שבים וחוזרים כבר ימי חג־הסוכות. אוקטובר מנושב מתרוצץ לו אחר הצהרים ומכה ומכה בגלי הרוחות הצפוניות והיבשות. העצים נפטרים כמו בצער־מה מעליהם הישנים ומרכינים ראשם באיזו רכות לאה בפני המשבים הצוננים של רוחות הצפון הנחפזות. ובבקרים נמסך איזה דוק של עצבת עננים על השמים, מראשי ההרים הכחולים, עד הגבעות הצהובות שעוטרות את שפת־הים. הבקרים ממושכים ממושכים עכשיו, ונשימת החורף הקרב כבר כבר חולפת בערפי. אפילי הפרחים פורחים עכשיו בגדות הנחלים הירוקים וגווי סומר סמירות דקות ועזות כשאפרוריות החורף המדכאה פולשת אל מחשבותי. כל החומות שאני מקים בפניהן נופלות אחת אחרי אחת. וכשאני מהלך, שחוח מה, בדרכי הערב המנושבות אני מרגיש עצמי פרוץ ומפולש לסתיו הרך הדואה לתוך השמיים, ולפחדים שהוא יביא אתו. כמו אשתקד, כמו לפני שנתיים, כמו תמיד. כבר חוזרים ושבים ימי חג־הסוכות ואוקטובר שנודף ממנו ריח גשמים אץ וחולף בשמי הבוקר המתארכים. והוא פולח את לבי באבחות דקות, דקות וחדות עד אימה. בסתיו ההוא אני נעשה לנע ונד. האדמה הסתווית טורדת אותי מעליה. בכל מקום שרגלי דורכות, על כל ספסל, תחת לכל אילן. באים ימים ארוכים ומפוחדים שלא די לי שאני נעשה נען ונדן, ששורשי מתקצצים מתחתי, אני גם מסתתר בכל מקום. כופף ראשי מתחת לרוחות וחושש, חושש.
אם תשאל אותי עכשיו מפני מי אני נפחד כל כך, מפני מי אני נסתר כל כך, ספק אם אוכל להשיבך דבר. רק אל תקרב אלי יותר מדי, שמא תאחז בי צמרמורת שלא אפטר ממנה כל הלילה. גם את עצמי אני חוזר ושואל, אפשר לומר בלי הרף, ממי אתה חושש, ממי אתה נבהל. ואף שאני נוהג להשאיר את עצמי ללא תשובה, באמת יודע אני ממי אני נבהל. אני נפחד מיורשיו. מאותם אלמונים, אולי בניו אולי אֶחיו שהשאיר אחריו כשנטלתי את נשמתו. לפרקים בא עלי בטחון מוזר שבניו הם אלה האלמונים, והם אורבים, אורבים לי מאחורי גזעי האילנות, בסבך שיחי הפטל, בין קורות הגגות. לחישתם הארוכה והמאיימת מזדמרת באזני, כשהיא נישאת עם רוחות הצפון הסתוויות. ריחות מוזרים נישאים בערבים. ריחות יבשים וכמהים כל כך. והכוסף הזה, שאינני יכול לפרשו, יונק ויונק מתוך לבי המצטמק. ואחר כך באות שעות ערפיליות שאינני מבחין כלל בין רודף לאוהב ואני מתפנה קצת ממועקותי המכבידות ואני נינוח לי, והזיעה הקרה שהפכה לבת־לויתי הנאמנה, עד שאין לי כבר מלבוש שפנוי מריחותיה הצובטים, גם היא מתיבשת, ולוּ לרגעים קצרים. וקילוחי דמי נרגעים, והיובש הנורא בשפתי שכבר העלה עליהן כמו שכבת קלף לבנבנה, גם הוא שוכך קצת. והרגעים חולפים להם רוגעים, רוגעים. ופתאום אני