רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

גדול הים ורחב־ידים, ימה של תל־אביב, אבל מי יתן והביטו עכשיו, כבימים מקדם, אל… הויסלה.

הויסלה, הויסלה!…

מביניהם מזדקר הקצין הישיש בלוית בתו היפה, שמשתלבת בזרועו. הזהב הפולני הועבר ללונדון, ואילו הנשמה הפולנית – בדמות בת־קצין זו – שמורה כאן, בתל־אביב.

פעם ראיתיה ליד תחנת־אבטובוס עירונית בחברת שני קצינים צעירים, בני עמה. בבוא האבטובוס נפרדו שניהם ממנה, העומדת לנסוע, ונשקו את ידה, זה אחר זה. נשקו ב“אבירות” פולנית, בדבקוּת, בדחילו – את פולין עצמה נשקו.

והיא אף היא חייכה אליהם אחר־כך מתוך אשנב־הקרון, כמעודדת: “יֵשצ’ה פּולסקה ניֶיה זגיניֵלה!” (פולין עוד לא אבדה!).


המלצות קוראים
תגיות