הידעתם את ר' קאפיל בעיר הקטנה לידנא?
הידעתם את התלהבותו, התפעלותו והתרגשותו, את כעסנותו, קפדנותו ופזרנותו?
וכולן לגבוה סלקי. –
אדוק הנהו האיש הזה בתורת ד' הכתובה והמסורה, והוא מדקדק בדקדוקי דקדוקיהן, כל מחשבותיו והגיונותיו מצומדים ומקושרים לאהבת המצווֹת. בשעה שיעשה המצוה לכבוד בוראו לא יפנה לבו כלל לדברים שסביביו, אז יתבטל ממציאותו; ואם ילחש לו אז אחד באזניו לא ישמע כלל, גם אם יזמרו לפניו בכל מיני כלי זמר שבעולם, לא יטה אוזן. הוא ידרוש יחקור כל האופנים והתחבולות, איך לעבוד בוראו ולעשות לו נחת רוח. קודם כל מצוה ומצוה נפשו משתוקקת אליה בתשוקה עזה מן העזה, יום לשנה, יום לשנה נחשב אצלו, טרם תגיע העת וזמן עשיתה. נפשו בוערת ומתלהבת, מתי יגיע החודש לאמר הלל, מתי יגיע הזמן לבנות סוכה, ליטול אתרוג, ואז יתבטלו כל חושב, גידיו ואבריו, ואלו היה יכול היה מנענע באתרוג כל היום. ופשיטא שלא יעצרנו קור וחום מלישון בסוכה. וכן בכל מצוה קודם שתגיע, כל כוחות נפשו כלים אליה בתוחלת ממושכה, לאמר, מתי תגיע לידי ואקימנה. בערב, אחרי אשר הוא רועה את נפשו בתפלת ערבית וקריאת שמע, אחרי אשר יפקיד נשמתו ביד אל אמת והוא מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותו, יאמר מי יתן בוקר, לקיום כמה מצווֹת התלויות בו: ציצית ותפילין וקידוש שמו יתברך. ובקומו בבוקר הוא מתאמץ בהתאמצות גדולה להכניס בלבו יראת הרוממות. ישים מעינו בספרים הקדושים המספרים מגדולתו ורוממותו של האין־סוף, מהעולמות העליונים שהוא בורא, אשר כגרגיר חרדל הנם לפניו יתברך. אחרי כן יהיב פרוטה, לא פרוטה אחת ולא מאה פרוטות, הוא יהיב ויהיב פרוטות לעניים בלי חשבון, והכל בהתעוררות, ברעש והמולה. והדר מצלי. בשעת צלותא הוא מתפלל בהתחממות עצומה ובהתלהבות נוראה, כמהדר מן המהדרין יתאמץ לחדור אל עומק הרעיון של כל מלה, כי תהיה מוחשית בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו. ואחרי התפלה הוא יושב מעוטף בטליתו ושונה הלכות בכל יום, ואז אורייתא קא מירתחא ביה; ההלכות והאגדות מפכות ומפעמות בנפשו, ונפשו תמלא רעיונות מכל הבליו, אל עולם האצילות ושם הוא מזכך נשמתו בפרישות ובטהרה…
מה הוא האדם בלי טהרה ופרישות, מבלי התדבקות וזהירות?
גם בעבירות קלות, כגון גזל עניים, עושק אביונים, שבני אדם דשים בעקבותיהם, הוא נזהר מאד; הוא חס על ממונם של ישראל.
והכל בסערה ובסופה.
בסערה יתנהג עם בני ביתו, ובסערה יתנהג עם משרתיו עושי רצונו, בסערה ישפיע עליהם מידת טובו, בסופה ובסערה יגמול חסד עם עניי עירו ויוריד עליהם טל של תחיה, כי עשיר האיש, עשיר גדול מאד, החי מן התלושין שהוא תולש משטרי הערבון.
הידעתם גם אשתו, היפה והצעירה, רבקה?
אבל מהיכן תדעוה, אם ר' קאפיל אישה בעצמו לא הציג אותה לפני איש, מיום שבא אתה בברית הנשואין זה כארבע שנים, לא טייל אתה ברחוב העיר, ולא נתן לב להבין יתרונותיה ומדותיה?
