רקע
גרשום שופמן
עשיתי אזני כאפרכסת...
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אין נחת הרבה בשיחם ושיגם של ההמונים המצטופפים פה ושם בשדרות. אבל פעמים כדאי להתעכב כאן קצת ולהטות אוזן. מתוכחים, מתפלמסים, מתפלספים. ועתים, שלא בידיעתם, הם נוגעים אפילו בבעיה פילוסופית־מוסרית עמוקה, רצינית.

– אתם אומרים “נקמה” – טוען האחד – ואני בכל זאת לא הייתי יכול להרוג ילד גרמני. לא, לא הייתי יכול…

– אם אתה מדבר כך – נתרתח השני כנגדו – הרי אתה האכזר הגדול ביותר כלפי עצמנו. הרי שאין לך שום רחמנות על ילדינו אנו!..

השנַים הללו הם ראשי המדברים כאן, וערב ערב הם מתוַכחים על איזה נושא. מעוּטר בזר־נצחון יוצא תמיד זה הגבוה, רב ההוּמוֹר, משה שמו, והדברים הגיעו לידי כך, שאיש־ריבו הגוּץ, בעל ה“קסקט”, כבר התחיל עוזב את המערכה באמצע.

כל זמן שמשה איננו (זה, כרגיל, מאַחר לבוא), הוא הופך כאן עולמות, מתגנדר בידיעותיו הפוליטיות והאיסטרטגיות, אבל מכיון שהוא רואה את הלה מתקרב והולך, מיד קולו תש ושוב אין לו הבטיחוּת הראשונה. ופעמים אפילו מפסיק הוא את דיבורו באמצע ומסתלק.

הנה הערב פתח ואמר:

– אנו, היהודים, רעה חולה אחת יש לנו, שהיא מקור כל צרותינו ואסונותינו…

עשיתי אזני כאפרכסת… ברגע זה בא משה – ומה היא רעה חולה זו לא זכיתי לשמוע.


המלצות קוראים
תגיות