה, ומפיקות פשטות, רצינות, תמימות וחום נפש, וכל חיתוך אבריו וצביונם כה טבעיים הם ורוח שירה חופפת עליהם.

מתהלך לו האתליט הזה ושואף ריח הדשאים והפרחים, שהחלו זה עתה לבצבץ ולהתגנב לצאת מתוך האדמה אשר קליפתה כבר התעבתה והתקשתה ונתקררה… ומתעטפת היא בטלית ירקרקת, מרוקמת בשלל צבעים ובהמון גוני נהדרים, ותציץ עליה החבצלת. ותתפתח השושנה באודם הכדכוד, ותעדה רסיסי טל כספירים, ויפרח התמר, ותחנוט התאנה פגיה, וינובו הגפנים ויתנו ריח ושירה, שירה וקילוסין להקב"ה ברמיזה תמידית ובהרמוניה נפלאה. את כל גופו, שחציו עירום, רוחץ המטייל באויר זך ונקי, מסולסל ומורגש אשר רוח אלהים מרחפת בו וישמע הד הכאה חשאית מידי הארכיטקטוס הגדול, העומד ומכה בקורנס היצירה על סדן הבריאה. וישמעו צעדי התוהו המתפרד לנצח עם לחש של סודות ההויה החדשה והצמיחה האיטית המלאה רזי רזים…

מזדעזעת ומתנודדת כל התולדה כבחלום נעים, חלום הקסם הזה נסוך על הבחור היפה, ומקשיב הוא לדברי קסמים, לפטפוטי הטבע ההם, בתמימות ילדותית. שומע הוא את שיחת היער הסבוך, שאילניו מתנשאים שורות שורות ישר תחת השפעת אורה, המשתפכת עליהם מגלגל חמה שיצאה מנרתיקה.

ועל יד היער הרועד עולים ומתפתלים משעולים סלולים, מטופחים בידי הטבע עצמו, ועליהם מטיילים היצורים היותר נוראים, שזה עתה הקיצו לתחיה ועודם בני תרבות הם, ומשעשעים יחד עם הבריות היותר חלשות ואין מלחמה ותגרה ביניהם.

ובאה התעוררות לנפש העלם לראות את הכבש רועה על יד הכפיר עם רעמתו היפה, המלא גאה וגאון, את הנמר המנומר השולח לשונו האדומה החוצה שיגור בשלום עם השה, ומטפס שם הדוב ועולה על העץ במהירות נפלאה ובזהירות יתרה ולא תחרדנה מפניו הצפרים המקננות בין ענפיו, ומצפצפות הן ומזמרות את זמירותיהן היפות מכל יופי. ומטייל לו הפיל, הבריה המשונה הזו, באפו הארוך יחד עם הגדי הפועה.

בהלך־נפש עושה הצעיר דרכו הלאה במרחב גדול של אדמת ניר, כרמי חמד, פרדסים וגנים. ומשתרעת לפניו ככר ירוקה ולא תשבענה עיניו לראות המון בעלי החיים הרעננים שם.

מטיילת קוממיות החסידה הרוממה והיפה, מפשילה צוארה ומהגה בלשון חסידית. טסות קל מהרה הסנוניות כה וכה, ומעופפים הנה והנה באויר זבובי רקמה שטופי אורה. קופצת פה החולדה ומתחככת בקיר סלע כבד ומתחממת לאור השמש, ובועט שם הסייח ברגליו האחוריות את הגמל בעל הדבשת, מנקר הדרור בחרטומו פיק פיק פיק. מזמזם החסיל, מנתרים בני ילק על קנה שבולת, מקרקרת התרנגולת ומצלצל הצלצל, ומחקה הקוף את מעשה כולם…

ממלא את לב האדם הקדמאי הזה רגש געגועים נפלא, ומתעמקים ומתחדדים רגשותיו למראה הפנורמה הזאת. רועד לבו מהתרגשות פנימית ומסערת נפש עזה, מרים הוא ראשו למרום. תלתליו מתפתלים לכל רוח, עיניו תועות ופוגשות סלעים נוראים מרוסקים ומכוסים ירק, צורים פראים, הבולטים בחודיהם לעבים לבנבנים זכים.

ההסתכלות הזאת מלפפתו, סוקר הוא וסוקר כמו מבקש שמה פתרון לכל חזיוני פלאות המסובבים

אותו…

במצב כזה הולך הוא הלאה, בצעדים ספורים, ולפניו פתאום חוף הנהר חדקל, היוצא מעדן…

גדול הנהר ורחב ידים, בלי סוף ובלי תכלית. חופיו הירוקים הם כמו מסגרת מצויירה בידי צייר כביר ותראה במימיו השקופים כזכוכית טהורה השתובבות והתרוצצות של עדת דגים, שקשקשיהם מתנוצצות כזהב־פרווים. ופני הנהר שקטים, מתנמנם הוא.

הרחק ממקום מעמדו שוקקים שם גלים קטנים בהמולה חרישית. מפזזים הגלים ומכרכרים ומתפוצצים לטיפות דקות ומזהירות לנוגה הסהר.

