רקע
גרשון שופמן
את האדם נשקתי

עודני באניה הירהרתי הרבה בידיד נעורי, שאני עתיד להיפגש עמו, בהגיעי אל החוף. זה כשלושים שנה שלא ראיתיו, אבל דמוּתו כה רעננה בזכרוני, כאילו אך אתמול נפרדנו. זכורים לי הימים הראשונים אחרי נישואיו; אותה המסירות ההדדית של שני בני הזוג, מסירות, שכמעט לא ראיתי כמותה אצל אחרים. הנה אני רואה את שניהם שלובי זרוע ברחוב, בשלג, מהודקים ומחושקים, “בשר אחד” ממש, או בבית אביה, באחת הפינות של המעון הגדול, רב־החדרים, כשהם מתרפּקים זה על זה דוּמם, בדבקוּת. היה זה זמן קצר אחרי מות האם, אם האשה; רוח אבלוּת שוֹרה היתה בבית, והיא, הבת היחידה, האהוּבה, האוהבת, התנענעה, כנפש־מאזנים, בין הבעל והאָב, האָב הישיש, המדוכא, השבוּר, שישב לו בודד בחדרו המרוּחק, נשקה לו לאביה, בטרם עברה אל חדר בעלה, נשקה ענוּגות־ענוּגות: – פַּ‏פּוֹצ’קה!…

והנה אני יוֹצא ונכנס אצל ידיד נעוּרי זה – שוּב… נזדקן האיש, שח; זה לפני שבועות מספר נתאַלמן. בחדר־המיטות משתמרת הספה בו במצב בדיוק, כמו שהיתה אז, באותה שעת־צהרים, בה מתה אשתו עליה, על ספה זו, מיתת פּתאום – עם הכר הקטן, המרוּקם, למראשותיה, ועם הספר הפתוח בצדו. דמות־דיוקנה מתהלכת עדיין באפלוּלית החדרים… רוּח אבלוּת שוֹרה בכל פּינה. הבת היחידה, היפה, בת־העשרים, שבקלסתר פּניה היא מזכירה את אמה מאותם הימים, אבל עוד עולה על זו ביפיה, מופיעה במעילה ובמגבעתה ובצעיף־אֵבל, מוכנה לצאת – בחיר לבה מחכה לה אי־בזה בחוץ – ונפטרת מאביה המדוכא, “פלג־הגוף”, מתוך נשיקה ענוגה־ענוגה:

– פַּ‏פּוֹצ’קה!…

נשארנו בחדרו שנינו לבדנו. הערב איחרנו שבת עד חצות. הוא דיבר על הימים הטובים הראשונים, על ימי הנעורים שחלפו ואינם וכו' וכו'. אבל אנכי הסתכלתי בפניו הנאים והירהרתי: איזה הבדל! אז לא היה הוא בעצם אלא בחוּר שחרחר סתם, חלק, פּרצוּף־בוֹסר, ואילו עתה – יופי אנושי בשל. כל שלושים השנה, על תלאותיהן וסבלותיהן, חתרו, כביכול, אל מטרה אחת: להשלים את האדם, להעלותו אל שיא הדרו. השׂיבה, הקמטים, החריצים, עקבות הסערות הרבות, כאלה של קברניט זקן, חרוּש־הרפּתקאות, ולרגעים, מבעד לכל אלה, חיוך טוב דוקא, חיוּך נוגע עד הלב…

רחמים ואהבה תקפוני. רחמים ואהבה עד כדי גירוּי דמע, ואני לחצתי את ידו עם פרידה בפתח, לחצתי בכוח, ולא יכולתי להתאפּק מלבקש:

– תן לי את לחיך!…

לא את ידיד נעוּרי – את האדם נשקתי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48648 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!