רקע
אלישע פורת
אבק החיזרה הצונן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א.

לפני שאני נוטל אותה בזרועותי, אני אומר תפילה קצרה. בעצם, אינני מתפלל. אני מודה לה. מבלי שתשמע. אני מודה לה שאוכל לאהוב אותה הלילה. ואתמול עוד הייתי רחוק, מעבר להרים שנתכסו בחשיכה ונעלמו. מעבר לכבישים שנמלטו הרחק מכאן. וגם הדברים המעציבים שקרו, העיקו עלי מאד. אבל עכשיו, הן הארץ גדולה, ומחוץ לחלונות פרוש מידבר של אהבה שהצללים לבדם רשאים להכנס בו. הדרכים האפורות שאבק החיזרה מותז עליהן כמו קרישי־בזלת, רחקו מאד. ואני כבר שכחתי כמה צונן היה אבק החיזרה שדבק לכפותי. כששכבתי שם, מתחת לכביש, מתנשם ונוהק, מתנשף ונואֵק ובולע אוויר כמוכה־צמאון. אחרי שנשאנו את האלונקה אל הצל האטום שנשפך מן המכונית. ואחרי שגררנו את גופתו שעה ארוכה בין הגבעות. קול הגרירה נשמע חזק באוזני, וצורם, ואני חשבתי שהוא הולך מסוף הלילה ועד סופו. לפני שאני נוטל את גופה בידי, אני מוחה אותן על הסדין הצונן והחלק, להפיל את גרגרי הבזלת שאולי דבקו בהן. אני רוצה לגעת בה בידים רכות וחלקות שלא תחוש אפילו בקמטי־העור הזעירים. קול הבגדים המושלכים אל הרצפה נשמע כבד ומעלה־הדים, וכמעט שאני שומע שוב את ההדים המתגלגלים מן הכביש אל הגבעות הריקות והעוינות. אחר כך כשקול הרעמים מתחיל להתגלגל בתוך אזני אני נושך את בשר⁻הכרים הצונן עד שלסתי מתכווצת מכאב. ואז אני מרפה מן הכר. והשאון הרע אוזל מתוך אזני, ואני שומע את הלחישות שהיא לוחשת באזני.

“עורי חלק?” היא שואלת.

“כן”, אני אומר ולוטף את חלקת־עורה. “עורך חלק וגם נעים”.

“אני יודעת”, היא מלחשת, “רק רציתי שתגיד”.

“אמרתי”, אני מלחש באזניה, “הנה אמרתי”.

היא אינה משיבה. ונושקת לי מתחת לצוארי. אחרי כך היא מטילה על פני את שערה ואני שומע את קול הרוח ההולכת בין הגבעות. ואני חש את מגע עלי־האלונים המדגדגים בפני. והיא קושרת שערה מתחת לסנטרי כאילו היא מתכוונת לחנקני בחבלים.

“ושערי חלק?” היא שואלת.

“כן”, אני אומר ולוטף שערה, “שערך חם וחי. אבל”

“מה, מה אבל?” היא נורא רוצה לדעת.

אינני עונה. כאילו סתמתי בענין זה ולא אפרש. אבל היא מפצירה בי שוב ושוב.

“מה, מה אבל?”

“אבל פלומתך הרכה”, אני לוחש, “שבין שדייך, רכה יותר”.

היא צוחקת מגופה. צחוק חם. וכּוֹרכת עצמה סביבי.

“בעד המלים שאמרת”, היא נצמדת, “בעד המלים שאמרת, הנה מה שמגיע לך”.

וקולה נחנק בתוך פי. ואנו מסתחררים על הכרים, כמו על הדשא הרך. ואחר כך נופלים ונופלים, והתקרה מעלינו, ומעליה השמים. ומעליהם, גבוה, כאילו צופה בנו מישהו. מסתכל ומסתיר פניו בין הכוכבים.