פוקח העלם עיניו לראות מי זה מכה גלים בנהר שמימיו זוחלים כה בחשאי, ורואה הוא מרחוק שתי נקודות לבנות – בני אדם הם? הנקודות ידודון בנהר, משתוללות ומרפכסות בגליו – ומה הן עושות

שמה?…

הולך הוא וקרוב אל החוף ששם הומים המים ומרגע לרגע תגדלנה הנקודות. לאט לאט מקבלות הן צורת פרצוף וגוף.

שתי עלמות הן.

ורוחצות העלמות בנהר, מרקדות ומחללות, מצחקות במצהלות חדוה וקולן המצלצל מתערב עם מחול המים ונשמע למרחוק כמוזיקה רועשת, דולגות הן ומקפצות ועושות תנועות שונות. פעם דוחפות אשה את אחותה בהתאבקות כה נעימה, ופעם מסתבכות ומתלכדות זו בזו וטובעות יחד בתוך גל קצף רך ומרפרף, ושלובות זרוע הן עולות יחד וצפות על פני הגלים.

מתקרב הוא אליהן. פתאום ישקוט הנהר, מימיו חוזרים לזיחולם התמידי. מסביב לרוחצות מתעגלים עיגולים עיגולים, אופן בתוך אופן, עיגול בתוך עיגול והם הולכים ומתדקים הולכים ומתקטנים – ויעלמו כולם.

ומבהיקים פני הנהר כראי של כסף ממורט ומתפזרות קרני השמש עליו כאבק זהב, ועומדות שתי הרוחצות כמעט בלי נוע לא רחוק מהחוף, תנועה קלה של גיחוך וצחוק כמו קפאה על שפתותיהן ופקוחות עיניהן ומביטות הן במבטים מדברים ומביעים…

ויפות הן העלמות.

יפות כחלום, יפות כהתשוקה; גלי משי שחורים, שעוד לא סלסלו אותם אצבעות אוהב, מבהיקים מראש שתיהן ונופלים על ערפן הלבן; חוורת שיש מזהרת על מצחן, שמתחתיו צופות עינים חולמות מביטות אל הנצח, עיני חידות מאזרי אלומות זיקי אש; לובן טהור על לחייהן, שעוד לא אדמו ממגע שפתים בוערות מנשיקה צורבת, חכלילות כורד שפתותיהן הפתוחות למחצה, וטורי שינים לבנות מציצים מהן.

נשאר העלם עומד ושוהה ותוהה ומביט ולא יכול הוא לעזוב המקום או לזוז זיז כל שהוא.

מזעזע אותו רגש נעים בחמימותו ובחריפותו, סולד ורוטט וסוער מתוך התמכרות נעימה בקרבו ומוליד תאוה קודחת, מחשבותיו שהתעסקו עד הרגע הזה ביפי הטבע, בהתרפקות על הנשגב שביקום, מתגלמות הן עתה רק ליחס שתי הנפשות שלפניו במהותן ומציאותן ואיזה ברק מוזר לו לגמרי יכשפהו בלהטיו.

תוסס יצר ילדותי בקרבו, יצר מתגעגע בבושה וכלימה טבעית, ויצר שאינו מעיז להביע מלה ומנסה הוא להסיח דעתו מהקסמים האלה ומוריד הוא עפעפי עיניו המימה, אבל גם שם רואה הוא בבואות פרצופיהן, אבריהן, ושיפועי חזיהן, ומעוררים הם בקרבו סערה חזקה. נתגברה בו תשוקה עזה, ואיזה רעד מיוחד בלתי ברור מרעיד את גוו. בלב חרד ומורתח מהרהר הוא ומהרהר…

שומע הוא את המית לבו ודפיקותיו. מרגיש הוא אי מנוחתו, פיזור נפשו, סילודים ורתיחת אברים, אבל לא ידע לברר לו הסיבה לכל אלה.

מדוע כל מחזה אחר לא הביאו לידי רתיחת הדמים, לידי רעידה חזקה, כהבריות השתים האלה?

הלא גם בהמות יפות, חיות נהדרות, עופות בעלי כנף ובעלי גונים נאים רואה הוא. הלא גם שדמות שבלי זהב, גני שושנים, עצים נושאים ענבי דובדבנים מזהירים רואה הוא, ולא אחד בהם עורר בלבו מעין אותו רגש, שהוא חש עתה.

אין הוא ידוע לכוון שם למושג זה; אבותיו העמלים כל היום, הטרודים תמיד, אינם משוחחים על תשוקת ואַוות.

וחבריו?…

כלום פנאי להם? כלום מרגוע להם?…

החליט בלבו לשבת זמן רב ולהסתכל בתומת ילדות עליהן ולהרהר…

ונועצות גם העלמות בו מבטים אוסרים, ומתחילות הן בכונה לעשות תנועות רצויות בעיניו. כמדומה, שישמיע גם לבן הד לבו הדופק… כליון נפש תוקף גם אותן…

עוברות השעות זו אחר זו, והוא כה מדבר בשתיקה צעקנית. והן כה עונות בעינים מביעות…

תוכן השאלות והתשובות מענין היה בודאי, סגנון שיחות האוהבים הראשונים מלבב היה ומקורי בלי ספק.

חבל כי דברים שבלב ועינים לא ניתנו להכתב.

