א    🔗

מסיבת הגן, לכבוד אשת הצייר, נערכה באחד מימי הקיץ הנעימים והרכים. מאלה הימים הלחים והמנושבים, הבאים לאחר חג השבועות. לאחר שסרה אימתם של החמסינים הקשים, ולאחר שענני לחות טובים מופיעים בשמים הכחולים בשעות הבוקר הנאות, ויותר בשעות הערב, סמוך לשקיעה. אז הם נצבעים בצבעים אפורים ורכים. וקרעיהם מטילים צל על פני השמש המאדימה. וכשאתה מטיל מבטך לשם, לאופק, אתה רואה כיצד הסתיו נולד בתוך תוכי הקיץ.

על הגבעה בחוץ שולחנות ערוכים. שולחנות נאים, מקושטים בפרחי הקיץ הנאוים. ורדים מאדימים בצנצנות, וסייפנים כתומים נושאים גבעוליהם מול הרקיע. הרבה התלבטו המסדרים, עד שסידרו את השולחנות כעומדם. בתחילה רצו לשים במה מוגבהת, ולמטה ממנה, אל כיוון הים, למתוח שורות שורות של שולחנות. וכך ישמע כל איש מן היושבים את דבריה של אשת הצייר, וגם יראנה. ויש בין המוזמנים למסיבת־הגן, שטענו שלראותה נאה מלשמעה. שאינם יודעים אם היא נאה דורשת. אבל שצורתה נאה, ומלבושיה נאים, וראשה הקטן נאה, ופניה נאים יותר מכולם, זאת ראו גם ראו.

אחר כך שינו המסדרים דעתם, ורצו לסדר כמין חצי גורן מעוגלת, שבפינתה יוצב שולחן הנשיאות ולידה יוצבו כסאות הכבוד: לאשת הצייר, למבקר הנכבד שמזומן היה לבוא ולשאת מדברותיו כתום הסעודה, ולעוד אחד או שנים מחברינו שמן הראוי יהיה להם, לכבוד המסיבה ולכבוד הקהל ובעיקר לכבוד אשת הצייר, לשאת דבריהם. איש כלשונו ואיש כיכולת שפתיו. גם תרומה קטנה לגדולה תחשב. ולא ישאו פני גדולים.

אבל לבסוף הסמיכו את השולחנות זה לזה, ועשו כעין מעגל סגור. ורק הגביהו את שולחן־הכבוד, שיעמוד מעל לשאר השולחנות. שיהיה רואה כל שולחן ושולחן, ושכל שולחן יראה אותו. וכמו השולחנות כך גם היושבים. האמת ניתנה להיאמר, שאולי עוד היו המסדרים נמלכים בדעתם, ונותנים לשולחנות צורה אחרת, חדשה. אבל הזמן כבר קצר, והמלאכה עוד עצומה. ואשת הצייר כבר הגיעה מן העיר הגדולה. ונדמה שהאבק בדרך כבר הולך, והקרואים קרבים לתפוס מקומותיהם.

אשת הצייר כבר היא מזמן אלמנתו. אבל כיוון שרגילים לראותם חיים יחד, וכיוון שלחשוב על מותו המצער של הצייר אהובנו זהו דבר שאין הלב סובלו, לכן מתעלמים חברינו מן הכאב ואינם קוראים לה אלמנה. אלא אשת הצייר, אהובתנו. כשהיו צעירים יותר היו מבקרים הרבה אצלנו. בשבתות, בחגים ובימים טובים. וגם בימים הרעים של מתיחות, כמו ימי המלחמה הרבים שעברו עלינו. היו נכנסים אצל כמה משפחות, ומעבירים את הלילות בשיחות נוקבות על פירוש המאורעות. ומהו שילד יום מחר. וכך הזקינו עם חברינו יחד. עד שקרה המקרה הנורא, והצייר, אהובנו, מת בדרך איומה. ואשת הצייר נשארה לבדה. אבל את בריתה אתנו, מן הימים הרחוקים והשכוחים ההם, לא שכחה. ואף חברינו לא שכחו לה חסד נעוריה, שנטתה להם בימי הטובה שראתה.