ולפתע אני נעור בבהלה, כאילו קולות ירייה נשמעים פה סמוך. ואחר כך אני שוכב ער ומקשיב לקולות הלילה המהלכים מאחורי החלונות. עכשיו אני שומע את העטלפים מהמים בתוך הצמרות. קול יריקותיהם על הגג מהדהד כקול ירייה. אני צוחק לנפשי ונשקט. אחר כך אני נוטל אותה שוב בידי, מטבע את פני בפניה ומצליב גופי לעומתה. אני רוצה לחוש אותה בכל נקודה זעירה שעל רחבי עורי. והיא מצטנפת מתוך שנתה, ומשמיעה קולות אנחה נשברים, ונענית לי בגוף חם ומתדבק. ושוב אנו מסתחררים ונופלים, ואני רואה את עיניו מביטות בנו מבעד לסדקים שבין הכוכבים. הווילון מרקד קצת ובאה רוח לילה קלה, שנושאת אתה ריחות חיים לתוך החדר. כשהווילון שב ונצמד אל החלון, חולף בו צל עובר, ואני נרעד מתוך חומי. כאילו עיניו עוקבות אחרינו מבעד לחלון, וכאילו צילו הוא החומק אל בין השיחים.

כשנשמעות שוב יריות־העטלפים על הגג, הן מהדהדות באוויר הלילה השוקט כמו קול היריות שהפילוהו. וקול החרצנים המדרדרים אל המרזב, הולך בעצמותי כמו קולות הגרירה שנגרר גופו, בין השיחים הדוקרים, על שפת־הכביש, בתוך אבק החיזרה הצונן.

ואחר כך פלחו את החשיכה קרני פנסיו של האמבולנס. וקולות מאומצים ומהוסים רחשו מאחורי דלתו. וכשהפליג בחשיכה אל בית־החולים הרחוק, חשבתי על אנחותיה הנשברות שהיא נאנחת בשנתה, ועל קצות אצבעותיה המפלסות שבילים נסתרים במדבר גופי. ועל המקום הקט והנחבא בשפולי צוארה, שהעורק פועם בו כמו חי.

“בוא בוא”, היא אומרת ומושכת בי אליה. ואני מסיר עיני מהווילון ומהשיחים ומהשמים הסדוקים שעיניו מציצות מתוכם. ואוזני שומעות רק את קולות־התפנוּקים העולים ממנה. וקול הגרירה שוקע באפלה. ואני מנגב ידי בסדין המלוהט מתחת לגווה, ומוחה ממנו את אבק החיזרה הדבוק. וקולות הכלבים שהלילה נושא, וריח האלונים החריף, והצמאון הנורא הזה לשוב משם, את הכל אני שוכח. את הכל אני זורה לרוח הלילה, כשאני יורד לתוכה וגווע לאט בין רגליה.


 

ב.

בשעת אחר־הצהרים המזרה חום רע הביאוהו לקבורה.

הזעתי כולי, זיעה חמוצה ושנואה שריחה הולך למרחוק. נכון שבאתי מרחוק. אבל לא למענו באתי. אלא כדי לראות אותה, קטנה וחבוקה בידי זרים, המוליכים אותה כנגד רצונה בדרך הארוכה והרעה, שמצדיה אינה נושבת עכשיו כל רוח טובה. וגם את רגליה החמות שאהבתי אתמול לא יכולתי לראות מרחוק. חשבתי שתלך בודדה וגאה כמו כלבה עזובה שריחות ייחומה נשטפו ממנה. והכלבים כבר אינם מפנים אליה את חטמם הלח והמשתוקק. אבל היא הלכה שבויה ומהודקת בזרועותיהם. כאילו רצתה ליפול על האדמה ולדבוק בה. והם לחצו את זרועותיה היטב. ואימצו את אחיזתם, ולא הרפו לאורך כל הדרך. ככה הלכו יחד כמו גוש אדם, ולפניהם הולכים החיילים ונכשלים באבנים הקטנות. וסדר שורתם מתפרע מחדש כל רגע. אולי רצתה ללוותו. אך הם הכריחוה. כקדושה בשחורים. להראות לכל האנשים הרבים שנאספו לכבודו האחרון. איך השאיר אשה חמה וחיה. ואיך הולכת היא אחריו. ואם לא תשמוטנה הידים הזרות אחיזתן, היא תפול אחריו לתוך הבור. והם יכסו גם אותה ברגבי העפר הגדולים והקשים, החצוּבים מן האדמה הרעה הזו.

“נכון שאתה לא חושב שאני כזאת”.

“נכון”.

“לא באת אלי בשביל זה”.

“לא”.

“אז למה באת?” היא שואלת פתאום.

