רקע
אלישע פורת
ארץ יתומה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א.

הבשורה המדהימה פשטה במאהל כמו ארס נחשים. בכל מקום שהוטלה בו טיפה תססה הארץ. אנשים נתכנסו זה עם זה בחבורות תופחות. לא היה אפשר לעצרה, ולא היה אפשר לאתרה. בכל מקום נכרה מוקד חדש. רצים נעלמים הוליכו את הקולות. במהירות, באכזריות, בלי ויתורים. המבשר הביא את ארסו בכל אחד. ולא הוציא גם אחד נקי תחתיו. מאהל לאהל, מחניון לחניון. בלחישה, בדיבור חרישי, ובקריאה רמה. איש לא רצה להאמין. אך המבשר סרב לחייך. לא היה מנוס מן האמת ולא היה מפלט מן המהלומה. כל הסגולות להשיב אחור את הרעה, לא הועילו.

אשרי מבשרי הרעה. הם אינם נפגעים מרעתם. אדרבא, דבר מביך, הרעה שהם נושאים אתם כאילו מחסנת אותם מפני עצמה. בחיוך קל ינחיתו על ראשך את המכה. בשפה זרה, כאילו מן החוץ. כאילו איזו הנאה אפלה ומסותרת, חבויה בששון שליחותם. לא, הם כבר יודעים. מזמן, מלפני שעות. החידוש המהמם בשבילם הוא כבר נפוג. עכשיו יש לפניהם רק מטרה אחת ומשלהבת. להודיע, לבשר, להריץ את הקולות:

“שמעת, דבר מחריד קרה”.

“שמעת, המפקד נפגע”.

“כן עכשיו, לפני דקות. כרגע הגיעה הבשורה. אחד הפצועים מילט עצמו בדרך נס. לפני שהתמוטט באוהל המרפאה, עוד הספיק לבשר את הבשורה”.

“כן, הגדוד כולו יצא מיד לחיפושים. לא נשארו עקבות, זו הצרה. והפצוע, מסומם עכשיו במורפיום, להשתיק את ייסוריו הקשים. גם הוא מבולבל מאד, אבד את הכוונים. וגם אינו זוכר פרטים אחרונים. ודוקא הם, כמה נורא, הפרטים החשובים. הפרטים שבכוחם להציל”.

“לא, איש לא הצליח להוציא מפיו מה בדיוק קרה. ועוד יותר גרוע: גם הרופא לא חלץ ממנו איפה זה קרה. בדיוק, כן, חשוב מאד לציין, בדיוק נמרץ. אחרת אפשר לחפש אחריו כל היום וכל הלילה. אחרת, זה כמו לרוץ אחרי הרוח. וגם אולי לא נמצא. והשעות האלה, הדקות האלה, כמה נורא, הן זהו הזמן החשוב בחייו”.

“עוד הבוקר ראיתיו, שופע בטחון כרגיל. מפקד שנולד לפקד. גם לולא היכרת, היית רואה בו מייד שמגזע המפקדים האמיתי הוא, מאלה שנולדו להוביל”.

“עכשיו אין זמן, סלחו לי, מוכרחים למהר. כולם יוצאים, כולם. לא יישאר גם אחד שלא ייצא. את כל אבני המדבר נהפוך. בכל השיחים ננבור, את כל גלי החול נמיש, כמו הרוח. עכשיו סלחו לי, מוכרחים למהר. אני מוכרח לרוץ. מדבר ארור אני אומר לכם, מדבר דמים. שמעו לי, לא תהיה לנו פה נחת. רק צרות. ועוד נשלם בדם, תראו, בהרבה דם. עכשיו די, רוצו גם אתם. כל איש נחוץ, כל כלי רכב”.

בקצה החרוט המחודד, עצרנו פתאום. תהומות עמוקים נפערו לפנינו. הרחק בצפון, מבין אבכי האבק הכהים, משתרטטים רכסי הרים מרומזים. ארץ ישראל מתחילה שם. בינה ובינינו איזו ציה מדברית מצוהבת. בפסגת⁻החרוט, כמו עוד להגביר חדידותו, מונח קבר⁻שייך כפתי ומסויד לבן. קטן ומוזר בתוך מדבּר האבנים והחול שסביב. הנהג עוצר ברכב ממש על שפת⁻המצוק. את כל גלי האתר אנו קולטים מכאן. את כל גלי היאוש המתעופפים באויר. איזו הרגשה מוזרה בתוכנו אומרת שאת גלי התקווה לא נקלוט מכאן. וכבר שלפנו ומתחנו את האנטנות לכל אורכן.

לכל רוחות השמים מסביב התמרו עמודי אבק. בכל דרך, בכל נקיק, בכל חריץ נעו כלי הרכב המחפשים בשקדנות של חפושיות. מבעד למכשיר הקשר ולדברים הקצרים והקשים שהוחלפו בו, אפשר היה לחוש במסכת הקורים הדקה של החרדה. מרגע לרגע גברה החרדה. בה במדה שגברה הוודאות, גברה החרדה. העוד נמצאנו חי? ואם חי, איך נמצאנו? איש לא פלט את המלים הללו, אך הן דקרו את האוזנים באילמותן. כבר שעות ארוכות מאז הוטלה הבשורה המדהימה אל לב המאהל. והיום חם ומפעפע רותחים. גם חיות המדבר, הכוח והשועל, גם הם נסתרים בצל סלעים ובנבכי מערות. איך ישכב אדם בציון הלוהט הזה, וחי? ואם אינו חי, בשם אלוהים, יש למהר ולמצאו. איך יינתן לו ככה, להיות מונח מול שמש הצהרים הקשה? טרף לעופות הדורסים, הלוטשים צפרניהם לגוויתו?