ובאמת למה כל השטותים האלה? לפי דעתו כל אדם העוסק בכאלה איננו אדם; על כל איש ישראל לקחת אשה, ומה ההבדל בין אשה זאת לאשה אחרת? אשה היא אשה; לפי דעתו אין אשה לטיול, אין אשה להתיפות, אין אשה לבקורים וראיון, לא לו להרבות שיחה אתה, ועאכו"כ לא לה לקחת חלק בשיחה שבינו ובין אנשי בריתו; לא לה לצאת מחוגה הצר מבית המבשלות; עליה להשגיח על מבשלת שלא תקדיח את התבשיל, ותו לא. והמותר הבל, הבל הבלים.
אבל היא בעצמה יודעת ערכה…
היא קבלה חינוך ידוע הנהוג אצל האדוקים, שנשים פטורות מן המצווֹת, על כן חופשה נתנה לה ללכת לרוח העת, ליהנות מעט מפרי עץ הדעת, ללבוש, לחשוב, להגות ולדבר כבנות אירופה, ועוד עתה היא כרוכה מאד אחרי מנהגיה בנעוריה בית אביה; על כן נפשה מרה לה מאד על שלילת זכויותיה וחופשתה בבית בעלה, על אשר – לפי השקפותיה על החיים – יתנהג אתה כאת שפחה גמורה, וזאת תביא שממון בלבה הנעלב, וזאת מביאה לידי התקטנות.
בתחילה אחרי הנשואין, לא חשה כל כך את גורלה האי־נעים, כי, כנהוג, ניתנה לאיש בטרם נעורה בה האשה; אבל אחרי כן החל הלב לדפוק, הדם להרתיח, ונפשה תתעטף בקרבה על חייה הבודדים והשוממים, המלאים עצבון וערירות, כי גם ילד לא היה לה, והליכות בעלה עמה גסות מאד, ומיום ליום התרחב הפרץ בינה לבינו.
ובחוץ אין לה עם מי להתרועע, כי אין מכיר אותה.
אחד היה מכיר אותה, אבל דא עקא, כי האחד הזה איננו אישה שתוכל למצוא התחברות שלמה והשתפכות הנפש. האחד הזה הוא איזידור הרופא־חולים בעיר לידנא.
איזידור הוא צעיר לימים, פנוי, וזה לא כביר גמר חוק לימודיו ונכתב בשם “רופא”, ובידו הפקיד א' קאפיל את בריאות אשתו, אשר זה כשנה היא חולה במחלת עצבים.
הרופא הזה היה האחד, שנתן עיניו על מבנה גוה הרך והנעים של האשה הצעירה, על פניה הלבנים, על עיניה השחורות שתמלטנה זיק אש ברגעי התעוררות פנימית. ולעתים לא רחוקות נכנס אתה בשיחה ארוכה, ומצא בה איזה עצב נסתר, והעצב הזה משך את לבו אחריה, והגדיל הצמאון בלבו לדעת כל נסתר ונעלם ועפ"י מעמדו בתור רופא, הציל מפיה דברים בצנעא, אשר לבא לפומא לא גליא עד הנה…
העיר קטנה ואנשים בה מעט, בעיר כזרת יבקש לו צעיר לימים כהרופא, איזה מכיר, איזה ענין לענות בו, והוא ע"י נסיונותיו הרבים הבין, כי פה המקום להתגדר…
כפעם בפעם בא אל בית ר' קאפיל, עפ"י האמתלא לבקר את רבקה ולכתוב לה כתבי תרופה. ור' קאפיל שהיה כלוא בחדר משכיתו, לא הניא את התחברותם ולא שם לבו שמרבה הרופא לספר עם אשתו, כי בלי ספק על עסקי בריאותה ישיח אתה, וכל רעיון זר לא עלה על לבו.