והצייר, אהובנו, מה זה היתה לו פתאום.

איך נהרג פתאום בדרך המלך הרחבה.

איך הגיח עליו גורלו. מן ההר. מן הצל. בתוך הלילה.

ברזל בברזל. ואחר כך ברזל בבשר.

והדם שהציף את שולי הכביש. ולאחר שיבש הפך כמו כתם כתום.

כצבע החלודה היבשה. כמו חותם הטחבית הכתומה באבני המדבר.

ובבוא הגשם, יאדים הכתום, ופרחי הדם ייפתחו.

ושולי האבן נרחצים ומטהרים. והטומאה, טומאת הדם המתייבש, נספגת באדמה וניגרת בתעלות.

החטאים נענשים. והצדיקים אף הם. אולי היה אהוב מדי. אולי היה נרצה מדי.

הלא הבל, לא הוא הרים ידו. למה שעה אל הבל, ואל קין לא שעה. עכשיו קין מתרוצץ בעולם.

משוטט ופוגע. באמצע הלילה. בדרך המלך הרחבה. והוא מטיל חותמו במצח היפים שהוא נוטל עמו.

והצייר, אהובנו, היה אהוב גם למעלה. וקרבנו נרצה. ועכשיו הוא שם. אולי עורך דברים כנגדו, יתברך. אבל לבטח אינו זועק. כי לא איש הזעקות היה. אלא איש האהבה. אולי הוא מחמיר עם עצמו, גם שם. כי על האדמה החמיר עם עצמו מאד. ואולי הוא מקפיד גם שם. מקפידן גדול היה: בכבודם של הקטנים. ובכבוד החלשים. ובכבוד המסכנים. ואולי אין יודעים שם, למעלה, את כבודו. שאם היו יודעים, לא היו מקילים ראש במיתתו. לא היו משלחים את קין הנקלה אליו. אלא זה שמעליו היה בא בעצמו. היה מטריח עצמו ונוטל את נשמתו אליו. בכבוד ובחיבה ובחומרה. והרי שפתיהם של אלה שהקפיד בכבודם, מזעזעות את הרקיע בצילצולן הנורא. כמו שצילצל הברזל כשפגע בברזל. כמו אבחת הברזל בבשר. מתוך הצללים, בלב הלילה, על דרך המלך הרחבה.

ועכשיו, שהיא מציגה במוזאון הגדול את תמונותיו האחרונות של בעלה המנוח, וגם צרפה אליהן, בשוליהן כמובן, כמה עבודות קטנות משלה. באמת עבודות זעירות ובלתי נחשבות. חשבו חברינו לנכון ולמתאִים לערוך לכבודה מסיבת־גן קייצית. הרחק משאון הכרך. בלב השדות. אם ניתן לומר כך. באותו מקום שאליו יצא לבו של אהובנו בלילו האחרון. וכך אנו מגיעים אל הגבעה המנושבת, שפרדסים נאים וברוֹשים כהים וזקופים עוטרים אותה כמסגרת נאה. ובין גושי־הירק מנצנצים לפעמים כתמים חומים ואדומים במקום שהאדמה האמיתית נחשפת. כמו פצע פעור. וברגביה הקרועים ובתלמיה השסועים היא כמו מזכּרת עווֹן למעוותיה. והשולחנות מלבינים על ראש הגבעה, ושולי המפות המשתלשלות מתנפנפים ברוח הקיץ הקלה. ורינת הצפּרים המזמרות מגיעה מן הפרדסים הסמוכים.

ומה חסר לנו, מה?

תזמורת קטנה וטורי דגלים מתנוססים ברוח. ולבו החי והרחום של אהובנו הצייר.

 

ב.    🔗

גם אנחנו בין הבאים. אשתי ואנוכי. ואמי, והילדים. גם אנו מוזמנים למסיבת הגן הקייצית. ולכן אנו באים. לא כל המוזמנים באים במשפחותיהם. יש מהם שבאים יחידים, זוגות או קבוצות קטנות.