בתחילה לא עניתי. חשבתי שהיא לועגת לי. התחינה הזו, ובקשת האשור. שאני אחתום עלייך, אשה טובה שכמותך? אשה ישרה שכמותך? הלא האלוהים עדי שהתמסרת לי מאהבה בלבד.

“למה, למה באת?”

“חשבתי שקראת לי”, אני עונה שקט. כמו כלבה הקוראת אל הכלבים. בכוח ריחה ההולך למרחקים. ובכוח רירה הזב, ובכוח קשקושי זנבה המסעירים.

“לא קראתי אליך”, היא אומרת, “אתה רחרחת אחרי”.

ושוב עולים קולות הכלבים מן הלילה, ונישאים עם הרוח הזוֹרה אותם על דרך החיזרה, שהאבק מונח עליה צונן. ומחר בבוקר אפשר יהיה לראות את טביעות־רגליהם של רמשׂי־הלילה השחורים.

“אתה אתה”, היא משננת במרירות. כאילו אני הרסתי את כל חייה. אבל אינני מקשיב. אני רק חושב לי את מחשבותי הרעות, לעצמי בשקט. והיא יכולה להתפוצץ משנאה.

“אַת יודעת”, אני אומר לבסוף, “אַת הרי יודעת. ועכשיו אין מה לבכות. כבר מאוחר”.

“אתה אתה”, נשפכת המרירות ממנה וממלאת את החדר. נוחתת על המיטה ובין הכסאות. הלילה כבר נחרב, ועד הבוקר נקרצף את החלאה.

לפעמים אני סבלני ועוקב. ואולי גם נהנה מן הארס המזוהם הַניגר ממנה בלילות חרבים, כמו הלילה הזה. ולפעמים אני מתעצבן פתאום, ואני זוקף אוזני לקולות שבחוץ, ונרעד כולי מיריות העטלפים שעל הגג, ובתוך המרזבים.

החיילים באמת יורים עכשיו אל העצים ואל השמים שמעליהם. ואני מבקש על צפורים תמימות שלא יפגעו בהם הכדורים במעופם. ושגם התפילה הקטנה שאומר עכשיו איש אחד על קברו, שגם היא תגיע לתעודתה. כמו הצפורים התמימות, וכמו הכדורים שעשו שליחותם, פה למטה. ומה שיקרה להם שם, למעלה, כבר לא חשוב. עלה אחד שנתלש מהעץ לקול היריות נושר מעלי ונופל למרגלותי. ראשו מתפלש בחול ורגליו מפרפרות באוויר. כמו שפרפרו שם, מתחת לכביש ובין השיחים. וכמו שמפרפר העורק החם והיפה שבשפולי צוארה. במקום שמתחיל התלם החמוד שבין שדיה.

הידים הקשות שמוחצות את גופה, משפילות את גווה ומרכינות אותה בכוח, רכינה עמוקה. מעל לקבר הטרי. מפתח חולצתה מתרחב והחוורון שנשקף אלי ממנו מרעיד את נשמתי. וצמרמורת ארוכה מחלחלת בי, עד עקבי. אחר כך מחזירים אותה מלוויה אל השורה, ומסיגים אותה אט אט, צעד אחר צעד אחורנית עד שהם חוזרים לגוש שממנו נפרדו. ושוב הם מגבירים לחיצתם על זרועותיה הרכות, המוטלות ביניהם כמו יונים מתות.

“הו, כמה שאתה שעיר”, היא משמיעה קריאת אפתעה כשהיא בולשת את מערומי בזרועותיה הרכות, המטיילות על גופי כמו יונים קסומות.

“אבל בטנך”, אני אומר, “רכה וחלקה”.

כמו ילדה שגילתה משהו חדש היא חוקרת אותי על מעטה שערי. כאילו אינני עירום. אלא לבוש בבגד אחרון, שעוד לא הסירה. ואחר כך כשאנו נופלים והשמים מעלינו, נסדקת התקרה ועיניו גולשות אלינו על חוטי המנורה המשתלשלים כמו שבטים רפויים. ומבעד לחלון הפתוח מציצים אלינו כוכבים אפורים כצבען האפור של עיניו.

“אתה אוהב נכון”, היא מלחשת ומלחשת. והבל פיה החם ממלא את אזני כמו שמן רך וחמים. וכשהיא מתרוממת מעלי ומתרחקת, אני רואה את עיניה מתפזרות. כמו עכשיו בשעה שהיא מתרחקת אחורנית והזרועות הקשות מוליכות אותה במעלה, בקצב איטי אבל שווה. וראשה מתנועע, כאילו חלצו את השרירים מצוארה.