“לחפש”, קורא הסגן לתוך המכשיר, “לחפש ולא לחדול”.

הוא קם, שולף משקפת גדולה, וסורק את המדבר סביב. הלוך וחזור, סבוב וסרוק.

“תן את המפּה”, הוא זורק לאחוריו. והמ“ם⁻מ”ם מוסר לו אותה מבלי שיתיק עיניו מן המשקפת.

איזה בדואים תמהוניים, לקבור את הקדוש במרומי ההר. כל כך קרוב לאלוהים. ואיזו התגרות יש בכפּה המסוידת עד ברק, מול השמים המסמאים. איזה מין קדוש היה השייך הבדואי הזה? איש זקן או נער? ומנין קנה לו אהבה כזו, הערצת⁻פראים אוילית כזו. אלוהים, כמה מפחיד לשכון פה, על חוד החרוט. לבדו מול לילות המדבר הארוכים. לבדו ברוחות המדבר הנוראות. השטיחים המונחים על הרצפה צבעוניים וממורטים. קרני־עיזים מיובשות תלויות כמו נוֹבלוֹת על הקירות, ומסמרי ברזל ענקיים בולטים מן הכותל. הבדואים כאילו תולים בהם את תשורותיהם לקדוש:

אוכפים צבעוניים, מתגי־פליז משופשפים וענבלי ברונזה מקועקעים.

איש מאתנו אינו נכנס בפתח. איש אינו נוטש את משמרתו. והאזניים נמשכות אל רחשי מכשיר הקשר, כאילו השייך הקדוש מדבר אתנו, מארץ האובות.

לפתע, מתרעד המכשיר:

“מצאנו את המפקד”, זורמות מלים מחשמלות מן הרמקול.

תדהמה אילמת משתררת על חוד החרוט. איש ואיש מבינים זאת כדרכם. הפירושים מיותרים. הכל ברור, ואין כבר שום תקווה בני, שום תקווה.

פרץ של שאלות ותשובות, ופקודות קצרות בקול נרגש מתנחשל בתוך המכשיר. הקולות מתוחים, ספוגים באיזו נימה של רגעים גדולים, שאולי לא יחזרו שוב. המ“ם־מ”ם מפליט אנחה ארוכה. ניגש אל הסגן, ואומר אליו בקול חרישי:

“עכשיו אתה, אתה המפקד. לפקודתך”.

באוזנים מהמות צעקות גדולות: זוהי שעתך, הסגן. שעתך הגדולה באמת. פה, על ההר, בצל הכפּה המבהיקה בצחותה, פה קודשת. לא תוכל, לא תוכל להתחמק. דמי המפקד זועקים אליך מן החול. קום, רש. אנשיך מחכים למוצא פיך. קום, פקוד. הגדוד מונח לפניך בסיני, במדבר, רחוק מארץ ישראל, רחוק מן הים. ומלבדך אין להם איש פה. אם לא אתה תקום להם עכשיו, יקום עליהם המדבר. והחולות, החולות העצומים שאין להם קצה, יעלו עליהם לבלעם.

הסגן משפיל עיניו. חוזר ותוקע את המשקפת לנרתיקה. אצבעותיו כמו מתקשות קצת לפתל את הרצועות ולתחבן אל תוך הנרתיק. הוא מסיר את משקפי האבק ומעבה את זגוגיתן באדי פיו. ומוחה אותן לאט לאט בכנף חולצתו. “נהג סע”.

הוא פוקד פתאום, קופץ על הרכב, הופך פניו ושב על עקבותיו.

קבר השייך נשאר מאחור, תלוי על חוד החרוט. שלוח כמו אצבע מכף יד ענקית. ישר מול השמים. לאט לאט הוא מתרחק וקטן, וצבעו הלבן, העז, נמזג בצבעי ההר הצהובים. עד שהוא נבלע בו לגמרי. רק כתם זעיר של בוֹהק מעיד על קיומו. כתם זעיר, שמרחוק אפשר לדמותו לאבן קטנה המוטלת במדרון.

“אתה המפקד, אתה המפקד”. מזמרר המנוע. הגלגלים דופקים והומים:

“קום רש, קום רש”. וידיו של הסגן מתהדקות אל שפופרת המכשיר כשהוא לוחץ על הכפתור, ומשדר דברו לאנשיו.

המ“ם־מ”ם מגולל את המפּה ומטיל אותה אל אחד הסדקים. הכל נעשה מיותר. אחרנו הכל בני, ולא נשיב כבר שום דבר לקדמותו.

“כולם לחזור”, משדר הסגן אל גדודו החרד לקולו. “חכו להוראות”.

