בערב החופה, סמוך לחג־השבועות, היתה תכונה גדולה. מרוב דאגות קטנות נשכחו השמחות הגדולות. איש נגשׂ באיש ואשה האיצה באשה.

הורי הכלה והורי החתן היו בהולים יותר מכולם. נפשם לא ידעה מנוח. שמא דבר זה אינו מסודר ושמא אורח זה לא בא על תיקנו. התרוצצו מכאן לשם, שואלים ובודקים לראות אם הכל עומד על מקומו. בעוד שעה קלה עומדים לנסוע אל הרב, אל החופה, וכל הנוכחים ציפו לזוג הצעיר שיופיע. אבל הכלה ירדנה והחתן דן לא נראו עדיין. האורחים המוזמנים דיברו ביניהם בקול נמוך. חלקם אמר שקועים באהבתם וחלקם אמר מתייראים להיראות בפני קהל. ועוד אחרים רמזו רמיזות דקות. אבל החתן והכלה לא היו ולא שמעו.

לבסוף הופיעו לבושים במלבושי־החופה החדשים, כולם מהרו אל המכונית וקול זירוז עלה, למהר למהר, כי השעה כבר מאוחרת. וכשהמכונית עמדה להפליג עצר בה החתן ומיהר לקפוץ ממנה כבורח מפני מה. כשירד תפס במצחו כמתחרט על מה. אבל לא מחרטה נשלחה ידו אל המצח, אלא משכחה. הוא שכח את הטבעת. טבעת הזהב, שמרגע בואה על אצבעה של ירדנה אין היא טבעת של זהב עוד, אלא חוק.

דן מיהר לחדרו כדי למצוא את הטבעת. ובמכונית חכתה לו כלתו וההורים וקהל הקרובים, כולם לבושים חג, מדברים דיבורים שמחים ועושים בידיהם תנועות שמחות. אבל באמת מה בלבו של כל אחד לא ידע.

כשעמד להכנס לביתו עברה דינה על פניו. ריחה המוּכּר היכה בנפשו. הוא עמד. קרא לה והיא עמדה. וכשעמדה דינה לפניו נתרוקן מוחו, והוא שתק כאילו שכח את שפת אמו. אחר כך ראה את ידיה ונתפלא שיש לה יד כל כך רכה. ודינה שתקה גם היא. אבל ידה אמרה שהיא שותקת מתוך בהלה. דן ריחם על דינה מפני בהלתה ודינה ריחמה על דן מפני צערו. אבל המלים לא באו.

ככה עמדו והשנים הטובות ההן מרקדות ביניהן. אין דרך לחזור ואין רצון ללכת. ככה תקועים בין זכרון למשאת נפש.

מהכביש בקעו תרועות עצבניות של מכונית צרודה. והצפירות קראו לחזור ודינה קראה לעמוד, ונפשו נקרעה בינתיים.

אחר כך נעשה מאוחר פתאום ודן חשב כשהיתה דינה רוצה בי לא רציתי אני בה. ועכשיו כשאני עומד לשאת את ירדנה רוצה אני בדינה. דברים שהשלכת בבחרותך צועקים אחריך בבגרותך.

דינה אמרה פתאום צריכה אני ללכת. חתכה את הזמן והלכה. ודן נזעק כרדוף לחפש את הטבעת הקטנה, שאבדה לו. הטבעת הקטנה הזו שיכולה לצוות על הנישואין, אבל על האהבה אינה יכולה לצוות. בתוך החדר גלויה כלבנה נחה הטבעת על השולחן. ודן התפלא על רשלנות טפשית זו שהכריחה אותו לחזור לחדר, ואת הכלה וכל הקרואים היא מכריחה לשבת, רכובים, קצרי־רוח ורגוזים. אבל כששלח ידו לאחוז בה חמקה מבין אצבעותיו והתגלגלה תחת לרהיטים. ומשם הפליגה לחשיכה שמעבר לדברים. והוא רץ ומבקש אחריה. וככל שהתקרב אליה הוא הרחיקה היא ממנו. וכשעייף מן הרדיפה ולא חשב שימצאנה עוד, הופיעה יד מולו והטבעת ענודה בה. ידה של דינה היתה זו. והאצבע אצבעה הקטנה היא, שעליה חלם פעמים רבות כל כך.

דן מצא את הטבעת אבל את דינה לא מצא. והוא רץ נבהל לשוב אל ירדנה המחכה, ואל החופה. מרוב בהילות נתקל באבנים ובעצים שבדרך וחשב בימים שאהבתי את דינה אהבתי גם את העצים והאבנים. והיום, שהיא אינה אוהבת אותי הם ניצבים על דרכי כמכשולים.

כשהגיע קצר־נשימה ומרטט מרוב התרגשות ובושה, לגלגו היושבים במכונית על החתן השכחן. המשילו לו משלים והזהירו אותו אזהרות. מי ששוכח טבעת־קידושין סופו ששוכח לשם מה נושא אשה. והמשיכו ואמרו לו עוד דברים חריפים ומפולפלים שתפלותם מרובה מפקחותם. אבל דן היה כלא שומע. בשעה שחזרו מן החופה דיברה ירדנה כמפחדת מפני מה. דברה ואמרה, שאלה והשיבה. הציפה אותו במלים רכות ונוזליות, עד שחש מחנק וביקש בלבו שהכל ייתם כבר והוא יהיה שוב לבדו עם דינה. ניצב נכחה בשתיקה מול שתיקה. כל המנוסות שאדם מבקש לנוס, וכל הבריחות שאדם מבקש לברוח אינן מתגשמות. וסופך שאתה נלכד, מפרפר קצת, ומשתתק – כצפור ירוייה.

רעש פטפוטה של ירדנה וקול המכונית ההולך נתמזגו לאיוושה אחת באזניו. ודן חשב יותר משאתה מחזר אחרי גורלך מחזר הוא אחריך.

וכשהמכונית דממה והאורחים פנו איש לעברו, עמד לילה ריק בחוץ ולב ריקן בפנים. ממרחקים חשוכים רמזו עולמות כמוסים. והכוכבים לחשו לחישות של כסף.

קום חתן, ושמח באשתך החדשה.