רקע
גרשום שופמן
טבטוֹנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כולם, כולם כמעט, כגברים כנשים, רוכבים על אופניים. אופניים פשוטים וגם מוטוריים. כלתה רגל מכל שביל ורציף. רכב־ברזל זה מוסיף חוסן לנוער החסון; ברזל בברזל. אפילו ההורים הבאים בימים התחילו, בהשפעת בניהם ובנותיהם, להתאמן באמנות זו. הנה האלמנה גרובר, בת־החמישים, נישאת ברחוב על אופניה, והרי היא מושכת בשולי שמלתה כלפי מטה מפני הרוח – כנערה צעירה ממש. גם היא חוששת!…

האופניים חוסכים להם את הזמן היקר כל כך. מקפידים הם על כל רגע, שלא יעבור לבטלה. והעבודה בחצרות ובשדות “בוערת”. בזוהר השמש העולה מזהיב הזבל הנוזל, כשהוא אושד, אגב העברה בקרון, על השדמות הדשנות, רבות התנובה. בימי חול אין יודעים כאן בטלה מהי. הנה מכר הנגר הזקן שמיד את ביתו הקטן שבקצה המשעול, ובעודנו אורז את מיטלטליו ומטעינם על הקרון – בעל־הבית החדש כבר גוחן ומסייד את קנין־כספו, בהפכו עורף למוכר, כאילו שוב אין זה במציאות כלל. בעל־הבית החדש כבר נכנס כאן לעבודתו!

ורק ביום הראשון הם שובתים וממלאים את בתי־היין המרובים, המפוזרים בהרים ובגיאיות. כשקידתם בעבודה שקידתם בשתיה. סובאים לשכרה, מסתמקים ומתמלאים רציחה, ואם אין הם קמים איש על אחיו לרצחו נפש, הרי אין זה אלא מתוך יראה הדדית. כל אחד יודע להעריך את כוח חברו, ועל ידי כך מתבצר ביניהם מין שיווי־משקל.

הנה שני הקצבים הגברתנים, אלואיס וגנר והנס מייאר; אטליז אצל אטליז. שנאה וקנאה ותחרות. שניהם איש סכינו על ירכו. ואף על פי כן הם נזהרים זה בזה. פחד הדדי.

הקצבים הללו! בסתר לבם הם מתאווים לטבוח איש את רעהו וטובחים את הבהמות. עגל רך, נחמד, מוליך השוליא של וגנר אל ירכתי החצר, אל פינת הטביחה תחת עץ האגס. אשת־אדוניו הצעירה מופיעה על סף הבית ורואה ואינה רואה. לב־אשה לכאורה – אולי תחמול ולא תתן?… אבל לא. אינה מתערבת בדבר, אינה מתערבת!

את השוליא הזה, נער נאה דוקא, שאלתי פעם, כיצד אינו חס על יצור שכזה. בחיוך ענה:

– אצלי הדבר, כאילו אני חותך לחם…

כך ענה.

עבודה וטביחת בהמות בימי־חול, וסביאה והוללות ביום ראשון. כל הלילה, אור ליום שני, ירונן וירועע במלוא המרחב מסביב, בדרכים ובשדות, קולות בחורים ובחורות יחדיו, ובבוקר למחרתו נמצאות גומות בקמה, גומות כקומת איש – עקבות זוגות־האהבים…

מקרי־מות נדירים כאן מאוד. הנך נתקל בזקנים מופלגים, בני תשעים ומעלה. פעמון הכנסיה המקומית הקטן משמיע בכל־זאת לפעמים את צלצולו הקצר: אחד התושבים מת. האיכרים מפסיקים עבודתם, לובשים חליפותיהם הכהות (המכנסים לשוקיהם צרים ביותר), ומלווים את חברם אל בית־עולמו, אל שדה־הקברות המפואר, המיוער, שבמעלה הגבעה. בשקט, בשתיקה עובר טקס הקבורה, ללא דמעה.

פינה פינה בעולם והיפהפיה שלה. כאן היתה זו בת הז’נדרם הראשי, עולת־הימים, הרטה. בספורט־החורף נראתה במכנסים השחורים, ובקיץ – בטריקו־הרחצה. הנה היא טסה על אופניה כלפי מערב, קורנת כולה בזהרורי שקיעה… פעם התהלכה בתחבושת אלכסונית על פניה (מחמת איזו חבלה בעינה האחת), ואף על פי כן לא סר כוחה; בקטעי־פניה הנשארים בלבד ליבבה.

לעומתה, בחינת אנטיפּוֹד לה, העיק על ישוב כפרי זה הסיוט הכבד בדמות הבריון הצעיר והמסוכן, היינריך נובק, מפלצת המקום. “איינברֶכֶר” (פורץ וחודר לתוך בתים זרים בלילות) מובהק היה ואיש־הסכין. מעונש כלא לא ירא, כי שם ביתו. יושב במאסר זמן־מה, משתחרר וחוזר לסורו.

פעם, באישון־לילה, נתפס במחתרת, בעצם “מלאכתו”, על־ידי הז’נדרם הראשי, אבי הרטה. בין שניהם התלקח קרב לחיים ולמות – והבריון הומת ביריה. סוף־סוף! בחגיגיות, בשמחה גלויה, בחליפות־החג, עם המכנסים הצרים, ליווהו כל תושבי המקום אל שדה־הקברות.

כשהורידו את הארון אל הקבר הפתוח והתחילו זורקים עליו, כמנהג, את רגבי העפר, שמעתי מאחרי קול בכי נערה. פניתי ונפעמתי עד היסוד: הרטה!…

הבכי היחידי ששמעתי בין הטבטונים הללו בשעת קבורה.


המלצות קוראים
תגיות