הדרך אל הגבעה מלאה במוזמנים, ההולכים למסיבת הגן. המרחק אינו גדול באמת, ואפילו נעים להלך בחוצות השדה, בין הפרדסים הירוקים ולאורך שדרות־הברושים המטילות צל כבד. אלה הברושים שצמרתם שלוחה כמו אצבע כלפי שמי הקיץ הרכים. ועורבים שחורים ואפורים חונים על צמרתם, ומתנדנדים ברוח הקלה. אשתי אומרת שהברוש שלוּח כלפי מעלה כמו אצבע מאשימה. אבל בתי אינה מסכימה לדעתה. והיא אומרת שהברושים נדמים עליה כמו נרות. ולפעמים, לפנות ערב, כשהאפלולית יורדת על השדות, היא מחפשת את הלהבה הכתומה שתעלה בראש הברושים. ופעם אחת, כך היא אומרת בהתעוררות, הלכה לה בערב ופתאום נדלקו אמירי הברושים. והשדרות בערו ממש כמו נרות גדולים. היא עצרה מופתעת, כאילו אינה מאמינה למראה שעיניה רואות. וכל כך מופתעת היתה, שרק אחרי דקות הבחינה בירח הכתום התלוי מאחורי הברושים ומבעיר את האופק. וכל השמים ניצתים באש כתומה וזוהרת.

“הוי אבא”, אומרת בתי בהתרגשות, “כמה זה מפליא לראות פתאום חלום שמתגשם”.

ואמי גם היא מוסיפה. והיא אומרת שהברושים דומים עליה כמו נרות נשמה ירוקים.

“וטוב למת”, היא אומרת, “שברוש נאה צומח למראשותיו. עץ נאה”, היא אומרת

ונאנחת, “אילן של כבוד. אילן נשמות אמיתי”.

הדרך מלאה בחוגגים המהלכים לאטם אל הגבעה. כולם לבושים מלבושי חג נאים, ולובן חולצותיהם מבהיק למרחוק. אחדים נושאים בידם זרים קטנים של צפרנים ריחניות, להגישם כשלמי תודה לאשת הצייר האהובה. יש מהם שבשעת הילוכם מתפלמסים זה עם זה בקולות רמים מאד. והזרים הצבעוניים שבידיהם משרטטים מעגלים נרחבים בתוך האויר הרך. והרוח נושאת את קולותיהם הקטועים אל המרחקים הפתוחים.

אם נאה ההליכה לחברינו המוזמנים, הרי אינה נאה לאשת הצייר הכבודה שנעליה עדינות וגרביה נקיות ואיך תלך בדרך השדות שהאבק מסתחרר עליה עם הרוח. ובאמת נמצאה לה עזרה מידיד ותיק שלה שבביתו היא ובעלה המנוח היו מתארחים רבות, בשנים הטובות ההן. הידיד נטלה במכונית ובנסיעה אטית וחגיגית, נסיעה שאינה מעלה אבק, הביאה עד לגבעה. כל הדרך נסעו אחרי ההולכים ולא דחקו בהם. ולא צפרו אליהם צפירות של אתרעה. אלא להיפך: היא הוציאה חצי גופה הנאה מן החלון ונפנפה לשלום לכל מכריה שראתה בדרך. וגם לאחרים שלא היו ממקורביה האירה פנים, ואמרה שלום, שלום. ומשעברה על פניהם שאלה את ידידה, מי זה ומי זו, ובנו של מי זה, ובתו של מי זו, הנחמודת, השחרחורת שזה עתה עברנו על פניה. וידידה הנוהג במכונית כמו נוהג בקודש, אמר לה כל מה ששאלה, בנחת ובמאור פנים. ואפילו לא הניד ראשו לצדדין, כאשר פגעו בפניו פרחי צפורן אדומים, שהוטלו אל המכונית בידי מעריץ נלהב.