נלפת, משהו מזעזע אותי, אני מוכרח לצעוק, הרי אין אלה בניו שמרדפים אותי. איזה רעיון מבעית וחסר כל תבונה. ודאי שאלה הם אחיו. ונקמת־הדם הנאלחה זוחלת זוחלת בוורידי זחילה ממארת ועורי סומר למשביה, סמירות רעות ומדוקרות. בניו אינם אבל אחיו שהם רבים הם שמבקשים את נשמתי. דם תחת דם עין תחת עין הם קוראים. כל אצבע תגבה, כל שן, כל שערה. חרפה שכזו. אילו הייתי מעלה אז, באותה השעה הנלוזה, שאשלם בכל שיני בכל שערותי בכל צפורני, הייתי נחרד כבר אז מן הזוועה הזו, ונסוג מיד, מיד. ללא שום שיורי־חמדה, נסיגה מוחלטת שאין אחריה כלום. הייתי מרפה ממנו עוד לפני שבא לתוך ידי. ולא הייתי נוטל את נשמתו ממנו. לא, בעד שום הון שבעולם. שדמו המגעיל יהפוך לנוקם ומרדף, לא העליתי בדעתי אותה שעה. איזה בטחון זוהר עוור את ידי כששלחתי אותן בגופו. כמו בשמחה חדוּרת־חדווה, כמו באיזה אור לבן, עשיתי בדמו מה שעשיתי. ועכשיו שהוא רודפני כמו נחש, אני נס מפניו לתוך עצמי. וחרדת־עצמותי כמו מעלה איזה קול שקשוק נורא. אילו הייתי יודע אז שמפחד נקמתו אהפך לנע ונד, לברחן־תמיד, שבגללו אטוש את בית־אמי ואברח לבית־דודי וגם שם יאחזני הפחד, ואנוס גם מבית־דודי. ופחד דמו המרדף ימעכני ויכתשני לעפר ויעשה אותי לאלמוני בן בלי שם, לנוכרי עלוב. וגם בכך לא יאמר די, וכשיכלו המקומות שאני יכול לנוס שמה ייכנס כמו תולעת לתוכי ויענה את לבי בלילות בספיקות מציקים שהם גרועים ממחלות. והספיקות יענו אותי ככה עד שאיעף ואקוץ בחיי־אין־טעם אלה ואנוס אל החלומות. ושם, מנותק מגופי, ושבוי במלכות רוחי אבקש את נפשי למות. ושם, כמו מתוך מרכבת־אש, על גדת הירדן, בין שיחי הפטל, יופיע האיש המסתורי ויטיל עלי את אדרתו. ואני אשב פתאום על עפר הירדן, מעוטף באדרתו המוטלת והכל ילבין לפני. והימים ימתקו ימתקו לי. וריח המותק יעלה בנחירי. והאיש מן המרכבה ילחש באזני, אבל למה זה תירא כל כך בני, ולאן תנוס. שוב לך לך למקום שממנו באת, ושב שם במנוחת השקט ובשלוות נצח.
ריחות חריפים שנישאים עם רוחות־הצפון מעירים אותי מתנומתי, וחלומי המתוק מתרסק לרסיסים. הפחדים המענים שבים ואוחזים בגרגרתי, ואפרורית החורף המתקרבת פולשת לתוך דמי בסמרורי כאב. כל שארי דמו מרדפים אותי במקהלת נקם רועמת. בניו רעיו אֶחיו וכל יורשיו. ואני נס מפניהם מנוסה רבה. וכבר כבר באים ימי חג־הסוכות הרכים והאוויר משקיף ומזדכך, ואור היום מתרכך פתאום וחדוּת הצבעים מתגדלת. וצל העננים המוטלים רץ בשדות ואני נמלט מפניו אל ירדן־יריחו המכסיף במרחק, אל חורשי האשלים המכחילים שמאצלם תמריא מרכבת האש.
