רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

עתה, בשלכת, לא קשה להציץ אל עבר “בית הזקנים” ואל הפרצופים הנוראים, שחרבו מזוקן. קודם, בקיץ, יראתי להפנות ראשי לשם. אבל עתה אחרת. העלים הנושרים מכסים על הרבה, על הרבה, ואתמול גם ישבתי על הספסל שלפני הבית והתחממתי בשמש־סתיו אחרונה יחד עם הזוג הזקן – איש ואשה כבני שמונים ויותר.

– היכן ילדיכם? – שאלתים.

– מתו, – ענו שניהם בבת־אחת.

שאלה־ותשובה זו זיעזעה, כנראה, הרבה מעברם, מימיהם הראשונים, והוא, הבעל, פנה פתאום אל אשתו:

– בני כמה היינו, כשהלכנו אל ה“אלטאר”?

– אני הייתי בת תשע־עשרה, ואתה בן שלושים.

שניהם שוב לא הרגישו במציאותי ושקעו בעולמם. האשה העירה:

– עתה הם הולכים אל ה“אלטאר”, כשכבר יש להם תריסר ממזרים, אבל אנו עמדנו לפני הכומר טהורים כמלאכים!

אחרי שתיקה קצרה נזכר הוא:

– אבל פעם בשדה־התירס – זוכרת את?… כששׂיחקנו במחבואים…

– מה היה אז? זה הלא היה הרבה קודם. אז הייתי כבת חמש־עשרה ולא יותר.

והוא:

– אילמלא אמי, מנוחתה עדן, שקראה לי פתאום בקול, כי אז ודאי היה בא בינינו לידי מה… אני זוכר היטב…

– באמת? אז זממת לעשות לי מה? לילדה בת־חמש־עשרה? לתינוקת?!…

והיא קפצה ממקומה, רועדת מכעס, וצריחת־זקנה פילחה את האויר:

– גֶמַיינֶר קֶרל!!!


הנה הנו!

בבוקר, אחרי ליל הגניבה, אנו מתהלכים נדהמים, הלומי מסתורין – למראה המחתרת או הדלת הפרוצה, למראה כל סימני ה“עבודה” החשאית, למראה עקבות הפסיעות על השלג. היה כאן בלילה אחד פלאי־אלמוני. מי?…

על כן אני מסתכל בכל מאודי בפרצופי האסירים לאור היום, כשהם מובלים ברחוב בידי השוטרים. אני מסתכל אז בכל פרצוף לחוד, בכל פרצוף לחוד. הנה הנו!


המלצות קוראים
תגיות