ועל הגבעה מתפזרים הכל בין השולחנות. יש ממהרים ויושבים אל השולחנות כחוששים שלא ימצאו מקום. ויש שאינם נחפזים כלל ומתאגדים באגודות ומשוחחים שיחות ומתבדחים. ויש דברנים שגם מוצאים להם קהל מאזין לרגע. ומייד מתנשאים על כנפי נאומם, ומפליגים לארצות הדמיון, ומפזרים ידיהם מול השמים הרכים. ומוליכים בהם הרים גדולים וכחולים. ומעתיקים אותם מן המקום ששם הם קבועים במרחק, בתוך האוויר והמרחקים.

עד שמגיעה המכונית, והאשה האהובה יוצאת מתוכה ומחליקה על בגדיה לפני שהיא נפנית אל מכריה הקרבים אליה עכשיו. בשקיקה נרגשת ובאהבת ידידים מתפרצת. ואז מסובבים אותה כל דורשי־טובתה וזוכרי־עלומיה הנשכחים ומושכים אותה כמעט בחוזק יד אל השולחן, שאליו הם מקרבים כסא רך ומוגבה במיוחד. שתוכל לראות את כולם במבט קצר. ולא יהיה בין היושבים אחד, שלא יראה אותה. מולכת מעל כסאה היא מחייכת חיוך נהדר. ומשיבה על מקומן קווצות נפלאות של שערות סוררות, שהקיפו את אזנה היפה, ואיימו גם להגיע אל פניה ואל פיה, הדורש עכשיו טובת כל סובביה.

והשעה שעת מתיחות. אולי, כך אומרים מסביב, תפרוץ מלחמה בקרוב. כל היום משוחחים האנשים ביניהם על המלחמה שתבוא. ואיך תבוא, ומתי תבוא. והילדים שומעים מן הגדולים, וחוזרים על דבריהם לפי דרכם. והם משיחים ביניהם בלילות על משכבם, ושואלים זה את זה באפילה, האם תבוא המלחמה ואיך. ומה יעשו כשתבוא. אשת הצייר שבאה מן העיר הגדולה בוודאי יודעת יותר ממה שיודעים חברינו. כאן, במקום הקטן והצר הזה. ומשום כך צריכה היא להשיב על שאלות קשות ששואלים אותה חברינו. מה אומרים בעיר? מתי תפרוץ המלחמה? ומה אומר על כך פלוני, שהוא איש גדול היום. ומקורב לצמרת. ופעם היה אחד מחברינו. פותח ‘צלחות’ בפרדסים, שוחר טוּריה מנעוריו. ומה אומר על כך זה וזה, ואחרים? הרי אם לא שם, בעיר הגדולה, בין חומות האבן הנסתרות, היכן נחתכים הדברים באמת? הרי אם לא שם במסתרי החדרים האפלים, ובסבך המדרגות והטלפונים, היכן מחליטים על בוא המלחמות?

הביטי, אומרים הם לאשת הצייר, השקיפי סביבך וראי, ראי את המרחבים הירוקים והפרושים, שאֵד הבוקר הקל עודו מרחף ממעל להם. הגידי, כאן יעשו מלחמות?

והיא מחייכת אליהם בתבונתה. ודאי שלא, ודאי שלא. כאילו סיפרו לה חברינו בדיחה נאה אבל מפחידה. בדרך הנסתרת, העוברת למרגלות הגבעה, חולפות מכוניות כל הזמן. שאון המנועים שלהן נבלע עם הרוח. אבל לרגעים, כשהרוח קופאת, או חדלה לגמרי, עולה שאונן ומחריש את קול ההמון החוגג. שאון המנועים הזה, המתאמץ, עולה ויורד כמו צפירות אזעקה של סירנות רחוקות, הבאות מעבר לאופקים. ואם יש בין החוגגים אחד, שלבו פנוי ואזניו ריקות, הוא שומע את קול הצפירות הקטועות, המהלכות אימים, ודוקרות את בשרו כמחטים רבות. ואלמלא היה היום בהיר, והשולחנות ערוכים, ואשת הצייר מקרינה חיוכיה, היתה הבהלה מכריעה אותו בשפולי גרונו.

