נמשכתי אליו, אל ידיד נעורי זה, המשורר באידיש, משורר דק וענוג, כאשר בא הנה מאוסטרליה לשם ביקור במדינה. יפי תארו וחן מהותו נשתמרו עדיין. זכרנו ימים ראשונים, ימי לבוֹב, ורשה, וינה, את חברינו־ידידינו המשותפים, אשר נשארו במקומותיהם ונספו בשוֹאה הגדולה. התרפקתי עליו כפלים: עליו, על הפרט הנאהב וגם… כהתרפק על השריד.

משורר באידיש הוא, כאמור. תמיהני, אם בין כל חבריו נמצא עוד אחד הדבק ובקי כל כך בשפה זו כמוהו. עתים פולט פיו מילים, ביטויים והברות, שרק בילדותי שמעתים מפי סבתא שלי. אהבתו, מסירותו וקנאותו לאידיש אינן יודעות גבול. בוינה, זכורני, בימים “הטובים” הראשונים, בימי פרנץ־יוסף, בלב־לבו של הדיבור הגרמני, והוא עצמו תלמיד האוניברסיטה המקומית, אוהב היה לבקש: “האָט איהר אַ שוועבעלע?” (יש לך גפרוּר?). ובאיזה תענוג הגה את ה“שוועבעלע” הזאת!

על כן קשה היה לי לראות עכשיו, כיצד סובל האיש, שעה שהתהלכנו ברחובות ומסביב מהדהד הדיבור העברי הקולני של הנוער, התלמידים והתלמידות; אלה האחרונות, הגנדרניות, מטעימות תכופות את ה“בטח!” שלהן וּמערות לתוך השפה העתיקה את כל חיוּתן, לשדן, שובבוּתן ורעננוּתן. רוח כהה ירדה עליו, כמי שהבין פתאום שהענין שלו אבוּד.

והנה רחש לבי דבר טוב והולכתיו אל אחד הבתים ההולכים ונבנים, וכאן, מבעד לטרטור המערבל, קלטה אזנו את האידיש החריפה של הפועלים הקוראים את קריאותיהם אלה לאלה, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. כאן האידיש היא עדיין המושלת בכיפה.

כהרף עין נשתנו פניו וקורן כולו הציץ בי כמתנחם: “אבל אנחנו הבונים!”