רבקה הכירה תודה להרופא על אשר יצילנה משעמום ע“י בקוריו, כי שפה עשירה וגרעינית להרופא הזה, וידע לנאום נאום, להרבות על ענין אחד מבטאים נעימים; בתחלה אמנם הכה אותה לבה על כי תרבה שיחה עם איש זר, אבל ברבות הימים הסכינה אתו, והוא החל לנענע במיתרי האהבה. כזקן ורגיל לא עשה בפעם הראשונה איזה קפיצה ודלוג, הוא צעד במתינות מענין לענין באותו ענין, ועפ”י תורת הרפואה הגיד לה, כי מחלת עצביה באה לה על חוסר שעשועים ועונג נפש… היא לא הבינה הדברים בהוראתם העיקרית בביאור שחפץ הוא; כי רגשי הצניעות, הטהרה והפרישות שהביאה מבית אמה, לא הניחו לכל חשד לחדור אל לבה. היא הסכימה אמנם לדבריו במובנם החיצוני, כי אומללה היא, ולא תוכל לשאת את ההמוניות וקרירות רוחו של בעלה נגדה, היא התודתה לפניו כי ממכרת שפחה נמכרה בעד יחשׂ משפחה ובצע כסף לזה החסיד המבוהל אשר כל מעשיו לשם שמים, ולשמה איננו טובל אף אצבע קטנה.
כצייר אמן, שמצא סממנים שסייעו אותו, הלך איזידור על דרכו זה, ויפזר לה חלקות מלא חפנים, ויהלל את יופיה בפניה, וידבר באזניה דברי חדודים, פעם דקים, ופעם גסים לבדח דעתה, ולהורות נתן בלבה, כי כמו שיבקש לו אישה עונג ושעשועים במילי דשמיא, תבקש לה היא דוגמתם בארץ, ובתוך כדי דיבור הרשה לעצמו לאחוז בידה הקטנה והלבנה.
רטט ורעד נעים חלף בכל יצורי גוה ועצביה נמלאו גרוי נעים, וכמו נכותה בחמי חמין, מהרה להוציא ידה בתוך ידו ותשם קץ להשיחה.
בלילה תתהפך על משכבה ורעיונותיה רוקדים במהירות, רגשות חדשים תרגיש, רגשות לא ידעה עד הנה שחרם, עולם חדש נפתח לפניה, עולם עם שמש וקרני אור חדש, מושגים ומוחשים חדשים.
מה רב ההבדל בינו לבין אישה…
היא איננה יכולה לישון, ותמונות וצורות עולות בלולות במבוכה וערב רב בדמיונה ויהותתו עליה בשפעת חליפותיהן.
היא רואה את בעלה עם מצחו העגול והגבוה, עם פיקת גרגרתו ושפולי מלבושו הסרוחים, היא זוכרת את שאלותיו הנמליות וחפציו ותביעותיו הגמדיות, היא זוכרת איך הרעיש עולמות, בשעה שלא רצתה אחר חתונתה להושיט ראשה כרחל לפני גוזזיה, להסיר שערותיה היפות; היא זוכרת איך כנכריה היא בביתה וכנאלמה לא תפתח פה, ומרגישה מרורות אין קץ, רעיון מר חופר תלמים עמוקים בלבה, פולח ובוקע…
והיא רואה את הדוקטור בקומתו הנאוה, בפניו הנחמדים, במחלצותיו היקרות ובמדברו הנאוה, והיא מרגישה איזו נעימות, איזה להב. והלהב עולה מאליו, והיא מחליטה בדעתה לבל תיראה לפניו קרת רוח. מה עשה לה הוא באחזו בידה? מדוע הכלימתהו?… והנה תרדמה בלבלה כל הצורות, וערבבה את התמונות, והנה תעשינה להן כנפים… תעופינה לאט לאט ממנה, ותסגור שמורת עינה ותישן.
השמש כבר יצאה, ורבקה עודנה ישנה. קלעי החלונות של חדר משכבה טרם הוסרו, והמה מאפילים בעד קרני האור לבל יחדרו החדרה.
ובחדר השני, הנשען אל חדר־המטות, מתהלך ר' קאפל בסער, ובקול שנשמע בו רעד וקצף הוא שואל את השפחה על הגבירה.
