להרגיש את האם, את האם בגילויה הכי ענוג, הכי נעלה, להרגיש את האמהי –האלוהי, ניתן רק אז, אם חולה־אהבה אתה על הבת, והיא, האם, אשת חן וראויה לאהבה אף היא, סוככת בכנפה על כל הענין, חרדה עליו וגם תומכת בו עד כמה שידה, יד אֵם מגעת, וכל זה במין מסירות מופלאה, בהקרבה עצמית מסתורית ונוגעת עד הלב מאוד.
עם אֵם כזאת זכיתי אנכי פעם לבוא במגע.
בבוקר, אחרי ליל־סיוטים, ממחרת הריב־הפירוד הראשון, התהלכתי בחדרי, התלבטתי מפינה אל פינה, ופתאום צלצול: האֵם!…
מה חפצתי לנפול על צוארה! הלב ניחש טובות. סוף־סוף היא האם, ובידה, כביכול, המפתח… והריהי מדברת:
–… לא באתי לפשר, לא באתי לתווך, אבל… אינך צריך לשכוח, כי עודנה תינוקת, עוד לא מלאו לה שבע־עשרה שנה… אין לך שום יסוד ל“רוגז”… שובה אלינו, שובה!…
אבל השלום, כשלום הבין־לאומי, תלוי בשערה. לא ארכו הימים, ושוב סכסוך ושוב חשד ושוב פירוד ושוב אי־שינה, דכאון כבד מנשוא, ושוב, כמלאך מושיע, האם בבוקר:
– איני מתכוונת לפשר, איני מתכוונת להשלים, אבל… איני יכולה לראות בצרת נפשה… בכתה כל הלילה…
וכך חזרו הדברים חלילה. שלום זמני ו“ברוגז” וציפיה לאם, שלום וברוגז וציפיה לאם.
בביתם לא פסקה אצלי המתיחות המציקה, הידועה כל כך לחולי־אהבה. התרוצצתי מחדר אל חדר, מחדר הבת אל חדר האם וחזרה. עתים, כשהיא, האֵם, הרגישה בי קדרות כלשהי, שאלה בחיוך:
– מה, שוב לא טוב?…
והיו בו, בחיוכה היפה (אגב עצימת עינים), גם ניחומים גם אבק־לגלוג, ויחד עם אלה גם מעין קורת־רוח דקה מן הדקה, נחת אֵם מפרי בטנה: הנה איזה כוח לה, לקטנה!…
ככה פירפרה הנפש הפצועה והתרפקה עליה, על אמה, על האם הענוגה, שריח־היולדת בה עוד לא נמר, וחתרה לחסות בצלה, להשתפך אל חיקה ולחלק עמה את הכל, את הרעות ואת הטובות; וזו נענתה, נענתה והשתתפה באלה כבאלה בכל עדנתה האמהית.
באחד הערבים אצתי אל חדרה ולחשתי לה:
– הנני מאושר!…
לתמהוני, לא נהרו פניה הפעם כמשפטה ברגעי “אָשרי” הקודמים. לא נהרו פניה. בספקנות הציצה בי, בספקנות. הכבר ידעה את הסוד?… כך, לפעמים, מתלהב חולה אנוש לקראת רופאו: “אני חש את עצמי עכשיו טוב מאוד!” בה בשעה שהרופא יודע, כי ימיו ספורים.
וכן היה. כעבור ימים אחדים אחרי ה“אושר” בא הפירוד הסופי. כמו מן המארב זינקה האמת בכל אכזריותה, בכל עריתה, ונעשה ברי: הפעם גם האם לא תוכל להציל לא תוכל! כלתה הרעה! קץ!
עזבתי את הנערה לנפשה באמצע הרחוב, בשעת צהרים, והלכתי נכחי מבולבל, כושל, כהולך על פני רעידת אדמה… חסל!!
ונס לא נתרחש. עברו ימים, שבועות, והאם לא יספה בוא עוד. חדשים – ואיננה. הנה צעדים במדרגות מתקרבים ועולים – וצלצול… במעון הסמוך.
לא תבוא, לא תבוא!
זמן רב עבר מני אז, וזה עשה את שלו. הנערה עצמה כבר דהתה, התנדפה, התאדתה, אבל אל פעמי האֵם עוד אזני נטויה… אם אלוהית, הרת־הצלה, העוד בוא תבואי, העוד בוא תבואי?!!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.