החוטים הדקים, המזהירים ככסף, הנקראים בפי ההמון “קיצן־של־נשים־זקנות”1, מרחפים וטסים באויר. והאויר בהיר וצח, אבל קבל איזה שנוי מוחשי, איזה גון אחר, ונכר כי עבר הקיץ והבציר בא.
משרתו של בן־חיים המורה הביא מכתב מאת אדונו, בו הוא מודעי על בקור בשעה הראשונה אחר חצות היום.
דבורה, עלמה יפה כבת שבע עשרה שנה, הניחה את ספרה, שקראה בו עד עתה בעיון גדול, מידה, ומחאה וספקה כפיה לאות תענוג ושמחה, כילד השמח לקראת שעשועים חדשים.
“האח! המורה יבוא, ועמו תבוא גם החדוה למעוננו”.
בדברה זאת חבקה בזרועותיה את אמה, שנתאלמנה זה שנים רבות, ובכל זאת עדיין לא נכנע יפיה תחת מאורעותיה ונסיונותיה המרים.
“דבורה, עד מתי תעשי מעשה נערות”, הביעה אמה בנימות – “עד מתי אהיה מוכרחת לגעור בך על…”
ודבורה השובבה סגרה שפתי אמה בנשיקה ארוכה.
"אל נא אמי תגני התנהגותי זאת לפניו, כי בשמעו כזאת ידמה באמת שעודני בתקופת ההתהוות וההתפתחות, ועוד לא יצאתי לגמרי מכלל ילדה חסרת הנמוס, וזאת לא מתאים לפני, האין זאת, אמי יקירתי? – אבל כפי שרואה אני אינך יודעת אמי, כי שמחתי הגלויה שתנסך עלי ביאתו של המורה אל ביתנו, היא רק למענך. בימים האחרונים האלה תלכי קדורנית והנך כל כך עצבה, כל כך תפושה בהרהורים נוגים, ורק המורה המכוער הזה יבין לזכך האויר סביבך. והודות לפטפוטיו שעלי המה עושים רושם לא טוב, תתעוררי מעט מתוגתך האיומה ואני נהנה מאוד בהשפעתו הטובה של האיש הזה שהוא משפיע עליך, נשמתי וחיתי.
האם קמה ממושבה וקרבה אל הראי הגדול, לערוך ולתקן צמותיה השחורות שנפלו בלי סדרים על פניה, וכשתחבה “מאחז־שער” בשערותיה נראו ידיה הרועדות…
אולי הסבה בכונה את פניה, למען הסתר את האודם הקל שכסה לחייה לדברי בתה האחרונים.
המורה בא ונתקבל בחיבה יתירה מאת האם, ובאותה היהירות והגאוה, המיוחדות לעלמות צעירות, מאת הבת, שעזבה תכף את החדר.
בן־חיים הוא כבן שלשים וחמש, ואם לא נשאלה את פי הנערה דבורה, הוא איש חביב ולא נכרת בו אותה הקטנות המסמנת את רוב המורים משאר אדם. – אביה של דבורה שהיה ג"כ מורה בבית הספר שיורה בן־חיים, הניח אחריו עקד ספרים עברים, עתיקים וחדשים, ויען כי בן־חיים חפץ לרכוש לו את הספרים האלה בא לרגל הקניה הזאת אל בית אלמנת רעו המת לפקח על אוצרו.
ע“י בקורים אחדים די היה לו לרכוש לו מושג נאמן מהעזבון, לבלי יצטרך עוד אח”כ לבקר את הבית.
הוא חש את הדבר הזה, וטרם הלך אל לשכת־הספרים לעשות את מלאכתו, קשר אגב אורחא שיחה קטנה; ובכל פעם העיר כי הבקור בבית הזה בכל יום, נתהוה אצלו כמו דבר הכרחי, ומאד צר לו, כי עוד מעט יבוטל העסק שהיה הסרסור בינו ובין קרבתם של גרי הבית הזה, ויבוטל ממילא התענוג ששבע כפעם בפעם להתראות אתם – ולשוחח עמם… הבטויים האלה הפליט כמו בלי כונה ובלי כל הטעמה, כמו שמושיטים כלאחר־יד, לשכנה זרה היושבת אל שולחן־האוכל בבית־מרזח, איזו ממתקים מפני הכבוד.