ענני האבק עוצרים וסבים על מקומם. ושבים ומתפרשים בטורים רחבים עד אין סוף. המדבר נמלא בעמודי אבק מסתחררים, הרצים בעקבות כלי־הרכב. עוד מעט וכל העמודים הקטנים יתכנסו לעמוד אחד גדול וכהה, שיעמוד מעל למאהל שעה ארוכה ארוכה. אז יכנע לרוחות, יתפזר, ויצנח ארצה. ומליוני גרגריו ישובו לשכב בחול. עד מחר.

לאיטם לאיטם שבים כלי⁻הרכב אל המאהל. אין קולות שמחה של חיילים שכלו יומם. אין צווחות הנהגים העייפים. אין קריאות המפקדים ואין קללותיהם של החיילים הפשוטים. ליד מכשירי הקשר הבודדים שנשארו במאהל מצטופף כל הגדוד. המכשירים מועטים והצפיפות מרובה. באוהל הקשר הגדול, צר המקום. ומישהו מציב איזה ארגז ומפשיל את היריעות, להרחיב, שכולם יוכלו להתכנס ולשמוע אל הקולות. מתוך המכשיר מצפצפות מלות הסיום של המעשה. כבר אין אלו מלים מתוך תפקידי המשחקים. זהו כבר המעמד האחרון. אולי זה שאחרי האחרון. המעשה כבר נעשה. אבל איש אינו מאמין שנעשה. אין הלב מאמין למשמע האוזן. והדברים עוד אינם מוחשים. ויש איזו ציפייה נוראה באויר. ציפייה המנסרת בשקט הדרוך שלפני המכשיר. הרי תמיד יתכן שמישהו טעה. הרי תמיד יתכן שלא אליו התכוונו. מישהו טעה בשם, זה ברור. זה מוכרח, פשוט לא יתכן אחרת.

אבל המכשיר האכזרי פולט דברים ברורים ורעים: שמות של צמתים, ונקודות ציוּן שבהם תעבור תהלוכת האבל החפוזה. וסדרי מסדר־האבל שיערך עוד מעט, עוד לפני שתשקע השמש. מעבר לרכסים הזרים של ארץ המדבר הענקית, שהנה הנה היא מתחילה להקנות בדם. הודעת התיקון איננה נשמעת. שום קשר אינו מבקש: חזור, תיקון. הדברים נשארים כך, לא מתוקנים. ואיש כבר לא יתקן בני, מה שקולקל. באוהל המרפאה המהומה גדולה. רציפות המעשים הקטנים משכיחה קצת את הכאבים הגדולים. החובשים טורחים בארגזיהם ובתרמיליהם. חולקים פקודות מבוהלות.

“הדוקטור עוד לא חזר”. כנראה שהוא שם, במקום שלבו של כל הגדוד נמצא עכשיו, ליד גופת המפקד. ואף על פי שההליקופטר כבר המריא, וכבר הוא בדרכו אל הארץ הישנה שבצפון, יודעים כולם שרק הפצועים הפליגו בו. ואלה, חרף מכאוביהם הקשים, אינם חשובים עכשיו.

“הדוקטור לא חזר”, צועקים החובשים אל החיילים השואלים, כמוכי־עצבנות. “אולי יחזור בערב, אחרי הכל”.

באוהל המטבח שובתות מכונות הבישול, ודממה מוזרה מוטלת בין הסירים והארגזים וערימות הירקות. הטבחים אינם, גם הם יושבים מול אחד המכשירים ועוקבים באזניהם אחרי מהלך החפושים. גם הם כבר יודעים. אבל אינם ממהרים לחזור. האוכל לא יברח, ואי אפשר ללעוג לחיים הגדולים המתגלים עכשיו באיזה קילוף עלוב של תפוחי אדמה. הרי ישנם רגעים כאלה, שחותכים את הזמן לחלקים. וכמו ארובות נמשכות מהם לתוך החיים. כמעט במפולש. ועכשיו כאילו בא מין רגע שכזה. אפשר לשבת מול מכשיר־הקשר, לשמוע את קול הדברים המתרחשים, ולראות באור בהיר בהיר מה יבוא עלינו בימים הבאים. ובעד מה נוסיף לשלם. את ארץ ישראל נמשיך לקנות בדם. ושטר־הפרעונות, כמה נורא, הוא שטר של קורבנות. ורגש הגדולה, שאוחז בטבחים בחושם את מות גדולים, פושט מהם ומנגע את כל היושבים סביבם.

“שימו לב, כל חיילי הגדוד”, בוקע פתאום קולו החזק של הסגן מתוך המכשיר. וכל האזניים נדרכות לשמוע מה, מה יבוא עכשיו.

“החיפושים נגמרו. אני חוזר: החיפושים נגמרו. המפקד נהרג. אני חוזר, המפקד נפל. בעוד חצי־שעה יערך מסדר גדודי על מגרש החניה הגדול. בעוד חצי שעה בדיוק. אתם חופשים עכשיו. כבוד לזכרו”.

ראית פעם בחייך רבי⁻סמלים ממררים בבכי? רבי־סמלים ותיקים, קשוחים, ששרתו בצבא כבר עשרים שנה ומעלה?

