רקע
גרשום שופמן
קיבוץ בעמק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

בסוף ימי הגשמים, לפני שנתים, נראה לי הכל כאן כה רענן, כה מופלא. משכים הבטתי ארוכות אל מעבר לגדר, אל השדות בזהרורי הבוקר, ונדמה, שהנערות הערביות הללו, שנוברות בסמוך, בערימות האשפה, מוצאות שם מטמונים. רוחות קלים, רוחות־ילדות, נשבו מגבעת־המורה מזה ומהגלבוע מזה; ברוחות האלה עוד התנשב, כביכול, מעיל יהונתן ב“התפשטוֹ”.

לכוד אריגת־קסם, אריגת עבר והווה, תעיתי כאן אילך ואילך, מצריף לצריף, מסדנה לסדנה. הנה הצייר, איש המידות ותפוס היצירה, הסנדלר־הפילוסוף, העלם־המשורר־הנאה, כחול־החולצה. אבל יותר מכל הרהיבתני הנערה־השוליה בסדנת המסגר – במכנסי חאקי ובכובע־גבר, ופניה וידיה מפויחות. עם הפטיש הגדול ביד ליבבה מאוד. היא היססה להושיט לי את ידה המפויחה, ולא שיערה, כמה נעים דוקא ללפות את כף־ידה זו!

כך היה כאן לפני שנתים, בתחילת האביב. והנה עכשיו, עם הביקור השני, בשלהי קיץ, בחמסינים, נגררים הימים בכבדות. במגבעות־שמש גדולות, בעצלתים, מקצצות הנשים בצמרות העצים. השושנים קודרות, כמושות. שוממה ומשעממת גבעת־המורה, הגלבוע החרב מעיק ביותר, ויהונתן על גבנוניו חלל! חריצים עמוקים במצח העלם־המשורר, כחוֹל־חולצתו דהה מאוד, והסנדלר־הפילוסוף רעיונותיו אינם אופטימיים כשהיו. ברם יותר מכל איכזבתני העובדה, שאותה נערה־שוליה שוב לא נמצאה במסגריה, אלא עברה משום־מה לעבודה במטבח, והרי היא עכשיו, בשמלתה ובסינרה, כאחת הבחורות!


המלצות קוראים
תגיות