מתחילה החמה לשקוע ועולות שתי העלמות מן הנהר, ומזדעזעים בסלסולים מפלי בשרן כעין גלי אד, ונופלות טיפות מים כרסיסי פנינים…

חוגרות הן את חגורותיהן, בשעת החגירה גוחנות הן גחינה וכפיפה, משפרות אותן עוד יותר ומבליטות הן כמו בכונה את המקומות היותר יפים בגויהן.

כמדומה לו כי יצורי גופן משמיעים מנגינות מלאות הרמוניה נשגבה.

כמדומה לו, כי כנפים צחורות נסתרות מתחת לאבריהן ומיד עפות הן ממנו לנצח…

לעצור אותן הוא צריך, מוכרח הוא לעצור…

את מי?…

מציץ הוא פעם בריבה זו ופעם בריבה זו…

זו או זו?…

מעניין אותו רעיון גוזר לב, להפריד איך יוכל האחת מהשניה. כמדומה לו כי האחת היא רק פלג גוף, חצי נשמה, שתיהן יחד הן יש שלום, גוף ונשמה אחת…

בדמי צפיה רואה הוא את נדנוד גֵוָן וחושב הוא שחפצות הן לעזוב את המקום.

ומתקרב העלם אליהן יותר ומתקרבות העלמות אליו יותר. מרגיש הוא נגיעה תמימה מאיזו יד… גיפוף קל מאיזו תלתל שנפל על מצחו, ומתלקחה אש נוגה בעיני שלשתם ומתלוננת איזו מלה כבירה על שפתות שלשתם… ומתנדפות מחשבות העלם… ומסתלק כשרון המחשבה מהעלמות… וקופצים הלבבות, וסולדים הגופים… הומה הנהר… מזדעזע היער…

נלאו רגלי העלם… וכמו טולטל ביד נסתרת, כורע הוא ונופל… וכורעות הן העלמות ונופלות…

ומגיח הירח מתחת לעננה לבנה ויז אורו על שלושה גופים המתקפלים ומתכנסים, ומביט הוא הירח במבט לילה שוקט ונאלם… וקורצים הכוכבים עיניהם הנוצצות על שדה הקסמים. ומבינים הם הכוכבים התפרפרות הלבבות ומבריקים הם וצוחקים בשיח סוד… ומשוטט זֵפיר, הרוח הקטן ומסלסל את פזמוניו ומשוררים הם צפרי רון על ענפי העץ, ויהיה העץ מלא תרועה. ותשורר השושנה שפתחה זה עתה… על גבעוליה, וישוקקו הגלים בהמולה נעימה. ותשמע הדגה ותשורר גם היא לכבוד החתן והכלות…

ומשולל כל הכרה שוכב החתן והכלות החבוקות בזרועותיו, צוללים וטבועים שלשתם באפס מתוק משכח החושים ומשכח יקום ומציאות ומשוררים שירה…

ותעלה השמש ותפזר אבקת זוהר על פני היקום ותשזור מחוטי־פז, שזורים מאלון לאלון, רשתות תכלת וארגמן כחופה מעל לראשי האוהבים.

ותארב להם השמש ותיר בהם את כל חניתותיה מרסיסי אורות נחפזים, חפצה היא כי יקיצו החולמים ויראו את האפיריון אשר עשתה להם.

והחולמים מתעוררים…

“שמי למך” לוחשות שפתיו, “ומה שמכן אתן?”

“אין אנו יודעות”, עונות הן בפטפוט תינוקות. “בנות אדם קוראים אותנו”.

ויקח לו למך שתי נשים…

והואיל ושוות היו בפרצופן ובקולן, ואין עין למך מכירה להבדיל בין זו לזו, אמר לאחת: אַתּ תפארתי, קישוטי ועדיי ואקרא אותך: עדה. ולהשנית אמר: את צלי על יד ימיני, אותך אכנה בשם צלה.

“את עדה”, משננת צלה לרעותה את שמה.

“ואת צלה”, משחקת עדה ומגלה שניה הלבנות בכונה להתיפות.

חיות בחיבה שתי יעלות חן אלה, ואינן מקנאות אשה ברעותה. כמו עודן בבתולתן אוהבות הן זו את זו ושתיהן אוהבות את למך אהבה עזה כמות. את דמיונן הטבעי הן משעבדות לאהבתו בכל התבטלות הרצון ואפיסת השכל.

עובד למך כל היום עבודת השדה. חורש הוא, משדד הוא וזורע הוא. עובדת עדה כל היום עבודת הבית, מבשלת היא, מכבסת היא ותופרת היא. וצלה גם היא עוזרת על ידה, ויבוא למך לפנות ערב הביתה ויצאו שלשתם הגנה ותשבנה הנשים על מצע דשא להנפש, ומתפרקד למך ונטויות עיניו ישר על שתי אהובותיו, על שרטוטי פניהן היפים והעדינים, על גומות חן הנגלות בלחייהן מדי שחקן צחוק צהלה וחיבה. מראה עיניו זה מתוק לנפשו וימתיק לו את עבודת יום הבא. וממשמשים ובאים דמדומי ערב, הולכת החשכה ומתעבה ועיניו לא תוכלנה להעיף מבט געגועים על נשיו החביבות, וחפץ הוא לכה"פ להרגיש את היופי אם איננו רואה אותו, ומעביר הוא את ידו רגע על פניה של זו ורגע על פניה של זו, אבל לא דיה לו הנגיעה הזאת ואינה ממלאה לו את חפצו, ומשים הוא פניו על פני אחת מהן, ויריח אפו את רוחה, וחשות עיניו את ניד עפעפיה ונוגעות שפתיו את תנועות שפתיה, ופותח הוא פיו למצוץ ולינוק את הבל פיה, וסוגר הוא פיו לבלוע את הנשימות הלוהטות. ומפתיחות שפתיו וסגירתן התכופות התהותה – הנשיקה…