 

ג.

ופתאום אני ניגש אליה וקורע מעליה את ידיהם הלופתניות. ואני כמעט כורע לפניה על ברכי, בתוך החול, על חוּדי האבנים הפזורות. ואני מלחש אליה לחש גדול שגם אוזניהם יתמלאו ממנו:

“בואי משוגעת, לאן אַת הולכת?”

ואני מניח מצחי על המקום שבו תדרוך כף רגלה ברגע הבא. אם לא תפול גם היא מולי, ותכרע על ברכיה ותלטף את שערי. ותצנן בכפתה את רקותי הלוהטות. ותביט בעיני אישון מול אישון. ותגיד לי בקול חרישי, שאם הם ירצו לשמעו יצטרכו לאמץ היטב את אוזניהם:

“טפשון, מה אתה נבהל?”

ואחר כך תקים אותי מן העפר, ידה בתוך ידי.

“בוא, אל תבהל”, היא אומרת אלי עכשיו בקול רם שכל הקהל שומע ומחשה. והיא מובילה אותי אחריה כמו אפרוח, בלא כוח בלא מאומה.

“תלכי תלכי”, הם צועקים עכשיו וכל הקהל שומע ומשתאה.

“אבל מה זה?” היא קוראת בקול איום, ומטילה חופן חול בין עיניהם הנפוחות.

“תלכי גם אַת אחריו, זונה”, הם צועקים בפראות וכל הקהל שומע ושותק. גם אני שומע. וגם אני שותק. כאילו בכלל אינני שם. כאילו אני יושב לי למעלה על ענפי האילן. מסתכל במחזה מרחוק, וכוס־הלימונדה הצוננת בין שפתי. והיא בוכה פתאום בכי קשה, עד שאני נסלד למראה. פניה החמודים מתעוותים ומתכערים. והיא דומה עכשיו דמיון מרושע לפניהם המשתוללים. אינני יודע לאן אשא פני. אני בז לעצמי שנקלעתי למין טירוף מכוער כזה. אני רוצה למהר ולברוח. אבל אינני יכול. הם חוסמים את דרכי בחזקה. ואני מוכרח לשמוע הכל. והקהל אינו מתפזר, רק נושא אלינו עיניו בדומיה, כמו נבהל מן החזיון. אני רוצה לחטפה בזרועותיה ולברוח אתה הרחק מכאן. ולמחות בעלי העצים הרעננים את טפות־הארס המצחינות שניתזו על פניה, כשעמדה מול פרצופם המתהולל. וכשאני מתקרב אליה פתאום הם נרתעים ואני חוטף את ידה. ואנו חוצים את הקהל הנפלג למעננו ועושה לנו שביל. וקול מלמול מתחזק הולך אחרינו. וככל שאנו מרחיקים הוא מתחזק. ולפתע אנו נבהלים ממנו ונושאים רגלינו בריצה. ורגלינו מתבלבלות, ואנו נכשלים ונופלים זה על זו. וקמים ורצים ונופלים, וכורעים על ברכינו הפצועות ומשתטחים פתאום. והרעם הבא מאחורינו מרעים והולך. ואני רואה את ידם המושטה מנפנפת אחרינו כמו אחרי כלבים חולים. וקול קריאתם מהמה באוזני.

“אין לי כוח”, היא בוכה ונצמדת אלי ופניה נעווים מבכי. “אין לי כוח, די”.

“נברח, נברח”, אני אומר לה.

נברח נברח אני חוזר לעצמי, כמעט בקצב הריצה. ולשוני חורגת מתוך פי והרוק מצטבר בפנות־שפתי. ואני מסתכל עליה, על הכלבה המיוּחמת הזאת שרחרחתי אחריה לילות ארוכים. ואני רואה את הריר זב משפתיה ונוזל על בגדיה. ואינני יכול יותר. ואני מצטעק בקול גדול שכל הקהל הרץ אחרינו ישמע.

“כלבה שכמוך”, ועוד אני מוסיף בלי נשימה:

“חבל שלא נקברת יחד אתו”. והיא בוכה ונופלת ואני ממשיך לרוץ ולצעוק אל השדות הפתוחים.