מקולו הקיצה רבקה ותזכור את הרהוריה בלילה, ולבה הולם בקרבה…
כל היום ההוא חכתה לרופא, אבל מסיבה שלא ידעה לבארה לא בא אליה. עורקיה דפקו בחזקה ונפשה לא מצאה מרגוע: “אולי לא יבוא לבקרה, בראותו את הליכותיה הפעיטות נגדו?” והיא תרגיש כי חסר לה היום דבר מה…
ביום השני בא, ועתה היתה היא אשר התחילה לדבר אתו בחיבה יתרה ולהביט עליו במבט של סקרנות ובקשת אהבה. לשמחת לבו ראה כי לכד את המבצר, לבו בוער, הולך ובוער ביקוד אש.
כמעוף עין והוא חבק אותה בזרועותיו, ויכסֶהָ בנשיקות לוהטות.
הפעם לא התחמקה, הפעם לא הכלימתהו.
* *־־־־־־־־* *
חוש הריח של הנשים המוזרות בלידנא גדול מאד, והמה הריחו כי רבקה אשת א' קאפיל איננה אשה כשרה. והן מרננות, מוציאות דבה, כי מתנהגת היא במנהג של קלות ויש לה יחס עם הדוקטור ימ"ש.
חברך חבריה אית ליה, והדיבה הגיעה לאזני ר' קאפיל.
מגידי הדיבה אמנם שקלו למטרפסהון, כי שפך ר' קאפיל כל חמתו עליהם, אבל החשד כיון דעל על, והחל לעוין את הדוקטור, אשר לא יוקיר רגליו מבוא אל ביתו.
“מה לברנש זה בביתי?” – הוא חושב – “איזה עסק יש לו עם האדונה שלי כי ירבה שיחה אתה? הלא דבר הוא”.
והנאהבים לא ידעו מאומה מן הדיבה שנתפשטה עליהם, ועל לבבם לא עלה החשד שהוגה אליהם ר' קאפיל, על כן לא ידעו להזהר ולהרחיק מאתם לזות שפתים. ההתקרבות הלכה וגדלה ביניהם מיום ליום, ובכל יום יבלו שעות אחדות בשיחות נעימות, וביותר ימצאו שעת הכושר ביום השבת, שאז יאחר ר' קאפיל לשבת בבית התפלה עד חצי היום.
השבת, שבת פרשת נשא, ור' קאפיל יושב בביהמ“ד, עטוף בטליתו, ושומע “מלה מלה” את דברי הקורא בתורה. והנה לאזניו יקרא: “איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל…” “ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו…” “והיא נטמאה…” – “לא! חלילה! היא לא נטמאה!”, יצעק בו לבו. והוא מהרהר בדבר היטב היטב, והקורא לא יעמוד, הוא יקרא הלאה, אבל ר' קאפיל לא ישמע. זאת היא הפעם הראשונה בחייו שלא ישמע מה שיקרא הקורא. הוא יושב כנטוע במסמרות, ומוחו שקוע; הכתוב “וקנא את אשתו” לא יתן לו מנוח. ומהכא להתם: “ותני דביה ר' ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה…” “ר”ע אומר חובה הוא לקנא…” “וחוטא ילכד בה זה שרואה את אשתו שהיא קולנית ורגלה רמה ופרוצה בשחוק ואינו מקנא בה…”1 “מצות חכמים על בנ”י לקנאות לנשותיהם…"2 ובכן – מצוה באה לידי ואקימנה.
והוא מתלהב, מתלהב ומתפעל, הוא הולך לקנאות את אשתו, הוא הולך לעשות רצון בוראו.
פתאום הניח את הס"ת ערום, ובחפזון כאיש ההולך על חדודי חרש, הוא רץ, הוא בא אל ביתו וצועד אל חדר אשתו ומביט דרך סדקי הדלת הנעולה, והנה הוא רואה היטב, עיניו לא תכזבנה; הוא רואה… ועיניו תחשכנה. הדוקטור יושב אצל השולחן הקטן, שעליו מונחת קופסת הטבק שלו, וסמוכה לו יושבת רבקה אשתו, ראשה פרוע ולבושה עודנה בשמלת השינה, והוא ילחצנה אל לבו, וצלצל נשיקות ישמע…
קרביו להטו וזעקת שבר איומה פרצה מלבו.