רואה הוא כי מה שהוא עושה והנה טוב מאד… מרגיש הוא מתיקות הנשיקה, המצאה חדשה המפעפעה יצוריו והוא חוזר ושונה, נושק לזו ונושק לזו והן מתאדמות בחצי האופל ועושות כמעשהו…

מבריקים הכוכבים כרועדים בתוך כפת האויר השקופה ויכבו כניצוצות עפים, מתלחשים העצים בלחישה דקה ומפטפטות הנשים מתוך הנשיקות.

אין הן יודעות לספר על אודות משפחתן, מקור מחצבתן, אין הן יודעות לקרוא אב ואם, אבל משוחחות הן אגדות יפות, סיפורים נעימים.

מספרת צלה על דבר האכר קין, שהרג את אחיו הרועה, על דבר האם הזקנה חוה והתנהגותה עם ילדיה היפים וילדיה המלוכלכים. מספרת עדה מעשיות יפות על הבורא הנורא והנעים, הטוב והזועם, מארץ הפלאות ומהנחש המדבר, הטוען והמסית, ומספר למך מגן עדן של האב הזקן אדם ואשתו ומארבעת הנהרים המתפרצים משם, מעץ הדעת ומעץ החיים, מהחיים הטובים של ההורים הזקנים בגן ומהטירוד שנגזר עליהם.

“נגוזו הימים המאושרים”, מסיים הוא בקרירות ובלי כל אנחה, “צריכים עתה לעבוד בזיעת אפים, צריכים לעמול עם הפר הסורר עד שמביאים אותו בעול. צריכים…”

“אנחנו לא גורשנו מגן עדן”, מפסיקה אותו זו שנקראה עדה, ועיניה כ"כ מאירות. “בצלך, אישי, טוב לנו מאוד כבגן ד' בארץ עדן. אין אנו מתגעגעות כלום אחרי גם עדן אחר. האין זאת, צלה יקרה?”

“אין זאת”, עונה זו, שנקראה צלה בהטעמת מלים, “לא אמת. לי חסר מאוד גן עדן, אילו היינו עתה שם לא היה למך אישנו היקר עמל כ”כ בשביל בני אלהים, הבאים ולוקחים מן המוכן, האוכלים ואינם עושים, לו נשארנו בגן לא היה חילוק בין “בני אלהים” ובין “בני אדם”. בין “בנות חוה” אלה הגיאיונות השאננות והבטוחות ובין “בנות אדם” השפלות והנדכאות, הנתונות למרמס לכל רגל פוחז וריק. אילו היינו בגן־עדן לא היה מעיז בן אלהים זה לרדוף אותנו ללכדנו ברשת תאוותיו הנמבזות".

“פעוטות, פעוטות”, עונה עדה. “כך הוא עתה וכך צריך להיות ואין לנו כ”א לשמוח בחיים כמו שהם עתה".

“פעוטות”. מסייע למך בקול צרוד, שנשמע בו רוך כמוס.

אף כי במראה החיצוני דומות הן שתי הנשים כשתי טיפות מים, אבל מתוך השיחות וחילופי הדברים מתגלמות דעותיהן לשתי דעות מתנגדות ניגוד גמור, ומתבלטות תכונות נפשותיהן השונות זו מזו תכלית שינוי.

שמחה בגורלה היא עדה, אוהבת חיים ועבודה. אוהבת התהדרות וקישוט טבעי, עושה העויות נעימות, שהן רמזי אהבה חובבת לחול במחולות או “להתפלל להבורא”, כמו שכינתה היא את המחול. עובדת היא כל היום ובעבודתה משוררת היא שירים יפים בקול ערב. על כל העבודות נותנת היא יתרון לעבודת הרועה ולחיי הדרור שלו, מכל הדברים המשעשעים אוהבת היא את הנגינה ויותר לא איכפת לה. כל מראה עיניה משביעה רצון ונחת. מרגישה היא את פעולות החיים בכל תא ותא מה“אני” שלה. לכל שינוי מסתגלת היא בנקל. וכן הסתגלה עתה חיש להתנאים החדשים, שהאשה נתונה בהם.

אבל אופיה של צלה אינו כן.

התאוננות קננה בבתי נפשה, התאוננות על התנאים השוררים; נושאה היא את נפשה להתפתחות ולהשתבחות, מרגישה היא הרגשה בלתי ברורה, כי הדברים צריכים להיות אחרים לגמרי. רגש שלא יבוטא בדברים הומה בה, כי יש לשנות את תנאי הקיום לטוב, כוח המחשבה נתפתח בה, ואין רוחה נוחה מהרבה דברים, שונאה היא את העגבנות תכלית שנאה ואינה מקבל בשויון נפש את החלקות, שיפזרו לה בני אלהים יקשן ורעו הצעיר, “הילד” יקטן.