היית צריך להיות באותו מעמד. ולראות במו עיניך. איך רבי־הסמלים מררו בבכי עז. איך השתדלו להסוות את פניהם ומשכו על עיניהם משקפי־שמש גדולים שהסתירו מחצית פניהם. אבל את בכיים לא הצליחו להסתיר. ומה שהחשיכו המשקפים גילו כתפיהם ותנודות שפתיהם ופרקי אצבעותיהם המשתוללים. בין בכי לבכי ערכו את השורות ויישרו את הטורים, וכמעט שלחשו את פקודותיהם. אלא שהאנשים שמעו כל הגה. מעצמם הסתדרו, מעצמם הזדקפו, ומאליהם התישרו והתמתחו. מלים רבות לא היו נחוצות והצעקות היו מיותרות. הגדוד נערך בשני טורים ארוכים ארוכים. ובתווך נותרה דרך צרה. בדרך הזו מלאת החול והאבק, יחלוק הגדוד כבוד אחרון למפקדו.

“הוא היה כמו חץ שלא נורה”, אומרים ידידיו.

“וראשו נקטם. באיבו נקטם”, כמו שאומרים אוהביו. “הרבה קודם זמנו”.

מרחוק מתקרב כבר ענן האבק. המכוניות קרבות. הגדוד מתמתח, המפקדים קוראים את פקודותיהם, והאנשים בשמץ סקרנות מותחים ראשים וצוארים כדי להיטיב לראות את מפקדם. המכוניות מאיטות מהלכן. על המכונית האמצעית ניצבים כמה חיילים מתוחים, מדוגלי נשקם. הברזנט שמוט ואין לראות מה שבתוכו. אבל הגדוד יודע, והגדוד מרגיש, מי מסתיר פניו ממנו, מאחורי מסך הברזנט המשתלשל. והגדוד ניצב, והגדוד בוכה. ואין גם קול שיפריע את הדממה העמוקה שמסביב. כבר ערב מתקרב, ורוחות המדבר הקשות כבר נחות מזעפן. המכוניות עוצרות. הסגן מטפס בצעד גמיש על מכסה⁻המנוע, ומצדיע ממושכות אל מפקדו שאינו יכול גם לראותו. מכאן, מן הנקודה הגבוהה הזו, שממנה יכול הוא להשקיף על גדודו ולראותו עד החייל האחרון, מכאן הוא נושא את מספדו.

“חיילים”, הוא פותח, “חיילי הגדוד, מכה קשה הוּכּינו”.

האוהלים מתכהים קצת באור הנחלש, ודגל הכחול⁻לבן נח מטלטולי רוחו. המדבר הענק כמו חונק את נשמת החיילים. צר עליהם כמו באיזה מצור נעלם. ומפקדם המוטל לפניהם על המכונית הרבועה, כמו מוטל על איזה מזבח קדמון. באין כוהנים להניף, ובאין משמשים להזות, קם הסגן, ומול האופקים הרחוקים הנקרעים ברכסי־הרים קשים ומצולעים, הוא ממשיך וקורא.


 

ב.

כתום מסדר האבל נקראתי פתאום אל המ“ם־מ”ם.

“קח מה שאתה צריך”, אמר לי, “וקפוץ על הג’יפּ. אבל מהר. אנחנו כבר זזים”.

רצתי אל האוהלים הקטנים, כמעט בלי נשימה. איזה רעד מוזר סרק את עורי, מכפותי עד צוארי. איזה מסע מוזר מצפה לי. איזה מסע נכבד, איזו שליחות נעלמה. איזו הרגשה מתקתקת, שלא היה בינה ובין רגש הצער על אבדן המפקד שום דבר, חלחלה בי ענוגות. גלמית, חסרת־צורה, אך מנוחשת. לא ידעתי אז ולא יכולתי גם לדעת, למה מצפה נשמתי במין חלחלת ציפייה מעודנת כזו. פרצתי לתוך אוהלי, חפנתי על זרועותי קצת שמיכות ואיזה מלבוש חם, ועוד כמה חפצים קטנים.

“אני נוסע”, אמרתי לחברים שהביטו בי תמהים, “אני נוסע עם שיירת־הליווי”.

“שיירת־לוויה”, קראו אלי מאחורי גבי, כשכבר התחלתי להתרחק.

אולי, חשבתי לי, אולי. כבוד לזכרו, אמר הסגן בתום דבריו וירד מעל מכסה־המנוע הגבוה, שממנו חלש על כל הגדוד.

נסיעת־לילה מטורפת בעלטה הכבדה ממדבר סיני אדיר־המרחבים, דרך עזה ובנותיה, ואחר כך, אלוהים, דרך כל ארץ ישראל הלילית והשחורה. אשקלון ובנותיה, תל אביב ובנותיה, ועוד הלאה משם, דרך הפרדסים הרעננים, הברושים הכהים, צמתות לאין סוף וקהל עצום של אנשים, שלא יחשדו אפילו, לא שום חשד קטן שבקטנים, איזו מין שיירה לילית אנחנו. את מי אנו מובילים בדרך מכובדת שכזו. ואיזה סוד נורא מונח מאחורי פנסינו המאותתים. יכולתי לתאר לעצמי באיזה אבק־הנאה משונה, את המ“ם־מ”ם צופר קטועות אבל עזות וממצמץ בחוזק בפנסים. וכורה לנו דרך ומפנה לנו מעבר בתוך נהר האדם והמכוניות הזורם בכבישים יומם ולילה. הצפירה הקטועה ואור הפנסים המהבהב יכפתו אנשים לרגע למקומם. הם ימישו צוארם לאחור וילחשו עם שכניהם:

“פצוע בוודאי, מסיני מה?”