אבל על בעלת־הבית עשו דבריו אלה רושם עמוק, והתרגשותה נתבלטה על לחייה שנתאדמו, כמו קוי שמש אביב נשקו אותם.
היא עומדת בדודה. בעד החלון היא מבטת על המרחק הריק, הריק והעצוב. עיניה נופלות על חוטי־המשי הדקים, המרחפים לאט לאט, קמעא קמעא לפני זכוכית חלוניה.
והיא זוכרת עתה את האגדה התמימה שספרה לה אמה הזקנה, אז, אז בהיותה עוד ילדה קטנה, על אודות החוטים האלה.
“הקיץ בהגיע עתו למות, הוא בוכה מאד, ודמעות ככסף נוזלות מעיניו ובחלל האויר תהיינה הדמעות לחוטי־כסף, ואותם שולח הוא הקיץ לבני החיים למתנת־פרידה…”
וזכרון ימי נעוריה עולה לפניה, והיא תלכד כמו בקסם, וחולמת…
אבל החלומות המה כל כך מטושטשים, התמונות, המושגים כ"כ מסתבכים…
והיא תתעורר ותקיץ מחלומות נעוריה. פתאום היא זוכרת את המשמעות השנית של החוטים הלאה, כפי שמבאר אותם ההמון.
“קיצן־של־נשים־זקנות!…”
היא דובבת את המלים האלה בחצי קול. ונדמה לה כי לבה שנתכוץ לביטויי המלים האלה, נתעורר כרגע, נתעורר בחזקה ומתאמץ הוא להכחיש את המושג הזה… ובדפיקותיו הבלתי רגילות הוא מכריז:
"לא, עוד לא בא הקץ לקיצך… טרם באת לכלל נשים זקנות… את תוכלי לאהוב עוד בכל חום אהבה ראשונה… את אוהבת אותו… אותו… "
“קיצן של סבתות!” דברה לנפשה.
המושג האכזרי הזה עם כל פרושיו ובאוריו מתפשט עתה בכל אבריה ונדמה לה כי בשבילה נברא, כי עליה נאמר הפתגם הזה… וכאב חריף, חריף וחד, חודר ובוקע תוך לבה האומלל…
יום בציר כזה, אשר למרות בהירותו יחושו איזו צנינות במזג האויר, והוא כמו הזיק האחרון של הטבע הגוסס, יום בציר כזה, אשר אף השמש זורח בו ושולח קוים חמים, בכל זאת יודעים הכל כי הוא “הקדמה” לשמים כהים, ליער עצוב… לעלים כמושים… ולחורף איום… יום כזה, האם אינו העתקה נאמנה מחייה הנוגים? האם אינו סמל דמות מאורעותיה ומסבותיה?…
עודה בנעוריה, יותר נכון, כמעט בילדותה, בלי רצון עצמי, בלי הבנה והבחנה, נתנו אותה אבותיה העניים לאיש, שהיה יכול לפי ערך שנותיו להיות גם אביה. והיא, כבת ישראל צנועה, לא ערכה מחאה ולא הרהרה אחר מעשה הוריה כלום, אף כי ראתה אחרי כן, אחרי אשר באה לכלל ידיעה, מה שעשו לה אלה חפצי אשרה… בדיעבד הסכימה – בפיה, אבל לבה שהיה מלא חיים נשאר ריק… פנוי… וכה עברו הימים, החדשים, השנים, על האשה הצעירה הזאת בצד אישה “הזקן” ביחוסו אליה, אשר כאב אהב אותה. אבל אך כאב אהב אותה וכאב התהלך עמה, ויש אשר ספר עתיק שכבר בלה מזוקן היה חביב עלי יותר מבתו שהיא אשתו.