בשום אופן לא תוכל לקבל מרות “בני אלהים” ואינה חפצה בקיום גזרת “הבורא” כי אלה בני הרפת, שאינם מסורקים, יעבדו את אחיהם המגוהצים.

מותחת היא ביקורת חדה על כל מחזות התבל החדשה, וחורצת היא משפט כי התולדה כולה יצירה מקולקלת היא, הרע ינצח את הטוב ולא אסון היה, לו התפוררה התבל עד היסוד, לו חזר העולם לתוהו שממנו נוצר; שערוריות של בעל אגרופים אינן נותנות לה מרגוע וחושבת היא, כי יכולים לתקן את החסרונות האלה ע"י מרידה וקשרי מלחמה…

בעודה בנעוריה לא הרגישה כ“כ את הרשעה והאכזריות כמו עתה, שהיא רואה את בעלה הצדיק מט לפני הרשעים התקיפים. בעלה זורע והם קוצרים, בעלה עובד והם אוכלים, בעוד בבתוליה לא חשה כ”כ את פריעת חוק המוסר כמו עתה, שרוצים לגזול אותה מזרועותיו של אישה, בעוד שהיא נתונה כ"כ לו בכל לבה בכל נפשה, המלאה אהבה על כל גדותיה.

“לא, לא צריך להיות כן”, צועקת היא, “הנהגת הרשעה לא מצאה חן בעיני…”

“מה זאת רשעה?” שואלת אותה עדה התמימה.

“רשעה היא, כי “בני אלהים” יעבדו בלמך שלנו עבודת פרך וישמינו מעמל כפיו, רשעה היא כי ישתדלו אלה השודדים לגזול עוד את נשיו ממנו…”

“אבל כן גזר האל”, מרהיבה עדה לפטפט.

“אשמת “חוה הזקנה” היא, שלא הציגה לפני האל רק שלשה מבניה לברכם. לו הראתה לו את כל בניה, כי אז אָצל לכולם את ברכתו ולא היה כל הבדל. לא היה אדון ועבד, מכניע ונכנע”.

“אבל כיון שכבר הוחלט, הלא אי אפשר לשנות עוד…”

“אפשר ואפשר”, עונה צלה. “אפשר לשנות הכל… אמצעי טוב המציא הזקן…”

ותתחלחל עדה ותברח מפניה.

מפחדת עדה לדבר את צלה עוד מענינים כאלה. ומתבודדת צלה ומהרהרת מחשבה נוראה, אשר טרם נתבשלה עוד כל צרכה בלבה…

בעצם התעלסה באהבים באות טיפות מרות ומרעילות את כוס ששונה של צלה. אם כן צער החיים גדול, למה זה אנכי? צועק בה לבה, אלד בן ויהיה עבד עבדים לאחיו החזקים ממנו…

“נקם ושלם”…

וצלה אינה חושבת מחשבות הרס, היא אינה מבקשת לברוא תנאים חדשים להויתה, באזניה משמיע הטבע באלפי קולות את שיר השירים של החיים…

כתולדה מוכרחה מאופין השונה לגמרי מחולקות הן בדעותיהן והשקפותיהן על דבר חינוך בניהן ועתידותיהם…

ותלד עדה בן ותאמר: כאמו יהיה זה, סמל התום והענוה, איש שקט פשוט ותמים, אוהב חיים ועבודה, לב טהור ורוח נכון ואשתדל בכל האפשרות לגדלו לעבודת הרועה, ולעבוד ביבול הארץ, ותקרא את שמו יָבָל.

ותלד בן שני ותכסוף נפשה כי בנה זה יהיה בעל נפש שירית גדולה, אוהב נגינה, תופש כנור ועוגב, מושך בקרן היובל ותשים את שמו יובל

וצלה גם היא ילדה בן, ותאמר מה חפצה אני כי בני זה יתגדל לחרש חכם, לוטש כלי משחית מנחושת וברזל, יכין נשק וכלי זין, כדי שנקל יהיה להפיק זממי, ולתבל מעט מרירות חיי, ותכנה את שמו תובל.

ויהי כאשר הרתה ללדת שנית, אמרה: מה ערג לבי שיהיה גם זה בן וישמש הוא בנשק אשר יעשה אחיו להוציא מחשבתי אל הפועל ואקרא את שמו קין, כשם הזקן הורג אחיו.

ויהי כאשר לא נמלא חפצה, כי ילדה בת, קראה את שם הראשון תובל קין, לאמר: מי יתן והיה הוא היוצר כלי משחית והמחבל כאחד.

ולא ישקטו יקשן, אשר פח יקוש לו לצוד נשים, וחברו לזמה “הילד” יקטן, ולא ינוחו.

מתהלכים המה בכל יום לפני אהלו של למך לראות את נשיו ולדבר דברי אהבה ותאוה, ולבם מתפקע על התנהגותן הזרה וקרירותן נגדם.

“כן אין מתנהגת שום בת־אדם” חורק הילד יקטן בשיניו.