עד שאלה מתווכחים אם המלחמה תבוא ואיך תבוא, הרי היא כבר כאן מסביב לגבעה בדרך החולית והנסתרת, שהמכוניות ממהרות לחלוף בה בשאגות מנוע מחרידות. ואותן השאגות שבות עם הרוח, ונשמעות כמו צפירות חדות ומורטות. עד שהן גוועות במרחקים. במישורים הירקרקים המכוסים אֵד קל, בדרך אל ההרים המרקדים באויר הצהריים.

 

ג.    🔗

פתאום בהפתעה גדולה שנופלת על הקהל כאילו היתה איזו צפּור גדולה נוחתת ירוייה על שולחן הנשיאות. או כאילו איזה מטוס ענק, מאלה המטוסים המחרישים את האזנים בצפירת־טיסתם השורקנית, היה מתמוטט על ראשי הקהל היושבים פה. בסדר ערוך וחגיגי, שנראה מלמעלה מגוחך כל כך. באותה ההפתעה ואולי בגדולה ממנה קמה אחת החברות היותר חשובות היושבות בתוכנו. והן מאבני התשתית שלנו. ממוסדי הארץ שלנו שאינם מזדעזעים עולמית. קמה והחלה צועקת בקול לא לה. קול גדול ורע, שאפילו שאון המטוסים לא היה בו כדי להחרישו. ועד שהקהל הבין את מליה הנפזרות בכוח כזה, באלימות קשה כל כך מול רוח הצהרים, נפלה תדהמה גדולה. וחברתנו שהתלקחה, הוסיפה חום, הוסיפה להבה. היא הטילה צנצנת ירוקה על מטען פרחיה הענוג אל הקרקע, אל החול בטבור השולחנות. ואחר כך יצאה ממקומה והחלה צועדת בידים מונפות וקוראת, וקולה הולך ומתגלגל כמו רעם הנשבר.

“שיירד מן הבמה וילך”, היא צועקת, “שילך לעזאזל”.

מקורביה ממהרים אליה להרגיעה, אבל היא דוחה אותם בחזקה וקוראת: “אם הוא לא ירד, אפצפץ את פרצופו בזכוכית הזו”.

מקורביה עטים אליה בשנית, נוטלים ידה ברכּוּת, משדלים אותה, מלחשים באזנה דברים טובים, אבל היא איננה נרגעת.

“או אני, או הוא”, היא שואגת חמסה אל מול שמש הצהרים. אל מול הרוח הרכה, המשייטת לה עדנדנות על גבעות החול שסביב.

“הוא אורח”, היא ממשיכה, “אורחנו, של כולנו. שלכם כמו שלי. שמעו את דבריו. איך יכולים אתם לשאתם? שיחזור בו? מלה קטנה. שיסתלק מכאן, חזיר מנטף רעל שכמוהו”.

ואין לה מרגוע ואין לה מנוח. והיא כמעט רצה. ומקורביה נתלים בה, ומושכים אותה אל הארץ החוֹלית המונחת כנועה ונלטפת מתחת לשמים הרכים.

“שלא אראה את פניו”, היא מקציפה רוקה. ופניה מחווירות וקמטי עורה ניכהים על צוארה.

“כן, כן, אליך אני מדברת”, והיא פורצת בריצה אל הבמה, ועוד רגע ותפגע בו בעיניו, בצפרניה ובשיניה, המתבלטות עכשיו חוצה לשפתיה, שהדם הסתלק מהן והן האפירו כמו צבע האפר.

ואז הוא מואיל וקם לאטו, כיאה למבקר נכבד שהוזמן מן העיר במיוחד למסיבת הגן הזאת. וכמי שאינו יודע מה ישיב, האם בו הכתוב מדבר, תמים שכמותו? מה עולל לה לאשה זו, שהטירוף מעוות את פניה? והקצף ניקווה בסדקי שפתיה ונוטף אל סנטרה הנכבד. ואז הוא מושך רגליו, ויורד מתוּן וכבוּד מן הבמה. לא כמי שסולק, אלא כמי שכלה שליחותו ומסר אגרתו למי שקיבל. ועכשיו הוא פטור.