אישה מת. אבל אביבה, עת הזהב שלה, מת ג"כ. – – – – – –
עתה נעורו איזו רגשות של ילדות בלבה, עתה פתאום נשתחררה מאותו הרעיון הישן שהקיף אותה בשנות אלמנותה, שעל פיו עליה למתוח קו בתחת הסך הכל של חשבון חייה… היא יצאה פתאום אל חוג יותר נרחב של מושגים חדשים ושאיפות חדשות, היא מרגישה כי חייה שונו לגמרי, כי חיים חדשים ותקוות חדשות ממלאים את כל קרבה…
וכל זאת נתהווה ע"י בקורו של בן־חיים בביתה…
והאם באמת כבר עבר זמנה?… האם אינה יכולה עוד למלאות חורבנו של לבה…
לא! עורקיה ערו… לבה דופק… ובדפיקותיו הבלתי רגילים הוא מכריז:
"לא בא עוד הקץ לקיצך… את תוכלי לאהוב בכל חום האהבה הראשונה… אותו את אוהבת… אותו רק אותו…
והזמן קצר מאד. היום או מחר יגמור בן־חיים את העסק שהיה לכסות עינים לבקוריו בביתה יום יום, עוד מעט ותוגבל זכותו לבוא בתור רוק אל מעון אשר שתי נשים פנויות בלי כל מגין שוכנות בו. הלא מורה הוא, ותפקידו דורשת זהירות… והדבר מוכרח לבא לידי בירור וליבון. ואם לא תבוא ההארה מעצמה, תובא בחזקת היד… כן גמרה בלבה.
הוא הקדים היום לבוא מאשר רגיל תדיר, הוא בא לעת כזאת שידע כי ימצא את גברת הבית לבדה במעונה.
היא אספה כל כוחה להסתיר מבוכתה ופיזור נפשה. היא ידעה היטב כי עומדת היא לפני הרגע המוכרח למלא תביעות לבה… ולבה הכה מאד והמיתו כמעט נשמעה בחדרה השקט.
הוא יגע לדבר בזהירות, אבל כל מלה היוצאת מפיו היתה כסרח העודף, כל כך בלתי טבעית, כ"כ מיכנית…
היא השיבה ג"כ בדברים שאינם אומרים כלום, בגבוב מלים דחוקות, וכל יגיעתה לחתור ולבוא אל המחוז המבוקש, כי השיחה תהי יותר נוגעת אל המטרה שאליה חכתה, עלתה בתוהו…
וישתקו שניהם.
שניהם חשו כי הרגעים האלה יחלו להיות עליהם למשא וליגיעה יותר מדי, וכי צריכים הם לקבל איזה שנוי לטובה.
בן־חיים שדפדף את האלבום המונח לפניו על השלחן, נתן אות כי סבלנותו באה עד קצה. פתאום הסיע את כסאו ממקומו, ויגש אותו קרוב, קרוב מאד אליה…
“כח סבלי אינו חזק כ”כ לשים על פני מסוה שאינו מתאים לי ולך, אדונתי רבת החסד" – גמגם בן־חיים בהתאמצות ובקול נאלץ – “כבר עברו עלי השנים” – החל בקול רועד – “עברו עלי שנות העלומים שבהם ידמה העלם כי צריך הוא להלביש את הרגש הנשגב בשפה נשגבה ובסגנון נעלה… איני רואה הצורך הנחוץ” – הוסיף בקול יותר חזק וחפשי, עד כי הרהיב עוז בנפשו להעיף עינו על האשה היפה שישבה נכחו נאלמה ולא גרעה עיניה ממנו – “איני רואה הצורך הנחוץ להסתיר נטיתי, שהיתה פתאום ללהבה בלבי, לב “נער־זקן”, ממך אשה עדינה כי התנהגותך עמדי מהרגע הראשון, נתנה תקוה בלבי כי לא תשיבי פני ריקם…”
הוא שתק מעט, ועיני האשה, שישבה כ"כ קרובה אצלו עד שנשמת רוחה נגעה בו, אורו פתאום, והפיקו השתוקקות עזה, חום שלהבת. ולולי הבושה היתה נופלת על צוארו והיתה צועקת: “הן, הן, חייתי, נשמתי, אהבתיך!”
“במבטי עיני גבירתי אני קורא כי צעדי הראשון לא פגש התנגדות”, הוסיף בן־חיים לדבר בלב בטוח, “ובכן – ההנך מרוצה להצעתי, לתת לי לחברתי בחיים את – בתך היפה?…”
האשה לא צעקה. אך חורת כמות נפלה מכסאה על הארץ – ותתעלף.
קיצן של נשים זקנות!…
החוטים הדקים המזהירים ככסף, הנקראים “קיצן של נשים זקנות” מרחפים וטסים באויר. והאויר בהיר וצח, אבל קבל איזה שנוי מוחשי, איזה גון אחר… ונכר כי עבר הקיץ והבציר בא…
-
אלטווייבער־זאָמער. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.