לקול זעקתו נאספו אנשים ונשים שהתפללו במנין הראשון, ואחרי ה“קידוש” הלכו לשוח ברחוב, ויעטרו את ר' קאפיל, העומד כמשוגע, וקילוח של קללות וחרמות יזרום מפיו.
מכעס ומכאב הזדעזע בכל אבריו ויגז שער ראשו, מפיו יז קצף וצוח בקול נורא: ונסתרה והיא נטמאה, כיון שנסתרה התורה קוראתה טמאה. אוי לי!! וי לחיי! לא לא! אוי להחצופה, להפרוצה, להטמאה! אוי להקולנית, להיוצאנית! מחר אכתוב לה גט פיטורין! מחר אשלח את המרשעת מביתי בלא כתובה!"
קולו בוקע האויר, ותהום העיר.
והעיר לידנא כמרקחה. חבילות חבילות של אנשים עומדים ומשוחחים, עוסקים ומפלפלים במאורע הנורא הזה.
ורבקה שוכבת כל היום על מיטתה, ופניה כבושים בהכר, עיניה סגורות, בכל זאת היא רואה את התהום, האין סוף, אשר היא בעצמה בראה אותו. היא בוכה, והדמעות שורפות את לבבה, וכמו עופרת מהותכה תרד אל קרבה. כל היום לא דרך איש על מפתן ביתה, גם שפחותיה נדו ממנה ולא טעמה כלום.
אתא ליל, והיא מתנודדת על מיטתה, ולעיני רוחה עומדים אנשים ומשוחחים על אודות המעשה המכוער של אשת ר' קאפיל עם הדוקטור. היא רואה עצמה מובלת אל הרב, ואנשי העיר שולחים אצבע לעומתה, מחרפים ומקללים אותה. היא רואה את עצמה ב“בית דין”, והבית מלא עינים לטושות עליה, עינים מביטות בבוז ונאצה בשחוק וקלסה על הזונה, והמבטים דוקרים כמחטים מלובנים באש. היא רואה א"ע מוּשבה אל בית אביה האדוק בעירום וחוסר כל, והוא ידיחנה ויגרשנה בחרפה, ואז אומללה היא מאד, אנה תפנה?
יסורי הנפש ומוסר כליות מצצו דמיה כעלוקה כל הלילה.
ביום הראשון בבוקר, ומשרתי מרא דאתרא הבהילו את רבקה אל בית הרב.
כשלד חי התנודדה ברחוב, לא ראתה ולא שמעה.
חורה כמות בלי טיפת דם בפניה, הובאה אל חדר הבי"ד ששם ישב כבר ר' קאפיל וספר לפני הרב גופא דעובדא, וכל עצמותיו תדברנה.
והרב ר' שלום – אומרים כי לא שלום אלא ר' יצחק שמיה, ולמה נקרא שמו שלום, אלא משום שהיה עושה שלום בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ולא מהר לגזור טרודין על אשה, בשעה שרוח מבינתו הורהו, כי הקשר עוד לא נתק כולו, ועוד יוכלו לחיות חיי אישות; ויש מוסיפים כי במשך ארבעים שנה שהוא יושב על כסא הוראה בלידנא, לא נכתבו אלא אם שתי אגרות שביקין – הרב ר' שלום יושב לפני ספר פתוח, וכאשר אך נעיף מבטנו בו, נכירהו כי לא איש מצוי וגם לא רב מצוי, יושב לפנינו.
קומתו כפופה, פניו נחמדים, והדרת קודש ורצינות חופפות עליהם. זקנו לבן, ולבנות ממנו שערות ראשו המלאות, עיניו מאירות מתוך מסגרות שערות לבנות, ונותנות עדיהן כי בעל העינים האלה הוגה דעות וחושב מחשבות הנהו. מצחו מלא קמטים רחבים, ובחגוי לחייו ירבצו נעימות והדר. שפתיו מתנועעות תמיד, ונכונות לצחוק דק מן הדק. הוא נוח לבריות, ואיננו מטיל אימה סביביו. כדבר אליו איש יכוף מעט ראשו, לאות כי אזניו קשובות ופתוחות, ובהשיבו, עיניו עצומות עד החצי לחשוב מחשבות, להשיב כהלכה, ויתבל דבריו בשיחות חולין של ת"ח הצריכות לימוד.