“הטקס תם”, כמו אומרות ידיו השמוטות לצדי גופו כנעלבות, “והאורחים שולחו לבתיהם”.

ומאחורי גבם של המסובים הוא נעלם. ואין יודע מה עלתה לו בסופה של מסיבת הגן הקייצית שלנו. אולי טשטש פרצופו ומעך שערותיו, וישב בין הקהל כאלמוני. ואולי ירד בדרך היורדת מן הגבעה, זו הדרך הקרובה אבל הנסתרת, שהמכוניות חולפות בה בשאגת מנועים צווחנית. ואולי לא זו ולא אחרת. אולי שם ידיו למראשותיו, השתטח בצל הפרדסים, תקע גבעול של דוחן מתקתק בין שיניו. והרי הוא שוכב לו שם, על אדמת החול החמימה, מותח אבריו בפינוק נעים. מגלגל את גבעול הדוחן בין שיניו, ושורק לו בשפתיו שריקה קלה ונעימה מול השמים הצופים בו בחיוך.

וחברתנו הכבודה, משגרשה את האורח החשוב, השנוא עליה כמו נחש, והמקום על בימת הכבוד בסמוך לאשת הצייר החביבה התפנה, הפקירה עצמה למקורביה המזמזמים סביבה והתמסרה לידיהם הלוטפות, ללחשם המרגיע ולמתק שפתיהם המהלך עליה תנומה. והם נטלוה והשכיבוה והשקוה לחיות את נפשה. וישבו אתה עוד שעה קלה, עד שהתגברה ואמרה להם תודה. ונסמכה עליהם וקמה ושבה למקומה, כמי שהרגה דרקון במו ידיה הקטנות.

אלא שהאווירה נעשתה מתוחה. מתוחה מאד. לא נוח, והאנשים מוטרדים, והמסיבה עוד מעט ותתפוצץ. כמה מחברינו, החפצים בכל נפשם להציל את מסיבת הגן הקייצית, קמים ומציעים לעבור בכל העם הגדול הזה עם המוזמנים והאורחים, אל אולם התרבות החדש שלנו. שיש בו במה גדולה ומכובדת, וכסאות נוחים ומרופדים. ואפילו יציעם גבוהים ומשופעים, התלויים מעל לאולם כמו שמים אלכסוניים. אולם התרבות שלנו הוא בנין חדש, שזה אתמול נחנך. ובנייתו בעצם טרם הושלמה. עוד יש לעשות בו דברים רבים, אבל קטנים. גופו כבר מוכן, אבל תפרי בגדיו עוד לא עשויים. ואחד מחברינו שהוא גם אוהב ציור בכל נפשו, וגם מצייר לנפשו בלילות הארוכים, בסתר חדריו, קם ובא אל אשת הצייר. נוטלה בזרועו, ומושך בה שתתלהב מן הענין. כי באולם הזה, כך הוא מבטיח לה, נציג בקרוב את תערוכת התמונות המפוארת שלך, הוא אומר. ובעצם הוא מתכוון לציורי בעלה המנוח, המוצגים עכשיו במוזאון הראשי שבעיר.

“הנה הקירות”, הוא אומר לה, ומושך אותה אחריו.

“ואיזה אור פה, איזה אור”. הוא אומר ומסתכל בעיניה כדי שתתרצה. “ויש יציעים מעופפים, ודלתות נפערות אל אור השמש. ויש מסננת של סכך הירק של האילנות, והשיחים”.

ועד שאשת הצייר משיטה עיניה סביב, הוא כבר מושך אותה שתלך אל צריפו השכוח המונח בין הברושים הישישים. מרוחק ומובדל מן הכל. ושם, בתוך הצריף, הוא עובד על ציוריו לילות ארוכים. ואחר כך פניו חוורות כשהוא הולך כסומא במדרכות, ובעיניו עוד מתרוצצות מהומות ליל־אמש.

