רקע
גרשום שופמן
חשדנות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

“…ומן הראוי היה לברר עד כמה הושפע אחד־העם מקנט”. מימרה זו היא לד"ר רבידוביץ' (ב“התקופה” כ"ד, שיצאה זה עתה לאור, בהערה למאמרו “א. ד. גורדון”), לאחר שהוא מביא שם דברי קנט באחד מספריו: “אולי אין מקום נעלה בתורת־היהודים מהציווּי: לא תעשה לך פּסל וכל תמונה וכו'”. ואחד־העם הלא העמיד פעם את היהדות כולה על אותו פסוק (במאמרו “על שתי הסעיפּים”), ובכן…

כי באקראי נתכוונו שניהם, קנט ואחד־העם, לדעה אחת – כזאת לא יעלה על הדעת אצלנו. מסתמא הושפע מקנט. האמיתות המוחלטות הן מחוצה לנו, ובתור שכאלה הן עלולות לעלות על דעת רבים, ולא על דעת אחד דוקא (רק איזה פלפול של מוח עקום הוא “אינדיבידואלי”). כוכב חדש, למשל, כי יופיע בשמים, יכולים “לגלותו” תוכנים רבים, איש איש ממקומו, ולא יתחייב דוקא שאחד ראשון “יגלהו” לאחרים. אלמלא קדמני אחד־העם, הייתי אומר זאת אנוכי. עוד ב“חדר” הרגשנו כולנו כמה הולם פסוק זה (“לא תעשה לך פסל וכל תמונה” וכו') את נבכי פנימיותנו, אנו, שסמרמורת למראה ה“פּסילים” וה“תמונות” חלפה את חוט שדרתנו לא אחת; וכלום צריכים היינו לחכות עד שיאמר לנו זאת קנט? אחד־העם, קרוב לודאי, לא ראה דברי קנט אלה כל עיקר, שאם לא כן, לא היה מתעלם מהם (לפי סימנים שונים, אגב, לא היה אחד־העם “תולעת ספרים”; לא חטף מכאן ומכאן ושׂם בכליו. הוא היה מאותו סוג ההוגים שאת רעיונותיהם חצבו מעצמוּתם, בחינת “אם אני כאן – הכל כאן!” בלי האמין במציאות רעיונות חשובים, שלא נגעו במוחם הם). ואם גם קנט הנוצרי עמד על זה, סימן הוא אך, ראשית, שהבחילה ב“פסל” אינה ענין יהודי ספּציפי גרידא, ושנית, שהוא, קנט, היה לא רק “חד־השכל” (כפי ששלמה מיימון מכנהו ב“גבעת המורה” שלו), כי אם גם דק־ההרגשה. ולא יותר.


המלצות קוראים
תגיות