“כלבה שכמותך, הכל בגללך”.

עד שאופסת נשימתי ואני צונח בחול כמוה. ורגלי מפרפרות מחוץ לגופי כמו שפרפרו רגליו. והאבק דבק לבגדי כמו אבק החיזרה הצונן. וכבר אני שומע את קול הגרירה. וקולות מהוסים ומתוחים מטרטרים מעלי. ואני רואה את שני התלמים העמוקים שחורצות נעלי בחול בשעה שהחייילים גוררים אותי. ואף אחד משניהם אינו דומה לתלם החמוד המפריד בין שני שדיה.


 

ד.

ואחר כך, אחרי שהעמיסו את גופו והסיעוהו לבית⁻החולים הרחוק, דיברו החיילים ביניהם בקול נמוך. ואחד מהם אמר לי שהוא הזכיר אותי, אתמול, בשיחתם.

“מה זה, הייתם קרובים?”

“לא”.

“הוא דיבר עליך כמו קרוב”.

“לא. מה פתאום, שום קרבה”.

אבל החייל ממשיך לשאול. לא חשוב לו אם היינו קרובים. אבל מוזר בעיניו שאני מכחיש בחריפות כזו דברים שנאמרו רק אתמול.

“אולי גיסים”, מציע מישהו בהיתול, החודר כמו צמרמורת לעצמותי.

הם צוחקים כאילו שמעו בדיחה גסה.

“הי הי אתם מכירים את הבדיחה: אל תהיה גיסי ואל תרבץ על אחותי, הי הי”.

וצחוקם הגס והאכזרי דוקר את הלילה למרחוק. הדברים שאמר החייל הדהימוני קצת. ואני יושב ושותק. מכנס עשתונותי ומעכל את הפגיעה. איזו נקמה טפשית. אחים לאהבת אשה אחת. איך ירד החייל לכוונתו המרושעה? איך צעק פתאום,

“גיסים, מה?”

“לא”, אני צועק בפניהם, “זהו שקר אחד גדול”.

הם חדלים להתבדח ופונים אלי בתמהון.

“מה אתה משתטה פתאום? מה קרה?”

“שום גיסים”, אני קם וצווח, “עלילת שווא. עלילת דם מכוערת. ויש לי גם עדים”.

הם אינם מבינים לפשר שגעוני החדש, ליד המדורה. והשתאותם עוד גוברת כשאני קם ומצווח:

“יש לי עדים. ואפשר אפילו לשאול אותה, את הכלבה המיוחמת בעצמה”.

ואני מתחיל לרוץ אחרי המכונית שנשאה אותו, והסתלקה מזמן, ואני מיידה בה אבנים שלקטתי משפת־הכביש. ואבק החיזרה האפור והצונן נדבק אל כפותי. ואני עוצר בעצמי, ותוהה על האפר הזה שידי טבולות בו. ואחר כך אני מוחה את האבק מכפותי, וחוזר מושפל אל המדורה.

“חזרת, משוגע?” שואלים החיילים וקצת דאגה מחלחלת בקולם.

“הי הי אל תקח הכל ללב”, מפזם אחד במיוחד בשבילי ומתבונן לתוך עיני, כדי להוציא ממני חיוך מפויס.

“יש לי עדים”, אני ממלמל, “ואני עוד אראה לכלבה הזאת”.

ואני מצטרף אליהם, ויושב אתם בעשן המדורות. עד הבוקר.


 

ה.