וככה עומד חברנו, ומשדל את אשת הצייר שתלך עמו אל צריפו העזוב, בלילה, אחרי שתתם מסיבת הגן, שהועתקה אל האולם. ואם יעלה הרצון מלפניה, תקשט את קירותיו הגבוהים והחשופים בתמונות הנפלאות שהשאיר לה בעלה המנוח. שכאילו ידע שידיה נאמנות. והיא לא תשקוט ולא תמצא מנוח לנפשה, עד שתעשה לשמו נפש מפוארת. ואם גם תתלה בקיר קטן ואחורי כמה תמונות זעירות משלה, לא לעוול יחשב לה הדבר. חתימת ידו של הצייר הגדול לא תוצל בחתימה הקטנה והנאה של ידה הרכה. שתצרף את שמה לשמו.

ועכשיו מעלה מי את האור באולם, והצללים נמלטים כרדופי־מה. ואחר כך נדמה כאילו הם מזדחלים במרזבים.

ואשת הצייר, אהובתנו, האם היתה עמו, בצריפו הקטן, בצל הברושים הישישים, כל הלילה? ואם היתה, מה הראה לה? האת ציוריו היפים שאיש מלבדו אינו מוצא בהם אותה האש הקטנה והיחודה שהוא מדליק בבדים, בצבעי לבו המטפטפים? או אולי הראה לה את שקיפותו הצוננת של הלילה. את השמים הגדולים המתחילים בפתח הצריף? או את הכוכבים התלויים בענפי הברושים, כמו פנסים שהרוח משטה בשלהבתם? או אולי הראה לה איים רחוקים הטבולים במימי הדרום החמימים והזכּים. שדגים מכושפים משייטים בהם שיוט פתלתול ונחשיי? אותם האיים הרחוקים, שאם אתה מטלטל בדוגית פריכה על קצף הגלים, ורואה פתאום את קיר האדמה הרחוק צומח מעליך כהר כּהה, אתה צועק מבלי לדעת. הצעקתה היתה זו, שנשברה ברוח ונרסקה לשבבים דקים ונתזה לחוצות הלילה הריקים? או צעקת תנים רעים, הקוטעים יבבתם כדי לחדור עמוק יותר אל לב הפוחדים?

אבל את חגורתה לא השאירה על מטתו. ואפילו כפתור קטן לא נשמט מבגדיה על הרצפה. ואם גם היתה אתו בלילה, מוסתרת מן הברושים הישישים שענפיהם דופקים ומציצים בחלונות, לא השאירה אחריה שום עקבות. ואולי גם ריחה, ריח הבושם החריף שהיתה מטילה באוויר, בעוברה בין המדרכות, כמשייטת על גלי ניחוח רכים, אולי גם הוא נמר. ובצנצנות עמדו פרחים מיובשים, מתים, הנושאים ראשיהם בגאווה. וידה לא השיגתם.

 

ד.    🔗

חגיגת הקיץ שהופקעה משמי הקיץ ומארץ הקיץ מתלהטת עכשיו בתוך האולם. אולם המסיבות החדש שלנו שחלונותיו צרים וארוכים. ואפשר לראות בעדם פאת שמים רכה. ועננות לבנות וקלות שטות וחוצות את צהרי האורך הצרים.

בתאים הרחוקים, על היציעים ובפינות החשוכות שסביב הדלתות, משוחחים על המלחמה הקרובה. מישהו פותח רדיו של כיס. לשמוע את החדשות המסעירות. המקפיאות את הדם לרגע. אולי קוראים את הסיסמאות. אולי כבר נלחמים עכשיו באיזה מקום רחוק, ושאון הצפירות אינו מגיע לתוך האולם הרצוף אהבת קהל שמנה אל אשת הצייר, אהובנו, שנפטר בדמי ימיו.

“מוות אכזרי מדי”, אומרים בקהל.

“בנסיבות רעות מדי”, מלחשים בפנות החשכות.