כבוד לזכרו, אמר הסגן וירד בקפיצה מעל למזבח.

אנחנו נזרום בשקט הכבוש, בחרישיות כבודה. נוסיף ונחתור בתוך הלילה, דרך כל הארץ, עד שנגיע. מימין ומשמאל ירוצו עמודי החשמל והשלטים. התמרורים ינצנצו לרגע בבוֹהק מלאכותי. המחלפים והמסעפים יפתחו דרכי לילה חשוכות אל תוך המרחבים. ואיזו כמיהה מוצצת תצבוט את הלב. אַח, להניח הכל. כאן, כמו שהוא, וללכת בשבילים הנידחים האלה לשדות העזובים. אל הואדיות הנעלמים בין דרכי עפר רחוקות שמתיקותן מאיימת לפוצץ את הלב. הגשרים הגדולים והגשרונים ומעבירי⁻המים, שבהם קופצת הנשמה לרגע, ינהירו אל תוך הלב נחלי געגועים נוראים. ודמעות של רוח, צורבניות, יעלו בעינים, בזויות המשקפים. וסמרמורת דקה, אבל מוחשת, תעבור בגוף, כמו גלי חום או רעד. וארץ ישראל הלילית, ארץ ישראל האהובה, כמו תפרוץ לתוך הנשמה:

ברוח העזה, בריחות הצמחים הטלולים, בצנת הפתע של הנחלים. במשבי חום פתאומיים ברכסים. בילל צבוע וצריחת תנשמת. אני אפוצץ לך את הלב, בתי, אלחש לה כל הדרך. גם אם תשכחי אותי, גם אם תעזביני. אני אפוצץ לך את הלב בתי, לרסיסים.

החושך ירד עלינו במבואות עזה. השיירה הקטנה חתכה בתוך החושך כמו עמוד אש קטן. ג’יפּ זעיר מלפנים, וקומנדקר מאחור. ובתווך נישאת גופת המפקד. אי פעם ראיתי איך הובילו האבירים את מתיהם, אלה שנפלו בקרב. משמר רכוב מלפנים ומשמר רכוב מאחור. ובתווך סוס ואל אוכפו קשור, שמוט גוף, הלוחם שנפל. ומאחור, במרחק, נמשך לו סוס חפשי, חבוש אוכף ושמוט מושכות. סוס יתום. בתוך נהמת־המנועים ושקשוק־הגלגלים וניסור־הרוח, אני משיט ראשי לאחורי. אני מביט היטב בקומנדקר המכוסה, הרץ באמצע השיירה. רק הנהג יושב בו. והכסא שלימינו, מושב המפקד, ריק. המכונית טסה כמיותמת. השיירה חוצה את חשכת עזה כמיותמת. כל הארץ מסביב, על פרדסיה, גדרות האבן, משוכות השטה, ריחות הצאן וצלליות הגמלים פרושה כיתומה. כל העולם כולו, מחותל בחשכה, נוהה אל כוכביו, נדמה לי אותו הרגע כבית יתומים אחד גדול. כבוד לזכרו, אמר הסגן, היום התייתם הגדוד. ומי יפקח עינינו מחר, ויראנו עולם אחר? ומי יפקח עיני המת שאיתנו?

בלילה קר יהיה, אמרו לי במאהל. ערמתי שמיכות ומעילים והתכסיתי. הרוח פרעה את השמיכות והתפתלה ביניהן. היה קר ולא קר כאחד. כמו שחשבתי קודם, לפני המסע. יהיה עצוב ולא עצוב כאחד. נסיתי להיכנס לתוך המעיל, נגד הרוח. זה היה קשה מדי. המעיל דבק לגופי כמו פסת ניר דקה. לפעמים היו נוחתים על רכבנו משבי רוח פראיים כל כך, עד שזגוגית המשקפיים דבקה לשמורותי. עזה ובנותיה מוטלות בלילן כמו כפותות. לא צליל, לא פלח אור. כמו עקודות בחרצובותיהן. אני נאחז בצלילי המלה הארוכה הזו, נדמה לי שהרוח משריקה אותה באזני. וחרצובות הנפש בני, מה הן? ועזה בני, איזו עיר זו? וארץ ישראל בני, איך לאהבה?

חנייה אחת חנינו באותו המסע, אחת ויחידה. וגם עליה היכני לבי. אלמלא עייפותם של הנהגים לא היה המ“ם־מ”ם נעתר להפצרות, ולא היה מתיר את המנוחה. ראיתי בעיניו שגם רוחו לא היתה שלימה.

אבל הנהגים הוכרעו ללא תנאים. בידי המרחקים העצומים, בידי הלילה, ובידי העייפות הקשה. לא היתה אפשרות אחרת. חייבים היינו לנוח. בעיירה קטנה ושכוחה, בצד הדרך, עצרנו. בחצרו של בית־קפה לילי זעיר, המתיז סביבו מעגל קטן של אור. מסביב נחה העיירה, שקועה בשנה כבדה. בתים קטנים חצרות פתוחות ופתחי־ביבים. הכל ישנו. בפחי האשפּה חיטטו חתולים שדופים. וחרקים מסוממים נתדפקו על המנורות המלובנות.