באמצע הלילה הלבן הייתי יוצא לשוטט בדשאים הלחים. הטל הכבד הרטיב את קרסולי והעביר בהם צמרמורת ענוגה. הדשא היה נמעך תחת עקבי, ופסים כהים היו נמשכים בדוק הכסף הטלול. הייתי נושם עמוקות ומאזין לצלילי הלילה. ידיה המטרפות הלאוני מאד, וראשה העיק על שכמי. ובתוך גופי שכן איזה פחד קטן ומציק, כאילו הוא עוקב אחרינו. כאילו הוא מציץ לתוך החלונות. ועציץ שהפיל הרעיש פתאום ממרפסת רחוקה. חתול עובר היה מוליך צללים גדולים. ולרגע נלפת לבי, כאילו הוא עובר לפני. קודם חשבתי שהיא מחכה לו, שהיתה רוצה שיפתיענו. שהיתה שמחה אילו שבר פתאום חלון וקיר, וקם ועשה בי מעשה. ככה חשתי. אבל לא רציתי לומר לה. אם היתה חכמה אותו רגע, ידעה שידעתי. אבל מיד נרתעתי מהמון מחשבותי. כמה רכה היתה בזרועותי. כמה פחודה היתה. ומונחת לפני כאילו אני לבדי מציל את לבה בעולם שהרע לה. כמעט ונכעסתי על עצמי שאני מעלה הרהורים רעים כאלה. שאין להם שום אחיזה בגופה הרך ונשימותיה החמות. אבל מחשבותי מפליגות הרחק. עכשיו, בלילה, כשהצל מסביב מלחש, ובין ענפי התות מרחשים עטלפים שבאו מרחוק.

“גיסים, מה?”

מצטהל קולו של החייל כצחוקו הרע של הצבוע. המדורה בוערת באש מואדמת. וגם פני הירח מאדימים כשהוא עולה כלוא ברשת חוטי־החשמל, החוצה את שמי הלילה. ושולי הגגות הלחים מרוב טל מנצנצים באיזה אור זר. ומרחוק עולים קולות של משאות נפרקים. וברזל הנופל על ברזל. וקולות אנשים מהוסים ומאומצים מעמיסים מישהו בכובד נשימה, אל בין דלתות המכונית. וקול הגרירה היבש על אבק הדרך הולך בעצמותי, ומנסר עד להרים הרחוקים. וכשאני חוזר אליה וסוגר אחרי את הדלת, אני נהמם מריחה הטוב, ומעקבות גופותינו החרוטים בין קפלי הסדינים.

למחרת בבוקר רציתי לסור אליה כדי להקל קצת מכאבה. לא היתה בחדרה, ואנשים ששאלתי אמרו לי שראוה הולכת בדרך אל בית⁻הקברות. הלכתי אחריה מתחת לשדרה, וצריחת השלדגים מלווה את צעדי בתרועות אֵבל פרועות. פתאום נחת שלדג כחול ויפהפה על גופי. נאחז בצפרניו בבגדי, והתלבט על חזי כמוּכּה־יין. צריחותיו לא חדלו גם בשעה שלקחתי אותו בידי והנחתיו בצד הדרך. כשהתרחקתי ממנו נשתתק לבסוף, ואז שמעתי אותה מזמרת שיר קטן לנפשה. תחילה חשבתי שאני טועה ולא קולה הוא המזמר שלוות לנפשה. אבל כשקרבתי הבחנתי בקולה, וראיתיה רוכנת בין המצבות. מתקינה עציצים שנתמוטטו, מיישרת קמטי שיחים, ומעבירה יד דקה למחות קורים אפוֹרים מצחור האבנים. תוך כך היתה מזמרת לנפשה שיר קטן ולא עצוב, והיתה נראית מרחוק כמשיחה עם לבה. דברים שלא יכולתי לשמעם. עצרתי במקומי והתבוננתי בה מרחוק. ותאוותי המוזרה גואה בי ונובטת לאט לאט. כמו העשבים החוורים בצל המצבות. מהמקום שבו עמדתי ראיתי אותה כולה, וכמו הייתי איתה ולצדה. אבל היא לא ידעה שאני קרוב אליה, ושום דבר לא הצר את נשמתה. אחר כך הלכה אל הגל הטרי שגובב אתמול ועמדה לידו. השיר שזמרה לנפשה חדל פתאום והיא לקחה ענף דקיק בידה ומעכה אותו בין אצבעותיה. רציתי לרוץ אחריה וליטול אותה בזרועותי, ולשעוט לקול צוויחות־השלדגים הפרועות בין עצי השדרה הרחק מכאן. ולשמוע כל הלילה את השירים הקטנים שהיא שרה לנפשה מתוך גופה השוקט. אבל לא זזתי ממקומי. ונתכעסתי על עצמי שרציתי לגשת. בשקט שזרם בינינו ראיתי את גופה הקטן מכוסה בשמלתה, ותאוותי גאתה בי פתאום. כל כך קטנה עמדה שם, וכל כך נחשקת, עד שחלצי כאבו עלי כשנשאתי עיני לקראתה.


המלצות קוראים
תגיות