אבל אלה מתוכנו, שלא אבדו את תקוותם, העבירו קצת מאוצרות אהבתם שאינם נדלים, מן הצייר אל אשתו. שבעצם כבר היא מזמן אלמנתו. וכך היא גם קוראת לעצמה, כששואלים אותה. אבל חברינו אינם יכולים לקרוא לה כך. והם חשים עצמם כמעוולי רוע, בשעה שהם מנסים בעדינות רבה, לקרוא לה בשמה. וכיוון שאינם רוצים עוד להוסיף רע על הרע המצוי מסביב, הם מוותרים. ומוסיפים לקרוא לה בשמה הישן, אשת הצייר האהובה. שם שאין הולם ממנו בשבילה בכל העולם סביב.

כשהרדיו משתתק שיחת האנשים אינה משתתקת. מחשבי הקיצין ודוחקי הקץ ורואי השחורות ומבשרי־הפחדים אומרים קצת ממה ששמעו והרבה ממה שלבם אומר להם. ואלה הדוחים כל דבר, דוחים גם את הדברים האלה. ונביאי הזעם מתרבים. ונביאי החסד מתמעטים. וקולם נחבא אל לבם. ולבם נחבא אל גופם. וגופם כמעט נמס בתוך ים התוכחה והזעם הזורם מעברים. ומאיים להציפם, מעבר לראשם. ורחש המלמולים עובר באולם, כמו רוח בקמה. עד שהוא מגיע לאזני הישובים אל בימת הכבוד. מתחת למנורות התלויות כמו שמשות קטנות. וגם הם מחליפים ביניהם לחישות ורחישות, ולרגע מדמה כי הקהל לעצמו והבמה לעצמה. כל אחד קושב לעצמו. ואין אולם ואין יציע ואין קהל ואין בימה. אבל במהרה משלך הס מן הבימה, ופושט בקהל כמו מגיפה. איש מהסה את אחיו ואשה את אחותה. והאורות נרעדים ונרטטים, וכמו צלילי גונג מרוחק עולים מעבר למסכים. ומשהו כאילו נקרע. ומישהו כאילו רוצה לתת את לבו. לתת אותו למען האנשים האלה, היושבים בפנים ולבם חרד אל החוץ.

ואשת הצייר מקשיבה לקול לבה המתפעם בתוכה בקול מרעים. ובשעה שאוזניה נמלאות בקולות היוצאים מלבה, אין הקולות הבאים מן החוץ נכנסים לאוזניה. מן השורות המרחישות תחתיה, ומן החלונות הצרים והארוכים שעיניים גדולות כאילו נסתרות מאחוריהם. וכשהיא מתאמצת לקלוט אל מה שלבה מלחש לה, הרי היא כמו משתופפת אל המקום שבעלה שוכב שם, מרוסק כולו. והוא מלחש דברים אחרונים. או אולי רק רוח אפו המסתלקת מתנשבת כמו רוח קלה. ועוטפת את המלים במוך רכרוכי שקשה לאחוז את פשרו. ואפילו באזנים הנשפפות אליו ואפילו בברכים הנכפפות. ואפילו ביד הקטנה המסלקת קווּצת שיער נהדרת, היורדת דוקא עכשיו, כמסך עויין, על גבי האוזן המשתוקקת.

וכשנדם לבו נסגרו שפתיו.

והיא מתרוממת מעליו ומשיטה מבטה הזגוג למרחקים הנפתחים עכשיו לפניה. ומושכים בה אליהם. ואז היא רואה פתאום את העינים המקיפות אותה באהבה רבה כל כך. ושוטפות אותה בחיבה זורמת כל כך, עד שהיא מכסה בידיה על עיניה.

והיא מרכינה ראשה אל השולחן, ומשעינה עליו את נשמתה. כמו היה זה הצייר, אהובנו, ולוח לבו הרחב והחזק. וידיו החזקות והרחבות מלטפות את ערפה ודוחפות אותה לתוך חזהו. לתוך נשמתו החמה, המקיפה אותה כמו אדים של יין טוב. והם מתפשטים באבריה, כמו גלי עייפות טובה ולאוּת מנחמת. והגלים מדבירים אותה ארצה, אל הכביש הסומר הפעור תחתיה. וגופתו של הצייר, אהובנו, פושטת ידיה לקראתה.