“ביד חזקן לא אובה לאנסן”, עונה יקשן בכעס מדוכא. חביבות הן בנות־אדם אלו יותר מדי… צריכים לקנות את לבן.

ועומדים הם כמעט כל היום וסוקרים ומביטים על תנועותיהן החיות של עדה וצלה ועל הששון החיוני המתנוסס עליהן. ולא ימישו גם בנשף הערב, עת צאת למך ונשיו להנפש על מצע דשא, ובתוך הדמדומים הכהים מסתמנים הגופים היפים והמון הדי נשיקות חמות נאצרים באויר.

רואות הנשים מרחוק שני הסקרנים האלה ושחוק מתפרץ מפיהן ומניע את גופן ומניע את תלתליהן, והשחוק הזה מגרה בבני־אלהים את החשק ביתר שאת, ברק החזיונות האלה אוסר אותם אל המקום מבלי לזוז משם, ותאוה עזה מטלת סער בלבם, מלהטת את נפשם ומזעזעת את אבריהם.

ושוחקת צלה שחוק מכאיב לב, ומספרת היא ללמך את מעללי יקשן ויקטן, מאוויהם ומשאלותיהם, מספרת היא לו, איך יפגעו בכבודו, יחרפוהו ויגדפוהו באזניהן לכנותו בשם “חמור בעל אזנים”, בן אדם שוטה וגם “שור אוכל עשב”.

מטרת צלה בסיפוריה להכניס איזה רגש לוהט, רגש קנאה ושנאה בלב בעלה, כי יקנא וישנא וישטום את אלה בני אלהים.

אבל מנוחת הבעל לא תסור ממנו, דבריה אינם עושים עליו רושם כלל. לא יכול הוא להבין את התאוננותה של צלה, אין לו מושג כל שהוא מהעבירות ומהפשעים של יקשן ויקטן. רגיל הוא במראות כמו אלה.

פשוטים הם אצלו בתכלית הפשטות ואינם יוצאים חוץ מגדרי המוסר במובנו הוא… כשם שזכות להם ליהנות מיגיע כפו, כן הצדקה להם ליהנות מנשיו, שמח הוא עוד בישרת לבם על שאינם חפצים לקחת ממנו נשיו לחלוטין.

מה היה עושה אז? איך יכול היה עוד לחיות זולת שתי יעלות חן אלה?…

וילין לו למך בליל אסיף אחד בגורנו הרחוק מעט מאהלו לשמור תבואתו. כפת שמים קורתו. ירח חור יופיע עליו מבין עבים כהים, טל הלילה ירטיב שערו, רוח קל לוחש באזניו מנגינות ערבות, בכל רגע יותר בלחש, יותר בחשאי, עד כי נופלים חבלי שנה על עיניו.

ישן הוא כה שקט, וכל החיים התעלפו סביבו.

אבל שם באהלו אין שינה: חיים שם והתעוררות. משתמשים שם בני אלהים בשעת הכושר אשר אין הבעל בביתו… ועומד יקשן ומדבר רכות ומתחנן לפני צלה, ועומד יקטן ומעתיר על לב עדה, כי סוף כל סוף תמשוכנה להם חסד…

“רואות אתן כי לא באונס, כאשר אנחנו רגילים לעשות תדיר לבנות אדם אחרות, חפצים אנו לכוף אתכן לשמוע אלינו”, אומר יקשן בתוך המון דברים אחרים.

“כן, רואות אנו”, עונות צלה ועדה כמעט פה אחד ושפה אחת מתוך עלבון וכעס, “אבל מדוע לא באתם אלינו אז, טרם היינו נשים ללמך?”

“כך יותר יפה. מתוקה החטאת”, עונה יקשן בשחוק שטני…

“ואם עוד תלכנה אתנו בקרי, ולקחנו זכותנו מתוך מיאון וסירוב וימתק העונג שבעתים”, מוסיף יקשן, ושלהבת תאוה פתאומית מתלקחת בלבו.

“ובכן?”…

“אם כן… ב־או־נא מ־חר ב־לי־לה”, רועד קולה של צלה ועיניה רובות זיקי אש.

בבוקר השכם. אור זרוע על פני האדמה. הדור נאה זיו חלל העולם. נושם כל היקום: “צפרא טבא”. וניצב למך בטבור הגורן וזורה במזרה. ויפול הבר לרגליו ארצה, ויצא המוץ הלאה. הרוח יפזרהו, ויבוא גם בשערות ראש למך, ויבוא גם בעיניו. ומנענע הוא בראשו וזורה הלאה, עובד הוא בחשק, עובד הוא בעונג.

ויורדות אליו שתי נשיו ירוד וטפוף, קלות כמחול, זקופות הקומה; עיניהן חכלילות מנדודי שינה, תלתליהן יורדות פרועות על ערפן הלבן עד מתניהן, והן כה יפות, יפות, יפות, כה ענוגות, כה אצילות, כה תמימות וטהורות, כה גאיונות הן היום… מזהיר נצחון גאוני, מזוהר של פרישות וזהירות קרן עור פניהן.

הן הולכות וקרבות אל אהובן והוא נושא עיניו ורואה אותן ולבו כה הומה הומה, כה כלה כלה אליהן.