האיש המנומנם קפץ לקראתנו חגור בסינורו המזוהם. ללא חולצה, במכנסיים קרועים. המ“ם־מ”ם עצר, ירד וכיוון את השיירה הקטנה שלנו. הוא צעק אל הנהגים, לפנות את הכביש. ולהחנות את רכבם צמוד צמוד אל הקירות. מאחורי הקיר פרשה זרועות ריחניות תאנה זקנה. ומשהתרגלתי לחושך, ראיתי על קווי־הרקיע הבהיר שושנות דקלים. וכפותיהם כמו פרושות אל לב הלילה. הנהגים ירדו, צעדו כמתמוטטים, חלצו עצמות ונפלו אל תוך הכסאות הקטנים כהלומים. ירדתי גם אני, גם אני צעדתי עקומות. נעשה חם פתאום, והטלתי את השמיכות הצדה. לא בגלל הסקרנות, רק כך סתם, עברתי ליד המכונית המכוסה. ראיתי שמישהו דאג לפרטים הקטנים. הברזנט כיסה הכל, ונקשר היטב אל הטבעות והווים. לא נותרו סדקים בשום צד. החבלים נהדקו היטב בתוך לולאותיהם. המכונית היתה כמעט חדשה, וצבע המתכת עוד לא התקלף. אבל מספורי החיילים ידעתי מה המראה בפנים. ידעתי על האלונקה, ועל רשת ההסוואה החדשה המרפדת אותה. ועל רצועות הגומי שנקשרו אל כל פנות הרכב, כדי שהמטען לא יזוח. ועל הכל, מלמעלה, היתה פרושה שמיכה צבאית חדשה, אפורה, שידיים אוהבות מתחוה. איש מאנשי השיירה שלנו לא ניגש לראות מקרוב. “המ”ם־מ"ם קפץ ונזכר פתאום, והציב זקיף ליד המכונית. החלפתי אותו, שיילך לאכול ולשתות. אני לא יכולתי. נשענתי אל המנוע. חשתי בחומו, ואיזו אוושה חרישית עלתה מחלקיו הפנימיים, השובתים. מן הברזנט לא נשמע צליל. הדממה הזאת, אחרי שריקת הרוח היתה מוזרה קצת. עד ששלחתי ידי ומששתי את אזני, מתוך בלבול. כך נצבתי והנהגים אכלו ושתו והחליפו כמה מלים. כולם מהרו, היה לא נוח. היתה איזו מתיחות של חפזון.

פתאום, מן הרחוב, ללא אזהרה מוקדמת, פרצה ובאה חבורת צעירים. מאחרי־בנשף, צבעוניים, יהירים ואולי שתויים קצת. ראו את המכונית החונה, ומיד התקרבו. בחבורה באו, וכמו בכנופיה שתו עלי. אחד כנגד עשרה. משמשו בכלי הנהגים, חטטו בחפצים, ומשכו בהגיים. טלטלו מנופים, בעטו בגלגלים, גחכו, קראו קריאות רמות והפריצו צחוקים רעים. תיכף היו סביבי. כרעו ושלבו ידים כאומרים להפוך את המכונית. אבל לא הפכו. רק התגרו. לא הספקתי להתעשת, לא הספקתי להגיב, וכבר פרצו אל הברזנט המתוח.

“הי חייל, מה אתה מסתיר פה?”

“אל תגעו”, צרחתי חדות, “אל תגעו”.

“היי מה יש לך, חייל?”

נדחקתי אליהם, דחפתי בזרועות ובכתפיים. אולי לזאת חיכו. מיד התחממו, שלחו בי יד ורגל, להכאיב. כאילו מתוך צחוק, בחביבות כזו, במין תוכחה של בעלי נמוסים טובים.

“היי חייל, מה אתה נדחק? מה זה, סחורה מוברחת?”

משהו עלה אל גרוני. התרגשתי פתאום, לא יכולתי לדבר. ועיני התלחלחו. איזה עלבון מיוחד עלה מן הקריאות האלה.

“סתלקו מפה, טנופות, הורידו את הידים”.

פרצה איזו קטטה קצרה. הם הפילוני, בעטו בבטני. ומעלי, בעודי שוכב, ללא בושה פרצו אל הברזנט. שלפו אולר וקרעו בו קריעה גדולה וארוכה. מתוך משחק הצטופפו, מתוך משחק נגחו זה את זה, להדחק אל תוך הברזנט. כמעט עשרה ראשים נדחפו בבת אחת מבעד לקרע. ואז קרה דבר מוזר. צחוקם נקטע באחת. נפלה ביניהם דממה גדולה, והם שלפו ראשיהם אחד אחד. מישהו מהם תמך בי. והעמידני על רגלי. אחר ביקש סליחה בקול שקט מאד. והשאר פשוט ברחו אל צל הסימטאות.

אחרי דקה כבר עמדו אצלי החברים, ושאלו מה היה הרעש. לא יכולתי לדבר. המכה בבטני דאבה. הם ראו את הקרע, ואז בא המ“ם־מ”ם. הוא שאל ואני עניתי. אבל היה כבר מאוחר, והדרך לפנינו עוד ארוכה מאד.

“אח, נעזוב אותם הפעם”, אמר המ“ם־מ”ם לבסוף.