עתה הוא יושב בכונה גדולה, ועושה אזניו כאפרכסת, ושומע דברי ר' קאפיל מהחל עד גמירא.
כשבאה רבקה אל הבית, נתן אות לר' קאפיל להפסיק זרמי דבריו, והרים גבותיו הלבנות, ועיניו תביטנה על פני האשה המלאים חרטה, נוחם ושברון לב, והנה היא בוכה. אבל איננה בוכה בדמעות, אלא באבנים, אבנים כבדות עולות בעצמן מן הלב, ונופלות דרך העין, וכל אבן וידוי ארוך היא על עבירות שבצנעא. –
הרב ר' שלום ידע את האשה מן התלמוד ומן החיים, הוא מכיר את כל צדדיה החלשים, הוא מכיר את אורה וצלה, את קשי ערפה וקלות דעתה, הוא ידע את אהבתה ובגדה, והוא תופס תפיסה עמוקה מדברי ר' קאפיל בעצמו, ומהתנהגותו עמה, כי לא כצעקת הבעל עשתה. הרב ר' שלום בהיותו יליד עיר לידנא, ידע את כל אנשי העיר מקטנם ועד גדולם, תכונות נפשותיהם ומידותיהם, והוא מכיר את ר' קאפיל ובא לידי מסקנא, כי לא היא, רק הוא אשם בדבר.
–" בתי, האמת הדבר" – החל הרב בדברים רכים – “האמת מה שבעלך מעיד בך?”
– “אמנם חטאתי”… – נשמע קול כאוב מארץ – “יסרני ד' ונפלתי ברשת… כאשר יספר אישי כן היה… לאסוני ולהוותי… אבל לא יותר… חי ד'…” עוד גמגמה דברים אחדים, אך זרם דמעות רותחות כאש הפסיק אותה, שם מחנק לגרונה, ולא נשמע קולה.
“אשה כשרה היתה” – חושב הרב – “ונתחמצה, אבל כל זאת לא יעשה רושם כלל וכלל בחייה; לבה הוא כילד חולה, אשר נסלח לו על כל משובותיו וחטאיו”.
כחצי שעה יושב הרב והוגה, מעלעל בתשובות שונות, ושואל עוד הפעם את סיפור המעשה, ומקמט את מצחו.
“ר' קאפיל” – הנה פונה אל הבע“ד – “ר' קאפיל, בשום אופן לא תוכל להוציאה בלא כתובה, אין זכר ואין רגלים לדבר ואיננה מפסדת כתובתה, ולא עוד, אלא שהיא מותרת לך עפ”י דין תורה!”
אחרי הפסק־דין נתן אות להאשה, כי תצא להחדר השני, והוא פנה בענוה ובחביבות אל ר' קאפיל, ויאמר לו: “הלא בר אוריין אתה ותדע הדין, כי “אין ראוי לו לאיש למהר לשלוח אשתו הראשונה, וכל המגרש אשתו הראשונה, מזבח מוריד עליו דמעות”, הלא למדן אתה, ותדע כי “ראוי להוכיח אותה בינו ובינה, וכדרך טהרה ואזהרה, כדי להסיר המכשול ולהדריכה בדרך ישרה”, ואתה האם כן עשית? הקיימת את הדין הזה? בני! הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים והרבה אתה בעצמך עשית, כן, ידך במעל הזה, מרוב התלהבותך בעולם האצילות ובהלכות התורה, לא שמת להלכות החיים לבך, ורחמנא אמרה וחי בהם, ולא שימות בהם. אתה בהתנהגותך עמה בסערה המת את רוח בקרבה, ושכחת, כי השמאל דוחה והימין מקרבת. אתה ותרת על חפצי החיים, ורוחך יזין א”ע רק מלחם שמים, והיא, חיים ברצונה, היא לא תוכל לותר על כל אלה, עונג, הרחבת הלב וחמדות הנפש ידרשו לה, ובביתך לא היו לה כל אלה. בדד השארת אותה, נעזבה לנפשה, גרעת את חובותיך נגדה. ומה תעשה אשה כזאת שלא תחטא? בני! עלינו החובה לכבד את נשותינו יותר מגופנו, הקימת את הדבר הזה? הגד בעצמך. אתה הנך נזהר גם במנהגים קלים, ובהלכה הזאת אשר כל חיי המשפחות תלויים בה, נהגתה קלות ראש, הטוב עשית?"|
מרוב התפעלות קם הרב ממושבו, עיניו חודרות ונוקבות את ר' קאפיל, ובפה בוער הוא צועק: “הטוב עשית? הקיימת את המצוה הזאת?”
