רקע
גרשום שופמן
הטוב בידידים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כחושים העורבים בפרברי תל־אביב, רעבים ומוסיפים כובד על הלב בצריחותיהם המרות. אין חלקם, כנראה, עם אבותיהם המאושרים, שהביאו לחם ובשר לאיש האלוהים. בימים האחרונים גברה עזותם. אינם יראים מפנינו כלל. הנה ירד האחד על דופן הגזוזטרה וזנבו אליך; אתה מנסה להחרידו ולהפריחו, והוא לא נע ולא זע, אלא הופך פניו וסוקר אותך.

גם פרה זו, שרועה באפר ליד שרונה בפיקוחו של בעליה, הערבי הזקן, גם פרה זו רזה מאוד והשובע ממנה והלאה. כר־מרעה עלוב זה, חרוך־השרב, שהעפר התחוח מרובה בו על הדשא, כבר נלחך קודם בלשון בהמה גסה ודקה עד ללא שיור כמעט.

מה זה? סירנה?… חמור נוער, והריהו מסיים את נעירתו בתאניה איומה, שהולמת מאוד את המצב בעולם בשעה זו.

והנה צפירת־אזעקה ממש. בא הדבר! לא אי־מתי בחיק העתיד, אלא עכשיו, עכשיו. כבר!… הורדת תריסים, והרחובות מתרוקנים מהמוניהם. אין נפש חיה בחוץ. איזה שקט, איזו שלוה! הערבי הזקן בשדה שרונה נכנס לפרדס, והפרה הרזה מוסיפה ללחוך בנחת את הירק הזעום – לבדה תחת השמים…

ובמקלט פנימה, באפלולית – זרוּת בין המתלקטים, פיזול לא נוח, הסתייגות. ברם, כל כגון דא מורגש בימים אלה גם בחוץ, גם בחוץ. לכאורה הלא צריכים היינו עכשיו להתרפק איש על אחיו, להתכרבל זה אל זה, אבל לא! התנכרות, התרחקות, השתמטות. הנה נפגשו השנים, שני מכרים טובים, בתוך ה“אפלה”, עיניהם הבחינו איש את רעהו, אבל לכל אחד מהם נדמה, שהשני לא הכירו – ושניהם חלפו זה על פני זה כזרים.

והפרצופים, פרט ליחידי־סגולה מעטים, כאילו נתפגמו פתאום, נתפגלו. איש לנפשו ואיש למקלטו. חיוכים קרירים, לא טובים, ואלה לאלה ממללים:

– מקלט יש לכם?

– היכן היית אתמול בשעת האזעקה?

– אותי מצאה זו תוך כדי התגלחי. לחיי האחת מסובנת, רצתי וירדתי למקלט…

– ואותי תוך כדי התקלחי…

והלצות, הלצות, הלצות.

והים אף הוא פניו אינם כתמול שלשום, האפיר, נדלח, נעכר. בחול על שפתו מתפלשות בבגדי־הרחצה נשים גוצות, סרות־טעם, ואוכלות את פת־בגן במין תאוה משונה. מעולם לא היו אנשים להוטים אחרי האכילה כל כך, כמו עכשיו.

אבל הנה מלבינה מתוך ה“אפלה” השׂיבה הטובה של הידיד הטוב. זה הבודד, הערירי, טהור־העינים וגלוי־הלבב. הפגישה חמה, נרגשת, מתוך געגועים הדדיים. יד את ידה מצאה בחושך, ורטט אינטימי בקולו:

– אתה נבהלת אתמול? אני לא. כל הדיירים אצו אל המקלט, ואני לא זזתי מחדרי. אמרתי: יהיה אשר יהיה! כלום מתוקים החיים כל כך? אני איני מתירא מפני המות לחלוטין…

אכן, הטוב בידידים הוא!


המלצות קוראים
תגיות