חזרו אל הקפה והביאו גליל קטן של נייר דבק. בעל הקפה בעצמו עזר לאחות את הקרעים. ועל הברזנט המתוח, החדש, ניכרו היטב הצלבים והפסים של נייר הדבק השחור. הנהג עמד וכמו התפלל בקול רם:

“שלא יעוף לי הברזנט בדרך, רק שלא יעוף”.

אחרי חצות הגענו לבית החולים. הבנין הענק התנשא לתוך הלילה, וכמו עפעף בהמוני חלוניו המוארים. מגרש החניה היה מרוקן כולו, למעט אמבולנסים זועמים שהיו באים בפתאומיות, מצווחים נוראות, פולטים את משאם הדווי, וחוזרים לשעטתם בקול הצמיגים היונקים את הכביש.

השיירה הקטנה שלנו, שבכל מקום אחר ודאי היתה מעוררת רגשה לא מועטה, לא הביאה אפילו סקרן אחד. במבוא, מאחורי קיר לבנים ששימש כמקלט לשעת חרום, חיכה לנו איזה סמל עייף מהרבות הצבאית. הסמל העייף נעור בפתאומיות כאילו נמנם, שעוּן אל קיר חדר המיון.

“אה זה אתם, חיכינו לכם כל הערב. הטלפון הגיע כבר בחמש. הקצין שלי עמד אתי עד עכשיו. רק לפני רבע שעה הלך. אם יהיו בעיות, אמר, נקרא לו. כן, אני יודע. כן, הוא השאיר אצלי את מספר הטלפון שלו. כן”.

המ“ם־מ”ם בהה בו באטיות נוראה. הרים את משקפי האבק מעל לעיניו, והם נמתחו על שערותיו. עיניו היו דמועות, ולאור המנורות של חדר המיון נראו דלוקות ומלאות אבק.

“אתה מוסמך גם לחתום על הניירות?” שאל את הסמל.

“כן אני מוסמך”, אמר הסמל. “בוא נתחיל, כבר מאוחר”.

“רגע אחד”, אומר המ“ם־מ”ם. “אתה יודע מאיפה אנחנו באים?”

“כן”, אומר הסמל. “שמעתי בטלפון”.

“לא שמעת טוב”, אומר המ“ם־מ”ם. “מסיני, אתה קולט, מסיני”.

“בסדר”, מוותר הסמל. “הרי גם אתה רוצה לגמור מה שיותר מוקדם”.

“רגע אחד”, אומר המ“ם־מ”ם. ופונה הצדה, שלא יראהו הסמל בכניעתו. הוא נסוב אל השיירה ומפנה את הנהגים אל שולי הכביש. הוא מדביק אותם אל המדרכה. כל הנהגים ישנים, רכונים אל ההגה. והוא עובר אצלם אחד אחד ומעיר אותם ואומר להם בסבלנות רבה:

“קום נהג, סע אחורה וקצת ימינה”.

משמר הכבוד האחורי שקוע בשינה עמוקה. הישנים שוכבים מעוותים בכל מיני זוויות. ראש בתוך רגל ורגל בתוך ראש. המ“ם־מ”ם אינו חס עליהם.

“קומו כולכם”, הוא אומר, “רדו למטה. אתם יכולים לישון על המדרכה, עד שנגמור”.

מן המכונית יורדות צלליות עטופות בשמיכות ומשתרעות על המדרכה. כאילו קמו מתוך שינה אחת ועברו לשינה אחרת. אמבולנס מגיע ביללה נוקבת. מקרה אסון או מה. איזו תאונת דרכים כנראה. אף אחד אינו מרים ראשו. מקרוב, נדמה כאילו מאחורי חומת האבן של החצר, מהמהם לו הים. אבל העייפות כל כך מעיקה, שאפילו את ריחו אי אפשר לחוש. איזה פלא, הים הצעיר הספורטיבי. הים הבריא. פה, בחצר הזו, מול פתח חדר המיון, לאחר חצות, אין פלא גדול יותר מפלא הים המונח לו שלוות כמה פסיעות מכאן.

“נצטרך עזרה”, אומר הסמל. “איפה הבחורים שלך?”

“ואיפה הבחורים שלך? זו עבודה שלכם, לא?”

“אל תתרגז”, אומר הסמל, “לא יצא מכך כלום. בוא, תקרא לעזרה ונעביר את הגופה לחדר המיון”.

המ“ם־מ”ם נכנע. אין טעם למאבק הזה. אחרי המדבר אחרי הלילה הארוך אחרי כל מה שקרה. הוא ניגש אל הישנים, בועט בהם קלות, ואומר:

“בוא אתה ובוא אתה. קומו, התירו את האלונקה”.

והם קמים באנחות, וכאילו גם מפליטים גדוף. מפשילים את הברזנט אל הגג, ומתירים את קישורי האלונקה.

“לאט, בזהירות”, אומר המ“ם־מ”ם. והוא ניגש ופותח את הדלת האחורית.

“יאללה רבי, שים גם אתה כתף”, אומר אחד החיילים.

והסמל המזוקן מתקרב ואומר:

“שה חברה, שה. בלי צעקות”.

והם מרימים את האלונקה, מתלבטים ברגליהם, נאנחים והולכים אל חדר המיון. ואיזה לץ מביניהם מתגרה בהם ואינו שוכח לקצוב להם בקול עמום:

פנים–חוץ; פנים–חוץ; פנים".