דברי הרב חדרו עמוק עמוק בלב ר' קאפיל, הוא עומד נדהם, ראשו יורד על חזהו, ים לבבו יך גלים, וגל אל גל קורא: אמנם בי האשם!
“צא מאצטגנינות שלך” – הוסיף הרב בקול עז בשבתו על מושבו – “אל תאמר הבל הבלים להלכות החיים, ראה חיים עם האשה אשר בחרת, ואנכי בל אפונה כי גם היא תיטיב דרכיה, והדר חלא והוה חמרא”.
“הנני לשמור מוצא פי רבי” – צפצף ר' קאפיל ודמעות תלויות בין ריסי עיניו.
הרב צוה לקרוא את האשה, ויתאמץ לדבר קשות: “דעי לך, כי עפ”י הדין לא יגרשך עוד בעלך, אבל איך תגרשי את רגשי הנוחם מלבך? איך עזבת את אלוף נעוריך, ואת ברית אלהיך, ברית הקודש, המאחה והמקשרת שתי נפשות יחד, שכחת? איך עברת על דת יהודית, ולא זכרת אחריתך? לא זכרת העת אשר על כתף ישאוך, ואל ארץ תחתית ישליכוך, ובמרומים אז החשבון ערוך, אז הספר פתוח, במרומים אין שכחה, אין נסתר ואין נעלם, ואז אוי אוי לך! אוי לעינים שהביטו על הפנים היפים! אוי ללבך שחמד זרים! ואיך לפיך שנשק את הדוקטור!"
הדבר יצא מפי הרב, ורבקה נרעשה, נפלה כבול עץ על רצפת הבית ונתעלפה.
אשת הרב הקימה אותה, ותשכיבה על המטה.
דומיה נוראה שוררת בבית הרב, הכל שותקים, אך אנחות נשמעות.
רוח רבקה שב אליה ותקם מהמטה, והרב לא הוסיף עוד לשחרה מוסר, ואחרי אשר סדר לה תשובה וסיגופים בתענית בה"ב, שלחם לביתם.
הרב שב אל הגמרא, האיש והאשה שבו לביתם. ואנשי העיר שבו לספר על גבורי היום. המה יודעים הכל, המה יודעים מסגופי בעלת התשובה ומתעניותיה, המה יודעים ומרגישים מתשובת המשקל שתתנהג, כי תשקול כסף לעניי העיר, ולפני כל רעב וצמא תפתח את ביתה. ולפני כל רעב וצמא תפתח את ביתה; המה יודעים, כי כבר גרשה מלבה את זכר הדוקטור, שעזב את העיר מפני הבושה; גם זאת המה יודעים, כי התכונות השונות של הזוג נתמזגו לאט לאט, ור' קאפיל ישגה באהבת רעיתו…
והכל בסערה, והכל בהתלהבות…
ברבות הימים הכל נשכח.
ורבקה היפה, הצנועה והכשרה, היא אם לכל קשי יום, ותשתדל בעדם בכל התאמצות, כוחותיה הרוחנים היא מקדישה לטובת אנשי העיר ולטובת חנוך בניהם, אין חברה ואין צדקה אשר רבקה לא תקח בהן חבל, ולפעמים היא מקהלת קהילות ודורשת ברבים, ובדבריה החוצבים היא מעוררת את לבות השומעות, לאהוב את עמן וללמד את בניהן ובנותיהן תורה ושפת עבר.
אבל זה כירח ימים לא תתראה בחוץ, ובני העיר יודעים הסבה גם לזאת, המה יודעים, כי נמלאו ימיה וילדה תאומים, שני בנים, בריאים ויפים, ולשמחת ר' קאפיל אין קץ.
ואם הבנים –? מאושרה ושמחה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.