“ומה, יעלותי, השלום לכן? מדוע ככה השכמתן קום היום?”

ושוטף זרם של מלים מפיהן בערבוביא ובלי סדר, מספרות הן לו מאורעות של ליל העבר, מתארות הן לו את תביעותיהם של יקשן ויקטן ושאיפותיהם, מחוות הן לו את השקפותיהן על החיים בכלל, כי אינן חפצות לותר על זכויותיהן כמלוא נימא, אין הנה יכולות לסבול עוד, כי בעליהן יעמול ויחיה חיי צער בשביל שיוכלו החמסנים לחיות חיי עונג ושעשועים. אין הן מסתפקות בהשיריים אשר ישאירו להם השודדים, לא. לא… כל עוד שלא גזלו רק את רכושם החרישו, אבל עתה שרוצים לעשות אותן בעצמן הפקר: לגזול מהם את הרכוש עם הנפש, האסון גדול יותר מדי, שתוכלנה לשתוק.

והן אינן שותקות, כמעט צועקות אליו: הרי גבר אתה, הרי בעל אתה, הרי אב לבנים אתה, אוהב ואהוב אתה, עליך מוטלת החובה להמתיק את מרירות החיים, להיטיב את הרע, להעביר האסון…

וניצב למך נשען על המזרה, ושומע ומשתאה, אין הוא מבין אף מלה, אין הוא מרגיש את סערת רוחן. עיניו תועות הנה והנה כמו מבקשות הן את הרע, את האסון, שעליו מפטפטות שתי נשיו.

והן נותנות עיניהן בו כמחכות לתשובה, ובראותן כי איננו עונה, מתחילה צלה לדבר אתו קשות; ועדה, שגם היא שינתה את דעותיה ומחשבותיה במשך הימים לרגל התנהגותם הפראית של האורבים לנפשה, מסייעת גם היא אחר דברי רעותה:

“מוג לב אתה, גבר לא יצלח, שוטה שאינו מרגיש את צערך וצערנו; אם אינך נותן לב ליסורי וענויי נפשותינו נפרוש ממך, נברח ממך למקום שלא נשוב עוד משם. עוד הלילה יש לך עת לעשות מעשה גדול כדי שנשאר אצלך”.

“ומה לעשות?” ממלמל למך וכל עצמותיו רועדות מאיומי נשיו המיראות והמאיימות אותו להשמט ממנו.

“מה לעשות? מה עשה זקנך – – קין, לאחיו הבל?” מחקות הנשים בקול מחונק.

“מה…? מה – אתן דוברות?… לא. לא שמעתי היטב… מה…?”

“הבל זה”, עונות עדה וצלה בבת אחת, “הבל זה, שלא עשה שום רעה, הומת ביד אחיו, קין קנא בו, ויקם עליו ויהרגהו וממך לוקחים הכל… את פרי זעת אפיך… את נשיך… ואתה מחשה… קום עליהם והרגם. הרוג את יקשן ויקטן, הנבזים הנאלחים, וישמעו אחרים וייראו לבוא עוד אלינו. טוב המות לרשעים כאלה וטוב לעולם. הרוג הרוג הרוג ותקיף תהיה. מכובד בעיני הבריות תהיה. לא עוד יעשקוך הזרים. לא עוד יחרפוך גאיונים. לא עוד יתבעו אותנו הנבלים, כ”בנות חוה“. מאושרות נהיה, מה נעימים חיים כאלה… הרוג נא…”

דומיה מסביב נשתתקו עדה וצלה ונרתת למך מקול השתיקה… קמות עיניו מחרדה ודלויות למרום, דופק בו לבו דפיקות משונות ומהירות. ודוקרים בשרו מחטים… ועוברות בראשו תמונות שחורות, ורואה הוא כבר שני פגרים מתים, גלמים מתבוססים. עצמות מרוסקות ושותת הדם וצועק, שותת וצועק הדם באזניו, במוחו, בלבו ובכל אבריו וגידיו. מוחו המסוכסך נטרד ע"י הרהורים מטורפים: “להרוג איש. בר־ר־ר. אני “בן אדם” פשוט ארצח איש וילד… תקיף אהיה… רוצח רוצח… נע ונד אהיה… אהיה… קין אהיה… למה? מדוע? עדה וצלה חפצות… ולא, עוזבות אותי… יעלותי עוזבות אותי ואשאר גלמוד בתוך תהום של חשכה… מאושר אהיה אם ארצח… רוצח מאושר…”

שומעות עדה וצלה את דפיקות לבו בחזהו, רואות את המלחמה הנוראה, המשתקפת מפניו החורים, ופותחות הן פיהן כדי שתתגלינה שניהן הנאות כמרגליות ומיללות:

"עוד עת לך בליל זה. טרם יעוללו בעפר כבודנו… בלילה יבואו אלינו. ארוב נא להם ורצח את רוצחינו… אנא, אנא נקום נקמתנו, אל תתננו ליפול בחלאת וזוהמת אלה המכוערים, המכוערים המכוערים אי… אי… אי…

ודמעות של קצף אין־אונים נגרות כחרוזי פנינים על לחייהן, אשר חכלילוּת של עלבון חד ונוקב צבעה אותן. ונכנע למך לפני דמעות נשיו, רגש רחמנות אדיר וחזק נתעורר בלבו עליהן וסער פנימי מוציא מפיו מלים בקול מרוסק:

“נקם ושלם”.