אחרי שעה ארוכה חזר המ“ם־מ”ם.

“לקום חברה, לקום. נוסעים”.

הלך ובעט, וטלטל והעיר את כל אנשי השיירה.

“זזים זזים. מספיק לישון”.

כבר הרבה אחרי חצות. כבר לפנות בוקר כמעט. רוח חרישית מעבר לגדר מביאה את ריחות הים המלוחים. למה, למה לנסוע. למה לא להשאר כאן. אחרי המסע המטורף הזה. הרי צריך להתרחץ, להשטף צריך. הרי משהו נדבק גם לעור. איך אפשר ככה סתם, למסור את הגופה, לקבל קבלה, לעלות על הרכב, להתניע ולנסוע שוב דרך כל הארץ השחורה והמנומנמת. הרי לא יתכן שלא דבק משהו לגוף. הרי גם לפי דינים קדומים חובה להטהר. הרי בשיירה הקטנה שלנו, שחצתה את המדבר עד לפתח הרקיע הזה, העומד פה בעשר קומותיו המעונות, על שפת הים המלקלק, הרי לא חיים הובלנו. הרי מוכרחים להשטף, מוכרחים. הבגדים כאילו מתחילים לבעור על העור. הגוף כולו כאילו מתחיל להתגרד. מהר, מהר, להתפשט, לטבול, להטהר. אחרת עוד תאחז בנו איזו צרעת מוזרה. צרעת טומאה שתדבק לגוף ולא נוכל לקרצפה אחר כך שנים על שנים. אח, לזרוק את הכל ולרדת לים. במים החמימים שלו אפשר להרדם קצת, ולטבוע. נישן על החוף. כהרוגים. ומחר נמשיך. מה בוער לכל השדים, מה בוער. האם נחזיר את נשמתו אם נמהר. את מי נציל חברה, את מי?

“היי”, צועק חייל פתאום, “מה בוער? למה שלא נישאר על שפת הים ונחזור מחר? למי איכפת עלינו בכלל, למי?”

“סתום”, מהמהם המ“ם־מ”ם. “חוזרים וזהו”.

הים אובד באפלה. מלקלק חשאית כפות רגליו של בית החולים העצום. לא תהיה רחצה לילית משגעת. ולא יהיה טיהור חצות. ולא תפרח הלילה צרעת מוזרה, שתאחז בעור המיוזע. לא כלום. חזרה לסיני. המדבר הרע שואב אותנו אליו, גם מן המרחק העצום הזה, בלילה, מבעד לכל הארץ. ואיש לא יקום לתחיה בני, אף לא אחד.

“היי מה עשיתם עם האלונקה?”

“זרקנו על הקומנדקר”.

“ומה נעשה עם כתמי הדם והלכלוך?”

“זה בסדר”, צועק מישהו, “נעצור בתחנת דלק ונעשה שם נקוי יסודי”. ואחר כך מיללת רק הרוח. ויללות האמבולנסים שוקעות באפלה. וריח הים המתרחק מתפוגג כולו. ההגה בידי הנהגים, השינה לישנים, והמוות בני, רק למתים.

ככה זהו, סוף פסוק. לא עוד, רק הקבלה המעוכה המקופלת בכיס חולצתו של המ“ם־מ”ם. ועוד איזה פתקים ומסמכים שהסמל העייף מורשה לחתום עליהם. גם אם הקצין שלו הסתלק. גם אם אבדה סבלנותו והלך לביתו, בעוד אנו שטים וחותרים באפלה.

“שמעתי בטלפון”, אמר. כמה נלעג.

“לא שמעת טוב”, אמר המ“ם־מ”ם. באיזו רחמנות אמר. אגרוף בשנים היה צריך לתקוע לטינופת הזה.

“גם אתה ממהר, לא? גם לכם כדאי לגמור כבר, לא?”

איזו חלאה, אלוהים, איזו חלאה. ולמה כל הרוע הזה.

חכה, מה אתה נרגש. זה רק הצד הרשמי. חכה, עוד תראה איך המשפחה נופלת על הארץ. מה זה, המ“ם־מ”ם לוחש לעצמו. מחמת העייפות אולי השתבש קצת. כבוד לזכרו, אמר הסגן, והגדוד המיותם נשא עיניו אל השמים המחשיכים. אבל סדר השיירה אינו משתבש. הג’יפּ הזעיר בראש, ולפניו קרני פנסיו המגששות ולוחכות את פני הכביש. ומאחור המכונית הריקה, שנשאה את הגופה. ועכשיו היא רצה כמו סוס שמשאו נשמט.

ועוד מאחור, בקצה השיירה, המכונית האחרונה. משמר הכבוד האחורי. שעכשיו אינו כבר משמר ואינו כבוד אלא גוש מעוות ומעורבב של אנשים ישנים. שמיכות מכורבלות, ובליל של חגור משלך. השיירה נוסעת והכבישים רצים, והרוח שורקת באזנים ומטלטלת קרעי ברזנט ורצועות שאינן מהודקות. והמ“ם־מ”ם ליד ההגה, כמו השתבש קצת. כאילו משוחח עם עצמו.

כמו עורך עם עצמו איזה מסע ליחושים.

חכה, עוד תראה איך המשפחה נופלת על הארץ.

חכה, עוד תראה.

חכה.


המלצות קוראים
תגיות