ובבוא ימי הגשם ימי הקור קמתי וברחתי מביתי. ואחר כך גם הייתי בורח מבית אמי. לא מצאתי מנוח לנפשי הרדופה: לא בביתי, מאחורי הקירות שכה הכרתי ואהבתי. ולא בבית־אמי שכל אבן שבו מעלה הדים על לבי. הסתיו מיהר לחלוף אותה שנה ויופיו היבש נטבע במי הגשמים הראשונים. קצרים היו אותם ימים מתוקים וצובטי־לב שבין חום אחרון לגשם ראשון. קצרים היו אותם ימים מלאי שמש ועננים שלפני הגשמים הראשונים. והימים המתוקים הנדירים, שבין רוגז שמים לרוגש הרוחות מהרו גם הם לחלוף. אני הייתי מוציא את ימי כאסיר בכלאו. קירות ביתי גדרו עלי מסביב. אבל בלילות חדלתי מבטוח בהם. כל כך הרבה פרצות מצאתי בהם. שקעים וסדקים ורווחים מגונים שנותרו בין האבנים. והרי ענין של מה בכך הוא להתפרץ בעדם. להעתיקן ולהרחיקן זו מזו ודרכן להבזיק באקדח או להשחיל להב סכין. בצאתי מן הבית הייתי הולך וגבי דבוק אל דלתותיו. ועיני בולשות ללא חשק בין הצללים. כל צפור מנתרת היתה מקפיצה את לבי ומעלה על מצחי פלגים של זיעה. שבע פעמים חשבתי לברוח מכאן ושבע פעמים השבתי אחור את מחשבותי הנחפזות. עייפתי מאד אז, וראיתי עד כמה הפחד מלאה. העלים היבשים של שיחי הגנה היו מרשרשים בקול חרישי ואני הייתי מזנק בבהלה כאילו לשמע צעדי רודפים. קפודים שחטטו בשלכת ושאר חיות קטנות ליליות היו מחסרים פעימות מלבי ונשמתי היתה קופאת בתוכי. קולות הפעמונים של צפורי הלילה פעמו בחלל החשוך ונדדו מסביב לביתי באיזה מעגל קולות מוזר. כשהייתי נעור פתאום משנתי ושומע את נהי הכוסות הייתי נחרד. קולות משונים כאלה לא שמעתי משום חיה. נשיפותיהן הארוכות של התנשמות חלפו בין הצמרות והחרידו מרבצם אשכולות עטלפים תלויים. הלילות הפכו לי לסיוט ובימים לא יכולתי לנוח. אמרתי אצא לי מביתי ואלך לבית אמי אולי יקל לי שם. אחכה ימים ושבועות עד שיונח לי ואז אשוב לביתי, כמו מחלים אחרי מחלה קשה. לא יום טוב היה לי היום שיצאתי מביתי ונדדתי לבית אמי. השנים שחלפו מאז יצאתי מבית אמי השכיחו מלבי פרטים רבים. וכשראיתי את הבית שוב נצבט לבי בחזקה. כמה הזקין הבית כמה בלו גדרותיו. זכרתי את הבית כמו חדש מהימים הרחוקים שהסתופפתי בו כילד. זכרתי כל סדק, כל מסמר, כל צדף שבקיר. התפללתי בלבי שאשוב ואמצא בו את השלווה הרחוקה שפקדה אותי בנווה־אמי. בלילות הקשים, קודם שעזבתי את ביתי וחזרתי לבית אמי, חלמתי על הבית הקטן שגגו אדום, וקיסוס ירוק וצפוף מכסה את קירותיו עד שאין רואים את הטיח. ומן הרצפה האפורה, רצפת המלט הגסה, נודף ריח של מים מעורבים בנפט, ואמי יושבת אצל מיטתי מעבירה ידיה בשערותי ושרה לי משיריה. כשעברתי לבית אמי כבר היו הגשמים בכל עוזם וימות החנוכה החלו מתקרבים. בימים הגשומים והכבדים ישבתי אל החלון וצפיתי בחצר. כך ישבתי מן הבוקר עד הלילה. ובלילות, מוקדם, הייתי מכבה את החשמל ועולה על מטתי בבגדי. לא נתתי אמון בדלתות ולא בבריחים ולא במסגרות החלונות. וגם לא במסך הגשם הכבד המשתפך בחוץ. רודפי האלמונים חדרו לכל פנה והרדיפוני בכל זווית. בכל שעה החרידוני ממנוחתי והדידו שינה מעיני העייפות. יכולתי לשמוע את קול שחוקם מתגלגל במרזבים, יכולתי לחוש בנשימתם הקרה הזורמת אלי מבעד לסדקים ומצחקת בוילונות. יכולתי לשמוע את קול צעדיהם החטופים מבצבצים באדמת־הגנה, נתקלים בגדרות, בגזעי העצים ובקוצי הוורדים הטרופים. יורשיו האומללים גרשוני לבסוף גם מבית אמי. לילה אחד שכבתי ער עד הבוקר. ולבוקר גמרתי בנפשי לצאת מכאן ולשים פני אל בית דודי.
כן, גם בחורף הארוך שבא אחר כך לא מצאתי רוגע לנפשי. והאביב שנחפז להדחק, לא הביא אתו טובות. והקיץ בא ואני המשכתי בנדודי. כן, נע ונד נעשיתי בשנה ההיא. הארץ בערה מתחת לכפות רגלי. ואני מרחוק כמהתי לראות את ירדן־יריחו המכסיף, את כוֹחַל־האשלים הכהה. את האיש הטוב ההוא מטיל עלי את אדרתו. את עקבות מרכבת־האש נחרצים בעשב הדרוס.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.