נתחלף אור יום בהיר בנשף חשוך ומטושטש. שחור עצוב ונוגה, לא ירח יגיה, לא כוכב אחד יז אור מלמעלה. הומה רוח חזק כמו בוכה הוא על גסיסת התבל, נושב הרוח ומתיז את העלים הכמושים, סוער הרוח ומדמיע עיני למך, העומד בחוץ אחורי דלת אהלו, ובעד לחלוחית הדמע רואה הוא שתי תמונות טסות ושטות לפניו…

קופץ הוא כאבטומט ממקומו וידו החמושה בבול עץ חזק מתנשאה כאילו מאליה ויורדת על הראש הגדול שבתמונות…

הכאה חזקה אך אחת… והנה צריחה ונהקה פראית המקפיאה את הדם… והנה נפילת גוף כבד לארץ…

עומדת התמונה השניה מבוהלת ותמהה כמו קפואה… הכאה נופלת גם על ראשה. עוד הפעם צעקה איומה ואדירה….

אחרי הרעש מנוחה, פרכוס והתפרפרות ואחרי ההתפרפרות גסיסה ודומיה…

דומית מות…

וטס הירח מבין תלמי עננים והתבהר רגע ונתבלטו שני גופות יקשן ויקטן מתים, ומתבוססים בדם קרוש לפני פתח האהל, וחזר הירח והתעמם מיד…

פסע ודלג למך למחרת בגירוי עצבים כטרוף הדעת. התפרצו עיניו מחוריהן ונפלו פניו. קול דמי המומתים צועק באזניו צעקה תדירית, ונשמתו נוהקת בלי הפוגות. רבצה על לבו מועקה כבדה ומדכאה. גזל הנוחם מנוחתו ודקר את בשרו באלפי מחטים, מהדקירה האין־סופית הזאת נעשה בשרו חידודים חידודים ואחזה בו מחלה קשה ונפל למשכב.

שבוע ימים שכב על מטתו בחום קדחת צורבת. בוער ראשו ועצומות עיניו ונדמה לו דמות שני שלדים, הדומים במראיהם אחד להאיש יקשן והשני להילד יקטן, מסתובבים במהירות נמרצת לפניו, ויש אשר רוקדים ומפזזים על גבו, על לבו ומתוך ההסתובבות והרקידה המשונה דוקרים הם בידיהם וברגליהם המתות את בשרו, ועושים בלבו פצע וחבורה… פצע וחבורה…

וצועק הוא מתוך החום. וזורק הטחה כלפי נשיו: עדה וצלה שמען בקולי – – נשי למך האזנה אמרתי… – כי איש הרגתי… אויה אויה, אני למך, בן־אדם פשוט, הרגתי איש… לפצעי… פה פה הפצע… ראינה! פה הוא עושה פצע בידו… פה פה… נאנח! וילד לחבורתי. הילד הרגתי והוא עושה חבורה… פה, אוי אוי אוי… כי שבעתים יוּקם קין שהוא הרג רק אחד… ולמך שהרג שנים, שבעים ושבעה… רוצח… מאושר… חה חה חה…

פקח למך עיניו ותפגשנה את שתי נשיו העומדות סביב למטתו ועיניהן זולגות דמעות חמות, ואינן אומרות כלום כי אם מסתכלות לתוך עיניו במבטים כה עמוקים ונוקבים. כה מתפללים על שכחה וסליחה…

חדרו המבטים לתוך נפשו השוממה והאירו את החשכה… זרו וחבשו את החבורה… הגלידו על הפצע ונתרפא…

עזה מנוחם האהבה…

וירבו הימים וישב למך לאיתנו למחרשתו ולאתו, וישובו בני אלהים למעלליהם הרעים ולהבלותם המזוהמת… אבל לא החשה עוד למך, כבר למד לדעת ולהבין מה זה עולה… זימה… רשעה… בתוך כך נתגדל בנו, תובל קין, הנולד לצלה, והוא לטש כלי חרש וכלי משחית מנחושת וברזל, ומשמש למך בכלי זין אלה לרוצץ קדקד כל איש ואיש הבא לתבוע נשיו היפות… כל ילד הבא לגזול ממנו רכושו…

ויש אשר יבוא עליו רוח נוחם רעה לדעתו, לכלות בשרו ונפשו, לעשות בו פצעים וחבורות, ומשלחות בו נשיו החביבות את מבטיהן העמוקים והדוקרים וינגן לפניו בנו יובל בכנור ועוגב ושב ורפא לו…

ונפל למך על הרבה בני אלהים והכם, הוא הכה את “חצר מות” ואת רעמה ואת “החמתי” ועוד גבורים אנשי השם, שניסו כוחם לצוד נשיו היקרות.

אבל עולם כמנהגו נוהג; לא הועיל כלום ברציחותיו לבער הרע מהעולם. בני בליעל הולכים בדרכיהם אשר התוו להם. ויראו בני אלהים את בנות אדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים, מכל אשר בחרו בני אדם, דוקא, ככתוב בתורה…


סטניסלב כ“ד טבת תרס”ו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!